ואתחנן: שמע ישראל- בגלות ובגאולה

פתיחה: 
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-ה-וָ-ה אֶחָד(דברים ו,ד)

המקור הקדום לשמע ישראל:

א.ההתמודדות של יעקב עם המלאך:
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:  (בראשית לב,כה-כט)

ב.המפגש בין יעקב ליוסף :
ויבך על צואריו עוד. לשון הרבות בכיה, וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו,  (ג) אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא  (ד) את שמע (בראשית מו,כט, רש"י,שם)

ג.המפגש האחרון בין יעקב לבניו:
 והיה כיון שהגיע זמנו של יעקב אבינו להאסף מִתוך העולם היה פוחד שמא יש בבניו פסול קרא אותם ושאלם שמא יש בלִבכם עקמומיות השיבו כולם כאחד ואמרו לו שמע ישׂראל אבינו יי אלהינו יי אחד ענה יעקב ואמר ברוך שם כבודו לעולמי עולמים: (כתר יונתן ,דברים ,פרשת ואתחנן, ו,ד)


מדוע השולחן ערוך פותח בענייני תפילת שחרית ואילו המשנה בק"ש של ערבית?
 יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר (שולחן ערוך,אורח חיים,סימן א,הלכה א)

...ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (רמ"א,שם)

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן , עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר(ברכות,א,א)

  
1.המקור לדברי השולחן ערוך:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: (במדבר כג,כד)

הן עם כלביא יקום וגו'. כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין:  
לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל  ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד קורא את שמע על מטתו, ... (רש"י,שם)


2.א-ב.תרוצי הגמרא במסכת ברכות:
 ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (ברכות ב,ע"א)

ג-ד.תירוצי הגמרא במסכת ר"ה:
אמר מר צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן ? ר' יוחנן אמר {ויקרא כג-לב} מערב עד ערב ריש לקיש אמר {שמות יב-יח} עד יום האחד ועשרים לחדש בערב  (ר"ה,כ,ע"ב)
עד ערב תשבתו. למדנו שהיום הולך אחר הלילה לעניין המועדות: עד יום האחד ועשרים בערב. למדנו יציאת המועד בערב הרי שהלך היום אחר הלילה(רש"י,שם)


3.אם היום מתחיל מהלילה, מדוע אברהם אבינו שהוא ראשון האבות לא התקין דווקא את ערבית?
אברהם תקן תפלת שחרית שנא' {בראשית יט-כז} וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר {תהילים קו-ל} ויעמד פינחס ויפלל
יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר {בראשית כד-סג} ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר {תהילים קב-א} תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו
יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר {בראשית כח-יא} ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיה ז-טז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי
(ברכות,כו,ע"ב)

כי בבוקר חשים את החסד, שהיא מדתו. (הרב אורי שרקי,שו"ת,ט' באדר תשע"ג)


4.מדוע המקובלים אומרי תיקון חצות בחצות הלילה ולא בעלות השחר,זמן החסד?

"קמים נבוני לבב בחצות לילה" המקובלים קמים בחצות הלילה לומר תיקון חצות, שבו הם מתאבלים על חורבן הבית. נשאלת השאלה: למה דווקא בחצות? תשובה: השאלה היא מתי מתחיל היום: אפשר להגיד שבעלות השחר או בנץ החמה , אך אפשר להגיד שהיום מתחיל גם בחצות הלילה, משום שבזמן זה הנקודה בכדור הארץ שבה יש חצות הלילה מתחילה לפנות אל האור. עד חצות פונים אל החושך ומחצות ואילך פונים אל האור (אפילו שלא רואים אותו). כלומר: בתוך מעמקי החשיכה ישנה נקודת אורה סגולית נסתרת שהמקובלים חשים בה,  ולכן יש להם צורך לקום ולעשות משהו, והמשהו הזה הוא תיקון חצות(מתוך שיעור של הרב אורי שרקי שליט"א ,ע"פ ספר אורות - אורות מלחמה, פרק י')

5.מתי מתחיל היום ע"פ התנהגות בני האדם?
אם ננסה לברר ממתי בדיוק מתחיל היום, נראה שישנן מספר התחלות.האנשים הרגישים פחות, יחושו שהיום הגיע רק בצהריים.האנשים ה"רגילים", לעומת זאת, יחושו בכך כבר בזריחת החמה, והרגישים עוד יותר יאמרו שהיום מתחיל עם עלות השחר, אך ישנו סוג שונה של אנשים.ישנם אנשים, שרגישותם גבוהה מאוד, ולכן, כבר בחצות הלילה, כאשר הארץ מפסיקה להתרחק מהשמש, ומתחילה להתקרב אליה, כבר הם חשים שהגיע יום חדש! כך, למשל, דוד המלך היה קם בחצות הלילה, ומתחיל להודות לה´ על היום החדש! כך גם נוהגים המקובלים, שקמים בחצות הלילה כדי ללמוד ולהתכונן לתפילת שחרית!!!(הרב אורי שרקי ,מתוך מאמר צמיחה והתחדשות - לט´´ו בשבט)

 6.איילת ה"שחר"- מתוך החושך המוחלט עולה האור:

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא (=בזו) בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר´ שמעון בן חלפתא: בירבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק א דף ב טור ג)

...ויש לפרש כמו בגשמיות לילה הוא זמן שינה, וכל חיות האדם ומרוצת הדם מתקבצים לתוך הלב, ויום הוא התגלות הנעלם, וזהו שבזוהר הקדוש שמחה בצפרא ורננה ברמשא, כי רננה היא טרם שנתגלו הדברים שבלב, אלא מתוך שהלב נתמלא מתפרץ מלבבו כעין המיה בלי דבור... אך ביום שהוא זמן התגלות מתגלה נמי האהבה העצורה בלב, וזוהי שמחה בצפרא... (שם משמואל, בשלח תרע"ח)

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שבראשית חודש אלול בעלות השחר עבר ליד בית מרזח וראה שם יהודים משחקי קלפים.
נשא עינו לשמים ואמר:
רבונו של עולם,ראה כמה נפלא הוא עם ישראל,הנה יהודים טובים אלה יודעים שבקרוב יצטרכו להשכים לסליחות לפני עלות השחר והם מתרגלים עכשיו להיות ערים בלילה ( מתוך ספר ההומור היהודי)


7.מה ההבדל הלשוני בין ערב לבוקר?

המילה עֶרֶב באה מאותו שורש של המילה ערבוב; לכן גם שעת שקיעת השמש נקראת בלשוננו "ערב", כי כשהשמש שוקעת, כל המראות מתערבבים וקשה להבחין ביניהם ("שנתערבו בו הצורות" - אבן עזרא).
המילה בֹּקֶר באה מאותו שורש של המילה בקרה, שמשמעה בדיקה וחקירה, הבחנה ופיקוח; לכן גם שעת זריחת השמש נקראת בלשוננו "בוקר", כי כשהשמש זורחת, כל המראות מקבלים צורה ייחודית, ואפשר לבקר - להבחין - ביניהם ("שיוכל אדם לבקר בינות הצורות" - אבן עזרא). (אראל סגל הלוי,מאמר ויהי ערב ויהי בוקר)


8.מדוע היום מתחיל מהלילה?
יש בעבודת הקרבנות הלכה, שמבדילה אותם מכל שאר המצוות. כל המצוות התלויות בזמן - תמיד בתורה זה מתחיל בלילה ונגמר ביום. 'הלילה הולך אחר היום' (חולין פג.) ואילו בקרבן, למשל בקרבן של 'קדשים נאכלים ליום ולילה אחד' - היום הולך אחר הלילה' (שם). משום שבכל המציאות כולה הזמן הוא זמן אופטימי - מן ההעדר מהחושך אל ההויה - היום, ואילו בקרבן, אנחנו משיבים את הכל אל המקור ולכן אנחנו מתחילים ביום ומסיימים בלילה. כדי להתאים שבקרבן ישנה שיבה אל הָאַיִּן שממנו נבראנו.(מאמר קרבן - קירבה אל ה' לפרשת ויקרא/הרב אורי שרקי )


סיום:המודל- גאולת מצרים:

אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים – לא נגאלו אלא בערב, שנאמר "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה", וכשיצאו – לא יצאו אלא ביום, שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" (ברכות ט,ע"ב)

המשנה נכתבה בעת הגלות שהיא הלילה ובעל שולחן ערוך שחי בא"י לקראת סוף הגלות ולכן פתח בתפילות השחרית ואילו הרמ"א הבליט עדיין את ההתבוננות הגלותית על הערב:(ענ"ד)

...והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו בעז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם...(עין אי"ה,ברכות,א)


2  ק"ש כנגד 2 מאורעות בחיו של יעקב:

יעקב התמודד עם המלאך בכניסתו לא"י כאשר סיים את גלות שלו בחרן ולכן קבלת שמו-ישראל- מכוונת כנגד קריאת שמע של שחרית המייצגת את הגאולה.
יעקב קורא שמע ישראל כנגד בניו כאשר הם בתחילת גלות מצרים וממילא זה מכוון כנגד קריאת שמע של ערבית
(ע"נד)

מטות: מותר האדם מן הבהמה (גירסת הציבור)

פתיחה: מותר האדם מן הבהמה - אין?
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: (קהלת ג,יט)
ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר : (רש"י,שם)

חלק א: ענייני הפרשה וכוחה של מילה

ענייני הפרשה: א.נדרים ושבועות  ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

א.נדרים ושבועות:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)

כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

2.מידת הזריזות:
זריזות מידה טובה ויקרה היא בכל איבריו של אדם, זולת הפה והלשון (המגיד ממזריץ')

סייג לחכמה- שתיקה (אבות ג טז).

ההבדל בין חכם לפיקח הוא שהחכם יודע לצאת מצרות שפיקח לא היה נכנס אליהן.(עממי)

3.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

4.הנודר- ראוי להידקר בחרב!
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא {משלי יב-יח} יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא (נדרים כב,ע"א)

5.ראוי לדקרו בחרב - מדה כנגד מדה, כי הוא גזר על נפשו הנדר ואין ראוי לאסור מה שהתורה התירה, ודבר זה נקרא גזירה שגזר דבר על נפשו בכח הנדר, ולא כן התורה כי התורה אף שהיא גוזרת כל דרכיה דרכי נועם, ולא נאמר עליה שהיא דוקרת כמו חרב, רק כאשר גוזר על נפשו גזירה מעצמו נקרא יש בוטה, כי קרא הכתוב הנדר יש בוטה כמדקרות חרב בשביל כח הגזירה שגוזר על נפשו וראוי לדוקרו בחרב ג"כ שגזר על עצמו כך ראוי שיבא דקירה על נפשו אבל נודרים לעשות מצוה מפני שהמצוה ראוי לעשות ומפני שראוי לעשות יש לגזור. (חידושי אגדות מהר"ל, שם)

6.כוח החכם בביטול הנדר:
רבי מאיר היה דורש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והיתה שם אישה אחת שהיתה לומדת אצלו. יום אחד התארכה הדרשה, הלכה האישה ובאה לביתה וגילתה שהנר כבר כבה. אמר לה בעלה: איפה היית?! אמרה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה: אני נשבע שלא תיכנסי לכאן עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן. התגלה הדבר לרבי מאיר ברוח הקודש, ועשה את עצמו חולה בעיניו. אמר: 'כל אישה היודעת ללחוש לעין תבוא ותלחש על עיני'... באה אליו... אמר לה: 'רוקי בתוך עיני שבע פעמים, וזה ייטיב עמה'. אחרי שירקה, אמר לה: 'לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לי פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים!' אמרו לו תלמידיו: 'רבי!... אילו אמרת לנו, היינו שולחים ומביאים אותו ומלקים אותו על הספסל עד שיחזיר את אשתו!' אמר להם: 'לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן( במדבר רבא,ט,כ)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם (ענ"ד)


ב.המלחמה במדין: דיבור רע
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

***מסקנת ביניים:
הפה הוא כמו מטה שניתן לאדם, אם הוא משתמש בו לרעה כבלעם סופו שיענש בחרב ושמדרגתו תהיה שפלה אף מבהמה(האתון) (ענ"ד)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם.מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)



חלק ב-משמעות צלם אלוקים:

1.אדם ובהמה במעשה בראשית:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(בראשית א,כז)
וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ז)
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:(אונקלוס,שם)
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י,שם)

2.חמש מדרגות במציאות ע"פ ריה"ל:
דומם-האדמה והאבנים המחצבים והיסודות(כוזרי מאמר ראשון לא)
צומח-הלא תודה כי הענין הטבעי שממנו מתחיבים לקיחת המזון הגדול וההולדה הם וכחותיהם וכל תנאיהם נתיחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות:(כוזרי מאמר ראשון לא)
חי-ובענין הנפשי שממנו מתחייבים תנועות ורצונות ומדות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתיחדו כל בעלי החיים: (כוזרי מאמר ראשון לג)
מדבר -אלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואתה החקים הנוהגים במדינה: (כוזרי מאמר ראשון לה)
ישראל-לא כן יעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה במראות כבוד ובנפלאות(כוזרי מאמר ראשון קט)

3.יש מעבר מקרבן שעורים בפסח לקרבן לחם מחיטה בשבועות כי עברנו ממדרגת בהמה ששוחררה למדרגת אדם מדבר ע"י עשרת הדיברות בהן ניתנה התורה:
וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל (שפת אמת שבועות תרל"ז)


4.הדיבור יכול לרומם או להשפיל את המדבר:
עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם {תהילים ל''ד י''ג}: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים'' בָּעוֹלָם הַבָּא וְלִרְאוֹת טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''.
עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ''ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {בראשית ב' ז'}: ''וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּקּ הַכָּתוּב: ''מִי הָאִישׁ'' וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. (חפץ חיים- שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב)

5.בלעם שכוחו בפיו נזקק לבהמה שתדבר אליו ותלמדו על כחה של המילה:
 וַיִּפְתַּח יְ-ה-וָ-ה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(במדבר כב,כח)
בלעם בלא עם... בן בעור שבא על בעור (ילקוט שמעוני,פרשת בלק)
ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו: (ספורנו,שם)

6.ענווה אצל הנביאים- בעניין הדיבור:
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ירמיה א, ו-ז)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:(שמות ד,י-יב)

7.הדיבור הממית בשם ה':
 וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(שמות ב,יד)
הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש (רש"י,שם)

8.סוד הסתרתו של המאמר העשירי במעשה בראשית:

א.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)
בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ב.השותפות של האדם והקב"ה:
אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ג.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":
דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)


סיום: ... וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן...

בהמה- בה מה, אדם- מוציא פוטנציאל כמו האדמה:
ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו ע"א) והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.(מהר"ל, תפאת ישראל, פרק ג)

אין - אמירה,ידיעה,נשמה.
ומותר האדם מן הבהמה אין (שם שם יט). מהו אין?
1.שהוא מדבר, והיא אינה מדברת.
2.ועוד, יש באדם דעה, ובבהמה אין בה דעת.
3.והאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה יודעת כלום.
4.ועוד, האדם נוטל שכר על מעשיו, והבהמה אינה נוטלת שכר על מעשיה.
5.האדם מת, מטפלין בו ונקבר, והבהמה אינה נקברת.
הוי, ומותר האדם מן הבהמה אין.
(תנחומא ויקרא,כב,יד)

בלק: שעון הגאולה

פתיחה: מדוע השולחן ערוך פותח בענייני תפילת שחרית ואילו המשנה בק"ש של ערבית?
 יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר (שולחן ערוך,אורח חיים,סימן א,הלכה א)

...ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד שיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (רמ"א,שם)

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן , עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר(ברכות,א,א)

  
1.המקור לדברי השולחן ערוך:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה: (במדבר כג,כד)

הן עם כלביא יקום וגו'. כשהן עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין:  
לא ישכב. בלילה על מטתו עד שהוא אוכל  ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד קורא את שמע על מטתו, ... (רש"י,שם)


2.א-ב.תרוצי הגמרא במסכת ברכות:
 ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא לתני דשחרית ברישא תנא אקרא קאי דכתיב {דברים ו-ז} בשכבך ובקומך והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב {בראשית א-ה} ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (ברכות ב,ע"א)

ג-ד.תירוצי הגמרא במסכת ר"ה:
אמר מר צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן ? ר' יוחנן אמר {ויקרא כג-לב} מערב עד ערב ריש לקיש אמר {שמות יב-יח} עד יום האחד ועשרים לחדש בערב  (ר"ה,כ,ע"ב)
עד ערב תשבתו. למדנו שהיום הולך אחר הלילה לעניין המועדות: עד יום האחד ועשרים בערב. למדנו יציאת המועד בערב הרי שהלך היום אחר הלילה(רש"י,שם)


3.אם היום מתחיל מהלילה, מדוע אברהם אבינו שהוא ראשון האבות לא התקין דווקא את ערבית?
אברהם תקן תפלת שחרית שנא' {בראשית יט-כז} וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנאמר {תהילים קו-ל} ויעמד פינחס ויפלל
יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר {בראשית כד-סג} ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ואין שיחה אלא תפלה שנאמר {תהילים קב-א} תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו
יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר {בראשית כח-יא} ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר {ירמיה ז-טז} ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי
(ברכות,כו,ע"ב)

כי בבוקר חשים את החסד, שהיא מדתו. (הרב אורי שרקי,שו"ת,ט' באדר תשע"ג)


4.מדוע המקובלים אומרי תיקון חצות בחצות הלילה ולא בעלות השחר,זמן החסד?

"קמים נבוני לבב בחצות לילה" המקובלים קמים בחצות הלילה לומר תיקון חצות, שבו הם מתאבלים על חורבן הבית. נשאלת השאלה: למה דווקא בחצות? תשובה: השאלה היא מתי מתחיל היום: אפשר להגיד שבעלות השחר או בנץ החמה , אך אפשר להגיד שהיום מתחיל גם בחצות הלילה, משום שבזמן זה הנקודה בכדור הארץ שבה יש חצות הלילה מתחילה לפנות אל האור. עד חצות פונים אל החושך ומחצות ואילך פונים אל האור (אפילו שלא רואים אותו). כלומר: בתוך מעמקי החשיכה ישנה נקודת אורה סגולית נסתרת שהמקובלים חשים בה,  ולכן יש להם צורך לקום ולעשות משהו, והמשהו הזה הוא תיקון חצות(מתוך שיעור של הרב אורי שרקי שליט"א ,ע"פ ספר אורות - אורות מלחמה, פרק י')

5.מתי מתחיל היום ע"פ התנהגות בני האדם?
אם ננסה לברר ממתי בדיוק מתחיל היום, נראה שישנן מספר התחלות.האנשים הרגישים פחות, יחושו שהיום הגיע רק בצהריים.האנשים ה"רגילים", לעומת זאת, יחושו בכך כבר בזריחת החמה, והרגישים עוד יותר יאמרו שהיום מתחיל עם עלות השחר, אך ישנו סוג שונה של אנשים.ישנם אנשים, שרגישותם גבוהה מאוד, ולכן, כבר בחצות הלילה, כאשר הארץ מפסיקה להתרחק מהשמש, ומתחילה להתקרב אליה, כבר הם חשים שהגיע יום חדש! כך, למשל, דוד המלך היה קם בחצות הלילה, ומתחיל להודות לה´ על היום החדש! כך גם נוהגים המקובלים, שקמים בחצות הלילה כדי ללמוד ולהתכונן לתפילת שחרית!!!(הרב אורי שרקי ,מתוך מאמר צמיחה והתחדשות - לט´´ו בשבט)

 6.איילת ה"שחר"- מתוך החושך המוחלט עולה האור:

רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא (=בזו) בקעת ארבל בקריצתה וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר´ שמעון בן חלפתא: בירבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות פרק א דף ב טור ג)


...ויש לפרש כמו בגשמיות לילה הוא זמן שינה, וכל חיות האדם ומרוצת הדם מתקבצים לתוך הלב, ויום הוא התגלות הנעלם, וזהו שבזוהר הקדוש שמחה בצפרא ורננה ברמשא, כי רננה היא טרם שנתגלו הדברים שבלב, אלא מתוך שהלב נתמלא מתפרץ מלבבו כעין המיה בלי דבור... אך ביום שהוא זמן התגלות מתגלה נמי האהבה העצורה בלב, וזוהי שמחה בצפרא... (שם משמואל, בשלח תרע"ח)

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שבראשית חודש אלול בעלות השחר עבר ליד בית מרזח וראה שם יהודים משחקי קלפים.
נשא עינו לשמים ואמר:
רבונו של עולם,ראה כמה נפלא הוא עם ישראל,הנה יהודים טובים אלה יודעים שבקרוב יצטרכו להשכים לסליחות לפני עלות השחר והם מתרגלים עכשיו להיות ערים בלילה ( מתוך ספר ההומור היהודי)


7.מה ההבדל הלשוני בין ערב לבוקר?

המילה עֶרֶב באה מאותו שורש של המילה ערבוב; לכן גם שעת שקיעת השמש נקראת בלשוננו "ערב", כי כשהשמש שוקעת, כל המראות מתערבבים וקשה להבחין ביניהם ("שנתערבו בו הצורות" - אבן עזרא).
המילה בֹּקֶר באה מאותו שורש של המילה בקרה, שמשמעה בדיקה וחקירה, הבחנה ופיקוח; לכן גם שעת זריחת השמש נקראת בלשוננו "בוקר", כי כשהשמש זורחת, כל המראות מקבלים צורה ייחודית, ואפשר לבקר - להבחין - ביניהם ("שיוכל אדם לבקר בינות הצורות" - אבן עזרא). (אראל סגל הלוי,מאמר ויהי ערב ויהי בוקר)


8.מדוע היום מתחיל מהלילה?
יש בעבודת הקרבנות הלכה, שמבדילה אותם מכל שאר המצוות. כל המצוות התלויות בזמן - תמיד בתורה זה מתחיל בלילה ונגמר ביום. 'הלילה הולך אחר היום' (חולין פג.) ואילו בקרבן, למשל בקרבן של 'קדשים נאכלים ליום ולילה אחד' - היום הולך אחר הלילה' (שם). משום שבכל המציאות כולה הזמן הוא זמן אופטימי - מן ההעדר מהחושך אל ההויה - היום, ואילו בקרבן, אנחנו משיבים את הכל אל המקור ולכן אנחנו מתחילים ביום ומסיימים בלילה. כדי להתאים שבקרבן ישנה שיבה אל הָאַיִּן שממנו נבראנו.(מאמר קרבן - קירבה אל ה' לפרשת ויקרא/הרב אורי שרקי )


סיום:המודל- גאולת מצרים:

אמר רבי אבא: הכל מודים, כשנגאלו ישראל ממצרים – לא נגאלו אלא בערב, שנאמר "הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה", וכשיצאו – לא יצאו אלא ביום, שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה" (ברכות ט,ע"ב)

המשנה נכתבה בעת הגלות שהיא הלילה ובעל שולחן ערוך שחי בא"י לקראת סוף הגלות ולכן פתח בתפילות השחרית ואילו הרמ"א הבליט עדיין את ההתבוננות הגלותית על הערב:(ענ"ד)

...והנה בגלות, הדומה לערב, עיקר פעולתנו היא רק בנוגע לעצמנו, כדי לעמוד בפני הגלים העוברים עלינו בעז שם ד'. ע"כ בלילה שייך אמונה, מי שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח. כי לעצמינו די לנו האמונה וקבלת אמת מאבותינו, שראו עין בעין אור ד' וכבודו. אמנם בעת הגאולה שתרום קרן ישראל, אז ממילא תבא שעת הפעולה של ק"ש דשחרית, אהבה רבה, שכל העמים יאמרו שאור ישראל יהי' לאור עולם...(עין אי"ה,ברכות,א)


בשולי הדברים: ראייה לכך שהשולחן ערוך רואה את סוף הגלות: ביטל את ברכת הנותן ליעף כח המכוונת לעיפות מן הגלות


יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח ואין דבריהם נראין. הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה:  (שו"ע,או"ח,מו,ו)
ר' מוטל'ה היה מסביר לתלמידיו את הברכה הזאת בקשר לרעיון "וכח אין ללדת", לאמור, שהקב"ה נותן לישראל העייף מסבל הגלות כוח לשאת את הסבל עד הקץ, שאז יתגלה הכח ותהיה הלידה החדשה, ומצא אסמכתא לדבריו "ליעף" היא בגימטריא "קץ", והיא נמצאת בין הברכות הכלליות הרומזות על הגאולה כמו "אוזר ישראל בגבורה,, "עוטר ישראל בתפארה" ומסתיימת בברכת "הנותן ליעף כח" מפני שאת כל הברכות הוא יזכה לקבל בקץ הימים, לאחרי שיתגלה הכוח הנעלם הקשור עם האות הכ"ח שנעלמה ופגמה בעולם.(ע"פ הרב ד"ר ש"ז כהנא)

בלק: סוד כוחו של עם ישראל

פתיחה: מה הקשר בין ראיית בלעם את בני ישראל לבין מה שמציינת התורה שהיתה עליו רוח א-לוהים?


וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים(במדבר כד,ב)
 שכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו:(רש"י,שם)

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל:(במדבר כד,ה)
מה טבו אהליך. על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה:(רש"י,שם)




מה בין שיזבא להצלה?
יְהֵא 1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא 2.חַיִּים 3.וְשָׁבָע 4.וִישׁוּעָה 5.וְנֶחָמָה 6.וְשֵׁיזָבָא 7.וּרְפוּאָה 8.וּגְאֻלָּה 9.וּסְלִיחָה 10.וְכַפָּרָה 11.וְרֵוַח 12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל-
על האבודרהם:
רבי דוד (בר' יוסף) אַ‏בּ‏וּ‏דִרְהַ‏ם היה פרשן תפילות נודע שחי סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה גם בקצרה האבודרהם. נולד לרבי יוסף אבודרהם ונקרא על שם אבי אביו.
אבודרהם ישב בסביליה שבספרד ולפי סברה אחת היה תלמידו של רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), בין השאר, כי הוא מרבה לצטטו בספרו. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב בשנת 1340 - "חיבור פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם. אבודרהם מסביר מדוע כתב את הספר בהקדמה:
"רוב ההמון אינם מבינים דברי התפילה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם" (ערך אבודרהם, ויקיפדיה)


 ...וביקש כאן שתים עשרה בקשות כמספר שבטי בני יעקב. (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

ואכן ניתן להעמיד על אחד מהלשונות נקטו כנגד כל אחד מהשבטים ומהויותיהם:

1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא -כנגד שמעון  
א.שחרחר מלחמה במעשה דינה 
ב.והיה המוביל במכירת יוסף 
ג.ואף הוביל למגפה בשבטו בעקבות חטא בעל פעור אחים וכמעט נכחד 
ודווקא מתוך כך תיקונו יהיה בהבאת שלום.

סיפר רבי שלמה גולדשטוף זצ"ל:פעם אחת התפנה הגאון מטישבין-רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל לעסוק בהשכנת שלום בין שני צדדים יריבים כשהוא אומר לחתנו:
"יודע אני מראש כי הדבר יגרום לי עלבונות,יסורים ועוגמת נפש מרובה.אלא מאי- אפילו על מנת כן.והויסף בבדיחותא: חז"ל אומרים "הוראה סיר בחלום יצפה לשלום".הסיר הוא סמל השלום מפני שיוצר הרמוניה בין שני יריבים:"אש (מלמטה) ונים(שבתוכו) ומה שכר שמקבל הסיר<הוא מתלכלכך בפיח ופניו משחירים(מרביצי תורה מעולם החסידות,ע"פ ספר איש לרעהו,חומש ויקרא,פרשת בחוקותי) 
 
2.חַיִּים-כנגד יששכר חמור גרם שמסמל את התורה.
חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד(רש"י,שם),
והתורה היא כידוע תורת חיים,סם חיים,"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר " (משלי ג, יח).

3.וְשָׁבָע-כנגד אשר המייצג את השובע הגשמי: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ"
 ובמדרש רבא(בראשית,צח,יט) :מאשר שמנה לחמו (מט, כ), שארצו שמנה, שלחמו שמן.

...המספור מתחיל משש. המילה שש היא מלשון ששון, הדרך להגעה למטרה. ששון זו השמחה שיש לאדם כשהוא מתקדם ויודע שהוא צפוי להגיע לדבר משמח. שֶׁבָע זה מלשון שבע; כשהאדם נמצא במצב שיש לו כל צרכיו ולא חסר לו כלום. שמונה זה מלשון שומן, זה כשאוכלים הרבה ונוצר עודף המצטבר כשומן. לאחר שאדם אכל ושבע והעלה שומן, הוא יכול להשתעשע. זה תשע, השלב של מי שכבר יש לו די והוא יכול להנות מהחיים...(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)


4.וִישׁוּעָה-גד,הישועה והנצחון במלחמה נזקפים לזכות בני גד על שום אומץ ליבם-
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה(אבן עזרא,שם) 
וכן שמשון שהוא מהגיבורים המובהקים של מנהיגי עם ישראל משבטו של דן.

5.וְנֶחָמָה-כנגד אבן השבו בחשן שהיא של שבט נפתלי 
וידוע שלאבן השבו יש כח להעניק נחמה לאנשים שחוו שכול. 
וכן אתה מוצא :
בשעה שעלו לקבר את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים ושפר על ידן(בראשית רבא,צח,יז)

6.וְשֵׁיזָבָא-(הצלה) כנגד ראובן שנאמר " וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" ,
ובבראשית רבא:"אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הדא הוא דכתיב (דברים ד, מג): את בצר במדבר"

7.וּרְפוּאָה-כנגד דן ,הנחש סמל הרפואה ועל דן נאמר :"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" 
ונחש הנחושת של משה היה מקור לרפואה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי "(במדבר כא,ט)

8.וּגְאֻלָּה-כנגד יהודה כנגד משיח בן דוד:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים(בראשית מט,י)
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו(רש"י,שם)


שאלו את הרבי מקוצק: איך תצא לקבל את המשיח? השיב הרבי: אני ארצה להיות אחרון בתור שבא ללחוץ את ידו. מיליוני יהודים יקבלו את המשיח ואני אעמוד אחרון בתור. המשיח ישאל אותי: ר' יהודי, איפה היית עד עכשיו? ואז אני אשיב לו: משיח, אתה שואל אותי איפה הייתי עד עכשיו, ואני שואל אותך – איפה אתה היית עד עכשיו? (ע"פ הרב מאיר שוורץ, מתוך שיחת השבוע גליון 1364)
 
9.וּסְלִיחָה-כנגד יוסף על שום שסלח לאחיו:
 וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ,טז-כא)

10.וְכַפָּרָה-כנגד לוי כנגד כפרתו של כהן גדול
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,יז)

11.וְרֵוַח-כנגד זבולון, לחוף ימים ישכון בריווח:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (בראשית מט,יג) 

12.וְהַצָּלָה -כנגד בנימין שמזרעו באה הצלה לכל עם ישראל בימי מרדכי ואסתר ,
ע"ש מרדכי שאמר לאסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים..."(אסתר ד,יד)

לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל


**מדוע דווקא בקדיש יש עניין לשלב את כל שבטי ישראל?

במבט מלמטה למעלה-הקדיש במקורו הוא הצהרת האחדות של בני יעקב:
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,בראשית,מט,א)
 

סיום: האחדות מחד והשונות מאידך של כל אחד מהשבטים הביאה את בלעם לתובנה של יוכל לקללם:
ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו   שלא יקללם (רש"י,שם)
...וכאלו אמר ותהי עליו רוח אחרת והוא רוח אלהים שלא לקללם: (שפתי חכמים,שם)

חוקת: הכעס ושברו

פתיחה:
 ר''ל אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו (פסחים סו,ע"ב)

1.חטאו של משה במי מריבה:
ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך:

יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ', י"ב);
על אשר מריתם את פי למי מריבה (שם, כ"ד);
על אשר לא קדשתם אותי (דברים ל"ב, נ"א).

כל זה! וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות!

כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: שמעו נא המורים (במדבר כ', י'). דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה?!
וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שבארנו, ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש.

אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו. וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו:

"ודאי אין הוא, עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים, ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז".

ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדברו אליו בעניין הזה; אלא אמר: קח את המטה והקהל את העדה, וגומר (במדבר כ', ח'). והנה יצאנו מעניין השער, אבל היתרנו ספק מספקי התורה, שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא?" וערוך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והאמת תעשה דרכה.
(שמונה פרקים לרמב"ם,פרק ד)

2.אל תהי נח לכעוס:

ואל תהי נוח לכעוס כיצד?

מלמד שיהא עניו כהלל הזקן ואל יהי קפדן כשמאי הזקן.

מה היה ענותנותו של הלל הזקן?

אמרו: מעשה בשני בני אדם שעמדו והמרו זה את זה וזה את זה בארבעה מאות זוז. אמרו כל שילך ויקניט את הלל יטול ארבע מאות זוז.
הלך אחד מהם, ואותו היום ערב שבת היה עם חשיכה, וקא חייף רישיה. בא וטפח לו על הדלת.
אמר: היכן הלל, היכן הלל?
- נתעטף ויצא לקראתו.
אמר לו: בני, מה אתה צריך?
אמר לו: הלכה זו אני צריך לשאול.
אמר לו: אמור.
אמר לו: מפני מה עיניהם של תרמודים תרוטות?
אמר לו: מפני שדרין בין חול במדבר ובאות רוחות ומפזרות אותו על עיניהם לפיכך עיניהם תרוטות.
הלך והמתין שעה אחת וחזר וטפח לו על הדלת אמר היכן הלל היכן הלל נתעטף ויצא
אמר לו: בני מה אתה צריך?
אמר לו: הלכה אני צריך לשאול.
אמר לו: אמור.
אמר לו: מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות?
אמר לו: מפני שהם יושבין עם בצעי המים ובכל יום ויום הם הולכים במים לפיכך רגליהם רחבות.
הלך והמתין שעה אחת וחזר וטפח על הדלת אמר היכן הלל היכן הלל. נתעטף ויצא.
אמר לו: מה אתה צריך לשאול?
אמר לו: הלכה אני צריך לשאול.
אמר לו: אמור.
נתעטף וישב לפניו.
אמר לו: מה אתה צריך?
אמר לו: כך נשיאים משיבים, אל ירבו כמותך בישראל.
אמר לו: חס ושלום! הוי זהיר ברוחך. מה אתה צריך?
אמר לו: מפני מה ראשיהם של בבליים ארוכים.
אמר לו: בני הלכה גדולה שאלת. לפי שאין שם חיות פקחות, כשנולד הולד מגדלות אותם על אברים של עבדים ושל שפחות, לפיכך ראשיהם ארוכות. אבל כאן שיש חיות פקחות, כשנולד הולד מגדלות אותו בעריסה ומשפשפות את ראשו, לפיכך ראשיהם סגלגלין.
אמר לו: איבדת ממני ארבע מאות זוז.
אמר לו: כדאי הוא הלל שתאבד על ידו ארבע מאות זוז וארבע מאות זוז והלל אל יקפיד:(אבות דרבי נתן,טו,ב)

3.הכעס מקרב את הזיקנה:
ואברהם זקן
אמר רבי יהושע בר נחמני:
מפני ארבעה דברים הזקנה קופצת על אדם:
מפני היראה,
ומפני כעס בנים,
ומפני אשה רעה,
ומפני המלחמות.

מפני היראה, מדוד, דכתיב (ד"ה א כא) ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלוהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. מה כתיב אחריו: (שם כג) ודוד זקן.

מפני כעס בנים, מעלי, דכתיב (שמואל א יב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל.

מפני המלחמות, מיהושע, שלאחר שעשה מלחמות עם שלושים ואחד מלכים, מה כתיב בו: (יהושע כג) ויהושע זקן בא בימים.

ומפני אשה רעה, דכתיב: (מלכים א יא) ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים.

אבל אברהם, אשתו מכבדתו וקוראתו אדני, שנאמר: ואדני זקן, ועליה נאמר: אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב) לפיכך כתיב ביה: וה' ברך את אברהם בכל (תנחומא,חיי שרה,אות ב)


סיום:
 שביל הזהב- לא במידת הכעס:
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הצבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס, כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה. ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין... (רמב"ם,משנה תורה,דעות ב ג)