שבועות: על הקשר למעשה בראשית

 פתיחה: מהי נקודת החיבור העמוקה בין חג השבועות לבריאת העולם?

הקדמה: העולם נברא מחדש- במעמד הר סיני:

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי ( בראשית א,לא)

יום הששי. הוסיף ה' בששי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת   שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי, שכלם  (מ) תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה, וזהו יום הששי בה"א, שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה (רש"י,שם)

חלק א- חג הביכורים- הכרת הטוב בשמחה:


0.הביכורים הם הראשית וההויה נבראה בשביל ראשית(בראשית):

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא...
וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ:(דברים כו ב-י)

 בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ(בראשית א א)

בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דורשני, (דלפשוטו צריך לשנות נקודת תיבת ברא, ולהורות סדר הבריאה ג"כ א"א כמ"ש בסמוך) (ה) כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה א, ו.) בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח, כב.), (ו) ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב, ג.) (רשי,שם)

וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה-וָ-ה בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (במדבר כח,כו)

1.חטא אדם הראשון והביכורים:

א.לקיחה והנחה כנגד לקיחה והנחה:
וַיִּקַּח יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:(בראשית ב,טו)

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא...
וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ:(דברים כו ב-י)

ב.חטא אדם הראשון היה במילוי תאוותו וחוסר סבלנות ולכן התיקון שישמשול ברוחו ויתן ביכוריו לה':

הנה בחטא אדם הראשון נחלקו חז"ל בפרטו מה היה, ... אמנם הכל הולך אל מקום אחד והיוצא מדבריהם שהחטא היה על ידי שמיהר למלאות תאותו מצד הסתות הנחש קודם זמנו. ולזה אמרו חז"ל (בראשית רבה יט, ה) על חוה שסחטה ענבים, רמזו בזה שאכלה פגה קודם זמנו מצד התאוה כמאמר הכתוב (בראשית ג, ו) כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'...
זהו טעם מצות הבאת ביכורים כי מטבע האדם מצד חומריותו ונפשו הבהמית בעת יראה ביכורה בטרם קיץ, באוות נפשו וחמדתו וגודל תאותו בעודו בכפו יבלענה וחשש ה' יתברך פן בבואם אל ארץ חמדה וגפן ותאנה ורמון דברים שנפשו של האדם מחמדתן, יתמשכו חס ושלום אחרי תאותם ויחזור הדבר לקלקולו, על כן גזר אומר שיחסמו תאותם ותאנה ורמון המתבכרים תחילה ימשוך ידיו מהם, ובעת תגבורת יקוד תבערת התאוה אשר מטבע האדם שבדבר המתבכר וזה ימים אשר לא נמצא הפרי ההיא הוא חומד לה מאד, אז מצווה מפי הגבורה שימשול ברוחו ועל כביר תאותו ויכניע יצרו לשמור הפרי ההוא לשם ה' יתברך ולהעלותה למקום אשר בחר אל הכהן משרת דר מעון היודע להעלות הניצוצות הקדושים:

(ספר מאור ושמש - פרשת כי תבוא )

ג.הכרת הטוב: חטאו השני של אדם הראשון והתיקון- בהבאת הביכורים והכרת הטוב:

ג1.החטא:
 וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג,עב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:): (רש"י,שם) 

במקום להודות לה' על האישה הוא  מאשים אותה. זהו החטא השני של האדם לאחר האכילה מעץ הדעת. בעוד שלחטא הראשון אפשר להתייחס כאל שוגג, החטא השני כבר נראה כמרידה ממש. זה כבר לא מקרי. יוצא שהחטא העיקרי של האדם הוא הכפירה בטובה של ה'. מה יהיה התיקון? להודות לה' (ע"פ הרב שרקי שליט"א, מתוך סיכומי שיעורים על ספר בראשית)

ג2.התיקון:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ (דברים כו,יא)


2.הביכורים הראשונים- של קין והבל:

א.קין והבל עבדו במקום המקדש:
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה ... והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל...: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה,פרק ב,הלכה א)

ב.חטאו של קין:

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַי-ה-וָ-ה: 

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע -יְ-ה-וָ-ה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד,ג-ד)

ב1.הביא פירות מהגרועים:

מפרי האדמה. מן הגרוע...  (דבר אחר מפרי, מאיזה שבא לידו לא טוב ולא מובחר): (רש"י,שם)

דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן (שפתי חכמים,שם)

ב2.הביא מתוך עצבות:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: (בראשית ד,ו)

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָך... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל(דברים כח,מה-מז)

יש אפשרות לשמחה בלא טוב לבב והיא אינה רצויה.ויש מקום לטוב לבב בלא שמחה.והנה הרבה ראו בספרים חיוב העבודה בשמחה וכפו עצמם לעשות בשמחה אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפילה ובכל עניני עבודת השי"ת.א"כ אע"פ שנכנס בלב רוח שמחה אבל אין לבו טוב עליו שאינו חפץ בשמחה זו באמת ואינה נוחה לו רק שהיא חובה עליו (הראי"ה,מוסר אביך, סוף פרק א')

ב3.קין הביא מהיבול של סוף השנה- ההפך הגמור של הגדרת הביכורים:

המפתח להבנת כשלונו של קין נעוץ בביטוי "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' " (בראשית ד,ג) כפי שכבר הובא בפרשנים (אבן עזרא ורד"ק) המילה ימים   לבדה פירושה במקרא שנה ולפי זה מקץ ימים פירושו בסוף השנה. קין מביא את קרבנו בסוף השנה החקלאית .הוא אוכל במשך השנה את פירות שהוא בוחר  ומקריב את אלו שנשארו מיותרים בסוף השנה. מטבע הדברים הפירות שלא נבחרו במהלך השנה לאכילה הם הגרועים ביותר ואותם הוא נותן לקב"ה (ונהר יוצא מעדן- פסח-שבועות, ע"מ 245)

ב4.הבל הביא גם את עצמו וקין לא:

אך הבל הביא גם הוא, כלומר שלא הביא בעלי חיים בלבד כי אם גם הוא, כלומר גם את עצמו, כי תחלה העלה בלבו כאילו את עצמו הוא מקריב עם בכורות צאנו וחלבהן. נמצא כי הבל הביא שני קרבנות, את עצמו ואת בהמתו, וזהו וישע ה' אל הבל ואל מנחתו

(אלשיך  ,תורת משה בראשית - פרק ד פסוק ג-ז )

ג.התיקון לחטאו של קין -  להביא מהמובחר ובשמחה ולהביא את עצמו:

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ...

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ(דברים כו,ב-יא)

חלק ב- חג מתן תורה:

דתניא בששה בחודש ניתנה תורה לישראל רבי יוסי אומר בשבעה בו (יומא ד,ע"ב)

1.מתן תורה ביטל זוהמת הנחש- גזירת המיתה שבעולם:

בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא.
ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן 
עובדי כוכבי' שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן (שבת קמו, ע"א)

2.חטא אדם הראשון הוריד השכינה - מעמד מתן תורה סוגר את המעגל ומסיים להחזיר השכינה לרקיע:

עִקַּר שְׁכִינָה בַּתַּחְתּוֹנִים הָיְתָה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, חָטָא קַיִן נִסְתַּלְּקָה לָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי, דּוֹר אֱנוֹשׁ לַשְׁלִישִׁי, דּוֹר הַמַּבּוּל לָרְבִיעִי, דּוֹר הַפְלָגָה לַחֲמִישִׁי, סְדוֹמִיִּים לַשִּׁשִּׁי, וּמִצְרִיִּים בִּימֵי אַבְרָהָם לַשְּׁבִיעִי. וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים, וְאֵלּוּ הֵן, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵוִי קְהָת עַמְרָם משֶׁה, עָמַד אַבְרָהָם וְהוֹרִידָהּ לַשִּׁשִּׁי, עָמַד יִצְחָק וְהוֹרִידָהּ מִן שִׁשִּׁי לַחֲמִישִׁי, עָמַד יַעֲקֹב וְהוֹרִידָהּ מִן הַחֲמִישִׁי לָרְבִיעִי, עָמַד לֵוִי וְהוֹרִידָהּ מִן הָרְבִיעִי לַשְּׁלִישִׁי, עָמַד קְהָת וְהוֹרִידָהּ מִן הַשְּׁלִישִׁי לַשֵּׁנִי, עָמַד עַמְרָם וְהוֹרִידָהּ מִן הַשֵּׁנִי לָרִאשׁוֹן, עָמַד משֶׁה וְהוֹרִידָהּ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה(בראשית רבא,יט,ז)

3.אדם הראשון גורש מגן עדן ומעץ החיים ואילו משה רבנו מקבל רשות לעלות עד-ן (עד שער החמישים) ולהוריד את התורה לבני ישראל:

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם (בראשית ג,כב)

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג,יח)

וַיִּטַּע יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר (בראשית ב,ח)

א.עדן הוא מקום מעולם התוהו שקדם לעולם:

עדן היה מן הארץ הנשארת מעולם התוהו וכמו לוז בשדרו של אדם (בראשית רבא כח ג)  וכמו שבלוז הדרים שם אינם מתים (בר"ר סט,ח) כך היה עדן.
ומשם היה אבן השתיה ומשם ישיגו אורחות חיים ונתרבה המדע ולכך כתיב מקדם היינו מעולם שהיה קודם העולם.כאומרם (פסחים נד ע"א) שעדן היה קודם לעולם 

ב.עדן= עד נ, מקו בו ניתן להגיע עד לשער החמישים:
ומשם יכולים להשיג עד נ שערי בינה וזה עד"ן עד חמישים עד שם מגיע ההשגה והתענוג העליון.

ג.השערים שמצא יצחק הם 50 שערים בנגלה ו-50 שערים שבנסתר:
והוא גן כפול בנגלה ובנסתר ולכן הוא בכלל מאה שערים ויזרע יצחק וגומ' וימצא מאה שערים (בראשית כו יב) 

ד.אדם קלקל ואיבד את הנון (שער החמישים) של עדן וקין קלקל והפריד את ע"ד ל- נע ונד:
אבל אחר שקלקל האדם ונפרד נון מע"ד וקין שקלקל נפרד הנון לשניים נ"ע נ"ד ולכן נאמר לו (שם ד,יה) נע ונד תהיה 

ה.עדן עבר ממידת הדין למידת הרחמים ורק אז ה' שם את האדם בתוכו:
ועדן היה מעולם התוהו  ולכן נאמר (יחזקאל כח,יג) עדן גן אלוקים הכל במידת הדין אבל אח"כ הגן השני בעולם התיקון נאמר ויטע ה' אלוקים גן בעדן במידת הרחמים 

(תפארת יונתן,שם)

ו.התורה היא הגן אל העד"ן ולכן יש בה ג"ן פרשיות ודרכה ניתן להגיע לבסוף אל שער החמישים:

וּמָאן דְּמָנַע רָזָא דְעִקָּרָא דִתְרֵי תוֹרוֹת, כְּאִלּוּ אַהְדַּר עָלְמָא לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְאִלֵּין אִינוּן דְּאָמְרִין דְּלָא אוֹרַיְיתָא אֶלָּא כִּפְשָׁטָה, וְלֵית בָּהּ רָזָא אָחֳרָא, וְאִינוּן דּוּ פַּרְצוּפִין, אִיהוּ גַ''ן סְדָרִים דְּאִתְּמַר בָּהּ (שיר ד יב) גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה, גַּן נָעוּל מִסִּטְרָא דְם' סְתוּמָה, ו' אִיהוּ נָעוּל בְּשִׁית יוֹמֵי דְשָׁבוּעַ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל מו א) יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְשַׁבָּת בְּגִין דְּלָא תְהֵא כְּנוֹעִל דֶּלֶת בִּפְנֵי לָוִוין, דְּאִתְּמַר בְּהוּ לְווּ עָלַי וַאֲנִי פוֹרֵעַ, אִיהִי פְּתִיחָא לְגַבַּיְיהוּ דְאִינוּן נִשְׁמָתִין יְתֵירִין. (תיקוני זוהר תיקון יט דף לח)

ז.משה רבנו הגיע אל שער החמישים רק במעמד הר סיני ורק כאור מקיף אבל אחרי מותו הגיע לשער החמישים במלואו:

כל הרפואות למד מפסוק:''וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה'' כי אל''ף זעירה דתיבת ''וַיִּקְרָא '' מורה שמשה זכה לסוד האין'' . וזה שער הנו''ן בנו''ן שערי בינה.

כתוב במסכת ראש השנה (כא, ע''ב): ''חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד''. למה לא כתוב בגמרא שקיבל משה רבינו רק מ''ט שערי בינה? למה כתוב שקיבל ''כולן'' –כולן זה כל החמישים, אבל אחר כך מוסיפים ''חסר אחד''? כי שער הנו''ן, שער החמישים התגלה במתן תורה רק כאור מקיף אפילו למשה רבינו ורק לפני מותו הוא הסיג שער הנו''ן. ועל זה מרמזת תורה בפסוק: ''וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ''.
נבו – זה נו''ן בו, כי אז משה רבינו קיבל שער הנו''ן פנימה, וזה סוד של ''אין'

(ע"פ הבעל שם טוב, מתוך מאמר של הרב דניאל הכהן סטבסקי, פרשת ויקרא)

4.עשרת הדיברות - שרשם במצוות שניתנו לאדם הראשון:


הקדמה: עשרת הדיברות וציוויו של אדם הראשון:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי שָׁנִינוּ שֶׁצִּוָּה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּתוּב וַיְצַו. ה' - עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. אֱלֹהִים - עַל הַדִּינִים. עַל הָאָדָם - עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. לֵאמֹר - עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְכִי כַּמָּה אֲנָשִׁים הָיוּ בָּעוֹלָם שֶׁהוּא צָרִיךְ זֶה? אֶלָּא וַדַּאי הַכֹּל עַל הָאִילָן הַזֶּה הָיָה מִשּׁוּם שֶׁבּוֹ אֲחוּזִים כָּל הַמִּצְווֹת הַלָּלוּ. שֶׁכָּל מִי שֶׁנּוֹטֵל אוֹתוֹ בִּלְבַדּוֹ, עוֹשֶׂה פֵרוּד. וְנוֹטֵל אוֹתוֹ בָּאוּכְלוּסִים שֶׁלְּמַטָּה שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ, וְנָטַל עֲבוֹדָה זָרָה וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת. עֲבוֹדָה זָרָה בְּאוֹתָם גְּדוֹלִים מְמֻנִּים. שְׁפִיכוּת דָּמִים תְּלוּיִים בָּאִילָן הַזֶּה שֶׁהוּא בְּצַד גְּבוּרָה. וְסמא''ל מְמֻנֶּה עַל זֶה. גִּלּוּי עֲרָיוֹת אִשָּׁה הִיא, וְאִשָּׁה נִקְרֵאת, וְאָסוּר לְזַמֵּן אֶת הָאִשָּׁה בִּלְבַדָּהּ אֶלָּא עִם בַּעְלָהּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָשׁוּד בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל זֶה בְּכֻלָּם הִצְטַוָּה בָּאִילָן הַזֶּה. כֵּיוָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ, עָבַר בְּכֻלָּם, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל אָחוּז בּוֹ.
(זוהר מתורגם, בראשית לו, ע"א)


א.אנוכי ,לא יהיה לך,לא תעשה לך פסל:
אנוכי- ולא אתה:

כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג,ה)

ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה שנאמר {בראשית ג-ט} ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה אן נטה לבך..
רב נחמן אמר כופר בעיקר היה (סנהדרין לב,ע"א)


ב.כיבוד הורים:
אדם הראשון הביא לקיצור ימים ולכן המצווה היחידה שלא יכול היה לקיים- כיבוד הורים מביאה לאריכות ימים כתיקון למצווה אותה לא יכול היה לקיים(ענ"ד)

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַֽאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-ה-וָֹ-ה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָֽךְ (שמות כ,יב)

ג.שמור וזכור: אילולי גורש מגן עדן היה יכול להמשיך לקיים את השבת

וַיַּנִּחֵהוּ, נָתַן לוֹ מִצְוַת שַׁבָּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כ, יא): וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. לְעָבְדָהּ, (שמות כ, ט): שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. וּלְשָׁמְרָהּ, (דברים ה, יב): שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.  (ב"ר, טז,ה)

ד.לא תגנוב:
מכל עץ הגן - ולא גזל (סנהדרין נו,ע"א)

ה.לא תנאף:
בשעה שבא נחש על האשה הטיל בה זוהמה (שבת קמו ע"א)

ו.לא תרצח:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב,יז)

ז.לא תענה ברעך עד שקר:
...וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל (בראשית ג,יג)

ח.לא תחמוד- לא תתאווה:

וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (ס) וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה,יח)

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל (בראשית ג,ו) 

סיכום: יסוד החטא של אדם וחווה היה החמדה ולכן הם שורש וחתימת עשרת הדיברות:
רבי יקום אומר העובר על "לא תחמוד" {שמות כ} כאילו עובר על עשרת הדיברות (פסיקתא רבתי פרק כא)


חלק ג - חג השבועות - המספר 7 במעשה בראשית ובחג השבועות:

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה (שמות לד,כב)

1.בריאת העולם- בסדר שבעת ימים:
וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)

חג השבועות- מתקן ומשלים את תוכנית הבריאה שהסתיימה ביום השבת ולכן בתום שבעה ימים בריבוע- 49 יום(שבת כאן במשמעות הפשט של חג הפסח וגם במשמעות של תיקון מה שלא הושלם בשבת הראשונה של הבריאה)

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּֽחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּֽהְיֶֽינָה: (ויקרא כג,טו)

2.מה מהות המספר שבע ביהדות?

המספר שבע מסמל את הקדושה בזמן. יש מעגלים-מעגלים של שביעיות, ספר הזוהר מעיד על כך באומרו שהשביתה ב"שבע" מקיפה את היקום כולו:
אדם פרטי שובת פעם בשבעה ימים("זכר למעשה בראשית")
האומה נחה שבעה שבועות – מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה, 
(ע"פ הרב שרקי*,נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהר-בחוקותי, מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה)


חלק ד- חג הקציר: קלקול האדמה מתוקן בזמן הקציר

1.אדם הראשון נענש על האדמה שלא תוציא לו יבול:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה (בראשית ג,יז-יח)

 כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול; חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש ואפה ואח"כ אכל (ברכות נח, א(

2.אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת "קצר" את החיטה טרם זמנה ולכן חג השבועות הוא חג קציר חיטים- בזמנו:

...ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.(סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

נראה לפרש בדעתו של רבי יהודה, שלאחר עצת הנחש ראתה חוה את צמח החיטה עם שיבוליה המלאים בגרגירים באופן אחר. חוה הבינה בחושה שאפשר להכין מגרגירים אלה לחם, התאוותה ורצתה להטביע את חותמה האישי על המאכלים, ובאותה שעה הזדרזה ועברה למעשים: כתשה את השיבולים, זרתה את המוץ לרוח, טחנה את הגרגירים לקמח, לשה ואפתה לחם לה ולאישה. זאת אנו לומדים מהפסוק המזכיר את העונש שקיבל האדם: "בזעת אפיך תאכל לחם" (ג, יט), וכן מלשון הברייתא (ברכות נח, א):

כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועימר, ודש, וזרה, ובירר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה ואחר כך אכל.

ואין העונש אלא מידה כנגד מידה. כעת מובן יותר הפסוק: "וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך לרוח היום" (ג, ח), ופירש רש"י: רוח מערבית של לפנות ערב. אכן, זוהי הרוח שלה מחכים זורי התבואה, כדי שתעיף את המוצים שהופרדו בדיש.

(מאמר "עץ הדעת חיטה היה", מרדכי כסלו ,סיני קי"ט - תשנ"ז)

3.התיקון- חג מתן תורה הוא עת הקציר החקלאית:
ספירת העומר מתחילה בקציר שעורים וחג השבועות הוא חג קציר החיטים:

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. ...
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לי-ה-ו-ה. (ויקרא כג: י-טז).

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:(שמות לד,כב)

בכורי קציר חטים. שאתה מביא בו שתי הלחם (ע) מן החטים. בכורי. שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח, מן השעורים היא(רש"י,שם)

סיכום חטא אדם הראשון- וחטא העגל: חוסר היכולת להמתין

חטא העגל: 

לא המתינו למשה לנתב את דרכם דִכְתִיב (תהלים פב, ו): אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם, אִלּוּ הִמְתִּינוּ יִשְׂרָאֵל לְמשֶׁה וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, לֹא הָיְתָה גָּלֻיּוֹת וְלֹא מַלְאַךְ הַמָּוֶת שׁוֹלֵט בָּהֶן (שמות רבא, לב,א)

חטא אדם הראשון:- לא המתין לזמן שעץ הדעת יהיה מותר 

...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)


סיום: סוד הדע-עת והמתינות("מתן תורה"):

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:  עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת: עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד: עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:  עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ: עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:  עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם: (קהלת ג,א-ח)

האדם נמדד ונבחן ע"פ יכולתו לזהות את העת לכל דבר, לא להקדים לעשות דברים (אכילה מהעץ טרם זמנו) ולא לאחר. 
זו המשמעות הדרשנית של "מתן תורה- מלשון מתינות והמתנה שהתורה תחלחל ותפעם בנו בצורה הנכונה ומצד שני- להביא את הביכורים, את הראשית ולא לאחר ולהביא את עצמנו רק ב"סוף השנה" כמו קין.
סוד ידיעת העת לכל דבר- זהו סודו של חג השבועות, קדושת הזמן וידיעת העת (ענ"ד)


*חלק נכבד מהמקורות מתבסס על מהלך הדברים בספר "ונהר יוצא מעדן" לרב אוריאל עיטם שליט"א



______________________________________________________________________

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/17/01702.htm

אמור- דף מקורות מקוצר

1. וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה-וָ-ה:(ויקרא כג,טו-טז)

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ:(דברים טז,ט-י)

2.כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר {ג} לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר {ד}. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

(מנחות פרק י,משנה ג)

3.זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:  כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְ-ה--וָֹה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ,ח-יא)

 לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:(שמות לה,ג)

 בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:(ויקרא כד,ח)

 וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת(במדבר טו,לב)

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:(במדבר כח,ט-י)

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי-ה-וָֹ-ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

(שמות לא,יד-יז)

4.זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:...וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: (שמות טז,טז;יח)
וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:(שמות,טז,לו)

והעומר עשירית האיפה. סמך והעומר לפרשת המן רמז שיאכלו המן עד שיקריבו העומר: (בעל הטורים,שם)

(עומר-2.16 ליטר)

5.וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה,י-יב)

6....ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם: עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם 

בעומר וספרתם לכם (ויקרא כג טו) 

וכן בלבנה (שמות יב ב) החדש הזה לכם, 

וכן בציצית והיה לכם לציצית (במדבר טו לט) 

וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) 

וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג מ) 

וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו). 

ואנו למדין חמשתן בגזירה שווה מלכם הכתוב גבי עומר, וספירת העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה, קרי ביה בקימה. ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה

 וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד

לפי שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה בעמידה (אבודרהם הלכות ברכות השחר, עמוד מה)

7.בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה [קורא קריאת שמע ו]מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? [אין אתה מניח כוונתך? רש"י בע"י]
אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך'- 'אפילו נוטל את נשמתך' אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
אמרו מלאכי השרת  לפני הקדוש ברוך הוא; זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה"! [תהלים יז-יד. ופירושו– מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם. שם].
אמר להם [הקב"ה את המשך הפסוק:] 'חלקם בחיים' [יש לו חלק לחיי עוה"ב].
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא

(ברכות סא ע"ב)

אמור: על הספירה- מעגלים ויושר

פתיחה: ספירה זו על שום מה

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי-ה-וָ-ה:(ויקרא כג,טו-טז)

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ:(דברים טז,ט-י)

כי ימים אלו ימי פסח וספירת העומר, הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה (נהר שלום, לב ע"ב, הרש"ש)

הקדמה: .וספרתם לכם - 2 תקופות בתוך הספירה עד ל"ב ומל"ג:

1.בל"ג בעומר התחיל לרדת המן וזה רמוז בל"ג אותיות הפסוק וספרתם עד עמר:

פתח דברינו יאיר בדברות קדשו של ה"חתם סופר" זי"ע שכתב בדרשותיו (חלק ב דף רעט טור ב): "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר, עד כאן ל"ג אותיות, רמז על ל"ג בעומר שבו התחיל המן לירד". וכוונתו כי המן היה עומר לגולגולת, כמו שכתוב (שמות טז-טז): "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו עומר לגולגולת" וגו'. מגלה לנו ה"חתם סופר" חידוש גדול שהמן התחיל לרדת ביום ל"ג בעומר, ועל כך רמז הכתוב: "מיום הביאכם את עמר", רמז על ל"ג בעומר שאז התחיל העומר המן לרדת. 

אמנם ה"חתם  סופר" לא השלים לבאר לנו איך לפרש לפי זה המשך הכתובים: "וספרתם לכם ממחרת השבת  מיום הביאכם את עמר", הרי מפורש שמתחילים לספור ממחרת השבת שהוא יום ראשון של פסח, ואיך מתקשר לפי זה מה שהמשיך הכתוב, "מיום הביאכם את עמר", שהוא ל"ג בעומר.

2.ימי הספירה הם הכנה לתורת הנגלה(ל"ב ימים) ותורת הנסתר (טו"ב ימים):

 כעבדא קמיה מריה נראה לברר מקחו של  צדיק, על פי המבואר בספרים הקדושים כי ימי הספירה הם הכנה לקבלת התורה בחג השבועות,  כמו שכתב ה"חתם סופר" עצמו בדרשותיו (דף רפב טור א): "אמרתי ימי הספירה שהם הכנה לקבלת  התורה". ומקור הדבר בזוהר הקדוש (פרשת אמור צז) כי שבעה שבועות של ספירת העומר הם בבחינת שבעה ימי טהרה, שכנסת ישראל מטהרת עצמה לקראת קבלת התורה בחג השבועות שהקב"ה קידש את ישראל, כמו שכתוב )שמות יט-יז(: "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר". ופירש רש"י: "מגיד שהשכינה יצאה לקראתם כחתן היוצא לקראת כלה". נקדים עוד מה שלמדנו מדברי ה"בני יששכר" (חודש אייר מאמר ג אות א), 

כי מ"ט ימי הספירה שהם כמספר ל"ב טו"ב הם הכנה לקבלת תורת הנגלה  והנסתר, החלק הראשון ל"ב ימים הוא הכנה לתורת הנגלה [ויש לומר בזה רמז נאה, כי התחלת התורה היא באות ב' של "בראשית", וסיום התורה הוא באות ל' של "ישראל", שהן אותיות ל"ב], 

והחלק השני י"ז ימים כמספר טו"ב מל"ג בעומר יומא דהילולא של רשב"י עד חג השבועות, הוא הכנה לתורת הנסתר שהיא בבחינת אור הגנוז שנקרא טו"ב, כמו שכתוב (בראשית א-ד): "וירא אלקים את האור כי טוב".

....

מעתה יאירו עינינו להבין פירוש הכתוב לפי ה"חתם סופר": "וספרתם לכם", ב' מיני ספירות שהן הכנה לקבלת התורה, ספירה אחת היא "ממחרת השבת", ממחרת יום ראשון של פסח ל"ב ימים הכנה לתורת הנגלה, ספירה שניה היא "מיום הביאכם את עמר", מיום שירד עומר המן לישראל בל"ג בעומר, י"ז ימים כמספר טו"ב שהם הכנה לקבלת תורת הנסתר, לכן יש בפסוק זה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר", ל"ג אותיות כנגד ל"ג בעומר שבו התחיל המן לרדת, שמיום זה מתחילה ההכנה השניה לקראת קבלת תורת הנסתר....

3.לכן מביאים 2 לחם- כנגד תורה נגלית ותורה נסתרת:

לפי האמור יש לבאר הטעם שצונו הקב"ה להביא דוקא שתי הלחם, על פי שהביא ה"שפת אמת" (שבועות תרל"א) בשם זקינו הגה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע, כי שתי הלחם שמקריבים לפני ה' בחג השבועות, הם כנגד שתי בחינות של לחם: "לחם מן השמים" עם "לחם מן הארץ". ונראה לפרש כוונתו על פי מה שמבואר בגמרא (חגיגה יד.) שהתורה נקראת לחם, כמו שכתוב (משלי ט-ה): "לכו לחמו בלחמי".

(שבילי פנחס, פרשת אמור, שנת תשפ"א)

חלק א: ממחרת השבת- מדוע נקטה התורה בלשון שבת לגבי פסח- שהוא יום טוב:

0.מחלוקת הפרושים והבייתוסין:

ממחרת השבת - ממחרת יום טוב , שהיו בייתוסין אומרים: עצרת (- חג השבועות) אחר השבת(ברייתא מנחות סה ע"ב)

כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר {ג} לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר {ד}. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

(מנחות פרק י,משנה ג)

1.לא ניתן להבין כשבת ממש כי אז לא תמיד יהיו חמישים יום:

… שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: "שוטים מנין לכם?" ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: "משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים". קרא עליו מקרא זה: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" – ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: "רבי בכך אתה פוטרני?" אמר לו: "שוטה! ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום" וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" – הא כיצד? -כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת...(מנחות סה, ע"א-ע"ב)

ממחרת השבת- אם אתה או מ ר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מונה חמשים ושנים חמשים וארבע חמשים וששה לא פחות ולא יותר וסימן לא בל׳׳ו פס ח הא מה אני מקיים ממ ח ר ת כשבת ממחרת יו״ט :(חזקוני,שם)

2.מהמילה תספור לך משמע שזה תלוי בבית דין לכן לא יכול להיות שבת בראשית אלא יו"ט:

....רבי אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא אומר {דברים טז-ט} תספר לך ספירה תלויה בבית דין שהם יודעים לחדש ממחרת השבת מחרת י''ט יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם

 (מנחות סה ע"ב )

3.פסח ראשון לא יכלו לקדשו בגלל טומאת מצרים ולכן ינק את קדושתו מהקב"ה בדומה לשבת:
טעם דמחרת הפסח נקר׳ מחרת השבת וספרתם לכם ממהרת השבת. להבין מפני מה פסח נקרא שבת , יש לומר על דרך דאיתא דענין שבת אינו תלוי במעשה: התחתונים אלא מקודש ועומד הוא וכמו שאמרינן מקדש השבת ׳ אבל יו"ט ישראל מקדשין כמ״ש מקרא קודש , והנה בפסח ראשון לא היה כח בישראל לקדשו דהיו במ״ט שערי טומאה ער שהשי״ת היה מרחם עליהם נמצא דקדושת הפסח היה על ידי הקדוש ב״ה וזהו דנקרא שבת דהוה דוגמתה (ראשי בשמים,שם)

4.מהות הספירה היא יציאה מטומאות מצרים והרי כשביתה מענייני חולין ורוח המתבטאים כמובן באופן מובהק בשבת:

משום שבלשון זו רומז הכתוב על מהותה הראשונה של הספירה- היציאה מטומאת מצרים וההתרחקות ממנה- שהרי התרחקות זו הרי היא כשבת שעיקר עניינה הוא שביתה מחיי החולין והחומר וכפי שכתב האלשיך "ועל כן אמרה תורה ממחרת השבת הוא יום ששבתו ממשא טומאתם , יספרו שבע שבתות" (דרש דוד,שופרא דמועדא, ע"מ קפג)

5. בשבת ובפסח מכנה משותף -איסור הוצאה מה שלא נמצא בשם מועד אחר:

כשם שנאסרה הוצאה מרשות לרשות בשת כך נאמר גם איסור הוצאה מפסח - של בשר הפסח...וכשם שבשבת אינו חייב אלא אם כן עשה עקירה והנחה אף בפסח אינו חייב אלא אם כן עשבה עקירה והנחה

(מתוך כמוצא שלל רב ע"מ שא-שב, ע"פ הגאון רבי מרדכי יהודה ליב זק"ש)

6. שבת ופסח- אין לגויים חלק בהם:

ידוע הדין שגוי ששבת חייב מיתה  ‏(סנהדרין נח:, בעוד שיום טוב מותר לו לשמור, כמו שאמרו בגמרא (כריתות ‎ט ע"א)‏ ‏‏לגבי גר תושב שמשמר שבתו כישראל ביום טוב, וטעם החילוק בענין זה בין יום  ‏טוב לשבת, הוא שלגוי יש מושג ברוחניות -- אבל אין לו מושג בכך שחומריות יכולה  ‏גם כן להפוך לרוחניות. זהו הטעם לכך שמותר לגוי להקריב קרבן עולה, שכולה כליל,‏ולא שלמים, שיש בה אכילה לאדם. 

‏‏והנה, לגבי יום טוב אמרו חז"ל (פסחים סח:) "חלקהו -- חציו לה' וחציו לכם",  ‏אבל בשבת הכל מודים שצריך גם "לכם", ולא  מצינו בו חלוקה שכזו, הרי שגם  ‏ה"לכם" בשבת הוא קודש, וכמו שפירש בעל "קדושת לוי" את הפסוק (שמות לה, ‏ב)"וביום השביעי יהיה לכם קודש", כלומר: שגם ה"לכם" יהיה קודש, ולכן גוי נאסר ‏בשמירת שבת, ולא בשמירת יום טוב. כך מצינו גם בקרבנות, שגוי מותר לו לאכול ‏קרבנות, שכן מתקן מידי אבר מן החי (פסחים עג.), ואילו בפסחים הוא עצמו אסור
‏ונהרג על זה (פסחים ג: במעשה דההוא ארמאה).

‏זאת ועוד: בפסח מצרים נצטוו "והיה הדם לכם לאות", ואמרו במכילתא: "לכם ‏ולא לאחרים", הרי שקרבן פסח לא נעשה לשם השפעה על אחרים, אלא ענין פנימי  ‏לכלל ישראל, זאת בשונה מחג הסוכות שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים ‏האומות.
 ‏ולכן חג הפסח הוא החג היחיד שנקרא שבת, שכן דומה הוא לשבת בנקודה זו --
‏שאין לזרים חלק בו!
(מתוך כמוצא שלל רב ע"מ שא-שב, ע"פ מילי דמרדכי עמוד תקלג-תקלד)

7.יש הבחנה ברורה בלשון התורה בין שבת ל-יום השבת:

‏הגיע הזמן לפתוח את החומש. שבת מופיעה בתורה יותר מארבעים פעם ‏ובדרך כלל מוצמד לשבת - יום. הנה כמה דוגמאות: :

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:  שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:  וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:  כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְ-ה--וָֹה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ,ח-יא)

 לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:(שמות לה,ג)

 בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:(ויקרא כד,ח)

 וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת(במדבר טו,לב)

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:(במדבר כח,ט-י)

........

גם בתנ"ך יהיו קיצורים אחדים(שבת) שבתנאי שההקשר מבהיר לנו שזהו יום השבת דווקא.אך ככלל ,בתורה אין די במילה שבת כדי להצביע על יום השבת.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי-ה-וָֹ-ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

(שמות לא,יד-יז)

......

‏בתורה, אם כן, שבת סתם איננה בהכרח יום השבת, וכדי להצביע על יום ‏השבת נזקקת התורה למילה יום. בנביאים ובכתובים המילה יום הולכת ‏ומתייתרת בהדרגה, עד למצב שבו בימי חז"ל שבת ‏= היום השביעי.

‏‏ונחזור לענייננו. אילו רצתה התורה להצביע על היום השביעי, היא הייתה ‏כותבת: וספרתם לכם ממחרת יום השבת. מכיוון שהתורה לא השתמשה ‏לעניין ספירת העומר בביטוי המלא יום השבת, עלינו להביט ימינה ושמאלה ‏ולחפש אילנות להיתלות בהם. 

בפסוקים הקודמים נכתב:

‏וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַי-ה-וָֹ-ה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ:  בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי-ה-וָֹ-ה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג,ו-ח)

‏‏מוזכר כאן חג הפסח. מוזכרים יום טוב ראשון ויום טוב אחרון, ובשניהם - כל ‏מלאכת עבודה לא תעשו. בהגיענו אל פסוק ט"ו, השבת היא היא מקרא הקודש ‏(החג, היום ששובתים בו) מפסוק ז'. זהו הפשט. למחרת השבת, ביום ט"ז בניסן, ‏מתחילה הספירה של שבע שבתות תמימות = שבעה שבועות שלמים.

‏‏די להתנצל. הפשט מורה על ט"ז בניסן כעל מחרת השבת. הצדוקים ‏והקראים נכשלו, ממש כפי שאנחנו נכשלים מפעם לפעם, בגלל ידיעת ‏העברית בתקופות שאחרי התנ"ך. גם בעברית של חז"ל שבת סתם הייתה ‏היום השביעי, אך חז"ל לא נפלו בפח ולא כפו את העברית שלהם על התורה, ‏משום שדבקו במסורת שבידיהם. בזכותה יכלו לשמור על ההבנה המקורית ‏ ‏של הפסוק, אף שנכתב בעברית שקדמה להם.

(תנ"ך שרואים מכאן/משה אקשטיין, פרשת אמור)

8.ממחרת השבת או מיום הביאכם?  בא לומר שגם במדבר ספרו את העומר על אף שנאמר בה: "כי תבואו אל הארץ":

ממחרת השבת מיום וגו'. פירוש מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ממחרת השבת, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו', ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז מה שאין כן מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ:

(אור החיים,שם)

חלק ב: בין מצוות העומר לבין המן

1.איזכורו הראשון של העומר בירידת ה-מן:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:...וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: (שמות טז,טז;יח)
וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:(שמות,טז,לו)

והעומר עשירית האיפה. סמך והעומר לפרשת המן רמז שיאכלו המן עד שיקריבו העומר: (בעל הטורים,שם)

(עומר-2.16 ליטר)

2.מה קרה בט"ז בניסן?

א.מצוות הנפת עומר:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה(ויקרא כג,טו)

ב.שביתת המן:
וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה,י-יב)

ג.מיתת המן האגגי:
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ:(אסתר ג,יב)

בי"ג בניסן כתב המן את הספרים להשמיד להרוג וגו', בט"ו בניסן נכנסה אסתר לפני המלך, בי-ו בניסן תלו את המן (סדר עולם רבה פרק כט)

3.הקשר בין העומר שבמן לספירת העומר:

א.מידה כנגד מידה:
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיִיתִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַמָּן הָיִיתִי נוֹתֵן עֹמֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות טז, טז): עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וְעַכְשָׁיו שֶׁאַתֶּם נוֹתְנִים לִי אֶת הָעֹמֶר אֵין לִי אֶלָּא עֹמֶר אֶחָד מִכֻּלְּכֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ שֶׁל חִטִּים אֶלָּא שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר. (ויקרא רבא,כח,ג)

ב.אהבה כנגד אהבה:
זמנה של הקרבת מנחת העומר הוא ממחרת השבת-ממחרת חג הפסח שבו גילה הקב"ה את אהבתו לישראל וגאלם ממצרים ונראה כי ישראל מקריבים את מנחת העומר דוקא בזמן זה משום שעניינה של מנחה זו הוא לגלות את אהבתם לאביהם שבשמים ולהשיב לקב"ה אהבה על אהבתו אותם לפיכך לא נצטוו ישראל להביא קרבן גדול בכמותו ובחשיבותו...כי דוקא העומר-הכמות המצומצמת ביותר של מזון המיועדת לאדם אחד הינה...החביבה לפני הקב"ה כיון שקריבה היא מתוך אהבה...
עיקר עניינה של מנחת העומר מכוון כנגד מהותו של המן-החיבה והאהבה שהראה הקב"ה לישראל בעת שהוריד להם את עומר המן ולפיכך מקריבים ישראל את העומר בזריזות...למען השב לו אהבה על אהבתו אותם...
נמצא אם כן שביום בו מביאים ישראל את מנחת העומר- שעיקר עניינה הוא הביטוי של כלל ישראל לאהבתם את ה' יתברך-ציוותה התורה להתחיל את ההכנה לקראת קבלת התורה הנלמדת מתוך אהבה כפי שנאמר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה לפיכך נקראה הספירה כולה על שם העומר למען נלמד ממנחת העומר את הדרך לקניינה של תורה-"שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו. (דרש דוד/הרב דוד הופשטטר שליט"א,שופרא דמועדא,ע"מ קפ-קפא)

4.הקשר בין העומר לבין מיתת המן הרשע :

א.עומר כנגד שקלים:
מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס [וגו'] וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס (אסתר ו, י יא), הָלַךְ לוֹ אֵצֶל מָרְדֳּכַי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא בָּא, נִתְיָרֵא עַד מְאֹד, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְתַלְמִידָיו לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו, בָּנַי, רוּצוּ וְהִבָּדְלוּ מִכָּאן שֶׁלֹא תִכָּווּ בְּגַחַלְתִּי, שֶׁהֲרֵי הָמָן הָרָשָׁע בָּא לְהָרְגֵנִי. אָמְרוּ, אִם תָּמוּת נָמוּת עִמְּךָ. אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן נַעֲמֹד בִּתְפִלָּה וְנִפָּטֵר מִתּוֹךְ הַתְּפִלָּה, וַחֲסַלּוּן צְלוֹתְהוֹן יָתְבוּן וְעָסְקִין בְּהִלְכוֹת מִצְוַת הָעֹמֶר, שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם ט"ז בְּנִיסָן הָיָה, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקְרִיבִין עֹמֶר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. אֲתָא הָמָן לְגַבֵּיהוֹן אֲמַר לוֹן בַּמֶּה אַתּוּן עָסְקִין, אָמְרוּ לוֹ בְּמִצְוַת הָעֹמֶר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ב, יד): וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' וגו', תַּמָּן אָמְרֵי הִלְכוֹת קְמִיצָה אַחֲווּ לֵיהּ וְדָבָר אֶחָד שֶׁהָיוּ קוֹמְצִין מִן הָעֹמֶר. אֲמַר לוֹן וְהָדֵין עוּמְרָא מַהוּ דִּדְהַב אוֹ דִּכְסַף, אַמְרֵי לֵיהּ לָא דִּדְהַב וְלָא דִּכְסַף וְלָא דְּחִיטִין, אֶלָּא דִּשְׂעוֹרִין. אֲמַר לוֹן בְּכַמָּה הוּא טִימֵיהּ דִּידֵיהּ הֲוָה בְּעַשְׂרָה קַנְטְרִין, אָמְרִין לֵיהּ סַגְיָן בְּעַשְׂרָה מָנִין. אֲמַר לוֹן קוּמוּ דְּנַצְחוּן עַשְׂרָה מִנְכוֹן לְעַשְׂרָה אַלְפֵי קַנְטְרִין דִּכְסַף דִּילִי. (אסתר רבא,פרשה י,ד)

ב.קרבן העומר מכוון כנגד הטבע- הנס הנסתר שבנסתר ומתוכו צומח הנס של פורים הנגלה שבנסתר:

בתוך ההסתר של הטבע ישנם ב' אופנים של הסתר – ישנו ה"נסתר שבנסתר" שזה כולל את כל חוקי הבריאה הקבועים כמו שמש ירח וכוכבים – גשם וטל – פירות וצמחים וכו' וכו' אבל ישנו גם ה"נגלה שבנסתר"- בדוגמת הגילוי של פורים כאשר מאורעות הטבע מתנהלים בצירוף מתואם המגלה בתוך הטבע את הנהגת השי"ת.בזכות קרבן העומר המגלה את יד ה' גם בתוך ה"נסתר שבנסתר" – בחוקי הטבע הקבועים של צמיחת השעורים וגדילתם – זכו לנס הפורים – לגילוי יד ה' ב"נגלה שבנסתר" – בתוך המאורעות הנראים כטבע – ועל כן נתלה המן בט"ז ניסן שהוא יום הקרבת העומר – ללמד אותנו שהנסתר שבנסתר והגלוי שבנסתר שוים הם כי שניהם נס גמור.( מכתב מאליהו , חלק ב, עניין פורים)

ידועים הם דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא – …מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה – שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד – אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו – הכל בגזירת עליון כאשר הזכרתי כבר. עכ"ל.מאחר והרמב"ן שם בכל אריכות דבריו מדבר על הניסים הגדולים של יציאת מצרים – יוצא מדבריו שהתכלית של הלימוד של הניסים הגדולים של יציאת מצרים ביו"ט ראשון של פסח הוא – כדי שמזה נכיר בניסים הנסתרים.על פי זה יש לבאר שלכן – נצטוינו להקריב "ממחרת השבת" – ממחרת יו"ט ראשון של פסח את קרבן העומר – כדי לבטא את ההכרה בניסים הנסתרים של הנהגת הטבע – אותם למדנו מהניסים הנגלים של יציאת מצרים.ומאחר ומהותו של יום ט"ז בניסן הוא הלימוד של הניסים הנסתרים – על כן התגלגל נס תלייתו של המן השייך למגילת אסתר ליום זה בדוקא, מפני שכל נס הפורים לא בא אלא לגלות את הנסים המסתתרים – בתוך לבוש הנהגת הטבע.(מתוך אתר דין , מאמר ספירת העומר, ממחרת השבת)

5.שביתת המן ביום הנפת העומר- ממחרת השבת- אחרי הנסים הגלויים של פסח נכנסים למציאות הנסתרת שבה פוסק נס המן ונכנסים לארץ ישראל :
על פי זה יובן ענין נוסף שהתגלגל ליום זה – והוא האמור בפסוק [יהושע ה' יב] – "וישבות המן – ממחרת השבת".מציאות ירידת המן היתה כולה נס – המעבר מאכילת המן לזריעה וקצירה הוא המעבר מתקופת הניסים הגלויים של דור המדבר – להנהגה הנסתרת בלבוש הטבע שבארץ ישראל – ועל כן המעבר הזה התרחש ממחרת השבת – ביום של המעבר מלימוד הניסים הגלויים של יציאת מצרים – ללימוד הניסים הנסתרים שבהנהגת הטבע. (מתוך אתר דין , מאמר ספירת העומר, ממחרת השבת)

חלק ג: טעמי ספירת העומר

1.מדוע שבע שבתות ולא שבעה ימים?

א.יחיד שנטהר  סופר שבעה ימים, אומה שנטהרת סופרת שבע שבועות:

...ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם...(אור החיים,שם)

ב.כדי להיטהר מ-7 סוגי טומאה ולכל סוג נדרשים 7 ימים:

טעם לז' שבועות דווקא ולא ז' ימים שמספר ז' ימים הנאמר בטמאים שמספר מצאנו בשבעה דברים ואלו הן א׳ נדה, ב׳ זבים, ג׳ יולדת , ד׳ מת , ה׳ נגעי הגוף ו נגעי בגדים ז' נגעי בתים . בכולן תלויה טהרתן אחרי מלאת להן שבעה ימים ומשבעה טומאות אלו לא היו נזהרים במצרים או הם או הרומז אליהם מע״ז שבידם ומתקרובתן שאכלו מזבחי מתים ולעומתן הוצרכו לספיר ז׳׳פ שבעה לטהר מידי ז' טומאות אלו להיות ראויין לקבלת התורה (ילקוט יצחק,מצוה שז, אות ז)

2.מדוע אומרים יהי רצון אחרי ספירת העומר (הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש במהרה בימנו) ?

ואומרים יהי רצון אחר ספה"ע משום שעכשיו ספה״ע הוא מדרבנן הואיל ואין בית המקדש קיים לכן אנו אומרין יהי רצון שיבנה בית המקדש ואז יהיה זמן התורה ונקיים מצותיה : (אוצר המדרשים על תרי"ג מצוות, מצוה שו)

3.מה טעם קוראים אחרי ספירת העומר את "למנצח בנגינות"?

ול פ י דעתי לכך תקנו קריאת מזמור אלהים יחנני ויברכנ ו מלבד שיש בו מ"ט תיבות כ נ ג ד מ"ט ימי הספירה והם ז פסוקים מפסוק א -להים יחננו וכו' מ פס' כנ ג ד ז' שב ו ע ו ת ו ת מ צ א שיש בפסוק ראשון ז תיבות ו בכתב אחרון ז ' ת י בות ל רמוז שמצוה לממני שבועות (כסף משנה לר' יאשיהו פינטו,פרשת אמור)

4.אנא בכח אחרי ספירת העומר:

א.מניין התיבות

לפי שבאנא בכח יש שבעה פסוקים כנגד שבעה השבועות של ספירת העומר

(ע"פ ספר הזיכרון להרב יצחק נסין להרב יצחקה וניסי כרך א' עמוד קנ"ב כרך ראשון עמ' קנד הערה 7)

ב.שם בן מ"ב הרמוז בתוך אנא בכח מבטא מעבר:

השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)

4. ספירת העומר- במעומד:

א.ספירה במעומד- בקמה -בקומה

וצריך לספור מעומד דתנו רבנן "בקמה תחל לספור", לא תקרא בקמה אלא בקומה וסימנך " עצת ה' לעולם תעמוד" נוטריקון עומר ציצית תפילין (מ"מ, מתוך אוצר המדרשים על תרי"ג מצוות, מצוה שו)

ב.ברכה במעומד- כשנכתב "לכם" וכשאין הנאה:

...ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם: עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם 

בעומר וספרתם לכם (ויקרא כג טו) 

וכן בלבנה (שמות יב ב) החדש הזה לכם, 

וכן בציצית והיה לכם לציצית (במדבר טו לט) 

וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) 

וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג מ) 

וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו). 

ואנו למדין חמשתן בגזירה שווה מלכם הכתוב גבי עומר, וספירת העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה, קרי ביה בקימה. ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה

 וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד

לפי שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה בעמידה (אבודרהם הלכות ברכות השחר, עמוד מה)

5. לספור את העומר לפני או אחרי עלינו לשבח? תמימות תהיינה

א.קודם עלינו לשבח:

דכל מה שאפשר לאקדומי מקדימינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה (משנה ברורה,שם)

ב.לאחר עלינו לשבח:
יש נוהגים לספור אחרי קדיש יתום שלאחר עלינו לשבח(הגר"א מעשה רב סימן סט)

הטעם:

לעיתים מקדימים להתפלל ערבית בשעה שאינה ודאי לילה לכן ראוי לאחר את ספירת העומר כדי שזו תהיה בזמן שודאי לילה ( כתר שם טוב סימן תתסד, ע"פ הלכה וטעמיה חלק ג)

6.מדוע לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר?

א.מכשיר מצווה להגעה לחג השבועות:

מהרא"ק: מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר, דאינו אלא כמכשירי מצוה, דעיקר מנינא משום רגל דשבועות, ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות

(ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ספירת העומר סעיף טז)

ב.אין מברכין שהחיינו על מצוה שהיא רק דיבור:

 [והא דאין אומר שהחיינו משום דאין בו מעשה - רק דיבורא בעלמא - ודוגמת זה אין מברכין זמן על הלל]. 

(ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ספירת העומר סעיף טז)

ג.איך אפשר לברך שהחיינו על משהו שרצו שיחלוף ויגיעו כבר אל חג השבועות:

נראה לבאר מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין שהחיינו ועל מצות *ספירת* *העומר* *אין* מברכין שהחיינו. דהנה איתא בכתבי האריז"ל על פסוק (שמות ג,יב) תעבדון את אלהים על ההר הזה, דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע. וזהו פירוש הפסוק תעבדון את האלהים, פירוש תעבדו נו"ן עד כאן לשונו. ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה:

( ספר קדושת לוי - דרוש לספירה )

ד.אי אפשר לברך שהחיינו על מצוה התלויה במקדש והוא חרב ואין בה שום הנאה :

ולענין זמן כבר נשאלה שאלה זו לראשונים. וכתוב עליה בספר בתשובת השאלה שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה. כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרוקינן. ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל. דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו. עד כאן לשון הרב ז"ל. 

(שו"ת הרשב"א חלק א סימן קכו)

7."האידנא חד יומא בעומרא"- מנהג התימנים שספירת העומר  בארמית - שלא יקנאו המלאכים:

המנהג לספור העומר בלשון ארמי אולי טעמו כטעם הקדיש שלא יתקנאו בנו המלאכים לפי שבספירת העומר אנו נכנסים ומתעלים במ"ט שערי טהרה...

(תיכלאל , סדר ספירת העומר)

חלק ד- סוד 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה:

1-.שמחת ל"ג בעומר - על שום מה?

קושייה:  

ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה ואי משום שפסקו מלמות מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו:(פרי חדש על או"ח סימן תצג)

ע"פ הרמ"ע מפאנו השמחה היא על שרבי עקיבא לא מת (שמעתי בשיעור של הרב רוזנבלום שליט"א אמור תשפ"א)

0.פטירתו של רבי עקיבא:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה [קורא קריאת שמע ו]מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? [אין אתה מניח כוונתך? רש"י בע"י]
אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך'- 'אפילו נוטל את נשמתך' אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
אמרו מלאכי השרת  לפני הקדוש ברוך הוא; זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה"! [תהלים יז-יד. ופירושו– מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם. שם].
אמר להם [הקב"ה את המשך הפסוק:] 'חלקם בחיים' [יש לו חלק לחיי עוה"ב].
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא

(ברכות סא ע"ב)

1.דברי הגמ' הללו טעונים ביאור.
א.ר"ע מתאוה למות על קידוש ה'. מדוע? והרי שאיפת חייו של היהודי היא לחיות על קידוש ה' ואין הוא שואף למות חלילה? (ע"ש בענף יוסף בשם השל"ה ובעיון יעקב מש"כ בזה).

ב.ועוד יש להבין את דברי הבת קול – 'אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד', וכי אם לא יצאה נשמתו באחד- אין אשריו, והרי זכה למות על קידוש ה'?

ג.ועוד צריך ביאור- מהי תשובת בורא עולם למלאכי השרת- 'חלקם בחיים', וכי אלולי מת מיתה משונה זו- לא היה חלקו לחיי העוה"ב? 

ד.ומהו 'חלקם' בלשון רבים? (עי' בעיון יעקב), 

ה.וכן דברי הבת- קול 'אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב' תמוהים, וכי לא פשוט הוא שר"ע מזומן לחיי העוה"ב? אם הוא לא- אז מי כן?…

(משנת הגלגולים עמ' 64 והילך)

2.זמרי ברבי עקיבא, וכזבי בת צור באשת טורנוסרופוס

כתב עוד הרמ"ע מפאנו (שם, וכ"ה בחסד לאברהם מעין ג' נהר כ"ג בשם מהרח"ו):
זמרי בן סלוא התגלגל בר' עקיבא, והמדיינית עמה חטא – כזבי בת צור – התגלגלה באשת טורנסרופוס אותה נשא ר' עקיבא לאשה.
כ"ד אלף תלמידי ר"ע – הם כ"ד אלף בני שבט שמעון שמתו במגיפה.
זמרי וכזבי מתים במיתה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת- למות על חילול ה'…
כעת ר' עקיבא ואשת טורנוסרופוס זוכים לתקן את שפגמו בגלגולם הקודם.
כיצד?
כדי להבין זאת עלינו להקדים את דברי הגמ' במסכת ברכות (סא:)....

3.קידוש ה' לתיקון חילול ה':

כאמור ר' עקיבא הוא גלגול של זמרי בן סלוא. 'זמרי בן סלוא' עם האותיות בגימטריה (406) 'עקיבה בן יוסף' (ספר הגלגולים פס"ז בשם מהרח"ו).

זמרי מת על חילול ה'. ר"ע בא לתקן זאת, ולכן כל ימיו הוא מתאוה למות על קידוש ה'

כאשר עבר זמרי את העבירה עם כזבי, מה עשו משה ואהרון? "והמה בוכים פתח אהל מועד". ביאר בתרגום יונתן [כה-ו] "והם בוכים וקוראים שמע". הם ראו חילול ה' גדול, ולכן קראו שמע לקדש שם ה'

ולכן כל ימיו מתאוה רבי עקיבא לקרוא ק"ש ולקדש שמו יתברך ברגעיו האחרונים, ולמות על קידוש ה', והוא אכן זוכה לזה, ונשמתו יוצאת ב'אחד'. [הרמז לכך: "יש קונה עולמו בשעה אחת" ראשי תיבות עקיב"ה (ספה"ג פמ"א בהג"ה)].

מובא בזוהר (צו לג.) שר"ע התכוין לסיים 'ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו לעולם ועד', והנה הר"ת הוא בשכ"ם, לרמז לתקון שמתקן כעת ר"ע את נשמת שכ"ם בן חמור [מגלה עמוקות פ' פנחס].

על כך ה'בת קול' משבחת אותו. ה' אומר למלאכי השרת 'חלקם בחיים', וזו אכן תשובה לשאלה 'זו תורה וזו שכרה','חלקם' בלשון רבים בדוקא- לרמז על זמרי בן סלוא ועל ר' עקיבא, שכעת תוקן חטאו של זמרי, וממילא אין שאלה של חוסר צדק.

ולכן הבת קול אומרת 'אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העוה"ב' כשאין הכוונה לר' עקיבא עצמו, שזה ברור מאליו, אלא הדברים מכוונים על השלמת התיקון שלו, שכעת זמרי בן סלוא מזומן לחיי העוה"ב!

[עניינו של ר' עקיבא רמוז בר"ת בפסוק (יחזקאל לט-ז): 'ואת שם קדשִי אודיע בתוך עמי ישראל, ולא אחל את שם קדשי עוד' ובא הדבר לרמז שר"ע יקדש שם שמים בתוך עם ישראל, ולא יחלל את שם ה' עוד כבגלגולו הקודם].

4.מסרקות כנגד מסרקות:

ר"ע מת במיתה משונה, כשאת בשרו סורקין במסרקות של ברזל. מדוע דוקא כך? היה זה לתקן את אשר עשה בגלגולו הקודם כזמרי, שתפס את כזבי בשיער בלוריתה ואמר למשה מדיינית זו מותרת או אסורה כו', כנגד זה נענש שסרקו את בשרו כדרך שסורקין השיער [מגלה עמוקות פ' פנחס].

5.פנחס הוא אליהו מתקנו:

מובא במדרש [משלי פר' ט'] לאחר שהרגו את ר"ע החזירוהו לבית האסורין, ובא אליהו הנביא להתעסק בקבורתו. אליהו הוא פנחס כידוע. פנחס משלים את המעגל, אז – הוא הביא להריגתו של זמרי, וכעת – הוא דואג לקבורתו של ר"ע [מגלה עמוקות פ' פנחס].

וזהו שמצינו בגמרא [נדרים נ"א] שאחרי שנשא רבי עקיבא את בתו של כלבא שבוע ולא היה להם מה לאכול, כי כלבא שבוע הדירם מנכסיו, בא אליהו הנביא כדי לחזקם ונתחפש לאדם עני וקרא על פתח ביתם; 'תנו לי קצת תבן לחמם הבית, כי אשתי ילדה ואין לי במה לחמם הבית' אמר רבי עקיבא לאשתו – ראי שישנם בני אדם שאין להם אפילו תבן לחמם את הבית! הרי לנו שכל הטירחא הזו טרח אליהו הנביא זכור לטוב שהוא פנחס שהרג את זמרי בגלגול הקודם כדי לסייע לרבי עקיבא לעלות בתורה ובקדושה ולתקן את זמרי [הגר"פ פרידמן הו"ד בארשת שפתינו פ' פנחס].

6.כ"ד אלף אנשי שכם – תלמידי ר"ע:

זמרי בן סלוא גרר עמו לזנות גם את שבטו. עשרים וארבעה אלף איש משבט שמעון (ערש"י במדבר כו-יג) מתים בעטיו במגיפה. הם שבים בגלגול בדורו של ר' עקיבא, והם הם עשרים וארבעה אלף תלמידיו של ר' עקיבא.

זמרי בן סלוא היה נשיא שבטם, וכעת הוא רבם – ר' עקיבא. אז הוא דירדר אותם מבחינה רוחנית ומוסרית, וכעת הוא מרומם אותם ומלמדם תורה.

אולם כל אותם כ"ד אלף תלמידים מתים שוב במגיפה בין פסח לעצרת. הטעם לכך- משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

7.מדוע באמת לא נהגו כבוד זה בזה?

משום שכל אחד זכר מה עשה חבירו בגלגולו הקודם, וכיצד יכול הוא עתה לרחוש לו כבוד?! והם מתים שוב במגיפה כדי לכפר על חטאם הקדום. (הרמ"ע והחס"ל שם).

(משנת הגלגולים עמ' 64 והילך)

סיום: שתי גישות לזמן- מעגלים(חג)  ויושר- ספירת העומר היא קו ישר  על ציר של התקדמות מספירה לספירה

ניתן לזהות שתי ‎‏‏גישות בסיסיות כלפי הזמן. האחת רואה את הזמן כציר קווי ‏מנקודה מסוימת בעבר אל נקודה אחרת בעתיד. הכול מתקדם ‏‏ומתפתח תוך כדי תנועה קדימה. לעומתה קיימת תפיסתו של קהלת שעל פיה  "מה שהַיָה הוא שִיהְיָה ואין כל חֶדֶש תחת הַשְמֶש" ‏‏הזמן על פי תפיסה זו הוא מחזור מעגלי החוזר על עצמו שוב ושוב בלי הרף .אולם הגישה היהודית הביבית לזמן מורכבת משילוב של שתי הגישות יחדיו.אם נחבר קו ומעל נקבל ספירלה.הזמן היהודי הוא מעגל החוזר על עצמו אבל לעולם אינו סגור לחלוטין, אלא תמיד הוא מתפתח וומתעלה.או לחלופין , קו שאינו עצוב בשל הנתיוק של סופו מראשו כיוון שתמיד יש לו הזדמנות לחזור בקירוב אל חוויות שכבר חווה.מכל מקום, תפיסה זו מבקשת לנגד עיננו מעגל סובב. ‎

(בלשון בני אדם/אברהם בורג, פרשת אמור)

סוף דבר: ממחרת השבת- ניתוק ממעגל(פסח) אל הישר(הספירה) שיש בו מעגל(ספירת השבועות)

ספירת העומר , מצד אחד הי אירוע קבוע בכל שנה, מעגלי וחוזר ומצד שני היא אירוע הנמדד כקו ישר של התקדמות אל האינסוף- אל שער החמישים שאנו טועמים אותו בכל פעם קצת בחג השבועות ולכן הוא אירוע המייצג תהליך ולא חג שמציין אירוע הסטורי מסויים, לכן יש סביבה כמה וכמה הקשרים( חקלאי/לאומי/דתי) שהיא נוגעת בהם. הביטוי ממחרת השבת אולי בא לבטא את היצאה מהמעגל( חג הפסח) אל הישר, את הניתוק ממעגל רבוע אל הישר השואף אל האינסוף ולכן הביטוי ממחרת השבת דווקא.המעגל של שבט שמעון נסגר עם פטירת תלמידי רבי עקיבא כך שגם בתוך הקו הישר יש מעדלים שנסגרים ועדיין הכיון הוא של קו ישר . לכן סופרים ימים( קו ישר) ושבועות( מעגל שחוזר על עצמו) כדי לחבר את הישר והעיגול כשהמגמה לשלב (ענ"ד)

_________________________________________________________________________________

https://asif.co.il/download/kitvey-et/rmt%20gn%20pri/pri%20a%202/01(3).pdf