שמות: קורא בשם

פתיחה: מה בין שם טוב לשמן טוב?
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ:(קהלת ז,א)

א.בשם הסב:

מדוע רעואל נקרא אביהן והלא הוא אביו של יתרו?
וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם: (שמות ב,יח)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל(במדבר י,כט)

וכי חובב שמו?והלא רעואל שמו ,דכתיב(פרשת שמות):"ותבאנרה אל רעואל אביהן"(שמות ב,יח) אלא מלמד שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא (ספרי,פרשת בהעלותך)

כי התינוקות יש להן קירוב הדעת עם אבי אביהן יותר מאשר עם אביהם שמייסרם לפעמים (ספרי דבי רב, מתוך חומש רש"י המבואר,שם)

מצוות כיבוד סבא וסבתא:
מצווה על כל אדם לכבד את סבו וסבתו, בין מצד אביו בין מצד אימו. שכן בני בנים נחשבים כבנים, ועוד שמכלל כבוד האב וכבוד האם שיכבדו גם את הוריהם. אלא שחייבים בכבוד ההורים יותר מאשר בכבוד הסבים והסבתות.(פניני הלכה, ליקוטים ג ,פרק א,סעיף כד)
קריאה בשם :
מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא בניהם ובנותיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר אבא יכול לומר גם את שמו. למנהג הספרדים, רשאי לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שכיוון שהזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג האשכנזים, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר גם את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך?", לכל המנהגים מותר לו לענות ולומר: "שם אבי הוא משה" .(פניני הלכה, ליקוטים ג ,פרק א,סעיף ו)

 ב.בשם ה':
וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹ-הִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:(שמות ג,טו)


רבי אבינא רמי כתיב {שמות ג-טו} זה שמי וכתיב {שמות ג-טו} זה זכרי אמר הקב''ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביו''ד ה''י ונקרא באל''ף דל''ת (קידושין,עא,ע"א)


טעם הדיוק מדלא כתיב "זה שמי וזכרי" אלא זה וזה שמע מינה שהודיעו שני שמות, אחד שם המיוחד ואחד שם שנזכר בו (תורה תמימה,שם)

דין הגיית שם ה' באותיותיו:

במשנה במסכת סנהדרין (דף צ.) שנינו, ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. וכתב רבינו חיים ויטאל בשם רבינו האר"י, כי פירוש הוגה את השם באותיותיו הוא, שאסור לבטא את שם ה' באותיות הוי"ה, כלומר שם ה' שבאותיות יו"ד וה"א ווא"ו וה"א, אסור לבטאתו לעולם, ואפילו בתוך ברכה או תפילה אסור לבטאתו ככתבו אלא בשם אדנות, כלומר שם ה' שבאותיות אל"ף דל"ת נו"ן ויו"ד. (ובודאי שאסור לקרוא אפילו שם אדנות, אלא בתוך תפילה או ברכה והלל וכדומה, אבל לחינם אסור להזכיר שם ה' מן התורה.)
...וכעין מה שביארנו בהלכות כיבוד אב ואם, שאסור לבן לקרוא לאביו בשמו הפרטי, כמו כן אסור לאדם להזכיר שמו של אביו שבשמים. ובשם ה' הדבר חמור יותר, שכן בשם אביו רשאי לאמרו באותיותיו...לפיכך כתבו הפוסקים שגם בנוסחי "לשם יחוד" הנדפסים בסידורים, יש להזהר לומר "ליחדא שם יוד קי בואו קי" ולא לבטא את האות ה"א (אלא "קי" במקום "הא"), לפי שיש בכך איסור ביטוי השם באותיותיו.(הגר"ע,מתוך אתר הלכה יומית)

סיום:בין שם לשמן

לשם ולשמן תכונה משותפת והיא ששניהם יש בהם צד של בידול: השמן כידוע צף על פני המים וכאילו נבדל מהם, ונתינת שם לדבר  יש בה צד שמבדל בין הקורא לנקרא אלא שדווקא הקריאה בשם יש בה צד של חיבה וקירבה וכמו שמצאנו למשל כשאלוקים קרא ליעקב בהיותו בבאר שבע לפני רדתו למצרים וכפל את שמו "יעקב יעקב" ומסביר רש"י שכפל השם הוא "לשון חיבה".אומר לנו קהלת ששם - נתינת שם לדבר - עדיפה משמן טוב ואינה זהה לו שכן שמן רק נבדל וצף על פני המים אבל נתינת שם מצד אחד מבדילה ומייחדת את הדבר אך מצד שני הקריאה בשם מחזירה ומקרבת אותנו אליו ולכן עדיף החיבור שיש בקריאה בשם על פני הבידול שיש בשמן הנפרד מהמים.
ועם כל זאת, במקרה שבו יש מרכיב של כבוד- כמו בין אדם להוריו או לבוראו- הרי שאז יש איסור על קריאה בשם שכן יש תכלית להראות על ההבדל בין הבורא לנברא או בין בן להוריו.
וממילא מובן מדוע נהגו לומר פסוק זה דווקא בהקשר של פטירת האדם (וכמו שגם מעיד סוף הפסוק עצמו) שכן פטירת האדם כביכול מאבדת את שמו בעולם ועל כן יש חשיבות להזכיר את שמו שזהו הזכר של מעשיו בעולם הזה ובפרט אם נפטר בשם טוב.  (ענ"ד)

ויחי: תפילה כמטחווי קשת

פתיחה: מה הקשר בין שמע ישראל לבין אחרית הימים?

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים(בראשית מט,א)
...ענא אבונן יעקב ואמר להון אברהם אבוי דאבא קם מיניה פיסול ישמעאל וכל בני קטורה ויצחק אבא קם מיניה פיסול עשו אחי ואנא דחיל דלא יהי ביניכון גבר לביה פליג על אחוי למיזל למפלח קדם טעוון אוחרניין ענין תרי עשרתי שבטוי דיעקב כולהון כחדא ואמרין שמע מינן ישראל אבונן י-י אלהנא י-י חד עני יעקב אבונן ואמר יהא שמיה רבא מברך לעלמי עלמין: (תרגום ירושלמי,שם)


א.ברכת האב וברכת הבנים:

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח,טו-טז)

אם פתח בברכת יוסף מדוע ברך את בניו?

ויברך את יוסף ויאמר - פתח בברכת יוסף ולא ברך כי אם הנערים.וע"ד הפשט מכאן יש ללמוד כי ברכת הנערים היא היא ברכת יוסף, ומעלת הנערים הכל מעלת יוסף:(רבנו בחיי,שם)

ברכת הבנים- ברכה לטווח רחוק:

אחר תפלת ערבית ימהר לילך לביתו לקדש, שמצוה להקדים לקדש את היום, וכל הזריז הרי זה משובח. ולכן לא יתעכב בשיחה עם המתפללים, אלא יזדרז לביתו כדי לקדש. ויש נוהגים לברך את הבנים קודם הקידוש, ויש הנוהגים כן אחר הקידוש. ונכון לנשק את ידי אביו ואמו אחר הקידוש.(ילקוט יוסף דיני חינוך קטן עמוד קעד. ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד רלד).

ב.חרב וקשת- תפילה לטווח קצר וארוך:

וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:(בראשית מח-כב)


...ואומר {בראשית מח-כב} ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי וכי בחרבו ובקשתו לקח והלא כבר נאמר {תהילים מד-ז} כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה(בבא בתרא,קכג,ע"א)

אם כוונת הפסוק לתפילה ובקשה מדוע לא נאמר במפורש תפילתי ובקשתי?
מכך שנקט יעקב בלשון חרב וקשת ממש -אף אם תאמר כפי שדורשת הגמרא שהתכוון לתפילה ובקשה- הרי שיש כאן אמריה כפולה והיא שכדי לנצח יש צורך בבקשה ובתפילה(מאחורי הקלעים- ולכן נלמד ברמז) ובחיצניות יש כמובן צורך בחרב והקשת ככלי המלחמה הפיזיים ובאמצעות שילוב השניים ניתן אכן לנצח במלחמה- אך אין לסמוך רק על הנס לבדו (ענ"ד)
החרב- נשק לטווח קרוב , הקשת- נשק לטווח רחוק ללמדך שגם בתפילות יש צורך לבקש על כאן ועכשיו ומכל מקום יש חשיבות גם לבקש ולהתפלל על העתיד היותר רחוק כדי להכשיר את הקרקע למימושה של אותה תפילה ובקשה (ענ"ד)

ברכת הקשת- ברכה לטווח רחוק:
הרואה את הקשת מברך בשם ומלכות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם זוכר הברית, נאמן בבריתו, וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר. אבל מותר לומר לחבירו שיש קשת, כדי שגם חבירו יוכל לברך על הקשת. [ילקוט יוסף, ח''ג דיני ברהמ''ז וברכות עמוד תרכה].

סיום:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד (דברים ו,ד)
ה' אלהינו ה' אחד. ה' שהוא אלהינו   עתה, ולא אלהי האומות עובדי אלילים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' (צפניה ג, ט.), ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ג.):(רש"י,שם)

 גם בתפילת עלינו- יש הקבלה בין לעתיד לבוא באחרית הימים לבין שמע ישראל:

וְנֶאֱמַר: וְהָיָה יְ-הֹ-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-הֹ-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:ובתורתך ה' אלוקינו כתוב לאמר : שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (מתוך עלינו לשבח, נוסח ע"מ)

גם נצחיות האדם- דרך זרעו:
...א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר {ירמיה ל-י} ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים  (תענית ה,ע"ב)

ויגש: ברית הגוף וברית הרוח

פתיחה: מה הקשר בין אמירת שמע ישראל לברית המילה?
 
בטקס המילה האב אומר בקול רם את פסוקי קידוש ה':
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-ה-וָ-ה אֶחָד (דברים ו,ד)


א.המפגש של יוסף עם אחיו- דרך הברית שבגוף:

ברית המילה: הברית של הגוף
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה (בראשית, מה, א-ד)

גשו נא אלי.ראה אותם נסוגים לאחור, אמר עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול (רש"י,שם)
לפי שלא היה צריך לומר מילת אלי {אל גופי}אלא גשו נא , זאת והראה להם שהוא מהול (רש"א,ר' שמואל אלמושנינו, שם)


האחים יכלו לזהות את יוסף ע"פ מילתו לפי שנולד מהול והיה ניכר הדבר:{ענ"ד}
יעקב נולד מהול, דכתיב (בראשית, כה ) ויעקב איש תם. ויוסף נולד מהול, דכתיב (בראשית, לז ) אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו.( תנחומא,פרשת נח,ו)

תינוק שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, וחל היום השמיני ללידתו בשבת או ביום טוב, אין מטיפין ממנו את הדם בשבת או ביום טוב, אלא ידחו את הטפת הדם ליום א'. [שובע שמחות ב' עמוד קסה. ילקו''י שבת ד' עמוד שלז]

ב.המפגש של יוסף עם אביו- שמע ישראל: קבלת עול מלכות שמים-דרך הברית של הרוח והנפש:

וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם...
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית מה,כז-מו כט)
ויבך על צואריו עוד.לשון הרבות בכיה,... אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע (רש"י,שם)
להראות את יוסף רשפי אש שלהבת אהבת השם ויראת ה', שכל מחמד י העולם הזה ותענוגותיו המה בעיניו כאין וכאפס, כי אם ביראת השם כל היום - לכן בחר לקרוא אז קריאת שמ ע על תכלית זו, לעוררו על תוקף וחוזק יראת השם , ושזו היתה כונתו באמרו אלכה (באר יוסף,שם)

לפיכך אמרו חכמינו: ״כל הקורא קריאת־שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתותיו, עליו הכתוב אומר: ״ולא אותי קראת יעקב" שאיננו נוהג כיעקב, שלא הפסיק באמצע קריאת־שמע, אפילו כשראה את בנו אחרי עשרים ושתים שנה...(מהרש"א,חידושי אגדות,יט,ע"ב)

הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים מפני שנראה כקורא עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותם קבע: (שו"ע,או"ח,סג,ו)



סיום:
רק החיבור בין ברית הגוף (המילה) וברית הרוח(ק"ש) הוא זה אשר שמר על עם ישראל הן בגלות והן בשובם ארצה אחרי אלפיים שנות גלות שכן יש לקדש את הגוף ע"מ להתעלות מבחינה רוחנית ולכן כאשר שמע יעקב על כך שיוסף התוודע לאחיו דרך קדושת הגוף ביקש להזכיר ליוסף בפוגשו אותו גם את קדושת הרוח וממילא לכל יהודי שנימול יש להזכיר באותה הנשימה גם את קדושת הרוח(ק"ש) דווקא בעת ביצוע ברית הגוף(ברית המילה) ללמדך שזה צריך לזה בעולם הזה ורק בחיבור של שניהם יוכלו להשיג את תכלית האדם בעולם הזה- דעת ה' (ענ"ד)

בין חנוכה לסוכות: בידול או שיתוף

פתיחה- בין נר חנוכה לאתרוג:מדוע בחר ערוך השולחן להשוות דווקא לאתרוג?

צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק: (שו"ע,או"ח,תרעא,א)

ונראה דבנר חנוכה וארבע כוסות – אין שיעור להוצאתן. דאף על גב דבכל המצות יש שיעור עד שליש במצוה, כמו שכתבתי בסימן תרנו לעניין אתרוג, או חומש כמו שכתבתי שם, מכל מקום אלו שהם פירסומי ניסא, וחייבו לעני למכור כסותו – שוב אין שיעור לדבר. (ערוך השולחן,שם,סעיף ב)

1.התורה הסמיכה את סוכות לרמז על חנוכה:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד(ויקרא כג,מב- מה,ב)
 ויקחו אליך שמן זית. סמיך שמן זית לסוכה לומר שגומרים ההלל כל שמונת ימי חנוכה כדרך שגומרין אותו כל שמונת ימי החג (בעל הטורים,שם)

2.בסוכות החלה בניית המשכן- בכ"ה בכסליו- הסתיימה בניית המשכן:

למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' (שם כג. מג) הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשותו בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים, אמנם י"ל לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים וממחרת יום הכפורים ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב (שמות לו. ג) והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו הענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי (הגר"א,קול אליהו, ויקרא כג, מג)
א"ר חנינא בכ"ה בכסליו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום הראשון באחד לכחדש תקים את משכן(ילקוט שמעוני,מלכים א, רמז קפד)

3.הקשר ההסטורי:

ביום ההוא היה טהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש ההוא, הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה, כחג הסוכות, בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות, כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו (מקבים א סוף פרק א נד-נט)

4.הגובה המירבי בסוכה ובנר חנוכה זהה:
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ..(סוכה,משנה א)

אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי (שבת כא,ע"ב-כב,ע"א)

5.סוף מסכת סוכה- מחוברת עם מעשה חנוכה:{ע"פ רעיון של הרב שמואל דוד}
ת''ר מעשה במרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים כשנכנסו יוונים להיכל היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק(סוכה נו,ע"ב)

6.בשמחת בית השואבה שבסוכות היוה עניין להרבות אור - כמו בחנוכה:{ע"פ רעיון של מוטי אהרוני}
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול.
מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבעה סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפירחי כהונה ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין.
ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה
חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן.

7.היחס אל הבית בסוכות ובחנוכה: איש וביתו
כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה (וישן ומטייל) (טור) ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע
 ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פרק הישן) ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת:
(או"ח,תרלט,א-ב)

מי שלן בבית מלון לרגל עסקיו, ואשתו מדלקת עליו בביתו, אינו רשאי לכוין בפירוש שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בהדלקת נרות החנוכה שמדליקה עליו אשתו בביתם, ולהדליק עם ברכה בחדרו במלון, שחובת נר חנוכה הוא חובת איש וביתו, ואינו חובת גברא בלבד, ועל כרחו יוצא ידי חובתו במה שאשתו מדלקת עליו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד רכד. יבי"א חלק ה סימן יז סק"ד. יחו"ד ו/מג) 

8.שורש המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל- בפרי חג הסוכות:
 ת''ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב''ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך וב''ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב''ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב''ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב''ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין (שבת כא,ע"ב)

סיום:בידול או שיתוף-שאלה של תיזמון

חג הסוכות הוא חג המוסב על העתיד, ימי אחרית הימים בהם נשב בסוכת עורו של לוויתן ושלום עולמי ישרור בעולם, או אז יהיה שיתוף פעולה בין עם ישראל לבין אומות העולם שכן הם יכירו בתפקיד שיש לעם ישראל עבורם ועבור האנושות בכללה ולכן בסוכות מקריבים פרים עבור כל 70 אומות העולם. המגמה בסוכות היא אם כן- שיתוף אומות העולם.
מגמתו של חנוכה היא בידול מאומות העולם ולכן הסמל של החג הוא השמן שכידוע אינו מתערבב עם מים, הרקע ההיסטורי של החג גם כן נשען על הצורך להיבדל מתרבות יוון שביקשה להטמיע את היהדות לתוכה והרי זה בסתירה מוחלטת לתפקידה וייעודה של היהדות ועם ישראל מונחה להיות אור לגויים.

מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל נסובה בדיוק על נקודה זו של בידול או שיתוף:

בית שמאי שההלכה כמותם לעתיד לבוא רואים את חנוכה יונק מסוכות ולכן משווים לפרי החג שמסמלים את  השיתוף.
בית הלל שרואים את הכאן והעכשיו והלכה כעת כמותם רואים את המציאות הנוכחית של הבידול מהגויים ולכן לא מחברים את מניין הנרות היומי לסוכות.
(ענ"ד)

וישב: תיקון חטאי הפה

לע"נ רחמים מלכה בן עישה

פתיחה: באזכרה- החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)
...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)

השורש-חטא אדם הראשון:
א.חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
ב.חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

ג.היהודי- מלשון להודות- מתקן את חטא אדם הראשון:
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְ-ה-וָ-ה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת: (בראשית כט,לה)

ד.יהודה- מודה על האמת:
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה:(בראשית לח,כו)
צדקה.  בדבריה: ממני. היא מעוברת (רש"י,שם)

התיקון: דיבור ואכילה בקדושה

1.תיקון במשך השנה:
א.השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
התיקון: בקידוש על היין ועל החלות
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

ב.חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)
התיקון: קידוש הדיבור
אמירת 'מודה אני', הלל, ברכות ותפילה, לימוד תורה.

2.תיקון מיוחד בפסח(פה-סח): אמירה ואכילה
א.חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:
(הגדה של פסח)
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

ב.חובת אכילה: אכילת מצה,מרור,ארבע כוסות וכו'
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (שמות יב,יח)
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. (ילקוט יוסף,תעה,ה)


3.אכילה ודיבור בפרשת וישב:

א.יוסף טעה בדיבורו וחשד באחיו על אכילה אסורה
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:(בראשית,לז,ב)

את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות.
ובשלשתן לקה: על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי.
ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף.
ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדניו וגו'(רש"י,שם)

ב.יוסף מצא הצלתו דרך שר המשקים והאופים הממונים על האכילה של פרעה:
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם (בראשית מא,ט)

ג.יוסף ניצל בזכות ששמר על פיו- שפתו ודיבורו:
וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם:(בראשית מה,יב)
והנה עיניכם רואות. ... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.):(רש"י,שם)


4.שורש חטא האכילה:פרשת מאכלות אסורות -אכילה מתוך  בתאווה והתיקון- הסתפקות במועט (פרשת שמיני ופרשת ראה):

א.וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)

ב.כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

ג.שורש חטאו של המן- שלא הסתפק במי שהשתחווה לו(ע"פ כתב סופר):
המן מן התורה מנין {בראשית ג-יא} המן העץ (חולין קלט,ע"ב)

ד.בחנוכה- ההסתפקות במועט הביאה לניצחון ולנס

מעטים מול רבים:
רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ(מתוך על הניסים)

הסתפקו במועט(שמן ליום אחד) ונעשה להם נס שהספיק לזמן מרובה:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ''ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:(יד החזקה,ספר זמנים,הלכות חנוכה,פרק שלישי הלכה ב)


סיום: תיקון חטאי הפה - לאחר פטירת האדם

תיקון החטא הראשון:
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב,יז)

תיקון החטא השני:החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)
...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)

וישלח: מי שברך

פתיחה: האם לא צריך להזכיר שם החולה בברכת מי שברך?
 א''ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים(ברכות לד,ע"א)

חלק א: יעקב מדייק בלשונו

 מדוע היה צריך לפרש את שמו של אחיו -עשיו?
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים(בראשית לב,יב)

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. מִכָּאן, מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵשׁ דְּבָרָיו כָּרָאוּי. הַצִּילֵנִי נָא. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֲרֵי הִצַּלְתַּנִי מִלָּבָן - מִיַּד אָחִי. וְאִם תֹּאמַר קְרוֹבִים אֲחֵרִים סְתָם נִקְרָאִים אַחִים - מִיַּד עֵשָׂו. מָה הַטַּעַם? בִּשְׁבִיל לְפָרֵשׁ הַדָּבָר כָּרָאוּי. וְאִם תֹּאמַר, אֲנִי לָמָּה אֶצְטָרֵךְ? כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי. כְּדֵי לְהִוָּדַע דָּבָר לְמַעְלָה וּלְפָרְשׁוֹ כָּרָאוּי, וְלֹא יַסְתִּיר הַדָּבָר.(זוהר,בראשית,קסט,ע"א)

יעקב- מדייק בלשונו לא רק בתפילה:
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט,יח)
ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה,  (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו:(רש"י,שם)

 נזהר שלא להוציא דבר שקר מפיו גם כאשר צווה להטעות את אביו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ (בראשית כז,יט)
 אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך,   ועשו הוא בכורך (רש"י,שם)

חלק ב: בשם האם או בשם האב

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: (בראשית לה,יח)
מה משמעות שמותיו של בנימין?
בן אוני. בן צערי:
...דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו (רש"י,שם)
רחל מנציחה בשם בנה את מותה שנתן לו את חייו ויעקב את המשך חייו לאחר מותו שכן נולד לו לזקנותו (ענ"ד)

ע"פ הזוהר טוב לתפילה להזכיר בשם האם ולא בשם האב...ורמז לדבר אני עבדך בן אמתך פיתחת למוסרי...(הראי"ה,שו"ת דעת כהן,קלב בסוף)

בן אמתך-אני הוא בנה של רות שאמרה {רות ג,ט} 'ופרשת כנפך על אמתך' (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעה)

מדוע מזכירים דווקא את שם האם לרפואה?
 הנשים סובלות צער היריון וצער גידול בנים וע"י כך מתמרקים עוונותיהן בשמים (הרב רביד נגר, אתר אור לנוער)

  
סיום:בפניו ושלא בפניו
דין הרוצה להוסיף בברכות:

אם רצה להוסיף איזה דבר בקשה – יכול להוסיף בכל ברכות האמצעיות, בכל אחת מעניינה.

כיצד? היה לו חולה בתוך ביתו או במשפחתו – יכול לבקש עליו רחמים בברכת ''רפאנו''. היה צריך פרנסה – מבקשה בברכת השנים. וכן בכולם, כגון שרוצה לבקש מה' שיאמץ לבו לתורה – יבקש ב''אתה חונן''. שיעזור לו בתשובתו – יבקש ב''השיבנו''. שימחול לו על חטאיו – יבקש ב''סלח לנו''. וכיוצא בזה. אמנם ב''שמע קולנו'' יכול לבקש כל דבר שירצה, כי היא כלליות ולא פרטיות, והיא כוללת כל הבקשות.

ולא יתחיל בבקשתו בראש הברכה. אלא יתחיל בהברכה, דהעיקר הוא המטבע שטבעו חכמים. וקודם שיאמר חתימת הברכה יבקש בקשתו, ויראה שיסיים בבקשתו במעין חתימה.

וכשמבקש רחמים על החולה, אם מבקש בפני החולה אינו צריך להזכיר שמו. אלא יאמר: ''שלח נא רפואה להחולי הזה'', כמו שאמר משה רבינו: ''אל נא רפא נא לה'' (ברכות לד א). אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו, ושם אביו או שם אמו, לברר בתפילתו על מי מבקש רחמים. כי התפילה צריך להיות ברורה. (ערוך השולחן, או"ח, קיט,א.על יסוד דברי המג"א והמהרי"ל)


...ואם כן לא קשה מדברי הזוהר משום שיעקב התפלל שלא בפני עשיו ועל כן הוצרך להזכיר את שמו (הגר"ע, מאור ישראל,ח"א ברכות לד.ד"ה כל המבקש)

12 לשונות כנגד 12 השבטים

*לע"נ סולה בת מרים


פתיחה: מה בין שיזבא להצלה?
יְהֵא 1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא 2.חַיִּים 3.וְשָׁבָע 4.וִישׁוּעָה 5.וְנֶחָמָה 6.וְשֵׁיזָבָא 7.וּרְפוּאָה 8.וּגְאֻלָּה 9.וּסְלִיחָה 10.וְכַפָּרָה 11.וְרֵוַח 12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל-
על האבודרהם:
רבי דוד (בר' יוסף) אַ‏בּ‏וּ‏דִרְהַ‏ם היה פרשן תפילות נודע שחי סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה גם בקצרה האבודרהם. נולד לרבי יוסף אבודרהם ונקרא על שם אבי אביו.
אבודרהם ישב בסביליה שבספרד ולפי סברה אחת היה תלמידו של רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), בין השאר, כי הוא מרבה לצטטו בספרו. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב בשנת 1340 - "חיבור פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם. אבודרהם מסביר מדוע כתב את הספר בהקדמה:
"רוב ההמון אינם מבינים דברי התפילה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם" (ערך אבודרהם, ויקיפדיה)


יהא :
שלמא רבא מן שמיה  על שם(תהילים קכז,ז) "יהי שלום בחילך "
חיים על שם (חבקוק ג,ב)בקרב שנים חייהו (ישעיה לח,טז) אדני עליהם יחיו.
ושובע על שם (תהילים טז,יא)שובע שמחות את פניך וכתיב ומשביע לכל חי רצון.
וישועה על שם ויהי לי לישועה וכתיב הושיענו א-לוהי ישענו 
ונחמה ע"ש כי ניחם ה' ציון וכתיב תנחומיך ישעשו נפשי 
ושיזבא על שם תרגום"ומלט הוא את העיר בחכמתו" 
ורפואה על שם "הנני מעלה לה ארוכה ומרפא" 
וגאולה על שם "גאל ה' את יעקב עבדו"
וסליחה "כי עמך הסליחה" וכתיב "כי אתה ה' טוב וסלח"
וכפרה על שם "כפר לעמך ישראל"
וריוח והצלה ע"ש "רוח והצלה יעמוד ליהודים"  (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

 ...וביקש כאן שתים עשרה בקשות כמספר שבטי בני יעקב. (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

ואכן ניתן להעמיד על אחד מהלשונות נקטו כנגד כל אחד מהשבטים ומהויותיהם:

1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא -כנגד שמעון  
א.שחרחר מלחמה במעשה דינה 
ב.והיה המוביל במכירת יוסף 
ג.ואף הוביל למגפה בשבטו בעקבות חטא בעל פעור אחים וכמעט נכחד 
ודווקא מתוך כך תיקונו יהיה בהבאת שלום.

סיפר רבי שלמה גולדשטוף זצ"ל:פעם אחת התפנה הגאון מטישבין-רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל לעסוק בהשכנת שלום בין שני צדדים יריבים כשהוא אומר לחתנו:
"יודע אני מראש כי הדבר יגרום לי עלבונות,יסורים ועוגמת נפש מרובה.אלא מאי- אפילו על מנת כן.והויסף בבדיחותא: חז"ל אומרים "הוראה סיר בחלום יצפה לשלום".הסיר הוא סמל השלום מפני שיוצר הרמוניה בין שני יריבים:"אש (מלמטה) ונים(שבתוכו) ומה שכר שמקבל הסיר<הוא מתלכלכך בפיח ופניו משחירים(מרביצי תורה מעולם החסידות,ע"פ ספר איש לרעהו,חומש ויקרא,פרשת בחוקותי)  

2.חַיִּים-כנגד יששכר חמור גרם שמסמל את התורה.חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד(רש"י,שם),
והתורה היא כידוע תורת חיים,סם חיים,"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר " (משלי ג, יח).

3.וְשָׁבָע-כנגד אשר המייצג את השובע הגשמי: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ"
 ובמדרש רבא(בראשית,צח,יט) :מאשר שמנה לחמו (מט, כ), שארצו שמנה, שלחמו שמן.

4.וִישׁוּעָה-גד,הישועה והנצחון במלחמה נזקפים לזכות בני גד על שום אומץ ליבם-
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה(אבן עזרא,שם) 


5.וְנֶחָמָה-כנגד אבן השבו בחשן שהיא של שבט נפתלי 
וידוע שלאבן השבו יש כח להעניק נחמה לאנשים שחוו שכול. 
וכן אתה מוצא :
בשעה שעלו לקבר את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים ושפר על ידן(בראשית רבא,צח,יז)

6.וְשֵׁיזָבָא-(הצלה) כנגד ראובן שנאמר " וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" ,
ובבראשית רבא:"אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הדא הוא דכתיב (דברים ד, מג): את בצר במדבר"

7.וּרְפוּאָה-כנגד דן ,הנחש סמל הרפואה ועל דן נאמר :"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" 
ונחש הנחושת של משה היה מקור לרפואה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי "(במדבר כא,ט)

8.וּגְאֻלָּה-כנגד יהודה כנגד משיח בן דוד:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים(בראשית מט,י)
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו(רש"י,שם)

מעשה בחבורת אפיקורסים שישבה ולגלגה על אמונת ביאת המשיח.קלט הרב מבילגוריי את שיחתם ופנה אליהם: אספר לכם סיפור.פעם קרא השועל אל הציפור שבראש האילן: בואי רדי נא אלי.סירבה הציפור ואמרה: בוודאי רעב אתה,שועל ערום.אמר לה השועל: כלום לא משעת שהמשיח בא."וגר זאב עם כבש"? לפתע נשמעה מביחת כלבי ציידים.נבהל השועל והחל לברוח.מה לך בורח? שאלה הציפור,הלא המשיח כבר בא? כן, ענה השועל, אך הכלבים אינם מאמינים בביאת המשיח...(חיוכה של תורה,פרשת ויחי,עמ' נה-נו)

9.וּסְלִיחָה-כנגד יוסף על שום שסלח לאחיו:
 וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ,טז-כא)

10.וְכַפָּרָה-כנגד לוי כנגד כפרתו של כהן גדול
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,יז)

11.וְרֵוַח-כנגד זבולון, לחוף ימים ישכון בריווח:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (בראשית מט,יג) 

12.וְהַצָּלָה -כנגד בנימין שמזרעו באה הצלה לכל עם ישראל בימי מרדכי ואסתר ,
ע"ש מרדכי שאמר לאסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים..."(אסתר ד,יד)

לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

סיום: בין שיזבא להצלה

1.ראוי לציין שהשיזבא(=ההצלה) של ראובן היא על הצלה על צרה הבאה מבפנים( שנאת אחים במקרה שלו) 
וההצלה של בנימין היא על צרות ואיומים הבאים מבחוץ (המן במקרה ההוא).

2.וחשוב להבחין בין 2 הצלות אלו שכן ההצלה על צרה מבפנים מחייבת קודם חזרה בתשובה בין אדם לחברו (ולכן התאחדו האחים רק אחרי שאמרו "אבל אשמים אנחנו") 

והצלה על צרה הבאה מבחוץ מחייבת קודם חזרה בתשובה על ענייני בין אדם למקום (ולכן באה ההצלה רק אחרי שעשו 3 ימי תענית וזעקו והתפללו לה').

3.ונקט דווקא בלשון ארמית (שיזבא) על ההצלה על הצרות מבפנים ע"מ להסתיר את הצורך בהצלה זו מפני המקטרגים/מלאכים מזיקים /שונאי ישראל כשם שחלק מלשון הקדיש היא בארמית 

(ענ"ד)