ויצא: אושר ועושר

 לע"נ רוברטו (דודו) בן אורו ז"ל

פתיחה: האמנם מטרת נתינת צדקה היא בשביל "לגזור קופון" ולהתעשר?

וא''ר יוחנן מאי דכתיב {דברים יד-כב} עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית ח,ע"ב-ט,ע"א)

חלק א: ליבון שיניים וליבון פנים:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (בראשית כט,יג)
1.מה משמעות השם לבן?
שכל אורח שיבוא אצלו הוא מלבין פניו ומביישו,נתן לו סעודה- וחוזר ושואל דמיה.וכשזימן בני עירו ,כיון שהשיא ליעקב בתו ומשכן ולקח כליהן בדמי הסעודה ורמה בהן יעקב,לכך נקרא לבן (מדרש חמדת ימים התימני,פרשת חיי שרה) 


2.כיצד ראוי לקבל את האורח?

"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"-  כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום - מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.(אבות דרבי נתן, פרק יג)

3.הלבנת שיניים ולא הלבנת פנים:
אמר ר יוחנן טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר "ולבן שיניים מחלב", אל תאמר לבן שיניים אלא ליבון שיניים". (כתובות קיא, א)
 
חלק ב: עשר תעשר*
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח,כב)


1.עד כמה  יש לתת צדקה?
א''ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ... אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא {בראשית כח-כב} וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כתובות נ,א)

2.מהו אופן נתינת הצדקה?
צדקה יש לתת בלב ולא ביד.(הנרייטה סאלד, מתוך: ספר הציטטות היהודי הגדול, אדיר כהן , עמ' 531)

3.איך שומרים על כבודו של העני?
כשנותנים צדקה צריך לשים ידו למטה עם הפרוטה בכפו, כדי שיקחנה העני ויראה כאילו העני נותן לו ולא יתבייש.
(רבי ידידיה אבולעפיה) 

4.מה לתת לעני: 
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.(ישעיה נח,ז)
"הלא פרוס לרעב לחמך"- ...אופן נתינת מאכל לרעב; שלא תיתן לו פת שלימה, שכאשר יאכל ממנה יתבייש. אלא מה שתתן לו, יהיה פרוס חתיכות חתיכות- כי בזה לא יתבייש העני לאכול. וגם כשיראה [העני] שהביאו לפניו פרוסות, יאמר [יחשוב לעצמו] כי הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כולם. כי כל זמן שיחשב העני שהדבר שהביאו לפניו קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה.(רבי רפאל בירדוגו, "רב פנינים")

הלכה:
צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו:
אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא יגער בו ויגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת: הגה ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם (לשון הטור לקמן סי' ר"ן בשם הרמב"ם):  (שו"ע,יורה דעה,רמט,ג-ד)

 סיום:מעשר-שמחה-עושר
 בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, ... אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ... : (אבות ד,א)

עשר בשביל שתתעשר- מי שמעשר (בין לצדקה ובין לאורחים) בשמחה ובאהבה לזולתו כפי שנדרש ממנו ממילא מקנה לעצמו את השמחה כלפי עצמו וכלפי מה שיש לו  שהיא היא מידת העשיר(השמח בחלקו) ויוצא שהמעשר מביא עצמו למדרגת העשיר(השמח בחלקו)  וממילא האושר שלו כלפי אחרים וכלפי עצמו הוא העושר האמיתי .
אפשר גם לראות רמז לדבר בכפל הלשון עשר אעשרנו או עשר תעשר (מלבד מה שלמדו על עניין החומש) על כך  שיש לנתינה שני צדדים, שני מעשרות שאדם צריך לתת , מעשר כספי,פיזי ומעשר נפשי-רוחני שזוהי הנתינה בשמחה ושניהם יחד מביאים אותו אל אותו עושר של השמח בחלקו(ענ"ד)

*חלק ניכר מהמקורות ע"פ רעיונות מאתר מדרשת במאמר "דרכי נתינה- מה לתת ואיך לתת?"

תולדות: ברכת השפע ההולך וגדל

פתיחה: מדוע דווקא י''ד שח''ט ד''ם מצריכים נטילה?

האוכל דבר שיש עליו רטיבות מים, (שלא בתוך הסעודה), או משאר משקין צוננין, (שהם: יין, דבש דבורים, שמן זית, וחלב, טל, דם ומים), ולא ניגב, ויש בדבר רטיבות שהיא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריך ליטול ידיו בלי ברכה. ורמז לדבר: שבולת שטפתני, ראשי תיבות: שמע, טיבולו במשקה, פת, תפלה, נטילת ידים, שכל אלו צריכים נטילת ידים. אבל לא יברך על נטילת ידים, כיון שיש פוסקים שסוברים שאין צריך נטילה. ואף על פי שלהלכה חייב ליטול ידיו, מכל מקום לא יברך על הנטילה, דספק ברכות להקל. (ילקוט יוסף, חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב', הערה א, עמוד כז). 

אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם י''ד שח''ט ד''ם (דהיינו יין דבש שמן חלב טל דם מים) ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה (שולחן ערוך אורח חיים,קנח,ד) 
 י"ד שח"ט ד"ם הם ראשי תיבות לשבעת המשקין המכשירין אוכלים לקבל טומאה.

א.ברכת השפע:

ברכת יצחק ליעקב כשחשב שהוא עומד למות:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ(שם,כז,כח)
1.מדוע התחיל יצחק את ברכתו בוו החיבור?

ויתן לך. יתן ויחזור ויתן  (רש"י,שם)

הברכה המושלמת היא זו המדברת על שפע שהוא חוזר ונשנה ולא חד פעמי וע"כ מעבר לשפע הגשמי יצחק מברך את יעקב בהשנות השפע והתמדתו ועל כן מתחיל בוו החיבור לומר שהדבר יחזור שוב ושוב ושוב (ענ"ד)

2.ברך אותיות הכפל:
...והנה האות ב ...שמניינה שתיים והוא הכפול שביחידות...והר כפול המאות...והכ' הוא הכפול שבעשרות (ליקוטי תורה מהגר"א,ממעתיקי וולוז'ין)

3.מה הברכה המיוחדת המצויה דווקא בטל?
תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ''ט א''ר חנינא לפי שאין נעצרין (תענית ב,ע"ב)


4.שירת משה לב"י בסוף ימיו:כוללת את כל המשקים
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי ...וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר...חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:(דברים לב א-יד)


 ב.מוסיף הולך:
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד(שם,כו,יג)

מה באה הוראת המילים המיותרות לכאורה "הָלוֹךְ וְגָדֵל" ללמד?
...למדך שלא טוב לו לאדם שיעלה במהירות מלמטה למעלה,אלא הכי טוב לאדם שיעלה בשלבים,לאט לאט,כי כך היא הדרך הנכונה והבטוה ביותר לאדם שלא ימעד ויפול חלילה (הגר"ע,אוצרות סופרים, אות כ"ו)

הלכה:
כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמנה ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק (רמב''ם) וכן המנהג פשוט ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר''א מפראג):(שו"ע,או"ח,תרעא,ב) 
 סיום: נוזלים המשפיעים על כל חלקי ההוויה ומייצגים נצחיות מתמדת
כנגד 5 דרגות ההויה: דומם,צומח,חי,מדבר,ישראל:

יין -נוזל הבא מן הצומח אך מייצג את הקדושה ובמיוחד זו של ישראל שמקדשים על היין
דבש -בא מן הצומח בשיתוף עם החי(הדבורה)
שמן -בא מן הצומח ומייצג את הבידול( שמן לא מתערבב)
חלב -בא מן החי ומייצג את הנוזל המחיה את החי,מדבר וישראל
טל -מייצג את האינסוף, אהיה כטל לישראל, טל לא מיעצר
דם -באים מן החי ומשפיעים על המדבר וישראל.כל המדברים נצטוו עליהם במיוחד :"שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
מים-באים מן הדומם ומשפיעים על כל היסודות(דומם,צומח,חי מדבר ישראל)

(ענ"ד)

חיי שרה: החוט המחבר בין שקיעה לזריחה

פתיחה: מדוע החודש איננו מספר שלם של ימים כשם שהיממה מספר שלם של שעות והשבוע מספר שלם של ימים?
חדשה של לבנה תשעה ועשרים יום ומחצה ותשצ''ג חלקים כמו שביארנו. ואי אפשר לומר שראש החדש יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר יא-כ) ''עד חדש ימים'' מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות (משנה תורה,ספר זמנים,הלכות קידוש החודש,פרק שמיני ,הלכה א)

הקדמה- מושגי יסוד:
מנחה גדולה- שש וחצי שעות זמניות מזריחת החמה
מנחה קטנה-תשע וחצי שעות זמניות מהזריחה

פלג המנחה- אמצע הזמן בין מנחה קטנה לשקיעת החמה, כשעה ורבע זמניות לפני השקיעה
שקיעה- זמן שקיעת החמה


א.שיחת יצחק וזמן המנחה:
 וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים בראשית כד,סג)

 לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.): (רש"י,שם)

 מהו זמנה של תפילת המנחה?

מי שהתפלל תפילת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י''א שעות חסר רביע
הגה:... ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה (שו"ע,אורח חיים,רלג,א)


...ומכל מקום אם הצבור התעכבו מלהתפלל מנחה והמתינו למנין כדי להתפלל בצבור, רשאים להתפלל גם אחר השקיעה, בתוך שלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] מהשקיעה.(ילקוט יוסף,רלג,ג)

פלג המנחה הוא אם כן זמן של תפילת המנחה לרוב הדעות ומצד שני להולכים לפי שיטת ר' יהודה הוא כבר תחילת זמן תפילת ערבית, זהו אם כן הזמן היחדי ביום בו 2 תפילות מתערבבות זו בזו- מנחה של יום האתמול וערבית של יום המחרת, בנקודת החיבור בין 2 הימים יש זמן שיכולים להיות שייכים בו 2 זמני תפילות של 2 ימים שונים (ענ"ד)

ב.זמנו של נר שבת:
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:(בראשית כד,סז)

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת  (ל) שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל,  (מ) ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.):(רש"י,שם)

החל ממתי ניתן להדליק נר של שבת כדי שיחשב שהוא לשם השבת?

אין להדליק נרות שבת בעוד היום גדול, שנשאר יותר משעה ורבע לפני צאת הכוכבים, שהוא קודם זמן פלג המנחה. ואפילו אם רוצה לקבל עליו את השבת בשעה זו, שהרי אינו ניכר שמדליק הנרות לכבוד שבת, וגם אינו יכול לקבל עליו את השבת כל כך מוקדם. ולכתחלה לא ידליק גם אחר שהגיע זמן פלג המנחה. ומכל מקום במקום צורך אם רוצה להדליק הנרות בעוד היום גדול, אחר שכבר הגיע זמן פלג המנחה, רשאי לעשות כן, באופן שמקבל עליו את השבת בהדלקה, שכיון שמקבל עליו את השבת מיד, אין זו הקדמה. (ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסח). 

תחילת הגאולה מורגשת ב"ערב שבת" של ההסטוריה:
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם - זֶהוּ הַמָּקוֹם שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשָּׁם בָּכְתָה רָחֵל כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם - לְהִתְחַזֵּק כֹּחָהּ בְּחָזְקָהּ כָּרָאוּי טֶרֶם תִּכָּנֵס לְהָקִים אֶת אוֹתָם הַגּוּפִים. לְעֵת עֶרֶב, מַה זֶּה לְעֵת עֶרֶב? זֶה עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁל הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי. לְעֵת עֶרֶב - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב, וְכָתוּב (ירמיה ו) כִּי יִנָּטוּ צִלֲלֵי עָרֶב. (זוהר,בראשית קפא ע"ב-קפב,ע"א)

הזוהר מבאר שהכוונה שקדושת השבת תורגש מניין ערב (=272) שנים לפני סוף האלף השישי, יוצא שנת ה'תשכ"ח.כלומר, צריך שבכניסת שנת ה'תשכ"ח כבר תהיה קדושת השבת מורגשת. והרי שכשם שהשבת היא הזמן הקדוש הראשון, ירושלים היא המקום הקדוש הראשון. אם כן, לא הייתה ברירה אלא שירושלים תחזור אלינו בשנת ה'תשכ"ז! (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

סיום: כל סוף הוא התחלה
ביהדות כל סוף מחובר להתחלה חדשה ולכן היום מתחיל מהלילה שלפניו,ר"ח שחל יומיים חל גם ביום ה-30 של החודש הקודם עם סיום קריאת וזאת הברכה מיד מתחילים בקיראת בראשית וופלג המנחה אפשרי גם לתפילת מנחה של אותו היום וגם לזמן המוקדם ביותר של תפילת עברית ללמדך אין "סוף" לשום עניין אלא כל דבר שמסתיים מחובר למשהו אחר  שמתחיל  (ענ"ד)

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ה), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא עַד שֶׁלֹא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְּשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ,
יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבֵּנוּ, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵּת רַבֵּנוּ נוֹלַד רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵּת רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה נוֹלַד רַבִּי אָבוּן, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד רַבִּי אָבוּן בְּרֵיהּ, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד אַבָּא הוֹשַׁעְיָה אִישׁ טְרִיָּא,
יוֹם שֶׁמֵּת אַבָּא הוֹשַׁעְיָה, נוֹלַד רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה הִזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז, יח): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע טו, יז): וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.
עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל (שמואל א ג, ג): וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה',
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימְתָא. עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה (בראשית כב, כ): הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה.
(בראשית רבא,נח,ב)

וירא: על איכות ועל כמות

פתיחה: מה עדיף על מה- כמות או איכות? רוב כמותי(ב"ה) מול לכאורה רוב איכותי(ב"ש)?
 מי סברת עשו ב''ש כדבריהם לא עשו ב''ש כדבריהם ור' יוחנן אמר עשו ועשו ובפלוגתא [דרב ושמואל] דרב אומר לא עשו ב''ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ''ט דמ''ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ''ט דמ''ד עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב''ה רובא למ''ד לא עשו דהא ב''ה רובא ומ''ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ''ד לא עשו דהא נפקא בת קול(יבמות יד,ע"א)

1.המלח- איכות שמשפיעה על כמות:
 וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:(בראשית יט,כו)
ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד.):  (רש"י,שם) 
 מדוע מסומלת מידת הכנסת האורחים דווקא דרך עניין המלח? 


א. המלח במשמעות לקיחה- סופח אליו את הדם:
אומצא דאסמיק חתכה ומלחה אפילו לקדרה נמי שפיר  (חולין צג,ע"ב)


ב.המלח במשמעות נתינה- סמל לצדקה-ודווקא קורטוב:

ת''ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה (כתובות סו,ע"ב)


מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו: ואמרי לה חסד. יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן:(רש"י,שם)


על האדם לדעת שכמו המלח, מצד אחד הוא העולם הזה לוקח ומקבל ומצד שני עליו גם לתת קורטוב לצדקה(לא את כל ממונו כי אז יצטרך לבריות) וזה מה שאשת לוט לא הבינה ולכן חטאה ב"מלח", בהבנת המהות של תפקיד המלח (ע"פ דברי הרב בן ציון אלגאזי)

הלכה:
לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש רש''י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין. הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח (בית יוסף בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוספות והגהות אשירי פרק כיצד מברכין. ועיין לקמן סוף סימן ק''ע): (אורח חיים,קסז,ה)

יש לומר שע"פ מה שבארנו לעיל על כך שהמלח בא לרמז על הנתינה והצדקה הרי שדווקא כאשר הוא אוכל ומקבל עליו להזכיר לעצמו ולו במעט(קורטוב) שעליו גם לתת ולכן דווקא כשאוכל לחם ראוי שיטבול בו מעט מלח הרומז לצדקה שעל המקבל לתת (ענ"ד)


2.דבר שבקדושה-במנין- כמות עדיפה על פני איכות:
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:(בראשית יח,כג-לב)

מדוע לא ביקש אברהם על פחות מעשרה?

 אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא: (רש"י,שם)

ראוי לציין שרש"י מונה כאן גם את הנשים כראויות להציל את זולתן (ואולי נח לא התפלל כלל על הצלת האנושות משום שידע, כי אין בה כתעריף שרש"י קבע) (ברכת אשר,שם)

...דָּבָר אַחֵר לָמָּה עֲשָׂרָה, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה, לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וְאַרְבַּע בְּנוֹתָיו וְאַרְבָּעָה חֲתָנָיו( בראשית רבא,מט,יג)

הלכה:
 נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז''ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. ועיקר אמירת קדיש וקדושה אינם אלא מדרבנן, אך הסמיכום חכמים על פסוקים. וצריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י''ג שנה ומעלה. ומכל מקום יש אומרים שבשעת הדחק אפשר לצרף לדברים שבקדושה קטן שיודע למי מברכים, עם תשעה גדולים. אולם דעת רוב גדולי הפוסקים שאין הקטן מצטרף לעשרה כלל, ואפילו בשעת הדחק. ואם רואה אדם שהצבור מתכוננים לצרף קטן לעשרה, עליו לצאת משם מיד כדי שלא תארע תקלה על ידו ויכשלו בהזכרת השם לבטלה בתפלת החזרה וכו'. [ילקו''י מהדורת תשס''ד, ספר הל' פסד''ז סי' נה הע' א, שאר''י ח''ב עמ' צג]. 

סיכום:

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: (אבות ג,טו)

"אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין.

משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה.

וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה".(פירוש המשנה לרמב"ם,שם)

  ברוחניות הכמות עדיפה יותר שכן הרוחניות עצמה יש בה מדרגה של איכות  ואילו בגשמיות כגון באכילה האיכות היא עליונה יותר ומעט משפיע על המרובה כמו המלח על הלחם, ומכל מקום כאשר יש ברוחניות כמות של קדושה כגון עשרה יכולה להשפיע באיכות שבה על הכמות וממילא אם אכן היו עשרה צדיקים בסדום האיכות שלהם היתה יכולה להשפיע על הכמות של כל תושבי סדום ועמורה והלצים מכליון ועל כן ישאף תמיד לאיכות ולכמות כאחד (ענ"ד)




(נותנים בר"ה סוכר ולא מלח כי גם הוא מתקיים לתמיד ומצד שני הוא מסמל קבלה ופחות נתייינ הכי ביוםן הדין לא נותנים צדקה כי נידונים ולכן רק מבקשים להיות במעמד של מקבלים מה'.)

לך לך : המילה והטלית

פתיחה: מדוע מתעטפים בטלית בברית המילה?
נוהגים שאבי הבן והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה, ואם הוא טלית שלהם מברכים עליה ''להתעטף בציצית''. ואם היא טלית שאולה, מתעטפים בה בלי ברכה. וטלית של בית כנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי, שהרי היא מיועדת לצורך הקהל, ואין בה דין טלית שאולה. וטוב לבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. (ילקו''י שובע שמחות ב עמוד נז)
 
חלק א: עטיפת הישמעאלים:

יש נוהגים שאחר שבירכו להתעטף בציצית והתעטפו כמנהג הישמעאלים, אומרים פסוקים, כמו ה' צבאות עמנו וכו', או מה יקר חסדך וכו', עד כי עמך מקור חיים וכו', ואחר כך מורידים את הטלית על גופם. ויש לנוהגים כן על מה שיסמוכו, ואין לאסור בזה מצד הפסק. ומכל מקום לכתחלה ראוי לומר הפסוקים הנ''ל רק בהרהור הלב, ולא לבטא בשפתיו. [ילקו''י על הל' ציצית, עמוד קח. ושאר''י ח''א עמוד קמב. הליכות עולם חלק א' עמוד ג'].

מדוע זכו הישמעאלים לכך שעטיפת הטלית נקראת על שמם?

 א.בני ישמעאל מביאים את ב"י להתעוררות לתפילה ע"י הצרות שעשוים להם:
 ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו ואלו הן יצחק וישמעאל משה ושלמה ויאשיהו ומלך המשיח ישמעאל מנין שנ' ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד לשמוע הב"ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל
(פרקי דרבי אליעזר,פרק לא)

ב.ברית המילה של ישמעאל נתנה אחיזה (חלקית) לבניו ב-4 כנפות הארץ (המקבילות ל-4 כנפות הטלית):

וּבֹא רְאֵה, אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים עָמַד אוֹתוֹ מְמֻנֶּה שֶׁל בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבִקֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁנִּמּוֹל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בְּשִׁמְךְ? אָמַר לוֹ, כֵּן. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי יִשְׁמָעֵאל נִמּוֹל, [ולא עוד, אלא שגמול בן שלש עשרה שנה] אָז לָמָּה אֵין לוֹ חֵלֶק בְּךְ כְּמוֹ יִצְחָק? אָמַר לוֹ, זֶה נִמּוֹל כָּרָאוּי וּכְתִקּוּנוֹ, וְזֶה לֹא כָּךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵלֶּה נִדְבָּקִים בִּי כָּרָאוּי לִשְׁמוֹנָה יָמִים, וְאֵלֶּה רְחוֹקִים מִמֶּנִּי עַד כַּמָּה יָמִים. אָמַר לוֹ, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁנִּמּוֹל, לֹא יִהְיֶה לוֹ שָׂכָר טוֹב בִּשְׁבִיל זֶה?
אוֹי עַל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁנּוֹלַד יִשְׁמָעֵאל בָּעוֹלָם וְנִמּוֹל, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הִרְחִיק אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִן הַדְּבֵקוּת הָעֶלְיוֹנָה, וְנָתַן לָהֶם חֵלֶק לְמַטָּה בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ הַמִּילָה שֶׁבָּהֶם.
וַעָתִידִים בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לְעוֹרֵר קְרָבוֹת חֲזָקִים בָּעוֹלָם וּלְהִתְכַּנְּסוּת בְּנֵי אֱדוֹם עֲלֵיהֶם, וִיעוֹרְרוּ בָהֶם קְרָב, אֶחָד עַל הַיָּם, וְאֶחָד עַל הַיַּבָּשָׁה, וְאֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׁלְטוּ אֵלֶּה בְּאֵלֶּה, וְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה לֹא תִמָּסֵר לִבְנֵי אֱדוֹם
בְּאוֹתוֹ זְמַן יִתְעוֹרֵר עַם אֶחָד מִסּוֹף הָעוֹלָם עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, וְיַעֲרֹךְ בָּהּ קְרָב שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְיִתְכַּנְּסוּ שָׁם עַמִּים, וְיִפְּלוּ בִידֵיהֶם, עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל בְּנֵי אֱדוֹם עָלֶיהָ מִסּוֹפֵי כָּל הָעוֹלָם, וְאָז יִתְעוֹרֵר עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיהלד) כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה וְגוֹ'. אַחַר זֶה מַה כָּתוּב? לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְגוֹ'. וִיכַלֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל מִמֶּנָּה, וְיִשְׁבֹּר כָּל הַחֲיָלוֹת-כֹּחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה, וְלֹא יִשָּׁאֵר כֹּחַ לְמַעְלָה עַל הָעָם שֶׁל הָעוֹלָם, אֶלָּא כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים קכא) ה' צִלְּךְ עַל יַד יְמִינֶךְ (זוהר,וארא,לא,ע"ב)

(שמעתי מאת הרב בן ציון אלגאזי) 

חלק ב: מילה דחוייה

וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא (בראשית יז,יז)

וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ(שם,שם,כז)

מה הסיבה שנתעכב הציווי על ברית המילה לאברהם עד היותו בן 99?

כל תשירה- פיה חירה (כל עכבה לטובה)

לו ישמעאל יחיה לפניך.  ...ואמר אברהם אם ישמעאל יחיה לפניך ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה כי הבטיחו מתחלה אשר יצא ממעיך הוא יירשך (לעיל טו ד) והנה היורש אותו יחיד והיה חושב שהוא ישמעאל ועתה כאשר נאמר לו כי משרה יוליד והבין כי הוא היורש פחד פן ימות ישמעאל ולכן אמר זה (רמב"ן,שם)

יש לומר בהמשך לדברי הרמב"ן שהיה מקום לחשוב שישמעאל אכן ייהה ממשיכו של אברהם אלא שעד גיל י"ג לא היטיב דרכיו ומגיל י"ג נעשה בר חיוב לעצמו ולכן איבד סיכוייו ונצטווה אברהם להימול ואז יכול היה ללדת את יצחק שייה ממשיכו במקו ישמעאל ולכן נתעכב הציווי עד היות ישמעאל בן י"ג ואברהם בן 99 (ענ"ד)

מילה שנדחתה:
אם נולד בע"ש בין השמשות אינו נימול בשבת אלא נדחית עד אחד בשבת שהוא ספק עשירי ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות אע"פ שיצא כולו בשבת אינו נימול בשבת:(טור יורה דעה, סימן רסו) 

 תינוק שנולד ביום שישי אחר שקיעת השמש, תוך עשרים דקות מהשקיעה, שהוא זמן ''בין השמשות'', אין מלין אותו בשבת, אלא דוחים את המילה ליום ראשון. וכן אם יש ספק מתי נולד, אם קודם השקיעה, או בבין השמשות, אין מילתו דוחה את השבת. וכן אם יש ספק אם נולד אחר עשרים דקות מהשקיעה, שהוא זמן צאת הכוכבים, או שנולד בתוך זמן בין השמשות, בכל זה אין מלין אותו בשבת, אלא דוחין את המילה ליום ראשון. שכל שלא נולד בבירור בלילה, יש להחמיר שלא למולו בשבת. ואף על פי שיש ספק ספיקא, שמא בין השמשות לילה הוא, ושמא נולד בצאת הכוכבים, אפילו הכי לא מועיל ספק ספיקא בדין זה, ויש למולו ביום ראשון. (ילקוט יוסף שבת כרך ד' עמוד שלח, ועמוד תכג)

תינוק שנולד בבין השמשות, וחל יום השמיני ביום טוב שני של גלויות, אין למולו ביום טוב שני. (שובע שמחות חלק ב' עמוד קסב ).


סיום: עטיפת הישמעאלים וברית המילה:
נוהגים שאבי הבן והסנדק מתעטפים בטלית בעת המילה, ואם הוא טלית שלהם מברכים עליה ''להתעטף בציצית''. ואם היא טלית שאולה, מתעטפים בה בלי ברכה. וטלית של בית כנסת מברכים עליה אפילו אם לובשה לצורך עראי, שהרי היא מיועדת לצורך הקהל, ואין בה דין טלית שאולה. וטוב לבדוק את הציציות אם לא נקרעו באופן המעכב לפי ההלכה. (ילקו''י שובע שמחות ב עמוד נז)

הטעם לדבר לאור הנאמר לעיל- כדי שנקיים את הברית כראוי ולא כמו ישמעאל אז מתעטפין בטלית באופן שנהוג(עטיפת ישמעאלים) לרמז על כך שאנו מזכירים מחד את זכותו של ישמעאל שנימול לגיל 13 אבל מקיימים ברית הכלכתה (כולל פריעה) ובכך ממעטים בזכותו ומאדירים את זכותו היתרה של התינוק שנימול בן שמונה ימים ( או קצת אחרי אם נדחתה) ונימול בכלכה ועלך כן זכותו גדולה משל ישמעאל (ענ"ד)

נח: קדושה וטהרה ביין ובמים

 פתיחה -:2 ניסוכים על גבי המזבח:

תניא ר' נתן אומר {במדבר כח-ז} בקדש הסך נסך שכר לה' בשני ניסוכין הכתוב מדבר אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין  (תענית ג,ע"א)

א.תיקון ע"י מים :


1.גשמי ברכה או מבול:
וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז,יב)
וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ(שם,שם,יז)
מדוע  נוקטת התורה פעם בלשון גשם ופעם בלשון מבול?

ויהי הגשם על הארץ. ולהלן הוא אומר ויהי המבול, אלא כשהורידן הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו היו למבול:(רש"י,שם)

כמה מוסר השכל יש בדבר,שגם כאשר נגזר העונש ניתן עדיין לשנותו על ידי חזרה בתשובה (ע"פ שפתי צדיק,רבי פנחס מנחם אלעזר מפילץ,מתוך חומש פניני החסידות)

2.המבול כמקווה:
הקב"ה מחריב את עולמו במשך 40 יום הרומזים גם למקווה טהרה שבו יש 40 סאה לפחות והלא המבול הוא מען מקווה טהרה לעולם(לוחות אבן, הרב אברהם צוקרמן ע"פ דברי האדמור הזקן של חב"ד)

3.דברים הצריכים נטילת ידיים במים:
אלו דברים צריכים נטילה במים. הקם מהמטה. והיוצא מבית הכסא. ומבית המרחץ. והנוטל צפרניו. והחולץ מנעליו. והנוגע ברגליו. והחופף ראשו. ויש אומרים אף ההולך בין המתים. ומי שנגע במת. ומי שמפליא כליו. והמשמש מטתו. והנוגע בכנה. והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו:(שו"ע,אורח חיים,ד,יח)

בידו - במקומות המטונפות שיש בהם מלמולי זיעה:(מ"ב,סעיף קטן מו)
יוצא מדעתו - עיין בא"ר דר"ל דנתלבש בו רוח שטות ועי"ז יוכל לבוא אח"כ לעבירה וכמאמרם דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות:(מ"ב,סעיף קטן מז)



ב.קלקול ע"י יין:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם: וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה (בראשית ט,כ-כא)

1.מדוע בחר נח לנטוע תחילה דווקא עצי גפן ?

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כֶּרֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי. אֶחָד אָמַר מִגַּן עֵדֶן [נתרכבה] גֹּרְשָׁה וְנָטַע אוֹתָהּ כָּאן. וְאֶחָד אָמַר בָּאָרֶץ הָיְתָה, וְעָקַר אוֹתָהּ וְשָׁתַל אוֹתָהּ, וּבְאוֹתוֹ יוֹם עָשְׂתָה פֵרוֹת וְנִצְנְצוּ לִבְלוּבִים וַעֲנָבִים, וְהָיָה סוֹחֵט אוֹתָהּ וְשׁוֹתֶה מֵהַיַּיִן וּמִשְׁתַּכֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, סוֹד הַחָכְמָה הוּא כָּאן בַּפָּסוּק הַזֶּה. כְּשֶׁרָצָה נֹחַ לִבְדֹּק בְּאוֹתוֹ חֵטְא שֶׁבָּדַק אָדָם הָרִאשׁוֹן - לֹא כְּדֵי לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ, אֶלָּא לָדַעַת וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם, וְלֹא יָכֹל. סָחַט עֲנָבִים לִבְדֹּק בְּאוֹתוֹ כֶּרֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָזֶה, [אז] וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל, וְלֹא הָיָה לוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד...  (זוהר ,בראשית,דף עג ע"א-ע"ב)

2.מקצת הלכות כוס של קידוש  על היין:
מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון ואומר ויכלו מעומד ואחר כך אומר בורא פרי הגפן ואחר כך קידוש (שו"ע,רעא,סעיף י)

והנה מדברי רבינו הב''י שכתב: ''ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון'', למדנו דאף על גב דאין לו כוס מלא - מקדשין עליו אם רק יש בו רביעית. והא דבעינן מלא - היינו בדאפשר, אבל בדלא אפשר - מקדשינן גם כשאינו מלא.(ערוך השולחן,רעא,סעיף ל)
 
צריך לחזור אחר כוס שלם: (שו"ע,קפג,ג)
שלם - שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו (ט) חסרון מועט [ובנסדק (י) יש להקפיד לכתחלה (יא) אפילו בלא חסרון כלל] וכן אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד (יב) ואפילו יכול לעמוד על בסיסו (יג) אם לא שאין לו אחר יש להקל (יד) בכל זה (מ"ב,שם,סעיף קטן יא)

סיכום: מים-לטהרה, יין-לקדושה:

טהור פירושו ההיפך מטמא, כמו שנקי זה "לא מלוכלך" .
טהרה, אם כן, היא מצב בו אדם מתנקה מן התאוות והמידות הרעות שיש בו.
קדושה היא למעלה מטהרה, ופירושה שחלים על האדם חוקים גבוהים הרבה יותר מעל כוחות הטבע. לא רק שהוא נקי מחטא ברגע זה, אלא שמהותו הפכה להיות מרוממת ומופרשת מן הרצון לחטא ולרע.
( ע"פ הרב ארז משה דורון )

בראשית: על תשובה וכפרה

1.מחול לרעך- ומחול לך:

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:(בראשית ד,ז)

רק אם תיטיב לאחרים אף שחטא כנגדך- שאת- אמחול לך על עוונך שהרי הקב"ה נושא עוון למי שעובר על פשע (ע"פ תפארת שלמה,רבי שלמה מרומדסק,מתוך חומש פניני החסידות)

2.העונש כתיקון:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם:(בראשית ג,כב)
מה רע בכך שהאדם יחיה לעולם?
וחי לעלם-הסכנה היא שהרע שנדבק בו ישאר אף הוא לעולם,בעוד שרק ביעורו וכליונו הוא תיקונו (ע"פ תורה אור,ר' שניאור זלמן מלאדי, מתוך חומש פניני החסידות בראשית)

3.מידה כנגד מידה:
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים(בראשית א,טז)

מדוע פעם הלבנה פעם שווה לחמה ופעם כמאור הקטן?
 רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים" וכתיב: "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה'" אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח(חולין ס,ע"ב)

4.פוקד עוון:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ(בראשית ג,יז)
  מדוע נענשה האדמה על חטא האדם?

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב (בראשית א,יב)עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו (צ) נפקדה גם היא על עונה (ונתקללה ס"א אינו ודו"ק): (רש"י,שם)

מדוע לא נפקד עוונה של האדמהנ כאשר "חטאה" ?
ולא נתקללה האדמה קודם לכן כדי שלא ינזק האדם הניזון מגידולי הקרקע (יפה תואר, מתוך חומש רש"י המבואר)