בשלח: סודו של המן- עינוי אן עינוג?

פתיחה-בריאת המן בין השמשות, מדוע?

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה ו)

האם המן היה עינוי?
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

הקדמה: 

1.בזכות מי ניתן להם המן?
א.אברהם:
אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית רבא,מח,י)
ב.משה:
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד. שָׁנִינוּ, שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת הִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה אַחִים: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן - בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עַנְנֵי כָבוֹד - בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר - בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם (דוקא) - זֶה מֹשֶׁה. (זוהר,ויקרא,קג,ע"א)

2.ספק או שלמות ?
א.המן: מחד-מאכל שהוא ספק:
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה(שמות טז,טו)

ב.המן-מאידך- הפסוק הראשון הכולל את השלמות-כל אותיות הא"ב והעוסק בפרנסה:
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:(שמות טז,טז)

ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות:(רבנו בחיי,שם)

3.מה ברכו על המן?

ובספר בני יששכר (מאמרי השבתות מאמר ג') כתב בשם רבינו מנחם עזריה מפאנו, שלעתיד לבוא בסעודת לויתן יוציאו להם צנצנת המן שנגנז על ידי יאשיהו (יומא נב:), שנקרא לחם, שנאמר הוא הלחם אשר נתן ה' לאכלה, למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר, וכתב הרמ"ע, שיברכו על המן המוציא לחם מן השמים. והעיר על זה בשם הרה"ג המקובל מהר"ר ישראל דוב, שיש לומר שלא בירכו על המן כלל, כיון שהוא לחם אבירים הנבלע ברמ"ח איברים, כמנין מחספס, (יומא עה:), וכל עיקר הברכה לבירור ניצוצין להפרידם מפסולת, וזה לא שייך במן, ואולי לא כתב כן הרמ"ע אלא לגבי לעתיד לבוא, אבל המן שבמדבר לא היה צריך ברכה כלל. ע"כ. והנה מבואר בדברי הספר חסידים שגם במדבר בירכו על המן המוציא לחם מן השמים, וכדברי הרמ"ע 

(שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן יב)


חלק א: הקשר בין המן לחטא אדם הראשון:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:(במדבר כא,ה)

וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:(רש"י,שם)

דיבת הנחש:
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית,ג,ה)

עונש הנחש- ההפך המוחלט מטעם המן:
וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(בראשית,ג,יד)


חלק ב- יתרונות המן: לא רק אוכל גורמה...
ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע, תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן... (יומא עה א)

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:(שמות טז,לא)
כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אסקריטון בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס(רש"י,שם)

1.התאמה אישית:
כתוב אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה פרשה כה ג)
2.המן והטל:
כתיב ותעל שכבת הטל, וברדת הטל, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה, דומה כמו שמונח בקופסא.
3.לחם אבירים:
רבי יוחנן אמר דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים...תנו רבנן לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו הדברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם, צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי וגו', אלא מה אני מקיים אבירים, שנבלע באברים...(יומא עה,ע"ב)
4.המן קירב בין עם ישראל לאביו שבשמיים:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים (יומא עה,ע"ב)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:(שמות טז,ד)

הנני ממטיר -
5.המן-חזרה אל הלחם שלפני חטא אדם הראשון:
הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד...
6.המן -רוחני יותר מאשר גשמי
הלחם מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית...
7.המן-קיבלו ללא יגיעה מיוחדת:
ויצא העם ולקטו - שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה.
8.המן ניתן מידי יום :
הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה, ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש, אבל לחם זה יבא מהשפעת ה' יום יום... (מלבי"ם,שמות טז ד)

9.(כמעט) כל טעם שבחרו- טעמו בו:
והיה טעמו כטעם לשד השמן, א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים. (יומא עה,ע"א)

ויחד יתרו וגו', רבי יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמרו לו המן שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם הפת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם... (מכילתא יתרו פרשה א)
10.מגלה את הנסתר:
לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה. (יומא עה,ע"א)
11.עליונות הנס של המן-ההתמדה והכמות:
...הרי לדעתי ענין אות המן המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באויר, ואלו היתה כאן איזו אפשרות של תחבולה, ואפילו במקצת הדבר, כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם ומלמדים אותם את החכמה, ולא יזדקקו לעבודה ולא לסעד. ולא יתכן שקדמוני בני ישראל הסכימו על ענין זה לשקר בו, ומספיק לכך התנאי שיש לכל מסורת אמיתית, ולא עוד אלא כאשר יאמרו לבניהם אנחנו היינו במדבר ארבעים שנה אוכלים את המן, ואם לא היה לכך יסוד, הרי היו אומרים להם בניהם הנכם משקרים... (אמונות ודעות,הקדמה פרק ו)
12.המן והשבת:
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו במן וקדשו בברכה... (מכילתא יתרו-בחודש פרשה ז)
א.כיסוי החלה בשבת:
צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)
ב.שתי חלות לשבת:
בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)
ג.שלוש סעודות בשבת:
ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)

ד.תוספת טעם למן-בשבת:
והוא כזרע גד לבן - ... ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע שהיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחית בדבש, נוסף בו מתיקות לעונג שבת.(מלבי"ם,שם)

ה.טעמו של המן נמצא בימנו באכילה בקדושה בשבת:
\
...ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל(שפת אמת,עקב,תרמ"ז)
ו.אכילת המן כתיקון האכילה של עץ הדעת-בכח אכילה בשבת לתקן חטא עץ הדעת:
והתיקון הוא על ידי שאוכל מתוך הכרה שהכל מאמיתותו יתברך שמו – הטעם שיש במאכל שנערב לחיך, וכוח החיות שבו להחיות הגוף, (כל זה) אינו במאכל מצד עצמו, שזה נקרא "העולם הזה" ... אלא הוא כוח השם יתברך, ואין עוד מלבדו, והכל הוא לשם הויה, שהוא הממלא כל עלמין (=הכוח האלוהי הממלא את כל העולמות) ואז נעשה מאכלו כדוגמת המן (שירד לבני ישראל במדבר) מן השמים. ... וכאשר הוא מכיר בברכתו ש'להויה הארץ ומלואה' הרי נעשה מארץ שמים, ומאכלו (הופך להיות בבחינת) לחם שמלאכי השרת אוכלים ... (ולאדם כזה) ניתנו כל רזי התורה. כי (בשל חטא עץ הדעת) ניתנו 'הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים'. ו(חטא עץ הדעת היה רק בענין האכילה בתאוה. ואוכלי מן היינו בכונה הנ"ל ומתקן (את החטא) לגמרי, (ולכן) נסתלקו השומרים מדרך עץ החיים אצלו(ערוך מתוך "פרי צדיק, קונטרס עת האוכל, אותיות י-יא).

חלק ג- חסרונות המן: עניין של טעם...

1.חסרון שהוא יתרון:
...ואת הקשואים, ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי איפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. (ספרי, בהעלותך פז)

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ(במדבר יא ה-ו)
את הקשואים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למיניקות. (רש"י,שם )

2.אי הוודאות:
{דברים ח-טז} המאכילך מן במדבר למען ענותך רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו
3.לאכול דרך העיניים:
וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא(יומא עד,ע"ב)

כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד אלא ליומו וגם לא ראו אלא מן אע"פ שטעמו בו טעם כל המינים.ומסיים בגמרא מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעים וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת ולכאורה הוא פלא אבל יתבאר שכייון שזה האוכל ואינו רואה נקרא עינוי ושבת מחוייב בעונג לכן צריך להדליק נר שיראה מה אוכל ויהנה מאכילתו...( תורה תמימה,שם)
4.לחם קל:
בלחם הקלוקל - קל בטבעו, והם עמלים וזקוקים למזון גס וכבד. (אברבנאל, במדבר כא ה)

סיכום: המן כמו עץ הדעת- טוב ורע
1.קרוב לצדיקים- רחוק לרשעים:
כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. (יומא עה,ע"א)
3.טוב ליהודים-רע לגוים:
אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו... (תנחומא הקדום בשלח כב)

סיום: הבחירה ביד האדם בין עונג לנגע
ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת (תיקוני הזוהר ,הקדמה יב.)
ערב שבת בין השמשות-ספק יום ספק לילה,ספק חול ספק שבת:ספק חשיכה והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסימן רצ''ג וכדלקמן סוף סימן ב') ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (ועיין לקמן סימן תט''ו סעיף ב') אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות (ועיין לקמן סימן שצ''ג). ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה (שולחן ערוך רסא,א)

שורה תחתונה:
המן- נסיון עבור האדם המאמין ולכן יש בו שני צדדים ובסופו של דבר מביא את האדם לבטחון בה'

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:(שמות טז,ד)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)
למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך- כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיה ב) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים יד) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע(רבנו בחיי,שם)


ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה:(רבנו בחיי,שמות,יג,יז)

וארא:על תפילה וכוונה

פתיחה: אם נאמר שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה מדוע דווקא בתפילה זה מעכב?

יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה: (שו"ע,ס,ד)
ודווקא במצוה דאורייתא אבל מצווה דרבנן אין צריך כוונה (באר היטב,שם)

המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל.(שו"ע,קא,א)


חלק א: צעקה בתפילה

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה(שמות,ח,ח)

מדוע היה צריך משה לצעוק בתפילתו אל ה'?

...מקשים העולם למה שינה הכתוב בצפרדעים ויצעק משה אל ה' ובשאר מכות כתיב ויעתר משה אל ה'. וי"ל משום דאמרינן המתפלל צריך להשמיע לאזניו מה שמוציא מפיו וכאן היו הצפרדעים צועקים כמ"ש רש"י בסמוך והצריך להרים קולו בתפלתו כדי שישמיע לאזניו את תפלתו:(שפתי חכמים,שם,אות ו)

הלכה: צריך להשמיע לאזניו את מה שיוצא מפיו
לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו והני מילי בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא (שו"ע,קא,ב)


חלק ב: הפרעה סביבתית


וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ(שמות ט,כט)

כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גלולים (שם יב, ז.):(רש"י,שם)

מדוע דווקא במכת הברד היתה העיר מלאה גילולים?
...לפי שעל מכת הברד כתיב הירא וגו׳ ונתמלאה כל העיר באותה שעה גלולים ממצרים שהיו עובדים לבהמות ולכך  יצא מן העיר (דעת זקנים,שם)

 גילולים-ע"ז,אלילים.ונקראו גילולים על שם שהם מאוסים כגללים(שי למורא, שם)

 הלכה: להתפלל במקום נקי

היתה צואת אדם מאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח ומלפניו צריך להרחיק מלא עיניו אפילו בלילה או שהוא סומא
 (שו"ע,או"ח,עט,א)

סיום- עבודה שבלב- תפילה:


מצוות התפילה אינה כשאר המצוות שנאמר: בהן 'מצוות אינן צריכות כוונה'. בשאר המצוות הוא יוצא ידי חובת עשיית המצווה, בעשות אותה אפילו בלא כוונה, כיוון שעושה מעשה המצווה כהוגן. אבל התפילה... צריך לכוון בה, כי עיקרה היא כוונת הלב. ואף על פי שאינה מתבצעת אלא בדיבור ... העיקר היא הכוונה. ופירוש המושג הכוונה: לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו".(המבי"ט-ר' משה מטראני זצ"ל, בית אלוקים, שער התפילה, פרק 3)

 מאחר והתפילה היא חיבור בין האדם לבין קונו הרי שיש צורך בשני תנאים שיתקיימו:
1.שיוציא מפיו את כוונתו על מנת שיהיה בה ממש
2.שהסביבה בה הוא נמצא תהיה ברמת קדושה בסיסית("והיה מחניך קדוש")

על כן יש חשיבות להשמיע לאזניו את תפילתו ולא להתפלל בסמוך (4 אמות) לכל מה שאין בו קדושה אלא היפך הדבר( כגון גילולים או גללים).עם קיומם של שני תנאים אלו יכולים להיווצר התנאים הבסיסיים לתפילה ע"מ שתצא מן הלב ותעלה עד לכסא הכבוד ותעשה את פעולתה הנדרשת (ענ"ד)

שמות: קורא בשם

פתיחה: מה בין שם טוב לשמן טוב?
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ:(קהלת ז,א)

א.בשם הסב:

מדוע רעואל נקרא אביהן והלא הוא אביו של יתרו?
וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: (שמות ב,יח)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל(במדבר י,כט)

וכי חובב שמו?והלא רעואל שמו ,דכתיב(פרשת שמות):"ותבאנרה אל רעואל אביהן"(שמות ב,יח) אלא מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא (ספרי,פרשת בהעלותך)

כי התינוקות יש להן קירוב הדעת עם אבי אביהן יותר מאשר עם אביהם שמייסרם לפעמים (ספרי דבי רב, מתוך חומש רש"י המבואר,שם)

מצוות כיבוד סבא וסבתא:
מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו בין מצד אימו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם. אלא שחייבים בכבוד ההורים יותר מאשר בכבוד הסבים והסבתות.(פניני הלכה, ליקוטים ג ,פרק א,סעיף כד)
קריאה בשם :
מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא בניהם ובנותיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר אבא יכול לומר גם את שמו. למנהג הספרדים, רשאי לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שכיוון שהזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג האשכנזים, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר גם את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך?", לכל המנהגים מותר לו לענות ולומר: "שם אבי הוא משה" .(פניני הלכה, ליקוטים ג ,פרק א,סעיף ו)

 ב.בשם ה':
וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹ-הִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:(שמות ג,טו)


רבי אבינא רמי כתיב {שמות ג-טו} זה שמי וכתיב {שמות ג-טו} זה זכרי אמר הקב''ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו''ד ה''י ונקרא באל''ף דל''ת (קידושין,עא,ע"א)


טעם הדיוק מדלא כתיב "זה שמי וזכרי" אלא זה וזה שמע מינה שהודיעו שני שמות, אחד שם המיוחד ואחד שם שנזכר בו (תורה תמימה,שם)

דין הגיית שם ה' באותיותיו:

במשנה במסכת סנהדרין (דף צ.) שנינו, ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. וכתב רבינו חיים ויטאל בשם רבינו האר"י, כי פירוש הוגה את השם באותיותיו הוא, שאסור לבטא את שם ה' באותיות הוי"ה, כלומר שם ה' שבאותיות יו"ד וה"א ווא"ו וה"א, אסור לבטאתו לעולם, ואפילו בתוך ברכה או תפילה אסור לבטאתו ככתבו אלא בשם אדנות, כלומר שם ה' שבאותיות אל"ף דל"ת נו"ן ויו"ד. (ובודאי שאסור לקרוא אפילו שם אדנות, אלא בתוך תפילה או ברכה והלל וכדומה, אבל לחינם אסור להזכיר שם ה' מן התורה.)
...וכעין מה שביארנו בהלכות כיבוד אב ואם, שאסור לבן לקרוא לאביו בשמו הפרטי, כמו כן אסור לאדם להזכיר שמו של אביו שבשמים. ובשם ה' הדבר חמור יותר, שכן בשם אביו רשאי לאמרו באותיותיו...לפיכך כתבו הפוסקים שגם בנוסחי "לשם יחוד" הנדפסים בסידורים, יש להזהר לומר "ליחדא שם יוד קי בואו קי" ולא לבטא את האות ה"א (אלא "קי" במקום "הא"), לפי שיש בכך איסור ביטוי השם באותיותיו.(הגר"ע,מתוך אתר הלכה יומית)

סיום:בין שם לשמן

לשם ולשמן תכונה משותפת והיא ששניהם יש בהם צד של בידול: השמן כידוע צף על פני המים וכאילו נבדל מהם, ונתינת שם לדבר  יש בה צד שמבדל בין הקורא לנקרא אלא שדווקא הקריאה בשם יש בה צד של חיבה וקירבה וכמו שמצאנו למשל כשאלוקים קרא ליעקב בהיותו בבאר שבע לפני רדתו למצרים וכפל את שמו "יעקב יעקב" ומסביר רש"י שכפל השם הוא "לשון חיבה".אומר לנו קהלת ששם - נתינת שם לדבר - עדיפה משמן טוב ואינה זהה לו שכן שמן רק נבדל וצף על פני המים אבל נתינת שם מצד אחד מבדילה ומייחדת את הדבר אך מצד שני הקריאה בשם מחזירה ומקרבת אותנו אליו ולכן עדיף החיבור שיש בקריאה בשם על פני הבידול שיש בשמן הנפרד מהמים.
ועם כל זאת, במקרה שבו יש מרכיב של כבוד- כמו בין אדם להוריו או לבוראו- הרי שאז יש איסור על קריאה בשם שכן יש תכלית להראות על ההבדל בין הבורא לנברא או בין בן להוריו.
וממילא מובן מדוע נהגו לומר פסוק זה דווקא בהקשר של פטירת האדם (וכמו שגם מעיד סוף הפסוק עצמו) שכן פטירת האדם כביכול מאבדת את שמו בעולם ועל כן יש חשיבות להזכיר את שמו שזהו הזכר של מעשיו בעולם הזה ובפרט אם נפטר בשם טוב.  (ענ"ד)

ויחי: תפילה כמטחווי קשת

פתיחה: מה הקשר בין שמע ישראל לבין אחרית הימים?

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(בראשית מט,א)
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,שם)


א.ברכת האב וברכת הבנים:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח,טו-טז)

אם פתח בברכת יוסף מדוע ברך את בניו?

ויברך את יוסף ויאמר - פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף:(רבנו בחיי,שם)

ברכת הבנים- ברכה לטווח רחוק:

אחר תפלת ערבית ימהר לילך לביתו לקדש, שמצוה להקדים לקדש את היום, וכל הזריז הרי זה משובח. ולכן לא יתעכב בשיחה עם המתפללים, אלא יזדרז לביתו כדי לקדש. ויש נוהגים לברך את הבנים קודם הקידוש, ויש הנוהגים כן אחר הקידוש. ונכון לנשק את ידי אביו ואמו אחר הקידוש.(ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד).

ב.חרב וקשת- תפילה לטווח קצר וארוך:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:(בראשית מח-כב)


...ואומר {בראשית מח-כב} ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר {תהילים מד-ז} כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה(בבא בתרא,קכג,ע"א)

אם כוונת הפסוק לתפילה ובקשה מדוע לא נאמר במפורש תפילתי ובקשתי?
מכך שנקט יעקב בלשון חרב וקשת ממש -אף אם תאמר כפי שדורשת הגמרא שהתכוון לתפילה ובקשה- הרי שיש כאן אמריה כפולה והיא שכדי לנצח יש צורך בבקשה ובתפילה(מאחורי הקלעים- ולכן נלמד ברמז) ובחיצניות יש כמובן צורך בחרב והקשת ככלי המלחמה הפיזיים ובאמצעות שילוב השניים ניתן אכן לנצח במלחמה- אך אין לסמוך רק על הנס לבדו (ענ"ד)
החרב- נשק לטווח קרוב , הקשת- נשק לטווח רחוק ללמדך שגם בתפילות יש צורך לבקש על כאן ועכשיו ומכל מקום יש חשיבות גם לבקש ולהתפלל על העתיד היותר רחוק כדי להכשיר את הקרקע למימושה של אותה תפילה ובקשה (ענ"ד)

ברכת הקשת- ברכה לטווח רחוק:
הרואה את הקשת מברך בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר. אבל מותר לומר לחבירו שיש קשת, כדי שגם חבירו יוכל לברך על הקשת. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד תרכה].

סיום:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד (דברים ו,ד)
ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו   עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.):(רש"י,שם)

 גם בתפילת עלינו- יש הקבלה בין לעתיד לבוא באחרית הימים לבין שמע ישראל:

וְנֶאֱמַר: וְהָיָה יְ-הֹ-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹ-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:ובתורתך ה' אלוקינו כתוב לאמר : שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (מתוך עלינו לשבח, נוסח ע"מ)

גם נצחיות האדם- דרך זרעו:
...א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר {ירמיה ל-י} ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים  (תענית ה,ע"ב)

ויגש: ברית הגוף וברית הרוח

פתיחה: מה הקשר בין אמירת שמע ישראל לברית המילה?
 
בטקס המילה האב אומר בקול רם את פסוקי קידוש ה':
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-ה-וָ-ה אֶחָד (דברים ו,ד)


א.המפגש של יוסף עם אחיו- דרך הברית שבגוף:

ברית המילה: הברית של הגוף
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה (בראשית, מה, א-ד)

גשו נא אלי.ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול (רש"י,שם)
לפי שלא היה צריך לומר מילת אלי {אל גופי}אלא גשו נא , זאת והראה להם שהוא מהול (רש"א,ר' שמואל אלמושנינו, שם)


האחים יכלו לזהות את יוסף ע"פ מילתו לפי שנולד מהול והיה ניכר הדבר:{ענ"ד}
יעקב נולד מהול, דכתיב (בראשית, כה ) ויעקב איש תם. ויוסף נולד מהול, דכתיב (בראשית, לז ) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו.( תנחומא,פרשת נח,ו)

תינוק שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, וחל היום השמיני ללידתו בשבת או ביום טוב, אין מטיפין ממנו את הדם בשבת או ביום טוב, אלא ידחו את הטפת הדם ליום א'. [שובע שמחות ב' עמוד קסה. ילקו''י שבת ד' עמוד שלז]

ב.המפגש של יוסף עם אביו- שמע ישראל: קבלת עול מלכות שמים-דרך הברית של הרוח והנפש:

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם...
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית מה,כז-מו כט)
ויבך על צואריו עוד.לשון הרבות בכיה,... אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע (רש"י,שם)
להראות את יוסף רשפי אש שלהבת אהבת השם ויראת ה', שכל מחמד י העולם הזה ותענוגותיו המה בעיניו כאין וכאפס, כי אם ביראת השם כל היום - לכן בחר לקרוא אז קריאת שמ ע על תכלית זו, לעוררו על תוקף וחוזק יראת השם , ושזו היתה כונתו באמרו אלכה (באר יוסף,שם)

לפיכך אמרו חכמינו: ״כל הקורא קריאת־שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתותיו, עליו הכתוב אומר: ״ולא אותי קראת יעקב" שאיננו נוהג כיעקב, שלא הפסיק באמצע קריאת־שמע, אפילו כשראה את בנו אחרי עשרים ושתים שנה...(מהרש"א,חידושי אגדות,יט,ע"ב)

הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים מפני שנראה כקורא עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע: (שו"ע,או"ח,סג,ו)



סיום:
רק החיבור בין ברית הגוף (המילה) וברית הרוח(ק"ש) הוא זה אשר שמר על עם ישראל הן בגלות והן בשובם ארצה אחרי אלפיים שנות גלות שכן יש לקדש את הגוף ע"מ להתעלות מבחינה רוחנית ולכן כאשר שמע יעקב על כך שיוסף התוודע לאחיו דרך קדושת הגוף ביקש להזכיר ליוסף בפוגשו אותו גם את קדושת הרוח וממילא לכל יהודי שנימול יש להזכיר באותה הנשימה גם את קדושת הרוח(ק"ש) דווקא בעת ביצוע ברית הגוף(ברית המילה) ללמדך שזה צריך לזה בעולם הזה ורק בחיבור של שניהם יוכלו להשיג את תכלית האדם בעולם הזה- דעת ה' (ענ"ד)

בין חנוכה לסוכות: בידול או שיתוף

פתיחה- בין נר חנוכה לאתרוג:מדוע בחר ערוך השולחן להשוות דווקא לאתרוג?

צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק: (שו"ע,או"ח,תרעא,א)

ונראה דבנר חנוכה וארבע כוסות – אין שיעור להוצאתן. דאף על גב דבכל המצות יש שיעור עד שליש במצוה, כמו שכתבתי בסימן תרנו לעניין אתרוג, או חומש כמו שכתבתי שם, מכל מקום אלו שהם פירסומי ניסא, וחייבו לעני למכור כסותו – שוב אין שיעור לדבר. (ערוך השולחן,שם,סעיף ב)

1.התורה הסמיכה את סוכות לרמז על חנוכה:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד(ויקרא כג,מב- מה,ב)
 ויקחו אליך שמן זית. סמיך שמן זית לסוכה לומר שגומרים ההלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג (בעל הטורים,שם)

2.בסוכות החלה בניית המשכן- בכ"ה בכסליו- הסתיימה בניית המשכן:

למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' (שם כג. מג) הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשותו בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים, אמנם י"ל לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים וממחרת יום הכפורים ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב (שמות לו. ג) והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו הענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי (הגר"א,קול אליהו, ויקרא כג, מג)
א"ר חנינא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום הראשון באחד לכחדש תקים את משכן(ילקוט שמעוני,מלכים א, רמז קפד)

3.הקשר ההסטורי:

ביום ההוא היה טהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש ההוא, הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה, כחג הסוכות, בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות, כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו (מקבים א סוף פרק א נד-נט)

4.הגובה המירבי בסוכה ובנר חנוכה זהה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ..(סוכה,משנה א)

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי (שבת כא,ע"ב-כב,ע"א)

5.סוף מסכת סוכה- מחוברת עם מעשה חנוכה:{ע"פ רעיון של הרב שמואל דוד}
ת''ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק(סוכה נו,ע"ב)

6.בשמחת בית השואבה שבסוכות היוה עניין להרבות אור - כמו בחנוכה:{ע"פ רעיון של מוטי אהרוני}
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול.
מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין.
ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן.

7.היחס אל הבית בסוכות ובחנוכה: איש וביתו
כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע
 ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פרק הישן) ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת:
(או"ח,תרלט,א-ב)

מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכד. יבי"א חלק ה סימן יז סק"ד. יחו"ד ו/מג) 

8.שורש המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל- בפרי חג הסוכות:
 ת''ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב''ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב''ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב''ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב''ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב''ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין (שבת כא,ע"ב)

סיום:בידול או שיתוף-שאלה של תיזמון

חג הסוכות הוא חג המוסב על העתיד, ימי אחרית הימים בהם נשב בסוכת עורו של לוויתן ושלום עולמי ישרור בעולם, או אז יהיה שיתוף פעולה בין עם ישראל לבין אומות העולם שכן הם יכירו בתפקיד שיש לעם ישראל עבורם ועבור האנושות בכללה ולכן בסוכות מקריבים פרים עבור כל 70 אומות העולם. המגמה בסוכות היא אם כן- שיתוף אומות העולם.
מגמתו של חנוכה היא בידול מאומות העולם ולכן הסמל של החג הוא השמן שכידוע אינו מתערבב עם מים, הרקע ההיסטורי של החג גם כן נשען על הצורך להיבדל מתרבות יוון שביקשה להטמיע את היהדות לתוכה והרי זה בסתירה מוחלטת לתפקידה וייעודה של היהדות ועם ישראל מונחה להיות אור לגויים.

מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל נסובה בדיוק על נקודה זו של בידול או שיתוף:

בית שמאי שההלכה כמותם לעתיד לבוא רואים את חנוכה יונק מסוכות ולכן משווים לפרי החג שמסמלים את  השיתוף.
בית הלל שרואים את הכאן והעכשיו והלכה כעת כמותם רואים את המציאות הנוכחית של הבידול מהגויים ולכן לא מחברים את מניין הנרות היומי לסוכות.
(ענ"ד)

וישב: תיקון חטאי הפה

לע"נ רחמים מלכה בן עישה

פתיחה: באזכרה- החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)
...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)

השורש-חטא אדם הראשון:
א.חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
ב.חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

ג.היהודי- מלשון להודות- מתקן את חטא אדם הראשון:
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ-ה-וָ-ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: (בראשית כט,לה)

ד.יהודה- מודה על האמת:
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה:(בראשית לח,כו)
צדקה.  בדבריה: ממני. היא מעוברת (רש"י,שם)

התיקון: דיבור ואכילה בקדושה

1.תיקון במשך השנה:
א.השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
התיקון: בקידוש על היין ועל החלות
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

ב.חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)
התיקון: קידוש הדיבור
אמירת 'מודה אני', הלל, ברכות ותפילה, לימוד תורה.

2.תיקון מיוחד בפסח(פה-סח): אמירה ואכילה
א.חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:
(הגדה של פסח)
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

ב.חובת אכילה: אכילת מצה,מרור,ארבע כוסות וכו'
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (שמות יב,יח)
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. (ילקוט יוסף,תעה,ה)


3.אכילה ודיבור בפרשת וישב:

א.יוסף טעה בדיבורו וחשד באחיו על אכילה אסורה
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:(בראשית,לז,ב)

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.
ובשלשתן לקה: על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי.
ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף.
ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו'(רש"י,שם)

ב.יוסף מצא הצלתו דרך שר המשקים והאופים הממונים על האכילה של פרעה:
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם (בראשית מא,ט)

ג.יוסף ניצל בזכות ששמר על פיו- שפתו ודיבורו:
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:(בראשית מה,יב)
והנה עיניכם רואות. ... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)


4.שורש חטא האכילה:פרשת מאכלות אסורות -אכילה מתוך  בתאווה והתיקון- הסתפקות במועט (פרשת שמיני ופרשת ראה):

א.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)

ב.כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

ג.שורש חטאו של המן- שלא הסתפק במי שהשתחווה לו(ע"פ כתב סופר):
המן מן התורה מנין {בראשית ג-יא} המן העץ (חולין קלט,ע"ב)

ד.בחנוכה- ההסתפקות במועט הביאה לניצחון ולנס

מעטים מול רבים:
רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ(מתוך על הניסים)

הסתפקו במועט(שמן ליום אחד) ונעשה להם נס שהספיק לזמן מרובה:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ''ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:(יד החזקה,ספר זמנים,הלכות חנוכה,פרק שלישי הלכה ב)


סיום: תיקון חטאי הפה - לאחר פטירת האדם

תיקון החטא הראשון:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב,יז)

תיקון החטא השני:החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)
...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)