אלול: שנה חדשה בשער

פתיחה:  מה עניין תפילין ומזוזות דווקא לחודש אלול ?

מנהג חסידים ואנשי מעשה לבדוק את התפילין והמזוזות בחודש אלול, ומכל מקום אין חיוב מעיקר ההלכה לבודקן. ואם התפילין נכתבו בידי סופר מומחה, אינו צריך לבודקן אפילו לאחר כמה שנים. ובמזוזות מעיקר ההלכה חייב לבודקן פעם אחת בכל שלש שנים ומחצה, ומנהג חסידות להחמיר לבודקן בחודש אלול מידי שנה בשנה. 

[שו''ת יחוה דעת ח''א עמ' קמד. סי' מט. ילקו''י מועדים עמו' יח. וחזון עובדיה ימים נוראים עמ' כו].

1.תפילין שמוחזקות כשרות לא צריכות בדיקה אף פעם:

תפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם. ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמים בשבוע: הגה - ואם אין לו מי שיוכל לבדוק ולחזור ולתופרן, יניחם כך בלא בדיקה (ב"י בשם א"ח):

(שו"ע או"ח סימן לט,י )

א.החשש כשלא מניחם אלא לפרקים:

תפילין שהוחזקו בכשרות אינם צריכין בדיקה לעולם, שכיון שמניחין אותם בכל יום האויר שולט בהם ואינם מתעפשות, אבל אם אין מניחין אלא לפרקים צריכין בדיקה פעמים בשבוע, דחיישינן שמא מתוך שאינו מניחין אלא לפרקים נתעפשו ובלו ונתקלקל הכתב, מיהו אם אין לו מי שיכול לבדוק ולחזור ולתופרן, גם אלו יניחן כך בלא בדיקה ויברך עליהן, דמוקמינן להו אחזקתן:‏

(ספר הלבוש על או"ח סימן לט )

כתב המטה יהודה עדר שלא נתבאר מה השיעור של מניחן לפרקים אם הוא פעם אחת בחודש דוקא או אפילו פעם אחת בשבוע משום שכל שאינו לובשן בכל יום נקרא פרקים' וסיים שנכון להחמיר ובאשל אברהם ערה כתב שלכאורה לפי מנהגינו שאנו מניחין רק בתפילת שחרית הוא גם כן כמו לפרקים כלפי הקדמונים שהיו מניחין כל היום אמנם כתב שמכל מקום נראה שכיון שהטעם בזה הוא משום שהשטיחה של התפילין לאויר מועיל שהם לא יתעפשו אם כן מועיל לזה אפילו הנחה מועטת בכל יום ובמקום אחר כתב שלפרקים היינו שמשתהה לפעמים יותר משלושים יום שאין מניח את התפילין רע י ומכל מקום מידת חסידות יש לבדוק את התפילין בכל אופן כמבואר במגן אברהם רעז 

(משנה אחרונה , דוד ליכטנשטיין, סח עמוד ב)

ב.קריעת החיפוי או נפילה למים:

אלא לפרקים. ברמב"ם כתוב א"צ לבודקם כ"ז שחפויים שלם כו' משמע דאם נקרע החפוי צריך בדיקה וה"ה אם נשרו במים דצריך בדיקה:

(טורי זהב על או"ח סימן לט )

ג.חשש מסופרים לא ראויים:

בדיקת תפילין או מזוזות, שיש נוהגים לבדקן בחודש אלול, האם היא חובה מצד הדין, או אינה אלא מנהג חסידות בלבד?

זו לשון הרמב"ם:הכותב תפילין בכתב ידו, או שלקחן מן המומחה, או משאר אדם, ובדקן והחזירן לתוך בתי התפילין, אינו צריך לבדקן פעם אחרת אפילו לאחר כמה שנים, ואין חוששין להם שמא נמחקה אות מתוכן או שניקבה, וכן היה הלל הזקן אומר (בתלמוד ירושלמי עירובין פרק י.) תפילין אלו משל אבי אמא הן.

ובספר אורחות חיים, הביא שיש מחלוקת תנאים אם אין צריך לבדוק התפילין אפילו אחר הרבה שנים, שיש סוברים שחייבים לבדקן כל י"ב חודש, דהיינו אחת לשנה, וכתב, "ושמעתי שחכמי צרפת נהגו לבדקן משנה לשנה, ובתשובות הגאונים מצאתי, שהמניחן תמיד (כלומר שמניח תפילין אלו בכל יום) אין צריך לבדקן  אפילו לחמישים שנה, מפני  שהאוויר שולט בהן תמיד ואינן מתעפשות מבפנים, אבל אם אין מניחן אלא לפרקים, צריכות בדיקה, וכן שמענו מחכמים וזקנים שיש לבדקן ב' פעמים בכל שבע שנים". עד כאן.

ולפי זה תפילין שלנו שאנו מניחין  אותן  בכל יום ויום, אינן צריכות בדיקה מן הדין, ורק במזוזה שהיא קבועה בקיר כל הזמן, חייבים לבדקה כל שלוש שנים ומחצה, וכן פסק מרן בשולחן ערוך.

אלא שיש מהפוסקים שכתבו, שמכיוון שבזמנינו מצוי שהתפילין נמצאות פסולות מחמת הזיעה שמקלקלת את האותיות, לכן מן הראוי לבדוק אף את התפילין פעמיים בשבע שנים כדין מזוזה.

ועל פי זה כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבזמנינו שרבו סופרים ומגיהים שאינם מומחים כראוי בדיני תפילין ומזוזות, וכמה פעמים נמצאו פסולים באותיות שלהם לכן ראוי להחמיר ולבדקן בימי אלול, ובמזוזות יש להחמיר יותר, אבל מעיקר הדין אין חיוב לבדקן אלא פעם אחת בכל שלוש שנים ומחצה, וכן האריך בזה הגאון רבי דוד יוסף שליט"א בספר הלכה ברורה (סימן לט.) והעלה כן להלכה ולמעשה

(ע"פ אתר "הלכה יומית" לפסקי הרב עובדיה)

ד.חשש שנתקלקלו בחום:

וכן אם יש חשש שמחמת החום נמרח הדיו, ויש חשש לדיבוקים, כגון תפילין או מזוזות שהונחו זמן רב ברכב, צריך לבודקן (עיין באחרונים שם, שו"ת יחוה דעת ח"א מ"ט).

(בדיקת תפילין ומזוזות באלול/ הרב נועם דביר מייזלס)

ה.כשאין חשש והם למשל קטנות אז פתיחתן דווקא יכולה להביא לקלקול:

וכן הביאו בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה פ"ד ל"ו), שאין צורך לבדוק אם אין חשש מסויים, ואין לחשוש מזיעה, ואדרבא יותר יש לחשוש מהקלקול בפתיחת הבתים, עיין שם. ובפרט בתפילין קטנות, שהפתיחה שלהם יותר עדינה.

(בדיקת תפילין ומזוזות באלול/ הרב נועם דביר מייזלס)

הקשר הפנימי בין אלול לתפילין ומזוזות:

1.אלול ותפילין:

א.איבר החודש- יד שמאל של תפילין (שקודמת להנחת תפילין של ראש-השנה):
י"ב אותיות פשוטות, חקקן חצבן צרפן וצר בהן י"ב מזלות ואלו הן, טל"ה שו"ר תאומי"ם סרט"ן ארי"ה בתול"ה מאזני"ם עקר"ב קש"ת גד"י דל"י דגי"ם. ואלו הם י"ב חדשים בשנה, ניס"ן איי"ר סיו"ן תמו"ז א"ב אלו"ל תשר"י חשו"ן כסל"ו טב"ת שב"ט אד"ר. ואלו הן שנים עשר מנהיגים בנפש, שתי ידי"ם שתי רגלי"ם שתי כליו"ת כב"ד מר"ה המס"ס קיב"ה קרקב"ן וטחו"ל [ואית דמסיימי הכא עשאן כמין מריבה וכו' כדלעיל]:(ספר יצירה פרק ה משנה ו)

ויד שמאל בנפש. יד שמאל מיוחדין לתפילין. וע"י מצות התפילין אנו מעוררי' תפילין דמארי עלמא שהם בשמאל (בני יששכר מאמרי חודש אלול מאמר א)


ב.אלול הוא כנגד שבט גד שהקפיד על תפילין של ראש ושל יד יותר מכל השבטים (הרעיון ע"פ הרב רוזנבלום שליט"א):

כי י"ב חודשי השנה מניסן עד אדר הם כנגד י"ב השבטים לפי סדר הדגלים שהלכו במדבר: ניסן אייר סיון כנגד דגל א' יהודה יששכר זבולון. תמוז אב אלול כנגד דגל ב' ראובן שמעון גד. תשרי חשוון כסליו כנגד דגל ג' אפרים מנשה בנימין. טבת שבט אדר כנגד דגל ד' דן אשר נפתלי (ע"פ שערי אורה שער ה)

והאר"י הקדוש שחשב י"ב החדשים כנגד י"ב השבטים, חשב חודש אלול כנגד שבט גד 
(פרי צדיק, ר"ח אלול אות ג)

ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקוד, פירש רש"י, הרוגיהם היו ניכרים שהיו חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת. והנה לכאורה לאיזה ענין מספר זאת ומאי רבותא משמיענו שהיו יכולים לעשות כזאת. ויש לבאר דהנה אמרו חז"ל )מנחות לו.(, דהיסח הדעת והפסק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. לכן מספר כאן לרמז שבידיהם לא היה אף העון הזה, לכן היה אצלם מדה כנגד מדה לטרוף הזרוע אף קדקוד בבת אחת בלי הפסק, להתבונן כי הוא מחמת שלא הפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש (קול אליהו, וזאת הברכה סימן קלב)


2.חודש אלול הוא השער לכניסה לשנה החדשה ולכן בודקים בו מזוזות ולכן דווקא באלול כבשו את עבר הירדן המזרחי שהוא השער לכניסה לא"י:

א.סגולת העת ההיא- כיבוש עבר הירדן דווקא בחודש אלול:

עוד אומר לך דבר נחמד עפ"י כל הדברי' הנ"ל דהנה אמר משה במשנ' תורה ולקח בעת ההיא את הארץ מיד שני מלכי האמורי. הנהמה שיש להתבונן הוא. דהנה כפי המקובל בידינו מלחמת סיחון ועוג היה באלול. ומשה התחיל לומר לישראל משנ' תור' בא' בשבט. והנה ונקח בעת ההוא וכו' שייך לומר על הדבר הנעש' זה כמה שנים אשר כח הזוכר אינו יכול לזכור היטב אימתי נתהווה הדבר הזה הנה המזכיר אומר המעשה היה בעת ההוא משא"כ הדבר שנתהווה בקרוב ובפרט דבר גדול כזה לא שייך לומר בעת ההוא כמזכיר אימתי נעשה. ע"כ בא לומר שהעת ההוא דוקא בסגולה. 

ב.אלול כנגד ע(עשייה) מצטרף אל אב(ראיה) ותמוז(שמיעה) וביחד אותיות שע"ר:
ותבין הדבר עפ"י דברינו הנ"ל עת היא אלול שהיא ע' ניתוסף על ר"ש ומתהווה שער לדופקי בתשובה. מי שרוצה ליכנס אל הקודש פנימה. יבא ויכנוס דרך השער לי"י 

וכן הת' ניתוסף לדל ומתהווה דל"ת פתוחה לשבים לקבלם בסבר פנים יפות. והנה לפי"ז אלול הוא דל"ת ושער החייבים במזוזה וטעם מצות מזוזה לישראל היא לשמיר' בפתחיה' לבל תוכל שום קליפ' לביא אל בתיה' פנימ' 

ג.מזוזה בקליפה - סיחון עוג - 213 - יג"ר- כוזו במוכס"ז כוזו - כנגד מזוזה בקדושה: 

צירוף של האותיות "י-ה-ו-ה א-להינו י-ה-ו-ה" על־ידי כתיבת האות הבאה בסדר האלף־בית אחרי 

האות המקורית (ב' במקום א', ד' במקום ג' וכו') - משמש לסגולה במזוזות ובקמֵעות בִּמקום שם ה'
(מילון אבניאון) 

והנה כ' המגלה עמוקות . סיחון עוג בגימ' יג"ר מנין השמות הנכתבים על המזוזה לשמירה דהיינו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו וכתבנו במ"א הטעם דהנה סיחון עוג היו ב' קליפות גדולות והיו יושבין על הספר של א"י לשמור לבל יוכלו ישראל בקדושתם לבוא אל פתחה של א"י. ע"כ אחר כבוש סיחון ועוג נאמר ויגר מואב וכו' (יג"ר דייק') אמרו סיחון ועוג שהיו שומרין אנחנו וכו'. מזה תתבונן כמו בקדושה כותבין השמות הקודש יג"ר לשמיר' לבל תכנוס הקליפ'. כמו כן ( זה לעומת זה) בקליפ'. קליפת סיחון עוג יג"ר. היה להבדיל כעין מזוזה מצד הקליפה לשמירה לבל תכנוס הקדושה ע"כ היה בהכרח מקודם לסלק המזוזה שבקליפ' היינו סיחון עוג יג"ר כנ"ל. ואז תוכל הקדוש' לכנוס בשער ודלת. 

ד.מדוע ניתנה נחלת שנים וחצי השבטים דווקא בארצם של סיחון ועוג?

ע"כ ניתנה ארצם לנחל' לשני המטות וחצי המט' כבר ידעת כי כל שבט יש לוי צירוף הויה מיוחדת. א"כ ב' המטות וחצי המטה הנה ב' הויות וחצי הו"י' הוא מנין ס"ה מנין מזוזה היינו לאחר שסילקו מזוזה שבקליפ' קבעו תיכף מזוזה בקדוש'. 

ה.בעת ההיא- דווקא העת ההיא-חודש אלול- שזה הזמן לקביעת מזוזה לארץ ישראל:

ועי"ז תכנס הקדוש' בשער ודל"ת וכיון שהודעתיך אשר חד' אלול הוא שער ודלת החייבים במזוז' א"כ החדש הזה דייק' היה מסוגל לזה לסלק מן שער והדלת מזוזה שבקליפ' ולקבוע מזוז' בקדוש' ע"כ אמר משה ונקח בעת ההוא (דייקא) את הארץ וכו' ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא (דייקא) וכו' נתתי לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי. היינו בעת ההוא דייקא שהוא שער ודלת כנ"ל סילקנו את המזוזה שבקליפה וקבענו מזוזה בקדושה כנ"ל וזהו ג"כ מה שיש לפרש: 

(בני יששכר מאמרי חודש אלול מאמר א)

סיכום: אדם תפילין ומזוזה- מפגש ראשון של 3 הקדושות

שלושת הקדושות נפגשות ברגע אחד בשנה (האדם הקדוש-כהן גדול), הזמן הקדוש- יום הכיפורים המקום הקדוש- קודש הקודשים(שמעתי מהרב שרקי שליט"א):

אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים בשלום בלי פגע (ע"פ מחזור ליום הכיפורים)

ולכן גם האדם הפרטי צריך לשלש את הקדושות הפרטיות שלו- קדוש קדוש קדוש: 

אלול הוא השער לשנה החדשה-  קדושת הזמן
בדיקת מזוזה היא -קדושת המקום
תפילין מבטאים את השער אל האדם (לכן בלי נקיות לא ניתן להניח תפילין) - קדושת האדם 
(ענ"ד)

סוף דבר: אלול הוא החודש המרומז ביותר כי תשובה אמיתית לא עושים ע"פ מתכון מפורש


רמזי אלול. משהו דק הולך ונרמז, הולך ונרקם. עבודת התשובה היא אישית כל כך, לב יודע מרת נפשו. ולכל אחד מאיתנו יש דברים שאותם הוא רוצה לתקן...
ורמז דווקא, מפני שעבודת התשובה היא המסע של הבחירה. ולכן אם הדברים יהיו מפורשים מדי, מהודקים מדי, מסומנים בטוש זוהר. התשובה עלולה להיות מן השפה ולחוץ, ממלאת אחר ציפיות של הסביבה אך הלב, הלב יהיה חסר.
לכן נשלחים רמזים. רמזי אלול. מה נעשה ברמזים האלו? זו כבר העבודה שלנו. הרמזים מסמנים כיוון, מעוררים למחשבה ולהתבוננות., אך אינם אומרים מה לעשות. הם מבקשים שנפענח אותם כל אחד בדרכו שלו ומהם נצא לעבודה פנימית בדרך לתשובה של אמת, תשובה מאהבה ( רמזי אלול, ע"מ 9)

נקודה למחשבה:

לתשובה כאמור דרכים רבות, כל אדם עושה תשובה מסיבה אחרת, לכל אחד יש טריגר אחר שיניע אותו לעשות תשובה, והתפילין- המצווה הכי "מרובעת" שיש , הכל מוגדר , מדוייק, לא ניתן לזוז מימלטר, התפילי ריכות לשבת בדיוק במקום מסויים על הראש ועל היד. העובדה שחז"ל הצמידו את הדברים באה ללמד אותנו שלעמלה הכל מדוד, מדוייק, גם כשיש לנו מרחב תמרון ודרכים שונות בסוף בסוף הכל מתנקז לנקודה ואבן בוחן אחת והיא זהה אצל כולם- המחשבה וכוונת הלב. ולכן חכמים קבעו את בדיקת התפילין- לא רק הפיזיים- אלא גם הרוחניים באותו חודש שבו אנו מתבקשים לעשות שתובה, כדי שהתשובה תהיה נקייה, מלאה, טהורה.

(ענ"ד)

________________________________________________________________________
1.כחלק מתהליך התשובה- מציאת הטוב- דווקא בחודש אלול:

מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מי"י: 

עם היות שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ז בדרך רמז נ"ל לפרש על חדש אלול 

(ועי"ז יונח לנו שפיר ויפק רצון וכו') 

ונאמר דהנה ימי אלול הן המה ימי רצון הימים שעלה משה להר לקבל לוחות אחרונות ונתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ומחל להם. מאז והלאה הימים האלה הם ימי רצון לעורר נפשות ישראל בתשובה וכביכול ימינו ית"ש פשוטה לקבל שבים. והנה מיום שחטא אדם הראשון נמשך אחר עה"ד טוב ורע הנה יש בכל אדם מציאת טוב ורע ועל פי הרוב הרע מתגבר ונדמה לאדם בדעתו שזה הוא הטוב. אבל בעת שמתעורר הרצון העליון לעורר נפשות ישראל לתשובה הנה מוצא האדם בדעתו את הטו"ב ומתחרט ושב על הרע וממשיך אליו הרצון העליון ויקובל בתשובה שלימה: 

וזהו הנרמז מצא אשה (כשזוכה האדם לבוא לימי אלול שמזלו אשה היינו בתולה) אזי מצא טוב. אז ידע ויבחין בין טוב כו' אזי ויפק רצון מי"י היינו הרצון העליון המתגלה בימים ההם לקבלינו בתשוב' שלימ' ואומר לך ע"פ הנ"ל מצא אשה (כנ"ל) מצא טוב דהנה אמרז"ל מפני מה אין אות ט' בדברות ראשונות שלא יאמרו ישראל ( בשבירת הלוחות) ח"ו פסקה טובה ע"כ בלוחות אחרונות שעלה משה לקבלם בימי אלול. ונתרצה הקב"ה לישראל ונכתב בלוחות למען ייט"ב לך. הנה הימים האלה מסוגלים למצוא הטוב הבן הדבר:

(בני יששכר מאמר א,ג)

2.תפילת החודש הזה צריכה להיעשות מתוך תחנונים ובכי והשופר(של העקידה)  רומז לנו את מותה של "שרה" :

האשכנזים תוקעים בכל חודש אלול אחר שחרית, ויסודתם בהררי קודש, לעורר העם בתשובה, ככתוב: ''היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו''. [ילקו''י מועדים עמוד טז].

ידוע מאמר הזהר שהנשמה נקראת אברהם • והגוף נקרא שרה על זה "ויבא ''אברהם "לספוד "לשרה ולבכתה ר״ת אלול הכוונה בזה שהנשמה הנקראת אברהם בוכה על הגוף שנקרא שרה על אשר חטא וישוב בתשובה בזכרו יום הדין  (הרב חושב מחשבות  ויע׳׳ש)

(בית אל,דיני חודש אלול סעיף טו"ב)

ראיה ושמיעה של חודשים תמוז ואב:
https://www.talchaim.org.il/post/11025

חנוכת בית: מהי דירה נאה

פתיחה: מהי דירה "נאה" ואיך באמת זוכים לה?

שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים (ברכות נז, ע"ב)

אמר רב הונא הרגיל בנר הווין ליה בנים תלמידי חכמים 

הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה... (שבת כג ע"ב)

דירה נאה - יחס היהדות ליופי:

1.יחס שלילי ליופי:כיעורו של ר' יהושע בן חנניה

כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה אביך רמי חמרא במני דפחרא אמרה ליה אלא במאי נירמי אמר לה אתון דחשביתו רמו במאני דהבא וכספא אזלה ואמרה ליה לאבוה רמייא לחמרא במני דהבא וכספא ותקיף אתו ואמרו ליה אמר לה לברתיה מאן אמר לך הכי אמרה ליה רבי יהושע בן חנניה קריוהו אמר ליה אמאי אמרת לה הכי אמר ליה כי היכי דאמרה לי אמרי לה והא איכא שפירי דגמירי אי הוו סנו טפי הוו גמירי 

אָמְרָה בִּתּוֹ שֶׁל קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה:
"אִי, חָכְמָה מְפֹאָרָה בִּכְלִי מְכֹעָר!"
אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אָבִיךְ הַמֶּלֶךְ בְּמָה הוּא נוֹתֵן יַיִן?
אָמְרָה לוֹ: בִּכְלֵי חֶרֶס.
אָמַר לָהּ: כָּל הָעוֹלָם בִּכְלֵי חֶרֶס –וְאַתֶּם בִּכְלֵי חֶרֶס?!
אָמְרָה לוֹ: אֶלָּא בְּמָה נִתֵּן?
אָמַר לָהּ: כְּגוֹן אַתֶּם, שֶׁחֲשׁוּבִים אַתֶּם, תְּנוּ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב.
הָלְכָה וְאָמְרָה לְאָבִיהָ,
נָתְנוּ הַיַּיִן בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֶחֱמִיץ.
אָמַר לָהּ הַקֵּיסָר לְבִתּוֹ: מִי אָמַר לָךְ כָּךְ?
אָמְרָה לוֹ: רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה.
קְרָאוֹ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: לָמָּה אָמַרְתָּ לָהּ כָּךְ?
אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרָה לִי, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהּ.
- וַהֲרֵי יֵשׁ נָאִים וַחֲכָמִים?
אִלְמָלֵי הָיוּ מְכֹעָרִים הָיוּ חֲכָמִים יוֹתֵר
(תענית ז,ע"א-ע"ב, תרגום ע"פ אתר סנונית )

2.יחס חיובי ליופי-יופיו של ר' יוחנן:

רבי אליעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר א''ל אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר א''ל להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא א''ל על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו  (ברכות ה, ע"ב)

רבי אליעזר חלה, בא אליו רבי יוחנן. ראה שהוא גר בבית אפל. גילה את זרועו ונפל אור. ראה שרבי אלעזר בוכה. אמר לו: למה אתה בוכה? אי משום תורה דלא הרבית - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים! ואי משום מזונות [שחסר לך] - לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות! ואי משום בנים [שאין לך] – זו העצם של בני העשירי שמתו כל בניי. אמר לו: על היופי הזה שיבלה בעפר אני בוכה. אמר לו: על זה ודאי יש לבכות, ובכו תרוייהו. (תירגום ע"פ אתר דעת)

בכי על חורבן ירושלים:

 ר' יוחנן היה האחרון שניכר אצלו יופי בני ירושלים בבנינה והבכיה היתה על החורבן ועל אובדן מעלת ירושלים ובניה (ע"פ המהרש"א,מתוך אוצרות האגדה לעין יעקב השלם, שם)

3.היופי כתרופה לנפש ולא כמטרה אלא כאמצעי לדעת אלוקים:

וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה - שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו - שידע.

... יכוון בזה להרחיב נפשו, כדי שתבריא, ויגורש חוליה ממנה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החוכמות, כדרך שאמרו: "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים". כי הנפש תילאה והמחשבה תעכר בהתמדת העיון בדברים הקשים, כמו שיתעייף הגוף בהתעסקו במלאכות המייגעות, עד שינוח וישקוט, ואז יחזור לשיוויו. כן תצטרך הנפש גם כן להרגע, ולעסוק במנוחת חושים, כמו ההסתכלות בציורים ובדברים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות, כמו שיאמרו: "כי חלשי רבנן מגירסא". וקרוב הדבר שעל זה האופן לא יהיו אלו רעות, ולא פעולות הבל, רצוני לומר: ההתעוררות לעשיית הפיתוחים והקישוטים בבניינים ובכלים ובבגדים. (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק ה)

4.בימי התנ"ך יופי פנימי משתקף ע"י יופי חיצוני(ע"פ הרב שרקי):

הַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל:(בראשית כד, טז)

טובת מראה ויפת מראה אפשר שאינם היינו הך. טובת מראה מורה על היופי הרוחני והמוסרי המשתקף בקלסר פנים, הוא החן המראה על האופי. כנגדו, יפת מראה, מציין את היופי החיצוני.(רש"ר הירש,שם)

5.החלוקה של הרב קוק בין דור הגלות לדורנו:

כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".

משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות,(אורות התחייה,פרק טו)

 סיום: דירה נאה- שנאים מעשי יושביה

1.הנוי מתחיל מבפנים:

מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה, שחוט של חסד משוך עליה, ואע"פ שאינה נאה אין זה כשקר דיש לומר שהיא נאה במעשים.(שו"ע,אבן העזר סה,א)

2.צריכה להיות השקה בין הפנים לבין החוץ:

הרגיל במזוזה- מי שרגיל לשמור על מזוזת ביתו- נקודת ההשקה בין החוץ לפנים- שתהיה בקדושה , זוכה לדירה נאה שנאים מעשי יושביה (ענ"ד)

3. מעשים נאים מרוממים את תושבי הבית:

הזהיר בנר- מי שנזהר לשמור על ההתמדה כמו נר שדולק כל הזמן ועל השאיפה למעלה כמו השלהבת- זוכה שבניו מושפעים מכך ונעשים תלמידי חכמים (ע"פ הרב בן ציון אלגאזי)

4.סדרי העדיפות- הילדים לפני הכנסים והבית:

בני גד ובני ראובן ביקשו להתנחל בעבר הירדן המזרחי, הסכימו להיות חלוצים במלחמה ועדיין משה מדייק להם את סדרי הקדימות בחיים:

וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן:  

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם

אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-

וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -

וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)

נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

סיכום: יש עתיד לבית היהודי ;)

כאשר נתמנה רש"ר הירש לרבה של הקהילה בפרנקפורט הוא הקפיד כי הקהילה תקים בית ספר לפני שתבנה בית כנסת.

אחרי השואה, שארית הפליטה של האדמו"רים וראשי הישיבות התמקדה בעידוד קהל שומעי־ לקחם להוליד ילדים ולהקים בתי ספר. 

קשה למצוא עוד דת או תרבות אחרת שהעמידה כך את עצם קיומה על קדימותם של הילדים וחינוכם. 

היו בעבר גם קהילות יהודיות עשירות שהעדיפו להרעיף את כספן על בתי כנסת מפוארים; אלכסנדריה בשלהי ימי בית שני היא דוגמה לכך. אך היות שהן לא העמידו את הילדים בראש סדר ֹ העדיפויות, הן תרמו אך מעט לסיפור היהודי. הן פרחו קצרות – ונמוגו. 

נזיפתו המרומזת של משה בבני גד וראובן אינה פרט היסטורי זניח אלא הכרזה מכוננת של סדר הקדימויות היהודי. הרכוש משני, הילדים ראשונים. תרבויות המטפחות את צעיריהן נותרות צעירות. לתרבויות המשקיעות בעתידן יש עתיד. לא הרכוש שלנו מַקנה לנו נחלה בנצח, אלא הילדים שהולדנו והמאמץ שאנו עושים להבטיח שהם יישאו את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא. 

(הרב יונתן זקס, קרוב אליך, מסעי תשע"ט)

מסעי: מסע הזמן ,האדם והמקום

פתיחה: מדוע היה צורך לפרט שוב את סיכום מסעותיהם של בני ישראל במדבר?

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (במדבר לג,א)

אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום. שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (במדבר יב, טז), שלח לך אנשים וגו' (שם יג, ב), וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן.  (א) ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן, מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים  (ב) שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של ר' משה הדרשן ...:(רש"י,שם)

חלק א: המסע- עבר,הווה ועתיד:

א.מסע אל העבר:

1.מקור ראשון למסעות: מסעותיו של אברהם בעלותו ממצרים:

וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב:
וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי:(בראשית יג, א-ג)

קורות אברהם במצרים מול קורות ב"י במצרים:רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ צֵא וּכְבשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לִפְנֵי בָנֶיךָ, אַתְּ מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאַבְרָהָם כְּתִיב בְּבָנָיו, בְּאַבְרָהָם כְּתִיב (בראשית יב, י): וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מה, ו): כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר כ, טו): וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: לָגוּר שָׁם, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מז, ד): לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (בראשית מג, א): וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב, בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יד, י): וּפַרְעֹה הִקְרִיב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כב): כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וגו', וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, כ): וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרַיְמָה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות א, א): וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (תהלים קה, לז): וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (שמות יב, לג): וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם. בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו, וּבְיִשְׂרָאֵל כְּתִיב (במדבר לג, א): אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. 
(בראשית רבא, פרשה מ,חלק ו)

2.היה מסע?  המסע של בני ישראל היה עמידה במקום- מקום השכינה:
הגאון ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל הסביר זאת במשל, לתינוק הנישא על ידי אמו, והיא הולכת עמו ממקום למקום, אם ישאלו את הקטן הזה היכן הוא נמצא, בודאי יענה שהוא נמצא בידי אמו… כי זהו מקומו, ולא משנה לאן אמו הלכה. וכך ישראל במדבר, שקב"ה נשא אותם כעל כנפי נשרים, והשרה שכינתו בתוכם, ולכן למרות שהם נעו ממקום למקום, נחשב בעיניהם כאילו הם באותו מקום כל הזמן, היכן שהשכינה שם הם,  (מסעות בני ישראל ומשמעותן לדורות ,הרב דוד דב לבנון)

3.לא נסעו בשבת:בכל פרשת המסעות לא כתיב האות ז' נראה דרומז שלא נסעו בשבת (אהבת תורה, קרקא תרס"ה)

4.מסע בני ישראל- על כנפי נשרים ע"י הענן שנשא אותם , הערב רב הלכו ברגליהם ממש:
וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם...וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת (במדבר לג, ג-ה)

ובפסוק שני היא נסיעה ממש. ואמר בני ישראל מה שלא אמר כן בפסוק ראשון, לפי שבנסיעה ראשונה נסעו עמהם ערב רב בקולו של משה, שכן בפרשת בא אל פרעה אמר (שמות י"ב, ל"ז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי וגו' וגם ערב רב עלה אתם, לזה לא נכתב בני ישראל, אבל בנסיעה ממש אמר בני ישראל, ומכאן ואילך לא אמר במסעות בני ישראל, כי מהראשונה נלמוד לכולם שלא היו הולכים ברגליהם אלא נסיעה לבד לבני ישראל כמו שאמרנו. ומזה המאמר יבוא ראיה לדברינו: (שפתי כהן ,שם)

5.בני ישראל ראו את מוצאיהם מכעיקר- לברוח ממצרים, משה ראה את היעד כעיקר- א"י:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג,ב)

 משל:  אדם נשא אשה אחרת והיה לו בן מאשתו הראשונה עודנו נער והיה מר לו מאד ועיניו כלות ומיחלות לאמר מתי יגדל הנער ויגיע עתו עת דודים לתתו אל בית חותנו. ויהי כי ארכו הימים והנער הגיע לפרקו והוא נסע בדרך בעבור מסחריו וירא שם בת איש מכנעני הארץ  והתקשר עם אביה וכתבו כתבי התנאים ויהי בבואו לביתו אמר לבנו דע בני כי נתקשרתי עמך מעיר פלוני ולא תסבול עוד מדורות מאשת אביך בלתי אם כמשלש חדשים עד זמן החתונה והנער יספור וימנה מספר הימים מתי יעברו ימי הצער עד כי מגיע היום והאב שכר עגלות לנסוע אל מקום החתונה ובשמחה גדולה ונפלאה עלה הנער על המרכבה 
ויסעו הם יצאו את העיר והרחיקו ויאמר אל בעל העגלה ידידי הגידה נא לי כמה פרסאות נסעתי מביתי ויאמר לו כבר נסענו ב׳ פרסאות ויותר למחר חוזר ושואל את הבע״ג כמה פרסאות הנני רחוק עתה מביתי וזה אומר לו ח׳ פרסאות או עשרה והמה נוסעים עוד הלאה  וישאל אבי החתן את הבע״ג כמה פרסאות יש לפניו עוד לנסוע אל מקום החתונה ובהע״ג משיב לו וישמט סנטר 
ויאמר אל אביו הבינני׳ נא והורני מדוע אין שאלת שנינו דומות זה לזה אני בשאלתי את פי הבע״ג שואל אנכי אותו על מספר אשר מאחרי ואתם שואל אותו כמה פרסאות יש עוד לפניו לנסוע. ויען אביו ויאמר לו אתה היטבת בשאלתך ואני בשאלתי אתה לא היית מעולם בעיר פ׳ ואין אתם מכיר את מעלת המחותן ויקרו ולא את בתו הכלה בלתי תדע מאומה בהצלחתך אשר קרא ה׳ עליך שמם רק זאת ידעת־ כי אתה בורח מפני אשת אביך לכן אתה שואל כמה פרסאות אתה רחוק ממנה 
לא כן אני אשר נפשי יודעת מאד להיכן אני מוליך אותך לכן אני מבקש לדעת• מספר המסעות אשר לפני כי מה- לי לחשוב• הפרסאות- אשר לאחרי. 
הנמשל מובן מאד כי ישראל הלא לא הי׳ להם שום ידיעה בארץ ישראל ומעלתה וחשיבותם ומשיבוחה רק היו יודעים שבורחים ומתרחקים מארץ  מצרים לא כך מרע״ה אשר  נפשו יודעת מאד להיכן הוא מוליכן לכן הוא מונה המסעות אל אשר לפניו. 
 וזהו הכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. ר״ל הוא עשה חשבון ומנה :לפניו אל המקום אשר הם נוסעים ואלה (פי׳ ישראל) מסעיהם םס מנו המסעות מן המקום אשר יצאו: (משלי יעקב,פרשת מסעי)

6.פירוט כל המסעות ע"פ ה'- שלא יאמרו הגויים שב"י תעו במדבר במשך 40 שנה:
 וכן אמרו, "על פי י-י יחנו ועל פי י-י יסעו" היה מספיק בסיפור. ויעלה בלב האדם מתחילת מחשבה כי כל מה שבא אחריו בזה הענין הוא הערכת דברים אין צריך - רצוני לומר, אמרו, "ובהאריך הענן וגו', ויש אשר יהיה הענן וגו', או יומים וגו'" - ואני אודיעך טעם אלו הפרטים כולם. וטעמם הוא - לחזק הענין ההוא, לסלק בו מה שהיו האומות חושבים אז ומה שיחשבו עד היום, ש'ישראל' תעו בדרך ולא ידעו אנה ילכו - כאמרו, "נבוכים הם בארץ". וכן קוראים אותו הערביים עד היום - רצוני לומר, ה'מדבר' ההוא קוראים אותו - מדבר התעיה, ויחשבו ש'ישראל' תעו ולא ידעו הדרך. והתחיל הכתוב לבאר ולחזק כי המסעות ההם, שהיו בלתי מסודרות, ושובם בקצתם פעמים, והיות זמן עמידתם בכל מסע חלוק זה מזה, עד שהיה מעמדם במסע אחד שמונה עשרה שנה, ובמסע אחד יום אחד, ובאחר לילה אחד - הכל בשיעור אלוהי. ולא היה זה תעיה בדרך, רק לפי העלות 'עמוד הענן' - ומפני זה פרט הפרטים ההם כולם (מורה נבוכים - חלק ג פרק נ )

ב.מסע אל ההווה: 

1.מסע אישי - רוחני
על דרך הפנמיות ארבעים ושניים המסעות מייצגים מסעות ותחנות הפזורות לאורך חייו של האדם,מרגע הולדתו ועד שנשמתו עולה ונכנסת לארץ החיים העליונה. כל תחנה בה חנו ב"י מייצגת ומבטאת בשמה מדרגה מסויימת בעבודת ה' אליה האדם צריך להגיע...

למרות החשיבות הגדולה של התחנות, התורה לא שמה את הדגש על ההגעה אליהן החשובה לכשעצמה ,אלא על המסע עצמו ולכן קרויה הפרשה מסעי דווקא ולא חניות כמו לומר לך שעל האדם לראות את עצמו  כל המזן כמי שמצוי במסע, כמתקדם לקראת יעד גבוה ונעלה יותר.

הנסיעה , הנראית לנו כירידה, כהתרחקות מהמרכז הרוחני, היא למעשה תחילתה של עלייה למדרגה רוחנית גבוהה יותר, רמז לכך ניתן למצוא בערכן המספרי העולה של אותיות נ.ס.ע (50,60,70).אם פועלים נכון עם הפנים מכוונות אל היעד הנעלה מגלים שהנסיעה וההתנתקות הפכו לנשיאה והתעלות. השורש נ.ס.ע כמו הפך ל נ.ש.א, האות ס הסגורה שעניינה הסתרה כמו נפתחה כלפי מעלה והפכה לאות ש והאות ע המייצגת את הראייה הגשמית(בעזרת העין) המוגבלת הפכה לאות א המייצגת אור, הארה ורוחניות. אנו מצויים באותו מקום פיזי,אך הדברים נראים לנו כחדשים ומוארים יותר, אנו זוכים לגלות בהם הארה אלקית שמקודם לכן לא יכולנו לחוש אותה. (צהר  לתיבה הרב חנן חסן, פרשת מסעי)

2.לא נוסעים מהר סיני:

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי:(במדבר לג,טו)

יש להבין מדוע לא הוזכר במסעות שהתורה ניתנה בהר סיני? ויש לומר משום שמריך לחשוב כל יום כאילו עתה נתנה תורה(בכל יום יהיו בעינך כחדשים- )לא כדבר ישן שכבר ניתנה בסיני אבל בכל עת יהיו כחדשים (דרש משה,פרשת מסעי)

ג: מסע אל עתיד:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָ-ה וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם (במדבר לג,ב)

א.משה תיעד את מסעיהם בזמן אמת ובסוף ריכז זאת בפרשה בתורה:
ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' ב' כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו' ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם פירוש יום שיצאו ממצרים והם ב' הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים, ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה' לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה' הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו' פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה: (אור החיים,שם)

ספר המסעות של המשיח עתיד גם כן להתגלות:
אמר בשם מורו הרב הקדוש ר' דוד מלעלוב זצ"ל ,משה רבינו היה כותב כל המסעות של בני ישראל ונעשה מהן תורה, כן עתה אליהו כותב כל המסעות והרפתקאות של כל אחד מישראל, וכשיבוא משיח במהרה בימנו יהיה מזה ספר שילמד ממנו (קדושת מרדכי, חלק ב' עמוד קפז)

לעתיד לבוא המסעות הללו יחזרו בזמן הגאולה:

ועוד יכלול סיפור המסעות תועלת אחרת כי ירמוז לעתיד, שהרי דברי הנביאים כולם מוכיחים שהגאולה האחרונה כדמיון הראשונה, וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה והקב"ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר, והוא שאמר הנביא (יחזקאל כ, לה) והוצאתים אל מדבר העמים, והכתוב הזה מדבר לעתיד בגאולה אחרונה. והכתוב ירמוז זה ממה שהזכיר כאן שתי פעמים לשון מוצאיהם ויכתוב משה את מוצאיהם וחזר ואמר ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי האחד הוא יציאת ישראל ממצרים והשני יציאתנו מן הגלות החל הזה, ולפי שכבר התחיל להזכיר אלה מסעי על המסעות לשעבר על כן אמר ואלה מסעיהם לעתיד ביציאה שניה, כענין שכתוב (ישעיה יא, יא) יוסיף ה' שנית ידו וגו', והקב"ה ברחמיו ימהר יחישה מעשהו, מעשה הגאולה בקרוב, ונגילה ונשמחה בו (רבנו בחיי, במדבר פרק לג פסוק ב )

חלק ב: סוד ה-42

פתיחה: 42 מסעות, על שום מה?

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יְהוָה שְׁפָטִים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת: וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל: וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה: וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם: וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיַּחֲנוּ עַל יַם סוּף: וַיִּסְעוּ מִיַּם סוּף וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין: וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה: וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ: וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה: וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בַּחֲצֵרֹת: וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה: וַיִּסְעוּ מֵרִתְמָה וַיַּחֲנוּ בְּרִמֹּן פָּרֶץ: וַיִּסְעוּ מֵרִמֹּן פָּרֶץ וַיַּחֲנוּ בְּלִבְנָה: וַיִּסְעוּ מִלִּבְנָה וַיַּחֲנוּ בְּרִסָּה: וַיִּסְעוּ מֵרִסָּה וַיַּחֲנוּ בִּקְהֵלָתָה: וַיִּסְעוּ מִקְּהֵלָתָה וַיַּחֲנוּ בְּהַר שָׁפֶר: וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה: וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת: וַיִּסְעוּ מִמַּקְהֵלֹת וַיַּחֲנוּ בְּתָחַת: וַיִּסְעוּ מִתָּחַת וַיַּחֲנוּ בְּתָרַח: וַיִּסְעוּ מִתָּרַח וַיַּחֲנוּ בְּמִתְקָה: וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה: וַיִּסְעוּ מֵחַשְׁמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּמֹסֵרוֹת: וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בִּבְנֵי יַעֲקָן: וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד: וַיִּסְעוּ מֵחֹר הַגִּדְגָּד וַיַּחֲנוּ בְּיָטְבָתָה: וַיִּסְעוּ מִיָּטְבָתָה וַיַּחֲנוּ בְּעַבְרֹנָה: וַיִּסְעוּ מֵעַבְרֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר: וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיוֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ: וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם: וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי יְהוָה וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה: וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן: וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת: וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב: וַיִּסְעוּ מֵעִיִּים וַיַּחֲנוּ בְּדִיבֹן גָּד: וַיִּסְעוּ מִדִּיבֹן גָּד וַיַּחֲנוּ בְּעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה: וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ: וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ

1.בין 'בין המצרים' למסעות במדבר: 
והנה הפרשה הזאת נקראת תמיד 'בין המיצרים' שהם נחשבים כ"א יום , כמו שפירש רש"י, וכ"א יום וכ"א לילות הם מ"ב, כנגד מ"ב מסעות שצריך לעבור "בין המיצרים" בכמה מסעות, לתקן הכל ולעבוד את ה',הגם שהזמן גרמא להיות עצוב ונאנח על חורבן בית ה' עם כל זה יש לחזק עצמו ולטהר לבבו ולעבוד ה' בתורה ותפילה בשמחה (המגיד מקוזניץ', פרשת מסעי)

2."ויסעו מ... ויחנו ב..."- רמז למ"ב:

כל פעם כתוב "ויסעו מ... ויחנו ב...". בכל פסוק של המסעות יש רמז ל-מב, שכל מסע הוא "ויסעו מ... ויחנו ב...". אצל האבות כתוב שהם "בכל מכל כל" – ה-מ שייך ליצחק וה-ב לאברהם. בכל מסע יש תנועה ורצון להגיע מהמיצר, הצמצום של יצחק, אל המרחב של אברהם. בכל "ויחנו ב..." מרגישים טוב, לפחות לכמה רגעים, ולכן רוצים לחנות. מרגישים שהגעת ממקום שכבר צר ולא נח לך למקום שלפחות לע"ע כן נח לך

(שיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א- פלא יועץ - תמוז תשס"ח)

3.  42 המזבחות של בלק:
וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
וַיַּעַשׂ בָּלָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בִּלְעָם וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ: (במדבר כג,א-ב)
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות (סנהדרין קה,ע"ב)

4.  42-אחד משמות הקב"ה:
אמר רבי יהודה אמר רב, שם של מ"ב אותיון אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מדותיו (קידושין,עא,ע"א)

5.תפילת אנא בכח:
אָנָּא בְּכֹחַ, גְּדוּלַת יְמִינְךָ, תַּתִּיר צְרוּרָה:קֳבֵּל רִנַּת, עַמְּךָ. שַׂגְּבֵנוּ, טַהֲרֵנוּ נוֹרָא: נָא גִּבּוֹר, דּוֹרְשֵׁי יִחוּדֶךָ, כְּבָבַת שָׁמְרֵם: בָּרְכֵם טַהֲרֵם, רַחֲמֵי צִדְקָתְךָ, תָּמִיד גָּמְלֵם: חָסִין קָדוֹשׁ, בְּרֹב טוּבְךָ, נַהֵל עֲדָתֶךָ: יָחִיד גֵּאֶה, לְעַמְּךָ פְנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ: שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:
בנוסח זה יש מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב אותיות ובראש כל תיבה יש אות ממנו והם ז' שמות כל שם בן ו' תיבות...והוא שם היוצא מפסוק "בראשית ברא אלוקים" ובכח זה השם נברא העולם. (סדר היום לר' משה בן מכיר)

6.  42 בתפילה:
קדיש: 42 אותיות
וישתבח. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. ויתהדר. ויתעלה. ויתהלל
ק"ש:42 תיבות
וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

7.הקשר בין שם מ"ב למסעות מ"ב ותפילת אנא בכח:
השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)

סיכום: 6*7=42 - מעבר בין חול לקודש ובין המדבר לא"י

6- מייצג את העולם הזה ואת ימות החול
7- מייצג את הקדושה שמעבר , את השבת

סיום: ספר במדבר פותח ומסיים בשבחם של ישראל:  42 מסעות שהתקבלו באהבה- שבחם של ישראל!

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (במדבר א,א)

וידבר. במדבר סיני באחד לחדש. מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה.  (א) כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע  (ב) מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד  (ג) באייר מנאם:(רש"י,שם)

התורה מפרטת את המסעות משום שבחם של ישראל הלא עשרה נסיונות ניסו אבותנו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר "ויסו אותי זה עשר פעמים(במדבר יב,כב)(אבות ה,ד) אולם על דבר אחד לא התלוננו: על המסעות....שערו בנפשכם את הקושי של אדם הבא הבא למקום מסויים מפרק חפציו ומסתדר ובבוקר חייב לארוז מחדש ולנסוע, לעיתים גם לאחר ששוכן במקום מעולה ...והנה על טרדת המסעות לא מצאנו תלונה! ..אם כן, כדי להדגיש שבח זה מפרטת התורה כל אחד ואחד ממסעותיהם שאת כולם קיבלו ללא תלונה אלא מתוך אמונה (לוחות אבן, הרב אברהם צוקרמן, פרשת מסעי)

*נסתייעתי רבות בספר "פלאות עדותיך" במקורות לחלק א'

מטות: המטה והפה

פתיחה: מדוע התרת נדרים לא נכתבה במפורש בתורה?

 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ב-ג)

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.(חגיגה,א,ח)

הקדמה: הפרת נדרים והתרת נדרים: משל קריעת השרוכים או התרת הקשר

הפרת נדרים הוא הליך בהלכה, פעולה שאדם יכול לנקוט על מנת לבטל נדר שלו או של אדם אחר. על פי התורה, כל אדם יכול להפר את נדרה של אשתו או של בתו בעל כרחה, בתנאים מסוימים.

יש להבדיל את ההפרה מהתרת נדרים, שהיא התרה שחכם או בית דין יכולים להתיר נדרי כל אדם, על פי בקשת הנודר.

(אליבא דויקיפדיה)

הפרה עוקרת מכאן ולהבא ולכאן מי שהתפיס עצמו עם הנודרת אין נדרו מופר דרך הפרת הבעל(ולהיפך בחכם שהתיר שעוקר את הנדר לגמרי וכאילו לא היה בכלל ):
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אַחֵר וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ וְאָמַר וַאֲנִי. וְשָׁמַע אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ שֶׁלָּהּ מוּפָר וְזֶה שֶׁהִתְפִּיס עַצְמוֹ חַיָּב: (משנה תורה, ספר הפלאה להכות נדרים פרק יג, הלכה טו)

חלק א: כוחה של מילה

ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

*.נדרים ושבועות:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)


1.מדוע פרשת נדרים מוזכרת דווקא כעת ? 


א.הקרבה אל ארץ ישראל ומלחמות כיבוש הארץ
ראשי המטות. סמך ראשי המטות לנדרים ו...ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח: (בעל הטורים,שם)

ב.עם ישראל נוטש את "רחם המדבר" שכולו רוחני ונולד מחדש בכניסתו אל תוך ארץ ישראל שכולה גשמיות - ולכן הדגש הוא על האיבר הגשמי-הרוחני- הפה:
כשעם ישראל היו במדבר הם היו  במצב רוחני גבוה ששם הגשמיות כמעט בוטלה.:אכלו אוכל שנבלע באיברים כאוכל של מלאכים,שתומי מבאר ניסית,גדלו עם הבגדים שעליהם...במדבר עם ישראל משול לאותו תינוק כשנוצר במעי אימו שמלאך מלמדו את כל התורה כולה, כולו רוחני...אך כשעם ישראל עומד להיכנס לא"י הוא עובר מעבד חד: מהעולם הרוחני של המדבר אל העולם הגשמי של א"י..וזה מקביל לאותו תינוק..ושם בא המלאך וסותרו על פיו ומשכחו את התורה בגלל שהוא מתחבר אל הגשמיות.ומכיוון שעם ישראל הרוחני שבמדבר עומד לפני הכניסה לארקץ ישראל- העולם הגשמי ,צריכים לבוא ולצוות באופן מיוחד על קדושת מוצא פי האדם כדי שידע לקדש את גופו
(מדרש אור חדש, הרב חיים דוייטש, פרשת מטות)


2.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

3.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו  - יעשה (ה')
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

4.חומרתם של נדרים- מביאים למיתה:

בעוון נדרים מתה אשתו של אדם... בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים... (שבת לב,ע"א)
נדרים. בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים: (בעל הטורים,שם)

5.דווקא הירא לדבר ה' נזהר ושומר על מוצא פיו , לא כן מי שמורגל שלא לעמוד במילתו ו"לפרוץ" את דיבורו:

פעם היו שני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, ולשניהם היו בנות. והנה כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן, השיא אותן אביהם ברוב פאר והדר, ואילו לגנב לא היה כסף כדי להשיא את בנותיו, ונשארו בבית עד שהזקינו. באחד הימים ניגש הגנב לשכנו, וביקש ממנו שיגלה לו כיצד הצליח להשיא את בנותיו ולתת להם נדוניה, והרי שניהם נמצאים במצב דחוק של עוני ומחסור?! השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שביום שנולד לו ילד הוא עושה לו 'קופה' קטנה סגורה במנעול, ובכל יום הוא שם בתוכה אגורה אחת, וכשמגיע הזמן שצריך לחתן את אותו הילד, יש לו בעבורו קופה מלאה בכסף לצרכי החתונה. "מציע אני גם לך לעשות כך", אמר החוטב לגנב. כששמע זאת הגנב צחק ואמר: "העצה הזו טובה רק עבורך, כי כאשר אתה נותן אגורה לקופה, היא אכן תשאר שם עד החתונה, מכיון שאינך יכול לפותחה. אבל אני גנב הפותח את כל סוגי המנעולים, ולכן גם את הקופה שלי אני אפרוץ ביום מן הימים שיהיה לי מחסור, ואיני יכול לחסוך כך כסף עבור חתונת ילדיי" (ע"פ המגיד מדובנא)

6.חכם לא יכול להתיר נדר של עצמו ואפילו לא הקב"ה:

א''ל תא אחוי לך הר סיני אזלי חזאי דהדרא ליה עקרבא וקיימא כי חמרי חוורתי שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא כל בר בר חנה סיכסא היה לך לומר מופר לך והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא ורבנן א''כ אוי לי למה 

אמר לי [הסוחר הישמעאלי לרבב"ח]: בא ואראה לך את הר סיני.
הלכתי וראיתי שאת ההר מקיף עקרב, והוא עומד שם כחמור לבן.
שמעתי בת קול שאומרת:
אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי?
כשחזרתי וסיפרתי לפני החכמים מה ששמעתי,
אמרו לי:
כל אדם ששמו 'אבא'- טיפש כחמור,
וכל אדם ששמו 'בר בר חנה'- שוטה [התרעמו עלי].
היה לך לומר [לבת-קול]:
מופר לך [השבועה שנשבע הקב"ה להגלות את ישראל].
והוא [רבב"ח] סבר:
שהבת-קול דיברה על שבועת המבול, ואותה לא רצה להתיר.
ורבנן [מה סברו]?
א"כ, 'אוי לי' למה [מדוע שיצטער הקב"ה על שבועת המבול?].

(תרגום ע"פ אתר דעת)

7. שלשה שנדרו שלאר כהוגן נענו באופן שונה:

א.אליעזר יפתח ושאול- נדרו שלא כהוגן:

'א''ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן 
אליעזר עבד אברהם 
ושאול בן קיש 
ויפתח הגלעדי 
אליעזר עבד אברהם דכתיב {בראשית כד-יד} והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפי' חיגרת אפי' סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה 
שאול בן קיש דכתיב {שמואל א יז-כה} והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד 
יפתח הגלעדי דכתיב {שופטים יא-לא} והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל{ירמיה ח-כב} הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב {ירמיה יט-ה} אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר {מלכים ב ג-כז} ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם 

(תענית ד,ע"א)

ב.מדוע דווקא ליפתח ענו שלא כהוגן?

אליעזר= "והיה הנערה אשר אומר אליה"
שאול- "והיה האיש אשר יכנו"
יפתח והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי
(ענ"ד)

אליעזר ושאול התיחסו אל עסקי בני אדם ועשו בהם סימנים בשונ המיפתח שעלה דרגה והבטיח להקריב לקב"ה קרבן וכשמדברים עם הקב"ה - חייבים להיות זהירים פי כמה שכן צריכים להיות מדוייקים לגמרי
(ע"פ ספר כרם דל לרב דניאל הלוי, מתוך "ומתוק האור פרשת מטות)

ג.רמז לדבר- ראשי תיבות אי"ש-אליעזר יפתח ושאול:



אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה- איש אלו ראשי תיבות של אליעזר יפתח שאול , כי ידור נדר עולה בגימטריה יפתח.אליעזר יפתח ושאול נדרו אולם יפתח התעלה עליהם ו"כי ידור נדר- לה'" את נדרו (שלא כהוגן) נדר לשם ה'  ומשום כך נענה שלא כהוגן (ומתוק האור,שם)

ד.מדוע פנחס לא התיר נדרו של יפתח ?

ועל דרך הדרוש אפשר לומר במה שכתוב בספר הליקוטים דיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי עי"ש. ואפשר שזה שאמר יפתח אני נשיא ישראל הכונה אני זמרי נשיא ולא די שהרגני אלא רוצה שאפיל את עצמי גם עתה.ופנחס ידע שיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי  ועדיין יפתח עומד בנשיאותו ולכן לא רצה ללכת. והקב"ה מדקדק עם חסידיו דהיה לו לילך ולתקנם וטוב לו לפי שהרגם בגלגול שעבר אדרבה היה לו לעשות להם נחת רוח ולתקנם.
ולפי זה אפשר לרמוז שאמר יפתח (שופטים יא לה) הכרע הכרעתני , הכרע בגלגול כזבי שחבת בדמי שהרגו פנחס , הכרעתני בגלגול זה שעל ידי מתתך והכרעתני לשלם לך ואת היית בעוכרי שימות איברים איברים כמו כתבו חז"ל (ב"ר שם) על הפסוק (שם יב ז) ויקבר בערי הגלעד ( דבש לפי מערכת פ אות ז)


8. נדר ושער החמישים:

א.נדר= נון דר
איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג). עיין בשערי אורה שפירש נדר נו"ן דר (קדושת הלוי, פרשת מטות)

ב. הסוד של "כל נדרי":
הנדר והתשובה באים משער החמישים (נדר= נ דר) ולכן ביום הכיפורים קודם כל פותחים ב"כל נדרי" ורק אז ונסלח לכל העם בשגגה"
(ע"פ הרב רוזנבלום מתבסס על שערי אורה לר' יוסף ג'יקטליה)

ג.הקשר בין הנדר למיתה ח"ו :
מכיוון ששורש החיים מבינה לכן בעוון נדרים ילדים מתים ח"ו 

ד.הסיבה שדווקא החכם מתיר את הנדר:
וחכם הוא אשר מתיר הנדר כי הנדר הוא בבינה וצריך שיבוא בעלה של הבינה דהיינו החכמה כדי להתיר נדרה
ומוגדל דרגת הנדר שדר בבינה אין השגה שם לאומות העולם 
(אור יואל, הרב יואל בן הראש,  פרשת מטות)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם.לראשי המטה היכולת להטות את דבריו של הנודר ולמצוא פתח מילוט להפר את נדרו. (ענ"ד)

**.המלחמה במדין: דיבור רע
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן  בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

>>מסקנת ביניים:
הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

***.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)

חלק ב: המטה ,השבט והמקל


1.הפטרת מטות בשנה מעוברת: ירמיה פרק א

א. ההפטרה סובבת סביב עניין הדיבור הפטרת שבוע הבא כנגד האוזן(שמעו דבר ה') והפטרת חזון כנגד העיניים(חזון ישעיה) (ע"פ הרב ברוך רוזנבלום):

דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן...
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹ-נָ-י יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי....
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: 
וַיִּשְׁלַח יְ-ה-וָ-ה אֶת יָדוֹ וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ:(ירמיה א,א-ט)

יִרְמְיָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ. וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי אֱ-לֹקִים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי  נַעַר אָנֹכִי (ירמיה א, ו). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, בְּעַל כָּרְחֲךָ תֵּלֵךְ וּבְעַל כָּרְחֲךָ תְּדַבֵּר. (תנחומא,תולדות,סימן יב)

ב.בין מטה למקל: ירמיה רואה בחזונו מקל כסימן לצרות הקרבות

וַיְהִי דְבַר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה: (ירמיה,א,יא)

מקל. יש הבדל בין מקל, מטה, משענת, המטה היה עשוי לכבוד והיה נושא אותו לפעמים לציין המדרגה, ומציין לפעמים הנשיאות, כמו מטה עז שבט למשול (יחזקאל י''ט י''ד), ואם עשוי להשען עליו הזקן וחלוש כח נקרא משענת, אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו, ואיש משענתו בידו מרוב ימים (זכריה ח' ד'), ואם עשוי להכאה נקרא מקל, והוא לרוב ביד הרועים להכות הבהמות, ויך את האתון במקל, ועי' לקמן (מ''ח י''ז) (מלבי"ם,שם)

ג.עמידה במילה והזדרזות לקיים הבטחה:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ (שם,שם,יב)
ויאמר ה' היטבת לראות, הדמות הזה מכוון אל כוונת הנבואה בכל הצדדים...
 במה שראהו שקד, ר''ל מוציא פריו ברגע זו, וזה מורה רוב המהירות שיוציא ציצו ופרחו ופריו כרגע, עם מה שיסכים לזה הזמן שהשקדים מוציאים פרים בכ''א יום, וכן היו כ''א יום מן י''ז בתמוז עד ט' באב כמ''ש חז''ל 
....מסכים לזה שם הפרי, ששקד מורה שקידה והשתדלות שישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו, ועז''א כי שוקד אני על דברי לעשותו כאילו עם הדבור מחובר ההשתדלות להוציאו אל הפועל במהירות כמו שעם ראיית המקל הוציא ציצו ופריו, (ולדברי חז''ל היתה המהירות הזה לטובה שהקדים שתי שנים קודם ונושנתם בל יתקיים ואבדתם מהרה בשיתמלא סאתם בהחלט, ובזה אמר על צד הדרוש היטבת לראות, ר''ל השקידה הזאת היא לטובת ישראל והצלתם) :(מלבי"ם באור הענין,שם)

חלק ג: בין המטה לדיבור

1.איזכור ראשון של מטה- לימוד גדול על כחה של מילת ההודאה: יהודה חיפש להשיב את המטה בתמורה להבטחתו לתשלום גדי העיזים

{יז} וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: {יח} וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ....

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה: (בראשית לח, יז-כו)

2.מה משמעות הדרישה לקחת את המטה אך לדבר אל הסלע? להעביר מסר שתם עידו המטה ומתחיל עידן הפה
קח את המטה, מאז מלחמת עמלק היה המטה לפני ה', המטה מסמל את משה כשליח ה', תנועה במטה מראה שהמעשה הנולד הוא בהשגחה... אבל אינו צריך להכות בסלע, לומר שיציאת המים הוא דבר חדש שנגרם על ידי מריבתם... ומפי חכם ברנייס שמעתי: כאן הוא המעבר מההנהגה בדרך נסים גלוים לזו שבנסים נסתרים, ורצה להראות להם כי מה שנעשה עד עתה על ידי מטה משה, ייעשה מעתה על ידי דבר משה. (רש"ר הירש, במדבר כ ח)

3.משה- הנביא היחיד שאחז גם במטה ההנהגה:

... לא נשתמש שום נביא לצורך נבואותו במטה אלא משה בלבד(כפי שהעיר רבנו בחיי פרשת בשלח) ונקרא מטה על שם צורתו בעבור שהוא נטוי וכפוף בראשו כדי לאחוז בו ביד (ביאור שמות הנרדפים,ערך מטה)

סיום: חשיבות העמידה בדיבור גם כשיש נקודת מילוט

התורה מחנכת אותנו להיות זהירים בדיבורנו ובמיוחד בהתחייבותנו כלפי ה'.אילו היתה התורה כותבת בפירוש את כללי היתר נדרים,היה הדבר מביא לזילות וזלזול בהתבטאויות שאינן מחייבות,ביודענו כי כל נדר ניתן להפרה ולביטול (ותישאני רוח,ע"מ 276)

שורה תחתונה: המטה והפה

הפה הוא המטה.כפי שהמטה נקרא כך כי הוא מוט נטוי כך פי האדם  יכול להטות את האדם למעלה או להורידו שאולה.הפה מוליך ומוביל את האדם כמו שמטה מוליך את הנשען עליו וכמו שהאדם נשען על ראשי מטהו (ענ"ד)