פרשת פרה: סוד הפרה האדומה

פתיחה: פרה אדומה - החוקה הנסתרת מכל החוקות

{א} וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: {ג} וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: {ד} וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: {ה} וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: {ו} וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: {ז} וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: {ח} וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {ט} וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: {י} וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: {יא} הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: {יב} הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: {יג} כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְ-הֹ-וָ-ה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ: {יד} זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {טו} וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: {טז} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {יז} וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: {יח}  שני  וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: {יט} וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב: {כ} וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְ-הֹ-וָ-ה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא: {כא} וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב: {כב} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב:

(במדבר יט, א-כב)

1.מה עניינו של השטן דווקא במצוות פרה אדומה?

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי ישְׂרָאֵל וְיקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (במדבר יט,ב)
זאת חקת התורה. לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה (במ"ר יט, ה):(רש"י,שם)

הערה: אומות העולם מונים כנגדה משום שנעשית מחוץ למחנה

אף על פי שמלאני לבי לכתוב רמזים מטעמי המצות שקדמו על צד הפשט, עם ההתנצלות שהמלאכה לחנך בה בני והנערים חבריו ישמרם אל, במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט. כי ראיתי לרבותינו זכרונם לברכה האריכו הדבור בעומק סודה וגודל ענינה....

אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי, הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שריפתן עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהרת. וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות. ועל דבר זה מונין האומות את ישראל עליה כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם הם 

(ספר החינוך מצוה שצז – מצות פרה אדומה)

2.מדוע שלמה - החכם מכל אדם- לא הגיע אל סוד הפרה ומשה דווקא נתגלה לו סודה?

א.שלמה- החכם באדם- לא החכים לדעת סודה:

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו', רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (קהלת ז, כג): כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי, כְּתִיב (מלכים א ה, ט): וַיִתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, מַהוּ (מלכים א ה, ט): כַּחוֹל, רַבָּנָן אָמְרֵי נָתַן לוֹ חָכְמָה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב, א): וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וגו'...

(מלכים א ה, יא): וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן מֶה הָיְתָה חָכְמָתוֹ, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם (בראשית א, כו): נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ, אָמְרוּ לְפָנָיו (תהלים ח, ה): מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. אָמַר לָהֶם אָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִבְרֹאת חָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִשֶּׁלָּכֶם, מֶה עָשָׂה כִּנֵּס כָּל בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְהֶעֱבִירָן לִפְנֵיהֶם, אָמַר לָהֶם מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, לֹא יָדְעוּ, כֵּיוָן שֶׁבָּרָא אָדָם הֶעֱבִירָן לְפָנָיו אָמַר לוֹ מַה שְּׁמוֹתָן שֶׁל אֵלּוּ, אָמַר, לָזֶה נָאֶה לִקְרוֹת שׁוֹר, וְלָזֶה אֲרִי, וְלָזֶה סוּס, וְלָזֶה חֲמוֹר, וְלָזֶה גָּמָל, וְלָזֶה נֶשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, כ): וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת. אָמַר לוֹ וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אָדָם, לָמָּה, שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מַה שְּׁמִי, אָמַר לוֹ ה', לָמָּה, שֶׁאַתָּה אָדוֹן עַל כָּל הַבְּרִיוֹת, הַיְינוּ דִּכְתִיב (ישעיה מב, ח): אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁקָּרָא לִי אָדָם הָרִאשׁוֹן, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי, הוּא שְׁמִי שֶׁהִתְנֵיתִי בֵּינִי לְבֵין בְּרִיּוֹתַי...

אָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל אֵלֶּה עָמַדְתִּי וּפָרָשָׁה שֶׁל פָּרָה אֲדֻמָּה חָקַרְתִּי וְשָׁאַלְתִּי וּפִשְׁפַּשְׁתִּי {קהלת ז, כג}: אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי. (במדבר רבא, יט,ג)

שלמה לא הצליח לחקור את עומק סודה באף ענף של פרד"ס התורה:

ואיתא במדרש תנחומא (חוקת ו) :על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכה והיא רחוקה ממני.ויש להקשות: למה נקיט שלש לשונת שהם חקרתי ושאלתי ופשפשתי ועוד יש להקשו על אומרו "אמרתי אחכמה" ודי לומר והיא רחוקה ממני.ונ"ל בס"ג דישוע בתורה יש ארבעה חלקים שהם פרד"ס וכל דבר חוק אי אפשר להשיגו בחלק הפשט יען כי הפשט הוא החוק עצמו ומה ישיג בו דאם אין בפשוטו תימה אין זה חוק ואם ישנה הפשט שלו - אם כן זה נכנס בחלק הדרש או הרמז ואין זה פשט על כן אי אפשר להשיג טעם וישוב חעניין פרה אדומה בחלק הפשט.אבל יש תקוה לפרש לה בדרך רמז או בדרך דרש או בדרך סוד כי הגם שהיא חוק בדרך הפשוט ששבה ישתנה עניינה בדרך רמז או דרש או סוד וימצא בהם ישוב לדברים שבה.אמנם שלמה המלך ע"ה יגע למצוא טעם וישוב לדברים של פרה אדומה ועניינה בדרך רמז ובדרך דרש ובדרך סוד ולא מצא בכל אלה הדרכים טעם לדברים ועניינה( עוד יוסף חי, פרשת חוקת)

ב.רק משה יודע את הסוד:

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לְךָ אֲנִי מְגַלֶּה טַעַם פָּרָה, אֲבָל לְאַחֵר, חֻקָּה. דְּאָמַר רַב הוּנָא כְּתִיב (תהלים עה, ג): כִּי אֶקַח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט, וּכְתִיב (זכריה יד, ו): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן, יקפאון כְּתִיב, דְּבָרִים הַמְכֻסִּין מִכֶּם בָּעוֹלָם הַזֶּה עֲתִידִין לִהְיוֹת צוֹפִים לָעוֹלָם הַבָּא, כְּהָדֵין סַמְיָא דְּצָפֵי, דִּכְתִיב (ישעיה מב, טז): וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ

(במדבר רבה, יט,ו)

ג.גם הרמב"ם משאיר פתח לערפל בהבנה הקשור לארז האזוב ותולעת השני:

 אך היות טהרתה ב"עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים" כבר נודע טעמו במדרשות ואמנם אינו נאות בכונתנו ואני לא ידעתי עד היום טעם אחד מהם ולא טעם עץ ארז ואזוב ושני תולעת בפרה אדומה; 

(מורה נבוכים, חלק ג פרק מז)

3. למה דווקא 2 מצוות אלה נאמר בהם הלשון המיוחדת הזו ?

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (במדבר יט,ב)

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז,כ)

4.מדוע פרשת פרה פותחת בפתרון ורק אח"כ ב"בעיה" ?

לפרשיית פרה אדומה מבנה לכאורה מוזר. דרכו של המקרא היא לתאר בתחילה בעיה או מאורע הדורש טיפול ולאחר מכן את הפתרון המוצע. בהתאם לכך, היה נראה שתחילה היה על התורה לתאר את המקרה של טומאת מת והיטמאותם של הנוגעים בו, ורק לאחר מכן להציע את פתרונו – הכנת אפר הפרה והזאתו על המבקש להיטהר. אך עיון בפרשה מגלה שהסדר הוא הפוך: בתחילה התורה מתארת את הליך עשיית אפר הפרה על פרטיו השונים - וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן...(במדבר יט, ב-ג)  ורק לאחר מכן היא מתארת מתי יש להשתמש בו וכיצד- הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ...( שם,יא-יב)

(עומק הפשט,הרב עידו פכטר, פרשת חוקת, ע"מ 163)

אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. (ויקרא יג,ב)

כִּי תָבֹאוּ אֶל-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר-לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת.

(ויקרא יד, לד-לה)

5.מדוע ניתנה מצוות פרה כבר במרה עוד לפני חטא העגל אם באה מצוה זו לכפר עליו?

פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: (רש"י,שם)

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה: וַיִּצְעַק אֶל יְ-ה-וָ-ה וַיּוֹרֵהוּ יְ-ה-וָ-ה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה רֹפְאֶךָ (שמות טו,כב-כו)

...רבי אלעזר המודעי אומר:זה עץ של זית, שאין לך מר יותר מזית.ר' יהשוע בן קרחה אומר: זה עץ של הרדופי (מכילתא,שם)
כל חקיו. דברים שאינן אלא גזירת מלך בלא שום טעם, ויצר הרע מקנטר עליהם, מה איסור באלו, למה נאסרו, כגון לבישת כלאים ואכילת חזיר ופרה אדומה וכיוצא בהם:(רש"י,שם)

שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (שמות טו, כה) 

במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם שבת ופרה אדומה ודינין (רש"י שם).

______________________________________________________________________

הקדמה: על מהות ארבע הפרשיות בחודש אדר :

1.פרה בין "זכור" ל"החודש" - בדווקא:

ועל כן יש לומר דזמן פרשת פרה מכוון בין זכור לחודש, שזכור הוא סילוק נקודת עמלק מלב כל איש, וחודש הוא זמן קבלת עול עבודה ומלכות שמים, ופרה שבאמצע הוא מחמת שיש בה שניהם יחד, מים חיים לעומת דחיית עמלק, ועפר שריפת החטאת שהוא קבלת עול מלכות שמים לעומת חידוש העבודה בפסח. (שם משמואל, צו תרע"ט)

2.מדוע פרה לפני החודש?

בדין הוא שתקדים [קריאת פרשת ה]חודש ל[קריאת פרשת ה]פרה, ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל (רש"י,מגילה (דף כט ע"א, ד"ה: ברביעית) 

3.מהו הרמז בתורה שיש לקרוא את פרשת פרה?

וַיְדַבֵּר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: (במדבר יט א-ב)

עוד לאמר לאמר שתי פעמים, לומר בזמן שהיה בית המקדש קיים עשיה, בזמן שאין בית המקדש קיים אמירה, שיקראו פרשה זו בכל דור ודור ואני מעלה עליהם כאילו עשאוה ושרפוה ונתחטאו באפרה, ולזה תיקנו חז"ל לקרוא פרשה זו קודם ראש חודש ניסן שהוא ראשון לחודשים, אחר פרשת העגל, לומר כמו שבחודש זה מתחדשים ומבערין החמץ מבית ומחוץ ומטהרים ומקדשים, כן הקדוש ברוך הוא ינקנו ויטהרנו מטומאותינו וישרוף המקטרגים עלינו, ויהיו אפר תחת כפות רגלינו, 

(שפתי כהן במדבר פרשת חקת)

4. מדוע נקבעה פרשת פרה לקריאה דווקא בשבת ?

מה שקבעו פרשת פרה בשבת, נראה כי השבת מסייע לטהרה זו, דאיתא לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה, דודאי יש טעם לפרה, רק שמי שטעם טעם חטא אינו יכול להשיג זה הטעם, כי הוא תיקון חטא העגל שמקודם היו דבוקין בעץ החיים, ועל ידי החטא אינם יכולין להשיג טעמי פרה, ולכן משה רבינו ע"ה השיג הטעם. ולכן בשבת שמשה רבינו ע"ה מחזיר לישראל הכתרים של הקדמת נעשה לנשמע, שזוכין לקבל הארה מלוחות הראשונות יכולין להשיג מטעמי פרה, ולכן מבקשין יגלה לן טעמי... (שם משמואל תרל"ה)

5. ארבע פרשיות כנגד 3 קדושות

א.קדושת המקום- בית המקדש- פרשת שקלים:

תרומת הלשכה מה יעשה בה. לוקחין ממנה תמידין של כל יום והמוספין וכל קרבנות הצבור ונסכיהם והמלח שמולחין בו כל הקרבנות. וכן העצים אם לא הביאו עצים ולא נמצאו אלא בדמים. והקטרת ושכר עשייתה. ולחם הפנים ושכר עושי לחם הפנים. והעומר ושתי הלחם ופרה אדומה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית שקושרין בין קרניו כל אלו באין מתרומת הלשכה:

(משנה תורה זמנים הלכות מחצית השקל פרק ב הלכה א)

ב.קדושת האדם- זכור ופרה:

ב1.סור מרע- מחיית עמלק:

היהדות ... אומרת "סור מרע ועשה טוב": יש להפריש עצמנו מהרע, ולהתעצם עם הטוב הנטוע בשורש הנעלם והקדוש של העולם – "קדשׁים תהיו, כי קדוש אני ה' א-להיכם". באשר לרע – יש להתרחק ממנו, להתבדל ממנו, לבער אותו מתוכנו: "ובערת הרע מקרבך".

("עמלק ואני: שלושת פני עמלק וחסיד העתיד", מאמר ע"פ הרב גינזבורג)

ב2.עשה טוב- פרשת פרה:

וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב (במדבר יט,יט)

טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים (ע"ז כ,ע"ב)

ג. קדושת הזמן: פרשת החודש

הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה(שמות יב,ב)

וכאן ניתן מצוה ראשונה לישראל החודש הזה לכם כזה ראה וקדש שישראל יכולים להכניס קדושה לחודש וכמ"ש (שמות רבה פ' טו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש כו' ואמר דהא זה וזאת כחד מתקשרן שהקדושה בישראל הוא מצד הקב"ה כמ"ש (מדברי תורה קדושים ב) הואיל ונקדשתם לשמי כו' היו קדושים כשם שאני קדוש כו' מלה"ד כו' אני מלך ואת מלכה כו' וז"ש דהא זה וזאת כחד מתקשרן.

(פרי צדיק, פרשת החודש)

6.ארבע פרשיות כנגד שם י-ה-ו-ה שמקדימים את חודש ניסן שרומז על שם ה' בדרך ישרה(י-ה-ו-ה):

וקודם אבאר לך סוד של ארבע פרשיות, שקלים זכור ופרה וחודש, הנה הם  מרומזים כנגד ד' אותיות הוי"ה("קדושת הלוי", כי תשא דיבור ב)

______________________________________________________________________

הקדמה 2: ההבדל המהותי בין פרה אדומה לשאר הקרבנות:

1.העיקר והטפל - מתהפכים בפרה:

ונראה דהנה פרה אדומה היא היפוך מכל הקרבנות, שבכולם נבחרים לגבוה הבשר והדם שבהם חלקי הזן שמלובשת בהן הנפש הטבעית והצומחת, והאפר שהוא הפסולת נדחה לחוץ אחר שנתבררו ממנו כל חלקי הטוב ונשאר אפר שאינו עושה פירות, ומזה נתברר עוד מה שהיה בו רושם על כל פנים מחלקי הזן, וזוהי תרומת הדשן, והשאר מוציאין אותו אל בית הדשן. ובפרה אדומה הוא להיפוך, שנבחר ונברר רק האפר לבד והשאר נשרף ונכלה בחוץ. 

ונראה בטעמו של דבר מפני שתכלית כל קרבן היא, כי הרצון והתשוקה שבאדם לדברים גשמיים יהפוך אותם לעבודת ה', וכמו שאמר הזוהר הקדש שיצר הרע נצרך לחדוותא דשמעתא, וממנו תקיש על השאר, וזוהי עבודה שלמה של אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, אך האפר שאינו עושה פירות לעומתו היא באדם מצד העצבות והעצלות, שהם מיסוד העפר, כמו שכתב הרח"ו בשער הקדושה, זה נדחה לחוץ, שזה איננו נהפך להקדושה... היוצא מדברי הזוהר הקדש שבלתי שמחה אי אפשר להתקרב לקדושה, אלא שבבעל תשובה מועיל השמחה והרננה שבכהנים ולויים. 

והנה בפרה אדומה שנבחר רק האפר, שלעומתו באדם היא מדת העצבות, היינו משום שמצרפו למים חיים, ששבירת הלב המביאה אחר כך לידי שמחה וחיות זו נרצה, אבל לא שהתכלית היא העצב, רק המותר והשמחה והחיות והתלהבות הם התכלית, וזה שהוא טהרה על טומאת מת, שהטומאה היא כשמה, להפיל תרדמה על אנשים להיות כאבן דומם, וכל המעשים יהיו בקרירות בלי שום חיות, והטהרה לזה להמתיק הדברים בשורשן, היינו אפר פרה עם מים חיים, וכנ"ל, ולהתחיל בעבודה מחדש בהתלהבות יתרה.

(שם משמואל, כי תשא תרע"א)

2.הטהור מטמא והטמא מיטהר ונעשית מחוץ למחנה:

עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים ומטמאה העוסקין בשריפתה, ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שריפתן עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהרת.וגם כן התימה הגדול בה בהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות (ספר החינוך, מצוה שצז)

 חלק א: גלגולה ההיסטורי של הפרה האדומה

0.בזכות מי ניתנה המצווה? אברהם אבינו ופרה אדומה:

א.בזכות "עפר ואפר":

דריש רבא, בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לב' מצות, אפר פרה ועפר סוטה. (סוטה יז ע"א)

ב.בזכות "מעט מים" - זכו ב"י ל"מים חיים אל כלי":

א"ר יהושע הכהן בי ר' נחמיה, הוא הביא לפני המלאכים מים, שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וכן ואל הבקר רץ אברהם, אמר לו הקב"ה היא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים. (פסיקתא פרשה יד פרה)

ג.אברהם אבינו "החייה" את האנושות כמו שפרה מחייה את הטמא מחדש:

והנה במי חטאת יש בו שני ענינים, עפר שריפת החטאת ומים חיים... ונראה דזה ענין פרה אדומה, כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, שעשייתה מחוץ לשלשה מחנות, הוא רמז לאדם שיהיה רואה את עצמו כאילו הוא עומד מחוץ למחנה ישראל, ושורפין אותה עד שנעשית כאפר, וכמו דדריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ולעפר סוטה, הרי שרומזת להכנעה, והיא בחינת דעת כנ"ל, אבל באשר יש דעת דקליפה, לכן נתבקש שיהא נוכח פני אוהל מועד, שההכנעה לא תגרום יאוש חס ושלום, אלא אדרבה תגדל התשוקה עליו ביותר מי שאינו רואה כלל. וגם ההכנעה נוכח פני אוהל מועד זה כתריס בפני פרטות החכמה ודעת שלא יתפשט יותר מדי... וכמו שהמשיך אברהם אבינו ע"ה את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, אף אותם הרשעים עובדי ע"ז שהם כמת מעיקרא, על ידי מים הכניס בהם אהבה אלקית עד שכל אהבות עולם מאפס ותוהו נחשבו להם, כן נמי זה שנטמא במת שהוא כאילו נסתלקה ממנו כל החיות, ישוב לחיות מחדש כקין שנולד ברגש אהבה כנ"ל, ועפר שריפת החטאת הוא דעת דקדושה דומיא דואל הבקר רץ אברהם... (שם משמואל כי תשא  תרע"ח)

ד.אברהם קיבל את דברי ה' כמו חוקה ולכן דווקא הוא מזכה את עם ישראל במצוות פרה:

כבר דקדקנו הלוא פרשת פרה עוד במרה נאמרה, ועכ"פ בשנה השנית בראשון בשני לחודש נשרפה הפרה, ולמה נתאחרה מלכתוב עד כאן, והרבה טעמים נאמרו בזה, ונראה עוד לומר דהנה ידוע דארץ ישראל למטה היא דוגמא למלכות שמים לעילא, 

וענין קבלת עול מלכות הוא לעשות ככל אשר נצטוה בלי חיקור אם נכון או לא ואחת הוא אם מבין הטעם או נעלם ממנו, ואפי' בדבר שמבין הטעם אם עושה מחמת שמבין שכך צריך להיות אין זה קבלת עול מלכות, אלא צריך שיעשה בתמימות מפני שכך נצטוה, ומכבוד המלכות הוא לחפש אחר הטעם כמ"ש וכבוד מלכים חקור דבר, אבל העשי' צריכה להיות בתמימות בלי שום חקירות, וכענין שאמרו ז"ל למה תוקעין רחמנא אמר תקעו, וע"כ לירש את ארץ ישראל שהיא דוגמא למלכות שמים צריך להיות דווקא ע"י תמימות, 

וכן מצינו באברהם אבינו שראשית מאמר הש"י אליו הי' לך לך, וקיבל הדבר בתמימות אף שעדיין לא ידע הטעם כי לא נאמר לו בתחילה אלא אל הארץ אשר אראך, ולא אמר לו מארץ ישראל כלל, והוא לא ידע אלא כהולך ותועה מפני שכך נצטוה כמ"ש ויהי כאשר התעו אותי אלקים מבית אבי, וע"כ זכה תיכף בארץ ישראל, וזה הי' מאמר הראשון אחרי שקיים כנ"ל כתיב לזרעך נתתי את הארץ הזאת, וכן כתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, היינו שהסיבה לירושת הארץ היתה ההוצאה מאור כשדים שהיתה בתמימות, ונכפלה מתנת הארץ בפרשת מילה דכתיב בה התהלך לפני והי' תמים, ובא"ע שלא תשאל למה המילה, וברמב"ן שהוא כטעם תמים תהי' עם ה' אלקיך, והנה מדת התמימות וחקים בני בקתא חדא נינהו, ומדת התמימות ניכרת ביותר במצות החקים שאין ידוע טעמם, ע"כ לירושת הארץ נתבקשים חקים דווקא, ועוד יש לומר בטעמו של דבר שלירושת הארץ נתבקשו דווקא חוקים ומדת התמימות, דהנה ירושת הארץ היא רק מצד הכלל וכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש, וידוע שאין דעתן של בני אדם שוות וכל חד וחד כמה דמשער בלבי', ע"כ נחשב כל פרט ופרט לעצמו, אבל במצוות שהם חקים שבהם כל אפין שוין בגללן ישראל הם גוי אחד בארץ שאין לכולן אלא כוונה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים לבד, וכן מדת התמימות, והם מעוררין את כח הכלל והציבור ביותר:

(שם משמואל, פרשת חוקת, תרע"ו)

1.הרקע ההיסטורי לחומרה הגדולה של התורה לטומאת מת

התורה ביקשה לנתק את העם מ"פולחן המתים" שהיה מקובל אז בעולם רבים סבלו והקדישו רוב שנות חייהם כדי להכין לעצמם קבר מפואר.הפרעונים בנו לשם כך פירמידות, שעלו הון תועפות , ומאות אלפים עבדו בעבודת פרך בהקמתן, במשך עשרות שנים.רבבות מהם נהרגו בתאונות עבודה וכתוצאה ממחלות וכל זה נעשה כדי להבטיח "נוחיות" לפרעה לאחר מותו.רבים ציוו להרוג את עבדיהם כדי שיהיו להם משרתים לאתר מותם.התורה ביקשה לעקור מן השורש אמונות מטופשות כאלה וקבעה את הקו המבדיל בין החיים למתים.את החיים יש להקדיש לחיים ולא למתים.לכן החמירה התורה במיוחד בטומאת מת אדם.

"אדם כי ימות באהל", שאלו אותי הרי אז כבר גרו בבתים...התורה ביקשה בזה להצביע כי מי שמת אין מקומו עוד בבית.מת ובית אינם הולכים בצוותא 

(הפרשה לדורותיה, הרב אברהם קורמן, פרשת חוקת, ע"מ 86)

2.תשע פרות שהיו ועוד אחת לעתיד לבוא:

ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אכי"ר. (משנה תורה פרה אדומה פרק ג א )

וּמִי עֲשָׂאָם. הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וָאֵילָךְ. וּמִי עֲשָׂאָן. שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוֹף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת(פרה פרק ג משנה ה)

• פרה ראשונה - משה רבנו
• פרה שנייה - עזרא הסופר
• פרה שלישית - שמעון הצדיק
• פרה רביעית - שמעון הצדיק
• פרה חמישית - יוחנן כהן גדול
• פרה שישית - יוחנן כהן גדול
• פרה שביעית - אליהועיני בן הקוף
• פרה שמינית - חנמאל המצרי
• פרה תשיעית - ישמעאל בן פיאבי
• פרה עשירית - יעשה בעתיד מלך המשיח

האחרון ששחט פרה אדומה מאז ועד היום, על פי המשנה הזאת, היה ישמעאל בן פיאבי. נראה שמדובר בישמעאל בן פיאבי השני (הראשון קדם לו בכארבעים שנה), שמונה בידי אגריפס השני לכוהן גדול במקומו של חנניה בן נדבאי בשנת 59.

(מאמר "אחרי יותר מ-1,500 שנות היעדרות: אפר הפרה האדומה ישוב למחוזות המציאות?" /ארנון סגל)

אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות (תוספתא מנחות יג, כא).

ואין לתמוה על פרה שעשה משה רבינו איך הספיקה קרוב לתשע מאות שנה  מימיו עד חורבן בית ראשון  דבאמת מעשה נסים הם כמו שייסד הפייטן בפרשת פרה שכל הפרות כלות ושלך לעד עומדת.וכל מעשה משה רבנו נם מעשי נסים כמו שמן המשחה בהוריות{יא, ע"ב} וכמעשה נסים במשכן וכן באפר הפרה.

(ערוך השולחן העתיד הלכות פרה אדומה פרק נז סעיף כא)

3.עניין פרה אדומה כנגד כל המלכויות שרדו בעם ישראל:

פרה זו מצרים, עגלה יפיפיה מצרים (ירמיה מ"ו). אדומה זו בבל, אנת הוא רישא דדהב (דניאל ב'), תמימה זו מדי, תמימים היו, אין לו להקב"ה עליהם אלא שעבוד עכו"ם שקבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום זו מלכות יון, אלכסנדרוס מוקדין כד הוי חמי לשמעון הצדיק הוי קאים על רגליו ואמר ברוך אלקים של שמעון הצדיק... אשר לא עלה עליה עול זו אדום, שלא קבלה עליה עולו של הקב"ה, ולא די שלא קיבלה אלא מחרפת ואומרת מי לי בשמים. והוציא אותה אל מחוץ למחנה, שהוא עתיד לדחות את שרה מכרך גדול ממחיצתו, ושחט אותה לפניו, כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום...(פסיקתא, פרשה יד פרה)

ובמדרש פרה זו מצרים... ויש לתמוה מאד, כי מה ענין ד' מלכיות אלו אל פרה אדומה לרמוז בה המלכיות. אבל פירוש הענין כי פרה אדומה מצותה היא ממדרגה עליונה עד שאין אדם יכול להשיג את המצוה הזאת, וכן מה שעמדו ד' מלכיות בעולם וכן סלוקן מן העולם הוא בא ממדרגה עליונה מאד... (מהר"ל, נר מצוה)

4.אפר פרה אדומה בתקופת האמוראים:

חבריא מדכן בגלילא (נידה ו ע"ב)

חבריא מדכן בגלילא. חבירים שבגליל מטהרים יינם לנסכים ושמנן למנחו' שמא יבנה בהמ''ק בימיהם ולעול' קדש הוו כך שמעתי בחומר בקדש וכך היא שנויה:(רש"י,שם, ד"ה חבריא)

בימי האמוראים היו אוכלים תרומה טהורה בארץ ישראל כי היה להם אפר פרה כדאמרינן (נידה ו ע"ב):חבריא מדכן בגלילא (רא"ש, חולין פרק ח סימן ד)

5.אפר פרה אדומה בבבל:

וזכרוני שראיתי במקום אחד דכשגלו לבבל הוליכו עמהם אפר פרה (משנה למלך הלכות אבל פרק ג הלכה א, ר' יהודה רוזאניס, ספרו נערך ע"י תלמידו רבי יעקב כולי זצ"ל בעל ילקוט מעם לועז)

6.אפר פרה אדומה  בו נטהר האר"י:

והן עתה בשגם המצא ימצא מי שרוצה להתקדש ולפרוש מדרכי העולם אף שיטרח טורח גדול לא יעלה בידו כי הטומאות חדשות גם ישנות אשר אנחנו ואבותינו בם היו בעוכרנו כי הטהרה מעכבת ובכל טורח וקושי לא מסקי אלא כדמסיק תעלא ואני בעניותי פשיטא לי דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על יד אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקדש להפליא והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי לבי אומר לי שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענותנותו:

(החיד"א, מדבר קדמות מערכת א אות כו)

7.אפר פרה אדומה בתקופת האדמו"ר מטשעחויב (בשנת תרנ"ד):

בני ארץ ישראל סיפרו שנסעו עם הרב הקדוש בעל "דברי יחזקאל" משינאווא מעיר הקודש ירושלים לצפת תובב"א שכאשר עברו ליד הר מסוים נעצר והרבה  מאוד בתפילה שם ולא ידעו מה טיבו של ההר הזה. כאשר סיפרו זאת לגאון רבי שמואל העליר אב"ד עיה"ק צפת מר להם שידעו לו בקבלה שבהר זה נטמנו כלי שרת  עם אפר פרה וברור שזאת הרגיש הרה"ק בעל דברי יחזקאל בבואו למקום זה( ע"פ ספר אוהל קדושים מתוך אוצר פלאות התורה ספר במדבר  ע"מ תרע"ג)

8.פרה אדומה במאה ה-20:

בקהילת ביתא ישראל המשיכו להשתמש באפר פרה אדומה ליצירת מי חטאת. ככל הנראה הכשירו גם פרות בגוון חום-בהיר. מנהג זה נפסק בשנות ה-70 של המאה ה-20 בגלל מלחמת האזרחים האתיופית שלא אפשרה שהייה מחוץ לכפר, וכן חוסר באפר פרה אדומה. הפּרה האדומה האחרונה נשחטה בשנת 1952 בידי הכהן ממהרה יסהק.(אליבא דויקיפדיה, ערך "פרה אדומה)

9.מה  השייכות של פרשת פרה בעידן שאחרי בית המקדש? שבירת יצר הרע

...ולימדנו הכתוב, שעל ידי קריאת פרשת פרה נחקק בלב הדברי תורה ומועיל לתקן הרב כעס לתברא יצר הרע, וזה שאמר בירושלמי בדין הוא שתקדים החודש לפרה, שבא' בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת, שהיא טהרתן של כל ישראל, וצריך להבין למה נקראה קריאת הפרשה טהרתן של ישראל, אך באמת למה תקנו קריאת הפרשה אם להזהיר את ישראל שיעשו פסחיהן בטהרה, הלא בזמן הזה אין לנו פסח, ואם יבנה בית המקדש במהרה בימינו הלא אז יתגלה אפר פרה, ולמה צריכין לפרסם פרשת פרה שיעשו פסחיהן בטהרה... אך הענין כמו שאמרנו, שקריאת הפרשה מועיל לטהר הלב מטומאות היצר הרע כנ"ל, וזה שאמר בירושלמי שהיא טהרתן של כל ישראל, שקריאת פרשת פרה מועיל לטהר הלב כסיל משמאלו מטומאת היצר הרע ושרשו הוא מהנחש שהביא קלקול לעולם, ועל כן מועיל הזאת הפרה לטהר מטומאת מת, שזה הביא הנחש לעולם... והיינו שקריאת הפרשה מועיל לטהר ישראל מטומאת יצר הרע, והוא כח כלל הדברי תורה לתברא יצר הרע, ומטעם זה כתוב זאת חוקת התורה ולא חקת הפרה. (פרי צדיק פרשת פרה א)

חלק ב: בין פרה אדומה לחטא העגל

0.הקדמה- תבוא האם ותקנח צואת בנה:

פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: (רש"י,שם)

1.שריפת הפרה הראשונה- "פרה" (285 ) ימים מחטא העגל: 

וכן אתה מוצא שנשחטה פרה ראשונה בשני בניסן, ולמה בניסן, שמשבעה עשר בתמוז ועד שני בניסן מאתים וחמשה ושמונים יום, מנין פרה, כדי שתכפר על אותו מעשה. (מדרש הגדול, במדבר יט ב)

פרה אדומה - בגימטריא זה על עון עגל. (בעל הטורים במדבר יט ב)

2.הקשר המוסרי בין מעשה העגל ופרה אדומה:

א.אפר הפרה(שפלות)  והמים ( התורה) החיים הם תיקון למעשה העגל  שנעשה במחולות, גאווה והתפרקות מהתורה: 

ולפי זה יש לפרש הא דפרה אדומה היא כפרה על מעשה העגל, דהנה כבר אמרנו דפרה אדומה משונה משאר קרבנות, דשאר קרבנות הכוונה להקריב חלב ודם שהם חלקי החיות של הבהמה, ובפרה אדומה הכוונה על האפר שהיא תכלית חלקי החומר המיוחס לשפל שביסודות שהוא יסוד העפר והוא תיקון על חלקי החומר שבאדם, שיהיה גם מצד עצמו נרצה אף בלעדי השכל, אך רק על ידי צירוף המים החיים הרומזים לתורה, היינו, שאף שאבדו "נעשה", שהחומר מצד עצמו יהיה נרצה, מכל מקום על ידי שהוא משקיע עצמו בתורה התורה מהפכת טבעו לאט לאט עד שנעשה גם גופו שכלי... (שם משמואל , כי תשא תרע"ב)

ב.ביטלו את "נעשה" וקבלת עול מלכות שמים בשמחה:

ולפי האמור יובן מה שהיא כפרה על מעשה העגל, דהנה במכילתא שישראל שאמרו בסיני נעשה קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, קבלו עליהם לעשות הכל צורך גבוה, ובמעשה העגל בטלו זה, כבמדרש, שברתם נעשה. וכבר אמרנו שבאם היו אז בבחינה זו לא היה אפשר להם לטעות בעגל... אבל הם שכחו צורך גבוה ועשו עיקר לגרמייהו, ועל כן ענין פרה אדומה הוא כפרה על מעשה העגל(שם משמואל, כי תשא תרעד)

ג.הפרה היא חוקה  כנגד מה שאמרו "נעשה ונשמע":

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע:(שמות כד,ז)

חטא העגל היה מחוסר אמונה ובתשובת המשקל ניתנה להם מצות פרה אדומה שהיא חוקה, מצוה בלי טעם וקיומה- רק בתוקף האמונה (ע"פ ר' יצחק מווארקה,מתוך שבעים פנים לתורה/שמחה רז)

ד.חטא העגל החזיר את המוות לעולם והפרה מתקנת את זה כעת ולעתיד לבוא:

...שבשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן.  (שבת קמה, ע"ב- קמו ע"א)

משל לבן שפחה וכו'. ואם תאמר, דמה ענין פרה אדומה — שהיא מטהרת טומאת מת -־ לכפר על מעשה העגל. ויש לתרץ, דאילו לא חטאו בעגל היו חיים לעולם, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה (ה.), אמר רבי יוסי, לא קבלו ישראל את התורה אלא שלא ישלוט בהם מלאך המות, דכתיב (ר לברים ה, כו) ״למען ייטב לך ולבניך עד עולם", וכשחטאו בעגל אמר הקדוש ברוך, הוא חבלתם מעשיכם — ״אכן כאדם תמותון (ההלים פג, ז), ולפיכך המיתה היא חטא העגל בעצמו . לכך אמר הקדוש ברוך הוא ׳תבא אמו ותקנח וכ ו ״ , ולפיכך מטהרין טומאת מת בה (גור אריה,שם)

ולפי האמור יתפרשו דברי רש"י בשם ר"מ הדרשן, שפרה היא כפרה על חטא העגל... ולהנ"ל יש לומר, דהנה לולא חטא העגל היה חירות ממלאך המות, ומחמת חטא העגל נתקלקל הענין וחזרו להיות מרמס למלאך המות, ועל כן תחיית המתים ושיתקיים ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, בלתי אפשר עד שיתכפר לגמרי חטא העגל, ועל כן החלק השלישי שהוא כנגד חטא העגל ששמור לדורות, זהו כפרה שיהיה על חטא העגל לגמרי אז בתחיית המתים. אבל עשיית הפרה בזמן הזה לאו לכפרה קאתיא עדיין, שהרי חטא העגל עדיין לא נתכפר, והכפרה תהיה רק אז בתחיית המתים ובחלק השלישי, ובזה זכינו לטעם שחלק השלישי מכל פרה נשאר למשמרת... (שם משמואל ויקהל תרע"ז)

3. כָּל הַקָּרְבָּנוֹת זְכָרִים וְזוֹ נְקֵבָה- לכפות על ה"בן" הסורר, העגל:
פרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: (רש"י,שם)

4. פרה אדומה בדווקא כנד הזהב שהוא אדום:
אדומה. על שם אם יאדימו כתולע (ישעיה א, יח), שהחטא קרוי אדום: (רש"י,שם)
לכפר על חטא האדום שעשו עגל של זהב, ולא אותו החטא בלבד היה אדום, אלא גם כל החטאים הם אדומים.לכך תהא הפרה אדומה וכשהיא נשרפת,אפשר לשה נעשה לבן, שנאמר: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו{ישעיה א,יח} (מדרש אגדה,שם)

5.פרה תמימה - על אובדן התמימות והשלמות שהגיעו אליו במעמד הר סיני לפני החטא:

תמימה. על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם: (רש"י,שם)

6.מה עניין העול שלא עלה על הפרה?
לא עלה עליה עול. כשם שפרקו מעליהם עול שמים: (רש"י,שם)

ובזה יובן טעם פסול העול, שלא מצינו זה בכל הקרבנות, לרמז שהעיקר שנתבקש מאפר הפרה הוא קבלת עול מלכות שמים, וכבזוהר הקדש, דעול מלכות שמים אינו שורה במי שהוא כפית באחרא ויש עליו עול אחרים, על כן עליית העול מסלק הרמז של קבלת עול מלכות שמים. ויש לומר שכל ענין החומרות והשמירה היתרה שהניחו חז"ל על ענין אפר הפרה מהאי טעמא, להורות שכל ענינה הוא עול מלכות שמים, וכל מה שמניחין עליו ביותר עול התורה ומלכות שמים משובחת יותר...(שם משמואל, צו תרע"ט)

7.מדוע אהרון לא נתעסק בפרה?
כשם שנקהלו על אהרן שהוא כהן לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל, לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור (רש"י,שם)

8.שריפת הפרה- כנגד שריפת העגל:
ושרף את הפרה, כשם שנשרף העגל. (רבנו בחיי,שם)

9. עץ ארז ואזוב ושני תולעת- גאווה וענווה:
עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שלש מינים כנגד שלשת אלפים שנפלו בעגל, וארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולן, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו. (רבנו בחיי,שם)

10.מדוע הניחו את אפר הפרה למשמרת?
למשמרת, כשם שפשע העגל שמור למשמרת לכל הדורות לפורענות שאין לך פקידה שאין בה מפקידת העגל, שנאמר (שמות לב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כך זה היה שמור. (רבנו בחיי,שם)

11.טעם טומאת העוסקים באפר הפרה וטעם הנטהרים באפרה- ממעשה העגל:

וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, שעבודה זרה מטמאה דכתיב (תהלים קו) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, וכתיב (ישעיה ל) תזרם כמו דוה צא תאמר לו, כך פרה מטמאה כל העוסקים בה. וכשם שנטהרו באפרו שנאמר (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, כך ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי:(רבנו בחיי,שם)

12.פרשת פרה בכל הנוגע לטומאת מגע שייכת רק אחרי חטא העגל:

ולפי הנחה זאת אומר אני באימה, דאפשר דהא דפרשת פרה במרה נאמרה, היינו רק חצי הפרשה הראשונה טרם שמדבר מטומאת האוהל, ולא ידעו רק מטומאת מגע, וכן הא דבשני נשרפה הפרה והזה על הלוים לטהרם מטומאת מת הוא משום שהרגו בחרב את עובדי העגל, והכל היה טומאת מגע על ידי חיבור החרב, והפרשה השניה שכתובה בה טומאת אהל ובה נרמז טעם פרה למשה רבינו ע"ה, נאמר אחר מחלקותו של קרח, וכנ"ל, שאז נתגלה למשה טעם פרה... (שם משמואל חקת  תרע"ד)

13. דווקא משה ידע את סוד פרה אדומה- מחוסר מוערבתו בחטא העגל:

 היחידי שהבין את סוד פרה אדומה היה משה רבנו כי הוא היחידי שלא היה בעולם בזמן חטא העגל.יוצא מזה  שחטא העגל הוא הגורם להסתרת טעמי וסודות פרה (ענ"ד)

חלק ג: סוד פרה אדומה וההגיון האנושי

0.פרה אדומה- מידת הדין מובהקת:

ויקחו אליך - יקחו למה שאתה יודע ומכוון להיותך יודע סוד הדבר. וכך נעשית שלימה במעשה ובמחשבה, ובדורות הבאים גם כן לא העלים ה' הסוד אלא מכללות ישראל, אבל למיוחדים נמסר והם מוסרים לתלמידיהם... פרה אדומה כל סימניה מורים על תגבורת הדינים, ואפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים. לא עלה עליה עול - שהעול ימתק הדינים בסוד מאמרם יסורין ממרקים עונות של אדם, וכן שריפתה בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם, שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט... (אור החיים במדבר יט  ג)

1.הטעם שלא מזים מי חטאת בשבת:

ולפי האמור שענין מי חטאת הוא קבלת עול מלכות שמים בשמחה, יש ליתן טעם על מה שגזרו על הזאה בשבת, שבזוהר הקדש דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, דבשבת הכל הוא בעצם עונג רצון ואהבה, ולא שייך לקראותו עול, על כן אין להזאה ענין בשבת. (שם משמואל ,ויקהל תרע"ד)

2.התהליך שעוברת הפרה דומה לתהליך שעובר האדם במיתתו בהפרדות הגוף והנשמה:

הנה כל הקרבנות הנקרבין על המזבח נכללים באש המזבח ועולים לגבוה וזה רומז לחלקי החיות שבאדם שנלקחין לקדושה, ובזה מעלין את החיות מן העבירות, והדשן שנדחה לחוץ הוא רומז על גוף העבירה שנשארה בלי החיות, ופרה אדומה היא להיפך, שנשרפת בחוץ וכל הנדרש ממנה הוא רק האפר..

והנה ענין טומאת מת היא עצבות ומרה שחורה, וטמטום הלב הוא אבי אבות הטומאה, ואיש שהתגברה עליו הקליפה ההיא כמעט אין תרופה למכתו... אך עצת ה' היעוצה לזה, היות טומאת המת לפי טעם הזוהר הקדוש, היא מחמת שהגוף כלי ונרתיק לנפש הקדושה, ובהתרוקן מהנפש נדבקים בכלי ההוא כחות הטומאה המתאוים לדבוק ברושם קדושה הנשתייר. על כן ענין פרה אדומה שנלקחת מתרומת הלשכה ואין בה מום ולא עלה עליה עול, וחטאת קריה רחמנא, ונוהגין בה כל כך סלסול, ומכל מקום היא נעשית בחוץ ונשרפת לרוח, וחלקי הקדושה שהיו בה מסתלקין ממנה, ולא נשאר רק האפר, היא בהתדמות גוף האדם שיצאה ממנו הנפש הקדושה, וכמו בגוף האדם שנשאר ריק נדבקים כחות הטומאה כנ"ל, כן נדבקים כחות הטומאה באפר שהוא בהתדמות הגוף, ובזה יובן טעם שנעשית בחוץ, דאין להם שליטה להכנס בפנים...

(שם משמואל, חוקת תרע"ד)

3.מדוע מטהרת טמאים ומטמאת טהורים:

א.במי נידה צד טהור וצד טמא- על הטמא גוברים המים המטהרים ועל הטהור משפיע האפר הטמא

...כך מי נדה שיש בהם מים שכולם טהרה ויש שם אפר פרה שכולו טומאה והם מעורבים יחד, לפיכך אם מי נדה זורק על אדם טמא אז אין האדם מתפעל מן האפר, שהרי הוא ממינו, אבל הוא מתפעל מן המים שהם הפכיים לו, כי הוא טמא והמים טהורים, על כן המים פועלים בו ומנצחים הטומאה, 

אבל אדם טהור הנושא מי הנדה אינו מתפעל מן המים, כי הם ממינו ששניהם טהורים, אבל הוא מתפעל מן האפר שהם הפכיים לו, כי הוא טהור והאפר טמא. 

ואם תשאל אם כן האפר למה לי, יטהרו במים בלא אפר. תשובה לדבר שיש צורך בזריקת האפר עליו, כי לא יוכל להטהר עד שידע מקור הטומאה וישתדל להסיר הסבה לומר הרי לך שטר ושוברו עמו, ובעבור זה כח המים אתי לאשמועינן, שהם מנצחים מקור הטומאה... (כלי יקר, במדבר יט כא)

ב.כמו שתרופה טובה לוחלה ומזיקה לבריא:

ואם ישאל השואל היאך פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, יש להשיב, מצינו ענין א' עושה ב' ענינים, האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים, וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא... (חזקוני, במדבר יט יב)

ג.לא הפרה מטמאת אלא העיסוק בה בגלל שיש בו צד שקשור למקדש( מול פני אוהל מועד) ומצד שני נעשה בחוץ:

כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים כל זמן עשייתן שנאמר בשוחט ומשליך עץ ארז (ויקרא טו-יג) ''וכבס בגדיו ורחץ בשרו'' ונאמר בשורף (במדבר יט-ח) ''והשורף אותה יכבס בגדיו'' ונאמר (במדבר יט-י) ''וכבס האוסף את אפר הפרה'' מלמד שכל העוסקין בה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה. אבל המשמרה בשעת עשייתה מטמא בגדים מדבריהם גזירה שמא יזיז בה אבר...והפרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים שנגעו בו. אלא המתעסק בה בלבד הוא הטמא וטעון טבילה ומטמא בגדים כל זמן שעוסק בה (משנה תורה ספר טהרה הלכות פרה אדומה פרק חמישי הלכה א-ב)

ודע, כי כל עבודות-חוץ המה מטמאים בגדים, והעוסק בהן טמא מלבוא למחנה שכינה.אך דווקא אלו שתחילתם בפנים (- במקדש) כמו המשלח שעיר (- שיוצא עמו מן המקדש לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו) והמוציאים פרים הנשרפים (- לאחר שחיטתם וזריקת דמם במקדש). וכן העוסקים בפרה, שצריך להזות נגד פני אהל מועד (- וכך נתברר הקשר שלה למקדש).

אבל ציפורי המצורע – הכהן אינו מיטמא, שאינו שייך לפנים כלל. וכן בעגלה ערופה.
וזה מדרכי התורה, כמו שהגוי אינו מיטמא, וזובו טהור, כי הטומאה הוא במקום שיש קדושה

(משך חכמה , פרשת חקת)

ובכן, לא השעיר המשתלח ולא הפרה האדומה ולא הפרים והשעירים הנשרפים כשלעצמם הם המטמאים, אלא העבודה הנעשית בהם מחוץ למקדש מביאה טומאה על המתעסקים באלו, ובכך רומזת התורה כי רק ההכרח הוא שגורם לעבודות אלו להיעשות בחוץ, אך להכרח זה יש מחיר, והוא הטומאה.....

ובכן, ההתרחקות מן המקדש של מה ששייך אליו באופן עקרוני היא הגורמת טומאה. ורק במקום שיש קדושה, כתמונת ראי, יש גם טומאה, הנובעת מן הניגוד לקדושה או מן ההתרחקות ממנה. אולם מעשים הנעשים מחוץ למקדש, ללא כל זיקה אליו, אף שהם נראים כעבודת קרבנות מחוץ למקדש, אינם מטמאים, משום שאין מתבטאת בהם ההתרחקות מן הקודש.

(הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשות השבוע, שנה ג פרשת חוקת ע"מ 290-291)

4.מדוע יש צורך בהזאה על ידי אדם אחר ואין מסתפקים בהבאת קורבן או טבילה במקווה ?

..באופן דומה אפשר אולי להבין גם את דין הטומאה שחלה על כל הבא במגע עם מת ואפילו שלא בידיעתו.המוות הוא חרפה לאדם ואסור שהמפגש הישיר איתו יעבור ללא רושם וללא התייחסות...הוא צריך לגרום זעזוע בנפש האדם...להבירו להכרה על הסתירה שיש בין מות הגוף לבי הזיקה אל הקודש..

ברם, כשם שאין להתנכר למוות כך אין להתמכר לו (רמב"ם הלכות אבלות יג א)"שלה ימים לבכי ושבעה למספד(מו"ק כז ע"ב) של ימי האבלות בונים מסגרת להתאוששתו של האבל עם התגברות החיים בו ולהסתגלותו למצבו החדש.

בתהליך התאוששות זה תופס ניחומו על ידי ידידו ומכריו מקום מרכזי בביטול תחושת הבדידות שלו.

נראה שגם את תהליך הטהרה מטומאת מת יש להבין באופן דומה.בניגוד לטהרתן של יתר הטומאות (למעט מצורע אותו משווה התורה למת), אין טמא מת יכול להיטהר בכוחות עצמו בטבילה בלבד, או בקרבנו האישי שהוא מביא למקדש כאשר זה נדרש.הוא זקוק להשקיה ממימי אפר הפרה שבה הוא סביל והיא בהכרח נעשית על ידי אדם אחר בדומה לניחום האבלים. ההזיה מחוייבת החל מן היום השלישי ועד היום השביעי לטומאתו , כשלביה של האבלות.הזיה מאפשר של פרה שנקנתה מכספי ציבור ( מתרומת הלשכה) ונעשתה על ידי כהנים.

בנוסף לכל טעם אחר, יש בהזיה זו משום "הושטת יד" למיטהר לשם חזרתו לקהל ולזיקה אל הקודש ואל המקדש

(ענן אש ודיבור/הרב אברהם ישראל שריר, ע"מ 489-490)

5.ההגיון מאחורי מרכיבי מצוות פרה אדומה:

"פרה אדומה תמימה אשר אין - בה מום אשר לא - עלה עליה על" - היא הבחינה הפיסית האנימאלית. בחינה זו מיוצגת כאן במלוא החיוניות ("אדומה תמימה"), בשלמות ללא דופי ("אין - בה מום") ובבשלות (בת ג' שנים). על פי ייעודה הרי היא "פרה": היא נועדה להיות עזר לאדם בעבודתו, אך מעולם לא הפעילה את כוחה בשירות האדם (פסול עבודה); גדולה מזו: מעולם לא היה עליה סימן של עבדות (פסול עול - ראה פסוק ב). היא מייצגת אפוא את הטבע הגופני, שלא נשלט בידי האדם, ולצורך זה היא תילקח על ידי הכלל הלאומי (בני ישראל - מתרומת הלשכה) ותימסר לכהן המשרת במקדש התורה....
(רש"ר הירש במדבר פרק יט פסוק כב )

"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל - תוך שרפת הפרה". "ארז" - הגדול והחזק שבצמחים, "אזוב" - הקטן והחלש שבהם, "צמר" צבוע בדם "תולעת", תולעת וכבש, תולעת ויונק - הקטן והגדול שבעולם החי - כלום אין אלה מייצגים את כל העולם האורגני? הנה הכהן נוטל את הנציגים האלה של כל העולם הגופני האורגני והרי הוא משליך אותם אל תוך שריפת הפרה; והפרה, המייצגת את החלק הגופני האורגני שבאדם, עומדת באותה שעה להיות לאפר. וזהו אפוא הרעיון שהכהן מביאו לידי ביטוי: הנה גופו של האדם עתיד להיות לאפר בהתאם לגזירה אלהית...  

אולם ה"אפר" הזה נועד להתערב ב"מים חיים" (פסוק יז), ובתערובת זו הוא יזכיר את הרעיון של "החי הנצחי" שנתמזג זמנית עם "החומר הנרקב", והוא יזכיר רעיון זה לכל אלה שנתקרבו למת או לחומר של מת ועל ידי כך נתערפל בליבם הרעיון של החי הנצחי שבאדם; וכל עוד רעיון זה מעורפל בליבם הורחקו מן המקדש ומקדשיו. 

(רש"ר הירש במדבר פרק יט פסוק כב )

6.בפרה אדומה יש ניצוץ מתחיית המתים:

ויש לומר שזהו ענין פרה אדומה, דהנה אפרה מתחלק לשלשה חלקים, חלק אחד לטהר כל הטמאים, וחלק אחד בהר המשחה שכהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנו, וחלק השלישי למשמרת... ונראה דזהו עיקר ענין הפרה שמושכת חיים ורגש הנפש ממקור העליון על הגופין האטומים בלי חיות הרגש, וזוהי הטהרה מטומאת המת שהיא ענין טמטום ואוטם הלב, כמו שהארכנו במאמר הראשון, וזה עצמו הוא ענין תחיית המתים בפועל... ואפשר שמה שמטהרת בזמן הזה הוא ענין אור חוזר מתחיית המתים שלעתיד.

(שם משמואל, ויקהל תרע"ז)

סיכום ביניים :  מה באמת לא הבין שלמה המלך בחכמתו הרבה? 

1.סוד הפרה- טעימה מתחיית המתים:

המוות הוא בלתי טבעי בישראל, והוא מום בכללות היצירה. גם טומאת מת צריכה לעבור מן העולם, וכך יהיה בתחיית המתים. קצת מן האושר הגדול העתידי הזה אנו טועמים כבר בעולם הזה על ידי טהרת מי חטאת, המעבירה את טומאת המוות. לוקחים את פסגת החיים, הגדול שבבעלי החיים שהאדם מגדל: הפרה, בשיא כוחות חייה: אדומה, תמימה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. שורפים אותה כולה, על פירשה, יחד עם מדרגת החיים היותר נמוכה: שני תולעת. כמו כן מצרפים את הגדול שבעצים עם הקטן שבהם: עץ ארז ואזוב, והכל יורד אל הפירוד המוחלט, הכל נהיה אפר, דמות המוות. מכאן ואילך מתחילה מלאכת תחיית המתים. האפר, שארית החיים, מועבר אל כלי, כדמות גוף האדם, ובקרבו מים חיים, מי מעיין בלתי פוסקים, כנגד הנשמה, שיש בכוחה להחיות את כל הנפילות, להשיב את החיים.(הרב אורי שרקי,אדר תשע"ה)

3.אם כל כך פשוט העניין, אז מדוע אמר שלמה "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"?
אלא שעדיין פשר הסוד נשאר רחוק. כי לא ברור איך מן המוות צומחים החיים.
הסוד של המעבר מהמות לחיים ומן החיים אל המוות עדין נשאר נעלם, כמו סוד החיות בגשם, כדברי הרמ"א בהגהה: "ומפליא לעשות - שקושר דבר רוחני בדבר גשמי (הרב אורי שרקי,חוקת - יש הגיון בפרה,סיוון תשע"ד)

סיום: פרה אדומה - חוקת התורה

1.למה השטן מונה(מקנטר) דווקא במצווה זו?

הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות (בבא בתרא טז, ע"א)

השטן הוא מלאך המוות שמבקש לטשטש את החקירה אחרי ענייני מוות וחיים  ובפרט תחיית המתים שהיא מנוגדת למהותו (ענ"ד)

2.למה רק משה ידע את סוד הפרה?

משה שייך למהות של פרה אדומה:

ולפי האמור יובן מה שנתגלה למשה טעם פרה ולאחרים חוקה, כי מדתו של משה שאמרנו לעיל שהוא למעלה מכל ההפכים שבמדות כנ"ל באריכות מחמת עוצם ביטולו להשי"ת והוא בעודו בגוף נמי היה כמו נשמה ועל כן יש לו שייכות לפרשת פרה אדומה מה שאין כן לזולתו בעוד הנשמה מלובשת בגוף, עד לעתיד שיתגלה טעם פרה גם לזולתו. ולפי זה יש לומר דהא דנתגלה למשה טעם פרה היינו לאחר מחלקותו של קרח, ויצאה לפועל מעלת משה שהוא נעלה מכל מדה כנ"ל.(שם משמואל חוקת תרע"ד)

משה רבנו היחידי שהשיג את סוד הפרה כי הוא היחידי שעבר בין החיים לצוות ומהמוות לחיים - במעמד הר סיני כשעלה לשמים וירד משם חזרה אל העולם הזה. לכן הוא יכול להבין סודה דרך החוויה שעבר ולא דרך החכמה ששלמה ניסה להשיג  כלפיה(ענ"ד)

 3. למה דווקא 2 מצוות אלה נאמר בהם הלשון המיוחדת הזו ? בין שמן המנורה לחוקת  הפרה:

והנה הא דטעם פרה נעלם הוא מפני ששרשה גבוה מאד, כידוע, ועל כן משה ששרשו נמי גבוה ולמעלה מכל ההפכים הוא השיג טעם פרה, ובכן יש לומר שזה נשתכר על ידי חלוקתו של קרח עליו כנ"ל, למה הוא הכל יחדיו כהן ולוי ומלך, לזה נתגלה לו טעם פרה שאין אפשר לבשר ודם לידע אם לא מי שהוא גבוה מכל הפכים, ועל כן שפיר נסדרה פרשת פרה אחר פרשת קרח... (שם משמואל, חקת תרע"ב)

נר התמיד במנורה מבטא את סוד בריאת האדם ואפר פרה אדומה מטהר את תוצאות הסתלקות האדם , את הטומאה הנוצרת מהפירוד שבין מרכיבי בריאתו "עפר אתה ואל עפר תשוב" "והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה".רק משה- בדרגתו הרוחנית ובהבנתו הא-לוהית - מסוגל להיזקק להם ועל כן הדגיש ה' לו בשתי המצוות "ויקחו אליך"- דווקא אליך (במעגלותיה של פרשה, ד"ר גרשון גרמן, פרשת חוקת, ע"מ 116)

4.מדוע פרשת פרה פותחת בפתרון ורק אח"כ ב"בעיה" ?

מכאן שקיים ערך להכנת אפר הפרה גם ללא השימוש הפונקציונאלי שלו לאמור: גם לפני  שנוצרה בעיה של טמא מת יש חשיבות לכך שיהיה אפר של פרה אדומה שיינתן למשמרת באוהל מועד (עומק הפשט,הרב עידו פכטר, פרשת חוקת, ע"מ 163)


5.מדוע ניתנה מצוות פרה כבר במרה עוד לפני חטא העגל אם באה מצוה זו לכפר עליו?

במרה חוו בגופם את שורש ההיפוך וחוסר היכולת לעמוד על ההגיון בגזרות ה' ולכן זה הזמן להודיעם מצוות פרה:

שם שם לו חק ומשפט - זה פרה אדומה, שכשם שזה המר ממתיק המרים, כך פרה אדומה מטהרת הטמאים ומטמאה הטהורים, שם בגימטריא פרה אדומה. (בעל הטורים, שמות טו כה)

לקרב אל שכלם במופת, שאף על פי שהפרה מטמאה כל העוסקים בה, תוכל לטהר, שהרי העץ היה סם המות, כמאמר חז"ל, מכל מקום מתקו המים ממנו.אם כן, לאחר כן כשנצטוו על הפרה קיבלו ברצון( דבק טוב, שמות טו, כה)

אילולי חטאו בעגל יתכן ומצוות פרה היתה מקבלת עומק אחר, משמעות אחרת ולא היתה תלויה בחטא העגל אלא מחברת את עם ישראל אל עומק חוקי התורה כולה (ענ"ד)

סוף דבר: התורה כולה היא חוקה 

שורה תחתונה: מדוע נאמר חוקת התורה ולא חוקת הטומאה או הטהרה?
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט,ב)
אלא להגיד שכל מצוות התורה,בין השכליות שטעמם מוסבר,בין שאר החוקים- צריך לקיימם רק מצד שהקב"ה ית"ש ציווה לנו בתורה ולא בגלל הבנה בשכל האדם(ע"פ תולדות אברהם, מתוך אוצר הפלאות על פרשת חוקת)


כל המצוות- שכל אלוקי:
ואם יאמר האדם למה נותן הסדר השכלי שיעשה האדם אלו המצוות? בוודאי מצוות שנדע טעמם, כמו מצוות צדקה ותפילה ומצוות כבוד אב ואם והרחקת גנבה וגזלה, דבר זה יש לומר כי ראוי שיהיה האדם מיוחד במעשים אלו כי הם ראויים לאדם. אבל המצוות שאין טעמם ידוע ונגלה, הלא הם ידועים למשה ולשאר חכמים לפי מעלתם ומדרגתם, עד שכל המצוות הם לפי סדר השכלי ראויים לאדם, ולכך הם מזכים ומצרפים את נפשו עד שהיא צרופה וזכה. 

והתבאר לך בירור הדברים מה שאמר: כי לא המת מטמא והפרה מטהר טמאים, כלומר שאין זה דבר טבעי למת שהוא מטמא, ודבר טבעי למי הנידה שהוא מטהר, רק השם יתברך חקק וסידר לאדם מעשיו כפי מה שחייב השכל שכך ייקח לטוהרתו, אבל אינו דבר טבעי רק הכל שכל אלוהי, ואל האדם הוא חוק וגזרה כאשר אינו עומד על טעם המצווה שהוא שכל אלוהי. וכך הם כל המצוות שהם שכל אלוהי ולא שכל אדם. 
(תפארת ישראל,סוף פרק ח)

מצוות פרה נקראת חוקת התורה כי דרכה אנחנו מבינים שאנחנו לא מבינים, שכל הטעמים שאנו מונים למצוות הידועות הם רק קצה ההבנה ושככל שנחקור רק נבין עד כמה שורשי וטעמי המצוות עמוקים מיני ים ואין לנו השגה מלאה עליהם (ענ"ד)

______________________________________________________________________

טהור מטמא וטמא מטהור:

זֹאת חֻקַּת (במדבר יט, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יד, ד): מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָאִשָּׁה שֶׁמֵּת וְלָדָהּ בְּמֵעֶיהָ וְהוֹשִׁיטָה הַחַיָּה אֶת יָדָהּ וְנָגְעָה בּוֹ, הַחַיָּה טְמֵאָה טֻמְאַת שִׁבְעָה וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד. הַמֵּת בַּבַּיִת הַבַּיִת טָהוֹר, יָצָא מִתּוֹכוֹ הֲרֵי הוּא טָמֵא, מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.

(במדבר רבה, יט,א)

מצינו גם בכהן השורף את הפרה וגם
בכהן הגדול לפני יום הכפורים שצריכים לפרוש מביתם 7 ימים קודם לכן ללשכה והוא
מסביר שכיון שיש חשש שמה הכהן יפגל במחשבתו עקב כל ההלכות שאינם מוסברות בשכל
הטבעי ועל כך שגם את השעיר לעזאזל וגם את הפרה כאילו מקריבים בחוץ לשעירים אזי הוא
צריך להתבונן 7 ימים בפנימיות הענינים ולהתעלות בקדושה על מנת שמחשבתו תהיה טהורה
בשעת ההזייה.

(ע"פ תפארת ציון, מסכת פרה)

https://www.bneyzion.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%97-%D7%99%D7%92-%D7%99%D7%96/%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%A0%D7%A6%D7%98%D7%95%D7%95-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%94

http://beinenu.com/system/files/alonim/50_24_78.pdf?download=1

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש... כיון שהגיע לפרשת אמור א"ל משה רבונו של עולם אם נטמא זה במה תהא טהרתו... והטעם שלא הודיעו אז הטומאה והטהרה יובן על פי דרכנו הנ"ל, כי הטהרה היא מחמת ההגבהה וההשפעה על האדם מעלמא דאתכסיא, וכל זה יתכן רק אחר מתן תורה, שזכו ישראל אחר מ"ט ימי הספירה בחג השבועות, ואף שנפלו ממדרגה זו מחמת חטא העגל, מכל מקום נשאר אצלם רשימו שיהיה ביכולתם לקבל הזאה מפרה אדומה להיות מוגבה מושפע מעלמא דאתכסיא, אבל קודם מתן תורה שלא היו עדיין בבחינה זו, לא היה שייך לאמר להם ענין זה כלל... (שם משמואל, ויקהל תרע"ז)

תצווה: סוד השם הנעלם

 פתיחה: מדוע הפרשה כולה ללא שמו של משה?

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל י-ה-ו-ָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות, לב, לא-לב)

שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו(תנחומא, פרשת ויקהל)

הקדמה: גם בהגדה של פסח משה (כמעט) לא נזכר:

אמר לפניו : רבון כל העולמים " שלח נא ביד תשלח " , ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח . אמר לו : לא אמרתי לך , לך ואשלחך אל ישראל , אלא לך ואשלחך אל פרעה , ולאותו האיש שאתה אומר , אני שולח לעתיד לבא אל ישראל , שנאמר : "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה '" . ( פרקי דרבי אליעזר , מ ) משה רבנו , האדריכל של יציאת מצרים , נעלם לחלוטין מהסיפור המגולל את ההצלחה הגדולה ביותר שלו - סיפור יציאת מצרים . פעם אחת בלבד מופיע משה רבנו בהגדה של פסח באזכור אגבי של הפסוק : " ויאמינו בה ' ובמשה עבדו " ( שמות יד , לא ) . כיצד ייתכן שהעיקר חסר מן הסיפור ? מדוע כאשר אנו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים איננו מזכירים את משה רבנו ? בפשט הדברים נראה שזה מה שמשה רבנו היה רוצה לראות , ברוב ענוותנותו . לא בכדי ניסה משה לברוח ממגמת סגידה אליו , והוא טורח להזכיר לנו שגם ברגעי השיא הוא בסך הכול ' עבד ' - " ויאמינו בה' ובמשה עבדו " . ברם , דמות אחרת נכנסת למשבצת החסרה והיא דמותו של אליהו הנביא . אנו פוגשים אותו בהפטרת שבת הגדול לפני חג הפסח בנבואת מלאכי , המזכיר את תורת משה אך מבטיח על שליחתו של אליהו לטובת הגאולה העתידית ...

(לגעת בזמן , הרב רונן נויברט, ע"מ 216)

חלק א: מדוע נעלם שמו של ה' ממגילת אסתר?

0.השם אינו שלם כשגובר כוחו של עמלק:

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:(דברים כה,יט)
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי-ה-וָ-ה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר(שמות יז,טז)
כי יד על כס יה. ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר האויב תמו חרבות לנצח (תהלים ט, ז.), זהו עמלק שכתוב בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א, יא.) וערים נתשת אבד זכרם המה (תהלים שם), מהו אומר אחריו, וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי הכסא שלם (רש"י,שם)

1.ה' הוא המלך:

כל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך אחשורוש באחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר מלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, ודרש "כטוב לב המלך ביין" - כטוב לבו של הקב"ה ביינה של תורה (מדרש אבא גוריון פ"א)

2.הסתר הפנים:
אסתר מן התורה מנין? {דברים לא-יח}: "ואנכי הסתר אסתיר פּנַי בּיּוֹם הַהוּא עַל כּל הָרָעָה אֲשׁר עָשׂה, כּי פָנָה אֶל אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים"(חולין קלט, ע"ב)
הסתר אסתיר- בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות (רש"י,שם)

ועתה נבאר בעזר אדון כל למה במגילה איננו מוזכר שום שם הויה ושום שם משמות הקדושים בפירוש רק בראשי תיבות ובסופי תיבות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל, וכגון יבא המלך והמן היום, ראשי תיבות הויה. וכל זה איננו שוה לי, סופי תיבות הויה, וכן כולם. כי הנס היה בתוך הטבעים הנהגתו מכוסה ולכן אין שום שם במגילה, כי בטבע הנהגותיו מכוסה, רק על ידי הנס דמרדכי ואסתר רואין שיש עילת כל העילות המנהיג עולמו ומרים תפארת ישראל ומשפיל ומכרית קרני רשעים, אבל אין רואין מלכותו כמו למעלה כמאמר המשורר (תהלים קג,יט) ה' בשמים הכין כסאו. ולכן כיון שעל ידי הנס ניכר שיש עילת כל העילות המנהג עולמו בחסד וברחמים ובמשפט לכן בראשי תיבות וסופי תיבות יש כמה שמות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל. אפס כיון שאין רואין מלכותו לכן אין בו באתגליא. וגם כיון שרואין על ידי נסים נסתרים והנס צריך להיות מכמה דברים ומכמה סיבות. וכל שם היוצא מראשי תיבות וסופי תיבות הוא מכמה תיבות, כלומר שרואין מלכותו מהסיבות שהיה בימי מרדכי ואסתר והסיבה שהיה בימי מרדכי הוא מאיזה ספור מעשה וספור מעשה בא מכמה תיבות לכן בא השם בראשי תיבות וסופי תיבות מכמה תיבות. אבל שם בפני עצמו הוא תיבה מיוחדת איננו מוזכר, כי בפני עצמו אין רואין אותו בטבע והוא דק ועמוק.(קדושת לוי, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב,קדושה ראשונה פורים)

3.הסתר כעונש:
שאלו תלמידיו את רשב''י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב''ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב {איכה ג-לג} כי לא ענה מלבו (מגילה יב, ע"א)

נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא בִּמְדִינַת בָּבֶל:

(דניאל  ג,א)

4.הסתרה כנגד המעתיקים:
והנכון בעיני, שזאת המגילה חיברה מרדכי וכו' והעתיקוה הפרסים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם, והנה הם עובדי עבודת גלולים,"והיו כותבים תחת השם הנכבד והנורא, שם תועבותם" , כאשר עשו הכותים, שכתבו תחת 'בראשית ברא אלקים' - 'ברא אשימא'. והנה כבוד ה' שלא יזכרנו מרדכי במגילה.(אבן עזרא,פתיחה למגילת אסתר)

5.מניעת בזיון שם ה':
שאמרו בפ"ק דר"ה שבטלו לכתוב השם באגרת, כי למחר זה פורע את חובו ונמצא השטר או האיגרת מונח באשפה. ומגילת אסתר נקראת אגרת, ולא רצו לחלק בין אגרת הדיוט לאגרת אסתר (לפי ספר האשכול ח"ב סי' ב')

6.דרגה אלוקית גבוהה:

בפנימיות הדברים באה אי-הזכרת שם ה' במגילה לרמז, שעניין המגילה קשור לדרגה גבוהה של אלוקות, הנעלית מהשמות הקדושים, דרגה שאינה נתפסת ונרמזת בשם.(לקוטי שיחות)

7.שם ה' רמוז במגילת אסתר:{ע"פ הרב גרשון שטיינברג}

א.ראשי תיבות לפי סדר:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ (אסתר ה,ד)

מדוע דווקא בפסוק זה נרמז שם ה' בצורה הכי גלויה?
רבי נחמיה אומר, כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים (מגילה טו, ע"ב)

יבא המלך והמן היום (אסתר ה, ד) וגו' ולכך קאמר היום כי ראש התיבות הוא השם המיוחד ורמז בו כי השם המיוחד ג"כ יבא והשם המיוחד הוא ילחם כנגד המן שהוא זרע עמלק ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק ומפני כי עתה הוא התחלת הגאולה להפיל אותו ולכך הזכירה את שם המיוחד שהוא יפיל המן (אור חדש למהר"ל, ע"מ קסה)

שם ה' רמוז דווקא במקום הסעודה שכן הכל התחיל מהחטא ש'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע' (מגילה יב) ולכן דווקא ע"י סעודה כשרה שאסתר תערוך למלך ולהמן ובה היא תאזור אומץ להתמודד פנים אל פנים מול המן- משם תבוא ישועת ה' (ענ"ד)

ב.סופי תיבות לפי סדר:
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: (אסתר ז,ז)

ג.ראשי תיבות למפרע:
וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן (אסתר א,כ)

ד.סופי תיבות למפרע:
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ה,יג)

ה.סופי תיבות בצירופים שונים:
וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א,טז)

ו.סופי תיבות בצירופים שונים:
וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת (אסתר ב,ז)

ז.סופי תיבות בצירופים שונים:
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ (אסתר ז,ז)


8.ההסתר מלמד זכות על ישראל:
...ומפני כן, מסתתר שמו של הקב"ה ואינו נכתב במפורש,כדי להעיד על הנס שהיה מוסתר ומכוסה בתוך כל המאורעות של המגילה.מכאן אנו למדים כי למרות המדרגה השפלה שאליה הגיע אותו הדור,עם כל זה זכו לנסים גדולים ברחמי ה' יתברך עליהם לקיים הבטחתו 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' {ויקרא כו, מד}
( רב פעלים ד,סוד ישרים יא, ע"פ פניני המועדים ע"פ הבן איש חי)

9.מגילת אסתר-סוף העידן הנבואי:
מגילת אסתר המתארת את אירועי הפורים היא הספר היחיד בתנ"ך שמדבר על מצב שבו אין נבואה. כשאין גילוי פנים של אלהים יש הסתרת זהות של האדם. אם אין נבואה, יש מסכות.(הרב אורי שרקי שליט"א, מתוך מצרף-מחשבות על יצירה ישראלית - יהודית)

חלק ב: משמעות השם משה כמרכז הכובד של הסיפור המקראי

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:(שמות ב,ב)

ותהר. לא הזכיר הכתוב לידת מרים ואהרן כי לא התחדש דבר בלדתם (אבן עזרא,שם)

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שם ב,י)

1.השם משה הוא תרגום השם ממצרים ובמקור הוא "מוניוס":

שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקודש.ושמו בלשון מצרים היה מוניוס.וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים(ערבית).גם ככה בספרי חכמי יון.(אבן עזרא הארוך,שם)

2.בת פרעה למדה את לשון הקודש או  ביקשה מדוברת עברית:

אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה(אבן עזרא הארוך,שם)

3.משה- מוי(מים) שה(הוצאה) בלשון מצרית:

השגיח ה' שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה שמו משה, שמזכיר שמשתה אותו מן המים, וכבר כתב פילון היהודי [שהיה באלכסנדריא בימי בית שני] בספר חיי משה ששם משה מורכב מן מו שהוא מים בלשון מצרי כמו מוי בלשון ארמי ומן שה שהוא לשון הוצאה והמלטה בלשון מצרי, ושם זה מעיד על מקרה זה בין בלשון מצרי ובין בלשון עברי, וכן כתב היוסיפון בקדמוניות שלו ספר ב' פרק ט'. ועי"ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי:

(מלבים על שמות פרק ב פסוק י )

4.משה- שם מצרי שמשמעו הילד

 ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר' שמואל נ"י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי"א פי' ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז"ל ברבה ויקרא פ"א. וגם נגד הד"א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]:

(העמק דבר על שמות פרק ב פסוק י )

5.משה- ימשה אחרים ויציל אותם:

וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ (ישעיה סג,יא)

הטעם שקראתיו משה – להורות שימלט את אחרים הוא. כי אמנם מישיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, וזה לא היה כי אם בגזירת עירין, כדי שימלט הוא את האחרים.(ספורנו,שם)

6.סודות בשמו של משה:

 וסוד הענין הוא שבמלת משה נרמוז כל הבחינות של משה קודם ביאתו לעוה"ז ולאחרית הימים ומה למעלה ומה למטה כמו שתמצא לפניך והוא כי מלת משה הוא נוטריקון מטטרון שר הפנים מלאך שר האלהים ר"ת משה מקבל שני הלוחות משבר שני הלוחות מקודם שליח השכינה מקבל שפת הנבואה משה שר הנביאים משה שליח השם משה שיקרע הים משה שיוציא העם משה שיגאל העם משה 

(תוספות השלם,שם)

6.משה- אותיות השם:

א.השם למפרע:

משה השם למפרע(מדרש לקח טוב  שמות ג יד)

ב.השם האבוד:
והנה אם נהפוך את אותיות השם משה נקבל את המלה השם – משה רבינו הוא עצמו השם האבוד שלנו, השם שניתן לנו ומכוחו אנו חוזרים אל "שמות בני ישראל" ויכולים לצאת משעבוד לגאולה. (גל עיני,הרב יצחק גינזבורג)

ג.אחד מצירופי של ה' בשם בן ע"ב:

5

מהש

חסד

שבתי

אריה

ידוע כראשי התיבות "מעולם הוא שמך" הנאמרות בתפילת אמת ויציב,[15] כרמז לשמו של משה,[16] וכסגולה לעצירת מגפה[17] ונגד טביעה.[18]

(ע"פ שער הגלגולים הקדמה לד' ולו'.)

7.מכוון כנגד שם ה' אל שדי:

שמו של משה מלבד שיש בו סודות נפלאות בראשי תיבותהנה מיטתו שלשמה ראשי תיבות משה וגימטריה אל די וכו' והיוצא מז שם נ משה היה תועלת נפלא לגאולתם וקדמה רפואת משה למכת גלות פרעה

(דרשות חת"ם סופר ח"א דף קס"ג עמוד א, ד"ה והנה)

8.השם משה שהוא הריפוי לשעבוד מכוון כנגד השנה בה החל השיעבוד שנת מש"ה  למניין ה-430 שנות גלות:

והנה מתחילת גלותם עד יציאת מצרים היה ת"ל שנה וכדכתיב (שמות יב,מ) "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה וגו' וקושי שיעבוד היה פ"ו שנים האחרונים , צא וחשוב היה גלות שמ"ד שנים בלי קושי ושעבוד ובשנת מש"ה התחיל הבה נתחכמה וקושי השיעבוד וקדמה רפואת משה  לגלות פרעה (דרשות חת"ם סופר ח"א דף קס"ג עמוד א, ד"ה והנה)

9.משה- השם המיוחד בתורה: 

קריאת שמו של משה מסופו לראשיתו יוצרת את המילה "השם",הדבר כמו בא לומר שזהו השם המיוחד בה' הידיעה....משה הוא האיש ששמו מופיע(כשם של פרט...) יותר מכל שם אד אחר בתורה כולה(770 מופעים בתנ"ך) (צוהר לתיבה,פרשת שמות)

10.משה יודע את השם המפורש ומשתמש בו:

 וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר... (שמות ב,יד) 

הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו   בשם המפורש: (רש"י,שם)

11.עשר שמותיו של משה:
עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְמשֶׁה: יֶרֶד: חֶבֶר: יְקוּתִיאֵל: אֲבִי גְדוֹר: אֲבִי סוֹכוֹ: אֲבִי זָנוֹחַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר אַף טוֹבִיָּה שְׁמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות ב, ב): וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, כִּי טוֹבִיָּה הוּא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אַמֵּי אָמַר אַף שְׁמַעְיָה שְׁמוֹ. .... הַלֵּוִי, שֶׁהָיָה מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵית דִּינוֹ. וְצָדוֹק, זֶה אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וַאֲחִימֶלֶךְ, שֶׁהָיָה אָחִיו שֶׁל מֶלֶךְ. בֶּן אֶבְיָתָר, שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יָדָיו מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר אַף לֵוִי הָיָה שְׁמוֹ עַל עִקַּר מִשְׁפַּחְתּוֹ (שמות ד, יד): הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי. וּמשֶׁה, הֲרֵי עֲשָׂרָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה חַיֶּיךָ מִכָּל שֵׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לְךָ אֵינִי קוֹרֵא אוֹתְךָ אֶלָּא בַּשֵּׁם שֶׁקְּרָאַתְךָ בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה (שמות ב, י): וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה, וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה.(ויקרא רבא,א,ג)

ידוע מהגמרא וממפרשיה, שלכל אות יש משמעות רוחנית. כל אות מסמלת כוח, ובספר 'בראשית', ראינו כמה דוגמאות לכך. משה רבינו הוא דמות שכוללת הכל, כפי שמנוסח בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם: "אני מאמין... שמשה רבינו היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו". לפי זה היינו מצפים שתופענה בשמו  כל האותיות. אך מכיוון שמן הנמנע שיהיה שם קריא ושמושי בן עשרים ושתים

אותיות, לכן יש צורך בעשרה שמות. מעניין הדבר שבתוך כל שמותיו אנו מוצאים את כל אותיות הא"ב, מלבד האותיות פ"ה וצדי"ק. 

 את חסרון האות פ"ה אפשר להסביר בזה שמשה היה 'כבד פה'. כוח הדיבור שיצא מפיו היה לקוי גם באותיות הלשון וגם באותיות השפתיים. לפיכך נעדרת האות פ"ה משמותיו. בביאור חסרון הצדי"ק, אפשר לבאר: צדיקים רבים עמדו לעם ישראל בכל הדורות, אולם משה רבינו הוא מעל ומעבר לדרגתם של אותם צדיקים. "ּפֶה אֶל ּפֶה אֲדַבר ּבֹו ּומַרְאֶה וְ ֹלא בְחִידֹת"" ,אֲשֶׁר יְ דָעֹו ה' ּפָנִים אֶ ל ּפָנִים"" ,לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו"" ,איש האלוקים" שמחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלוקים ,הם תיאורים של דמות שאין דומה לה בכל הנביאים ובכל צדיקי הדורות. כל המעלות הללו מרומזות בחסרון האות צדי"ק, ללמדנו שמשה הוא מעל דרגת הצדיק הרגיל. אפילו משיח צדקנו שיבוא במהרה לגאלנו יהיה קרוב בדרגתו למשה, אך לא כמשה ממש

(השמות בתורה , הרב אהרון בורנשטיין,ע"מ 130)

12.משה מחזיק בתוכו שני הפכים שהם אחדות שלמה:

... וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ(שמות ב,י)

מהאמור כאן עולה ששמו של משה מכיל בתוכו שני הפכים: מצד אחד השם מבטא את העובדה שמורו של משה הוא "מן המים" ומצד שני הוא מציין שמשה יצא מן המים ונמשה אל היבשה.

משמעות הדבר ברוחניות:

מבואר בתורת החסידות (תורה אור בשלח סב,א ועוד) שהמים טבעם להסתיר ולכסות את המצצא בתוכם - רומזים לכח הגבורה וההעלם של הקב"ה.ואילו היבשה ההגלויה לכל - רמוזת לכח החסד והגילוי שלו.

משה רבנו - שמקורו היה "מן המים" ומשםנמשה אל היבשה כלל בתוכו את שתי התכונות: הן כח הגבורה וההעלם והן כח החסד והגילוי.

לפי האמור יובן מה שמצינו בספרים (מגלה עמוקות אופן עד)  שהשם משה הוא ראשי תיבות משה( או מחלוקת) שמאי הלל: שמאי מבטא את קו הגבורה וההעלם (ולכן נוטים בדכ בית שמאי להחמיר) ואילו הלל מבטא את קו החסד והגילוי(ולכן נוטים בית הלל להקל) משה הכולל את שתי התכונות גם יחד("מן המים משיתיהו")- מחבר את שניהם יחד ומגלה את המעלה שבכל אחד מהם(וכיום שמקורו של משה הא מן המים ורק לאחר מכן נמשך אל היבשה נרמז שמו תחילה שמאי ורק אחר כך הלל)

(המאור בשתורה, ביאור החומש של הרבי מלובביץ  שמות ע"מ כח-כט, ע"פ התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 126 והילך)

נספח: צילום מתוך "השמות בתורה" , הרב אהרון בורנשטיין ע"מ 129

13.משה - מדוע חסר ואו ?

ולמה משה חסר וי-ו , שנעלמו ממנו שש הלכות, ואלו הן: "מדוע לא אכלתם החטאת",שכח שאונן אסור לאכול בקדשים,וטמאים לנפש אדם,ודין המקושש ודין המקלל,ודין בנות צלפחד ודין זמרי ויש אומרים אף דין טומאת כלים וטהרתן (מדרש החפץ כתב יד, מתוך תורה שלמה,שם)

כל משה שבתורה חסר ויו , למה? שנתחבר שער אחד מן החכמה שנאמר ותחסרהו מעט מא-להים לפי שמ"ט שערי חכמה נתנו ל למשה בסיני ואחד לא נתנו לו איזה זה? זה שער סיום הספר (מדרש חסירות ויתרות, מתוך תורה שלמה,שם)

חלק ג: מדוע לא נזכר שמו של משה בפרשת תצוה?

1.גנותו לכאורה של משה:

א.קללתו של משה:
על שם שאמר (שמות לב,לב) : "מחה ני נא מספרך אשר כתבת" כי קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא,א).
(פירוש הטור,ד"ה: "ואתה תצווה")

בכל הפרשיות משעה שנולד משה, הוזכר שמו. חוץ מחומש דברים בפרשיות ראה שופטים כי תצא כי תבוא, וכן בכל חומש בראשית ומרומז באותיות מחני נא מספרך "אשר כתבת" א' חומש ברא'שית, ש'ופטים, ר'אה כ'י ת'צא, כי תב'וא, ת'צוה.(פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג)

ויש מרמזים רמז יפה מחני נא "מספרך" אותיות מספר כ' דהיינו הפרשה העשרים מתחילת בראשית. כלומר שמשה רבינו ביקש מחני נא מהפרשה העשרים שהיא פרשת תצוה. (פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג' ע"פ הבן איש חי, . 'עוד יוסף חי', תחילת פרשת כי תשא.)

וּבַחִבּוּר הַקַּדְמוֹן, שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם - שְׁנַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד בְּעוֹלָם אַחֵר.
וְאֵלּוּ הֵם: מִי שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ, שֶׁלָּמַדְנוּ, מְמֻנֶּה אֶחָד מֻפְקָד לִפְנֵי הָאָדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹתוֹ הָאָדָם, מְמֻנֶּה זֶה, וְשִׁבְעִים אֲחֵרִים שֶׁמְּמֻנִּים תַּחְתָּיו, נוֹטְלִים אוֹתוֹ דִּבּוּר וְאוֹמְרִים אָמֵן, וּמַעֲלִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה וְדָנִים אוֹתָהּ, וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו עַד שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ אוֹתוֹ דִּבּוּר.

מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר {שמות לב} וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, וְאָמַר לְצֹרֶךְ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה רְצוֹנוֹ, 

עִם כָּל זֶה לֹא נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְנִמְחָה מִשָּׁם...

וְאֶחָד מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל לֶחֶם בַּקַּרְקַּע וְעוֹשֶׂה בּוֹ זִלְזוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאֶחָד בָּעוֹלָם הַהוּא - מִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת טֶרֶם מַגִּיעִים יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁא דְסִדְרָא, מִשּׁוּם שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת, וְגוֹרֵם לָאֵשׁ שֶׁל הַגֵּיהִנָּם לִדְלֹק טֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ (זוהר,פרשת פנחס,רמו,ע"א-ע"ב)


ב.להסתיר את פיחות כבודו של משה:
לפי שרצה לצוות על עניין הבגדים לאהרון ומשה היה עתיד להיות כהן גדול והיה עוגמת נפש לו להזכירו אצל הבגדים שהיו ראויים לו ונלקחו ממנו.(פירוש הטור,שם)

ג.אזכרתו של משה:
.משום דז' אדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצוה (רק לפעמים רחוקות יקרה שפרשת תצוה נופל אחר ז' אדר) וה' יתברך ויתעלה שמו הצופה ומביט עד סוף כל הדורות ידע מראש כי בז' באדר יסתלק משה רבנו ע"ה לזאת לא זכר שמו בפרשה הזאת כדי לרמז על זה. (קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)

2.זכותו של משה:

א.הוראה לכל מנהיג באשר הוא:

ונראה לומר על דרך המליצה: כשהמנהיג צריך לצוות, לפקד, עליו להוציא מהדגשת ציווי וקיום הפקודה את אישיותו הפרטית, את שמו המיוחד. ואתה - המנהיג, כמנהיג - אתה תצוה! (נר למאור,הרב משה צבי נריה זצ"ל,פרשת תצוה)

ב.משה נמצא בתוככי הפרשה:

ועוד אמר הגר"א דבסדרא הזאת יש ק"א פסוקים ובשם מ-ם ש-ין ה-א, מ+י+נ+א=ק"א.
זאת לרמוז לנו שאע"פ שהחיצוניות של משה רבנו ע"ה דהיינו גופו הקדוש נעדר מאיתנו מכל מקום הפנמיות שלו, דהיינו הרוחניות שלו, שהיא התורה הקדושה שלימד לנו, עוד חיה עימנו וכל ימי עולם לא ישבותו(קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)

ג.שכרו של משה:

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - להתחבר עמהם בצוותא חדא ולדבקם בו יתברך (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)

...ולא מסתברא שעל מסירת נפשו יפקד שמו,אכן ואתה תצוה היא מעלה עליונה מהזכרת שמו, ואתה תצוה את בני ישראל, הפירוש שמשה רבינו עליו השלום יהיה תמיד בצוותא עם ב"י,דאיתפשתותא דמשה בכל דרא ודרא ותבוך כל אחד ואחד ולזה זכה כי מסר נפשו עבור טובת ישראל (לב שמחה, מתוך אוצר הפלאות על שמות)

המושג נְשָמָה נזכר לראשונה בפסוק המתאר איך ה' בורא את האדם: בראשית : "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹ-הִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"{בראשית ב,ז}...מסתבר שהנשמה מציינת את הקשר שבין ה' לאדם. ה' נפח, הצית באדם את הנשמה, ומאז הנשמה היא כמו נר הדולק בתוך האדם.
(אראל סגל,אתר http://tora.us.fm.)

סיום: בחיצוניות- פרשת תצווה משה נעלם כביכול כעונש. בפנימיות- פרשת תצווה היא שיא הופעתו של משה, בגוף שני ("ואתה") כי הוא המצוות ומחבר בין עם ישראל לקב"ה אע"פ שלדורות יהיו אלה הכהנים 

בפרשת תצוה משה רבנו זוכה לעלות לדרגה כה גבוהה כך ששמו דבוק בכל הפרשה ולא רק באיזכור ממוקד של השם משה מפעם לפעם כפי שבשאר התורה. דוקא בפרשה זו משה רבנו זוכה להגיע לשם נטמיר והנעלם הגבוה יותר מכל שם מפורש (ענ"ד)

יתרו: שמות ה' יציאת מצרים ומתן תורה

 פתיחה: מה הקשר בין גאולת מצרים ומתן תורה לבין שם ה' ?

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם: {יד} וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם:(שמות ג,יג-יד)

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְ-ה-וָֹ-ה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְ-הֹ-וָ-ה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ:(שמות ה,ב)

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָֹ-ה וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: {כג} וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ:(שמות ה,כב-כג)

וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה: {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ-הֹ-וָ-ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: {ד} וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: {ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: {ז} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: {ח} וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה:(שמות ו,ב-ח)

הקדמה: תוספת  אות  והורדת אות בדמויות התורה כנגד שם י-ה-ו-ה

1.שבע שמות יתרו כנגד אומות העולם:

וישמע יתרו. שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני. יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. יתרו, שייתר במעשים טובים. חובב, שהיה חביב למקום. רעואל, שהיה כריע למקום. חבר, שנעשה כחבר למקום. פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. קני, שקנא לשמים וקנה לו תורה.

(מכילתא,יתרו,א)

2.תוספת אות כנגד שם י-ה-ו-ה:

יתרו- תורת ישראל:

וישמע יתרו - מתחלה לא היו קוראין לו אלא יתר, שנאמר: וילך משה וישב אל יתר חותנו, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת. (ו)

אברהם ושרה- עם ישראל:
וכן אתה מוצא באברהם, שמתחלה לא היו קוראים אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא שמו אברהם. (ה)
וכן אתה מוצא בשרה, שמתחילתה היו קוראין אותה שרי, וכשעשתה מעשים טובים הוסיפו לה אות אחת גדולה ונקראת שמה שרה. (ה)

יהושע- (הכובש של ) ארץ ישראל:
וכן אתה מוצא ביהושע, שנאמר: ויקרא משה להושע בן נון יהושע (י)(מכילתא,יתרו,א)

י- של יהושע:

 ויקרא משה להושע וגו'. התפלל עליו, יה יושיעך  (ו) מעצת מרגלים (במ"ר טז, ט. יח, כא): (רש"י,במדבר יג,טז)

ו- של יתרו:
ומה שהוסיפו לו אות וי"ו בהתחברו לשכינה שנתגייר, ולא הוסיפו לו אות ה"א או יו"ד שכולם משמות הוי"ה ב"ה, הטעם דהתורה נקראת ו', כמ"ש בזוהר הקדוש פעמים רבות מאד, וכן בב"ב (י"ד, ב) אמרו הלוחות אורכן ו' טפחים ורוחבם ו' טפחים, והיקף הס"ת ו' טפחים, וע"כ כשנתגייר וקיבל על עצמו עול תורה הוסיפו לו ו'. והוא ו' החיבור המחברת לישראל עם קוב"ה ע"י התורה, וגם יתרו נתחבר עם ישראל ועם השכינה ע"י שקיבל עליו עול תורה

(הרב עמאר שליט"א, מאמר "בענין שבע שמות שהיו ליתרו")

ה של אברהם ושל שרה:

לָמָּה יָדִיד? שֶׁשָּׁנִינוּ, אַהֲבָה רַבָּה הָיְתָה לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בּוֹ שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה טֶרֶם שֶׁנִּמּוֹל אַבְרָהָם אָבִיו, וְנִקְרָא שָׁלֵם, וְנוֹסְפָה לוֹ הֵ''א לְהַשְׁלִימוֹ, וְכֵן לְשָׂרָה הֲרֵי נִתְּנָה לָהּ הֵ''א הַ את. כָּאן יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן, ה' לְשָׂרָה זֶה יָפֶה, אֲבָל לְאַבְרָהָם לָמָּה הֵ''א וְלֹא יוֹ''ד? יוֹ''ד הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב, שֶׁהֲרֵי הוּא הָיָה זָכָר. אֶלָּא סוֹד עֶלְיוֹן הָיָה [הוא] סָתוּם אֶצְלֵנוּ אַבְרָהָם עָלָה לְמַעְלָה, וְנָטַל סוֹד מֵהֵ''א הָעֶלְיוֹנָה שֶׁהִיא הָעוֹלָם שֶׁל הַזָּכָר. הֵ''א הָעֶלְיוֹנָה וְהֵ''א הַתַּחְתּוֹנָה, זוֹ תְּלוּיָה בַּזָּכָר וְזוֹ וַדַּאי בַּנְּקֵבָה. וּמִשּׁוּם כָּךְ אַבְרָהָם עָלָה בַּהֵ''א שֶׁלְּמַעְלָה, וְשָׂרָה יָרְדָה בַּהֵ''א שֶׁלְּמַטָּה.

(זוהר מתורגם בראשית צו, ע"א)

הא משמו של ה' והיא ההפרש בין שם א-היה לשם י-ה-ו-ה:
וה' של אברהם לא היה כתוב בדגלים, אלא על ארון הקדש במחנה לויים, וה' משמו של הקב"ה, שאמר הקב"ה לאברהם ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה), כלומר ארון הקודש בענן הולך לפני ישראל, והענן היתה נעשית כמו ה', וכל זמן שה' עומדת היו ישראל חונים. וכשהיתה מסתלקת היו ישראל נוסעים, והיינו דכתיב לנחותם הדרך (שמות יג כא), וכתיב להנחותם (הדרך) [בהדרך] (נחמי' ט יט), על ידי ה' מורה להם הדרך, ועוד כתיב ובהאריך הענן של המשכן (במדבר ט כד), על ידי ה' מאריך הענן. ובהעלות הענן, על ידי ה' עלות הענן, וזהו הה' הוסיף הקב"ה לאברהם, שנאמר לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב וגו' (בראשית יז ה). ה' מנין אותיותיו עולין כ"ו לפיכך אמר הקב"ה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), מניין אהיה כ"א, נשתיירו מן המניין ה' שהוסיף הקב"ה לאברהם, ובעבור אותו הה' שהוא משמו של הקב"ה, לכך היתה על ארון הקדש בענין:

(מדרש אגדה במדבר ב ב)

3.הורדת אות בשל מעשה רע- מתוך אותיות שם ה':

 ויש אחרים שפחתו מהם; יש לך ללמד מעפרון, שמתחלה היו קוראין אותו עפרון, וכששקל הכסף מיד אברהם פחתו אות אחת משמו, שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרן את הכסף, עפרן כתיב. וכן אתה מוצא ביונדב, שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב, וכשבא לאותו מעשה, פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר (דה"ב כ) בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. מכאן אמרו חכמים, אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה.

(מכילתא יתרו פסוק א)

עשו היה אמור להיקרא עשוי ואולי ירדה י שזה אות של שם ה' שאיבד בשביל יעקב (ענ"ד):

ותירץ בדברי קדשו על פי מה שפירש רש"י (שם שם-כה) הסיבה שקראו שמו עשו: "לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה". וביאר הרשב"ם כי "עשו" הוא מלשון "עשוי", כי היה עשוי ונגמר כבן שנים הרבה. אך לפי זה קשה מדוע נקרא "עשו" בחסרון י' ולא "עשוי" עם אות י'. אך לפי האמור הביאור בזה, כי מתחילה אכן היה ראוי להקרא "עשוי" עם י', אולם אחרי שיעקב לקח ממנו האות י' וצירפה לשמו נשאר רק בשם "עשו". וזהו רמז הכתוב: "וידו אוחזת בעקב עשו" - "עקב" הוא לשון סוף, כלומר ידו של יעקב אחזה "בעקב עשו" - בסוף שמו של "עשו", שהיא האות י' של "עשוי" להוציאה משם, וזהו הרמז בתיבת יד"ו שהיא אותיות יו"ד שהוציא מעקב עשו, על כן "ויקרא שמו יעקב", הקב"ה קרא שמו "יעקב" שהיא צירוף אות י' עם "עקב" שהוציא יעקב מעקב עשו עכדה"ק. 

(מאמר "המאבק בין שרו של עשיו ליעקב אבינו על המצוות שאדם דש בעקביו", שבילי פנחס, הרב פנחס פרידמן)

........

10.הקשר בין שם ה'- י-ה-ו-ה לבין השם המפורש המבוטא במספר 72:

א. צירוף החיבורים י+ י-ה+ י-ה-ו+ י-ה-ו-ה:

מספר ע"ב מהווה צורה של כתיבה הדרגתית של שם הוי"ה16 .ההדרגתיות באה באופן שכל חלק מוסיף משהו שלא בא בחלק הקודם לו. שם י-ה-ו-ה יכול להיקרא בחלקים כך: יו"ד, ולאחריו יו"ד ה"א, ולאחריו יו"ד ה"א וא"ו, ולאחריו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. שם ה' הבא בהדרגה כזאת עולה בגימטריה ע"ב )י + י-ה + י-ה-ו + י-ה- ו-ה = 72 .)ההדרגתיות הזאת מלמדת שהגילוי האלוקי לא מגיע בבת אחת, אלא קמעא קמעא. כמו שהשמש לא זורחת בבת אחת אלא מאירה בהדרגה, כך ההופעה האלוקית באה בהדרגה, כדי שבני אדם יוכלו להתרגל אליה ולקלוט אותה. בצורה הזאת הופיע שם ה' תחילה לאבות בשם א-ל ש-די, עד שעלה והתעלה בגילוי אל משה ב'שם המפורש'. 

ב. מילוי האותיות של י-ה-ו-ה:

מילוי אותיות הוי"ה עשוי להשתנות ממקום למקום, בהתאם לאפשרויות השונות של כתיבת האותיות. האות ה יכולה להתמלא בשלוש אפשרויות: ה"א, ה"ה או ה"י. האות ו יכולה להתמלא גם היא בשלוש אפשרויות: ו"ו, וא"ו או וי"ו. נמצא שיכולים להיות שמות בערכים מספריים שונים: שם שערכו הגימטרי 45 ונקרא שם מ"ה . שם שערכו הגימטרי 52 הנקרא שם ב"ן. שם שערכו הגימטרי 63 והוא שם ס"ג. ויש שם בן ע"ב אותיות הנוצר ממילוי האותיות יו"ד ה"י וי"ו ה"י שמספרו הוא 72.

(השמות בתורה/הרב אהרון בורנשטיין, ע"מ 156)

11.רמזים הקשורים לשם המפורש:

א.עדות בקידוש:

בקידוש בליל שבת, לפני אמירת 'וַ יְ כֻ ּלּו', המנהג להוסיף את המילים 'יום השישי', שהן המילים הקודמות ל'וַ יְ כֻ ּלּו'. מה טעם מוסיפים פסוק מקוטע, בניגוד למקובל בדרך כלל, שפסוק שלא פסקו משה אנן לא פסקינן ?אלא שאמירה זו באה לחתום את שם ה' על העדות הזו: "יוֹם הַ ּשִּׁשִׁי. וַ יְ כֻ ּלּו הַ שָׁמַ יִ ם" – ר"ת י-ה-ו-ה. חתימת העדות היא במילים: "ּבָ רָ א אֱ ֹלהִ ים לַ עֲ ׂשֹות." – סופי תיבות אמת. אכן זוהי העדות: י-ה-ו-ה אמת. זאת ועוד: לא רק ה' אמת רמוז בעדות 'וַ יְ כֻ ּלּו', אלא גם שם ע"ב אותיות. שהרי המילה 'וַ יְ כֻ ּלּו' בגימטריה שווה 72 ,והיא רומזת לטבלת 72 השמות. והנה ראש הקטע 'וַ יְ כֻ ּלּו הַ ּׁש ָ מַ יִ ם וְ הָ אָ רֶ ץ' הוא ראשי תיבות 'והו', שהוא ראש השמות מפסוקי השבעים ושניים. (השמות בתורה/הרב אהרון בורנשטיין, ע"מ 157)

ג.בת פרעה רואה שכינה  אצל משה- רמז לשם המפורש:

על בת פרעה שירדה ליאור לרחוץ ומצאה את תיבת משה נאמר: "וַ ּתִ פְ ּתַ ח וַ ּתִ רְ אֵ הּו אֶ ת הַ ּיֶ לֶ ד"21 .אמרו חז"ל והובא ברש"י: "ראתה שכינה עמו"22 .היכן כתוב או רמוז דבר כזה בפסוק? אלא שהיה נכון לכתוב 'ותפתח ותראה', ומשכתבה התורה 'ותראהו' היא צירפה את האות ו' לאות ה' ונרמז: 'הו'. מכאן שראתה שכינה עמו. בדרשת אותיות הא"ב המובאת בגמרא23 ,מבואר שהאותיות ה"א וא"ו רומזות לשם ה'. לכן במילה 'ותראהו' טמון רמז: ותראה הו, ותראה שכינה עמו. אמנם שם ה' רמוז בצירוף שלוש אותיות: 'והו', לכן ביאר רש"י: "ה"ו - כמו אני והו )במסכת . סוכה( שמות הם". למדנו מדבריו ש'הו' במילה 'ותראהו' שווה לצירוף 'והו'24 בעניין לידת יששכר נאמר25” :וַ ּיִ ׁשְ ּכַ ב עִ ּמָ ּה ּבַ ּלַ יְ לָ ה הּוא” דרשו על כך חז“ל26“ :מלמד שהקב“ה סייע באותו דבר“. ביאר בעל ה‘תורה תמימה‘ את מקור לימודם של חז“ל: כפי חוקי הלשון היה צריך להיכתב ’בלילה ההוא‘, ומכיוון שנכתב ’הוא‘, משמע שזה מתייחס לקב“ה על פי הדברים שהבאנו לעיל.

ד.סוד השם חבקוק:

בספר מלכים אנו לומדים אודות האשה השונמית שאלישע החייה את בנה. חכמינו מגלים שהבן הזה הוא הנביא חבקוק, הקרוי על שם ההבטחה: "לַ ּמֹועֵ ד הַ ּזֶה ּכָ עֵ ת חַ ּיָ ה אַ ּתְ חֹבֶ קֶ ת ּבֵ ן" .רבותינו בעלי הסוד חושפים שאלישע החייה את הילד בשלוש שמות ע"ב, היוצאים מהפסוקים "ויסע-ויבא-ויט". אנו רואים שכל שם מורכב 

משלושה אותיות, ושלוש פעמים ע"ב עולה למספר רי"ו )=216 ,)ולכן נקרא שמו חבקוק העולה גם הוא ל-216 

ה.סוד ה"אני":

מצאנו בכמה מקומות בתלמוד את הניסוח: "רבי אומר: אומר אני"29 .ניסוח זה אומר דורשני, כי הגמרא משבחת את רבי יהודה הנשיא על מידת הענווה שלו.

כמו ששנינו: "משמת רבי פסקה ענווה"30 ,ועוד שבחים מעין אלו. ואיך יאמר בעל ענווה לשון שיש בה אבק של גאווה? אלא ש'אני' הכוונה לשם ה' המופיע במרכז טבלת השמות לעיל. כוונת רבי לומר ברוב ענוותנותו: הדעה שאמרתי איננה דעתי האישית, אלא הקב"ה הוא ה'אני' המפיח בי את כל חיותי ואת כל תורתי, ולכן קבלו את דברי כי אלו הם דברי אלוקים חיים. על פי הבנה זו נוכל להבין אמירה סתומה שקדמה לדברי רבי. הלל הזקן שהיה מצויין במידת הענווה31 ,אמר את המשפט: "אם אני כאן – הכל כאן"32 .משפט זה לא מתאים למי שמצטיין במידת הענווה. על פי דברינו ההסבר מובן. הלל כיוון לשם 'אני' הנמצא במרכז שבעים ושניים השמות, והרי הוא כאומר: אם המרכז של שם ה' נמצא כאן, אזי כל שאר הצירופים גם נמצאים כאן, ה'כל' - שלימות .

(השמות בתורה/הרב אהרון בורנשטיין, ע"מ 158-159)

חלק ג: שם מ"ב

1.שם מ"ב- מעשה בראשית:

אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה {א}. וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם. וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם: (חגיגה פרק ב משנה א)

אין דורשין. במעשה בראשית: פי' ר''ת הוא שם מ''ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו:(תוספות,חגגיה יא, ע"ב)


ויש לך לדעת כי יש בידינו קבלה בפסוק זה של בראשית שממנו יוצא שם בן מ"ב המיוחס למדת הדין עד בי"ת של בהו אך ע"י צרופים רבים, ואם תאיר עיני הלב תמצא בו המנין של בהר"ד שזכרתי למעלה והוא רשום בפרשה ואותיותיו ארבעתם בין כל אות ואות מ"ב אותיות, והמשכיל יבין יוכל להבחין כי אין זה דרך מקרה אבל הוא מופת גמור על חדוש העולם כי בטרם הרים יולדו ולא היה בהר"ד היה מדת דינו של עולם במקום בהר"ד פועל באין כלי ומוציא כלי למעשהו וזהו מבואר

(רבנו בחיי בראשית א,ג)

2.שם מ"ב- אנא בכח:

א.ר"ת אנא בכח:

שם מ"ב הוא משמותיו של הקב"ה, הנקרא בשם זה משום שיש בו מ"ב אותיות. מ"ב אותיות אלו הם ראשי התיבות של תפילת "אנא בכח". ענינו של שם זה הוא העלאה. שם זה גבוה יותר משם ע"ב.

אָנָּא בְּכֹחַ

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה. (אב"ג ית"ץ): קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא. (קר"ע שט"ן): נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם. (נג"ד יכ"ש): בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם. (בט"ר צת"ג): חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ. (חק"ב טנ"ע): יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ. (יג"ל פז"ק): שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת. (שק"ו צי"ת): בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

(אליבא דחבדפדיה)

ב.השם שברא את העולם:
בנוסח זה יש מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב אותיות ובראש כל תיבה יש אות ממנו והם ז' שמות כל שם בן ו' תיבות...והוא שם היוצא מפסוק "בראשית ברא אלוקים" ובכח זה השם נברא העולם. (סדר היום לר' משה בן מכיר)


ג.הקשר בין שם מ"ב למסעות מ"ב ותפילת אנא בכח:
השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)

 שם מ"ב הוא שם השייך למידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. לכן משתמשים בשם זה כחלק מעליית הנפש לעולמות נעלים יותר. כגון בליל שבת לאחר סיום ששת ימי המעשה אנו עולים לדרגה על(אית ב)קבלת שבת

(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

3.שם מ"ב כנגד מ"ב מסעות בני ישראל:

מ"ב המסעות שעשו בני ישראל במדבר הם כנגד שם מ"ב, שהוא בחינת עליה מדרגה לדרגה.

(אליבא דויקיפדיה)

מסעות בני ישראל בפרשת מסעי, מתארים את העליה והיציאה ממצריים עד הגיעם לפסגה כניסה לארץ ישראל!, כל מסע קשור לעליה הקשורה לשם מ"ב. תהליך העליה נעשה ע"י גילוי שלש הכוחות של חסד גבורה ותפארת. אשר לכל אחת מהם יש רמז במילה "יד" "היד הגדולה יד ימין מייצגת את מידת החסד המכונה "גדולה". היד החזקה – יד שמאל שהיא מייצגת את כוח הגבורה החזק והתקיף וה"יד הרמה" היד האמצעית כוח התפארת העולה מעלה מעלה. (יד זו רמוזה בגוף האדם בראשו וד"ל) שלוש פעמים "יד" כנגד שלוש הידיים עולה בגימ' 42 (42=3X14)

מכאן הסיקו מסקנה הלכתית . ארבעים ושתים מסעות שבפרשת ואלה מסעי אין להפסיק בהם שהוא נגד שם מ"ב.

 

(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

4.שם מ"ב וקריאת שמע:

קריאת שמע: פרשה ראשונה , החל מהמילה "ואהבת" עד סיום הפרשה הראשונה :"ובשעריך" יש בדיוק 42 מילים, והם כנגד שם הגבורה, שם של ארבעים ושתיים שבו נבראו שמים וארץ, השל"ה הקדוש מסכת תמיד פרק נר מצוה סימן כ"ז מסביר:והכוונה היא לכלול את השמאל בימין למען תהיה הימין שולטת, וזה כי הפרשה עצמה של ואהבת" היא הימין , ומנין תיבותיה שם מ"ב בשם הגבורה היא שמאל. נמצא שהימין נגלה והשמאל נסתר כמנין התיבות.

לכן מדקדקים בשעת קריאת פרשת :ואהבת" משימים יד שמאל תוך יד ימין , לרמז כי הימין שולטת על השמאל והרחמים כובשים את הכעס כשעושין רצונו של מקום ועובדים מאהבה.


פירוש "עת רצון" מדגיש: והנה עליך לדעת, אהובי, בני, אשר הם מ"ב כלים להמשיך בהם אור וזיו דבקות אהבה בו יתברך, ולעכן המילים "אנכי מצוך היום על" הם סופי תיבות "כלי"ם" שעל ידי שם מ"ב שהם מ"ב כלים, מורידים את האורות העליונים למטה, ולכן תכוון היטב באמרך כל תיבה מפרשת :"ואהבת" כי בזה אתה ממשיך על עצמך צנורות האהבה מרום גבהי מרומים ולא יכילהו הדעת והשכל עומק הסודות שיש בכח זה, ולכן תאמר את התיבות בשמחה ובאהבה גדולה, ותכוון אל פירוש המלות, ויאיר עליך אור עליון מאור האורות.


(אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)


בפרשת "ואהבת" יש מ"ב תיבות, כנגד שם מ"ב. שם זה, שהוא שם העלאה שייך לגבורה, בניגוד לתוכן הפרשה שהוא תוכן של חסד ואהבה. תופעה זו מכונה בזוהר אחליפו דוכתייהו, שאור החסד מאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה מאיר בכלי החסד[1].

(אליבא דויקיפדיה)


5.שם מ"ב בקדיש:

 א. 42 תיבות:


שם מ"ב נוסף הוא "שם מ"ב דהויות", שכנגד שם זה ישנן מ"ב תיבות בקדיש: 


ד' תיבות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הן כנגד ד' אותיות שם הוי"ה,


בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ


י' התיבות עד "ויקרב משיחיה" הן כנגד י' אותיות המילוי של שם הוי', 
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. (הציבור אומר: אמן) לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא
וכ"ח התיבות שמ"אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא" הן כנגד אותיות המילוי למילוי[8].(ע"פ פרי עץ חיים שער הקדיש פרק ב)


(אליבא דחבדפדיה)


ב. 42 אותיות- 
וישתבח. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. ויתהדר. ויתעלה. ויתהלל 

6.השם  הטמון בחושן:

שם זה היה טמון בתוככי החושן מאחורי האורים והתומים. כוחו היה  "להפעיל" את המערכת של האותיות שעל אבני החושן כדי לקבל  אותיות שמהן תצורף התשובה ע"י רוח הקודש של הכהן (אתר נפלא-אות הרב בן ציון בר עמ"י)

7.קרטריון ללימוד שם מ"ב:

אמר רב יהודה אמר רב שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו וכל היודעו והזהיר בו והמשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ונוחל שני עולמים העולם הזה והעולם הבא (קידושין עא, ע"א)

8.רבי חנינא בן תרדיון התלמד בשם בן מ"ב בפרהסיה ולכן נענש לשריפה:

אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא (עבודה זרה יז ע"ב- יח ע"א)

עליו לשריפה. למה נענש כך לפי שהיה הוגה את השם באותיותיו דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ: (רש"י,שם)

נספח:עוד על שם י-ה-ו-ה 

1.שם ה' ברמז- ישר והפוך

ובנסוע המשכן יורידו אותו ה'לוים ו'בחנות ה'משכן י'קומו אותו ה'לוים ו'הזר ה'קרב י'ומת. כבר הודעתיך כי בכל מקום שתמצא השם רשום למפרע בהפך אותיותיו מורה על מדת הדין כי כן הזכירו המן הרשע בהפוך אותיותיו ואמר (אסתר ה׳:י״ג) וכל זה' איננו' שוה' לי' בכל עת ונתהפכה מדה"ד עליו, והנה בכאן בענין עבודת הלוים הזכיר תחלה בכתוב הזה השם הנעלם ואחרי כן הזכיר השם המפורש שני פעמים למפרע להורות על מדת הדין שהיא מתוחה על הזר הקרב לעבודת הלוים, וכענין שאירע בעזא שכתוב בו (שמואל ב ו׳:ז׳) ויחר אף ה' בעזה.

והסתכל איך התחיל הרמז בכל פעם ממלת הלוים ממה שידעת כי מדתו של לוי מדת הדין היא והיא ה"א אחרונה שבשם, ולכך התחיל רמז הה"א בכל פעם ממלת הלוים, וזה מבואר.

(רבנו בחיי במדבר א נא)

2.כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת:

לכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות חולין שאינה קודש, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. לדוגמא, אחד מן השמות הוא ‘א-ל’, ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: “משה הלך אל אהרן”. ברור שבמילה ‘אל’ במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש.

כמו כן אחד מן השמות הוא ‘צבאו-ת’, וניתן להשתמש במילה זו במשמעות חולין, כגון: “צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר”. ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.

וכן בשם ‘שד-י’, אם יתכוונו לכתוב שָֹדִי, כלומר שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא ‘שְֹדֵי-חמד’ ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר ההקשר מבהיר שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה’שדי-חמד’ קונטרס ארוך שנקרא ‘באר-בשדי’ בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו).

וכן לגבי השם ‘אדנ-י’, אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: “יסד מכונו על אַדְנֵי פז”, ואין במשמעות זו קדושה.

וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה’, אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שכתובים בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה’י’ ל’ה’
(ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה’ה’ שבסוף המילה (ידידי’), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב”ץ ח”א קע”ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם.

וכן הדין לגבי שם הישוב ‘בית-אל‘, שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש”א שם. וב’שדי-חמד’ קונטרס ‘באר-בשדי’ במכתב ב’ מהרה”ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י”ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).

אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: ‘י’ ‘ה’ ‘ו’ ‘ה’ יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול השם. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא ‘יהווה’, וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש.

(פניני הלכה ליקוטים א פרק ו סימן יא)

סיום: גילוי שם ה' וגאולת מצרים- הא בהא תליא

עם  ישראל אינם נפרדים מה' כלל ועיקר, ובאמת כל מהותם היא הופעת ה' בעולם. זהו המבואר 

בספרים, שנשמת עם ישראל היא השכינה, והשכינה היא התגלות הא - להות בעולמות 

התחתונים. נמצא ששמו של הקב"ה ושמם העצמי של עם ישראל הוא אחד ממש, "ושמנו  קראת בשמך". לכן, ההתגלות השלמה של עם ישראל, בכל מלוא אורם וכוחם, היא למעשה התגלות ה'. ואי אפשר לדבר כלל על שלמות עם ישראל בלי הופעת קדושת ה' עלינו, כי כל חיינו וכל עצמיותנו הם ניצוץ ואור מאורו הגדול של מלך מלכי המלכים.זאת היא התורה, שהיא סוד שמו של הקב"ה, והיא המפתחת את עם ישראל, עד שיוציאו את כל כוחותיה ם אל הפועל. לכן הגאולה תלויה בשלמות התגלות התורה בעם ישראל. כי בכך יצאו אל הפועל כל העוצמות הכלולות באומה היקרה והחביבה והנפלאה הזו, האומה הישראלית. "אורייתא וישראל חד הוא", וישראל הוא ראשי תיבות – 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. להורות לנו שהעצמיות הגמורה של ישראל חקוקה בתורה, ובלי שתאיר התורה בקרבנו, לא נבוא אל השלמות העצמית שלנו. אי אפשר לאיש ישראל לחיות חיים שלמים ומלאים בלי אור התורה, ובלא הופעת נשמה וקודש בחייו. והגאולה השלמה היא דווקא בהופעת התורה בכל אורה, והתגלותה בכל רבדי החיים שלנו, בסוד המשכן, שבו באה נוכחות התורה בתוך חיי עם ישראל.

ויש לדעת, שהיחס בין שמו של הקב"ה ובין השם של עם ישראל הוא דו צדד –י מצד אחד, בלי שמו של הקב"ה אין לעם ישראל שום מהות ועצמיות. ומצד שני, בלי עם ישראל, אין התגלות של הקב"ה בעולם. כדי שאור ה' יופיע בעולם, עם ישראל צריך להיות בשלמותו ובאורו, כלומר – שהשם של עם ישראל יתגלה ויופיע בכל כוחו. כל עוד עם ישראל משועבד לזרים, בזוי ושפל, וכוחותיו מכונסים בהעלם, אזי גם שם ה' מתחלל בעולם, נסתר ומוכחש. זהו שאמר פרעה (שמות ה ב) " – לֹא יָ דַ עְ תִּ י אֶ ת ה' וְ גַ ם אֶ ת יִ שְׂ רָ אֵ ל לֹא אֲ שַׁ לֵּ חַ ". רק בשעה שעם ישראל יבריא ויופיע בכל שלמותו ומילואו, יהיה גילוי שלם לשמו של הקב"ה. הרי זה כמשל הגוף, שבשברונו, גם הנשמה פורחת למרומים.

מכאן נבין, שגאולת עם ישראל היא גאולת שמו של הקב"ה. זהו שאמר ה' ליעקב בירידתו לשעבוד (בראשית מו ד) " – ָ אָ נֹכִ י אֵ רֵ ד עִ מְּ ך ָ מִ צְ רַ יְ מָ ה וְ אָ נֹכִ י אַ עַ לְ ך גַ ם עָ לֹה". עומק הכוונה בא 

להורות שכשישראל בגלות, גם ה' כביכול בגלות. 'אנכי', שהוא התורה, שמו של הקב"ה, 

נמצא בהעלם ובהסתר, בשעה שעם ישראל בגלות. ומשעה שישראל יוצאים לחירות, אזי ָיך גם התורה ושמו של ה' מתגלים, כפי שהופיע במעמד הר סיני – "אָ נֹכִ י ה' אֱ - לֹהִֶ ".

ויש כאן שלושה שלבים – השלב הראשון, יציאת מצרים, שהוא חירות עם ישראל בגופם, שיצאו ממאסר מצרים. שלב זה מבטא את שמותם של עם ישראל. לאחר מכן, מעמד הר סיני, הוא הופעת שמו של הקב"ה עלינו. ובשלב השלישי, במשכן, נעשו הקישור והדבקות המוחלטת בין שמו של הקב"ה לשמות בני ישראל, והוא נרמז בבגדי הכהן הגדול, בסוד שמו יתברך שנמצא בציץ, ושמותינו שבאפוד, ולמטה, במקום הלב, נעשה חיבור מוחלט –האורים והתומים, שהם שמו יתברך, חבויים בפנים, ושמות השבטים על החושן נמצאים בחוץ, כחיבור הגוף והנשמה יחדיו. 

(באור פניך הרב ראובן ששון, פרשת שמות)