שבעה מי יודע - סוד המספר שבע

שבעה מי יודע?
שבעה אני יודע
שבעה ימי שבתא (הגדה של פסח)

פתיחה: מדוע דווקא המספר 7 הוא המספר הדומיננטי ביותר ביהדות?
כָּל הַשְּׁבִיעִין חֲבִיבִין לְעוֹלָם, 
לְמַעְלָן הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְרָקִיעַ וּשְׁחָקִים, זְבוּל וּמָעוֹן וַעֲרָבוֹת, וּכְתִיב (תהלים סח, ה): סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָ-הּ שְׁמוֹ. 
בָּאֲרָצוֹת, שְׁבִיעִית חֲבִיבָה: אֶרֶץ, אֲדָמָה, אַרְקָא, גַּיְא, צִיָה, נְשִׁיָּה, תֵּבֵל. וּכְתִיב (תהלים ט, ט): וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים. 
בַּדּוֹרוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהַלַּלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. וּכְתִיב (בראשית ה, כד): וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים.
בָּאָבוֹת שְׁבִיעִי חָבִיב: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵוִי, קְהָת, עַמְרָם, משֶׁה. וּכְתִיב (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. 
בְּבָנִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א ב, טו): דָּוִיד [הוא] הַשְּׁבִעִי. 
בַּמְּלָכִים הַשְּׁבִיעִי חָבִיב: שָׁאוּל, אִישׁ בּשֶׁת, דָּוִד, שְׁלֹמֹה, רְחַבְעָם, אֲבִיָה, אָסָא. וּכְתִיב (דברי הימים ב יד, י): וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה'. 
בַּשָּׁנִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג, יא): וְהַשְּׁבִיעִית תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ. 
בַּשְּׁמִטִּין שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים. 
בַּיָּמִים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. 
בֶּחֳדָשִׁים שְׁבִיעִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג, כד): בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.

(ויקרא רבא, כט,יא)

הקדמה:  המספר 7 באדם הראשון שפתח בחטא ובדוד שפתח בתיקון העולם:

ויש הפרש בין האדם ובין המלאך, כי המלאכים קיימים הם לכל הפחות כל ימי עולם, מה שאין באדם שאינו מקויים כל ימי מעמד וקיום העולם, אבל הוא מקויים זמן מה מן העולם הוא חלק שביעית מימי העולם. כי העולם הוא שבעת אלפים כדתניא בפרק חלק (סנהדרין צ"ז, א') כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. רצה לומר כמו שהשמיטה אין בה זריעה וצמיחה ותולדה בשנה השביעית כך אלף השביעי חרוב מאין תולדה. והאדם ראוי לו אלף שנים שהוא שביעית העולם, וראיה לזה כי אדם הראשון היו חייו תתק"ל שנים שהוא אלף שנים חסר שבעים. והיה ראוי שיהיו חייו אלף שנים שכך א"ל השם ביום אכלך ממנו מות תמות ולא מצינו שמת, אלא כי ביום אכלך מות תמות רצה לומר יום מיומו של הקב"ה שהוא אלף שנים כדכתיב כי אלף שנים וגו'. ומה שלא היה חי אלף שנים אמרו במדרש (ילקו"ש בראשית ר' מ"א) זה ספר תולדות אדם העביר לפניו כל הדורות והראהו דוד חייו חקוקין לו שלש שעות אמר לפניו רבש"ע לא יהיה תקנה לזה אמר כך עלה במחשבה לפני א"ל כמה ימי שני חיי א"ל אלף שנים א"ל יש מתנה ברקיע א"ל הן א"ל שבעים שנה משנותי יהיו למזל זה מה עשה אדם הביא גויל וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקב"ה ומטטרון ואדם וזה שאמר דוד הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ע"כ:

(דרשת שבת הגדול למהר"ל)

חלק א- משמעויות המספר  שבע: ברכה,קדושה וטהרה

הקדמה: המקור למשמעות השבע- בפסוק הראשון בו מוזכר המספר:

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּֽקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ (שם, ז,ב)

1.קדושה וטהרהטהר: זך,צח,נקי  קדוש: נעלה, נשגב, כליל השלמות (אבן שושן)

א.טהרה מביאה לידי קדושה :
מר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים (ע"ז,כ,ע"א)
טהרה מביאה לידי קדושה - ע"פ הפסוק שנאמר על כפרת המזבח ביום הכיפורים (ויקרא טז,יט):
 "וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
 כלומר, לאחר שהכהן מטהר את המזבח, המזבח נעשה קדוש. (ע"פ אראל סג"ל) 

ב. 7 ימי טומאת יולדת כנגד 7 ימי אבלות:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא (ויקרא, יב,ב)

וטמאה שבעת ימים. וכן ז' ימי אבילות כל עומת שבא כן ילך(קהלת ה,טו): (בעל הטורים,שם)

ולכאורה מה ענין זה לזה ואפשר לומר ע"פ מה שכתב רבנו בחיי ז"ל,שאילו לא חטאו אדם וחוה לא היה ענין פריה ורביה ע"י דם טמא וטיפה סרוחה ,רק בדמיון ומחשבות זכר ונקבה ... לכך אשה מביאה קרבן הכל בשביל חטא אדם וחווה עכ"ל.הרי שטומאת לידה באה מחטא אדם וחווה שחטא זה גרם למיתה  על כן נרמז טומאת יולדת ואבילות בסגנון אחד ומשום דטומאת נדה בא ע"י חטא אדם וחווה כדאיתא בעירובין וכן טומאת לידה כנ"ל על כן מדמה הכתוב זה לזה כימי נדת דותא תטמא (רזא דמאיר לר' מאיר ב"ר יעקב יצחק הורוויץ, אות כ)

כעוצמת החיים שיוצאת ממנה- כך טומאתה:

וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ...(ויקרא יב,ה)

והכל לפי מידת סילוק החיים ממנה בלידה וכיוון שהנקבה עצמה היא פוטנציאל חיים הרי שבלידת נקבה הסתלקה ממנה מנה כפולה של חיים ולכן טומאתה כפולה מצוטמאה בלידה של בן זכר (אור יואל,פרשת תזריע)

2.ברכה- בכמות ובאיכות:

א:סמל כמותי: שבע במשמעות של ריבוי
וַיֹּאמֶר לוֹ יְ-הֹ-וָ-ה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְ-הֹ-וָ-ה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ...כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה (בראשית ד,טו-כד)
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם, וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה"(משלי כד,טז)

ב:סמל איכותי: שבע מלשון שובע 

ב1:רמז לדבר:
רבי יהודה אומר, כנור של מקדש של  שבעת נימין היה. שנאמר "שובע שמחות את פניך". אל תיקרי שובע אלא שבע. (ערכין יג,ע"ב)

ב2: שבע שנות שובע ורעב:
הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָֽיִם: {ל} וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַֽחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָֽרָעָב אֶת הָאָֽרֶץ: {לא} וְלֹֽא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָֽרָעָב הַהוּא אַֽחֲרֵי כֵן כִּֽי כָבֵד הוּא מְאֹֽד:: (בראשית מא,כט-ל)

ב3: שובע- מעט המחזיק מרובה:וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו,ה)

ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא,   והוא מתברך במעיו (שם ז.):(רש"י,שם) 

3.שבועה  נגזרת משבע :

א:שבועת אברהם ואבימלך בבאר שבע:

וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא-לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ: ...
וַיַּצֵּב אַבְרָהָם אֶת שֶׁבַע כִּבְשׂת הַצֹּאן לְבַדְּהֶן: ...
עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם:
וַיִּכְרְתוּ בְרִית בִּבְאֵר שָׁבַע וַיָּקָם אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ וַיָּשֻׁבוּ אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים:

וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְ-הֹ-וָ-ה אֵל עוֹלָם (בראשית כא,כג-לג)

ב. חג הַשְבוּעוֹת-

על שם שתי השבועות הקשורות בתאריך זה:

א.השבועה שנשבע עם ישראל בעת קבלת התורה למרגלות הר סיני כשהכריז נעשה ונשמע

ב.השבועה שנשבע הקב"ה במעמד זה שלא יחליף את עם סגולה בו בחר ולא ימירנו בעם אחר

(שערי תשובה)

ג: שבועה ומעגל:
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים... התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה, ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך". באגדה אחרת על אותו חוני המעגל (תענית כא ע"א)

שורה תחתונה: שבע במשמעות שלמות
המילה "שבועה" נגזרת מהספרה 'שבע' המסמלת ביהדות מעגל שלם (כגון מעגל השבוע), כשראשיתו של המעגל היא השבועה וסופו והשלמתו היא קיום ואימות השבועה.(אליבא דויקיפדיה)

חלק ב: 7 במימד השבת ומועדי השנה 

1.המספר 7 בשבת:

א.שבעא ימי שבתא
ב.תפילה מעין שבע
ג.שבעה עולים לתורה
ד.מאכלים בסימן 7:

קשר השבת והמספר 7 מתגלה, לפי הגאון מוילנא, בדברים המיוחדים לשבת שערכם

המספרי בגימטריא קטנה שבה רק היחידות נחשבות הוא 7. (המיסתורין שבלשון הקודש)

נר         =    250    2+5     =  7

יין        =     70     7+0     =  7

חלה     =     43      4+3    =  7

דג        =      7                   =  7

בשר    =      502    5+2    =  7

2.שבע והמועדות: מדוע מוזכרת השבת בתחילת פרשת המועדות?
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַה' בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם: (ויקרא כג ג)

התחיל לומר (- בפסוק ב) "מוֹעֲדֵי ה'", שההוראה כי רצונו לכתוב המועדות. ומה זה שכתב פה (- בפסוק ג) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" - מה עניין שבת לפה?
ויש לומר, כי גם מאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" מדבר רק מן המועדות. כי המועדים בכלל - המה ששת ימים:
בחג הפסח שני ימים - "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ";
שבועות - יום אחד;
סוכות - שני ימים - "בַּיֹוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ... בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ";
ראש השנה - יום אחד - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ".
אם כן, המה ששה ימים. ויש עוד יום אחד - יום הכיפורים, אבל אין דינו כאלו ששת הימים, כי בכל אלה מותר לעשות מלאכת אוכל נפש, לבשל ולאפות, ויום הכיפורים דינו כשבת, שגם זה אסור.
וזהו שאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים" - אשר הם המועדים - "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה", "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" - זה יום הכיפורים -- "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ" - אפילו מלאכת אוכל נפש
('דברי אליהו' לפרשת אמור עמ' כט)

3.שבע ופסח: 
א.שבעת ימי הפסח:
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: (שמות יב,טו)

ג.שבעה ימי שבתא- שבזכות ששמרו את השבת נגאלו ממצרים:
פירוש "ישמח משה", כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו ובחר ביום השביעי, וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו, וזהו 'ישמח משה במתנת חלקו'. ( טור אורח חיים רפא)

נִרְפִּים אַתֶּם, לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתָיו, קְדוֹשִׁים הֵם. עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר וגו' תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְיָדָם מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן, לְפִי שֶׁהָיוּ נָחִין בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶן פַּרְעֹה, תִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו', אַל יְהוּ מִשְׁתַּעַשְׁעִין וְאַל יְהוּ נְפִישִׁין בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.  (שמות רבא,ה,יח)

ג.יריית הפתיחה לספירת העומר:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג,טו)

4.יסוד המספר 7 בספירת העומר:

א.מדוע ספירת העומר נמשכת שבע שבועות דווקא ולא הסתפקה התורה  7 ימים?
טעם כמותי:

...ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם...(אור החיים,שם)

טעם איכותי:

טעם לז' שבועות דווקא ולא ז' ימים שמספר ז' ימים הנאמר בטמאים שמספר מצאנו בשבעה דברים ואלו הן א׳ נדה, ב׳ זבים, ג׳ יולדת , ד׳ מת , ה׳ נגעי הגוף ו נגעי בגדים ז' נגעי בתים . בכולן תלויה טהרתן אחרי מלאת להן שבעה ימים ומשבעהה טומאות אלו לא היו נזהרים במצרים או הם או הרומז אליהם מע״ז שבידם ומתקרובתן שאכלו מזבחי מתים ולעומתן הוצרכוו לספיר ז׳׳פ שבעה לטהר מידי ז' טומאות אלו להיות ראויין לקבלת התורה (ילקוט יצחק,מצוה שז, אות ז)

ב.מה טעם קוראים אחרי ספירת העומר את "למנצח בנגינות"?

ול פ י דעתי לכך תקנו קריאת מזמור אלהים יחנני ויברכנו מלבד שיש בו מ"ט תיבות כנגד מ"ט ימי הספירה והם ז פסוקים מפסוק א -להים יחננו וכו' מ פס' כנ ג ד ז' שבועות ותמצא שיש בפסוק ראשון ז תיבות ו בכתב אחרון ז ' תיבות ל רמוז שמצוה לממני שבועות (כסף משנה לר' יאשיהו פינטו,פרשת אמור)

ג.מדוע נוהגים לומר אנא בכח אחרי ספירת העומר?

לפי שבאנא בכח יש שבעה פסוקים כנגד שבעה השבועות של ספירת העומר

(ע"פ ספר הזיכרון להרב יצחק נסין להרב יצחקה וניסי כרך א' עמוד קנ"ב כרך ראשון עמ' קנד הערה 7)

חלק ג- המספר 7 אצל אומות העולם:

1.לא כולם השתמשו בשבוע בן 7 ימים:

*המצרים הקדמונים הגדירו שבוע בן 10 ימים.
*הליטאים החזיקו בשבוע בן 9 ימים לפני שאימצו את הנצרות.
*הצרפתים בזמן המהפכה אימצו אף הם שבוע בן 10 ימים. בין השנים 1793 ועד 1806 השנה חולקה ל12 חודשים וכל חודש חולק ל 3 "עשורים" כלומר שבוע בן 10 ימים. צעד זה היה כמובן מאוד לא פופולארי כי כעת היו 9 ימי עבודה על כל יום חופש. בנוסף היום חולק ל-10 שעות, כל שעה הייתה בת 100 דקות וכל דקה הכילה מאה שניות.
*המאיה הגדירו שבוע בן 13 יום או 20 יום (בתלות בלוח בשימוש).
*ברית המועצות השתמשה בשבוע בן 5 ימים בין 1929-30 כאשר אחד מימי השבוע היה חופשי. השבוע הורחב ל6 ימים בשנת 1931 ובשנת 1940 אורך השבוע הסתנכרן עם שאר העולם ל 7 ימים.

(ע"פ  ד"ר מאיר ברק) 

2.יתרו והמספר 7:

א.שבע בנות:
וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן (שמות ב,טז)

ב.שבע שמות:
וישמע יתרו -שבע שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, בן רעואל, פוטיאל, קני. 
יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. 
יתרו, שייתר במעשים טובים. 
חובב, שהיה חביב למקום. 
רעואל, שהיה כריע למקום. 
פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. 
קני, שקנא לשמים וקנה לו תורה. (מכילתא יתרו א)


על כן יש לו שבעה שמות לעומת שבע המהויות שבו. ובזה נוכל להבין הטעם שלא היה נמצא זיווג למשה רבינו ע"ה אצל ישראל רק אצל יתרו, דכמו שהיה יתרו כללי, כן היה משה רבינו ע"ה כללי, שהיה שקול נגד כל ישראל, וכן מצינו במשה רבינו ע"ה, שהיה לו שבעה שמות... ובזה מיושב מה שהקשה כ"ק אאמו"ר זצללה"ה על מה שכתוב חותן משה, הלא אין קורבה לגרים, דכקטן שנולד דמי, ולהנ"ל ניחא, דהנה הטעם שגר הוא כקטן משום שסילק עצמו מכל בחינותיו ונטפל ונספח על בית ישראל, מה שאינו כן ביתרו, דהוא לא הלך ממהות שלו רק כמו שהוא במהותו לקח הכל והפכו לקדושה... (שם משמואל,יתרו תרע"א)

ג.בפרשת יתרו יש חיבור בין התורה ל-7 מצוות בני נח:
היה מתאים בהחלט שאנחנו אם נספור את האותיות המרכיבות את עשרת הדברות אנחנו נמצא שם 613 אותיות אבל מה נעשה שזה לא נכון, יש שם 620 אותיות כנראה שלא די ב613 מצוות יש צורך בעוד 7 מצוות. מהם אותם 7 מצוות?, כמובן, שבע המצוות שנצטוו בהם בני נוח (ע"פ הרב אורי שרקי)

3.בלעם והמספר 7:
א.בלעם בונה 7 מזבחות ומקריב 7 פרים ו-7 אלים:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק בְּנֵה לִי בָזֶה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וְהָכֵן לִי בָּזֶה שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:
יש סודות עמוקים לא יבינום כי אם מתי מספר ושביעי בימים ובחדשים ובשנים ושבעה כבשי העולה ושבעה הזאות גם אמר השם לאיוב קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה והמשכיל יבין: (אבן עזרא,שם)
 שבעה פרים ושבעה אילים. וכן עשה איוב כי כן מנהג בני נח להקריב ז' ז' כנגד ז' מצות שלהם: (בעל הטורים,שם)

ב.טענתו של בלעם כלפי ה':
וְלָמָּה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת שֶׁבָּנוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים מֵאָדָם וְעַד משֶׁה וְנִתְקַבְּלוּ, אָדָם וְהֶבֶל וְנֹחַ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָמָּה קִבַּלְתָּ אֶת אֵלּוּ לֹא בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁעָבְדוּ לְפָנֶיךָ קִבַּלְתָּם, לֹא נָאֶה לְךָ שֶׁתְּהֵא נֶעֱבַד מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת וְלֹא מֵאֻמָּה אֶחָת, הֱשִׁיבוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (משלי יז, א): טוֹב פַּת חֲרֵבָה, טוֹב מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, (משלי יז, א): מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַכְנִיס מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל. 
(במדבר כג, ב ג) (במדבר רבא, כ,יח)
שורה תחתונה: אומות העולם בסופו של דבר מכירים בעליונות המספר 7
השמעת על אומה החולקת בדבר השבוע המוכר לכולנו, המתחיל ביום ראשון ונשלם ביום השבת? וכיצד הודו בזה אנשי סין ואנשי איי המערב? ... סיבת הדבר בהיות כל האנשים בנים לאדם או לנח וקביעת השבוע נמסרה להם  בקבלה מאביהם הראשון. (הכוזרי א' נ"ז-נ"ח).


סיכום: סודו של השבע

1.מה מהות המספר שבע ביהדות?


המספר שבע מסמל את הקדושה בזמן. יש מעגלים-מעגלים של שביעיות, ספר הזוהר מעיד על כך באומרו שהשביתה ב"שבע" מקיפה את היקום כולו:

אדם פרטי שובת פעם בשבעה ימים,
האומה נחה שבעה שבועות – מיציאת מצרים ועד לקבלת התורה,
הטבע שובת פעם בשבע שנים – בשנת השמיטה,
החברה הכלכלית כמכלול – שובתת פעם בשבע שמיטות (ביובל),
ההיסטוריה – פעם בשבעת אלפים שנים,
ההוויה כולה – כל חמישים אלף שנים (שבע שמיטות עולמיות).

בנוסף, בפירושו על פרשת בהעלותך, רבינו בחיי אומר כי מספר ה"יובלים הגדולים" (של חמישים אלף שנה) הוא שמונה עשר אלף, ושמונה עשר אלף פעמים חמישים אלף שנים הם תשע מאות מיליון שנה.

כלומר, ההיקף הכולל של ההיסטוריה כולה הוא אדיר, אלא שהתורה מצמצמת את הנושא הזה לרמיזות בלבד, מפני שאם ידע האדם שהוא שייך ליחידת זמן של מאות מיליוני שנים – הוא ירגיש אבוד, ולכן מוטב שידע שהוא חי בתור מחזור של שבעת אלפים שנה - שזהו דבר אותו הוא יכול להכיל.

יחד עם זאת, מידי פעם חשוב שהאדם ידע שמה שהוא עושה בתוך יחידת הזמן הקטנה שלו משתלב במהלך רחב הרבה יותר.

(ע"פ הרב שרקי*,נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהר-בחוקותי, מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה)

2.סוד המספר 7 :

...מסמל את התוכן של הדבר ואת משמעותו, ''נשמת'' הדבר היא המימד הנוסף שבו. ולדו ג מא, ספר מורכב משש פאות מששת צדדיו, אך הוא עצמו מהווה מרכיב נוסף- הוא התוכן הרוחני, משמעות, ומטרה, הוא הרוח הזורמת בינות לדפים. הכתוב בו פורץ הרבה מעבר לגבולותיהם של הדפים האגודים בו. בדומה לכך, האדם הינו ישות חומרית בעלת שלשה מימדים וששה צדדים, כמו כל חפץ אחר בעולם, אך נשמתו היא המרכיב הנוסף בו, היא התוכן והמשמעות שלו, והיא אף פורצת את גבולות החומר ויכולה לראות את מרחבי תבל העצומים ולהתבונן ביופי הבריאה הממלא את חלל העולם. לכן המספר שבע מבטא את מימד של הקדושה שבתוך הטבע הנקודה הפנימית שבתוך המימדים הטבעיים. המספר שמונה הוא מבטא את מימד הקדושה שמעל הטבע. (ׁשַבת הָאָרֶץ/עמוס מימון, הלכות שמיטה לתלמיד לימוד הלכה ממקורה וטעמה מדריך למורה , על פי דרשת המהר"ל לשבת הגדול)

בשולי הדברים: הנשמה היתרה של שבת - מכח היותו היום השביעי, שבע במשמעות נשמת המציאות:

דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב''ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר {שמות לא-יז} שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש (ביצה טז,ע"א)

______________________________________________________________________
*המקור לדברי הרב שרקי:
וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְ-ה-וָ-ה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר י,לו)

 ועל דרך הקבלה ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם כי נרשמו בה שבעת אלפים כמו בפסוק ראשון, ודרשו חז"ל (ראש השנה לא.) שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב. והענין הזה רוצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורב והשממון, וכיון שהתורה כולה בנויה ומיוסדת על חידוש העולם יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, וזהו שכתוב (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף, כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לנבראים כולם כן עתיד שיהיה אחרון לכולם, ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון, ודוד ע"ה ביאר זה ואמר (תהלים קב, כו) לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלופו:
 ואות אלף הששי רשומה במלת אלפי לרמוז שיתא אלפי, והשביעית נחתמה במלת ישראל ופירוש ישראל בכאן הסרת הכוחות כי הפסק המשכתם באותו זמן הוא האלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב (הושע ט, יב) בשורי מהם, בשי"ן במקום סמ"ך, והוא מלשון הסרה וביטול. ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו ואפשר שתתפרש על שתי לשונות, אפשר לומר כי כשם שמורה על החורבן כן תורה על הבריאה שלאחר החורבן כי הוא כולל שררת הכוחות, ורמז לך כי אחר חורבן האלף השביעי ואחר ביטול הכוחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש בעולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב (תהלים כד, ב) ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דיבר על החורבן מתחילת המזמור שישוב הכל לסיבה ראשונה, ודיבר גם כן על החידוש:

 ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת שהזכיר שם (שם צב, יג) צדיק כתמר יפרח, רמז להויה של אחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכולו במלת לעשות (בראשית ב, ג) לרמוז מעשה אחר השבת, וכבר הזכרתי שם, וזהו יפרח בימיו צדיק, בכל שמיטה ושמיטה, ורב שלום עד בלי ירח (תהלים עב, ז), ביאורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כוחות העולם, והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו:

 ומה שבאה הנו"ן הפוכה כי כשם שמכתב האות בתיקונו כראוי מורה על קיום דבר כך היפוך האות וביטולו מסידורו הראוי מורה על ביטול דבר וחורבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה. ואמר הכתוב (איוב ט, ה) המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, וכתיב (תהלים מו, ג) על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים, ביובל הגדול, שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם. וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן. והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל:
 וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא תהלה לדוד (שם קמה) לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו. וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר סומך ה' לכל הנופלים, הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן:
 וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמיטה והיובל שהם מן המצוות המקובלות. ויען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך אוכיח לך מה הסיבה בחורבן העולם ובחידושו בשמיטות, ומה הסיבה גם כן בביטול המציאות ובחידושו ביובלים. ידוע כי שש ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה ביומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה, ויום שני החסד, ויום שלישי הגבורה, וכן כולן, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו, העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמו ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כולן ושביתתו ומנוחתו היא פעולתו, וזהו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי (שמות כ, י), כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום שביעי שהוא יסוד:

 והענין הזה מבואר לדוד המלך במזמור לה' הארץ ומלואה (תהלים כד), כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון והתחיל בהתחתונים וסיים בעליונים, הוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף אמר (שם, ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם כי איני רשאי להרחיב בהם ביאור. ואם כן יתחייב שיהיה כל המציאות כולו בטל ונעדר ואחר היובל יתחדש המציאות כולו כי יחזרו העשר כבתחילה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים מימי קדם, וכן מיובל ליובל עד שמונה עשר אלף יובלין, כי כל ספירה וספירה תפעול אלף יובלין, וזהו כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה, ומפני שלא תבין שילכו היובלין הללו אל לא תכלית ולאין סוף לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה לישב עולמו שתי רבבות שהם עשרים אלף יובלין, ואמר אלפי ישראל לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן (שם סח, יח), אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומר שהם אין ולכך אין להזכיר האלפים ועל כן הם שמונה עשר אלף יובלין, וזהו סוד הכתוב (יחזקאל מח, לה) סביב שמונה עשר אלף, וכן בפרק קמא דעבודה זרה (ג ע"ב) איבעית רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בשמונה עשר אלף עולמות שלו שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן, כן מלת ישראל במקום הזה מלשון הסרה שתסיר שני אלפים משתי רבבות, שמענה ואתה דע לך:

 והנה זה מן הדברים הנמנעים שאין לנו להרהר בהן, והוא שאמרו (חגיגה יא ע"ב) מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן הפוכה, והוא כי מלת בנסע ירמוז למספר יעקב ועל שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ואחוריו לארבע רוחות העולם על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה:
(רבנו בחיי על במדבר פרק י פסוק לה )

המקור לסוד המספר 7 בדברי המהר"ל:

ור"ל מפני שיש בישראל מעלה זאת שאינם נתונים תחת הטבע שהיא גשמית אבל מדרגתם על הטבע הגשמית, ולכך נתן להם השם יתעלה המילה ביום השמיני. כי שבעה ימים הם ימי הטבע שהיא גשמית שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית, וביום השמיני שהוא על מספר שבעה צוה המילה מה שחסר בטבע הגשמית שהיא הערלה. ולכך ראוי לכהן להיות נכנס לפני ולפנים שמקום זה מקודש ונבדל מן הגשמי שנקרא קודש קדשים בזכות המילה ובזכות התורה שהיא על טבע הגשמית.....

ולכך האדם יש בו כל ששה קצוות, שהרי ראשו הוא לשמים וכאילו דבק ראשו בשמים ורגליו לארץ גופו לארבע רוחות, ובזה נראה כי האדם הוא הכל, כי הבהמה אין ראשה לשמים ולכך אין לומר כאילו ראשה בשמים. וקודם שיחטא האדם היה האדם כולל עולם לגמרי עד שחטא ומעטו השם יתעלה שלא היה לגמרי כל העולם. אבל מכל מקום יש בו כל העולם בצד מה, שהרי יש בו ששה קצוות שהם המעלה והמטה וארבע רוחות. (דרשת שבת הגדול למהר"ל)

http://www.malchuty.org/2009-06-16-14-01-37/769-2012-09-19-06-48-37.html


http://www.arachim.org/FAQSDetail.asp?FaqID=2488


http://www.sefaria.org/Drashot_Maharal,_Drush_L'Shabbat_T'Shuva.5-7?lang=he&with=all&lang2=he

4 שירים- כנגד 4 דורות (ועוד שיר אחד מקדים)

0.האביב בפתח/אהוד בנאי:

האביב בפתח
שוב חשים בריח
לא צריך שבשבת כדי לדעת
שיהיה שמח

הילדה חוזרת
מן הגן קורנת
בידה זר של יסמין פורח
שרה שיר שמח

דודה מלכה מקפיאה את הבמיה
שלא יחסר מחוץ לעונה
איפה נעשה את הסדר?
כמו בשנה שעברה.

האביב בפתח...
שילמנו חשבונות חשמל
טלפון מים ומיסים
זהו ראש חודש ניסן
ואלה הם החיים

1.דור המייסדים- סבא וסבתא רבה:

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם / אמנון ריבק
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

2.דור הסבא והסבתא (המארחים):

אגדת החירות /טליה גלזר

.... והיא שעמדה
וניקתה ושטפה
וצחצחה והכשירה
והגעילה וליבנה
וכוותה את עורה בסודה קאוסטית
והרסה בגדיה עם אקונומיקה
ובישלה וצלתה ואפתה
והכינה שש צלחות סדר
וערכה שולחן לשלושים איש
וכיבסה וגיהצה בגדי חג 

והיא שעמדה והגישה ופינתה את הסעודה
והיא שעמדה ב"שפוך חמתך"
לא הספיקה לשיר "הלל" ו"חד גדיא"
כשהניחה לרגע את הראש
ונרדמה..

3.דור ההורים (העייפים):

עבדים/ברי סחרוף

על נהר אספירין ישבנו 
במקומות המוכרים 
לא שומעים לא רואים 
כאילו אנחנו אוויר 
עוד מעט יגמר הסרט 
בקרוב המציאות 
התמונה מטושטשת 
והצליל לא ברור 

כי כולנו עבדים אפילו 
שיש לנו כזה כאילו 
פותחים פה גדול 
ומחכים לעונג הבא 
כולנו מכורים של מישהו 
שמבקש עכשיו תרגישו 
פותחים פה גדול 
ומחכים למנה הבאה 

חלונות ראווה יפים פה 
זה הכל למכירה 
גם אנחנו תלויים 
עם פתקי החלפה 
אז מה נעשה עם הכעס הזה 
מה יהיה עם הקנאה 
כולם רוצים להיות חופשיים 
אבל ממה אלוהים ממה 

4.דור הילדים (השובבים):
ארבעה אחים/נעמי שמר

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

הגדה של פסח- ליקוטים

1.כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.
2.הא לחמא עניא:הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין.
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין.
טעם אמירה בארמית:
א.נועד כהסבר לילדים למה מחלקים את המצה כדרכו של עני, ולפיכך יש לאומרו בשפה שהילדים יבינו(פירוש ההגדה המיוחס לרשב"ם; ראבי"ה, ב, תקכה;)

ב.מאחר שמזמינים את כל הרעבים לבוא לאכול, יש חשש שהדבר יראה כאילו מזמינים את המזיקים, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמזיקים אינם מבינים(פירוש ההגדה המיוחס לרש"י; מחזור ויטרי, הלכות פסח, סימן צה)

ג.כדי שהמלאכים לא ישמעו את עם ישראל מתפארים, ויקטרגו עליהם שאינם ראויים לגאולה, אומרים את הפסקה בארמית, שהיא שפה שהמלאכים אינם מבינים (פירוש הריטב"א להגדה)
(אליבא דויקיפדיה)


3.בין פסח לשאר המועדים:

א.פסח ושבועות- 
אמר ריש לקיש: גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶך" (הו' יד:ב). הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול. איני? והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה!" (יח' לג:יט) - לא קשיא; כאן - אהבה, כאן – מיראה
(יומא פו, ע"ב)

זדונות הופכים לזכויות: בפסח ירדו ישראל אל מ"ט שערי טומאה , במשך 49 ימים של ספירת העומר עם ישראל מתעלה למ"ט שערי בינה כשיום השבועות הוא שער הנון.

ב.פסח וראש השנה- 
ר"ה: תשליך-ניעור בגדים פיזי עם משמעות פנימית-רוחנית.
פסח: ביעור חמץ- ביעור החמץ הפיזי והרוחני

ר"ה:אכילת סימנים עם משמעות סמלית לעתיד- ראש דג,תמר, תפוח בדבש וכו'
פסח: אכילת מאכלים עם משמעות סמלית לעבר -מצה,מרור,כורך וכו'

ג.פסח ויום הכיפורים- 
יחסי הדוד והרעיה מתחילים בשיר השירים שנקרא בפסח ומסתיימים בלוחות שניים- כתובה נצחית.

ד.פסח סוכות:

ויִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם: ... וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת (במדבר לג,ה)

ה.פסח ושמיני עצרת: מוריד הטל מול משיב הרוח
מאימתי מזכירין גבורות גשמים רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג ר' יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג אמר לו ר' יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר אמר לו ר' אליעזר אף אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו אמר לו א"כ לעולם יהא מזכיר אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה ביו"ט האחרון של חג האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר ביו"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר (תענית ,פרק א, משנה א)

ו.פסח וחנוכה:

גזירות אנטיוכוס לא ביקשו להשמיד את עם ישראל פיזית אלא רוחנית, בצורה מתחכמת

גזירות פרעה החלו בפה רך(פרך), "הבה נתחכמה לו"

ז.פסח ופורים:

א.ליבה של מגילת אסתר- הטלת הפור, תעניתה של אסתר ותליית המן- התרחשו בי"ג -ט"ז בניסן

ב."בכל דור ודור עומדים עלינו להשמידנו" (מתוך ההגדה)

ג. שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום (פסחים ו,ע"א)

4.עבדים/ברי סחרוף

על נהר אספירין ישבנו 
במקומות המוכרים 
לא שומעים לא רואים 
כאילו אנחנו אוויר 
עוד מעט יגמר הסרט 
בקרוב המציאות 
התמונה מטושטשת 
והצליל לא ברור 

כי כולנו עבדים אפילו 
שיש לנו כזה כאילו 
פותחים פה גדול 
ומחכים לעונג הבא 
כולנו מכורים של מישהו 
שמבקש עכשיו תרגישו 
פותחים פה גדול 
ומחכים למנה הבאה 

חלונות ראווה יפים פה 
זה הכל למכירה 
גם אנחנו תלויים 
עם פתקי החלפה 
אז מה נעשה עם הכעס הזה 
מה יהיה עם הקנאה 
כולם רוצים להיות חופשיים 
אבל ממה אלוהים ממה 


5.ארבעת הבנים- מיהו הבן האידאלי?

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.
כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה. אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים.

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. (מתוך ההגדה)


"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הדבר בא למעט פרט נוסף. וא"כ ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו, שכלל לא הגיע אל הסדר. ההגדה מונה את ארבעת הבנים. "אחד... ואחד... אחד... ואחד..." ביטוי זה בלשונם של חז"ל הוא ביטוי של השוואה. כי כולם באים אל הסדר. אך גם מן הבן החמישי אין להתייאש. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו הוא להשיב לב בנים על אבותם. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא אתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו אל אליהו, שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ".

הבן הראשון הוא "דתי". בשבילו ליל הסדר הוא אוסף של הלכות, והוא אינו מתייחס אל התוכן המרכזי, שהוא יציאת מצרים. גם התשובה אליו היא בהתאם, תשובה הלכתית, אבל הוא "מפספס" את כל תכנו הלאומי של החג. השאלה העניינית ביותר היא של הבן התם: "מה זאת?". הוא פתוח לקבל תשובה של תוכן, ואכן הוא מקבל אותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים".

ושאינו יודע לשאול, צריך לפתוח לו את הראש, לגרום לו לשאול. איך עושים את זה? אומרים לו "לאמור", דהיינו: שיאמר למישהו אחר. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". למי הוא צריך "לאמור"? - לבן הרשע. ומה יאמר לו? - את התשובה השמורה לו: "בעבור זה עשה ה' לי...". המפגש עם הרשע ינער את הבן ויוציא אותו מאדישותו.

הרשע חושב את עצמו לאידיאליסט. הוא אומר: מדוע העבודה הזאת היא "לכם", למילוי הכרס הגופנית או הנפשית שלכם, ולא "לו", לריבונו של עולם? והתשובה היא: אם אתה חושב שהאידיאלים שלך נקיים מנהנתנות אישית - אתה טועה ומוציא את עצמך מן הכלל האנושי. אומרים לרשע היא שאילו היה שם הוא לא היה נגאל. אך מה אפשר לעשות, שהוא לא "שם" אלא "כאן", והוא כבר נגאל, בעל כרחו. גם הרשע, סופו להיתקן. (רק צריך להקהות ולעדן את העוקץ הנושך של שיניו).

עכשיו מובן מה שנאמר לפני כן: "ברוך המקום" - ברכתו של הבן החכם, שחכמתו נותנת מקום להשראת השכינה בעולם. "ברוך הוא" - ברכת הבן הרשע שאין לו שום זכות מלבד היותו "הוא" - חלק מסגולת ישראל. "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" - זה הבן התם שמוכן ללמוד תורה. "ברוך הוא" - זה שאינו יודע לשאול, שאף הוא אין לו מעלה מלבד עצם קיומו. והיכן הבן החמישי? - הוא בא אחר כך: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא"!

מאחר ו"שאלת חכם חצי תשובה", ניתנת חצי תשובה כבר בשאלתו של החכם. שאלה גדולה שואל הבן החכם בהגדה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם"? מבקש הוא ללמוד את ההלכה, על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמנם בליל הסדר אין די זמן כדי לענות לו על שאלתו. הן כל החיים לא יספיקו כדי לתת את התשובה המלאה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומלמדים אותו את ההלכה האחרונה מהלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". - זוהי תשובתה של ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר.

אך התשובה המופיעה בתורה לשאלת החכם - אחרת היא לחלוטין, ולכאורה אינה ממין הענין. לאחר שהבן שואל את אביו: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם", מצפים היינו להדרכה כיצד ללמדו את כל התורה כולה, על פרטותיה וכללותיה. תשובת התורה - מפתיעה במבט ראשון. לא לימוד הלכה יש בה, כי אם סיפור היסטוריה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוהינו כאשר ציונו" (דברים ו, כא-כח).

עומדים אנו ותמהים: הרי הבן ביקש ללמוד הלכה! מדוע אם כן אנו מצווים לספר לו סיפורים היסטוריה? יתירה מזאת: מטרתה של יציאת מצרים, לפי הפסוקים הללו, איננה לשם קבלת התורה בהר סיני. יציאת מצרים היא "למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ". ורק כפועל יוצא מכך ניתנת לנו התורה. האם זוהי התשובה לשאלת החכם? ירדה התורה לסוף דעתו של הבן החכם. גם אם הוא לכאורה שואל רק שאלה של אינפורמציה: מהם העדות והחוקים והמשפטים, בעצם הוא מוטרד (או אמור להיות מוטרד) בשאלה הרבה יותר עמוקה: מהי המשמעות של אותם עדות, חוקים ומשפטים? מדוע עלי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, כל כך הרבה מצוות ואיסורים? לשם כך צריך לפתוח את הדיון ביציאת מצרים. אז נוצרנו כעם לפני ה' א-להינו. ייעודנו - להיכנס אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, ובה לחיות את חיינו כעמו של הקב"ה. אגב כך קיבלנו גם מתנה: תורה ומצוות, לטוב לנו ולהחיות אותנו. ואף על פי שהמצוות הן לטובתנו, אומרת התורה: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו אשר ציוונו". כלומר, אמנם המצוות הן לטובתנו, אבל מן הראוי שנקיים אותן לשם שמים. אם חשב הבן החכם שתכלית חייו היא שמירת המצוות באופן אישי, בא אביו ומסביר לו שעליו להפנות את תשומת הלב אל הייעוד הלאומי; וכפועל יוצא מכך לראות את תפקידו האישי בקיום מצוות ה' ולא במקום היעוד הלאומי. זוהי התשובה שנותנת התורה לבן החכם.

התשובה בהגדה - שונה היא עד מאד. לא הסבר רעיוני יש בה, כי אם תשובה הלכתית. ההגדה שבידינו - הגדת החורבן היא, עת יצאנו לגלות. בגלות לא ניתן להדגיש כראוי את מקומו של הייעוד הלאומי. במקומו יש הכרח להדגיש את עבודת ה' האישית. "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". על כן לא יזכה הבן השואל שאלת חכם כי אם ל"חצי תשובה". והתשובה השלימה תבוא אי"ה בקרוב, עם הגאולה השלימה.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". במחשבה ראשונה - אין הם שווים זה לזה. שניים מהם, חשובים הם עד מאד: החכם חשוב בחכמתו, ואף הרשע - ברשעתו. ואכן עיקר השיחה בליל הסדר מוקדש לביאור עניינם של שני בנים חשובים אלה. אך בעל ההגדה, לא כן עמו. כל אחד מן הבנים, למן החכם ועד זה שאינו יודע לשאול, חשוב הוא בפני עצמו. אין לפניו, חכם ורשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא: "אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", מעין דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". כל אחד מהם - אחד הוא, יחיד ומיוחד. לכל אחד מהם תפקיד וערך משלו, וכולם יחד בונים את הבית היהודי היושב אל שלחן הסדר.

בהגדות רבות מקובל לצייר את הבן התם כמין "תמים" העושה "פרצוף תם". ואם כך הם פני הדברים, קשה מאד להבין את התשובה. מדוע אומרים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"? מדוע זהו הדבר המתאים לו לתם, להיפגש דווקא באותה "אלימות א-להית" שהביאה ליציאת מצרים? אלא שאין התם תמים כי אם "תמה". שאלתו באה מתוך תימהון. דברים מוזרים ביותר הוא רואה לנגד עיניו. שאלת התם מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור. ואף השינויים הנעשים בליל הסדר - כדי להתמיה את התינוקות - לא נעשו אלא כדי לעורר תמיהה זו, שהחכם אינו זקוק לה ולרשע לא תביא כל תועלת. אצל הבן הרשע נאמר: "כי יאמרו אליכם בניכם", ולא כתוב 'לאמור'. אצל הבן התם, נאמר בפירוש: "כי ישאלך בנך... לאמור". הוא שואל, ושאלתו היא "לאמור", דהיינו: בצפייה לאמירה של אביו. בעוד שה"גולם" של פרקי אבות הוא "נבהל להשיב", התם אינו אפילו 'נבהל לשאול'. הוא לא שואל מיד ברגע שרואה את הדבר המפליא. השאלה באה לאחר זמן: "כי ישאלך בנך מחר."

שאלת התם, אינה "שאלת טיפש" כלל ועיקר. אין זה החכם, שניתן לראות בו ניצנים של "חכמולוג", השואל שאלה מחוכמת על "העדות, החוקים והמשפטים" וזוכה (בתורה) לתשובה שאינה ממין השאלה. התם פתוח לחלוטין. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית על מה ששאל. הוא שאל על הקדשת הבכור ועריפת החמור, וקיבל את התשובה בשלמותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". בחוזק יד פדה ה' את בנו בכורו ממצרים. זהו מקור קדושתו של הבכור, מחד גיסא, והמקור לפגיעה הכוחנית וחזקת היד בבכורו של החמור. תמימים נהיה עם ה' א-להינו.



6.סדר המכות:

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים:

דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.

הקפת שלשה מרחבים של המציאות:

 דע כי כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להביא המכות על המצרים ובקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך

כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאלו התחיל באחרונה היה שולחם מיד ולכן התחיל במכה שהיא למטה במדריגה. והנה המציאות הארץ והמים וכל התחתונים זהו מציאות אחד,

עד חלל העולם שהוא ממוצע בין הארץ והשמים זהו מציאות שני,

והשמים אשר הם למעלה מחלל העולם הוא מציאות שלישי.

נמצא כי המדריגות הם שלשה :1.התחתונים 2.והעליונים 3.והחלל ביניהם ממוצע בין שניהם,

והאדם הוא בחלל שם משכנו ושם ישיבתו.

והנה שלש מכות הראשונות דם צפרדע כינים הם בתחתונים, שזהו שנהפך היאור לדם והיאור היה משריץ צפרדעים והארץ כנים.

ומכת ערוב דבר שחין לא היתה בתחתונים כלל אם בשוכנים בחלל העולם, כמו הערוב מן החיות רעות שוכנים בחלל העולם, לא כמו הצפרדעים וכנים שהם במים ובעפר, אבל הערוב שהם חיות רעות ודבר בבהמות ושחין לאדם ולבהמות הכל בבעלי חיים שהם בחלל העולם, ולא כן הראשונים אין דירתם בחלל, שאין הצפרדעים דירתם רק במים ואין דירת

הכנים דק בעפר לא בחלל העולם, שאין נקרא שרץ השורץ על הארץ דירתו בחלל העולם כי אם הבהמה והאדם שאינם שרץ הארץ. ואפילו אם היו הכנים נקראים שהם בחלל העולם מה שאין הדבר כך כלל וכלל, לא שייך שיהיה

נקראת מכת כנים בחלל העולם, שהרי המכה היתה לעפר כדכתיב נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו'.

ושלש אחרונות הם בשמים, כי הברד מן השמים כדכתיב בקרא, והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים והחושך שלא ישמש למצרים מאורות השמים הרי זה שלשה מכות אחרונות בשמים, ואחר כך מכת בכורות היא על הכל שהרי היא לנשמת האדם העליונה שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים. לפיכך יש סדר מיוחד למכת דם צפרדע כנים, וסדר מיוחד למכת ערוב דבר שכין, וסדר מיוהד למכת ברד ארבה חושך בכורות. (מהר"ל,גבורות ה',פנ"ז)

ג.קשר סיבתי בין המכות:

...והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן הוא:

שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות

לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים כי מעפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים נמצרים.

ובסבת עפוש -הדם ועפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכנים.

ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב.

ובסבת כל העפושים ההמה נפסל עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדבר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים, וכנים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם היו מסבבים הדבר בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העפוש כמו שנבלות האדם מסבבותת הדבר בבני אדם אבל גם באותו העפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות כי אם היות שעפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחריי שיבאש והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות לכן סבב השחין ולא הדבר. ומהם היתה הסבה שלא יתחדש הדבר אז בבני אדם כדי שפרעה יוכל לסבול המכות כולן עד העשירית האחרונה שהיא מכת הדבר בבכורות. וכבר ביאר לו יתברך זה באמרו מיד אחרי מכת השחין "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי" וגומר רוצה לומר שעתה כמו ששלח בו השחין היה שולח בו הדבר אלא שלא רצה לעשות זה כדי שיוכל פרעה להמתין ולקבל כל המכות .

והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם שזה הוא סבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית וגם בסבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים . ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישוט המים ויזדכך האויר מעכירותו וכן היה במבול כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים .

והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי שהוא רוח ים שנשא את הארבה ממצרים והלאה לצד מזרחי דרומי דרך נשיבתו שהוא פאת ים סוף כי אז תשש רוח הקדים ונחלש חוזקו מפני תוספת חום המתח ההוא על מקום מקורו. ויתכן שהרוח ים התחיל לנשב בערב בכל הלילה וכבוא הבקר והגיעו לים סוף נחלש אם מפני חום ים סוף ואם מפני רות מזרחי שנשב בבקר ובבוא שתי הרוחות יחד זה כנגד זה לא יכול הארבה ללכת אנה אנה . וכאשר רוח קדים לא יכול להוליך הארבה להלאה ורוח ים היה חזק תקעו בים סוף באשר הוא שם.

ומפני שרוח ים הוא לח מאד ללחות מקורו גס למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות לכן בהיות חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסבות שאמרנו הרי לך גם כן איך נחלש החשך במצרים שלשה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה.

ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה בדבר כמו שכתבו הרופאים . הנה התבאר גם בזה האופן הנ"ל שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסבות והמסובבים האלה: (אברבאנל,פרשת וארא)

7.מטרת המכות- ידיעת ה' :  10 ידיעות כנגד 10 המכות: (ע"פ עיונים חדשים בספר שמות לנחמה ליבוביץ)

לפני מופת התנין:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בִּנְטתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם (שם,ז,ה)
דם:

כּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה בְּזאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה הִנֵּה אָנכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם (שם,ז,יז)

צפרדע:

וַיּאמֶר לְמָחָר וַיּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי-אֵין כַּי-ה-וֹ-ָה אֱ-לֹ-הֵ-י-נ-וּ (שם,ח,ו)

ערוב:

וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שם,ח,יח)

ברד:

כִּי בַּפַּעַם הַזּאת אֲנִי שׁלֵחַ אֶת-כָּל-מַגֵּפתַי אֶל-לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמנִי בְּכָל-הָאָרֶץ (שם,ט,יד)

וַיּאמֶר אֵלָיו משֶׁה כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר אֶפְרשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְ-ה-וֹ-ָה הַקּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַ-י-ה-וֹ-ָה הָאָרֶץ (שם,ט,כט)

ארבה:

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה (שם,י,ב)

מכת בכורות:

וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַ-פְ-לֶ-ה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שם,יא,ז)

אחרי יציאת מצרים:

וְחִזַּקְתִּי אֶת-לֵב-פַּרְעה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעה וּבְכָל- חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וֹ-ָה וַיַּעֲשׂוּ-כֵן (שם,יד,ד)

לפני קריעת ים סוף:

וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (שם,יד,יח)