וישב מקץ ויגש ויחי: סוד החיבור בין יוסף הצדיק ליצחק אבינו

פתיחה: מדוע יצחק היחידי שיודע שיוסף חי?
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו (בראשית לז,לה)

ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל   שהיה יודע שהוא חי (רש"י,שם)

דקשה לרש"י דלא היה לו לכתוב אלא ויבך אותו כמו שכתוב לעיל כל בניו וכל בנותיו לנחמו, ועוד קשה למה נאמר ויבך ולא נאמר ויתאבל כמ"ש לעיל ויתאבל על בנו, ועל זה פירש זה יצחק, וגבי יצחק לא יתכן לכתוב ויתאבל דהוא לא היה מתאבל דיודע היה שיוסף חי. ואין להקשות מנא ידע זה, ושמא י"ל שהקב"ה גילה לו שלא יצער את עצמו לפי שלא החרימו רק שלא לגלות ליעקב:
(שפתי חכמים ,שם)

אושפזין- מה עושה יוסף אצל האבות, משה אהרון ודוד?

אושפיזין-נשמות שבעה אבות הבאים להתארח בסוכה בימי חג הסוכות. (אושפיז - אורח)
אורחים, והם נשמות שבעה אבות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, אשר לפי בעלי הקבלה באים בימי חג הסוכות לבקר כל איש חסיד וצדיק בסוכתו, כל אחד ביום אחד מימי סוכות. וכדי לזכות לראות בהוד זיו אושפיזין הרוחניים, מצווה להזמין שבעה אורחים (אושפיזין) גשמיים, והם עניים מהוגנים בני תורה, לסמוך על שלחנו איש אחד בכל יום מימי החג.(אתר דעת ערך אושפיזין)

מדוע יוסף נמצא כרוך עם האבות- בארבעת המינים?

דבר אחר פרי עץ הדר זה אברהם, שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים, וכתיב והדרת פני זקן. כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות זה יעקב, מה הדס זה רחוש בעלין כך היה יעקב רחוש בבנים. וערבי נחל זה יוסף, מה ערבה זו כמושה לפני שלשה מינין הללו, כך מת יוסף לפני אחיו. (ויקרא רבא,ל,יא)

הקדמה1: יחסי סבא נכד גלויים בספר בראשית:

1.יחס שלילי- נח וכנען:
 וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו (בראשית ט,כה)

2.יחס חיובי -יעקב ואפרים ומנשה:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח,טז)


הקדמה2: על פני השטח-  יוסף ויעקב הם המחוברים והזהים

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר כֵּן אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, רְאוּבֵן. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יוֹסֵף, אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵירַע לָזֶה אֵירַע לָזֶה, מַה זֶּה נוֹלַד מָהוּל, אַף זֶה נוֹלַד מָהוּל. מַה זֶּה אִמּוֹ עֲקָרָה, אַף זֶה אִמּוֹ עֲקָרָה. מַה זֶּה אִמּוֹ יָלְדָה שְׁנַיִם, אַף זֶה אִמּוֹ יָלְדָה שְׁנַיִם. מַה זֶּה בְּכוֹר, אַף זֶה בְּכוֹר. מַה זֶּה נִתְקַשָּׁה אִמּוֹ בַּלֵּדָה, אַף זֶה נִתְקַשָּׁה אִמּוֹ בִּשְׁעַת לֵדָה. מַה זֶּה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ. מַה זֶּה אָחִיו בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אַף זֶה בִּקְּשׁוּ אֶחָיו לְהָרְגוֹ. מַה זֶּה רוֹעֶה, אַף זֶה רוֹעֶה. זֶה נִשְׂטַם, וְזֶה נִשְׂטַם. זֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְזֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים. זֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעשֶׁר, וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעשֶׁר. זֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה נָשָׂא אִשָּׁה מִחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה נָשָׂא אִשָּׁה מִחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים, וְזֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים. זֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, וְזֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם. זֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ, וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ. זֶה יָרַד לְמִצְרַיִם, וְזֶה יָרַד לְמִצְרַיִם. זֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב, וְזֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב. זֶה מַשְׁבִּיעַ, וְזֶה מַשְׁבִּיעַ. זֶה מְצַוֶּה, וְזֶה מְצַוֶּה. זֶה מֵת בְּמִצְרַיִם, וְזֶה מֵת בְּמִצְרַיִם. זֶה נֶחְנַט, וְזֶה נֶחְנַט. זֶה הֶעֱלוּ עַצְמוֹתָיו, וְזֶה הֶעֱלוּ עַצְמוֹתָיו. 
(בראשית רבה,פד,ו)

יעקב הוליד את יוסף בגיל אמ"ן(91) וזהו מילוי אותיות שמו:
 וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו (בראשית מה,ג)
חשבון בגימטריה של מילוי אותיות יוסף הינו צ"א כגימטקיה של אמן וזהו כי נבהלו מפניו- שנבהלו מסוד אמן הרמוז בתוך (בפנים) אותיות שמו ( מתוך עלון וכל מאמינים ויגש תשעט, ע"פ אדרת אליהו לר' יוסף חיים מבגדד)

חלק א: החיבור הנשמתי בין יוסף ויצחק:


1.נשמת יצחק מתעברת ביוסף ולכן יעקב אהבו כי בן זקונים הוא לו- לאביו :
וגם כתבו משם רבינו האר"י זצ"ל דיצחק נתעבר ביוסף. ובזה פירשתי אני בעניי רמז וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו פי' שנתן טעם דישראל אהב את יוסף מכל בניו שהיה בנו ואביו וז"ש כי בן שהוא בנו זקנים גימט' יצחק עם הכולל דביוסף נתעבר
( החיד"א, חומת אנך - בראשית לז,ג )

בשם המקובלים שביוסף נתעברה נשמת יצחק, נוטריקון קץ חי. ע"כ מדתו נמי לעשות דין ברשעים ולהתפשט בתוך גבולם. וזה עצמו הוא הענין במצרים שכפאן למול ולהסיר הערלה אף שהערלה היא מהותם. וזהו ענין נ"ח כנ"ל. ואפשר שמזה נסתעף מה שהורקנוס הזקן מזרע החשמונאים כפה את האדומיים למול כביוסיפון והובא באבן עזרא (סוף פ` תולדות):
(שם משמואל פרשת מקץ - שנת תרע"ח )

2.בדיוק כשיוסף עולה מן הבור האחרון בר"ה (של בית הסוהר)  יצחק יורד אל בור הקבר:

מק"ץ שנתיי"ם ימי"ם ס"ת בגי' ק"פ אז נשלמו ק"פ שנה של יצחק אבינו שהיה ח"י ק"פ שנה
ופרעה חולם באותו פרק ז"ש ויריצהו מן הבו"ר שהוא בגי' יצחק באותו פעם שירד אבינו יצחק לבור וקברוה עשו ויעקב אז באותו פרק הי' קיצו של יוסף שעלה לגדולה לכן נקרא קץ חי ר"ל כשהגיע קיצו של יצחק אז ח"י יוסף "רב עוד יוסף בני חי" ויעקב שדיוקן של יוסף דימה לו אע"פ שחרם הי' שלא לגלות על ענין יוסף אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי וירא יעקב כי יש שבר סב"ר במצרים שיוסף עודנו חי בענין חבירי איוב שראו באילן שלהם בבואה וכן יעקב שהיה דיוקנו כיוסף נפשו קשורה בנפשו כשהי' יוסף בשמחה אז גם הוא הי' בשמחה .
(מגלה עמוקות על התורה - פרשת מקץ )

3.צפנת פענח- יוסף צפון ביצחק גימטריה פענח:
ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח. ... וזאת לפנים פירשתי במ"ש משם רבינו האר"י זצ"ל דנפש יצחק אע"ה נתעברה ביוסף וזה רמז צפנת פענח כלומר צפון יצחק כי פענח גימט' יצחק:
(החיד"א,חומת אנך -  בראשית  מא, מה )

4.יוסף קורא לשני בניו על שם יצחק:

א.מנשה- שכחת יצחק:
וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי-נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי (בראשית מא,נא)
את- מרבה בית זקנו יצחק (רוקח,שם)


ב.אפרים- אפר יצחק ואפר אברהם:
וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי (בראשית מא,נב)

אפרים נקרא על שם אברהם ויצחק.אברהם שהולך לאור כשדים להישרף ולהיות אפר (ואלי משום כך אמר ואנכי עפר ואפר?) וכן יצחק הושם על גבי המזבח והקב"ה רואה כאילו אפרו צבור ומונח ע"ג המזבח {תנחומא וירא סימן כ"ג} וזהו אפרים שני שפר לקט שמואל דף ט משם רבנו בחיי (החיד"א,מדבר קדמות מערכת א אות ט"ז)

5.יוסף כל הזמן שואל את האחים גם על אביו הזקן- יצחק:

וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וגו' וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וגו' (בראשית מג, כז כח), רַבִּי חִיָּא רַבָּה חֲמָא חַד בַּבְלָאי, אֲמַר לֵיהּ מָה עָבֵד אַבָּא, אֲמַר לֵיהּ אִמָּךְ שָׁאֲלָה בָךְ. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֲמַר לָךְ כְּדֵין וְאַתְּ אוֹמֵר לִי כְּדֵין. אֲמַר לֵיהּ שׁוֹאֲלִים עַל הַחַיִּים וְאֵין שׁוֹאֲלִים עַל הַמֵּתִים. כָּךְ הַשָּׁלוֹם אֲבִיכֶם, זֶה יַעֲקֹב. הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם, זֶה יִצְחָק, וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ.(ב"ר,צב,ה)

הועד אבי חי- והשתא אפשר דיוסף שאל על יצחק והם השיבו לו בנחיותא שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ובשגם לא אמרו הזקן וכונתםן על יעקב.מכל מקום ידע יוסף דאביו חי אף שלא השיבו על שאלתו....(החידא, פני דוד פרשת ויגש אות ח)

5. מהפך מנקבי לזכרי:

א.יוסף הפך במעי אימו מבת(דינה) לבן(יוסף):
וּמִן בָּתַר כְּדֵין יְלֵידַת בְּרַת וּקְרַת יַת שְׁמָהּ דִינָה אֲרוּם אַמְרַת דִין הוּא מִן קֳדָם יְיָ דִיהוֹן מִנִי פַּלְגוּת שִׁבְטַיָא בְּרַם מִן רָחֵל אַחֲתִי יִפְקוּן תְּרֵין שִׁבְטִין הֵיכְמָא דִנְפָקוּ מִן חָדָא מִן אַמְהָתָא וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה (תרגום יונתן ל,כא)

ב.יצחק נולד עם נשמה מעלמא דנוקבא וארי העקידה נהפך לנשמה בעמא דדוכרא:
שוב אשוב וגו'. טעם כפל שוב אשוב, גם [האי] אומרו תיבת והנה. יכוין לומר על דרך אומרם ז''ל כשנולד יצחק לא [לית] היה [הוו] ראוי להוליד כי בא מסטרא דנוקבא ובמעשה העקידה זכה לנפש הראוי להוליד, והוא שרמז במאמר המלאך שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה פי' [פירש] מסטרא דנוקבא ודייק לומר והנה פי' [פירש] המזדמן קודם הוא גדר זה, ואמר אשוב פירוש פעם ב' ישוב אליו פי'[פירש] לבחינת אברהם שהוא עלמא דדכורא, וזה היה [הוו] בעקידה (אור החיים,בראשיעת יח,י)

6.הפיספוס- יצחק ויוסף היו אמורים ללדת 12 בנים ולא צלח בידם:

א.יוסף לא הוליד 12 בנים בגלל אשת פוטיפר:

"תנא דבי רבי ישמעאל אותו היום יום חגם היה והלכו כולם לבית ע"ז שלהם והיא אמרה להם חולה אני אמרה אין לי יום שאזקק ליוסף כיום הזה, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי באותה שעה נראה לו דמות דיוקנו של אביו אמרה לו יוסף עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה עמהם רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא ורועה זונות ..., מיד ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו נעץ צפרניו בקרקע, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל משם זכה ונקרא אבן ישראל שנאמר רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף אמרו ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצא מאביו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף וכו' ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו"  (ילקוט שמעוני בראשית פרשת וישב רמז קמו).

ב.יצחק ורבקה לא הולידו 12 בנים בגלל עשיו:

תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה רְאוּיָה הָיְתָה רִבְקָה שֶׁיַּעַמְדוּ מִמֶּנָּה שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית כה, כג): וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, דָּא תְּרֵין, (בראשית כה, כג): וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, הָא אַרְבָּעָה, (בראשית כה, כג): וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, הָא שִׁתָּא, (בראשית כה, כג): וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר, הָא תְּמַנְיָא, (בראשית כה, כד): וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, הָא עֲשָׂרָה, (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, הָא חַד עֲשַׂר, (בראשית כה, כו): וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו, הָא תְּרֵין עֲשַׂר. וְאִית דְּמַיְתִין לָהּ מִן הָדֵין קְרָא, (בראשית כה, כב): וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי, ז' שִׁבְעָה, ה' חֲמִשָּׁה, הָא תְּרֵין עֲשַׂר, מִנְיַן זֶה. (בראשית כה, כב): (בראשית רבא,בג,ו)


חלק ב: יצחק יוסף וחנוכה

1.יוסף ויצחק מכוונים כנגד  מלכות יון :
לפי שגלות יון הי' נגד יצחק שחי ק"פ שנה וכן יון הי' ק"פ שנה כי ק"פ עווקים ראה יעקב לשר יון שהי' עולה על הסלם ואח"כ ירד לכן נקרא גלות יון חשך מדת יצחק ולפי שיוסף הוא סוד קץ חי על יוסף שאז מל"ך יו"ן בגי' יוס"ף נפרע חטא של קרן שור גם מזל יוסף הוא נוג"ה וכן קליפת יון נוגה נעשה נס ע"י נ"ח כי אור זרוע לצדיק ואז גזרו על מילה ושבת ותרווייהו ביוסף הצדיק שומר ברית לכן גם מילה ביום ח' שבהם ק"פ שעות כי זריזין מקדימין מיד למחרת ביום ח' הרי ק"פ שעות ונעשה הנס ח' ימים

(מגלה עמוקות על התורה - פרשת מקץ )

2.יוסף בחינת בית הלל, יצחק בחינת בית שמאי:

ויש להבין שורש מחלוקת בית שמאי ובית הלל להך מאן דאמר. למה סבירא להו לבית שמאי כנגד הימים הנכנסין דוקא ובית הלל סבירא להו כנגד הימים היוצאין דוקא. אך הענין דבית שמאי ובית הלל נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם וכן נקראו בזוהר הקדוש (ח"ג עג א) אבהן דעלמא. והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם ושמאי היה מסטרא דדינא גבורה דרגא דיצחק
(ספר פרי צדיק לחנוכה - אות ח )

"אלה תולדות יעקב: יוסף" (בראשית לז,ב). אדם מישראל אינו צריך להסתפק במה שכבר השיג, אלא עליו לשאוף לעלות מעלה-מעלה, להיות מוסיף והולך. זהו שנאמר "אלה תולדות יעקב – יוסף", עליו להוסיף לשאוף, להוסיף לעלות. (רבי מנחם-מנדל מרימנוב)

3.מחלוקת בית הלל ובית שמאי - האם חוגגים את החלק הגלוי או החלק הסמוי?
לבית שמאי פוחת והולך כמו שהיה בבית ‏המקדש ביום הראשון כד שמן חזק באיכות שנחלק לשמונה ימים ובכל יום ויום נתמעט הכמות והוא הדין אם כן לנרות חנוכה שיהיו ‏מדליקים ביום הראשון שמונה נרות ויהיו פוחתין והולכין, אך בית הלל סוברים שאנו עושים זכר לנס שהיה בבית המקדש בבחינת ‏מה שראו, ביום הראשון ראו נס יום אחד ולמחר ראו נס של שני ימים וכן על זה הדרך מוסיף והולך.‏ (ע"פ הרב אהרון מילר)



 חלק ג: יוסף ויצחק- מעשה אבות סימן לבנים(ונכדים):

1.חיבוב הארץ:

לשון הלזה- ביצחק ביוסף ובארץ ישראל ששניהם היו מחוברים אליה:

ותאמר אל העבד מי האיש הלזה' - ראתהו הדר כלוז, ודומה לו 'דבר אל הנער הלז' (זכריה ב, ח), וכן 'הנה בעל החלומות הלזה בא' (בראשית לז, יט), שהראה עצמו הדור לפניהם בכתונת פסים, וכן 'הארץ הלזו' (יחזקאל לו, לה), שהיתה הדורה ומעוטרת באילנות, ועכשיו היא נשמה (שכל טוב (בובר) בראשית כד, סה.)

יצחק עולה תמימה מעולם לא ירד מארץ ישראל:
וַיֵּרָא אֵלָיו יְ-הֹ-וָ-ה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:  גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ
(בראשית כו,ב-ג)

יוסף היחידי מהשבטים שנאמר עליו שחיבב את ארץ ישראל ולכן יהושע מזרעו וכן בנות צלפחד:

למשפחות מנשה בן יוסף, כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל, כך יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל.

(ספרי במדבר פיסקא קלג):

יתכן שנאמר ליצחק שלא לרדת מהארץ היות והנשמה שיתעבר בה היא זו שתגאל כעבור שנים את העולם מהרעב(אמנם לא אותו רעב) ע"י שהייתה הארוכה במצרים (ענ"ד)

2.יוסף ויצחק - הבנים האהובים:
ששנו  רבותינו האב זוכה לבן בחמשה דברים בנוי, בתואר בעושר  ובגבורה ובחכמה … בנוי ובתואר שנאמר ויהי יוסף יפה תואר  בחכמה שנאמר הנה בעל החלומות הלזה בא הרי נוי ותואר  וחכמה. וביצחק כתיב מי איש הלזה מה הלזה האמור ביוסף  בנוי בחכמה אף הלזה האמור ביצחק בנוי בחכמה ומה יוסף  עמד בגבורתו נגד כל אחיו אף יצחק עמד בגבורה נגד כל בני גרר מה יוסף בעושר אף יצחק בעושר שנאמר ויגדל האיש וילך הלך  וגדל עד כי גדל מאד…(מדרש אגדת בראשית פרק מ)

רבי חייא אמר: ראתה אותו הדור ותוהא מפניו, היינו מה דאמר: 'הנה בעל החלומות הלזה בא'. רבנן אמרי: הוא ופלסונו (בראשית רבא,ס,טו)

3.יוסף ויצחק הגיעו לנקודת שיא בגיל הל"ז ולכן נקראו הלזה:

א.עקידת יצחק בגיל 37:
וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס (בראשית כד,סה)

ב.יוסף בגיל 37 הפך להיות בעל החלומות כי 3 פתרונות שלו התגשמו- חלום שר המשקים האופים וחלום פרעה כשהחל הרעב(ענ"ד):

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא(בראשית לז,יט)

4.החלפת הבכור בצעיר אצל יצחק ואצל יוסף:

א.יצחק ביקש לברך הבכור ובירך הקטן:
וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: (בראשית כז,לג)

ב.יוסף ביקש לברך בכורו(מנשה) ויעקב בירך דווקא את הקטן(אפרים):
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ:  וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם (בראשית מח,יז-יט)

5.יוסף מתחפש ומסתתר בפני יעקב ובניו - מידה כנגד מידה למעשה יעקב לאביו יצחק:

מדוע לא הכירו אחי יוסף את יוסף?יש מבארים שהיה מסוה של פניו של יוסף בפוגשו אותם כיון שכך היתה דרך מלכים באותה תקופה- מחמת כבוד המלכות לא היו השריםפ ואנשי הממשלה רשאים להביט בפני המלך.במגילת אסתר מוזכרים שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך.מהו רואי פני המלך?כל השרים אין להם רשות לראות את פני המלך מלבד שבעת השרים הנבחרים הללו שהורשו להביט ללא מסווה.לפי ביאור זה כתב בספר "מרכבות ארגמן" כי ליוסף היתה מסכה על פנו ולכן אחיו לא הכירוהו ורק כעת הוריד אותה מעל פניו ואמר להם: אני יוסף אחיכם.ואפשר לרמוז "ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם" סופי תיבות פורים כמו בפורים מתחפשים ומססתרים מאחורי מסכות כך יוסף התחפש לשליט מצרי והסתתר מאחורי מסכה (עלון להתעדן באהבתך פרשת ויגש תשע"ט)

6.יוסף ויצחק כנגד ע"ז,ג"ע,ש"ד:

ישמעאל ביקש לפגוע שביצחק בע"ז ג"ע ש"ד:
מצחק. לשון עבודת אלילים, כמו שנאמר ויקומו לצחק (שמות לב, ו.). דבר אחר לשון גילוי עריות, כמה דתימא לצחק בי. דבר אחר לשון רציחה, כמה דתימא יקומו נא הנערים  (ז) וישחקו לפנינו וגו' (שמואל-ב ב, יג.): (רש"י ,שם)

יוסף מגלה רגישות רבה  בחושדו באחיו על ע"ז ג"ע ש"ד:

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי (ש"ד), ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים (ע"ז), וחשודים על העריות(ג"ע) .(רש"י,שם)

7.דיוקנו של יצחק כאברהם אביו ודיוקנו של יוסף כיעקב אביו- כדי למנוע לעג וצער של הוריהם:

א.דיוקן יצחק כאברהם - למנוע לעז שנולד מאבימלך:
אברהם הוליד את יצחק. (לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך הוליד את יצחק. דבר אחר), על ידי שכתב הכתוב יצחק בן אברהם, הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק,  (ב) לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק, וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם (היה), שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק (רש"י,שם)

ב.דיוקן יוסף כיעקב- להניח דעתו של יעקב שלא חטא בג"ע:
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. אפשר דיעקב אע"ה לתקן בא ג"ע דאדה"ר כמשז"ל ואחר כל מה שטרח אירע ענין לאה דהטעהו לבן וסבר שהיא רחל ויהי בבקר והנה היא לאה וכמו צער בנפשו דבגמר התקון בא לידו איסור ערוה ושמא הפסיד כל מה שתקן. ולכן ברחל שהיה הפקפוק כמ"ש מהרימ"ט ז"ל האלהים עשה שתלד יוסף שהוא נפש אדה"ר להודיע ליעקב אע"ה דלא עשה איסור וכל מה שעשה היה תקון גמור. וזה פריו שבא ביוסף נפש אדה"ר להשלים התקון ויוסף בחינת יסוד. וזו היא סיבה שיעקב אע"ה אהב את יוסף דהוי סהדא רבא עדות ביהוסף כי כבר רצה האלהים את מעשיו. 
(החיד"א, חומת אנך בראשית פרשת וישב אות ג)

8.מכירת יוסף היא גלגול של עקידת יצחק:

א.יעקב היה מוכן אפילו לעקוד את יוסף כיצחק אבל לא להישאר באי ידיעה על גורלו:
ברש"י (בראשית ל"ז, ב`) ביקש יעקב לישב בשלוה וכו` קפץ עליו רוגזו של יוסף. שמעתי ממנו ז"ל היינו שהיה מקבל באהבה אם היה מגלה ה` יתברך ליעקב שרצונו לקחת מאתו את יוסף. ואפילו להעלותו לקרבן כיצחק אבינו בודאי עשה בשמחה רבה כמו אברהם אבינו ע"ה. והיה יעקב מצטער מאוד על זה מה שלא גילה לו ה` יתברך. וחשב שיש איזה רוגז עליו חס ושלום ואינו עמו פנים בפנים. וזה לשון רוגז שלא רצה ה` יתברך לדבר עמו ולגלות לו מעניין יוסף והבן: (ספר רמתים צופים - סימן ב)

ב.דמיון מילולי בין 2 הסיפורים:

עקדת יצחק	מכירת יוסף
"ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (כ"ב, א)[3]	"ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם... ויאמר לו הנני" (ל"ז, יג)
"קח נא את בנך... ולך לך אל ארץ המריה" (שם, ב)	"הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם...לך נא ראה את שלום אחיך" (שם, יג-יד)[4]
"וישא אברהם את עיניו"(שם, ד)	"וישאו עיניהם ויראו" (שם, כה)
"וירא את המקום מרחוק" (שם)	"ויראו אתו מרחק"[5] (שם, יח)
"קח נא את בנך" (שם, ב) "ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו" (שם, ג) "ויקח אברהם את עצי העולה... ויקח בידו את האש ואת המאכלת" (שם, ו) "ויקח את המאכלת לשחט את בנו" (שם, י)	"ויקחהו וישליכו אתו הבורה"[6] (שם, כד)
"ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו" (שם, יג)	"ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים" (שם, לא)[7]
"וישלח אברהם את ידו... אל תשלח ידך אל הנער" (שם, י-יב)	"ויד אל תשלחו בו" (שם, כב) "וידנו אל תהי בו"[8] (שם, כז)
"וישב אברהם אל נעריו" (שם, יט)	"וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור" (שם, כט) "וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו" (שם, ל)[9]

(מאמר מכירת יוסף ועקדת יצחק / הרב יואב שחם)



חלק ד: יוסף ויצחק במרחב הזמן


1.אברהם יעקב ויוסף (במקום יצחק) הם שנתנו לדוד המלך את 70 שנות חייו במקום אדם הראשון אחרי שחטא:

הנה מה שהאבות הניחו לדוד המלך 70 שנה אחרי שכבר השאיר לו אדם הראשון, כי אחר שאדם הראשון חטא, נפגמו אותן השנים ע''י שנגזרה עליו מיתה ואז בטלה מתנתו. וכשחזר אדם הראשון להתגלגל באבות ונתקן בהם, חזר ונָתַן לו באופן שיועיל לו. הרי בעל המתנה הראשונה הוא בעצמו בעל המתנה האחרונה.

אברהם - הניח לדוד המלך 5 שנים. כיון שהיה לו לחיות 180 שנה כמו יצחק, והוא חי רק 175 שנים.

יצחק - יצחק לא הניח לדוד המלך כלום, כיון שיצחק בא מצד הדין וגם דוד המלך בא מצד הדין. וכתבו גורי האר''י שיצחק נתעבר ביוסף ולכן יוסף נָתַן במקום יצחק. וכן, יצחק משעת העקידה ואילך נחשב כמת, כיון שקיבל דין המיתה על עצמו. ומה גם שפרחה ממנו נשמתו בפועל, ונכנסה באיל שנשחט במקומו והוא קיבל נשמה חדשה, ומאז לא היה לו לשייר לדוד כלום, לכן נכנס יוסף במקומו ושייר לדוד המלך 37 שנים בשביל יצחק, כנגד אותן 37 שנים שחי יצחק לפני העקידה, שהרי יצחק בעת העקידה היה בן 37 שנים.

יעקב - העניק לדוד המלך 28 שנים. היה לו לחיות בעולם כימי אברהם 175 שנים, ולא חי אלא 147 שנים.

יוסף - העניק לדוד המלך 37 שנים. יוסף חי 110 שנים, והיה לו לחיות 147 שנה כימי יעקב. מובא ב"ניצוצי אורות": שלמרות שיוסף לא היה גלגלול אדם הראשון, יוסף נתן לדוד המלך את רוב השנים מתוך 70 השנים, כיון שמשיח בן דוד יחיה את משיח בן יוסף.

אברהם 5 שנים + יוסף 37 שנים + יעקב 28 שנים = בסה''כ 70 שנה.

 (ע"פ ספר אור החמה)

2. תפילת מוסף ומנחה- כנגד יוסף ויצחק:

א.תפילות כנגד האבות ותפילת מוסף כנגד יוסף :

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: תפילות אבות תקנום. .... תניא כותיבה דר' יוסי בר' חנינא: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: 'וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' '. ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: 'ויעמד פנחס ויפלל… ותעצר המגפה'. יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב' ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר: 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'. יעקב תקן תפילת ערבית, שנאמר: 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש' ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: 'ואל תשא בעדם רנה ותפלה אל תפגע בי' (ברכות כ"ו, ב')

והבן, אלה תולדות יעקב יוסף נראה לפרש ע"ד הרמז דהנה אנחנו בגלות המר הזה דוויין וסחופים ודחוקים בדוחק השפעות שנתמעטה מישראל בעוונותינו הרבים. והשם יתברך ברוב רחמיו כביכול עמו אנכי בצרה. והשכין שכינתו בתוכינו והיא המקיימת אותנו בהשפעתה הניתן על ידה. כמו שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום כה יהיה זרעך פירוש השכינה נקראת כה תהיה עם זרעך תמיד. וזהו שאמר השם יתברך לאדם הראשון. איכה. א"י כ"ה דהיינו איך גרמת גלות השכינה ואיה תפנה עצמה בגלות. וזהו אלה תולדות יעקב רוצה לומר ההשפעות הבאות מעולם הנקרא יעקב. הם באים על ידי השכינה הנקרא יוסף והוא תפילת מוסף לשון הוספה מחמת שהשפעה באה בקושי בכח גדול שאנחנו מוסיפים כח על כח להוריד השפעה אלינו. בן שבע עשרה שנה רוצה לומר בגלות המר אשר בכל צרתם לו צר שצער גדול לשכינה שאנחנו דחוקים כנ"ל והשם הוי"ה הוא בקטנות גימטריא שבע עשרה ואף על פי כן הוא גימטריא טו"ב להשפיע עלינו כל טוב (נעם אלימלך, וישב).

ב.מוסף ומנחה דבוקות ומתחלפות לעיתים אחת לפני השניה:

"היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף - יתפלל מנחה ואח"כ מוסף, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אבל בציבור יקדים להתפלל מוסף ואח"כ מוסף כדי שלא יטעו".

(שו"ע  או"ח רפו, ה)

3.יוסף ויצחק כנגד מועדי השנה:
א.יוסף כנגד ראש השנה:
ראש השנה הוא לא רק יום צאתו של יוסף מבית האסורים, והתמנותו על ארץ מצרים. ראש השנה הוא ציר מרכזי, ובו מתרחשים הארועים המרכזים במשך אותם שלוש עשרה שנה נמצא במצרים כעבד וכאסיר. הוא נכנס לבית פוטיפר בראש השנה, מתמודד מול נסיונות של חטא, וניצל ביום ראש השנה מחטא חמור ביותר. הוא עושה תשובה ברגע האחרון ומקדש בכך שם שמים. הוא מובל לבית סוהר מפני שהקב"ה עושה איתו דין על עברות אחרות. לאחר תשע שנים מצטרפים אליו לשנה שני אסירים שר המשקים ושר האופים. מראש השנה עד ראש השנה. כשגם אצלם ראש השנה הוא תאריך מרכזי. פרעה מציין את יום הולדתו, יום התמנותו בראש השנה של המלכים בא' תשרי, ועושה דין ומשפט בעבדיו ביום זה. ביום דין של העולם מעביר הקב"ה מסר דרך חלומות פרעה על הצפוי לעולם מבחינת רעב ושובע ולבסוף לאחר שתים עשרה שנים בראש השנה יוצא יוסף לבסוף מבית הסוהר ומתמנה למלך על מצרים. יום מלכותם של אומות העולם. 
(בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים / הרב יהודה זולדן)

ב.יצחק כנגד חג השבועות:
ע"פ הרמז יש שלוש רגלים בשנה כנגד ג' האבות. פסח כנגד אברהם שארח את שלושת המלאכים בחג הפסח. שבועות כנגד יצחק שנעקד על גבי המזבח ואיל הוקרב תמורתו, ובשבועות חג מתן תורה שמענו קול שופר אילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב שכתוב בו "ולמקנהו עשה סֻכֹת". ומידתו של יצחק היא מידת הגבורה לכן בשבועות לומדים בלילה למתק את הגבורות של יצחק.
(ליל חג השבועות , חלק ב, הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל)

ג. הקשר: בר"ה חל היום השישי והעולם היה תלי ועומד עד היום השישי בסיוון (חג השבועות)

יום הששי. הוסיף ה' בששי,... דבר אחר, יום הששי, שכלם   תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה, וזהו יום הששי בה"א, שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה:(רש"י,שם)
סיום: יצחק ויוסף- תורת הנגלה ותורת הנסתר
יצחק- תורת הנסתר (לכן מידתו כנגד החשך והיה גם חשוך ראיה) ולכן מסתיר את הסוד מיעקב,  יוסף- תורת הנגלה ולכן מסלסל בשערו ומגלה חלומותיו לאחיו ומדובב את שר המשקים והאופים  ואינו מתבייש לייעץ לפרעה תוך כדי פתרון חלומו- הכל גלוי .
אבל נשמת יצחק שמתעברת בו מביאה אותו להסתיר זהותו מהם עד אשר יתממשו חלומותיו במלואם והנבואה הגנוזה בהם תתממש
(ענ"ד)


אחרית דבר: יוסף הוא במדרגת ביניים בין הבנים לאבות- אב(בחכמה) -רך(בשנים)

ויש לנו לחקור זאת למה הוציא יעקב את יוסף ממנין השבטים כמו שמצינו שלא נמנה בכלל השבטים כי אם אפרים ומנשה ולמה לא ימנה הוא גם כן ויהיו י''ד שבטים עם לוי כי ה' אמר אליו שיהיו ממנו ב' שבטים נוספים לא שיעקר שם יוסף. .....

אלא יש לדעת מאמרם ז''ל (זהד ח''א ק''פ) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב. והוא שרמז הכתוב באומרו (ל''ז ב') אלה תולדות יעקב יוסף. והוא אומרו (תהלים עז) בני יעקב ויוסף, ורמזו חכמי אמת כי הוא בחינת מילוי הוא''ו שהמילוי כאות עצמו. ועל פי הקדמה זו יתיישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב ובמדרגת אב לשבטים יקרא כרשום גם כן באומרו בני יעקב ויוסף, וכפי זה כשאמר ה' ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים זה יעקב זה יוסף ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר ב' בניך וגו' לי הם פירוש במדרגת בני יעקב לא במדרגת בני בניו ולזה הוסיף לבאר ואמר כראובן ושמעון, ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים: 
(אור החיים מח,ו)

בגלל שראובן בלבל יצועי אביו לא נולדו אפרים ומנשה מיעקב והיה צורך שיוסף שהוא בן יהיה במדרגת אב וממנו יוולדו 2 השבטים הללו:

ויהיו בני יעקב שנים עשר - שהוא פסקא באמצע פסוק, שנראה שלא חטא ראובן, כי היו כלם צדיקים ושוים בצדקתם. והמקובלים בארו שמנשה ואפרים היו ראוים לצאת מיעקב בלילה ההוא שבלבל יצועי אביו, ועל ידי הבלבול הזה לא נולדו, וזה נחשב לראובן כאלו שכב עם בלהה... וראובן שידע מנבואה זו, ורצה שהבנים המובטחים יוולדו מלאה אמו, בלבל יצועו שהיה באוהל בלהה... וגרם בזה שיהיו בני יעקב רק שנים עשר, ובזה נבין למה נטלה הבכורה ממנו ונתנה ליוסף... שיעקב היה מוכרח להחזיק מנשה ואפרים כבניו... ובהכרח לתת להם פי שנים, ולקח פי שנים של ראובן שגרם זאת ונתנה לבני יוסף, שלא יפסידו יתר שבטים שלא חטאו. ובזה יובן מה שאמר יעקב ליוסף א-ל ש-די נראה אלי בלוז ויברך אותי וגו' ועתה שני בניך וגו'... (מלבים, בראשית לה כג)





_____________________________________________________________________







https://www.jerusalem-temple.com/Heb/_Uploads/dbsAttachedFiles/203lehosiforoleheavekbachoshech.pdf

http://www.daat.ac.il/chazal/maamar.asp?id=413

https://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:Wh6q5nlHXJAJ:https://parasha.org/wp-content/uploads/2017/12/%25D7%25AA%25D7%25A9%25D7%25A2%25D7%2597-%25D7%25A4%25D7%25A8%25D7%25A9%25D7%25AA-%25D7%2595%25D7%2599%25D7%25A9%25D7%2591.doc+&cd=14&hl=iw&ct=clnk&gl=il


מכירת יסף ועקידת יצחק:
https://asif.co.il/download/kitvey-et/alon%20shevut/alon%20shevut167/167_08shacham.html


יוסף וראש השנה:
http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=2513

"את חטאי אנוכי מזכיר"- אמר שר המשקים וזהו הזמן המתאים לראש השנה

https://sites.google.com/site/rabbigershonsteinberg/home/miketz

וישלח: שלח לי מלאך גירסה מקוצרת

פתיחה: מדוע שלח יעקב מלאכים ממש?

וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱ-לֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם:
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם:(בראשית,לב,ב-ד)

וישלח יעקב מלאכים. מלאכים  ממש (ב"ר עה, ד.):(רש"י,שם)

פרשיות התורה עם שורש ש.ל.ח:

וישלח- יעקב שלח מלאכים(מלאכי אלוקים)  בשמו לפגוש את עשיו - להציל את עם ישראל מכליון
בשלח- פרעה שילח(גירש) את בני ישראל ממצרים- לקבל את תורת ישראל 
שלח לך- משה שלח מרגלים בשמו אך בפועל התברר שרובם(עשרה מהם) שילחו מעצמם מן השליחות ופעלו עצמאית כנגד מגמתו של משה שולחם - נשלחו להתוודע אל  ארץ ישראל

חלק א-מלאכי יעקב:

1.מה שלח יעקב: מלאכים אמיתיים או בני אדם?
מַלְאָכִים (בראשית לב, ד), אֵלּוּ שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם, רַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ. (בראשית רבה,עה,ד)

2.מדוע ראה רש"י צורך להבהיר שמדובר במלאכים ממש?

וישלח יעקב מלאכים. מלאכים ממש : (רש"י,שם)

דוגמאות למלאכים כבני אדם:
א.המרגלים ששלח יהושע ליריחו מכונים מלאכים:
וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה: (יהושע,ב,א)
וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ: (יהושע,ו,יז)

ב.פנחס מכונה מלאך ה':

וַיַּעַל מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה מִן הַגִּלְגָּל אֶל הַבֹּכִים וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וָאֹמַר לֹא אָפֵר בְּרִיתִי אִתְּכֶם לְעוֹלָם: (שופטים ב,א)

מלאך ה'. נביא ה', כן תרגומו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה א א) שפינחס היה : (מצודת דוד,שם)

3.כיצד הסיק רש"י שאכן מדובר במלאכים ממש ולא בשליחים בשר ודם?
ע"פ סמיכות עניינים:
וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם: (שם,לב,ב-ג)

ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, מהו מחנים, שתי מחנות שבשעה שהלך יעקב לארם נהרים היו מלאכי א"י משמרין אותו ומלוין אותו כיון שהגיעו לחו"ל נסתלקו וירדו אחרים ונתלוו לו כיון שחזר מן לבן היו אותן מלאכים שנמסרו לו מלוין אותו עד ארץ ישראל, כשהרגישו מלאכי ארץ ישראל שיעקב בא יצאו לקראתו להתלוות לו שנאמר ויפגעו בו מלאכי א-להים, התחילו שתי מחנות עומדין אצל יעקב שנאמר מחנים, מה עשה שלח מהן בשליחותו(מדרש תנחומא, וישלח, סעיף ג)

חלק ב: מהו מלאך אלוקים?

1.מלאך. הוראת השם הזה בלשון הקודש על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח ( ספר שיחת מלאכי השרת,ר' צדוק הכהן מלובלין -פרק ראשון ׂׂׂ)
ׂ
2.הגדרת מלאך ה':

המלאך הוא מציאות רוחנית, המוגדרת בעיקר על פי תוכנה, על פי התכונות והאופי המיוחדים שלה (שלושה עשר עלי השושנה,הרב עדין שטיינזלץ)

3.מראה המלאך:
אמר ר' אבון המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין (דנייאל י) וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וגו'.(ירושלמי ראש השנה, נח, ע"א)

4.מלאך שאוסף תפילות:
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִתְפַּלְּלִין אֵין אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכֻּלָּן מִתְפַּלְּלִין כְּאֶחָד, אֶלָּא כָּל כְּנֵסִיָּה וּכְנֵסִיָּה מִתְפַּלֶּלֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, הַכְּנֶסֶת הַזּוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַכְּנֶסֶת הָאַחֶרֶת, וּמֵאַחַר שֶׁכָּל הַכְּנֵסִיּוֹת גּוֹמְרוֹת כָּל הַתְּפִלּוֹת הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַתְּפִלּוֹת  נוֹטֵל כָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בְּכָל הַכְּנֵסִיּוֹת כֻּלָּן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן עֲטָרוֹת וְנוֹתְנָן בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ, וְאֵין עָדֶיךָ אֶלָּא עֲטָרָה(שמות רבא,כא,ד)

6.עשר מדרגות המלאכים:

שִׁנּוּי שְׁמוֹת הַמַּלְאָכִים עַל שֵׁם מַעֲלָתָם הוּא. וּלְפִיכָךְ נִקְרָאִים:

חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְהֵם לְמַעְלָה מִן הַכּל

וְאוֹפַנִּים

וְאֶרְאֶלִּים

וְחַשְׁמַלִּים

וּשְׂרָפִים

וּמַלְאָכִים

וֵאלֹהִים

וּבְנֵי אֱלֹהִים

וּכְרוּבִים

וְאִישִׁים.

כָּל אֵלּוּ עֲשָׂרָה הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ בָּהֶן הַמַּלְאָכִים עַל שֵׁם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת שֶׁלָּהֶן הֵן, וּמַעֲלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה אֶלָּא מַעֲלַת הָאֵל בָּרוּךְ הוּא הִיא מַעֲלַת הַצּוּרָה שֶׁנִּקְרֵאת חַיּוֹת. לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בַּנְּבוּאָה שֶׁהֵן תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וּמַעֲלָה עֲשִׂירִית הִיא מַעֲלַת הַצּוּרָה שֶׁנִּקְרֵאת אִישִׁים וְהֵם הַמַּלְאָכִים הַמְדַבְּרִים עִם הַנְּבִיאִים וְנִרְאִים לָהֶם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה. לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ אִישִׁים שֶׁמַּעֲלָתָם קְרוֹבָה לְמַעֲלַת דַּעַת בְּנֵי אָדָם: (משנה תורה,ספר המדע,הלכות יסודי התורה,פרק ב,הלכה ז)

חלק ג: מלאכו של עשיו

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל: וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי (בראשית לב,כה-לא)

ויאבק איש. ... ופירשו רז"ל שהוא  שרו של עשו (ב"ר עז, ג.): (רש"י,שם)

למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין  שמותינו , הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:(רש"י,שם)

חלק ד: בריאת המלאכים

1.מתי נבראו המלאכים?

יום ראשון , יום שני, יום חמישי, יום שישי וערב שבת בין השמשות.


א.יום ראשון-המלאכים הם האור:
ויאמר אלקים יהי אור, פירושו שיהיה נמשך התפשטותו של אור הזה למטה, ואלה הם המלאכים שנבראו ביום הראשון. יש להם קיום להתקיים בצד ימין, כי יום א' הוא חסד, הנבחן לצד ימין, ועל כן גם המלאכים הנמשכים בו הם בחינת ימין...(זוהר (בראשית ב קנג)

ב.יום שני או יום חמישי- שני סוגי מלאכים:
אֵימָתַי נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים, 
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בַּשֵּׁנִי נִבְרְאוּ הַמַּלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו וגו', וּכְתִיב (תהלים קד, ד): עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת, 
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר בַּחֲמִישִׁי נִבְרְאוּ מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, כ): וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וגו', וּכְתִיב (ישעיה ו, ב): וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף,

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (בראשית א,כ)

ועוף יעופף על הארץ, יעוף היה לו לומר, למה אומר יעופף. אר"ש סוד הוא, כי הכתוב רומז על בריאת המלאכים, ועוף זה מיכאל, שכתוב בו לשון ויעף, שכתוב ויעף אלי אחד מן השרפים שהוא מיכאל. 
יעופף זה גבריאל, שנאמר בו מעף ביעף לשון כפול... 
על הארץ זה אליהו, הנמצא תמיד בארץ...

על פני יורה על מלאך המות שהוא מחשיך פני העולם, וכן משום שכתוב בו וחשך על פני תהום(זוהר חדש,שם)

ג.ביום שישי- סוף מעשה הבריאה: 

ג1.טוב מאוד- נאמר על בריאת המלאכים:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א,לא)

ר' יצחק בשם ר' חייא אמר, מה כתוב למעלה מן הענין, ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, לאחר שאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מהו את כל אשר עשה, את כל לרבות ענין המלאכים שהם טוב מאד, בכל הנבראים לא נאמר אלא כי טוב בלבד, וכאן כי טוב מאד, מלמד שנבראו המלאכים ועליהם נאמר כי טוב מאד. (שם תשה)

ג2.בערב שבת בין השמשות:
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:(בראשית ב,א)

וכל צבאם - ...גם יכלול השכלים הנבדלים, כענין "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו" וגו'... והנה בכאן רמז על יצירת המלאכים במעשה בראשית... (רמב"ן,שם)

2.משמעות הדעות השונות לבריאת המלאכים- בכל יום מלאכים אחרים:
ולפי זה יש לומר דאותם המלאכים המעבים והמגשימים את השפע כדי שיהיו התחתונים יכולין לסבלו הם נבראו בשני, שהרי העולם היה נמתח ומתגשם והולך, על כן היה הצורך לאותם מלאכים, אבל המלאכים שפעולתם לזכך ולדקדק את העולם ממטה למעלה שהם הם מלאכי השיר עדיין לא היה צורך בהם עד יום החמישי שנבראו בעלי נפש התנועה... (שם משמואל, וישלח תרע"ח)

3.סיבת הסתרת בריאת המלאכים:
רבי יהודה אומר למה הזכיר הקב"ה בריאת שמים והארץ תחלה, והלא כסא הכבוד והמלאכים נבראו תחלה, אלא כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש. (זוהר חדש בראשית, שיח)

סיום: מלאכי אלוקים-ולא שלוחים בשר ודם- ללמד על עוצמתו של יעקב ולהרתיע את עשיו

1.מי ביקש מיעקב לשלוח מלאכי אלוקים? הם עצמם!

הסבירו רבותינו :"אין פגיעה אלא תפילה(ברכות כו,ע"ב)...ולכן מותר לנו לשער שמשמעות הפסוק ויפגעו בו מלאכי א-לוהים (לב,ב) היא שבפגישתם איתו המלאכים ביקשו ממנו בלשון תפילה ותחינה שישתמש בהם לכל שליחות שהוא זקוק לה ולכן הרגיש שיכול להשתמש בהם (לוחות אבן, הרב אברהם צוקרמן שליט"א,ע"מ 179)

2.מדוע שלח דווקא מלאכי אלוקים? להרתיע את עשיולא בא רבינו אלא לבאר מה היתה מטרת השליחות,הלא הדברים עצמם בודאי שלא יטו לב הרשע הקשה ולזה מבאר ששלח מלאכים ממש כדי להפחידו (לבוש,שם)

תוצאות המפגש בין יעקב לעשיו יכולות להעיד שאכן שליחת מלאכי האלוקים אל עשיו ונצחון יעקב את מלאכו של עשיו הם אשר היוו כנראה בסופו של דבר את הגורם המרתיע אשר מנע מעשיו לפגוע ביעקב (ענ"ד)

בשולי הדברים: המלאך- שליח דו כיווני : מחד המלאך הוא שליח ה' אך יש אפשרות לראות במלאך גם שליח של האדם שנברא מכל מצווה שהוא מקיים:

המלאכים שנבראו ממצוותיו של יעקב, הם שנשלחו לעשיו להחזירו בתשובה (ע"פ ר' אברהם מסוכטשוב,שם ממשמואל מתוך חומש פניני החסידות)

בשולי הדברים- המלאכים נבראים בכל רגע - ממעשינו הטובים:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד (אבות ד,יא)

ואפשר שזה טעם מה ששלח לומר יעקב אבינו ע"ה עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי רצה להודיעו כי כעת יאמר דכל מצוה קנה סניגור אחד וא"כ יש לו מלאכים הרבה לשומרו. (החיד"א, נחל קדומים בראשית פרשת וישלח אות א)

חיי שרה: משולש החיים של שרה רבקה ויצחק

פתיחה: מדוע פרשת קבורתה של שרה נקראת חיי שרה ומדוע לא נקראה הפרשה חיי אברהם והרי גם מיתתו מוזכרת בפרשה?

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה(בראשית כג,א)

פתח דבר: יסוד הבנת פטירתה של שרה נמצא בפסוק זה:
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:(שם יח,יב)

הקדמה: שני חיי שרה
א.פרשה שהמילה הנגדית- מוות - מופיעה בשמה: אחרי מות-אדם ללא זרע אחריו חשוב כמת

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ: (ויקרא טז,א)
שהם בראשי תיבות "אש זרה": אש זרה הקריבו, שתויי יין נכנסו לעזרה, זרע לא היה להם, רחיצה לא רחצו ידיהם ורגליהם, הוראה הורו בפני משה  (ע"פ החיד"א,פתח עיניים עירובין סג)

ב.2.שרה חיה "ויהיו" שנים:

ועוד על דרך המדרש שני חיי שרה כמנין ויהיו, שלושים ושבע, כי מיום שנולד יצחק עד יום העקידה שלושים ושבע שנה היו, והם היו עיקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עיקר החיים שלה כמספר ויהיו, אבל שני חיי שרה כלומר כל השנים שחיתה מאה עשרים ושבע שנה היו (רבנו בחיי על בראשית פרק כג פסוק א )

ג.פרשה נוספת שעוסקת בפטירה אבל נקראת על שם החיים- ויחי:

ויחי יעקב בארץ - שלא חיה ימים טובים בלא צער אלא כמנין ויחי י''ז שנה משנולד יוסף עד שנמכר וי''ז שנה במצרים (בעל הטורים בראשית מח,לח)

ד.החיים שלפני והחיים שאחרי: 
ישנם שני חיי שרה, החיים שלה במשך 127 שנים והחיים שלה אחרי שנפטרה (ע"פ הרב אורי שרקי)

ה. יצחק ורבקה מגולמים בתוך שרה- עוד  לפני שינוי שמה:.
שרי, לפני שינוי שמה כבר אוגרת בתוכה את שרה, רבקה ויצחק(ראשי תיבות שר"י) ומכאן נקודת החיבור של שרה עם בנה וכלתה (ענ"ד)


חלק א: שרה ויצחק

א.הבן "בונה" את אביו:

א1.בנים סימן לחיים:
א''ר יוחנן :יעקב אבינו לא מת. א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א''ל: מקרא אני דורש, שנאמר: {ירמיה ל-י} "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" מקיש הוא לזרעו :מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים (תענית ה,ע"ב)

א2.מדוע דווקא ביעקב נאמר שלא מת ולא באברהם או יצחק?

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(בראשית מט,א)
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,שם)

ב.בנים צדיקים מחיים את הוריהם:
כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ -יְ-ה-וָ-ה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְ-ה-וָ-ה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:(בראשית יח,יט)

למען הביא. כך הוא מצוה לבניו, שמרו דרך ה' כדי שיביא ה' על אברהם וגו'. על בית אברהם לא נאמר, אלא על אברהם, למדנו כל המעמיד בן צדיק כאלו אינו מת (רש"י,שם)

ג. למה צחקה שרה? חששה מפני ישמעאל

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:(שם,שם,י)
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:(שם יח,יב)
וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ( שם, יח,טו)

בתרגום יונתן מבואר שהיה זה ישמעאל שעמד מאחורי שרה לשמוע דברי המלאכים לאברהם (ומקורו הוא המ״ר). הדבר אומר דרשני מה באה התורה ללמדנו על ידי רמז זה. ונראה שכאן מונח הפתרון לתעלומה הגדולה שכל המפרשים נתקשו בה: איך שרה - אם ישראל והגדולה שבנביאות - פקפקה בהבטחת הקב״ה, ואחר כך הכפילה את המעוות עם הכחשת שקר.
לכך נראה ש״שרה לא נסתפקה ביכולת האל יתברך״(לשון הכלי יקר), ורק צחקה משום שישמעאל עמד מאחוריה. כי עבור ישמעאל היה זה בשורה מרה ושחורה, ששרה עומדת להוליד בן אשר יסלק אותו מהירושה האדירה של אברהם. שרה חששה שאם ישמעאל יקבל ויאמין לבשורה זו, אז ישתדל להפר את הגזירה ולגרום לכך שתפיל את העובר, ובפרט שעל ידי כן יוכל לנקום מה ששרה הכניסה עין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה (ע׳ פרש״י בראשית ט״ז-ה׳). ולכך עשתה עצמה כאינה מאמינה כדי שגם ישמעאל יפקפק באפשרות הדבר.
ולפי זה נפרש ״ותצחק שרה בקרבה״ כרש״י, ״מסתכלת במעיה ואמרה״ היינו בקול רם. ולפי זה מדוייק ביותר המעשה (מגילה ט.) עם תלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים לתרגם התורה, וכולם כיוונו לעשות אותם שינויים. אחד מהשינויים היה שכתבו כאן ״ותצחק שרה בקרוביה״, ופרש״י שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק ועל שרה הקפיד, לפיכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו והיא אמר בקרוביה עכ״ל. והוא להדיא כדברינו, שצחקה בקול רם בפני קרוביה - ישמעאל. ומה שנזף בה הקב״ה ״למה זה צחקה שרה״, כי בדקדוק מידת הדין גם החשש בפני ישמעאל הורה על חסרון אמונה. שהרי בהבטחת הקב״ה ״והנה בן לשרה אשתך״, כלול גם הבטחה שלא תפיל אלא תלד בשלום.ושרה סברה שהחשש בפני ישמעאל נכלל בהשתדלות שכל אחד חייב בה. ולפי זה יש לבאר הכחשת שרה ״לא צחקתי כי יראה״, כי יראתי מישמעאל לכך צחקתי בפניו, ובזה לא שיקרה כלל. ועל זה השיב הקב״ה ״לא כי צחקת״, שאף לפי דבריה הצחוק היה בטוי לחוסר אמונה, שכן שומר ישראל יכול לשמור גם העובר (מגיד יוסף, רבי יוסף סורוצקין,פרשת וירא)

ד.עונשה של שרה -היה בבשורת שוב אשוב, יצחק נולד עם נשמה נקבית(בחינת שרה) בגלל הצחוק שלה ופרחה נשמתו וקיבל נשמה חדשה זכרית( בחינת אברהם)  בעקידה:

שוב אשוב וגו'. טעם כפל שוב אשוב, גם [האי] אומרו תיבת והנה. יכוין לומר על דרך אומרם ז''ל כשנולד יצחק לא [לית] היה [הוו] ראוי להוליד כי בא מסטרא דנוקבא ובמעשה העקידה זכה לנפש הראוי להוליד, והוא שרמז במאמר המלאך שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה פי' [פירש] מסטרא דנוקבא ודייק לומר והנה פי' [פירש] המזדמן קודם הוא גדר זה, ואמר אשוב פירוש פעם ב' ישוב אליו פי'[פירש] לבחינת אברהם שהוא עלמא דדכורא, וזה היה [הוו] בעקידה דכתיב [שְכתוב] (כ''ב י''א) ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים וגו' [וגומר] . והם ב' פקידות פקידה א' שיהי' בעולם יצחק, ב' שתהי' לו [הדר] נפש היולדת, וטעם שעשה ה' ככה לסיבת אומרו (י''ז י''ט) לו [הדר] ישמעאל וכמו שכתבתי שם ויש סודות. עוד [אוכמתא] ירצה באומרו ולשרה בן לפי פשוטו על דרך אומרם ז''ל (ויקרא רבה, יד) לעולם זכרים תלויים בנקבות ונקבות בזכרים דכתיב [שְכתוב] (דברי הימים א ד, יח) ואשתו [ונפקא מינה] היהודיה ילדה את ירד, (בראשית כב, כד), ופלגשו ושמה וגו' [וגומר] ותלד וגו' [וגומר] (ויקרא יב, ב) אשה כי תזריע וילדה זכר ע''כ גם [האי] אנו מוסיפין למנות בן לשרה וגו': (אור החיים,שם)

ולכן עד העקידה שרה היא המולידה את יצחק:
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק

ולאחר העקידה בפרשת תולדות אברהם הוליד את יצחק- נשמתו הזכרית איפשרה את היכולת של יצחק להוליד:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק (בראשית כה,יט)
(ע"פ הרב ברוך רוזנבלום שליט"א)


ה.שרה מסרה נפשה כדי להציל את יצחק: עקידת צחוקה של שרה

"ותמת שרה" (כג, ב)

ידועים דברי חז"ל (תנחומא וירא אות כג, ובקיצור בבראשית רבה פרשה נח, ה) המובאים ברש"י כאן, שנשמתה של שרה פרחה ממנה כשאמר לה השטן שיצחק נעקד. וכל המפרשים שואלים, מדוע פרחה נשמתה, הרי באמת לא נפגע יצחק בכלל מהעקדה? ואמנם המדרש אומר שלא הספיק השטן לספר את הסוף, שיצחק ניצל, אבל הרי הוא סיפר לה רק שהוא נעקד, ולא אמר לה שנשחט, ומה יש לה להתרגש מזה כל כך?

אפשר לפרש, שה' ציווה על אברהם להעלות את יצחק לעולה, כדי לכפר על כך ששרה לא האמינה להבטחת ה' שהיא תלד בן לזקנתה. שרה שמעה מהשטן על העקידה בשעת מעשה, עוד לפני שקרא המלאך לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" (כב, יב), והיא מסרה את נשמתה כדי למנוע את מות יצחק.

(ע"פ אבי רבינוביץ, אתר חידוש)

ו.צחוקה של שרה הוא הגורם ליצחק שלא הוליד עד שנעקדה נשמת הצד הנקבי שבו בעקידה ופרחה נשמת שרה שהיתה כרוכה בנשמתו הנקבית:

וַי-ה-וָֹ-ה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (בראשית כא,א)

ויעש ה' וגו' כאשר דבר. ....


עוד יכוין הכתוב ע''פ מה שפירשתי בפסוק (לעיל י''ח י') בן לשרה אשתך שבא מצד הנוקבא ולסיב' זו הוצרך לעקידה, וידוע הוא כי זו היא סיבת מיתת שרה, ולפי מה שכתבתי כי הקפיד ה' על צחיקת שרה וקיים הגזירה שלא תלד שרה אלא בן מסטרא דנוקבא כאומרו (לד י''ז י''ט) אבל שרה אשתך יולדת, לזה אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר וידוע הוא כי הדיבור קשה והוא שלא ילדתו שלם בשלימות הצריך ונתגלגלו הדברים ונפטרה שרה מסיבה זו. ולדרך זה קיום ההבטחה על השריטה ששרט לה המלאך נרמזה בפסוק שאחרי זה דכתיב למועד אשר דבר אתו וגו': (אור החיים,שם)

ז.השטן צחק על שרה בעקידה מידה כנגד מידה לצחוקה (המעושה) שלה בבשורת לידת יצחק:

מדה במדה לא בטלה. ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה (בראשית יח טו), לפי שכיזבה ע"י יצחק, לפיכך מתה ע"י יצחק בעקידתו (ספר חסידים - סימן ריז )

ח.נשמת שרה נחלקה בחציה ליצחק ולכן כשפרחה נשמתו בעקידה - מתה שרה:


שרה אמנו ע"ה כשהולידה יצחק אע"ה באה לו נשמה דנוקבא וקודם עקידה היה דבוק בשרה שהיה להם נשמה אחת ומזה הטעם כאשר פרחה נשמתו ממנו מתה ג"כ שרה מטעם זה שהיה להם שרש אחד. הרב קרבן שבת דף ג' ע"ב ובזה פירש כמה ענינים נאים ע"ש. וארחיב הדבר כי שרה גלגול חוה כידוע ושם כ' הרב הנז' כי נשמת יצחק שפרחה בעקידה היתה נשמת חוה ע"ש והשתא ניחא דכשפרחה נשמת חוה ונכנסה באיל ונשחט. ממילא מתה שרה דהיתה ג"כ נשמת חוה. ואברהם אע"ה גם הוא ידע זה ולכן ויבא אברהם לספוד לשרה דעל מנת כן בא דכשפרחה נשמת יצחק ידע ששרה תמות ואפשר לרמוז ותמת שרה וכו' ויבא ר"ת ונשמת יצחק בתוך איל שהכל שרש אחד ולזה ויבא אברהם וכו':
(החיד"א, ספר דבש לפי - מערכת ש )

ט.ה' ברך את אברהם בבן שנולד מחדש ויכול כעת גם להוליד - אחרי העקידה ואחרי שנפטרה שרה ופרחה נשמת הנוקבא שבו (ע"פ הסבר הרב רוזנבלום שליט"א)

ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן[שעכשיו גם מוליד] , היה  צריך להשיאו אשה (רש"י,שם)

י.ואלה תולדות יצחק- היכולת להוליד נוצרה רק אחרי שפרחה נשמת שרה מיצחק ואז אברהם הוליד מחדש את יצחק:
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק:(בראשית כה,יט)

אכן כוונת הכתוב היא על זה הדרך ואלה תולדות יצחק פירוש האמורים בסוף הפרשה וכיון שזכר בניו של יצחק וכבר קדם לנו כי יצחק כשנולד לא היה במדרגה שיוליד כי בא מסטרא דנוקבא וכמו שכתבנו למעלה (לעיל כ''ב ב') אם כן מנין לו תולדות לזה גמר אומר אברהם הוליד את יצחק פי' הפעיל כח הלידה ביצחק שהמשיך אליו נפש שהיא במדרגת המוליד וזה היה באמצעות העקידה כמו שכתבנו:  (אור החיים,שם)

חלק ב: שרה ורבקה: 

א.שם ה' בתחילת הפרשה על שרה ובסופה על רבקה:

מצינו אצל שרה שנרמז שם הוי"ה שנאמר: 
וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה ...
וכן אצל רבקה:
...וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ
ס"ת הווי"ה (ע"פ צמח דוד, דוד רבינוביץ פרשת חיי שרה)

ב.רבקה מיועדת למלא את תפקידה של שרה וכך תבטל את זקנותו של אברהם:

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַי-הֹ-וָ-ה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל (בראשית כד,א)

ואברהם זקן בא בימים
הרבה מפרשים תמהו הלא כבר נאמר ואברהם ושרה זקנים באים בימים והיה כמו ל"ז שנה בין שני זמנים אלו...
וכפי הפשט נוכל לומר, שטובים השנים מן האחד והחוט המשולש לא במהרה ינתק וזה כי האשה הטובה מוספת לבעלה חיים כמו שאמר (קהלת ט.ט) ראה חיים עם האשה, והבן הטוב מוסיף ג"כ חיים לאביו, כי כל המעמיד בן צדיק כאלו לא מת ק"ו בחייו, לפיכך מן לידת יצחק עד מיתת שרה היה החוט משולש, כי נתוספה לאברהם חיות מצד האשה ומצד בנו יצחק. ובכל הימים הללו היה עומד במעמד אחד לא נתוספה בו חולשה כמנהג הזקנים, כי היו לו ימי שמחה וברכה, אבל קודם לידת יצחק לא היה לו שמחה כי אם מאשתו, ואחר מיתת שרה לא היה לו שמחה כי אם בבנו, על כן היו שני גבולים אלו שוים, כמו שהיה סמוך ללידת יצחק כך נעשה אחר מיתת שרה, לפיכך נאמר לשון אחד על ב' זמנים אלו אע"פ שהיה מרחק רב ביניהם. לפיכך היה מהדר תיכף להשיאו אשה, כי חשב אולי אשתו תמלא מקומה של שרה ויהיה שמח בה כמו באשתו ממש, וכך היה שעד שלא שקעה שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה ונעשית דוגמת שרה ממש כמו שפירש"י בסמוך ויביאה האהלה שרה אמו והרי היא אמו כו' וזהו קישור נכון בסמיכות פסוק זה אל הזיווג של יצחק. (כלי יקר,שם)
ב.על הזריזות:

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת (בראשית יח,ו)

וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו (בראשית כד,כ)

ג.הכח הנבואי הדומיננטי:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא,יב)

שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו  שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות: (רש"י,שם)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לָהּ שְׁנֵי  גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:(בראשית כה,כג)

ד. צניעות משותפת:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ(בראשית יב,יא)

הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה.(רש"י,שם)

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס:(בראשית כד,סה)

ה.נידה,חלה והדלקת הנר:

עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר( שבת,פרק ב,משנה א)

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ (בראשית כד,סז)

וְאַעֲלַהּ יִצְחָק לְמַשְׁכְּנָא וַחֲזָא וְהָא תַקְּנִין עוֹבָדָהָא כְּעוֹבָדֵי שָׂרָה אִמֵּהּ וּנְסֵיב יָת רִבְקָה וַהֲוַת לֵהּ לְאִנְּתּוּ וּרְחִימַהּ וְאִתְנְחֵם יִצְחָק בָּתַר דְּמִיתַת אִמֵּהּ (אונקלוס,שם)

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת   שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל,   ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.):(רש"י,שם)

הנה בכל שליחות אליעזר לקחת את רבקה, היו נסים. הדרך קפצה לפניו והיא נזדמנה לו מיד, ובנסיון שהתפלל עליו, ובתואל שרצה לעכב בא מלאך והמיתו, והכל על פי מה שאמר לו אברהם: הוא ישלח מלאכו לפניך לקחת אשה לבני משם. מופתים גלויים היו בכל פרשה זו, ואליעזר סיפר לו את כל זה. ואף על פי כן מתי לקחה יצחק? רק כאשר חזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה. רק אז הוא ונסיבית רבקה.(הגרי"ז,שם)

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ (בראשית כד, סז), כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה עָנָן קָשׁוּר עַל פֶּתַח אָהֳלָהּ, כֵּיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ עָנָן, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר אוֹתוֹ עָנָן. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיוּ דְּלָתוֹת פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה אוֹתָהּ הָרְוָחָה. וְכָל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה  קַיֶּמֶת הָיָה בְּרָכָה מְשֻׁלַּחַת בָּעִסָּה, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה שָׂרָה פָּסְקָה אוֹתָהּ הַבְּרָכָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזְרָה. כָּל יָמִים שֶׁהָיְתָה שָׂרָה קַיֶּמֶת הָיָה נֵר דּוֹלֵק מִלֵּילֵי שַׁבָּת וְעַד לֵילֵי שַׁבָּת, וְכֵיוָן שֶׁמֵּתָה פָּסַק אוֹתוֹ הַנֵּר, וְכֵיוָן שֶׁבָּאת רִבְקָה חָזַר. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ שֶׁהִיא עוֹשָׂה כְּמַעֲשֵׂה אִמּוֹ, קוֹצָה חַלָּתָהּ בְּטָהֳרָה וְקוֹצָה עִסָּתָהּ בְּטָהֳרָה, מִיָּד וַיְּבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה. (בראשית רבא,ס,טז)

ו. רבקה זהה לדמותה של שרה!

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַפָּסוּק הַזֶּה קָשֶׁה. הָאֹהֱלָה? הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת לְאֹהֶל שָׂרָה אִמּוֹ! מַה זֶּה הָאֹהֱלָה? שֶׁחָזְרָה לְשָׁם הַשְּׁכִינָה. מִשּׁוּם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה הָיְתָה קַיֶּמֶת בָּעוֹלָם, לֹא זָזָה מִמֶּנָּה הַשְּׁכִינָה, וְנֵר הָיָה דוֹלֵק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְהָיָה מֵאִיר אֶת כָּל אוֹתָם יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ. אַחַר שֶׁמֵּתָה, כָּבָה אוֹתוֹ הַנֵּר. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה, חָזְרָה הַשְּׁכִינָה וְהִדְלִיקָה אֶת הַנֵּר. שָׂרָה אִמּוֹ - שֶׁדָּמְתָה לְשָׂרָה בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּמוֹ שֶׁדְּמוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק הָיְתָה כִּדְמוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְכָל מִי שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר זֶה וַדַּאי אַבְרָהָם שֶׁהוֹלִיד אֶת יִצְחָק - כָּךְ גַּם דְּמוּתָהּ שֶׁל רִבְקָה מַמָּשׁ הָיְתָה כִּדְמוּתָהּ שֶׁל שָׂרָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ שָׂרָה אִמּוֹ וַדַּאי.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בַּכֹּל כָּךְ זֶה, אֲבָל בּא רְאֵה, זֶהוּ סוֹד. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁשָּׂרָה מֵתָה, דְּמוּתָהּ לֹא זָזָה מִן הַבַּיִת, וְלֹא נִרְאֲתָה שָׁם מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה עַד שֶׁבָּאָה רִבְקָה. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה רִבְקָה, נִרְאֲתָה דְמוּתָהּ שֶׁל שָׂרָה, שֶׁכָּתוּב וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה וְגוֹ'. מִיָּד שָׂרָה אִמּוֹ נִרְאֲתָה שָׁם. וְלֹא הָיָה רוֹאֶה, רַק יִצְחָק לְבַדּוֹ כְּשֶׁנִּכְנַס לְשָׁם, וְעַל כֵּן וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. [ס''א מה זה אחרי אמו? אחרי] שֶׁאִמּוֹ נִרְאֲתָה וְהִזְדַּמְּנָה בַּבַּיִת, וְעַל כֵּן לֹא כָתוּב אַחֲרֵי מִיתַת אִמּוֹ, אֶלָּא אַחֲרֵי אִמּוֹ.

(זוהר בראשית קלג, ע"א)

ז.רבקה- גלגולה של שרה:

ז1.נולדה סמוך לפטירתה של שרה:

וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:  אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:  וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:  וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:(בראשית כב,כ-כג)

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ה), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא עַד שֶׁלֹא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְּשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבֵּנוּ, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.... אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימְתָא. עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה (בראשית כב, כ): הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה.(ב"ר,נח,א)

ז2.רבקה היא ה"עדנה" של שרה:

 עיין (פסוק ס״ז בראשית סימן כ״ד) ויביאה יצחק האוהלה שרה 

ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק "אחרי" אמו • אפשר לפרש הכונה דהנה יצחק הצדיק היה מצער עצמו כל ימיו על דבר זה שאמרה אמו "אחרי בלותי היתה לי עדנה" שנראה מלשון זה שהיתה מסתפקת ח"ו ביכולת ה'

אבל עתה כשראה שרבקה היא שרה אמו [כדאיתא בספרי ח"ן שנשמת שרה נתגלגלה ברבקה] • מעתה ידע שכוונת הפסוק "אחרי בלותי היתה לי עדנה"  הוא כפשוטו ובניחותא, ולא בדרך בתמיה שרוח ר׳ דיבר בה שנשמתה תתגלגל ברבקה • וזהו אחרי בלותי אחר מיתתי תהיה לי עדנה תרגומו עולימו . וזהו וינחם יצחק אחרי אמו, שלא נצטער עוד עבורה  (אבקת רוכל,ליכטנשטיין,פרק י,שאלה קג)

סיום: יצחק ורבקה ממשיכים את מפעל חייה הרוחני  של שרה גם אחרי מותה הגופני

רבקה ויצחק - כבר בקרבה של שרה:

תחילתו של הפסוק ״אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן” היא “ותצחק שרה בקרבה”. כבר מתחילת הפסוק מתגלה לנו המשכו של עם ישראל. ותצחק לשון יצחק, בקרבה אותיות רבקה (ע"פ הרבי מלובביץ')

שרה צוחקת ומבינה שגם כאשר תגיע ל"בקברה" (אותיות בקרבה- יש מי שימשיך אותה- יצחק ורבקה (ענ"ד)

דווקא לאחר פטירתה של שרה,כאשר יצחק ורבקה ממשיכים את חייה ועוסקים באותם העניינים שהיא עסקה בהם- תתגלה לעין כל באופן מוחלט שחיי שרה הם חיים אמיתיים ונצחיים.וזו הסיבה לכך שהפרשה העוסקת  בפטירת שרה ובזמן שלאחריה נקראת בשם "חיי שרה" (ליקוטי שיחות חלק טו,ע"מ 145)

יום הכיפורים: משמעות השופר המסיים את הצום

יום הכיפורים: משמעות השופר המסיים את הצום

פתיחה: מה משמעות המנהג לתקוע בשופר במוצאי יוה"כ ?- הלכה אחרונה בשו"ע בהלכות יום כיפור

בְּסוֹף הַסְלִיחוֹת אוֹמְרִים (ה) ז' פְּעָמִים: ה' הוּא הָאֱלֹהִים וּפַעַם אֶחָד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וג' פְּעָמִים: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד (מִנְהָגִים) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ס''א (ו) וְתוֹקְעִים תשר''ת; הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתְקֹעַ, רַק תְּקִיעָה אַחַת (מָרְדְּכַי וְהג''מ סוֹף הִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וְאָגוּר), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ; וְתוֹקְעִין לְאַחַר שֶׁאָמַר קַדִּישׁ לְאַחַר נְעִילָה, וּקְצָת מְקוֹמוֹת נָהֲגוּ לִתְקֹעַ קֹדֶם קַדִּישׁ.

(אורח חיים, תרכ"ג,סעיף ו)

1.זכר לעקידת יצחק:- קול יבבה על פטירת שרה אימנו

א.מתי היתה עקידת יצחק?

ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח. 

ומיהו בזוהר פ' ויצא איתא דההיא שעתא דאתעקד יצחק ע"ג מדבחא בין הערביים הוה וביארו בפרקי ר"א שהיה ביוה"כ וצ"ע לזווג שני המאמרים כאחד כי לפי הנראה דסברות חלוקים הם...

(כף החיים שולחן ערוך או"ח, תקפ"ד,טז)

דע! כי ביום הכיפורים נעקד יצחק אבינו ע"ה, ואז ביקש אברהם אבינו ע"ה שיפתחו לו שערי בינה ותשובה לכפרה לישראל באותו יום [בלא בינה אי אפשר לשוב בתשובה], והשי"ת הודה לו לתת מתנה זו לבניו, לפתוח להם שערי תשובה" (ריקאנטי, פרשת וירא)

איתא בספר "עמק המלך", שעקידת יצחק היתה ביום הכיפורים ובאה שרה אמנו לקרית ארבע ושאלה את בני הענקים הראיתם את אברהם. אמרו לה, ראינו זקן אחד שעמד בהר המוריה ועקד את בנו וכמעט ששחט אותו. באותו רגע פרחה נשמתה. נמצא ששרה אמנו נפטרה ביום עקידת יצחק, דהיינו ביום הכיפורים.
וידוע מאמר חז"ל דהנפטר ביוה"כ - סימן רע לו. (עיין מס' כתובות דף ק"ג ע"ב - שם הוזכר ערב כיפור) ולפי"ז דברי המדרש מבוארים, דהנה רש"י פירש "שני חיי שרה" - מאה שנה ועשרים שנה וגו', דבת ק' כבת
כ' לחטא נמצא ששרה אמנו מתה בלא חטא וע"ז היה קשה למדרש, והרי שרה נפטרה ביוה"כ, והנפטר ביוה"כ סימן רע לו, משמע שהיה חטא לשרה. ע"ז תירץ המדרש, "כי יודע ה' ימי תמימים". שוודאי שרה
היתה צדיקה בלא חטא. ומה שמתה ביוה"כ, כיון שגם נולדה ביוה"כ. והקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים, וזהו שנאמר "יודע ה' ימי תמימים". (מדרש יונתן, רבי יונתן אייבשיץ, פרשת חיי שרה)

תירוצים לסתירה:
א.אולי ניתן לומר שבר"ה אכן נעקד יצחק אבל שרה נתוודעה לנסיון העקידה ביום הכיפורים ואז גם נפטרה וכאילו נעקד בשנית  (ענ"ד)
ב.אולי יש פה רמז לכך שבעקידת יצחק התנוצצות יום הכיפורים (אתערותא דלתתא של אברהם לעקוד ויצחק להיעקד) היתה במישור הזמן ביום ראש השנה אבל זה היה להם כמו יום כיפורים שלהם ולכן כתבו שזה היה יום כיפור- כיפור שלהם בזמן שלכל העולם זה היה זמן ראש השנה (ענ"ד)

ב. השופר הראשון והשופר האחרון - מהאיל שנברא בין השמשות:

אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל שנ' איש בעל שער וכו' קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני שנ' ויהי במשוך בקרן היובל ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא שנ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ :(פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"א)

2.זכר לשופר שתקעו בשנת היובל:

א.תקיעת השופר שהתורה מצווה עליה- ביום הכיפורים של שנת היובל:

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:(ויקרא כה,ח-י)

ב.מצוות תקיעת שופר בר"ה- נלמדה משופר היובל של יום הכיפורים! 

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם (ויקרא כה,ט)

תנו רבנן מנין שבשופר ת''ל {ויקרא כה-ט} והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין תלמוד לומר בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה תלמוד לומר בחדש השביעי שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה ומנין שפשוטה לפניה ת''ל והעברת שופר תרועה ומנין שפשוטה לאחריה ת''ל תעבירו שופר ואין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת''ל בחדש השביעי שאין ת''ל בחדש השביעי ומה ת''ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות החדש השביעי זה כזה (ר"ה, לג,ע"ב- לד,ע"א)

ג.ההבדל המהותי בין תקיעת השופר של ראש השנה לתקיעת השופר של יום הכיפורים של שנת היובל-לשמוע לעומת להשמיע, בר"ה ה' הוא הבורא היוזם ואנחנו המושפעים וביום כיפור ההתעוררות היא מלמטה

סדר תקיעת שופר של יום הכיפורים של שנת היובל כסדר תקיעת שופר של ראש השנה. וכן סדר תפילת מוסף של היובל כסדר תפילת מוסף של ראש השנה, שבשניהם מוסיפים: מלכויות, זכרונות ושופרות (ר"ה כו, ב; רמב"ם תפילה ב, ח). אמנם יש שוני בהגדרת מצוות התקיעות. בראש השנה המצווה לשמוע קול שופר , ואילו ביובל המצווה לתקוע בשופר. אפשר לומר שבראש השנה המצווה שכל יהודי ישמע את קול האמונה, ואילו ביובל המצווה להשמיע את קול האמונה והחירות ברבים, ומכוח זה השעבודים פוקעים – העבדים משתחררים והשדות חוזרות לבעליהן.

(פניני הלכה  שביעית ויובל  - מצוות היובל – יום הכיפורים של היובל)

3.זכר למעמד הר סיני- ויום כפור גם סוגר את מעמד הרב סיני בהורדת לוחות שניים:

3א.מה עניין התקיעה בשופר ומתן תורה?

...למלך בשר ודם שנסע ליער גדול להשתעשע ולקבל עונג מצידת חיות ועופות, עד שבא לעומק היער ולא מצא דרך הנכון והישר לשוב לביתו. וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך ולא ידעו מה להשיב לו, כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראיהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה, וישב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות.וימצא האיש ההוא חן בעיני המלך מאד, וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבישהו בגדים יקרים, ואת בגדיו ציוה להכניס לבית גנזיו.
ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהי' חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו שקודם שיצא דבר משפטו ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא, להלביש אותו בגדיו הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בבגדיו שהלך אז. וישא לו המלך לדבר הזה.
ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו, אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו והשיבוהו על כנו.

ככל המשל הזה כן אנחנו בני ישראל, בשעת מתן-תורה החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בני ישראל קבלנו התורה בשמחה וענג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה, ועתה פשענו ומרדנו נגדו, ובראש-השנה יראים אנחנו מיום הדין אשר בא במשפט על כל נעלם ולכל איש נקצב משפטו לפי מעשיו, לכן אנחנו תוקעים בשופר, היינו באותו הלבוש שהיה במתן-תורה, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר כמ"ש "ויהי קול השופר" כו', וגם כעת אנחנו ברצון זה כו'.
ועל ידי זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר כו'. 

(קדושת הלוי , מאמרי ראש-השנה)

3ב.השופר מעורר את זיכרון המפגש שלנו במציאות עם הקב"ה כפי שהיה במעמד הר סיני- ראש השנה הוא שחזור מידי שנה של מעמד נשגב זה

1.השופר מייצג במעמד הר סיני את החרדה העצומה בה היה נתון העם במעמד זה:

המקור השורשי ביותר לשופר הוא מעמד הר סיני, בו בפעם הראשונה ‏הופיע השופר על ישראל, כאומרו "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"(שמות יט,טז)

‏‏החרדה באה מכוח השופר, כאומרו "אִם יִתְּקָע שופר בַּעִיר וְעָם לא יִחַרְדוּ" (עמוס ג ). 

2.קול השופר הוא קולו של הקב"ה ולכן הוא מרעיד את הלבבות:

‏ובהמשך מתייחסת התורה רק לקול השופר - "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט יט) - רואים כאן ממש את קול השופר ‎עם קולו‏ ‏של ה', כאילו זה דבר אחד ממש, והיינו שקול השופר הוא הוא קול ה', המרעיד את ‏הלבבות. ובהמשך אומר "וְכֶל הָעִם ראים אֶת הקוּלת וְאֶת הַלַפּידָם וְאֶת קול הֶשפָר" (שם ‏‎כ טו)

‏‏נמצא כי קול השופר עומד ביסוד מעמד הר סיני, והוא נקודת השורש להתגלות ה' ‏אל העם. וביאור העניין הוא, שעיקר הדגש במעמד הר סיני הוא היראה. כלומר, בהר ‏סיני באה התגלות ה' ברוממותה ותוקפה הגדול, כי לא צמצם ה' עצמו במידה זעירה ‏לפי מדרגת האדם, אלא "הוּפיע מֶהַר פָּארֶן  וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ (דברים לג ב), 

3.אימת קול השופר הוא זו שפותחת את לבותיהם של בני ישראל להטות ולהקשיב לדבר ה':

ובא בקולות וברקים וקול שופר חזק מאוד, והתגלות א-להית זו טלטלה את ‏הלבבות. כי כשהמלך העליון מופיע בכל רוממותו, אזי הכול רועד ותמה. אם כן, יסוד ‏מתן תורה הוא היראה, שהיא גורמת לבריות להכיר את רוממות ה' יתברך, וממילא פותחת היטב את הלב והאוזן להקשיב. יראת שמיים היא יסוד ההקשבה, שכן היראה ‏וההערצה גורמים לאדם להטות אוזנו היטב, מכוח ההערצה.

‏‏השופר שבהר סיני, הוא יסוד השמיעה של הר סיני והתורה שניתנה בו. לכן אומה  אומר ”‏ וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" - קול השופר הוא ‏אשר פתח את לבבות ישראל לשמוע את קול ה'. קול השופר הוא בחינת ההתגלות, כעין ‏רעש גדול בביאת המלך, שכולם מטים אוזן ונדרכים אל המלך. "בחַצצַרות וקול שופר ‏הֶרִיעו לְפְנִי הַמִלְךָ ה'" (תהלים צח‏ ה). קול השופר מכין את הלבבות ליראה את ה' ופותח ‏אוזנם לשמוע את קול ה' בהר סיני.

4.שופר הוא תוקף והופעל היוצא מהתגלות המלך הגדול:

‏‏נמצא שיסוד השופר הוא הופעת המלך והתגלותו. מצד אחד מבטא הוא רוממות ‏ותוקף והדר, ולכן "שופר' גימטריא 'תוקף', כדברי האריז"ל, כי השופר מראה תוקפו של ‏המלך. מצד שני הוא מכניס בלבבות חרדה, כי זהו הפועל היוצא מהתגלות המלך הגדול, ‏שנוכחותו האדירה מעוררת יראה בלבבות.

‏5.שופר ביובל ובראש השנה - לעורר את השמיעה של הר סיני

‏‏נמצאנו למדים שנקודת היסוד והשורש לשופר היא השופר של מעמד הר סיני. ומכאן ‏נבין היטב מדוע השופר הוא המצווה העיקרית בראש השנה והוא המחולל את החירות ‏ביובל. הלא ראינו, שעיקר עניינו של היובל הוא תיקון הנפילה ואיבוד החירות, ומטרתו ‏להחזיר את ישראל למדרגתם שקודם הנפילה בעגל. והנה למעשה, תהליך זה נעשה ‏ממש על ידי השופר. קול השופר, הקול הפשוט והעמוק שהחריד את כל נשמות ישראל ‏בהר סיני, חדר לעומקי הלבבות. כידוע, נשמות כל ישראל עמדו בהר סיני, ושמעו את ‏דבר ה'. קול השופר, הוא הזיכרון העמוק והחודר ביותר שנחקק בעמקי הלבבות. על כן ‏קול זה, בכוחו להזכיר לכל נשמה את המעמד הגדול, ולעוררה לשוב לה', וממילא ‏לעצמה ולחירותה.

‏6.יום הזיכרון- הזכרונות של ראש השנה - הם הזיכרון של קול השופר

הסיבה להתרגשות המיוחדת שיש לכל איש יהודי משמיעת קול השופר היא הזיכרון ‏הנשמתי שהוא נושא בתוכו. הזיכרון מהרגע העליון ביותר שחוותה הנשמה וחוו כל ‏ישראל, רגע ההתגלות הא-להית, בו כולנו זכינו לנבואה  עליונה ולשמיעת קול ה'. ‏חכמים מלמדים אותנו שהשופר מעורר את הזיכרון, "אמרו לפני זכרונות.. ובמה? -‏בשופר". קול השופר הוא זיכרון חוויתי עמוק מאוד, זיכרון נשמתי, המעורר את הנשמה ‏ומחזיר אותה בבת אחת למעמד הר סיני, וממילא לקבלה מחודשת של א-להותו יתברך  ‏שמו.

......

 חכמים מלמדים אותנו שכוחו של השופר לעורר את הזיכרון.

‏איזה זיכרון מתעורר בשופר? אילו נשכחות מתעוררות בתהומות הנשמה בשמיעת הקול ‏העמוק והמוכר הזה? זהו קול השופר של מעמד הר סיני. קולה החודר של התגלות ה'‏ ‏‏בקול שופר חזק מאוד. וקול זה, קולה של הנשמה הוא, המעורר את החירות העצמית,‏את הדבקות המוחלטת, את ברית עולם אשר כרתנו עמו יתברך בהר סיני, להיות לו‏לעם והוא יהיה לנו לא"להים, בלי עבדות זרה, בלי נהייה אחר שעבודים מקולקלים,‏אלא חירות עולם, דבקות בה' יתברך.

6.השופר מעורר בנשמת כל אחד ואחד את מעמד השופר בהר סיני שתת מודע לא שכחנו ולכן קולו מרעיד את הלב:

‏‏כך מעורר קול השופר את הזיכרון הנשמתי החקוק בכלל ישראל, הזיכרון הקולקטיבי ‏שלנו, ששמענו כולנו בהר סיני. את המילים והדיבורים אולי שכחנו, אך הקול הפשוט, ‏קול השופר - איננו נשכח. מהדהד הוא בתהומות הנשמה ומעורר אותה מעלפונה,‏מעבדותה ושעבודה, ומחזקה לנתוץ כל שעבוד וכל זרות, ולצאת לחופשי.

(באור פניך חגי תשרי, הרב ראובן ששון, ע"מ קטו-קיז)

3ג.מעמד הר סיני הסתיים בהורדת לוחות שניים- ביום הכיפורים:

וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ (דברים ט,יח)

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום – שנאמר: "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם" (שמות לב ל). באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום. נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ואמר לו למשה (דברים י א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה (רש"י,שם)

סיום: הטעם הפנימי לתקיעת השופר במוצאי יום הכיפורים 

1. סיום מעגל התקיעות שהחל בר"ח אלול, הקב"ה שהיה בשדה איתנו - חוזר למעלה

וטעם תקיעה זו היא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה שכשעלתה השכינה נאמר במשוך היובל וכו' ונאמר עלה אלהים בתרועה כו' 

(שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תרכג סעיף יב)

2.להישאר עם זיכרון וטעם השופר בסיום הימים הנוראים כמו האפיקומן של פסח:

כשם שבפסח "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"- הטעם איתו מסיימים את ליל הסדר הוא מצת האפיקומן ( או בזמן המקדש בשר הקורבן) כך גם בחתימתם של ימי אלול והימים הנוראים אנו חותמים בתקיעת השופר שליוותה אותנו לכל אורך ימי הסליחות וראש השנה (ענ"ד)