בראשית-נח: קורא בשם

פתיחה: מהו שם? התוכן של הנשמה
שם האדם =מטרה("לשם")
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (בראשית ב,כ)

ונמצא כי כאשר נולד האדם, וקוראים לו אביו ואמו שם אחד העולה בדעתם, אינו באקראי ובהזדמן, כי אם הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, כמש"ה אשר שם שמות בארץ, כפי מקום האבר שבאדם העליון, אשר ממנו חוצב, והשם הזה נרשם למעלה בכסא הכבוד כנודע, ולכן ארז"ל שמא גרים.(האר"י,שער הגילגולים,הקדמה כג)

1.אדם- משמעות השם:הפוטנציאל הגלום

...וְאַתָּה מַה שְּׁמֶךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי נָאֶה לְהִקָּרֵא אָדָם שֶׁנִּבְרֵאתִי מִן הָאֲדָמָה (בראשית רבא,יז,ד)


והלא כל בעלי החיים נבראו מן האדמה רק רצה לומר שממה שהתקבצו בנפשו כל כוחות בע"ח מבואר שהוא נברא מכל האדמה , לא מגוש אחד(מלבי"ם, בראשית ב יט-כ)



בהמה- בה מה, אדם- מוציא פוטנציאל כמו האדמה:
ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו ע"א) והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.(מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ג)

האם מימש את שמו? לא, עד שבא נח...
...אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית,ג,יז)

2.נח- משמעות השם: פותח הזדמנויות חדשות

זה ינחמנו. יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה, וזהו ינחמנו. ואם לא תפרשהו כך, אין טעם הלשון נופל על השם, ואתה צריך לקרות שמו מנחם:(רש"י,שם)

כיצד ידעו לתת לו מטרה כזו בתוך שמו?
בֹּא רְאֵה מַה כָּתוּב בְּנֹחַ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ.
מֵאֵיפֹה הָיָה יוֹדֵעַ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִלֵּל אֶת הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךְ, אָמַר אָדָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַד מָתַי יִהְיֶה הָעוֹלָם בִּקְלָלָה? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁיִּוָּלֵד לְךְ בֵּן מָהוּל כְּמוֹתְךְ. וְהָיוּ מְחַכִּים עַד שָׁעָה שֶׁנּוֹלַד נֹחַ. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד, רָאָה אוֹתוֹ מָהוּל רָשׁוּם בְּאוֹת הַקֹּדֶשׁ, וְרָאָה שְׁכִינָה דְּבוּקָה עִמּוֹ, וְאָז קָרָא אֶת שְׁמוֹ עַל מַה שֶּׁעָשָׂה אַחַר כָּךְ.
בַּתְּחִלָּה לֹא הָיוּ יוֹדְעִים לִזְרֹעַ וְלִקְצֹר וְלַחֲרושׁ, וְהָיוּ עוֹשִׂים עֲבוֹדַת הָאֲדָמָה בִּידֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁבָּא נֹחַ, הִתְקִין אֻמָּנוּת לָהֶם וְכָל הַכֵּלִים שֶׁצְּרִיכִים לְתַקֵּן אֶת הָאֲדָמָה לַעֲשׂוֹת פֵּרוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה. שֶׁהוּא הוֹצִיא אֶת הָאָרֶץ מִמַּה שֶּׁהִתְקַלְּלָה שֶׁהָיוּ זוֹרְעִים חִטִּים - וְקוֹצְרִים קוֹצִים וְדַרְדָּרִים. וְלָכֵן כָּתוּב אִישׁ הָאֲדָמָה.(זוהר,בראשית,דף נח, ע"א-ע"ב)

האם מימש את שמו? לא , עד שבא אברהם...
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, חָבִיב משֶׁה מִנֹּחַ, נֹחַ מִשֶּׁנִּקְרָא (בראשית ו, ט): אִישׁ צַדִּיק, נִקְרָא אִישׁ אֲדָמָה... (ב"ר,פרשה לו,ג)
 
3.אברהם- משמעות השם: האב האוניברסלי שנעקר מאדמתו  מרצונו לטובת ציווי ה'

ויקרא תרח את שם בנו הנולד אברם לאמור: כי הרימו המלך בימים ההם וינשאהו מעל כל השרים אשר איתו (ספר הישר,פרשת נח)

{דברי הימים א א-כז} אברם הוא אברהם בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו (ברכות יג, ע"א)
 בתחלה אב לארם. לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם (יהושע כד) ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כד): אב לכל העולם. אב המון גוים (שם יז):(רש"י,שם)

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהֵ"א בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הֲרֵינִי מוֹסִיף הֵ"א עַל שִׁמְךָ וְאַתְּ פָּרֶה וְרָבֶה. וְאָמַר רַבִּי יוּדָן וְהָיוּ אוֹתוֹתֶיךָ מִנְיַן אֲבָרֶכְכָה, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. (בראשית רבא,לט,יא)

האם מימש את שמו? כן!
וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ: (בראשית טו,ה)

בשולי הדברים: יהודה- טוב להודות לה':
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: (בראשית,כט,לה)

על מה היתה צריכה לאה להודות עם הולדת יהודה?

הפעם אודה. שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות: (רש"י,שם)
שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות-לפיכך נקראים ישראל בשם יהודי על שמו של יהודה כדי שירגישו תמיד שכל מה שיש להם הוא יותר ממה שמגיע להם (וילקט יוסף,רבי מנחם מדל מקוצק,שם)


סיום: השם המשולש

שלושה שמות נקראו לו לאדם:
אחד - מה שקוראים לו אביו ואמו,
ואחד - מה שקוראין לו בני אדם,
ואחד - מה שקונה הוא לעצמו.
(מדרש תנחומא, ויקהל)

שמחת תורה: אחרית וראשית בדברי רש"י על התורה

פתיחה: מדוע רש"י חותם פירושו לתורה דווקא בשבירת הלוחות והרי יכול היה להביא זאת בפרשת כי תשא?

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ-הֹ-וָ-ה פָּנִים אֶל פָּנִים:  לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-הֹ-וָ-ה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (דברים לב,י-יב)

 אשר ידעו ה' פנים אל פנים. שהיה לבו גס  בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר ועתה אעלה אל ה' (שמות לב, ל.), עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם (במדבר ט, ח.):  
ולכל היד החזקה. שקבל את התורה בלוחות בידיו:
ולכל המורא הגדול. נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא: לעיני כל ישראל. שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם (דברים ט, יז.), והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר אשר שברת (שמות לד, א.), יישר כחך ששברת (שבת פז.):   (רש"י,דברים,לד,יב)

רקע:

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: (שמות לד,א)

פסל לך. אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות,
משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר, אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך, בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה, אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה, אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לה נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:(רש"י,שם)

1. "והסכימה דעת הקב"ה לדעתו"-
א.מנין לנו שאכן הקב"ה מרוצה ממעשהו של משה?
 ומנלן דהסכים הקב''ה על ידו שנאמר {שמות לד-א} אשר שברת ואמר ר''ל יישר כחך ששיברת (שבת,פז,ע"א)
אשר. אישור שאישרו ושיבחו על שבירתן:(רש"י,שם)

ב.למה היה מרוצה הקב"ה ממעשה שבירת הלוחות והלא אין לך ביטול תורה גדול מזה?

 אמר ריש לקיש פעמים  שביטולה של תורה זהו יסודה דכתיב {שמות לד-א} אשר שברת אמר לו הקב''ה למשה יישר כחך ששברת (מנחות צט, ע"א-ע"ב)

שביטולה של תורה. כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה זהו יסודה כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה שנאמר אשר שברת ולא אמר ליה בלשון כעס שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה (רש"י,שם)

 וזהו שבחו ששברם מדעתו.ולא היה בגלל תשות כח, שהרי הכתוב העיד עליו "היד החזקה".אלא מדעתו עשה לטובתם של ישראל כדי שיהיו נידונים כפנויה ולא כאשת איש והסכימה עמו דעת העליונה ( ע"פ משכיל לדוד)
  
2.מי קדם למי? תורת ישראל מול עם ישראל
   
א.תכלית בריאת העולם: בראשית= ב' ראשית -עם ישראל והתורה
בראשית ברא. אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.(רש"י, בראשית ,א,א)

ב.עם ישראל קדם לתורה: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום מצאני אדם אחד שיש בו מקרא ואין בו משנה... ואמר לי רבי שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו, בני, דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר (משלי ח') 'ה' קנני ראשית דרכו וגו'', אבל אני אומר ישראל קדמו, שנאמר (ירמיה ב') 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה'.(תנא דבי אליהו,פרק י"ד)


 3.מדוע סיים רש"י במילת ששברת?
...יישר כחך ששברת (שבת פז.):   (רש"י,דברים,לד,יב)

 ערכם וגדולתם של הלוחות בעיני משה ברור הוא שהרי היו מעשה אלוקים..מכתב אלוקים(כי תשא לב,טז) ומה גם שזכה לקבלם מיד הקב"ה בכבודו ובעצמו ואף על פי כן לא היסס כלל ( ואף לא שאל את הקב"ה) ושבר אותם כדי להציל את צאן מרעיתו מעונש... וזוהי מעלתו הנפלאה של משה רבנו, מנהיג ישראל, רועה נאמן של ישראל: לא זו בלבד שהפקיר את עצמו כדי להגן על כלל ישראל ככתוב ואם אין מחני נא מספרך אלא עוד זאת ששבר את הלוחות שקיבל מיד הקב"ה בעבודו ובעצמו כדי להגן על אלה שנכשלו בחטא העגל..היינו שרגש אהבת ישראל העצומה שבלב משה הוא שהביא לשבירת הלוחות  (הרבי מלובביץ', ביאורים לפירוש רש"י על התורה, שם)

...ויש להוסיף ולבאר בדרך רמז בטעם שסיים רש"י את פירושו בתיבת ששברת משום שרש"י רצה  להתכיף את סיום התורה עם התחלתה , שכן תיבת "שברת" היא אותיות בראשית (ללא אותיות אהו"י) ויש לומר שהקשר בין שברת ל"בראשית" הוא גם בתוכן...לפני בריאת העולם נאמר במדרש  (ב"ר ג,ז) שה' היה בורא עולמות ומחריבן ורק אחר כך ברא עולם מתוקן יותר  ,כך גם בלוחות , בתחילה היה עניין של שבירת הלוחות הראשונות ומתוך כך ניתנו הלוחות השניות שהיו מתוקנות יותר וכמובא בשמו"ר (מו,א):וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת.... (שם, אשל אברהם לרב אברהם אלאשוילי שליט"א)

סיכום:  אם אין עם ישראל- אין משמעות לתורת ישראל:
 מעשה זה מגלה לנו את תכלית קיומה של התורה, שהיא למען בני ישראל (ע"פ תורת מנחם)

קשר תלותי:

מכל מקום אנו לומדים מעצם ההגדרה של ישראל והתורה כראשית שקיים קשר הדוק,שלא ניתן לניתוק בין שני המושגים הללו: ישראל הוא ישראל של התורה והתורה היא התורה של ישראל (הרב יהודה ליאון אשכנזי ("מניטו"), סוד מדרש התולדות, חלק א, ע"מ 44)

רש"י לא מגלה לנו בתחילת התורה מי גדול ממי- התורה או ישראל- שכן היה הדבר לנו לפלא היאך התורה פחות גדולה מישראל אבל מתוך מעשהו של משה- מקבל התורה-  והגושפנקא שקיבל מאת הקב"ה- נותן התורה- אתה למד שאכן עם ישראל הוא מעל התורה וזהו המסר האחרון שביקש רש"י להעביר לנו בסיום התורה (ענ"ד)

ראש השנה: יומיים על שום מה?

פתיחה: 2 ימים טובים בגלות:


בזמן שבית הדין היה מקדש את החודש. בזמן שבית הדין שבארץ ישראל היה מקדש את החודש3, בראשונה היו משיאים משואות על ראשי ההרים - כדי להודיע לגולה שנקבע ראש חודש ביום שלשים לחודש העבר ונמצא החודש שעבר חסר, ואם לא השיאו היו יודעים שהחודש שעבר מלא, ועל ידי כך היו יודעים כל בני הגלויות הקרובים והרחוקים את קביעות החודש - ולא היו עושים אלא יום טוב אחד בכל מקום, כדין תורה. משקלקלו הכותים והדליקו אף הם משואות שלא בזמן החודש כדי להטעות את ישראל, ביטלו את המשואות והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה להודיע שם את זמן קביעות החודש, ובני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש, ונקראו שני ימים טובים של גלויות, לפי שאין עושים אותם אלא בני הגלויות הרחוקים מבית דין ויש גאונים שכתבו שכך הנהיגו נביאים הראשונים, יחזקאל ודניאל - שהיו בבבל - את ישראל בזמן הגלות, לעשות שני ימים טובים, ואף בזמן הבית היה נוהג כן מי שנסע לחוץ לארץ, ושמא מימות יהושע בן נון הנהיג כך את כל היוצאים והמשתהים בחוץ לארץ.  (אנציקלופדיה תלמודית כרך כג, [יום טוב שני של גליות] טור ב)


על דרך הפשט:
יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק. לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב:
 ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. שאם לא באו העדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש. והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים:(יד החזקה,ספר זמנים,הלכות קידוש החודש,פרק חמישי,ז-ח)





על דרך הרמז: 
המילה הרומזת לתאריך ר"ה היא המילה הראשונה בתורה הפותחת ב-ב'- רמז לדואליות
בראשית. דבר אחר: אותיות "א' בתשרי", נברא העולם. (בעל הטורים,שם)


 על דרך הדרש: 
"תכלה שנה וקללותיה- תחל שנה וברכותיה"
בר"ה יש דואליות שכן הוא מוסב על העבר (חשבון נפש) וקבלה אל העתיד ( ראש לשנה החדשה) 
תשרי- הולך מהסוף להתחלה
א'- הולך מההתחלה אל הסוף  (ענ"ד)



על דרך הסוד:
יום ראשון- עניינים רוחניים, יום שני- עניינים גשמיים:

איתא בכתבי האר"י ז"ל דהא דאיתא בזוה"ק (ח"ג רל"א ב) שביום הראשון הוא דינא קשיא וביום ב' דינא רפיא, היינו שביום א' דנין על עסקי אלקות ושם אין שום ויתור והכל בצמצום גדול, וביום ב' דנין על עסקי עוה"ז והוא דינא רפיא: (שם משמואל מועדים ראש השנה שנה תרעג )


 סיום: הדואליות של ר"ה: יום של שמחה ועצב-אהבה ויראה:

ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: 
אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), 
וחלק שני של עצב: 
אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

( מתוך מאמר של ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד מאת: רפאל בר אשר חגבי - חגי רפי )

יום הולדת: המשמעות האמונית

פתיחה: יום ההולדת- מזל מוסב על - טוב

 כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז.(קונטרס דברי חלומות,ר' צדוק הכהן מלובלין אות כ)

ויש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו (בן איש חי,פרשת ראה)

*הלידה הראשונה כללה 3 תחנות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כז-כח)

3 תחנות בחיי האדם בהם הוא נולד:
1.בעת הלידה
2.ביום נישואיו
3.כשנולד לו דור ממשיך


**מה ראוי לעשות ביום ההולדת?
א.ברכת שהחיינו:
ומ׳׳מ יודע אני שיש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדת אותם שמהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי או בגד חדש אבל ברכה מיוחדת לא תקנו, ובאמת אין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים שנה או שאר השנים ביום לידתם וודאי מן הראוי ליתן שבח הודאה לשמו הגדול ית״ש,(שו"ת גנזי יוסף,אות ד)
ב.נתינת צדקה:

ומה טוב דכל אחד יהיה לו לזיכרון יום שנולד,בכמה לחודש פלוני, ואותו היום,איש יומו,יהיה מרבה צדקה כפי יכולתו,כי לכך נוצר,ויזכה לעשותו עוד רבות בשנים בריוח ולא בצער,כן נזכה אנחנו וזרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות,אמן כן יהי רצון(ספר צדקה לחיים,ר' חיים פלאג'י,מערכת העין,סעיף תקנ"ו)

ג.חשבון נפש:

וכמו כן פשוט שאף שעניין זה נזכר אצל פרעה יש ללמוד לטובה להכיר חסדי ה' יתברך שברו וגידלו ונתן לו עוד שנת חיים דהרי כשנולד לא היה בו דעת להכיר את נפלאותיו יתברך...ויחשוב חשבונו של עולם, מה עשה במשך השנה שחלפה ויתן תודה להשם יתברך שהחייהו וקיימהו והגיעהו לזמן הזה ויוסיף לעשות חיל... (ספר מה אשיב לה' הרב ניסים דיין, ע"מ צ"ג)

***הלידה כבסיס לאמונה:

תארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר או שונה.
כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.

כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי. "אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוקים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט."
אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שמרקס היה מנסח זאת – אינה יותר מ'אופיום להמונים'.

"שוב אתה מתחיל", הוא אומר בלעג לאחיו, "לערבב את התקוות שלך עם המציאות. המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות."

...
הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.
פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.
"טוב", הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי." ...ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.
מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני. (מנוסח ע"פ הרב בנימין בלך)

סיום: העולם נברא- בשבילי- למילוי ייעודי:
שום אדם שחי אי פעם עלי אדמות ויחיה בעתיד, לא יכול למלא את התפקיד המיוחד והספציפי שאותו נתן לך אלוקים. ולכן באת לעולם. בעל יום ההולדת צריך לדעת שלפני מספר שנים החליט אלוקים שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו ,לכן הוא ברא אותו עם תפקיד ייחודי שאף אחד לא יכול לעשות במקומו. בגלל זה אומרים חז"ל: "אין העולם נברא אלא בשבילי...". (ע"פ הבעש"ט)

עקב: המן, השבת וחטא אדם הראשון

פתיחה: מדוע אכילת המן היתה צריכה להיות מלווה בעינוי?
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

מהו העינוי המן ?

למען ענתך - מהו למען ענותך, רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל (יומא ע"ד ב):

כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד להם אלא ליומו, וגם לא ראו אלא מן אף על פי שטעמו בו טעם כל המינים, ומסיים בגמרא מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעין, וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת, ולכאורה הוא פלא, אבל יתבאר דמכיון שזה האוכל ואינו רואה נקרא ענוי, ושבת מחויב בעונג, לכן צריך להדליק נר כדי שיראה מה שאוכל ויהנה מאכילתו, ועיין בשבת כ"ה ב' ובתוס' שם: (תורה תמימה הערות דברים פרק ח הערה ל )

המקור למנהגי ודיני השבת:
א.השבת וחטא אדם הראשון:

1.הדלקת הנר מסורה בידי האשה:
נֵר שֶׁל שַׁבָּת, נִתָּן לִנְשֵׁי עַם קָדוֹשׁ לְהַדְלִיק וְהַחֲבֵרִים אָמְרוּ הַטַּעַם, כִּי חַוָּה כִּבְּתָהּ נֵרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁהֵבִיאָהּ הַמִּיתָה בָּעוֹלָם, עַל יְדֵי עֵץ הַדַּעַת שֶׁהֶאֱכִילָה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֶחֱשִׁיכָה הָעוֹלָם, לָכֵן נָתַן מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לַנָּשִׁים, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מַעֲשֶׂה חַוָּה, הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה, וְטַעַם טוֹב הוּא (זוהר בראשית דף מ''ח ע''ב)

2.מקור הקידוש על היין ועל הפת:
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.
ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.
רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

3.אמירת "סברי מרנן -לחיים":
הטעם שאומרים לחיים מפני כשהיו חוקרים את העדים שהעידו על איש שעבר עבירה שחייב עליה מיתה,אומרים להם: "סברי מרנן" והם אומרים "לחיים או למיתה" ואם הוא מחוייב מיתה משקין אותו כוס יין חזק שלא ירגיש בצער המיתה,על כן אומר המקדש "סברי מרנן" ועונים אחריו "לחיים"-כך יהיה כוס היין של הקידוש (שפת אמת)

4.מנוחה בשבת כמעין חזרה למצב שלפני החטא:
"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" -
מלאכה היא כל התערבות של בני אדם בסדרי העולם החומרי, בין אם היא בונה בין אם היא הורסת. "מנוחה" היא מצב של שלום בין האדם ובין הטבע. אסור לאדם לגעת, לשנות בכל דרך שהיא, לא לשפר ולא לפגוע. השבת היא יום של הרמוניה גמורה בין האדם לבין הטבע (אריך פרום).

5.הטעם לאכילת דגים- תיקון חטאו השני של אדם הראשון:
האוכל דג ביום ד+ג ניצל מד"ג (פתגם עממי)
...לכן מתחילה תיבת שבת בניקוד פתח תחת השי"ן,לרמוז שבשבת צריך לשתוק ולא לדבר כלום.וכמו שמצינו באמו של רבי שמעון בר יוחאי שדיברה בשבת דברים מיותרים ואמר לה"אמא,שבת היום".ואפשר לומר שהמצוה לאכול דגים בשבת כי בכל מיני בעלי החיים הכשרים לא נמצא מי שאינו משמיע קול,אלא הדג,שאינו משמיע קול ורק שותק תמיד (בשם רבי נפתלי מרופשיץ/בתוך"תפארת השבת)

6.הדלקת הנר בהבדלה:
מברכין על האור במוצאי שבת, לפי שבו נברא האור של אש (פסחים נ''ד.). ובמוצאי שבת נתן הקב''ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זה בזה - ויצא מהן אור (שם).
ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כ') איתא: דבין השמשות של שבת היה אדם הראשון יושב ומהרהר בלבו, ואומר אוי לי שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת. נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמור מכל רע. ראה אדם לעמוד של אש ושמח בלבו, ואמר עכשיו אני יודע שהמקום עמי, ופשט ידיו לאור האש וברך 'בורא מאורי האש' עכ''ל.
ועוד אומר שם: כשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם - עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול, שאין לבער אש בשבת, אמר 'ברוך המבדיל בין קדש לחול' עכ''ל.
(ערוך השולחן,סימן רצ"ח,סעיף א)

7.שתיית האישה מכוס הבדלה:
נוהגים שאין נשים שותו מיין ההבדלה(מג"א,רצו,סק"ד)
משום שיש מאן דאמר שעץ הדעת- גפן היה ואמרו בב"ר (יט,ה) על חוה "סחטה ענבים ונתנה לו" לפיכך אינה שותה מיין ההבדלה (של"ה ח"א דף קב ע"א)

ב.השבת והמן:

1.כיסוי החלה בשבת:
צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)

2.שתי חלות לשבת:
בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)

3.שלוש סעודות בשבת:
ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)

4.המקור לאכילת החמין המרובה בטעמים שונים:
והיה טעמו כטעם לשד השמן א''ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים א''ד לשד ממש מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים (יומא עה,ע"א)

ראה מה עשה לישראל בעולם הזה שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (שם ב, ז): זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכל דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטמא אחת לאכל, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא. דבר היו אומרים והקדוש ברוך הוא עושה רצונם.אמר רבי אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקדוש ברוך הוא עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (יחזקאל טז, יט): ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך. כתוב אחד אומר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב אחד אומר: (שמות טז, לא): וטעמו כצפיחת בדבש, ואומר (במדבר יא, ח): והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקימין שלשה כתובין הללו, בחורים היה טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה,כה,ג)

הקשר בין המן לחטא אדם הראשון:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:(במדבר כא,ה)

וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:(רש"י,שם)

דיבת הנחש:
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית,ג,ה)

עונש הנחש- ההפך המוחלט מטעם המן:
וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(בראשית,ג,יד)


אכילת המן כתיקון האכילה של עץ הדעת:-בכח אכילה בשבת לתקן חטא עץ הדעת:
והתיקון הוא על ידי שאוכל מתוך הכרה שהכל מאמיתותו יתברך שמו – הטעם שיש במאכל שנערב לחיך, וכוח החיות שבו להחיות הגוף, (כל זה) אינו במאכל מצד עצמו, שזה נקרא "העולם הזה" ... אלא הוא כוח השם יתברך, ואין עוד מלבדו, והכל הוא לשם הויה, שהוא הממלא כל עלמין (=הכוח האלוהי הממלא את כל העולמות) ואז נעשה מאכלו כדוגמת המן (שירד לבני ישראל במדבר) מן השמים. ... וכאשר הוא מכיר בברכתו ש'להויה הארץ ומלואה' הרי נעשה מארץ שמים, ומאכלו (הופך להיות בבחינת) לחם שמלאכי השרת אוכלים ... (ולאדם כזה) ניתנו כל רזי התורה. כי (בשל חטא עץ הדעת) ניתנו 'הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים'. ו(חטא עץ הדעת היה רק בענין האכילה בתאוה. ואוכלי מן היינו בכונה הנ"ל ומתקן (את החטא) לגמרי, (ולכן) נסתלקו השומרים מדרך עץ החיים אצלו"
(ערוך מתוך "פרי צדיק, קונטרס עת האוכל, אותיות י-יא).

 סיכום: המן תיקן את חטאי אדם הראשון
 1.חטאו הראשון של אדם הראשון: אכילה מעץ הדעת
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית,ג,ו)

 התיקון - במן:
כי באכילת המן היו שני החסרונות, ...שלא ירד להם אלא ליומו, וגם לא ראו אלא מן אף על פי שטעמו בו טעם כל המינים...  (תורה תמימה הערות דברים פרק ח הערה ל )

2.חטאו השני של אדם הראשון: כפר בטובה
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

התיקון- במן:
אדם הראשון חטא בכפירה בטובה שנתנה לו ( האשה) ולכן כאשר עם ישראל מקבל את המן שהוא שריד של עץ הדעת הם מקבלים אותו באופן כזה שיבחן את הכרת הטובה והבטחון שלהם בקב"ה (ענ"ד)
 

ואתחנן: שמע ישראל- בגלות ובגאולה

פתיחה: 
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-ה-וָ-ה אֶחָד(דברים ו,ד)

המקור הקדום לשמע ישראל:

א.ההתמודדות של יעקב עם המלאך:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:  (בראשית לב,כה-כט)

ב.המפגש בין יעקב ליוסף :
ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו,  (ג) אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא  (ד) את שמע (בראשית מו,כט, רש"י,שם)

ג.המפגש האחרון בין יעקב לבניו:
 והיה כיון שהגיע זמנו של יעקב אבינו להאסף מִתוך העולם היה פוחד שמא יש בבניו פסול קרא אותם ושאלם שמא יש בלִבכם עקמומיות השיבו כולם כאחד ואמרו לו שמע ישׂראל אבינו יי אלהינו יי אחד ענה יעקב ואמר ברוך שם כבודו לעולמי עולמים: (כתר יונתן ,דברים ,פרשת ואתחנן, ו,ד)


מדוע השולחן ערוך פותח בענייני תפילת שחרית ואילו המשנה בק"ש של ערבית?
 יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר (שולחן ערוך,אורח חיים,סימן א,הלכה א)

...ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (רמ"א,שם)

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן , עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר(ברכות,א,א)

  
1.המקור לדברי השולחן ערוך:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: (במדבר כג,כד)

הן עם כלביא יקום וגו'. כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין:  
לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל  ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד קורא את שמע על מטתו, ... (רש"י,שם)


2.א-ב.תרוצי הגמרא במסכת ברכות:
 ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (ברכות ב,ע"א)

ג-ד.תירוצי הגמרא במסכת ר"ה:
אמר מר צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן ? ר' יוחנן אמר {ויקרא כג-לב} מערב עד ערב ריש לקיש אמר {שמות יב-יח} עד יום האחד ועשרים לחדש בערב  (ר"ה,כ,ע"ב)
עד ערב תשבתו. למדנו שהיום הולך אחר הלילה לעניין המועדות: עד יום האחד ועשרים בערב. למדנו יציאת המועד בערב הרי שהלך היום אחר הלילה(רש"י,שם)


3.אם היום מתחיל מהלילה, מדוע אברהם אבינו שהוא ראשון האבות לא התקין דווקא את ערבית?
אברהם תקן תפלת שחרית שנא' {בראשית יט-כז} וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר {תהילים קו-ל} ויעמד פינחס ויפלל
יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר {בראשית כד-סג} ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר {תהילים קב-א} תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו
יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר {בראשית כח-יא} ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיה ז-טז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי
(ברכות,כו,ע"ב)

כי בבוקר חשים את החסד, שהיא מדתו. (הרב אורי שרקי,שו"ת,ט' באדר תשע"ג)


4.מדוע המקובלים אומרי תיקון חצות בחצות הלילה ולא בעלות השחר,זמן החסד?

"קמים נבוני לבב בחצות לילה" המקובלים קמים בחצות הלילה לומר תיקון חצות, שבו הם מתאבלים על חורבן הבית. נשאלת השאלה: למה דווקא בחצות? תשובה: השאלה היא מתי מתחיל היום: אפשר להגיד שבעלות השחר או בנץ החמה , אך אפשר להגיד שהיום מתחיל גם בחצות הלילה, משום שבזמן זה הנקודה בכדור הארץ שבה יש חצות הלילה מתחילה לפנות אל האור. עד חצות פונים אל החושך ומחצות ואילך פונים אל האור (אפילו שלא רואים אותו). כלומר: בתוך מעמקי החשיכה ישנה נקודת אורה סגולית נסתרת שהמקובלים חשים בה,  ולכן יש להם צורך לקום ולעשות משהו, והמשהו הזה הוא תיקון חצות(מתוך שיעור של הרב אורי שרקי שליט"א ,ע"פ ספר אורות - אורות מלחמה, פרק י')

5.מתי מתחיל היום ע"פ התנהגות בני האדם?
אם ננסה לברר ממתי בדיוק מתחיל היום, נראה שישנן מספר התחלות.האנשים הרגישים פחות, יחושו שהיום הגיע רק בצהריים.האנשים ה"רגילים", לעומת זאת, יחושו בכך כבר בזריחת החמה, והרגישים עוד יותר יאמרו שהיום מתחיל עם עלות השחר, אך ישנו סוג שונה של אנשים.ישנם אנשים, שרגישותם גבוהה מאוד, ולכן, כבר בחצות הלילה, כאשר הארץ מפסיקה להתרחק מהשמש, ומתחילה להתקרב אליה, כבר הם חשים שהגיע יום חדש! כך, למשל, דוד המלך היה קם בחצות הלילה, ומתחיל להודות לה´ על היום החדש! כך גם נוהגים המקובלים, שקמים בחצות הלילה כדי ללמוד ולהתכונן לתפילת שחרית!!!(הרב אורי שרקי ,מתוך מאמר צמיחה והתחדשות - לט´´ו בשבט)

 6.איילת ה"שחר"- מתוך החושך המוחלט עולה האור:

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא (=בזו) בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר´ שמעון בן חלפתא: בירבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק א דף ב טור ג)

...ויש לפרש כמו בגשמיות לילה הוא זמן שינה, וכל חיות האדם ומרוצת הדם מתקבצים לתוך הלב, ויום הוא התגלות הנעלם, וזהו שבזוהר הקדוש שמחה בצפרא ורננה ברמשא, כי רננה היא טרם שנתגלו הדברים שבלב, אלא מתוך שהלב נתמלא מתפרץ מלבבו כעין המיה בלי דבור... אך ביום שהוא זמן התגלות מתגלה נמי האהבה העצורה בלב, וזוהי שמחה בצפרא... (שם משמואל, בשלח תרע"ח)

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שבראשית חודש אלול בעלות השחר עבר ליד בית מרזח וראה שם יהודים משחקי קלפים.
נשא עינו לשמים ואמר:
רבונו של עולם,ראה כמה נפלא הוא עם ישראל,הנה יהודים טובים אלה יודעים שבקרוב יצטרכו להשכים לסליחות לפני עלות השחר והם מתרגלים עכשיו להיות ערים בלילה ( מתוך ספר ההומור היהודי)


7.מה ההבדל הלשוני בין ערב לבוקר?

המילה עֶרֶב באה מאותו שורש של המילה ערבוב; לכן גם שעת שקיעת השמש נקראת בלשוננו "ערב", כי כשהשמש שוקעת, כל המראות מתערבבים וקשה להבחין ביניהם ("שנתערבו בו הצורות" - אבן עזרא).
המילה בֹּקֶר באה מאותו שורש של המילה בקרה, שמשמעה בדיקה וחקירה, הבחנה ופיקוח; לכן גם שעת זריחת השמש נקראת בלשוננו "בוקר", כי כשהשמש זורחת, כל המראות מקבלים צורה ייחודית, ואפשר לבקר - להבחין - ביניהם ("שיוכל אדם לבקר בינות הצורות" - אבן עזרא). (אראל סגל הלוי,מאמר ויהי ערב ויהי בוקר)


8.מדוע היום מתחיל מהלילה?
יש בעבודת הקרבנות הלכה, שמבדילה אותם מכל שאר המצוות. כל המצוות התלויות בזמן - תמיד בתורה זה מתחיל בלילה ונגמר ביום. 'הלילה הולך אחר היום' (חולין פג.) ואילו בקרבן, למשל בקרבן של 'קדשים נאכלים ליום ולילה אחד' - היום הולך אחר הלילה' (שם). משום שבכל המציאות כולה הזמן הוא זמן אופטימי - מן ההעדר מהחושך אל ההויה - היום, ואילו בקרבן, אנחנו משיבים את הכל אל המקור ולכן אנחנו מתחילים ביום ומסיימים בלילה. כדי להתאים שבקרבן ישנה שיבה אל הָאַיִּן שממנו נבראנו.(מאמר קרבן - קירבה אל ה' לפרשת ויקרא/הרב אורי שרקי )


סיום:המודל- גאולת מצרים:

אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים – לא נגאלו אלא בערב, שנאמר "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה", וכשיצאו – לא יצאו אלא ביום, שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" (ברכות ט,ע"ב)

המשנה נכתבה בעת הגלות שהיא הלילה ובעל שולחן ערוך שחי בא"י לקראת סוף הגלות ולכן פתח בתפילות השחרית ואילו הרמ"א הבליט עדיין את ההתבוננות הגלותית על הערב:(ענ"ד)

...והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו בעז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם...(עין אי"ה,ברכות,א)


2  ק"ש כנגד 2 מאורעות בחיו של יעקב:

יעקב התמודד עם המלאך בכניסתו לא"י כאשר סיים את גלות שלו בחרן ולכן קבלת שמו-ישראל- מכוונת כנגד קריאת שמע של שחרית המייצגת את הגאולה.
יעקב קורא שמע ישראל כנגד בניו כאשר הם בתחילת גלות מצרים וממילא זה מכוון כנגד קריאת שמע של ערבית
(ע"נד)

מטות: מותר האדם מן הבהמה (גירסת הציבור)

פתיחה: מותר האדם מן הבהמה - אין?
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: (קהלת ג,יט)
ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר : (רש"י,שם)

חלק א: ענייני הפרשה וכוחה של מילה

ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

א.נדרים ושבועות:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)

כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

2.מידת הזריזות:
זריזות מידה טובה ויקרה היא בכל איבריו של אדם, זולת הפה והלשון (המגיד ממזריץ')

סייג לחכמה- שתיקה (אבות ג טז).

ההבדל בין חכם לפיקח הוא שהחכם יודע לצאת מצרות שפיקח לא היה נכנס אליהן.(עממי)

3.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

4.הנודר- ראוי להידקר בחרב!
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא {משלי יב-יח} יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא (נדרים כב,ע"א)

5.ראוי לדקרו בחרב - מדה כנגד מדה, כי הוא גזר על נפשו הנדר ואין ראוי לאסור מה שהתורה התירה, ודבר זה נקרא גזירה שגזר דבר על נפשו בכח הנדר, ולא כן התורה כי התורה אף שהיא גוזרת כל דרכיה דרכי נועם, ולא נאמר עליה שהיא דוקרת כמו חרב, רק כאשר גוזר על נפשו גזירה מעצמו נקרא יש בוטה, כי קרא הכתוב הנדר יש בוטה כמדקרות חרב בשביל כח הגזירה שגוזר על נפשו וראוי לדוקרו בחרב ג"כ שגזר על עצמו כך ראוי שיבא דקירה על נפשו אבל נודרים לעשות מצוה מפני שהמצוה ראוי לעשות ומפני שראוי לעשות יש לגזור. (חידושי אגדות מהר"ל, שם)

6.כוח החכם בביטול הנדר:
רבי מאיר היה דורש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והיתה שם אישה אחת שהיתה לומדת אצלו. יום אחד התארכה הדרשה, הלכה האישה ובאה לביתה וגילתה שהנר כבר כבה. אמר לה בעלה: איפה היית?! אמרה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה: אני נשבע שלא תיכנסי לכאן עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן. התגלה הדבר לרבי מאיר ברוח הקודש, ועשה את עצמו חולה בעיניו. אמר: 'כל אישה היודעת ללחוש לעין תבוא ותלחש על עיני'... באה אליו... אמר לה: 'רוקי בתוך עיני שבע פעמים, וזה ייטיב עמה'. אחרי שירקה, אמר לה: 'לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לי פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים!' אמרו לו תלמידיו: 'רבי!... אילו אמרת לנו, היינו שולחים ומביאים אותו ומלקים אותו על הספסל עד שיחזיר את אשתו!' אמר להם: 'לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן( במדבר רבא,ט,כ)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם (ענ"ד)


ב.המלחמה במדין: דיבור רע
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

***מסקנת ביניים:
הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)



חלק ב-משמעות צלם אלוקים:

1.אדם ובהמה במעשה בראשית:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(בראשית א,כז)
וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ז)
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:(אונקלוס,שם)
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י,שם)

2.חמש מדרגות במציאות ע"פ ריה"ל:
דומם-האדמה והאבנים המחצבים והיסודות(כוזרי מאמר ראשון לא)
צומח-הלא תודה כי הענין הטבעי שממנו מתחיבים לקיחת המזון הגדול וההולדה הם וכחותיהם וכל תנאיהם נתיחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות:(כוזרי מאמר ראשון לא)
חי-ובענין הנפשי שממנו מתחייבים תנועות ורצונות ומדות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתיחדו כל בעלי החיים: (כוזרי מאמר ראשון לג)
מדבר -אלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואתה החקים הנוהגים במדינה: (כוזרי מאמר ראשון לה)
ישראל-לא כן יעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה במראות כבוד ובנפלאות(כוזרי מאמר ראשון קט)

3.יש מעבר מקרבן שעורים בפסח לקרבן לחם מחיטה בשבועות כי עברנו ממדרגת בהמה ששוחררה למדרגת אדם מדבר ע"י עשרת הדיברות בהן ניתנה התורה:
וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל (שפת אמת שבועות תרל"ז)


4.הדיבור יכול לרומם או להשפיל את המדבר:
עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם {תהילים ל''ד י''ג}: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים'' בָּעוֹלָם הַבָּא וְלִרְאוֹת טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''.
עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ''ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {בראשית ב' ז'}: ''וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּקּ הַכָּתוּב: ''מִי הָאִישׁ'' וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. (חפץ חיים- שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב)

5.בלעם שכוחו בפיו נזקק לבהמה שתדבר אליו ותלמדו על כחה של המילה:
 וַיִּפְתַּח יְ-ה-וָ-ה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(במדבר כב,כח)
בלעם בלא עם... בן בעור שבא על בעור (ילקוט שמעוני,פרשת בלק)
ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו: (ספורנו,שם)

6.ענווה אצל הנביאים- בעניין הדיבור:
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ירמיה א, ו-ז)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:(שמות ד,י-יב)

7.הדיבור הממית בשם ה':
 וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(שמות ב,יד)
הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש (רש"י,שם)

8.סוד הסתרתו של המאמר העשירי במעשה בראשית:

א.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)
בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ב.השותפות של האדם והקב"ה:
אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ג.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":
דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)


סיום: ... וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן...

בהמה- בה מה, אדם- מוציא פוטנציאל כמו האדמה:
ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו ע"א) והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.(מהר"ל, תפאת ישראל, פרק ג)

אין - אמירה,ידיעה,נשמה.
ומותר האדם מן הבהמה אין (שם שם יט). מהו אין?
1.שהוא מדבר, והיא אינה מדברת.
2.ועוד, יש באדם דעה, ובבהמה אין בה דעת.
3.והאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה יודעת כלום.
4.ועוד, האדם נוטל שכר על מעשיו, והבהמה אינה נוטלת שכר על מעשיה.
5.האדם מת, מטפלין בו ונקבר, והבהמה אינה נקברת.
הוי, ומותר האדם מן הבהמה אין.
(תנחומא ויקרא,כב,יד)