עשרה מי יודע ? סוד המספר עשר

       *לע"נ סבי מאיר בר אסתר*

פתיחה: מדוע נברא העולם דווקא בעשרה מאמרות

בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר {א}, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת {ב}, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:
(אבות ה,משנה א)

הקדמה: המספר 10- הבסיס הנפוץ לכל פעולות החשבון בימנו

השיטה העשרונית (נקראת גם בסיס דצימלי) היא שיטה מבוססת מיקום להצגת מספרים (שלמים, ובהרחבה גם ממשיים), לפי בסיס 10.... השיטה הומצאה בהודו, החליפה את הכתיבה בספרות רומיות באירופה בסוף ימי הביניים, והיא מקובלת כיום בכל העולם.
....
במתמטיקה ובמדעי המחשב מערכת ספירה על בָּסִיס בִּינָארִי, או מערכת ספירה על בסיס 2 (על פי הצעת האקדמיה ללשון העברית: בָּסִיס שְׁנִיּוֹנִי), מייצגת ערכים מספריים באמצעות שני סמלים, בדרך כלל 0 ו-1. בפרט, שיטת הספירה הבינארית הנפוצה היא סימון לפי מקום עם בסיס 2. מספרים המיוצגים בשיטה זו נקראים לרוב מספרים בינאריים...
ספירה על בסיס אוקטלי היא ספירה על בסיס 8. ספירה זו משמשת במחשבים, על מנת להקל את העבודה עם הספירה הבינארית...
ספירה על בסיס הקסדצימלי היא ספירה על בסיס 16. היא משמשת כיום בעיקר בתחום המחשבים, בזכות התאמתה לייצוג תוכנו של זיכרון המחשב.

(אליבא דויקידפיה)


 חלק א: המספר 10 במימד האדם- חשיבות של עשרה אנשים
1.על פחות מעשרה צדיקים- אברהם לא ביקש:


חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי  וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:(בראשית יח,כג-לב)

מדוע לא ביקש אברהם על פחות מעשרה?

 אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא: (רש"י,שם)

ראוי לציין שרש"י מונה כאן גם את הנשים כראויות להציל את זולתן (ואולי נח לא התפלל כלל על הצלת האנושות משום שידע, כי אין בה כתעריף שרש"י קבע) (ברכת אשר,שם)

...דָּבָר אַחֵר לָמָּה עֲשָׂרָה, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה, לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וְאַרְבַּע בְּנוֹתָיו וְאַרְבָּעָה חֲתָנָיו (בראשית רבא,מט,יג)

2.השכינה שורה בעשרה  אנשים:

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב,), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט,), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב,), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג,), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ,), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.

(אבות ג,ו)

3.אמירת קדיש - דווקא בעשרה אנשים :
וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְ-ה-וָ-ה מְקַדִּשְׁכֶם:(ויקרא כב,לב)

עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: (במדבר יד,כז)

הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע (במדבר טז,כא)

א.עשרה אנשים- המינימום ההלכתי לאמירת קדיש ודברים שבקדושה:

א1.קדיש בעשרה:אומרים קדיש ואין אומרים אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות והוא הדין לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה: (אורח חיים,נה,א)

א2.כל דבר שבקדושה- בעשרה- נלמד מהמרגלים ומעדת קורח: ובעינן עשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת ונשיאת כפיים אין אומרים אותו בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן בגזרה שווה דתוך תוך ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקורין עדה (משנה ברורה,אורח חיים,סימן נה,ס"ק ב)

א3.קושיית רבנו בחיי על הלימוד מהמרגלים:
ועוד הוכיחו רז"ל מן הכתוב הזה שכל דבר שבקדושה צריך עשרה, והוא שאמרו בברכות אין דבר שבקדושה בפחות מעשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה, מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ופירש ר' יעקב שאין נוסחא זו מדוקדקת שאין להביא ראיה מעשרה מרגלים לדבר שבקדושה, אבל עיקר הנוסחא היא כן, אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך וכתיב התם (בראשית מב) לשבור בתוך הבאים, מה להלן עשרה אף כאן עשרה, ועכשיו יביא ראיה מעשרה אחי יוסף שהיו צדיקים לדבר שבקדושה (רבנו בחיי, ויקרא כב,לב)

א4. לימוד עשרה מעשרת אחי יוסף: א"ר סימון נאמר כאן תוך ונאמר להלן (בראשית מב) ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים מה תוך שנא' להלן עשרה אף כאן עשרה(ירושלמי מגילה פרק ד, הלכה ד)

א5. כוחו של המספר 10:
אפשר לראות את הכח של עשרה שיש אפשרות ללומדו אפילו מן המרגלים שחטאו - ואף על פי כן היות והם עשרה אז יש כח למספר הזה להיות מקור ללימוד לכוחו של מניין  (ענ"ד)

חלק ב: עשר במימד הזמן

1.המספר 10  נמצא לכאורה רוב הזמן בעימות עם מימד הזמן:


א.בעת העתיקה היו שהתייחסו גם על מעגלי הזמן- שבועות בחודש וחודשים בשנה לפי הבסיס העשרוני:
במצרים העתיקה חילקו את החודש לשלושה שבועות ובכל שבוע היה עשרה ימים (מילה ברגע/ד"ר מרדכי רוזן , ע"מ 167)
רומלוס , מלכה הראשון של רומא , חילק לפי המסורת את השנה לעשרה חודשים...יורשו של רומלוס המלך נומה פומפיליוס הוסיף שני חודשים (ינואר ופברואר) (מילים מספרות,נתן שפיגל, ע"מ 247)

ב.עשרת ימי תשובה- מעל הזמן:

כאמור, בבבל היו נוהגים בחודשים ירחיים, חודשים שנקבעו לפי הירח, בעוד שבמצרים החודשים היו באופן מלאכותי בני שלושים יום כולם. וכך היו שנים עשר חודשים בני שלושים יום, סה"כ: 360 יום. אך מאחר שבשנה שמשית ישנם 365 יום, היו מוסיפים עוד חמישה ימים שנחשבו כימים 'מחוץ לשנה' ונקראו 'הימים הנוראים'. השנה העברית היא בת 355 ימים )כגימטריה של 'שנה'( ואם כך יש אצלנו פיגור של עשרה ימים לעומת שנת השמש. לפי זה, יש עשרה ימים שהם 'מחוץ לשנה', הלוא הם עשרת ימי תשובה. אלו ימים שנמצאים 'מחוץ לזמן'. בימים אלה ניתן לחזור אחורה בזמן ולתקן את חטאי העבר (בעוד מועד, הרב אורי שרקי,ע"מ 15)

ג.הזמן בין אדם לנח ובין נח לאברהם נמדד בדורות ולא ביחידות רגילות של זמן:

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ {ג} כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם {ד}, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו {ה}, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם:
(אבות ה,ב)

ד.עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות- כלומר לפני תחילת הזמן ההסטורי:

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה :(אבות ה,ו)

2.עשרה בטבת, עשור לחודש ( יום כיפור) ותשעה ועשירי באב- על תאריכים שביום העשירי לחודש:

א.עשרה בטבת-  נקודת הסדק הראשונה של השבר במקום המושלם במציאות - בית המקדש- המצור הראשון על ירושלים:
וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב:(מלכים ב כה,א)

ב.יום הכיפורים- היום השלם ביותר בשנה- יום  מחילת העוונות :

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא. מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... (ויקרא כג, כו-לב)

ג.תשעה באב- יום החורבן דווקא ב-ט' ולא ב-י כדי לסמל שהחורבן אינו שלם והוא עתיד להיטבל ובית המקדש יבנה מחדש:

ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר {ירמיה ו-ד} אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דאמר רבי יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא
(תענית כט, ע"א)

חלק ג: עשר במימד המקום- הכל יורד לעולם הפיזי בעשרה קבין

עֲשָׂרָה קַבִּין חָכְמָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 
עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 
עֲשָׂרָה קַבִּין עֲשִׁירוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה רוֹמִי וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 
עֲשָׂרָה קַבִּין עֲנִיּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה בָּבֶל וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. 
עֲשָׂרָה קַבִּין גַּסּוּת־הָרוּחַ יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עֵילָם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ. וְגַּסּוּת, לְבָבֶל לָא נָחִית? וְהָכְּתִיב: (זכריה ה) "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם, וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה, וַתִּשֶּׂנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם, וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה? וַיֹּאמֶר אֵלַי: לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדָה לְבָבֶל. אִין, לְהָכָא נָחִית, וְאִישְׁתַּרְבּוּבִי הוּא דְּאִישְׁתַּרְבּוּב לְהָתָם. דִּיּקָא נַמִּי דִּכְתִיב: "לִבְנוֹת לָה בַיִת", שְׁמַע מִינָהּ! אֵינִי? וְהָא אָמַר מַר: סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ, עֲנִיּוּת! וַעֲנִיּוּת בְּבָבֶל הוּא דְּאִיכָּא! מַאי 'עֲנִיּוּת'? 'עֲנִיּוּת דְּתוֹרָה', דִּכְתִיב: (שה"ש ח) "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ", וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ עֵילָם, שֶׁזָּכְתָה לִלְמֹד וְלֹא זָכְתָה לְלַמֵּד. 
עֲשָׂרָה קַבִּים גְּבוּרָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ פַּרְסִיִּים וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין כִּנִּים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מָדַי וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין כְּשָׁפִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ מִצְרַיִם וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין נְגָעִים יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ חֲזִירִים וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין זְנוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה עַרְבַיָּא וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין עַזּוּת יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה מֵישָׁן וְכוּ'. עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין (שחרות) [שִׁכְרוּת] יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה (נטל כושן) [נָטְלוּ כּוּשִׁיִּם] וְכוּ'. 
עֲשָׂרָה קַבִּין שֵׁנָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ עֲבָדִים וְאֶחָד נָטְלוּ כָּל הָעוֹלָם כֻּלוֹ.
(קידושין מט,ע"ב)

חלק ד: עשיריות  שמשתקפות אחת כנגד השניה:
1.עשר המכות כחוליה מקשרת בין 10 המאמרות ו-10 הדיברות:
...שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א)

2.בין 10 המכות ל-10 הדיברות:

נאמרו עשרת הדברות כנגד עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים
א.אנכי כנגד מכת דם ויהפך לדם יאוריהם (תהלים ע"ח מ"ה) אל תאמר כפרעה לי יארי ואני עשיתני (יחזקאל כ"ט ג') אל תאמר שאני בראתי עצמי
ב.לא יהיה לך כנגד [מכת] צפרדעים (עלו) [שעלו] בתנורים (חומם) [בחומם] אמר הקב"ה הצפרדעים חלקו לי כבוד ואין אתם חולקים לי כבוד?
ג.לא תשא כנגד מכת כינים שהשביעם הקדוש ברוך הוא ועלו
ד.זכור כנגד מכת ערוב אמר הקב"ה לא תערוב ולידן חולא ושבתא כחד
ה.כבד כנגד מכת דבר דכתב למען יאריכון ימיך (שמות כ' י"ב)
ו.לא תרצח כנגד מכת שחין אמר הקדוש ברוך הוא אל תהי רוצח ודמו של אותו האיש בגופו
ז.לא תנאף כנגד מכת ברד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד (שם ט' כ"ד) וכתב היחתה איש אש בחיקו וגו' כן הבא על אשת איש וגו' (משלי ו' כ"ז עד כ"ט)
ח.לא תגנוב כנגד מכת ארבה כתב בעד החלונות יבואו כגנב (יואל ב' ט')
ט.לא תענה כנגד מכת חושך אמר הקדוש ברוך הוא אם אין עדותך מאירה לך כאורה הזאת אל תעידנה 

י.לא תחמד כנגד מכת בכורות שהיו המצרים שטופים בזימה ונמצאו כולם בכורים
(פסיקתא רבתי פרשה כא )

3.בין 10 המאמרות ל-10 המכות:

 א.דם כנגד "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע":

ומכל מקום תמצא מבואר שכל אלו המכות היו נגד העשרה מאמרות, וזה שתמצא במאמר האחרון (בראשית א') ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לאכלה, וזהו המאמר העשירי שנתן השם יתברך לבעלי חיים פרנסתם ומזונם על ידי שהמזונות באכילתם שבים לדם, וכאשר הם דם מהם יתפרנס הבעל חי שישוב הדם חלק בשר ומן הדם יתפרנס הבעל חי והוא חיותו, ושנה הקדוש ברוך הוא מאמר הזה שיהא כל היאור דם, וכמו שהיה בטל להם המאמר אם היה חסר בריאת דם מה שראוי להיות פרנסתם, כן נחשב הפסד וקלקול כאשר היה תוספת דם שכל תוספת וכל גרעון שוה הוא.

ב.צפרדע כנגד "ישרצו המים שרץ נפש חיה":

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (בראשית,א,כ)
וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ (שמות,ז,כח)

המכה השניה צפרדע הוא כנגד מאמר ישרצו המים שרץ נפש חיה ובזה בטל להם מאמר שרץ נפש חיה שהיה כאן תוספת, כי התוספת והמגרעת שניהם כאחד שוים שנחשב הכאה כאשר יש יציאה מן סדר המאמר וכאן היה שנוי מסדר הטבעי.

ג.כינים כנגד "יקוו המים ותראה היבשה":

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן (בראשית א,ט)
... וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ח,יג)

המכה השלישית כנים שהיה עפרם כנים שלקה מאמר יקוו המים ותראה היבשה ועכשיו לקה היבשה שהוא עפר הארץ להיות כנים, ואין עפר אלא מקום הראוי לישוב שזה נקרא עפר ששאר הארץ נקראת ארץ אבל עפר נאמר על הארץ המיושבת כדמוכח בפרק כסוי הדם (חולין פ"ח ע"ב).

ד.ערוב כנגד "תוציא הארץ נפש חיה":

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן (בראשית,א,כד)
וַיַּעַשׂ יְ-ה-וָ-ה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:(שמות,ח,כ)

ערוב נגד תוציא הארץ נפש חיה ששנה הקדוש ברוך הוא המאמר הזה עד שבאו להשחית לגמרי. 

ה.דבר נגד "יהיו מאורות ברקיע השמים":

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים (שם,שם,יד)
הִנֵּה יַד יְ-ה-וָ-ה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם
(ענ"ד: מאורות קובעים את הזמן והמוות הוא חידלון של הזמן) 

דבר נגד יהיו מאורות ברקיע השמים, מוסכם הוא אצל המעיינים כי התחדשות הדבר בא מן ניצוצות הכוכבים אשר יחודש במבטיהם, ומהם יחודש שנוי האויר ועפושו מן ניצוץ הכוכבים כן אמרו המעיינים, ולפיכך הדבר שבא עליהם הוא מכה במאמר יהי מאורות ברקיע השמים

ו.שחין כנגד "נעשה אדם בצלמנו":

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (בראשית,א,כו)

וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:(שמות ט,י-,יא)

השחין הוא מכה במאמר נעשה אדם בצלמנו, כי כבר התבאר לך למעלה כי השחין מכה דבוקה באדם ולא מצאנו דבוקה באדם זולת זה, ומפני שכתוב בזה המאמר נעשה אדם בצלמנו בצלם אלהים ברא את האדם, ובהכאת השחין נהפך תארם וצלמם שלא היה להם דמות וצלם מפני השחין הדבק בהם, כי השחין היה משחית תאר האדם שלא יהיה נראה לו תאר ודמות, ולפיכך מפני שנוי התאר שלהם היו מתביישים החרטומים לעמוד בפני משה ואהרן כשבא עליהם השחין. 

ז.ברד כנגד "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים":

ברד נגד יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ובמאמר הזה נתחדש פעל נוסף ברקיע ובא ממנו הברד שלא כדרך טבע ומנהגו של עולם שזהו שנוי במאמר יהי רקיע בתוך המים, כי מן הרקיע בא הברד. 

ח.ארבה כנגד "תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי":

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן:וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב (בראשית א,יא-יב)

וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(שמות,י,טו)

ארבה נגד תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי, כי הארבה הזה הוא השחתה במאמר הזה דוקא כי הארבה יותר מיוחד מכל שאר התולעים שהוא משחית הפרי כדכתיב (דברים כ"ח) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כי יחסלנו הארבה, ועוד נאמר כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל, שמזה תראה כי הארבה מיוחד שהוא משחית העץ והפרי. ואף על גב שהברד גם כן היה מכה על עץ השדה אין זה מיוחד לעץ השדה שגם בהמה ואדם היה מכה הברד, אבל הארבה לא היה מיוחד כי אם לעץ ולפרי וזהו השחתת הפרי נחשב ביחוד. 

ט.חשך כנגד "יהי אור":

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית ,א,ג)
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:(שמות י,כב-כג)
החשך הוא מכה אל מאמר יהי אור. 

י.בכורות כנגד "בראשית":
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית ,א,א)
וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם (תהילים קה,לו)

מכת בכורות ראשית אונם הוא נגד מאמר בראשית שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר בראשית שהוא ראשית הבריאה גם כן ושניהם ראשית הם, וכמו שמכות בכורות שקולה נגד כל המכות כך מאמר בראשית שקול נגד כל המאמרות שכן יש במדרשות.

(מהר"ל ספר גבורות השם - פרק נז )


4.בין 10 מאמרות ל-10 הדיברות:

בֹּא רְאֵה, עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, כְּפִי שֶׁשָּׁנִינוּ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. 

א.אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ = יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר
כָּתוּב (שמות ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךְ. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַזּוֹ נִקְרֵאת אוֹר, שֶׁכָּתוּב (תהלים כז) ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'.

ב.לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי= יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'
כָּתוּב (שמות כ) לֹא יִהְיֶה לְךְ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. יְהִי רָקִיעַ - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאוֹחֲזִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם. וְהַיְנוּ הַסּוֹד, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל רַבִּי יֵיסָא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעַאי, אָמַר, הֲרֵי אֶת שְׁאָר הָעַמִּים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְדוֹלִים מְמֻנִּים שַׁלִּיטִים, וְאֶת יִשְׂרָאֵל בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָתַן אוֹתָם? שָׁלַח לוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְיָפֶה שָׁלַח לוֹ.בְּתוֹךָ הַמָּיִם, בֵּין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה. וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם - בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וּבֵין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּקְרֵאת (ירמיה ב) בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ', שֶׁהֵם מַיִם הַמָּרִים, מַיִם עֲכוּרִים, מְכֻנָּסִים, סְרוּחִים וּמְטֻנָּפִים, וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מַבְדִּילִים בֵּין מַיִם לָמָיִם.

ג.לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא,= יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד:

כָּתוּב (שמות כ) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךְ לַשָּׁוְא, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א) יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשֶּׁקֶר, כְּאִלּוּ הִפְרִיד אֶת הָאֵם מִמְּקוֹמָהּ לְמַעְלָה, וְהַכְּתָרִים הַקְּדוֹשִׁים אֵינָם מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, אַל תָּשִׂים פֵּרוּד בִּגְלַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אֶל מָקוֹם אֶחָד, כָּרָאוּי בִּמְקוֹם אֱמֶת, וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר לַשֶּׁקֶר. וּמָה הַשֶּׁקֶר? הוּא שֶׁהוֹלְכִים הַמַּיִם לְמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם.

ד.זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ =תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב:

כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב. מָתַי מִתְגַּדֶּלֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּמִתְעַטֶּרֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ? הֱוֵי אוֹמֵר, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְחַבֶּרֶת הַכַּלָּה (הגבירה) עִם הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא דְשָׁאִים וּבְרָכוֹת לָעוֹלָם

ה.כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, = יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם:
כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֶּךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. מַה זֶּה אוֹמֵר? אֶלָּא אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת, זֶהוּ אָבִיךְ וְאִמֶּךְ. אָבִיךְ זֶה הַשֶּׁמֶשׁ. אִמֶּךְ זוֹ הַלְּבָנָה. וְאֵין שֶׁמֶשׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב (תהלים פד) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים. וְאֵין לְבָנָה אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (ישעיה ס) וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, וְעַל כֵּן הַכֹּל אֶחָד.

ו. לֹא תִרְצַח =יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה:
כָּתוּב לֹא תִרְצַח, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאַתָּה אַל תַּהֲרֹג אָדָם שֶׁנִּקְרָא כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וְאַל תִּהְיֶה כַדָּגִים הַלָּלוּ, שֶׁגְּדוֹלִים בּוֹלְעִים אֶת הַקְּטַנִּים

ז.לֹא תִנְאָף, = תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ:
כָּתוּב לֹא תִנְאָף, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אָדָם בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ בַּת זוּגוֹ, וְלָכֵן כָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, שֶׁלֹּא תוֹלִיד אִשָּׁה אֶלָּא מִמִּינָהּ, וּמִיהוּ מִינָהּ? זֶה בֶּן זוּגָהּ.

ח.לֹא תִגְנֹב=הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע:כָּתוּב לֹא תִגְנֹב, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע. מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָכֶם וְצִוִּיתִי לָכֶם, יִהְיֶה לָכֶם, וְאַל תִּגְנְבוּ מַה שֶּׁהוּא שֶׁל אַחֵר


ט.לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר= נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ
כָּתוּב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךְ עֵד שָׁקֶר, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ. מִי שֶׁהוּא בִּדְיוֹקַן הַמֶּלֶךְ, אַל תָּעִיד בּוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁמֵּעִיד שֶׁקֶר בַּחֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ הֵעִיד לְמַעְלָה


י.לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ,= לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
כָּתוּב לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ וְגוֹ'. הֲרֵי בַּת זוּגְךְ כְּנֶגְדְּךְ, וְלָכֵן לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךְ.

וְהַיְנוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה. וְהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב (במדבר ז) עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. נִשְׁקְלוּ כְאֶחָד בְּמִשְׁקָל אֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ עוֹמֵד הָעוֹלָם וְנִמְצָא בוֹ שָׁלוֹם. וְעַל כֵּן, אִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, לְהַעֲמִיד הָעוֹלָם בְּשָׁלוֹם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּכַפֵּר עַל מִצְווֹת עֲשֵׂה וְעַל מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם עַל הַכֹּל

(זוהר מתורגם פרשת תזריע דף יב, ע"א)

5.בין מאמרות לדיברות- ההבדל הקטן:

א.בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות:

אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר ג' ג' מכולן יצא: גמ' הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר (רבי) כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים הלולים טובא הוו הנך דכתיב בהו {תהילים קנ-ג} הללוהו בתקע שופר רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית ט' הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (ר"ה,לב,ע"א)

ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים המכות הכה אותם בכל חלקי העולם, שכמו שאמרנו
שבאו עליהם מכות למטה ולמעלה ובחלל העולם כך היו באים עליהם המכות בבל חלקי העולם גם כן. וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו,
והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי בראשית גם כן מאמר הוא כדאיתא במסכת ראש השנה (ל"ב ע"א) ואף על גב שלא היו המכות באות עליהם כסדר מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מפני שכל אחד ואחד סדר מיוחד, וזה כי לענין הכאת המכה תמיד המכה שהיא מלמעלה יותר קשה ואין להביא מכה קשה ואחר כך שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו  עולים מלמטה למעלה וזה שגורם שנוי בסדר מאמרות. (מהר"ל,גבורות ה',פרק נ"ז)

ב.ההבדל בין מאמרות לדברות:
ובטעם שינוי הלשונות שאלו נקראו 'מאמרות' ואלו 'דברות'... ד'מאמר' שייך אפילו בלי חיבור לשומע המאמר, אבל דיבור הוא חיבור בין המדבר להשומע, ועל כן יש בלשון לומר 'ראובן דיבר עם שמעון', היינו שהדיבור חיברם כהוראת מלת 'עם', אבל אין בלשון לומר 'ראובן אמר עם שמעון' אלא 'אמר לשמעון' או 'אל שמעון'

("שם משמואל", חלק המועדים – ערב יום הכיפורים, תרפ"א בשם בעל האבני נזר)


6.המכות הכשירו את השטח לקבלת הדיברות, מעין בריאה על דרך השלילה:

והנה כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ז-יד): "גם את זה לעומת זה עשה האלקים". לכן כמו שיש עשרה מאמרות ועשרת הדברות מצד הקדושה, כן היה במצרים זה לעומת זה עשרה כוחות של טומאה שהחשיכו עיניהם של ישראל שלא להאמין שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות, וממילא לא היו מסוגלים להשיג את האור של עשרת הדברות. לכן הביא הקב"ה על המצרים עשר מכות, כדי להכניע ולשבור עשרה כוחות הטומאה, ועל ידי כל מכה הוסר כוח אחד של הקליפה המסתיר מישראל האור מדיבור אחד של עשרת הדברות, ואחרי כל העשר מכות נשברו כל עשרת כוחות הטומאה ועל ידי זה זכו ישראל שמסר להם הקב"ה עשרת הדברות בפועל במתן תורה. וזהו ביאור דברי החידושי הרי"ם, כי תכלית עשר המכות היא: "להסיר הקליפה וההסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות"

(שבילי פנחס פרשת בא תשע"ה)

7.הסיבה ש"בראשית" הוא גם כן מאמר:

מגלה לנו המגיד ממעזריטש חידוש גדול, כי במאמר הראשון "בראשית" נאצלו ונבראו כ"ב אותיות התורה, וזהו פירוש הכתוב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - א"ת השמים רומז על כ"ב אותיות התורה מאות א' עד אות ת' שבהן נבראו שמים, וא"ת הארץ רומז על כ"ב אותיות התורה מאות א' עד אות ת' שבהן נבראו הארץ, לכן לא נזכרה לשון אמירה במאמר הראשון, כי במאמר זה עדיין לא נבראו האותיות שמהן מורכב המאמר, ובכל זאת "בראשית נמי מאמר הוא" מאחר שנבראו בו האותיות. לפי זה אומר ה"בני יששכר", כי מטעם זה צוה הקב"ה לתקוע בקול שופר בלי אותיות, כדי לעורר בכך המאמר הראשון "בראשית" שהיה לפני שנבראו האותיות, אשר במאמר זה רמז הקב"ה מה שפירש רש"י: "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית" ברא את העולם, והרי זה זכות גדולה לישראל להצדיקם בדין עכדה"ק.

(שבילי פנחס פרשת בא תשע"ה)

8.שורש כל העשיריות - עשר הספירות:

עשר הספירות הינן מונח קבלי המובא בתורת החסידות, המתיחס לעשרה כוחות שונים, שבאמצעותם הקדוש ברוך הוא מחיה את העולם ומנהיגו. על פי המניין המוזכר בדרך כלל בחסידות, עשרת הספירות הם: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.  (אליבא דחבדפדיה)


חלק ה: סוד ומשמעות המספר 10 : 

1.סוד המספר 10- בתוך המציאות הקיימת:

כשם שכל ההוויה מחולקת לשלושה חלקים: עולם, שנה, נפש, שהם מקבילים למקום, זמן ואדם, כך בעולם הטבעי, הבריאה מחולקת לשלושה חלקים: מקום, זמן וחומר. כל אחד משלושה אלו מחולק לשלושה: מקום – אורך, רוחב ועומק. זמן – עבר, הווה ועתיד. חומר – מוצק, נוזל וגז. סך הכל תשעה מימדים, המקבילים לתשע ספרות בסיסיות שאיתן יוצרים אין סוף מספרים.
המספר עשר מורכב משתי ספרות: אחד ואפס. הספרה אחד מורה על היש שבבריאה, והספרה אפס המצורפת אליו, מורה על המשמעות הרוחנית של הבריאה – "אפס זולתו". עשר הוא המספר השלם המבטא שלימות כוללת של גשמי ורוחני גם יחד. על פי זה נבחן את עשרת שמותיו של משה רבינו המתארים את מסכת חייו המופלאה, ונסדר במידת האפשר את השמות לפי סדר תולדות חייו
(השמות בתורה, הרב אהרון בורנשטיין, פרשת שמות)

2.משמעות המספר 10: שלמות אנושית המביאה לנתינה קדושה(מעשר) ולמספר אופטימי ושלם

א.שלמות:

המספר 10 מייצג את השלמות האנושית. בהתאם לעשרת האצבעות אשר שימשו כידוע לא רק לצורכי אכילה והריגה כי אם גם לצרכי מניין...לו למשל היו לאדם הראשון 12 אצבעות  וכך היה הדבר לבניו אחריו עד ימנו אין ספק כי הבסיס המתמטי שלנו היה 12 אך עתה שיש לנו רק 10 אצבעות מהוות הן את המודל שלשלמות: היגד אנושי שלם.מי שאינו עשר (כביטוי  הסלנג המודרני) אינו שלם ועובדה היא כי רק אחרי 10 דורות לאחר אשדם הראשון נמצא אדם תמים.

ב.קדושה של נתינה:

בדומה לכתוב (ויקרא כז, לב) העשירי יהיה קודש לה' וכדברי יעקב(בראשית כח,כב): 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' לאמור העשר הוא בבחינת קודש לה' וממילא ברור כי המספר 10 מבטא קדושה או לפחות משהו בעל שיוך אלוקי.

ג.מספר המבטא אופטימיות- על דרך החיוב ועל דרך השלילה:

עבד אברהם לקח 10 גמלים ונתן לרבקה עשרה זהב (והציעו להמתין ימים או עשור)הכל בהתאם לאותה חשיבה של ה-10 השלם כלומר עבד אברהם נקט במספרים אופטימליים להצלחת משימתו ...

במו"מ שבין אברהם לבין האל הוסכם כי מ' הצדיקים המינמיאלי הוא 10 היינו ש-10 איש מבטאים שלמות מגינה שאמורה היתה בכוחה להציל את סדום ועמורה...

כזכור יעקב שלח 10 מבניו- 10 ולא 11, 10 ולא 9 על מנת שהשמימה שלהם בהשגת מזון תצליח ואכםן היא הצליחה. 
ממילא מובן כי 10 שנות נישואים ללא ילדים הם שלמות על דרך השלילה כלומר חוסר הצלחה מוחלט והמוצא ממצב זה הוא נישואים לאישה אחרת 

(נומרולוגיה בראשיתית, ד"ר מאיר בר אילן, ע"מ 36-37)

סיום: העולם נברא בעשרה מאמרות שבנויות מספרות 0 ו-1 לרמז על בריאה של יש(1) מאין(0)

לְהִבָּרְאוֹת. וְלֹא תְּנַן בָּרָא הָעוֹלָם וְיָכוֹל לִבְרֹא. נִרְאֶה בְּעֵינַי שֶׁהִפְלִיא בָּזֶה הוֹרָאַת הַבְּרִיאָה שֶׁהָיְתָה יֵשׁ מֵאַיִן וְאֶפֶס מֻחְלָט, וְלֹא כְּמַחֲשֶׁבֶת הַחוֹשֵׁב בְּחֹמֶר קַדְמוֹן. שֶׁכַּאֲשֶׁר נַאֲמִין בְּאֶפֶס מֻחְלָט, צוֹדֵק הַמַּאֲמָר לוֹמַר שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת שֶׁהוּא מִצַּד הַנִּבְרָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֶפֶס וְאַיִן מֻחְלָט הָיָה, אֵין מוֹנֵעַ מִלְּהִבָּרְאוֹת בְּמַאֲמָר אֶחָד כְּמוֹ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת. אֲבָל אִלּוּ הָיָה חֹמֶר קָדוּם, לֹא יִצְדַּק לוֹמַר בִּפְשִׁיטוּת שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת מִצַּד הַחֹמֶר, כִּי שֶׁמָּא טֶבַע הַחֹמֶר לֹא הָיָה מְקַבֵּל הַבְּרִיאָה בְּמַאֲמָר אֶחָד: (עיקר תוי"ט,שם).

בשולי הדברים:בין המספר 10 ( שמבטאת שלמות אנושית ) לאות יוד הסימן לצניעות

שורש המילה עשיר השמח בחלקו הוא עשר- מספר המבטא שלמות:(ע"פ הרב זמיר כהן)

היוד נברא העולם הבא:

יו"ד מפני מה הוא קטן מכל האותיות?

מפני שכל מי שהוא מקטין עצמו בעולם זה ואין בו גסות הרוח, זוכה ונוחל חיי עולם-הבא שנברא ביו"ד שנאמר "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" בה"א נברא העולם-הזה, ביו"ד נברא העולם-הבא.

מפני מה נברא העולם-הבא ביו"ד?

מפני שצדיקים בני העולם-הבא מועטים.

ומפני מה תגו של יו"ד כלפי פניו?

מפני שכל צדיק וצדיק נותנין לו שכר לפי מעשיו. וצדקתו הולכת לפניו שנאמר 'והלך לפניך צדקך

(מדרש אותיות דרבי עקיבא אות י)

_____________________________________________________________________


https://www.hidabroot.org/article/224105

10 אצבעות- כי האדם נברא בצלם אלוקים

7 מבטא ברכה קדושה וטהרה(וביחד- האל) בעוד שבעשרת הדברות מבטא ה-10 שלמות מסויימת \ מעין הכתוב"(ויקרא לז,לב): "העשירי יהיה קודש לה') וכיצא בכך 10 המכות היוו עונש גמור על מצרים ( נומרולוגיה בראשיתית, ע"מ 12)


7 הוא מידתו של האל וברכה וקדושה אופפים אותו...
דומה שחשיבותו של המספר 10 נובעת מהיותו מספר אנושי שהרי לכל אדם 10 אצבעות ובהם נהגו לספור כלומר בעוד שה-7 מייצג מידה אלוהית מייצג ה-10 מידה אנושית ונראה כי לא בחינם בחר האל להעניק דברותיו במספר כה אנושי כמו 10.
(נומרולוגיה מקראית/מאיר בר אילן , ע"מ 110-111)

כי תשא: סוד המספר שבע

פתיחה:  מה לציווי השבת בתוך פרשת המשכן ?

 וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה מְקַדִּשְׁכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:  שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי-ה-וָֹ-ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת:  וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:  בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ 
(שמות לא,יג-יז)

ואתה דבר אל בני ישראל. ואתה, אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת  (ה) המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה: אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין וזריזין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין  (ו) מעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן (רש"י,שם)

הקדמה: שבע מבטא שובע

שבעה מי יודע?

שבעה אני יודע

שבעה ימי שבתא (הגדה של פסח)

המספור מתחיל משש. המילה שש היא מלשון ששון, הדרך להגעה למטרה. ששון זו השמחה שיש לאדם כשהוא מתקדם ויודע שהוא צפוי להגיע לדבר משמח. שֶׁבָע זה מלשון שבע; כשהאדם נמצא במצב שיש לו כל צרכיו ולא חסר לו כלום. שמונה זה מלשון שומן, זה כשאוכלים הרבה ונוצר עודף המצטבר כשומן. לאחר שאדם אכל ושבע והעלה שומן, הוא יכול להשתעשע. זה תשע, השלב של מי שכבר יש לו די והוא יכול להנות מהחיים.

(מאמר "קדושים - מהי הקדושה?" , הרב אורי שרקי)

חלק א: המספר 7 בנקודת הראשית:

1.בעולם הזה מתגלה שקדושת הזמן (7) לכאורה מעל קדושת המקום (8) - כי היא נצחית  גם כשהמקדש חרב ובכל מקום:

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה,ח)

 ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב', ג') ויברך וגו' ויקדש אותו. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו.  (ר' צדוק הכהן מלובלין,ספר ישראל קדושים - אות ז )

2.מדוע דווקא המספר 7 הוא המספר הדומיננטי ביותר ביהדות?

כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, 
לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָ-הּ שְׁמוֹ. 
בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. 
בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים.
בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. 
בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. 
בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. 
בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. 
בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. 
בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. 
בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.

(ויקרא רבא, כט,יא)

3.מתי תסתיים השבת של הקב"ה?

בפרשת בראשית מתואר היום הראשון כך (בראשית א, ג - ה):

"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"

ניתן לראות ארבעה שלבים עיקריים ביום הראשון:

1. התוכנית – "יהי אור".
2. הביצוע – "ויהי אור".
3. משפט תיאור – "וירא אלקים...ולחשך קרא לילה".
4. סיכום – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

וכך גם בשאר ימי השבוע מופיעים ארבעת השלבים, כאשר בסיום כל יום מופיע "ויהי ערב ויהי בקר". ונשאלת השאלה מדוע לא מופיע המבנה הזה גם עבור היום השביעי? מדוע אין"ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי" או "יום השביעי"? התשובה לשאלה זו, היא שפסוק זה לא מופיע כיון שהיום השביעי טרם הסתיים (אחרת כן היה מופיע פסוק כזה). משמעות הדבר היא שאנחנו עדיין בעיצומו של היום השביעי שנמשך כבר קרוב לששת אלפים שנים. יום זה הוא יום שבו הקב"ה אינו מתערב לכאורה בנעשה בעולם, הקב"ה שובת ממלאכה והאדם הוא זה שפועל ביום השביעי. ניתן לומר שהקב"ה שומר שבת ואילו אנו ה"גוי של שבת" שלו. כל המנגנון הזה עובד לפי שעון שבת – שהוא הטבע, כלומר העולם של היום השביעי מתנהג על פי חוקי הטבע. ולכן כאשר מתרחש דבר לא טבעי, נס, זהו מעין חילול שבת. אך חילול שבת מותר במקרה של פיקוח נפש, ולכן כאשר הקב"ה רואה שתוכניתו עומדת לכאורה בפני סכנה, אזי הקב"ה "מחלל" את שבתו ועושה נסים, על מנת להציל את עמו.

משך היום השביעי ע"פ הגמרא בסנהדרין – ששת אלפים שנה. מה שמאפיין את היום השביעי – הקב"ה מפסיק את פעולתו ונמצא מאחורי הקלעים, והאדם הוא השחקן הראשי על הבמה. זהו מצב נוח מבחינה מסוימת, כיון שהוא נותן לאנושות אוטונומיה. אך המטרה היא לא להישאר במצב זה

(הרב אורי שרקי, מאמר "בית המקדש השלישי")

4. המספר 7 באדם הראשון שפתח בחטא ובדוד שפתח בתיקון העולם:

ויש הפרש בין האדם ובין המלאך, כי המלאכים קיימים הם לכל הפחות כל ימי עולם, מה שאין באדם שאינו מקויים כל ימי מעמד וקיום העולם, אבל הוא מקויים זמן מה מן העולם הוא חלק שביעית מימי העולם. כי העולם הוא שבעת אלפים כדתניא בפרק חלק (סנהדרין צ"ז, א') כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. רצה לומר כמו שהשמיטה אין בה זריעה וצמיחה ותולדה בשנה השביעית כך אלף השביעי חרוב מאין תולדה. והאדם ראוי לו אלף שנים שהוא שביעית העולם, וראיה לזה כי אדם הראשון היו חייו תתק"ל שנים שהוא אלף שנים חסר שבעים. והיה ראוי שיהיו חייו אלף שנים שכך א"ל השם ביום אכלך ממנו מות תמות ולא מצינו שמת, אלא כי ביום אכלך מות תמות רצה לומר יום מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנים כדכתיב כי אלף שנים וגו'. ומה שלא היה חי אלף שנים אמרו במדרש (ילקו"ש בראשית ר' מ"א) זה ספר תולדות אדם העביר לפניו כל הדורות והראהו דוד חייו חקוקין לו שלש שעות אמר לפניו רבש"ע לא יהיה תקנה לזה אמר כך עלה במחשבה לפני א"ל כמה ימי שני חיי א"ל אלף שנים א"ל יש מתנה ברקיע א"ל הן א"ל שבעים שנה משנותי יהיו למזל זה מה עשה אדם הביא גויל וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקב"ה ומטטרון ואדם וזה שאמר דוד הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ע"כ:

(דרשת שבת הגדול למהר"ל)

חלק ב- משמעויות המספר  שבע: ברכה,קדושה וטהרה

הקדמה: המקור למשמעות השבע- בפסוק הראשון בו מוזכר המספר:

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּֽקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ (שם, ז,ב)

1.קדושה וטהרה 
טהר: זך,צח,נקי  
קדוש: נעלה, נשגב, כליל השלמות (אבן שושן)

א.טהרה מביאה לידי קדושה :
מר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים (ע"ז,כ,ע"א)
טהרה מביאה לידי קדושה - ע"פ הפסוק שנאמר על כפרת המזבח ביום הכיפורים (ויקרא טז,יט):
 "וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
 כלומר, לאחר שהכהן מטהר את המזבח, המזבח נעשה קדוש. (ע"פ אראל סג"ל) 

ב. 7 ימי טומאת יולדת כנגד 7 ימי אבלות:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא, יב,ב)

וטמאה שבעת ימים. וכן ז' ימי אבילות כל עומת שבא כן ילך(קהלת ה,טו): (בעל הטורים,שם)

ולכאורה מה ענין זה לזה ואפשר לומר ע"פ מה שכתב רבנו בחיי ז"ל,שאילו לא חטאו אדם וחוה לא היה ענין פריה ורביה ע"י דם טמא וטיפה סרוחה ,רק בדמיון ומחשבות זכר ונקבה ... לכך אשה מביאה קרבן הכל בשביל חטא אדם וחווה עכ"ל.הרי שטומאת לידה באה מחטא אדם וחווה שחטא זה גרם למיתה  על כן נרמז טומאת יולדת ואבילות בסגנון אחד ומשום דטומאת נדה בא ע"י חטא אדם וחווה כדאיתא בעירובין וכן טומאת לידה כנ"ל על כן מדמה הכתוב זה לזה כימי נדת דותא תטמא (רזא דמאיר לר' מאיר ב"ר יעקב יצחק הורוויץ, אות כ)

כעוצמת החיים שיוצאת ממנה- כך טומאתה:

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ...(ויקרא יב,ה)

והכל לפי מידת סילוק החיים ממנה בלידה וכיוון שהנקבה עצמה היא פוטנציאל חיים הרי שבלידת נקבה הסתלקה ממנה מנה כפולה של חיים ולכן טומאתה כפולה מצוטמאה בלידה של בן זכר (אור יואל,פרשת תזריע)

2.ברכה- בכמות ובאיכות:

א:סמל כמותי: שבע במשמעות של ריבוי
וַיֹּאמֶר לוֹ יְ-הֹ-וָ-ה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְ-הֹ-וָ-ה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ...כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (בראשית ד,טו-כד)
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה"(משלי כד,טז)

ב:סמל איכותי: שבע מלשון שובע 

ב1:רמז לדבר:
רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של  שבעת נימין היה. שנאמר "שובע שמחות את פניך". אל תיקרי שובע אלא שבע. (ערכין יג,ע"ב)

ב2: שבע שנות שובע ורעב:
הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ל} וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַֽחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָֽרָעָב אֶת הָאָֽרֶץ: {לא} וְלֹֽא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָֽרָעָב הַהוּא אַֽחֲרֵי כֵן כִּֽי כָבֵד הוּא מְאֹֽד:: (בראשית מא,כט-ל)

ב3: שובע- מעט המחזיק מרובה:

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו,ה)

ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא,   והוא מתברך במעיו (שם ז.):(רש"י,שם) 

3.שבועה  נגזרת משבע :

א:שבועת אברהם ואבימלך בבאר שבע:

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: ...
וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: ...
עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:

וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְ-הֹ-וָ-ה אֵל עוֹלָם (בראשית כא,כג-לג)

ב. חג הַשְבוּעוֹת-

על שם שתי השבועות הקשורות בתאריך זה:

א.השבועה שנשבע עם ישראל בעת קבלת התורה למרגלות הר סיני כשהכריז נעשה ונשמע

ב.השבועה שנשבע הקב"ה במעמד זה שלא יחליף את עם סגולה בו בחר ולא ימירנו בעם אחר

(שערי תשובה)

ג: שבועה ומעגל:
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים... התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה, ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך". באגדה אחרת על אותו חוני המעגל (תענית כא ע"א)

שורה תחתונה: שבע במשמעות שלמות
המילה "שבועה" נגזרת מהספרה 'שבע' המסמלת ביהדות מעגל שלם (כגון מעגל השבוע), כשראשיתו של המעגל היא השבועה וסופו והשלמתו היא קיום ואימות השבועה.(אליבא דויקיפדיה)

חלק ג: 7 במימד השבת ומועדי השנה 

1.המספר 7 בשבת:

א.שבעא ימי שבתא
ב.תפילה מעין שבע
ג.שבעה עולים לתורה
ד.מאכלים בסימן 7:

קשר השבת והמספר 7 מתגלה, לפי הגאון מוילנא, בדברים המיוחדים לשבת שערכם

המספרי בגימטריא קטנה שבה רק היחידות נחשבות הוא 7. (המיסתורין שבלשון הקודש)

נר         =    250    2+5     =  7

יין        =     70     7+0     =  7

חלה     =     43      4+3    =  7

דג        =      7                   =  7

בשר    =      502    5+2    =  7

2.שבע והמועדות: מדוע מוזכרת השבת בתחילת פרשת המועדות?
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: (ויקרא כג ג)

התחיל לומר (- בפסוק ב) "מוֹעֲדֵי ה'", שההוראה כי רצונו לכתוב המועדות. ומה זה שכתב פה (- בפסוק ג) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" - מה עניין שבת לפה?
ויש לומר, כי גם מאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מדבר רק מן המועדות. כי המועדים בכלל - המה ששת ימים:
בחג הפסח שני ימים - "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ";
שבועות - יום אחד;
סוכות - שני ימים - "בַּיֹוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ";
ראש השנה - יום אחד - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".
אם כן, המה ששה ימים. ויש עוד יום אחד - יום הכיפורים, אבל אין דינו כאלו ששת הימים, כי בכל אלה מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, לבשל ולאפות, ויום הכיפורים דינו כשבת, שגם זה אסור.
וזהו שאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים" - אשר הם המועדים - "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" - זה יום הכיפורים -- "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" - אפילו מלאכת אוכל נפש
('דברי אליהו' לפרשת אמור עמ' כט)

3.שבע ופסח: 
א.שבעת ימי הפסח:
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: (שמות יב,טו)

ג.שבעה ימי שבתא- שבזכות ששמרו את השבת נגאלו ממצרים:
פירוש "ישמח משה", כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו ובחר ביום השביעי, וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו, וזהו 'ישמח משה במתנת חלקו'. ( טור אורח חיים רפא)

נִרְפִּים אַתֶּם, לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתָיו, קְדוֹשִׁים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נָחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה, תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו', אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.  (שמות רבא,ה,יח)

ג.יריית הפתיחה לספירת העומר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג,טו)

4.יסוד המספר 7 בספירת העומר:

א.מדוע ספירת העומר נמשכת שבע שבועות דווקא ולא הסתפקה התורה  7 ימים?

טעם כמותי:

...ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם...(אור החיים,שם)

טעם איכותי:

טעם לז' שבועות דווקא ולא ז' ימים שמספר ז' ימים הנאמר בטמאים שמספר מצאנו בשבעה דברים ואלו הן א׳ נדה, ב׳ זבים, ג׳ יולדת , ד׳ מת , ה׳ נגעי הגוף ו נגעי בגדים ז' נגעי בתים . בכולן תלויה טהרתן אחרי מלאת להן שבעה ימים ומשבעהה טומאות אלו לא היו נזהרים במצרים או הם או הרומז אליהם מע״ז שבידם ומתקרובתן שאכלו מזבחי מתים ולעומתן הוצרכוו לספיר ז׳׳פ שבעה לטהר מידי ז' טומאות אלו להיות ראויין לקבלת התורה (ילקוט יצחק,מצוה שז, אות ז)

ב.מה טעם קוראים אחרי ספירת העומר את "למנצח בנגינות"?

ול פ י דעתי לכך תקנו קריאת מזמור אלהים יחנני ויברכנו מלבד שיש בו מ"ט תיבות כנגד מ"ט ימי הספירה והם ז פסוקים מפסוק א -להים יחננו וכו' מ פס' כנ ג ד ז' שבועות ותמצא שיש בפסוק ראשון ז תיבות ו בכתב אחרון ז ' תיבות ל רמוז שמצוה לממני שבועות (כסף משנה לר' יאשיהו פינטו,פרשת אמור)

ג.מדוע נוהגים לומר אנא בכח אחרי ספירת העומר?

לפי שבאנא בכח יש שבעה פסוקים כנגד שבעה השבועות של ספירת העומר

(ע"פ ספר הזיכרון להרב יצחק נסין להרב יצחקה וניסי כרך א' עמוד קנ"ב כרך ראשון עמ' קנד הערה 7)

חלק ד- המספר 7 אצל אומות העולם:

1.לא כולם השתמשו בשבוע בן 7 ימים:

*המצרים הקדמונים הגדירו שבוע בן 10 ימים.
*הליטאים החזיקו בשבוע בן 9 ימים לפני שאימצו את הנצרות.
*הצרפתים בזמן המהפכה אימצו אף הם שבוע בן 10 ימים. בין השנים 1793 ועד 1806 השנה חולקה ל12 חודשים וכל חודש חולק ל 3 "עשורים" כלומר שבוע בן 10 ימים. צעד זה היה כמובן מאוד לא פופולארי כי כעת היו 9 ימי עבודה על כל יום חופש. בנוסף היום חולק ל-10 שעות, כל שעה הייתה בת 100 דקות וכל דקה הכילה מאה שניות.
*המאיה הגדירו שבוע בן 13 יום או 20 יום (בתלות בלוח בשימוש).
*ברית המועצות השתמשה בשבוע בן 5 ימים בין 1929-30 כאשר אחד מימי השבוע היה חופשי. השבוע הורחב ל6 ימים בשנת 1931 ובשנת 1940 אורך השבוע הסתנכרן עם שאר העולם ל 7 ימים.

(ע"פ  ד"ר מאיר ברק) 

2.יתרו והמספר 7:

א.שבע בנות:

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן (שמות ב,טז)

ב.שבע שמות:

וישמע יתרו -שבע שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, בן רעואל, פוטיאל, קני. 

יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. 

יתרו, שייתר במעשים טובים. 

חובב, שהיה חביב למקום. 

רעואל, שהיה כריע למקום. 

פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. 

קני, שקנא לשמים וקנה לו תורה. (מכילתא יתרו א)

על כן יש לו שבעה שמות לעומת שבע המהויות שבו. ובזה נוכל להבין הטעם שלא היה נמצא זיווג למשה רבינו ע"ה אצל ישראל רק אצל יתרו, דכמו שהיה יתרו כללי, כן היה משה רבינו ע"ה כללי, שהיה שקול נגד כל ישראל, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה, שהיה לו שבעה שמות... ובזה מיושב מה שהקשה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה על מה שכתוב חותן משה, הלא אין קורבה לגרים, דכקטן שנולד דמי, ולהנ"ל ניחא, דהנה הטעם שגר הוא כקטן משום שסילק עצמו מכל בחינותיו ונטפל ונספח על בית ישראל, מה שאינו כן ביתרו, דהוא לא הלך ממהות שלו רק כמו שהוא במהותו לקח הכל והפכו לקדושה... (שם משמואל,יתרו תרע"א)

ג.בפרשת יתרו יש חיבור בין התורה ל-7 מצוות בני נח:

היה מתאים בהחלט שאנחנו אם נספור את האותיות המרכיבות את עשרת הדברות אנחנו נמצא שם 613 אותיות אבל מה נעשה שזה לא נכון, יש שם 620 אותיות כנראה שלא די ב613 מצוות יש צורך בעוד 7 מצוות. מהם אותם 7 מצוות?, כמובן, שבע המצוות שנצטוו בהם בני נוח (ע"פ הרב אורי שרקי)

3.בלעם והמספר 7:

א.בלעם בונה 7 מזבחות ומקריב 7 פרים ו-7 אלים:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים: 
יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין: (אבן עזרא,שם)

 שבעה פרים ושבעה אילים. וכן עשה איוב כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם: (בעל הטורים,שם)

ב.טענתו של בלעם כלפי ה':

וְלָמָּה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת שֶׁבָּנוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים מֵאָדָם וְעַד משֶׁה וְנִתְקַבְּלוּ, אָדָם וְהֶבֶל וְנֹחַ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָמָּה קִבַּלְתָּ אֶת אֵלּוּ לֹא בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁעָבְדוּ לְפָנֶיךָ קִבַּלְתָּם, לֹא נָאֶה לְךָ שֶׁתְּהֵא נֶעֱבַד מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת וְלֹא מֵאֻמָּה אֶחָת, הֱשִׁיבוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (משלי יז, א): טוֹב פַּת חֲרֵבָה, טוֹב מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, (משלי יז, א): מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַכְנִיס מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל. 
(במדבר כג, ב ג) (במדבר רבא, כ,יח)

שורה תחתונה: אומות העולם בסופו של דבר מכירים בעליונות המספר 7

השמעת על אומה החולקת בדבר השבוע המוכר לכולנו, המתחיל ביום ראשון ונשלם ביום השבת? וכיצד הודו בזה אנשי סין ואנשי איי המערב? ... סיבת הדבר בהיות כל האנשים בנים לאדם או לנח וקביעת השבוע נמסרה להם  בקבלה מאביהם הראשון. (הכוזרי א' נ"ז-נ"ח).

סיכום: סודו של השבע

1.מה מהות המספר שבע ביהדות?

המספר שבע מסמל את הקדושה בזמן. יש מעגלים-מעגלים של שביעיות, ספר הזוהר מעיד על כך באומרו שהשביתה ב"שבע" מקיפה את היקום כולו:

אדם פרטי שובת פעם בשבעה ימים,
האומה נחה שבעה שבועות – מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה,
הטבע שובת פעם בשבע שנים – בשנת השמיטה,
החברה הכלכלית כמכלול – שובתת פעם בשבע שמיטות (ביובל),
ההיסטוריה – פעם בשבעת אלפים שנים,
ההוויה כולה – כל חמישים אלף שנים (שבע שמיטות עולמיות).

בנוסף, בפירושו על פרשת בהעלותך, רבינו בחיי אומר כי מספר ה"יובלים הגדולים" (של חמישים אלף שנה) הוא שמונה עשר אלף, ושמונה עשר אלף פעמים חמישים אלף שנים הם תשע מאות מיליון שנה.

כלומר, ההיקף הכולל של ההיסטוריה כולה הוא אדיר, אלא שהתורה מצמצמת את הנושא הזה לרמיזות בלבד, מפני שאם ידע האדם שהוא שייך ליחידת זמן של מאות מיליוני שנים – הוא ירגיש אבוד, ולכן מוטב שידע שהוא חי בתור מחזור של שבעת אלפים שנה - שזהו דבר אותו הוא יכול להכיל.

יחד עם זאת, מידי פעם חשוב שהאדם ידע שמה שהוא עושה בתוך יחידת הזמן הקטנה שלו משתלב במהלך רחב הרבה יותר.

(ע"פ הרב שרקי*,נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהר-בחוקותי, מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה)

2.סוד המספר 7 :

...מסמל את התוכן של הדבר ואת משמעותו, ''נשמת'' הדבר היא המימד הנוסף שבו. ולדו ג מא, ספר מורכב משש פאות מששת צדדיו, אך הוא עצמו מהווה מרכיב נוסף- הוא התוכן הרוחני, משמעות, ומטרה, הוא הרוח הזורמת בינות לדפים. הכתוב בו פורץ הרבה מעבר לגבולותיהם של הדפים האגודים בו. בדומה לכך, האדם הינו ישות חומרית בעלת שלשה מימדים וששה צדדים, כמו כל חפץ אחר בעולם, אך נשמתו היא המרכיב הנוסף בו, היא התוכן והמשמעות שלו, והיא אף פורצת את גבולות החומר ויכולה לראות את מרחבי תבל העצומים ולהתבונן ביופי הבריאה הממלא את חלל העולם. לכן המספר שבע מבטא את מימד של הקדושה שבתוך הטבע הנקודה הפנימית שבתוך המימדים הטבעיים. המספר שמונה הוא מבטא את מימד הקדושה שמעל הטבע. (ׁשַבת הָאָרֶץ/עמוס מימון, הלכות שמיטה לתלמיד לימוד הלכה ממקורה וטעמה מדריך למורה , על פי דרשת המהר"ל לשבת הגדול)

בשולי הדברים: הנשמה היתרה של שבת - מכח היותו היום השביעי, שבע במשמעות נשמת המציאות:

דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב''ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר {שמות לא-יז} שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש (ביצה טז,ע"א)

______________________________________________________________________

*המקור לדברי הרב שרקי:

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְ-ה-וָ-ה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר י,לו)

 ועל דרך הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו חז"ל (ראש השנה לא.) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כולה בנויה ומיוסדת על חידוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כולם כן עתיד שיהיה אחרון לכולם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה ביאר זה ואמר (תהלים קב, כו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו:

 ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכוחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט, יב) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה וביטול. ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכוחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר ביטול הכוחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהלים כד, ב) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דיבר על החורבן מתחילת המזמור שישוב הכל לסיבה ראשונה, ודיבר גם כן על החידוש:

 ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב, יג) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכולו במלת לעשות (בראשית ב, ג) לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו יפרח בימיו צדיק, בכל שמיטה ושמיטה, ורב שלום עד בלי ירח (תהלים עב, ז), ביאורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כוחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו:

 ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך היפוך האות וביטולו מסידורו הראוי מורה על ביטול דבר וחורבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט, ה) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהלים מו, ג) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן. והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל:

 וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא תהלה לדוד (שם קמה) לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו. וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן:

 וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמיטה והיובל שהם מן המצוות המקובלות. ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסיבה בחורבן העולם ובחידושו בשמיטות, ומה הסיבה גם כן בביטול המציאות ובחידושו ביובלים. ידוע כי שש ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה, ויום שני החסד, ויום שלישי הגבורה, וכן כולן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כולן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי (שמות כ, י), כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד:

 והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור לה' הארץ ומלואה (תהלים כד), כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם, ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם ביאור. ואם כן יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כולו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד שמונה עשר אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (שם סח, יח), אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם שמונה עשר אלף יובלין, וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח, לה) סביב שמונה עשר אלף, וכן בפרק קמא דעבודה זרה (ג ע"ב) איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בשמונה עשר אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן, כן מלת ישראל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך:

 והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו (חגיגה יא ע"ב) מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנסע ירמוז למספר יעקב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה:

(רבנו בחיי על במדבר פרק י פסוק לה )

המקור לסוד המספר 7 בדברי המהר"ל:

ור"ל מפני שיש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע שהיא גשמית אבל מדרגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעה ימים הם ימי הטבע שהיא גשמית שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית, וביום השמיני שהוא על מספר שבעה צוה המילה מה שחסר בטבע הגשמית שהיא הערלה. ולכך ראוי לכהן להיות נכנס לפני ולפנים שמקום זה מקודש ונבדל מן הגשמי שנקרא קודש קדשים בזכות המילה ובזכות התורה שהיא על טבע הגשמית.....

ולכך האדם יש בו כל ששה קצוות, שהרי ראשו הוא לשמים וכאילו דבק ראשו בשמים ורגליו לארץ גופו לארבע רוחות, ובזה נראה כי האדם הוא הכל, כי הבהמה אין ראשה לשמים ולכך אין לומר כאילו ראשה בשמים. וקודם שיחטא האדם היה האדם כולל עולם לגמרי עד שחטא ומעטו השם יתעלה שלא היה לגמרי כל העולם. אבל מכל מקום יש בו כל העולם בצד מה, שהרי יש בו ששה קצוות שהם המעלה והמטה וארבע רוחות. (דרשת שבת הגדול למהר"ל)

http://www.malchuty.org/2009-06-16-14-01-37/769-2012-09-19-06-48-37.html

http://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=2488

http://www.sefaria.org/Drashot_Maharal,_Drush_L'Shabbat_T'Shuva.5-7?lang=he&with=all&lang2=he