פתיחה: מדוע רק אחרי ניסיון העקידה נודע אברהם כירא ה' והלא גם בניסיונותיו הקודמים גילה זאת גם אם היו פחות קשים
וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי (בראשית כב,יב)
שאלות ביניים:
1.מה ההווה אמינה לחשוב שהנסיון הראשון חזק מהאחרון ?
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָיְתָא, שְׁנֵי פְּעָמִים כְּתִיב לֶךְ לְךָ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זֶה חֲבִיבָה אִם הָרִאשׁוֹנָה אִם הַשְּׁנִיָּה (בראשית רבא, נה,ז)
2.מדוע עקידת יצחק היתה נסיון עבור אברהם ולא גם עבור יצחק ?
חלק א: נסיון העקידה מול הנסיון הראשון:
1.שם ה' במידת הרחמים(לך לך -לטובתך) מול שם ה' במידת הדין(עקידת והקרבת יצחק):
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (שם,יב,א)
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שם,כב,א)
2. המנוסה הראשון הוא אברם והאחרון- אברהם ובו גם ה' קורא בשמו :
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית יב,ב)
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שם,כב,א)
3.שתי הניסיונות בלשון לך לך- כביכול חוזרים אחורה אל ההתחלה:
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית יב,ב)
(בראשית יב,א)
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב)
א.נסיון ראשון כנסיון אחרון ?
וְרַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן כַּנִּסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן. נִסָּיוֹן הָרִאשׁוֹן, בְּלֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ. נִסָּיוֹן הָאַחֲרוֹן, בְּלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה (בראשית כב, ב) (תנחומא לך לך ג)
ב.עשרה נסיונות- תיקון עשר הספירות:
לך לך מארצך- מכאן מתחילים עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו ע"ה ומסיימים ולך לך אל ארץ המוריה ובזה נסגר המעגל ונלנ"ד שעשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו הם כנגד עשר ספירות...שכל אחד כלול מעשר הרי ק' כמניין לך לך. וע"ז כתוב ארץ המריה חסר ו' כמנין עשר פעמים שם הוויה (בית נאמן/הרב מאזוז,שם)
ג.הטעם שנסיון אחרון קשה מראשון:
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָיְתָא, שְׁנֵי פְּעָמִים כְּתִיב לֶךְ לְךָ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זֶה חֲבִיבָה אִם הָרִאשׁוֹנָה אִם הַשְּׁנִיָּה, מִן מַה דִּכְתִיב וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָה, הֱוֵי שְׁנִיָּה חֲבִיבָה מִן הָרִאשׁוֹנָה. וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה (בראשית רבא, נה,ז)
שלא אמר לו בתחילה הציויי לך לך כמו בפעם הראשונה אלא הסמיכו למה שנאמר 'אל ארץ המוריה' כיון שהצויי הראשון השל לך לך הוא על הסתלקות מחוץ לארץ שהוא כדוגמת 'סור מרע' וכאן הצויי של לך לך הוא על ההליכה לארץ המוריה שהיא המקום המובחר בארץ ישראל והוא כדוגמת 'עשה טוב' שהוא מעולה יותר כמו שמצוות עשה דוחה את מצוות לא תעלה ומפני זה ההשניה חביבה יותר ( ע"פ אמרי יושר, מתוך מדרש רבה המפורש)
ד.לך לך שני - לצאת שוב מהמולדת:
המילים "לך לך" מהדהדות לאותן מילים שנאמרו בניסיון הראשון -"לך לך". מילים אלו הפכו את חייו של אברהם מן הקצה אל הקצה, בניתוקו מעברו המוכר לו ומחיי העולם הזה, אל מקום נעלם ולא ידוע- "אל הארץ אשר אראך". אברהם שומע שוב את אותן המילים, ובשנית, צריך לקחת את מולדתו שבהווה, תולדתו, בנו יחידו, שהוא גם עתידו, להתנתק מן ההווה והעתיד, וללכת שוב, אל מקום נעלם- "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ", אל ה'לא נודע'.
(מאמר ויאמר הנני, הרב יהושע שפירא)
ה.בניסיון הראשון- יש עתיד- יש תקווה לצאצאים ואילו בניסיון האחרון אין עתיד וכל מה שעמל עליו- אמור להיחרב , לעשות ריסטארט ולחזור לכאורה לנקודת הלך לך הראשון:
המדרש בא לומר שה"לך לך" השני מלמד על ה"לך לך" הראשון. בנסיון בפרשתנו אומר לו הקב"ה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", לשם מה כל הפירוט הזה? אלא שאברהם בנסיון זה עוזב את ארצו ואת כל מה שאדם מתחבר אליו בצורה טבעית - מולדת, בית אבא. (על כן יש להעריך את העולים החדשים שעולים לארץ אף על פי שמצבם במקום בו הם נמצאים היה טוב, ובכל זאת עוזבים את כל הדברים שאליהם הם התחברו, למשל שפה או אפילו עיתון). אך למרות הנסיון הגדול, לשם מה אברהם עוזב את ארצו? לשם ההבטחה של "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה: ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה", לעבר עתיד של עם שמביא לעולם את הבשורה של האמונה באל אחד, עם שמביא את הטוב האמיתי לכל האנושות כולה. אברהם עוזב את העבר למען עתיד גדול! ואילו בנסיון העקידה אין עתיד! אברהם למעשה מנתק את העתיד. מי יביא את הבשורה של אמונה באל אחד? מי יביא את הטוב האמיתי לכל המין האנושי? מי יצעיד את הבריאה כולה לעבר תכליתה? ולא זו בלבד שאברהם מנתק את העתיד, הוא הורס במו ידיו את כל מה שבנה עד כה, כל מה שחינך נגד קרבנות אדם, בכך ש"ה' ה' א-ל רחום וחנון", וכפי שמעידה התורה ביחס לקרבנות אדם, "כל תועבת ה' אשר שנא"[5] - אותו אברהם הולך להרוס במו ידיו את כל מה שבנה! אם כן מדוע הוא עושה זאת? "חד אמר למקום שהוראה יצאה לעולם", ה' צוה אז עושים! בלי שאלות, בלי הרהורים, בלי ספיקות!
(מאמר פרשת לך לך- נסיונותיו של אברהם/ הרב חיים דרוקמן)
4.הנסיון משולב ביעד גיאוגרפי לא ידוע:
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית יב,ב)
אראך - במילוי אל"ף ריש אל"ף כף עולה בגימטריה ארץ ישראל בדיוק (שמעתי) ( חומש בית נאמן/הרב מאזוז ,שם)
אחד ההרים. הקב"ה מתהא הצדיקים (ס"א משהא לצדיקים) ואחר כך מגלה להם, וכל זה כדי להרבות שכרן, וכן הארץ אשר אראך (בראשית יב, א.), וכן ביונה וקרא עליה את הקריאה (יונה ג, ב.): (רש"י,שם)
5. הניסיון האחרון נקרא בשם נסיון מה שאין כן הראשון (וגם כל שאר השמונה האחרים):
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שם,כב,א)
6. הניסיון האחרון מתרחש ברקע של מאורע שקרה לפניו שהתורה אינה חושפת ואילו הראשון מתחיל מבחינת לשון התורה ללא רקע וקשר למה שקרה קודם:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שם,כב,א)
7. ההדרגתיות בנסיון:
שני הצווים מנוסחים באופן הדרגתי ההולך ומעצים את הקושי לציית:
(מקראות בארץ המראות/יאיר זקוביץ ע"מ 68)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (בראשית יב,ב)
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ(בראשית כב,ב)
8. יציאה לדרך בזריזות ובמהירות ללא עיכובים וללא תחנות ביניים:
א. ביציאה לא"י:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (בראשית יב,ד)
...ומחמת מהירותו הלך איתו אלא רק לוט ולא שאר בית אביו ...(תורת הפרשה הרב אהרון זכאי, פרשת לך לך)
ואברם כבד מאוד, במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב). נראה לי, בסייעתא דשמיא: בא הכתוב ללמדנו שבח אברהם אבינו עליו השלום במידות הטובות הנפשיות, לומר: אף-על-פי שאתה רואה שהיה לו מידת הזריזות גדולה, וכאשר בארנו בסייעתא דשמיא בפרשה זו, בפסוק (שם יב, ד): "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", כלומר תכף ומיד, ואף-על-פי שהיה בן שבעים וחמש שנים. וכן כאשר אמר לו הקדוש-ברוך-הוא (שם כב, ב, ג): "לך לך אל ארץ המוריה וכו', והעלהו שם לעולה" – השכים בבוקר בבוקר לעשות רצון השם יתברך – אל תחשוב שהיה משתמש במידת הזריזות שהייתה אצלו תשמיש של חול, להתנהג בזריזות גם בעניינים גשמיים הגופניים; לא כן! אלא אדרבא, היה מתנהג להפך בכבדות; וזה שאמר: "ואברם כבד מאוד" – שהיה מתנהג בכבדות "במקנה בכסף ובזהב", רוצה לומר, בקניין שיש לו בכסף ובזהב לא היה זריז רודף אחריהם להשיגם. ועין להרב חיד"א ז"ל ב"דברים אחדים", בפסוק (משלי ו, ו): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם", רוצה לומר: תלמד הזריזות מן הנמלה, אך אתה תשתמש בזריזות בדברים הנפשיים ותוריים דווקא, שתהיה לך הזריזות בהם לחכמה, ולא תשתמש בה להשגת הגשמיות שהם הבל; יעין שם.
(בן איש חי הלכות לך לך ב, פתיחה)
ב.בברית המילה:
בעצם היום הזה. שלא אחר: (ספורנו,שם)
בעצם היום הזה, כבר אמרנו כי בעצם היום הזה מל אברהם ישמעאל בנו וכל אנשי ביתו אבל עצמו לא אמר מתי נימול אם היום או מחרתו, לפיכך אמר בעצם היום הזה נמול אברהם, בא להודיע זריזותו למצות האל, כי באותו היום שנמול ישמעאל בנו וכל אנשי ביתו נמול גם כן הוא ואחר שמל אותם כולם מל את עצמו... (רד"ק,שם)
ג.אצל המלאכים:
וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ(בראשית יח,ו-ז)
וטעם ואל הבקר רץ אברהם. להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו (רמב"ן,שם)
וימהר- וימהרהו להכינו(רס"ג,שם)
ד. בעקידה:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים
(בראשית כב,ג)
זריזין מקדימים למצות שנאמר {בראשית כב-ג} וישכם אברהם בבקר (פסחים ד,ע"ב)
ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח.): (רש"י,שם)
בתחילה חבש את החמור ואח"כ לקח שני נעריו איתו, שאילו היה לוקח תחילה את שני
נעריו, לא היו נותנים לו לאברהם לחבוש החמור. ועשה כך כדי שיזכה הוא לזרז המצוה. (שיעורים
בסידור התפילה, הרב מנשה ישראל רייזמן, שיעור ס)
וכן מרומז בטעמי הנגינה על התיבות וישכם אברהם הם קדמא ואזלא המורה שאברהם הקדים והלך לעשות את אשר שצוה אותו הקב"ה(ע"פ עטרת צבי מתוך "צהר לתיבה" בראשית,ע"מ 131 )
ויקח את שני נעריו אתו- כשהלך אברהם לעקידה לנסיון הקשה לקח אתו את שני נעריו- שנות נעוריו, האומץ והזריזות הלהט וההתלהבות של ימי הנעורים( ע"פ הבעש"ט, מתוך "צהר לתיבה" בראשית,ע"מ 131 )
9.לוקח איתו לניסיון גם קליפות- לוט בניסיון הראשון ואת אליעזר וישמעאל בנסיון האחרון:
א.לוט- ממנו יצא דוד מלך המשיח
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן:(בראשית יב,ד)
ב.שני נעריו- ישמעאל ואליעזר:
ויַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים (בראשית כב,ג)
ישמעאל ואליעזר- אולי כנגד מלכות ישמעאל ואדום שיראו שהר הבית- המימד של המקום בהקשר המשיחי- שייך לעם ישראל ( ענ"ד)
10.התיאום עם שרה בנסיון:
א.תיאום מלא- לקח אותה בדברים:
ויקח אברם, מהו ויקח, אלא שהמשיכה בדברים טובים, כי אין לו רשות לאדם להוציא אשתו ללכת לארץ אחר בלי רצונה... שהמשיכה בדברים, והודיע אותה כמה רעים הם דרכי בני הדור, ועל כן כתוב ויקח אברם את שרי אשתו. (זוהר בראשית,פרשת לך לך , דף נח)
ב.ללא תיאום ובהעלמת המטרה האמיתית:
וישכם אברהם בבקר - ולא הודיע הדבר לשרה, אולי תעשה רעה לעצמה באהבתה את יצחק. (רד"ק ,שם כב ג)
עת שערי רצון/ ר' יהודה בן שמואל עבאס .(פאס-חלב
מאה 12)
אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק
גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק
אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חַָק
אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק
עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵחעוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ
חלק ב: עומק משמעות הנסיון של אברהם אבינו במעשה העקידה
0.הקדמה: אברהם יצחק- דין וחסד:
א. אברהם הוא המנוסה בעקידה - נסיון של מידת הדין לאיש החסד:
א1.אברהם עבר נסיון שהוציא ממנו את מידת הדין:
וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם? אֶת יִצְחָק הָיָה צָרִיךְ (לכתב), שֶׁהֲרֵי יִצְחָק הָיָה בֶּן שְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע, וַהֲרֵי אָבִיו לֹא הָיָה בַּר עֹנֶשׁ שֶׁלּוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא אָמַר יִצְחָק אֵינִי רוֹצֶה - לֹא הָיָה נֶעֱנַשׁ אָבִיו עָלָיו. מָה הַטַּעַם וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְלֹא כָתוּב נִסָּה אֶת יִצְחָק?
אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם, וַדַּאי שֶׁרָצָה לְהִכָּלֵל עִם דִּין, שֶׁהֲרֵי אַבְרָהָם לֹא הָיָה בּוֹ דִּין כְּלָל מִקֹּדֶם לָכֵן, וְכָאן נִכְלְלוּ מַיִ''ם עִם אֵ''שׁ, וְאַבְרָהָם לֹא הָיָה שָׁלֵם עַד עַכְשָׁו, שֶׁהִתְעַטֵּר לַעֲשׂוֹת דִּין וּלְהַתְקִינוֹ בִּמְקוֹמוֹ.
וְכָל יָמָיו לֹא הָיָה שָׁלֵם עַד עַכְשָׁו שֶׁנִּכְלַל מַיִ''ם עִם אֵ''שׁ וְאֵ''שׁ עִם מַיִ''ם, וּמִשּׁוּם כָּךְ וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְלֹא אֶת יִצְחָק, שֶׁהִזְמִין אַבְרָהָם לְהִכָּלֵל עִם דִּין. וּכְשֶׁעָשָׂה אֶת זֶה, נִכְנַס אֵ''שׁ עִם מַיִ''ם וְנִשְׁלַם זֶה עִם זֶה. וְזֶה עוֹשֶׂה הַדִּין לְהִכָּלֵל זֶה עִם זֶה. וְאָז יֵצֶר הָרָע בָּא לְקַטְרֵג עַל אַבְרָהָם שֶׁלֹּא הִשְׁתַּלֵּם כָּרָאוּי עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה דִין בְּיִצְחָק. שֶׁיֵּצֶר הָרָע הוּא אַחַר הַדְּבָרִים וְהוּא בָּא לְקַטְרֵג.
(זוהר מתורגם בראשית וירא, דף קיט ע"ב)
א2.עבור יצחק אין פה בכלל נסיון שכן עבודתו היא מידת הדין- ההתמסרות המוחלטת :
הניסיון של עקדת יצחק הוא הנסיון של מידת הדין המוחלטת - עלי לשלם את המחיר של עצם קיומי. המחיר של עצם קיומו של האדם הוא האדם עצמו. ועל כן יצחק שהיה צדיק של מידת הדין, לא היה הדבר הזה קשה בעיניו. על כן אומר הכתוב: 'והא-להים ניסה את אברהם' בעוד שהכתוב היה צריך לומר לפחות 'והא-להים ניסה את אברהם ואת יצחק'. או 'והא-להים ניסה את יצחק'. אלא שעבור יצחק אבינו, לעמוד במידת הדין, הדבר הזה לא היה ניסיון. הרי זה היה עצם טבעו - זה היה אופן עבודת ה' שלו. מה שאין כן אצל אברהם אבינו, הדבר לא היה מובן ולכן עליו היה ללמוד את מידת הדין.
(מאמר "וירא - מידת החסד ומידת הדין", הרב אורי שרקי שליט"א)
ב. אברהם נולד במידת הדין (חרן- חרון אף) ולכן למשל שיבר את הצלמים {ע"פ שבילי פנחס בראשית תרמב}:
והנה, האמת כי אברהם מדתו חסד. אמנם אם היה נולד בטבע זו, צדיק מה פעל. אלא על כרחך נולד במדת אכזריות, והוא בעבודתו ובמעשיו הטובים שיבר בחינתו וטבעו מהיפך להיפך, להיות גומל חסדים טובים להאכיל ולהשקות ללמוד וללמד
(ספר ייטב לב - על פרשת לך ד"ה וישובו )
הנה טבע האדם הן לטוב או להפכו, בא לו ע"י טבע אב ואם אשר השרישו בקרבו אותו הטבע, כי כמו המולידים כן יוצאי חלציהם. ותרח אבי אברהם הי' משורש רע, כמו שמסיימת הפרשה שלמעלה וימת תרח בחר"ן, כי עד תרח הי' חרון אף משורש אלקי"ם, אשר ג' פעמים אלקי"ם עולה חר"ן, בסוד כי רגע באפ"ו [תהלים ל ו], אשר ב"א-פ"ו הוא ב"א פעמים פ"ו, היינו ג' פעמים אלקי"ם העולה חר"ן שמביא חרון אף ח"ו, .... וזהו ויאמר ד' אל אברם לך לך כו', שילך מארצו ומולדתו ובית אביו שהם שליטת הגבורות, רק ילך למקום חסדים דרגא דילי'
(ספר עטרת ישועה על התורה - פרשת לך סימן יא)
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים(1) נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם(2) וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק(3) וְלֶךְ לְךָ(4) אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ(5) שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ(6) וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים:
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו: וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי(7) וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו(7): וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים: וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ(8) יְ-הֹ-וָ-ה(9) מִן הַשָּׁמַיִם(10) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם(11) וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים(12) אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי(13)
(בראשית כב, א-יב)
1.שם ה' המתגלה משתנה לפי מטרת ההתגלות בין דין(אלוקים) לחסד ( י-ה-ו-ה):
ויבן מדוע בנסיון הראשון כתוב וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (שם,יב,א).ה' זו מידת הרחמים. ובנסיון העקידה נאמר: וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שם,כב,א) מידת הדין.כי זה היה עניין הנסיון לראות האם יוכל לפעול במידת הדין ולא רק במידת החסד.במידת היראה ואל רק במידת האהבה
(הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, ברוך יאמרו, בראשית, ע"מ תטז)
2.הנסיון הוא נסיון של אברהם כמובן - ולא אברם כמו בנסיון הראשון משום שאות ה' שנוספה לו שהיא מידת הגבורה עליה הוא נתנסה בנסיון זה בצורתו המירבית ( מעבר לברית המילה):
....לכן נוספה לאברהם אבינו לפני המילה האות ה"א ששורשה גבורה (זוהר ח"ג קעד ,א תיקוני זוהר סח א)
((הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, ברוך יאמרו, בראשית, ע"מ תטו)
3.לקיחת 'יצחק' - מידת הדין שהיתה בתחילה מידתו וכל חייו שיבר אותה ודגל במידת החסד:
וזהו שרמז לו הקב"ה עבודה זו בציווי העקידה דהנה יצחק מדתו דין והיות שהיה צריך להעלות מידת הדין למעלה ע"י שישתמש בה לעבודת ה' , אמר לו הקב"ה " קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" שתקח שוב בידך מידת הדין של יצחק שנולדת במידה זו
(שבילי פנחס בראשית פרשת וירא מאמר כ)
4.לך לך כנגד לך לך - איזהו גדול יותר- נסיון ראשון- שיבור מידת הדין והעברתה לחסד או נסיון אחרון -שיבור מידת החסד שנהג כל חייו וחזרה למידת הדין:
וזהו ביאור המדרש "שְׁנֵי פְּעָמִים כְּתִיב לֶךְ לְךָ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים אֵי זֶה חֲבִיבָה אִם הָרִאשׁוֹנָה אִם הַשְּׁנִיָּה"כלומר איזה נסיון יותר חביב הנסיון הראשון שהקב"ה אמר לו לך לך מארצך שילך ויעזוב מידת הדין שנולד בה מבטן ומלידה ויתדבק במידת החסד או הנסיון השני "ולך לך אל ארץ המוריה" שיעזוב מידתו מיד החסד שבחר ללכת בה ויחזור למידת הדין שנולד בה להעלותה לשורשה בגבהי מרומים... (
(שבילי פנחס בראשית וירא מאמר כ)
5. העלאת מידת הדין לשורשה:
וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ שתעלה מידה זו לשרשה בגבהי מרומים ע"י שתשמש במידה זו להקריב את יצחק על גבי המזבח (שבילי פנחס בראשית פרשת וירא מאמר כ)
6.עומק הנסיון- לחזור 'ולהשכים' אל מידת 'הבוקר' שלו- מידת הדין ולהשתמש בה לשם שמיים בלבד
בשעת העקידה התנסה אברהם על מנת שיתעלה בעבודת ה' להשתמש עם המידה רעה מידת הדין והאכזריות בלתי לה' לבדו בבחינת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בשני יצריך יצר טיב ויצר רע"וזהו רמז הכתוב "וישכם אברהם בבוקר" - שהשכים להשתמש עם המידה שהיתה לו בבוקר ימי חייו שהם ימי נעוריו, ויחשוב את חמרו- שחבש את החומר שלו להשתמש במידת הדין שהיתה לו מטבעו לעבודת ה' ויקח את שני נעריו איתו הם היצר טוב והיצר הרע להעלות גם את היצר הרע לעבודת ה'....בנסיון העקידה שהיה צריך להשתמש במידת הדין שנולד בה הנה היה בזה נסיון שישתמש בה רק לשם שמים
(שבילי פנחס בראשית וירא מאמר כ)
7.עומק משמעות הנני בני- וילכו שניהם יחדיו- אש במים ומי באש- חסד ודין יחדיו:
ויאמר אבי הרי אתה חסד ואין אתה מסט' דגבורה,
ויאמר הנני בני לא אמר הנני בלבד שהוא מרובה על החסדים וגם לא אמר בני שמורה על ההיפך ומהיותו חסד נעשה גבורה מכל וכל אלא אמר הנני בני הרי כאן ב' חו"ג לאכלל' אשא במי'.
ויאמר אברהם אלהי"ם שהם הגבורות הסותמים וחותמים הראיה העליונה עכשיו בהמתקו יראה לו ויוכל לראות השה לעולה בני
ואז נכללו זה בזה וז"ש וילכו שניהם יחדיו שניהם יחד אשא במיא ומיא באשא
(האר"י,ספר לקוטי תורה - פרשת וירא )
8.מדוע נגלה אליו דווקא מלאך ולא ה' בעצמו ?
דהמלאך הזה היה המלאך שנברא ע"י העקידה והמלאך הנברא ע"י מצוותנו לפי גודל אהבתנו ויראתנו בעת עשיית המצווה כן הוא גודל מדרגתו (ע"פ הגר"א, ליקוטי חבר בן חיים, לרבי חזקיה פייבל פלוט תלמיד חתם סופר מונקאטש תרמ"ג, חלק ה דף לה ע"ב)
9.זה טעם השינוי בהתגלות מלאך ה' לאברהם:
וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(בראשית כב,יא)
כל שמות הקב"ה בפרשת העקידה שם של דין -אלקים- אבל משקרא המלאך אל אברהם וצוהו לא לשחוט את בנו מתחיל להיזכר שם של רחמים (איי הים,שם)
10. המלאך שנברא ממעשה העקידה היה מאש(דין) ומים(חסד) כי זה מה שהתגלה אצל אברהם המלאך שיקף זאת:
ויקרא אלהים לרקיע שמים. ... אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמים :(רש"י,שם)
מבואר כי מילת שמים מורכבת מאש ומים וצריך ביאור למה מילת שמים מילת מים היא בשלימות ואילו מילת אש חסרה אות א ויש לומר שזה בא לרמז שצריך להכניע אש הדין תחת החסד של מים לכן חסרה א ממילת אש לרמז שהדין לא יהיה במלוא תוקפו ואשר הוא מתחבר עם מים במילת שמים הנה הוא נכנס ונתמתק על ידי מימי החסד...
"מלאך ה' מן השמים" מן השמים דייקא שהיה כלול מאש ומים בבחינת שמי"ם שהאש נכנעת תחת המים
( שבילי פנחס בראשית פרשת וירא מאמר כב)
11. טעם לכפילות הלשון "אברהם אברהם":
הנה כי כן יש לומר כי מטעם זה בתחילת העקידה הזכיר הקב"ה שמו "אברהם" רק פעם אחת כי היה כלול רק ממידה אחת מידת החסד אבל אחרי העקידה כשנכללה האש במים שעבד את ה' גם במידת הדין לכן קרא ללו המלאך "אברהם אברהם" פעמיים כנגד מידת החסד וכנגד מידת הדין שהיה כלול מהן ( שבילי פנחס בראשית פרשת וירא מאמר כב)
12.רק עכשיו הוא "ירא אלוקים"- כי רק עכשיו ניכר שיש בו גם את מידת הדין(אלוקים):
וקשה מאי לשון "עתה ידעתי" והלא היה צדיק גם מקודם לכן.אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר לפ־ שקודם לכן לא היה אלא רחמן מאוד מכנים אורחים וגומל חסדים אבל המידה של אכזריות עדיין לא היה ניכר בו והיו אומרים שאברהם איננו צדיק גמור אבל בעקידה שעשה מידות אכזריות גם כן עתה נשלם וניכר שהוא צדיק גמור(הגר"א, אמרי נועם ברכות לג ע"ב)
13.כיצד דיבר המלאך בלשון "ממני" כאילו הוא ה' בכבודו ובעצמו ? בא להעיד שמשלמותו שלו ניכר שהמצווה נעשתה בשלימות של חיבור בין הדין והרחמים
וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" הלשון ממני אינו מובן כי הנה ידוע שהעושה מצווה בשלימות בורא מלאך בלא מום אבל העושה מצווה ולא גמרה בורא מלאך בלי רגלים...מנא ידע המלאך שאברהם עליו השלום עושה השלימות והתשובה היא ממני ידעתי כי אני מלאך שלם בלא מום (שמועות הגר"א- ע"פ רבי יחזקאל מאיר ב"ר ישראל פרידמאן, מתוך חמישה חומשי תורה הגר"א)
14.העקידה אם כן היא היא התשובה העמוקה לטענת ליצני הדור : איך בן ממידת הדין נולד מאב מידת החסד:
אברהם הוליד את יצחק. (לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר), על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, (ב) לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק: (רש"י,שם)
על ידי הנסיון העקידה שניסה הקב"ה את אברהם במעשה של דין קשה להעלות את בנו יחידו ולעוקרו תברר לכל שאברהם היה לו גם כן הכח לעבוד את ה' במידת הדין אלא שעד העקידה היה הדין טמון בכח ולא בפועל וע"י נסיון העקידה הוציא את הדין מהכח אל הפועל ונתבטלה טענת ליצני הדור איך אפשר שמאברהם בעל החסד נולד יצחק שמידתו דין שהרי גם באברהם היתה בו מידת הדין בכח נמצא כי בשעת העקידה נתגלה כי קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם מאחר שגם אברהם עבד את ה' במידת הדין להעלות את בנו יחידו על המזבח (שבילי פנחס בראשית פרשת וירא מאמר טו)
חלק ג: עקידת יצחק וחטא אדם וחווה
1.חוסר המתנה:
א.אדם וחווה חטאו שלא המתינו בסבלנות עד לכניסת שבת כדי לאכול מעץ הדעת:
...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)
ב.אברהם תיקן בכך שלא התמהמה בקיום ציוויו הכה קשה של הקב"ה וישן היטב בלילה כך שיכול היה להשכים! :
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים (בראשית כב,ג)
וישכם אברהם בבוקר. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר. (עולת ראייה,פרשת העקידה)
2. עץ הדעת- עצי העולה- עץ התאנה:
אדם וחוה חטאו בתאנה ובה כיסו ערוותם:
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (בראשית ג,ז)
עלה תאנה. הוא העץ שאכלו (י) ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:)... (רש"י'',שם)
ב.אברהם אבינו בקע עץ תאנה בתור עצי עולה ומעשה העקידה הפך לסמל פרסומו לטובה:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים(בראשית כב,ג)
וְאַקְדֵים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת חַמְרֵיהּ וּדְבַר יַת תְּרֵין טַלְיוֹ עִמֵיהּ יַת אֱלִיעֶזֶר וְיַת יִשְׁמָעֵאל וְיַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְקָטַע קֵיסִין דַקִיתָא וּתְאֵנָתָא וְדִיקְלָא דְחַזְיַין לְעָלָתָא וְקָם וְאָזַל לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ: (תרגום יונתן,שם)
ויבקע עצי עולה, בירושלמי עצי תאנה (רוקח,בראשית,דף קעג)
והרה"ק מראפשיץ ביאר שכאן עסק אברהם אבינו לתקן חטא עץ הדעת, שאמר הקב"ה אאע"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. שלכאו' הפסוק סותר את עצמו, אם מכל עץ הגן אכול תאכל, משמע אפי' מעץ הדעת, איך אמר שלא לאכול מעץ הדעת? אלא שגם עץ הדעת היה לו לאכול, אמנם היה לו לברר הטוב מן הרע, רק מעץ הדעת כשהוא מעורב טוב ורע, אותו לא יאכל, רק יפריד הרע קודם ממנו, ואח"כ היה יכול לאכול מעץ הדעת.
וחטא אדה"ר היה שלא הפריד את הרע ואכל האכילה, ונתערב שם תערובת חלק אחד מני אלף אלפים אלפים כונה להנאתו ולא לעבודתו ית"ש. וזה היה מציאות חטא עץ הדעת....ולכן בקע אברהם עצי עולה, כלומר בקע והפריד הרע מן הטוב...
(שיעורים בסידור התפילה, הרב מנשה ישראל רייזמן, שיעור ס)
3.הנחש- השטן מעורר את הכל:
א.בגן עדן הנחש הוא מקטרג על הקב"ה ומביא את חווה אל המעשה:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (בראשית ג,א)
ב.בעקידה - השטן הוא המקטרג על אברהם ואח"כ על הקב"ה והמעורר את הנסיון:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(בראשית כב,א)
אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב (רש"י,שם)
בָּא לוֹ סמא"ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא (בראשית רבה נו ד)
שרה זלזלה בבשורת המלאכים ומתה בעקבות בשורתו של השטן על מעשה העקידה (ענ"ד)
4.חוה- פותחת בפועל בחטא- שרה- לא מודעת לכל המעשה ובסופו של דבר מתו בגינו:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)
לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה:(רש"י,שם)
שרה טעתה כשצחקה בבשורת המלאכים ואולי במידה כנגד מידה נענשה שנפטרה מבשורת מלאך המוות, השטן על בנה- נשוא הבשורה הראשונה בה זלזלה (ענ"ד)
5.הזמן: העקידה וחטא אדם וחוה - בראש השנה
א.אדם הראשון חטא ונידון - בראש השנה:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג, כד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם וְאַתְיָא דְרַב כְּהַהִיא דְּתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתָנִינָן בִּתְקִיעָתָא דְרַב זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. (ויקרא רבה,פרשה כט,א)
ב.מעשה העקידה - בראש השנה:
ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח.
(כף החיים שולחן ערוך או"ח, תקפ"ד,טז)
6.המקום: הר המוריה ואבן השתיה ממנו הושתת אדם הראשון
ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה, פרק ב,הלכה א)
לטחא החטא נענש האדם שישוב על העפר שבהר הבית:
...כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג,יט)
7.היציאה והחזרה בשערי גן עדן:
א.בעקבות חטא אדם וחווה הם גורשו מגן עדן ולהט החרב המתהפכת מנעם מלשוב:
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:(בראשית ג,כד)
ויגרש את האדם גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח שנאמ' ויקח אלהים את האדם מאי זה מקום לקחו ממקום בית המקדש שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם. (פרקי דרבי אליעזר, פרק כ)
רמזים לקודש הקדשים שבמקדש שמקומו מעל אבן השתייה ובמקום העקידה:
עץ החיים- התורה הכתובה על הלוחות שבארון הברית שבקודש הקודשים:
עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:(משלי ג,יח)
הכרובים- מידת החסד ומידת הדין- ובה' הידיעה כי הם הכרובים שעתידים להיות בבית המקדש:
ומדוע הם "שני" כרובים? ע"פ מינוחי סודות התורה, הם מדת רחמים ומדת הדין (זכר ונקבה). אם יזכה האדם, נהפך הכל לרחמים. " אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למדת הדין וכו'. אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת הרחמים" (בראשית רבה לג, ג). בזה מוסבר כיצד עת שהרומים נכנסו להיכל, מצאו את הכרובים מעורים זה בזה (יומא נד ע"ב). כלומר הכרובים היו דבוקים במדה אחת, מדת הדין שנתכה על ישראל בחורבן המקדש. מה שאין כן בעת הרגלים, היו הכהנים מגביהים לפרוכת והראו לישראל את הכרובים שהם דבוקים זה בזה וידעו חביבותם בעיני ה', שהכל נהפך לרחמים (יומא נד ע"א. ובמיוחד זה כך לפי פירוש רש"י שם ד"ה הכרובים, שהזכר, בעל החסד, היה שליט). ובמקדש שני מדובר על הכרובים שהיו מצויירים על כתלי מקדש של שלמה (שם). בזה מוסבר מדוע בפרשת בראשית כתובה מלת "הכרובים" (ג, כד) עם אות ה' הידיעה, כי הם אותם הכרובים עליהם מדובר בהקמת משכן משה (פרשת תרומה). עכשיו שנטרדו אדם ואשתו מגן עדן, ידעו כי כרובים לפניהם. וכמו תינוק ותינוקות (פני הכרובים) מתבגרים ומתפתחים, ידעו אדם ואשתו שהם הם הגורמים שינוי ופנייה של הכרובים, או למדת הדין או למדת הרחמים
(מאמר "לשמור את דרך עץ החיים", הרב משה צוריאל)לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת- הבחירה בין טוב לרע- ואולי זוהי המאכלת שבידי אברהם:
אמנם כעת כאשר גורש מגן עדן, נתחדש באדם בחירה הפוכה וכו' הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון, ויש לכוחות הרעים שבו ממשלה חזקה. והבחירה בדרך הטוב קשה עליו מאד וצריך התגברות גדולה והתאמצות ללכת בדרך מישרים ע"פ התורה. ולסיבה זו אין שלום בנפשו, וכל ימי חייו הוא במלחמה פנימית וכו'. אבל הנפש המשכלת גם היא אוזרת חיל להכניע את מורדיה הפנימיים וכו'. והנה החרב הניתן בידי אדם להלחם בה מלחמת ה', חרב מתהפכת היא מטוב לרע ומרע לטוב לפי הבחירה הנתונה לו" עכ"ל. הרב מביא ראיה כי "חרב" הוא כינוי לתורה ממה שאמרו בשבת (סג.) "חגור חרבך על ירך". וכן הוא הנמשל של חרבו של יעקב אבינו ("אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", בראשית רבה צז) (הכתב והקבלה,שם)
ב.בעקבות העקידה נפתחים בפני יצחק שערי גן עדן שנמצאים בהר הבית והוא שוהה שם 3 שנים:
ויצא יצחק - מהיכן יצא? מגן עדן, שהיה שם משעת העקידה עד עכשיו שלש שנים (חזקוני,שם)
8.איכה- הנני:אדם הראשון נשאל איכה ושאלה זו מהדהדת עד אברהם אבינו שעונה לה' - הנני
וַיִּקְרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג,ט)
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי(שם כב,א)
.... בתשובת אדם אל האלהים על מה אמר לו 'איכה', שהשיבו: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא" (ג, י). וזה, כי למה לא השיבו:
הנני. כי היא היתה התשובה ההגונה למאמר איכה....
(אברבנאל על בראשית - פרק ב פסוק ד- ג, כד )
9.מוטיב הראייה: אדם וחוה חטאו בראייה- אברהם מתקן בראייה
א.תחילת החטא ותוצאותו - קשורים בראיית העין:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם ... וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם ... (בראשית ג,ו-ז)
ב.אברהם רואה מה ששני נעריו 'אינם רואים':
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב,ד)
וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:(רש"י,שם)
כתוב בספר 'עשרה למאה' להג"מ רבי צבי הירש ]אביו של הרבי רבי בונים, הדרשן
מברלין ווידיסלוב, קרא לספרו עשרה למאה, לומר שיש תחת ידו מאה דרושים וכתב
רק עשרה מהם[ בדרוש החמישי המיוסד על עקדת יצחק, מה ראה הכתוב להוסיף לנו
למעלת העקדה שראה אאע"ה את המקום מרחוק. והלא כל פרט ופרט בא להחשיב
ולרומם את מעשה העקדה, מה ענין יש בזה שראה את המקום מרחוק?
וביאר שאם לא היה לו לאאע"ה חשק לעקוד את בנו, לא היה רואה את המקום מרחוק.
בפרט יהודי בן מאה ושלושים ושבע שנה שאין ראייתו צחה כאיש צעיר. וכלשון הפסוק
'כבדו מזוקן'. אלא שהיה מחפש את המקום בכל נימי נפשו, עד כדי כך שהיה רואה את
המקום מרחוק. הוא הולך והולך כמה ימים ומחפש היכן יראה לו הקב"ה את המקום,
מסתמא היה עוסק בתוה"ק עם בנו יצחק בינתיים, אך יחד עם זאת היה מחפש ומחפש
בעיניו בכל צד ופינה, היכן הוא המקום, ואילו לא היה לו רצון וחשק בנפשו לעקוד את
בנו, היה הולך והולך עד שיפגע במקום, אך כיון שבערה נפשו לעשות רצון קונו היה תר
ומחפש בכל שעה, עד כדי כך שבזקנותו ראה את המקום מרחוק.
(שיעורים בסידור התפילה, הרב מנשה ישראל רייזמן, שיעור ס)
ג.עיני אברהם "נפקחו" לראות את השה כי עד אז הוא "לא ראה בעיניים" והיה מכוון מטרה אחת בלבד- לעשות את דבר ה':
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז- והנה איל גימטריה סומא.רמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה, נג,יד) הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עינהם.שגם פה האיל היה מוכן שם ולא ראהו אברהם עד עכשיו.וזהו שאמר וישא אברהם את עינו וירא וגו'.ולכן כתיב נאחז החי"ת בפתח לשון עבר ולא קמץ.שכבר היה נאחז לפני כן (בית נאמן/הרב מאזוז, שם)
ד.בעקבות העקידה המקום נקרא על שם הראייה- ירושלים:
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ-הֹ-וָ-ה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ-הֹ-וָ-ה יֵרָאֶה (בראשית כב,יד)
10.הכל או כלום- אברהם תיקן את עומק חטאו של אדם בכך שהיה מוכן לוותר על כל עמלו ( בנו, תדמיתו וכל המ שנלחם כנגדו כל השנים) בשביל לקיים ציווי ה':
א.לאדם הראשון- הכל הותר לו פרט לעץ אחד:
ויְצַו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:(בראשית ב, טז-יז)
ב.לאברהם- נצווה לוותר על כל מה שהובטח לו :
וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב)
סיום: מידות אברהם ויצחק מכונסות לאות ב' של בראשית
1.אדם וחווה הראשונים לעמוד מול רחמים ודין:
ויְצַו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:(בראשית ב, טז-יז)
נאמר ה' ואלוקים, רמז רחמים ודין. אם יטיב יקיפוהו ברחמים ואם לא משפט למולו.(אור החיים,שם)
2.חסד ודין כלפי ההורים- יראה קודם כלפי החסד (אמא) וכבוד קודם כלפי האבא(דין) ולכן- ה' אלוקיכם - 2 המידות ביחד:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם:(ויקרא יט,ג)
אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים (רש"י,שם)
3.בראשית-ב מידות דין וחסד שמתחברות יחד לבריאת העולם ומצד בני האדם חברו יחד בעקידה- דין וחסד של אברהם ויצחק:
ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו') (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב (נ) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בזה"ל הובא באלשיך בשם הב"ר פי"ב): (רש"י,שם)
4. ש"י עולמות- חיבור של שמאל וימין- דין ורחמים:
וכתב בספר "אורי וישעי" כי שניהם יחדיו ראשי תיבות ש"י נוטריקון שמאל(צד הדין {זוהר ח"א מה, ע"א} ימין צד החסד בחינת אברהם ...וזהו להנחיל אוהב יש( משלי ח יא) ש"י עולמות - ש מד הגבורה בהתגברו על היצר הרע ..וי' עולמות בשומעו אל היצר הטוב (הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, ברוך יאמרו, בראשית, ע"מ תז-תח)
5.החסד המושלם- האידאלי- הוא הדין אבל במציאות יש צורך בחיבור בין שניהם- וילכו שניהם יחדיו:
כך כתוב במדרש (בראשית רבה יב, טו) שבתחילה חשב הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאינו מתקיים, ושיתף את מידת הרחמים. הקב"ה רצה לברוא את העולם בחסד מושלם, ולכן ביקש לברוא אותו במידת הדין – שהרי כך האדם שזוכה בדין, זוכה בקיומו, וזה החסד היותר גדול. אך כשראה שהעולם אינו מתקיים עם מידת הדין בלבד, שיתף את מידת הרחמים, כדי לתת זמן לתיקון . הזמן הוא בעצם ביטוי של מידת הרחמים, שנותנת לאדם זמן לתקן את מעשיו לפני שנשפט בדין. רחמים מלשון רחם, שהוא המקום בו האדם מקבל זמן להתפתח. על כן כשנברא העולם כפי שכתוב בפסוק א', הוא נשבר. התיקון ההדרגתי שמופיע בפסוקים ג'-ל"א מתאפשר על ידי הוספת ממד הזמן במציאות.(שיעורים על ספר בראשית מתוך שיעורי הרב שרקי, ע"מ 126)
אחרית דבר: סוד העקידה: מיתוק הדין ע"י החסד
סוד העקדה הוא הפיכת מידת הדין הקשה הנקראת פחד יצחק, למידת הדין הרפה וזה נעשה על־ידי אברהם, מידת החסד, הלוקח את האש ואת המאכלת: ׳וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו׳. מידת החסד לוקחת ממידת הדין הקשה את האש ואת המאכלת וגם עוקדת אותה, כדי שמידת הדין לא תהיה בעולם בכל תוקפה. אילו למידת הדין היו אפשרויות פעולה בלתי מוגבלות, העולם היה חרב, משום שהדין האמִתי הוא דין מוחלט.
(הרב יהודה ליאון אשכנזי, סוד מדרש התולדות חלק חמישי פרק "יראתו של אברהם")
______________________________________________________________________
חסד ורחמים אצל האיש והאישה:
איש אמו ואביו תיראו
כבד את אביך ואת אמך
_______________________________________________
חלק ב: עקידת יצחק ומתן תורה:
'… וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקב"ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו את התורה. ומניין שעתיד לחזור למקומו? שנאמר "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ישעיה ב ב), אלו תבור וכרמל וסיני וציון. ההרים, ה' הרים, כלומר כמנין חמשה חומשי תורה' (מדרש תהלים [בובר] סח,ט)
א.קול השופר הולך וחזק מאוד כנגד אילו של יצחק שנעשה ממנו שופר
ב.נעשה ונשמע של ב"י כנגד אברהם שלא שאל על הסתירה בציוי ה' (תירוץ הפנים יפות שאברהם לא שאל)
ג.ונשתחוה ונשובה- ויקדו ישראל
ד.עלייה על הר (סיני /מוריה)שמביאה בשורה לעולם- מסירות נפש אצל אברהם ותורה אצל משה
ה.שני הארועים דורשים הכנה של שלושה ימים
ו.מקביל לירידת הענן על ההר במתן תורה מופיע במדרש שאברהם זיהה את ההר הנבחר על פי ענן קשור ששכן עליו;
ז.קדושתו של עם ישראל למרות חטא העגל וקדושת יצחק שה' כביכול הפר את דברי כדי להצילו
ח.מעורבות המלאכים בנסיון למנוע את מתן תורה ולהצילה מלרדת כנגד הנסיון למנוע את עקידת יצחק ולהציל את חייו
ט.כל בעלי מומים נרפאו- יצחק לא הוט בו מום
י. העקידה במקום שיש בו קדושת המקו קבועה ומעמד הר סיני קדושת מקום זמנית אבל מלמד על מידות האדם ( צניעות וענווה)
י..ארציות התורה כנגד קדושת החיים בעולם הזה
שני הארועים הללו מבטאים את אותו הרעיון ביחס לקשר בין הבורא ית' לעולמו. במתן תורה אנו מוצאים שבניגוד לדעתם של המלאכים ניתנה התורה האלוקית דווקא לבני אדם "קרוצי חומר" כדי שהם יגלו את ערכיה הנצחיים מתוך חיי העולם הזה, וכדברי המהר"ל (תפארת ישראל, כה(: "הכל מודים בעצרת דבעינן לכם שהוא יום שנתן תורה לישראל" (פסחים סח, ב) - וזה כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים"
ענינה של התורה להתגלות בארץ, וכפי שמדגיש הנביא "ומלאה הארץ דעה את ה'"- דווקא בארץ ולא בשמים. נראה לומר שזהו גם אחד המסרים החשובים של עקדת יצחק: אלמלא מנע הקב"ה בעד אברהם לשחוט את יצחק ניתן היה לחשוב שפסגת עבודת ה' הינה בהסתלקות מתוך העולם, אולם הקב"ה הורה לנו דרך העקדה שעבודת ה' ענינה קידוש החיים והעלאתם ולא התנתקות מהם.
https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%A2%D7%9E%D7%93-%D7%94%D7%A8-%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%94-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7/
וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר לַמָּקוֹם שֶׁהוֹרָאָה יָצְאָה לָעוֹלָם, וְאוֹחָרָנָא אָמַר לַמָּקוֹם שֶׁיִּרְאָה יָצְאָה לָעוֹלָם. דִּכְוָתָהּ דְּבִיר, רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּבְּרוֹת יוֹצְאוֹת לָעוֹלָם, וְחַד אָמַר מִמָּקוֹם שֶׁהַדִּבּוּר יוֹצֵא לָעוֹלָם. דִּכְוָתָה אָרוֹן, רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יַנַּאי, חַד אָמַר לַמָּקוֹם שֶׁהָאוֹרָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם, וְחַד אָמַר מָקוֹם שֶׁיִּרְאָה יוֹצֵא לָעוֹלָם. (בראשית רבה, נז,ה)
https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-10-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%93-%D7%94%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%A7%D7%93%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%A8-%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%91
https://www.blogger.com/blog/post/edit/6990257258107921469/811879869825405210
סוד מדרש התולדות עקידת יצחק:
https://manitou.org.il/arcive/sfarim/sodtoladot5/1451-%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-5-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%9C%D7%A4%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90
אדם וחווה אברהם ושרה:
https://www.elami-elatzmi.co.il/%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99/?lang=en
50 מסעות בני ישראל היו אמורי להסתיים בהר הבית:
בני ישראל נסעו מהרי העברים צפונה עד פינת גבול מזרחי ב"גבול על הים הקדמוני" (יחזקאל מ''ז י''ח) כנגד גבול דרומי של מחנה ישראל על שפת ים המלח. משם גבול מזרחי פונה בקו ישר לחצר עינן א'. (חצר עינן א' נמצאת על גבול צפוני של ארץ ישראל לעתיד לבוא במרחק 2000 אמות הארץ של 51 ס''מ ו-100 אמות של תורה של 48 ס''מ מזרחה מחצר אדר. מרחק זה מתורגם לזמן לפי קצב מיל הארץ ב- 18 דקות וזמן מתורגם למעלות לפי יחס מעלה ל- 4 דקות). בני ישראל נסעו לאורך גבול זה עד קו רוחב של ערבות מואב ומשם מערבה אל מרכז המחנה.
אורך המסלול מהר העברים עד מרכז המחנה הוא 40.818 ק''מ במקום 40 מיל שהם 40.8 ק''מ. נציין שקיימת אי ודאות של כמה עשרות מטרים בהגדרה ומדידה של איתם בבליטת רס מיסלה ובהגדרה ומדידה של ריסה-עברנה בחוף אילת (לגבי ריסה השתמשנו בנתונים של מפה 1:50000 כי נתוני Google אינם מדויקים בכמה עשרות מטרים). אי ודאות זאת משפיעה על הגדרת פונן ועל חישוב פונן ויתר נקודות במסלול עד ערבות מואב ויכולה לגרום לאי- התאמה של כמה עשרות מטרים. אורך כל הקטעים חושב בגובה פני הים ולא בגובה הרים. גם לכך ישנה השפעה של כמה עשרות מטרים. בכל מקרה יש כאן מופת שמסלול נסגר באופן כמעט מושלם!
43-49) ל- 42 מסעות אלו יש להוסיף 7 מסעות ממוסרות להר ההר אשר הוסיפו לויים בכך שעצרו את מנוסת ישראל והחזירו אותם להר ההר. ישנה התאמה מפליאה בין 49 מסעות ל-49 קישוטי המנורה: 11 מסעות מרעמסס עד הר סיני כנגד 11 כפתורים, 22 מסעות מהר סיני עד הר ההר כנגד 22 גביעים, 9 מסעות מהר ההר עד ערבות מואב כנגד 9 פרחים ו- 7 מסעות של לויים כנגד 7 נרות. וראה תיאור מפורט בסוף קובץ מסעות.
50) מסע אחרון אשר לא הושלם מערבות מואב לירושלים
(מסעות בני ישראל בתמונות לוין, מאת פרופ' דניאל מיכלסון, מחלקה למדעי המחשב ומתמטיקה שמושית, מכון ויצמן)
https://asif.co.il/download/YomaLibrary/Midrash/mdagd/Maagalim4%20175-194.pdf
