וילך: על כל שאלה- תשובה

פתיחה: 2 סוגי התשובה ע"פ הרב קוק
יש תשובה מכוונת נגד חטא מיוחד או חטאים רבים. והאדם שם חטאו נוכח פניו, ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח החטא, ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית...
וישנה עוד הרגשת תשובה, סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על ליבו, אבל בכלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאוד, שהוא מלא עוון, שאין אור ד' מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, ליבו אטום, מידותיו ותכונות נפשו אינן הולכות בדרך הישרה והרצויה, הראויה למלאות חיים הגונים לנפש טהורה, השכלתו היא גסה, רגשותיו מעורבבים, בקדרות וצימאון שמעורר לו גיעול רוחני. מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין אלוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום. (אורות התשובה פרק ג)




0.נקודת המוצא של התשובה- מהאדם, בבחינת "שובו אלי... ואשוב אליכם"(זכריה א,ג):
 וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:(דברים לא,יז-יח)
 אדם זוכה להשראת שכינה עליו רק כאשר הוא מתאמץ להשגיה.בשעות משבר מנסה האדם להטיל את אשמת הנתק על הקב"ה ולא לוקח אחריות על משעשיו:"הלא כי אין אלוקי בקרבי"-הקב"ה אשם.אם לא ידע האדם שההתקרבות צריכה להתחיל ממנו,הקב"ה לא יעזור אלא להיפך-"אנוכי הסתר אסתיר פני".עצלותו של האדם לשוב אל ה'וזריקת האשמה על הקב"התחשב לאדם לרעה כ"כ חמורהעד שיחב לו כאילו "פנה אל א-לוהים אחרים" (ע"פ מי מרום לרב חרל"פ ,מתוך לכל זמן ועת ,פרשת וילך)

1.דרכי התשובה- חמשה נתיבים:(ע"פ ר' מנחם מנדל מליובאוויטש)אמר הרב המגיד ממעזריטש תורה - ושבת עד ה-וי'ה אלוקיך, וביאר כי עבודת התשובה צריכה להיות עד אשר "הוי'ה", שהוא למעלה מהעולמות, יהיה "אלוקיך".
תלמידו, הרב זושא מאניפולי, אמר כי הוא אינו יכול להגיע למעלת תשובה כזו, ועל כן יחלק את התשובה לחלקים, כי תשובה - ראשי תיבות [של חמישה פסוקים]:
ת', תמים תהיה עם הוי' אלוקיך; ש', שיוויתי ה' לנגדי תמיד; ו', ואהבת לרעך כמוך; ב', בכל דרכיך דעהו; ה', הצנע לכת עם ה' אלוקיך.
(על פי 'היום־יום' ג' תשרי)
על כך אמר אדמו"ר הרש"ב(ר' שלום בער מליובאוויטש):
תיבת 'תשובה' צרופה מחמש אותיות, אשר כל אחת מהן הינה דרך ואופן בעבודת התשובה - וביאר חמשת האופנים, אשר באים כולם מן הכח אל הפועל על־ידי עבודת התפילה:
א.תמים תהיה עם ה' אלוקיך(דברים יח,יג)
עבודת התשובה הבאה על־ידי התמימות. כמה בחינות ומדרגות בענין התמימות, וביחס אל התשובה, הבחינה העולה על כולנה היא תמימות הלב - הנקראת 'רצינות' – כשם שנאמר אודות אברהם אבינו, "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
(על־פי 'היום־יום' ד' תשרי)
ב.שיוויתי ה' לנגדי תמיד(תהילים טז,ח)
שם הוי'ה מורה על התהוות העולם והתהוות הנבראים, אשר התהוות הבריאה כולה וחיותה הוא בדרך אין ערוך מאין ליש. זו היא עבודת התשובה הבאה למי אשר תמיד לנגד עיניו ענין ההוויה של העולם ומלואו.
(על־פי 'היום־יום' ה' תשרי)
ג.ואהבת לרעך כמוך(ויקרא יט,יח)
כאמרתו של רבנו הזקן בעל התניא, אשר אהבת ישראל הינה הכלי ל"ואהבת את ה'", ומבואר במאמר חז"ל "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו". עבודת התשובה בסיבת לב טוב.
(על־פי 'היום־יום' ו' תשרי)
ד.בכל דרכיך דעהו(משלי ג,ו)
האדם השם לבו ודעתו על כל הנעשה עימו ומסביב לו, רואה הוא אלוקות במוחש, וכמו שאמר אדמו"ר האמצעי ביתרונם של בעלי העסקים על יושבי־אוהל (בני תורה) בענין ראיית אלוקות במוחש, שכן בעל עסק רואה כי הפרנסה מזומנת לו מן השמים. זו היא עבודת התשובה הבאה מראיית השגחה־פרטית.
(על־פי 'היום־יום' ז' תשרי)
ה.הצנע לכת עם ה' אלוקיך(מיכה ו,ח)
זהירות שלא תהיה שום בליטה, וכמאמר 'לעולם יהא אדם ערום ביראה', וענין הערמומיות ('ערום') הוא שלא יהיה ניכר כלל על האדם מעלתו האמיתית. ידוע שכמה מהחסידים הראשונים היו מסתירים עצמם ואם התגלו היו מצטערים. וזוהי עבודת התשובה הבאה מהצנע לכת.
(על־פי 'היום־יום' ח' תשרי)

2.מונעי התשובה-העיקר, לא לפחד כלל:

א.בתחילת הספר- חיזוק עם ישראל:
רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת: (דברים א,כא)

ב.בסוף הספר- חיזוק המנהיג של עם ישראל(יהושע):
וַי-ה-וָ-ה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:(דברים לא,ח)

לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת-השורש ירא קרוב לשורש ראה ועל כן מוסב "לא תירא "- על הפחד מפני סכנות חיצוניות ואילו "לא תיחת" ...להתמוטט מתוך יאוש ביחס ליכולת העצמית (דיוקים לרב פנחס וולף,שם)

3.תכלית התשובה: ההליכה המתמדת

א.בתחילת ימיו של משה- ההליכה החשאית של עמרם בחזרה אל יוכבד:וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי:(שמות ב,א)

ב.בסוף ימיו של משה:
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,א)דבריו של משה היו תמיד לישראל שישתדלו להיות בגדר של וילך- ללכת ולהתעלות מדרגא לדרגא (רב ייבי ,ר' יעקב יוסף מאוסטרהדא, ע"פ חומש פניני החסידות)

הצדיק תמיד "הולך" ואינו עומד:(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)
מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק ברישא והדר לקרוב... (ברכות לד ע"ב)

סיום: בין תשובה לתשובה- בין ר"ה ליום הכיפורים

...בראש השנה, אנו חוזרים בתשובה - דרך מידת אהבת ה', אין זכר בר"ה לעוונות או לחטאים. כל התפילה כולה מדברת על התגדלות שמו של הקב"ה, והתגלות כבודו לעיני אפסי ארץ: על קיבוץ גלויות, על תחיית המתים, על מתן תורה, אין זכר שם לחטאים, עד כדי כך שגם אסור להתוודות ביום ר"ה. ובכן, אנו שבים בר"ה בתשובה שלימה מתוך אהבת ה'. לעומת זה ביום הכפורים, אנו משלימים את התשובה דרך מידת היראה. יראת ה' ממלאה אותנו, וגם חרדת העונש והחרדה של הצורך לחזור בתשובה שלימה, כדי שיתכפרו עוונותינו.

אם כן שני הקצוות של עשרת ימי תשובה, אנו עסוקים בעבודות קיצוניות - הָפְכִיוֹת זו לזו. בר"ה השנה - תשובה מאהבה, וביוה"כ - תשובה מיראה. בשני המקרים הדבר נעשה בעצמה נפשית רבה ביותר. החזרה בתשובה הכפולה הזו, עלולה להוציא את האדם מן האיזון הנפשי הרגיל, מן היציבות של נפשו, ולאבד ממנו את מתנת השמחה. לשם כך, באו הימים של חג הסוכות כדי להשלים את התשובה של האדם, דרך מידה שלישית, והיא תשובה מתוך שמחה, והשמחה של הישיבה בסוכה, שבה האדם חי את קרבת ה' - מעין עולם הבא.(מאמר תשובה מתמדת/הרב אורי שרקי)

ראש השנה: על הזיכרון

א.מה קרה בר"ה?

רבי אליעזר אומר :
1.בתשרי נברא העולם
2.בתשרי נולדו אבות...
3.בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה
4.בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין
5.בר''ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
(ראש השנה, י,ע"ב-יא ע"א)
6.חרבו המים במבול:
וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה (בראשית ח,יג) בראשון. לרבי אליעזר הוא תשרי ולרבי יהושע הוא ניסן (ר"ה יא:): (רש"י,שם)

ב.מדוע נקרא ר"ה יום הזיכרון?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ(ויקרא כג,כד)

1.בתשרי נברא העולם :
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ(שמות כ,ח)

2+3.בתשרי נולדו אבות... בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה :
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ (בראשית ל,כב)

4.בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין :
וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם:(בראשית מא,ט)

5.בר''ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים
וַיִּשְׁמַע אֱלֹ-הִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב(שמות ב,כד)

6.חרבו המים במבול:
וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם (בראשית ח,א)

ראש השנה: הסימנים וסיפור גן עדן

פתיחה:
גרסינן בכריתות (ו א):אמר אביי: השתא דאמרת מילתא היא – יהא אדם רגיל למיכל בריש שתא רוביא, כרתי, סילקי, תמרי, קרא.
וכשאוכל רוביא אומר: "יהי רצון שיתרבו זכיותינו".
כרתי: "יכרתו שונאינו".
סילקי: "יסתלקו אויבינו".
תמרי: "יתמו שונאינו".
קרא: "יקרע גזר דינינו, ויקראו לפניך זכיותינו."
והולכין בזה כפי לשון המדינה. ולכן אצלינו מבשלין ריב"ן, מערי"ן, וקירבע"ס, שחושבין זה לקרא, וקרוי"ט, שזהו כמו קרא, וכיוצא באלו. וכל מקום לפי מנהגו. ומדגים – יש מהדרים אחר מין דג שקורין "כרת", והוה כמו כרתי. וכל דבר טוב – אנו אומרים ה"יהי רצון" על עצמינו, ואם להיפך – אומרים על שונאינו. (ערוך השולחן,סימן תקפג סעיף א)

מדוע הסימנים ברמז ולא במפורש?
הסימנים בליל ראש השנה, כרתי רוביא, כי בראש השנה אין מבקשין על עניני העולם הזה, כמו שאמרו בזהר ותיקונים, רק לבקש על מה שאמרו תן פחדך ותמלוך. ויש לומר דלכך מרמזין על צורכי העולם הזה שהם באמת רק רמזים, להוציא מכל ענין רמיזא דחכמתא לעבודת השי"ת, ובאופן זה שיהיה רק לסימן ולרמז רשאין לבקש, שכן רצונו יתברך, שעל זה נבראו... (שפת אמת, ראש השנה תרל"ב)

מדוע הסימנים דווקא באוכל?
...ועל צד להגדיל ההתעוררות לזכור השם בכל רגע ולשוות יראתו על פניהם לבלתי יחטאו, היתה הכוונה לשום בשולחן קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי, על צד מה שאמרו במסכת כריתות ובמסכת הוריות, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, ליחזי אינש בריש שתא קרכסת, ועל צד שלא יטעו באמרם סימנא מילתא היא, שיהיה זה דרך נחש חלילה לרבותינו מרשע, היתה ההסכמה לקרות עליהם דברים יורו על הסליחה והערה על התשובה, ואמרם מילתא היא, רוצה בו, שהערות התשובה גם מבלי קביעת תפלה רק דרך סימן ותורת עראי, הם יעזרו על הכוונה, ומפני זה צוו לראותם בעת האוכל, להעיר שעם היותם נמשכים אל הנאת הגוף, לא ימשכו רק כפי הצורך, ולא ישלחו אימת המשפט מעל פניהם, והוא שהם קוראים עליהם דברים יורו על זה, יאמרו על הקרא יקראו זכויותינו... (המאירי, משיב נפש מאמר ב פרק ב)


הקדמה:
א''ר יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר {תהילים מט-יג} אדם ביקר בל ילין אמר רמי בר חמא אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה שנאמר {תהילים מט-יג/כא ??} נמשל כבהמות נדמו (סנהדרין לח,ע"ב)

1.המנהג: אכילת ראש של איל
נוהגים בראש השנה לאכול ראש של איל(טור שולחן ערוך סימן תקפג סעיף ב)
ואומרים שנהיה לרא"ש ר"ת לעשות רצון אבינו שבשמיים (ייטיב לב בשם מחותנו הרה"ק מדזיקוב זצוק"ל)
הטעם חיצוני:
לסימן טוב שנהיה לראש ולא לזנב (שם)
הטעם הפנימי:
זכר לאילו של יצחק(שם)

הקשר לחטא בגן עדן:
מעשה העיקדה הוא במידה רבה פעולה מנוגדת והופכית(שמא יש לומר תיקון) לחטא אדם הראשון עם עץ הדעת שכן בגן עדן כל פירות הגן הותרו לו באכילה, הכל שלו,פרט לעץ אחד ואילו בסיפור העקידה הוא מתבקש לקחת את כל עולמו, כל מה שנתן יהבו עליו,בנו ממשיכו ולתת אותו לה'.יותא אם כן שאכילת ראש האיל הקשור בעקידה מתקנת את תאוות האכילה של אדם הראשון. (ענ"ד)

2.המנהג: אכילת דגים
יש נוהגים לאכול דגים בסעודת ראש השנה(ברכת יוסף סימן תקפ"ד סעיף ד בשם הרשבץ)
הטעם החיצוני:
לסימן ברכת פרו ורבו שנתברכו בהם הדגם בעת בריאתם(בראשית א,כב)
וכן וידגו לרוב(בראשית מח טז) כדגים הללו שפרים ורבים ואין עי הרע שוטלת בהם (רש"י,שם)
הטעם הפנימי:שקט בבית המשפט
ואפשר לומר שהמצוה לאכול דגים ... כי בכל מיני בעלי החיים הכשרים לא נמצא מי שאינו משמיע קול,אלא הדג,שאינו משמיע קול ורק שותק תמיד (בשם רבי נפתלי מרופשיץ/בתוך"תפארת השבת")
הקשר לחטא בגן עדן:אדם הראשון חטא בשני חטאים בגן עדן, הראשון באכילה והשני חטא בדיבורו כאשר אמר "האישה אשר נתתת עימדי וגו'" וראוי היה לו להודות על טעותו או לפחות לשתוק ובזה יש קשר לאכילת הדג דווקא המסמל יותר בע"ח אחר את השיתקה בעת הדין(ענ"ד)


3.המנהג: אכילת אתרוג
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מלתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא (טור אורח חיים סימן תקפג)
טעם חיצוני: תיקון עץ הדעתכדי לתקן את חטאו של אדם הראשון שאכל בראש השנה מעץ הדעת שלדעות מסויימות הוא האתרוג (ע"פ הלכה וטעמיה -ראש יוסף,שם)
טעם פנימי:מצווה גוררת מצווהכדי לבקש ביום הדין שנזכה לקיים מצות אתרוג כהלכה(ע"פ הלכה וטעמיה -ראש יוסף,שם)
הקשר לחטא בגן עדן:
מהו פרי עץ הדעת? נאמרו על ידי רבותינו דעות שונות, והמרכזית שבהן היא שעץ הדעת אתרוג היה, שטעם עצו ופריו שווים, וכמו שנאמר "המן העץ... אכלת".
עץ הדעת נאכל בראש השנה, כשהיה עדיין איסור באכילתו. נראה שאם היה האדם ממתין עד יום כיפור היה הפרי מותר לו לאחר מכן. הלא יום הכיפורים הוא היום שבו עתידה התורה להינתן לישראל במתן הלוחות השניים, והלא התורה היא עץ החיים. בינתיים אסרה האישה אפילו את הנגיעה "לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אמנם היא הוסיפה על האיסור, אך מדוע דווקא נגיעה? בתלמוד נאמר שמשמוש הידיים מזיק לאתרוגים, ולכן סברה האישה שאם אין לאוכלו, עדיף בינתיים שלא לנגוע בו, כדי שלא יתקלקל הפרי, וגזרה גזרה דרבנן על הפרי. אם היה נשמר הסדר הראוי, היה האדם עושה חגיגה לכבוד ההיתר הראשון, ביטול איסור הנגיעה. וראה זה פלא, שהתורה אכן קבעה חג אחרי יום הכיפורים, שתוכנו הוא נטילת האתרוג ביד!
(הרב אורי שרקי, מאמר טו בשבט- חג השיקום)4.המנהג: אכילת רימוןויש אוכלים רימונים ואומרים נרבה זכויות כרימון (רמ"א,או"ח,סימן תקפג)

טעם חיצוני: גרעיני הרימון והמצוותבשידוע כי הרמון יש בו תרי"ג גרעינים נגד תרי"ג מצות... ואומר אני, אם הגרגרים מרמזים על המצות, א"כ העסיס רמונים, שהוא עיקר הפרי, מרמז על התורה, מעיןשל דבש עסיס רמונים. נמצא רמון כשהוא בשלימותו מרמז על ת"ח שעוסק בתורה שבה תרי"ג מצות ומקיימם.ר"מ סופר ,דרשות חתם סופר, ירושלים תשס"ב, ח"ב)

טעם פנימי: שהק"בה יראה את הפנימיות הטובה שבנו אע"פ שיש בהם חטאים ששהם חיצוניים לנו (ענ"ד)
ר''מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו ע"ב)

הקשר לחטא בגן עדן- חווה חטאה בפרי שחיצוניותה משכה אותה אליו במקום לחפש אחר הפנימיות:וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:(בראשית ג,ו)

5.המנהג: איסור אכילת אגוזיםיש נוהגים לא לאכול בראש השנה אגוזים (רמ"א סימן תקפג סעיף ב בשם המהרי"ל)
טעם חיצוני: אגוז בגימטריא חט(א) (שם)
טעם פנימי:את הפסוק אל גינת אגוז ירדתי דרשו חז"ל: למה נמשלו ישראל לאגוז?מה אגוז אף על פי שמתגלגל למקום הטינופת- אין תוכו נמאס,אף ישראל אף על פי שמתגלגלין באומות העולם- אין תוכן נמאס" ומכיון שאגוז רומז על גלות ישראל בין האומות לא מסמנא מילתא לאוכלו בראש השנה( ע"פ חתם סופר הגהותיו לסימן תקפג, מתוך הלכה וטעמיה)
הקשר לחטא בגן עדן: הפרי שהביא לגלות

מצד אחד- גם כן מיוחס להיות פרי עץ הדעת:ברוך אתה ה' אמ"ה אשר צג [=יצר, ברא] אגוז בגן עדן, שושנת העמקים, בל ימשל זר במעין חתום (סידור עמרם גאה מהדורת פרומקין, חלק ג סעיף 406.)

מצד שני- גלות ראשונה החלה אצל אדם הראשון:וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים: (בראשית ב,כג-כד)6.המנהג: אכילת תפוח בדבשואחר כך יאכל תפוח מבושל בסוכר, ויאמר יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, ואין אומרים כדבש.
טעם חיצוני: כנגד חקל תפוחין שהוא מקום השכינה
וכתבו האחרונים ז"ל הטעם שמביאים תפוח, רמז לחקל תפוחין קדישין, בסוד ראה ריח בני כריח שדה,
טעם פנימי: 3 מעלות שבתפוח כנגד 3 העניינים עליהם מבקשים בר"ה
ונראה לי בסייעתא דשמיא טעם לתפוח בליל ראש השנה, כי התפוח יש בו שלש הנאות, טעם, ומראה, וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי, שהוא בני חיי מזוני, לכל השנה כולה(בן איש חי, שנה ראשונה,ניצבים ד)

הקשר לחטא בגן עדן: העונש היה על בני,חיי ומזוני
בני :אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג,טז)
חיי:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)
מזוני: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג,יט)הערת אגב-תפוח המוזכר בחז"ל הוא אתרוג ומכאן כנראה ייחוסו השגוי של עץ הדעת לתפוח:
א''ר חמא ברבי חנינא מ''ד {שיר השירים ב-ג} כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח,ע"א)
פריו קודם לעליו. הקשה ר''ת שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ומפרש דתפוח היינו אתרוג וריח אפך כתפוחים מתרגמינן כריחא דאתרוגא ואתרוג פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים הוי פריו קודם לאותם עלים אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב''ה כדכתיב כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז) הוה ליה לאתויי טפי: (תוספות,שם)


סיום:זה לשון הטור, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא וכו'... אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו, וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו, נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו (של"ה,מסכת ראש השנה, עמוד הדין)

נצבים: בקשר לראש

פתיחה- פרשת נצבים תמיד סמוכה לר"ה:
... ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת, ט' באב קודם ואתחנן אתם נצבים קודם ראש השנה ...: (או"ח, הלכות ראש חודש סימן תכ"ח ה"ד)

1.ספרי חיים ומתים לפניך היום- נפתחים:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע(דברים ל,טו)
'ראה נתתי לפניך היום את החיים' - מגיד הכתוב שרשותו שלאדם בידו, ויש לו להטות את עצמו לאיזה צד שירצה, אם לדרך החיים ואם לדרך המוות. לפיכך ראוי להפרע ממנו על מעשיו הרעים ולשלם לו שכר טוב על מעשיו הישרים.

תמן תנינן [שם שנינו] (אבות פ"ג;ט"ז): 'הכל נתון בערבון'- מלמד שהאדם על ידי ערב משנולד, שנאמר 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך' (תהילים צ"א;י"א). 'והמצודה פרוסה על כל החיים' (אבות שם)- זו מצודתו של מלאך המוות... 'והחנות פתוחה'- זו דרך הטוב והרע שהן נפתחין לפני אדם, שנאמר: 'נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב' (דברים ל';ט"ז).
ועוד אמרו חכמים: בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד;ע"א). 'והחנוני מקיף'- זה יצר הרע שמקיף לאדם מעט מעט עד שיתמלא ספקו...
'והפנקס פתוח והיד כותבת'- זה פנקסו שנכתב בו כל מה שעשה... (מדרש הגדול, שם)

2.השופר המרומם:
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:(דברים כט,יז)

"שופר" ראשי-תיבות: "שורש פורה ראש ולענה". ללמדנו שאפילו יהודי השקוע במ"ט שערי טומאה, יכול להתעלות על-ידי תקיעת השופר. (ע"פ היהודי הקדוש)

3.שלשה רמזי אלול:
תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה (מחזור ראש השנה)

א.תשובה- בין אדם למקום:
ואיכא אסמכתא מקרא:'אני לדודי ודודי לי' ראשי תיבות אלול וסופי תיבות עולה ארבעים כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יום הכיפורים...

ב.תפילה- בין אדם לעצמו:
ועוד סמך מקרא: ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך ראשי תיבות אלול (משנה ברורה סימן תקפא בהקדמה)

ג.צדקה-בין אדם לחברו:
אחד הענינים העיקריים דחודש זה, המרומז בראשי תיבות הידועים דחודש אלול, שא' מהם הוא "איש לרעהו ומתנות לאביונים" [אסתר ט, כב. ספר ערוגת הבושם, אליה רבה (ר"ס תקפ"א) בשם ספר אמרכל] – רמז לענין הצדקה.
('תורת מנחם' תשמ"ט ח"ד עמ' 209)

4.המקור לחזרה בתשובה:
וְשַׁבְתָּ עַד יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
וְשָׁב יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה (דברים ל,ב-ג)

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר (דברים ל-א) ''והיה כי יבאו עליך כל הדברים'' וגו' (דברים ל-ב) ''ושבת עד ה' אלהיך'' (דברים ל-ג) ''ושב ה' אלהיך'' וגו': (משנה תורה,ספר המדע,הלכות תשובה,פרק שביעי,סעיף ה)
סיום: לעמוד בדין- ביציבות:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:(דברים כט,ט)
יצ"ב בניגוד לעמד-אינו רק עמידה גרידא אלא הוא מבטא עמידה איתנה,עמידה בכח ובהתמדה מלאת מרץ.(רש"ר הירש,שם)
תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם וְאַתְיָא דְרַב כְּהַהִיא דְּתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתָנִינָן בִּתְקִיעָתָא דְרַב זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ.(ויקרא רבא,כט,א)

---

כי תבוא: מה אברך

פתיחה:מהי ברכה?

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (דברים יב,כו;כז)

ברכה - היא מצב של התפתחות ללא מעצור, של שגשוג מתקדם.... אשר תשמעו - עצם קיום מצוות ה' יש בו משום ברכה, ואין הברכה חלה רק בעקבות השמיעה אל המצוה, אלא היא מתחילה להתגשם כבר בעצם השמיעה וקיום המצוה. המעשה הרוחני והמוסרי של הנאמנות לתורה, הוא עצמו יש בו משום התקדמות רבת ברכה של כל ישותנו...(רש"ר הירש,שם)

ברך אותיות הכפל:
...והנה האות ב ...שמניינה שתיים והוא הכפול שביחידות...והר כפול המאות...והכ' הוא הכפול שבעשרות (ליקוטי תורה מהגר"א,ממעתיקי וולוז'ין)

הברכה הראשונה:
א.ברכת החי-פרו ורבו-כמות ואיכות
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ...וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ(בראשית א,כב;כח)

ב.ברכת הזמן:
וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת:(בראשית ב,ג)

1.הברכה רודפת אחריך:
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ(דברים כח,ב)
ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך - כלומר שלא תצטרך לרדוף אחר הברכה, שהיא עצמה תבא אחריך ותשיג אותך:
(רבנו בחיי,שם)

2.הברכות כאמצעי בלבד:
ברכות הפריחה וההצלחה באות אליך מאליהן,הן באות "עליך" בלי שתבקש אותן.הן שמיגות אותך ולא אתה משיג אותן,אין הן תכלית מעשיך ומגמת פניך איינה דווקא אליהן.ודווקא מפני שאינך מבקש אותן אלא רצונך רק לעשות את רצון ה' בארץ ומגמת פניך היא רק לקיים את חובתך כלפי ה' ולהשיג את רצונו בעולם-דווקא משום כך ברכות ה' ,כביכול, מבקשות את פניך.הן באות עליך כדי לסייע לך בעשייתך שכל עצמה איננה אלא הגשמת מטרות ה' עלי אדמות(רש"ר הירש,שם)

3.סדר הקדימויות בברכה:
בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ(דברים כח,ו)

משמעות רבה יש בסדר זה של הדברים, תחילה ברכת הבנים ורק אחר כך ברכה הרכוש.העידן החומרני דורש תחילה בטחון כלכלי ואילו היהדות טוענת: מאן דיהיב חיי יהיב מזוני.(דיוקים על התורה,הרב פנחס וולף,שם)

4.ברכת פרי הבטן-שיהיו צאצאיך- כמותך:
כי הוו מיפטרי מהדדי א''ל ליברכן מר אמר ליה אמשול לך משל למה''ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך
יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך: (תענית ה,ע"ב-ו,ע"א)

5.ברכת הנסתר:
יְצַו יְ-ה-וָ-ה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ(דברים כח,ח)
ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר {דברים כח-ח} יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (תענית ח,ע"ב)

6.ברוכים הבאים:
בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (דברים כח,ו)
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם (כ) בלא חטא כביאתך לעולם (בבא מציעא קז.): (רש"י,שם)

7.ברכתו של משה:השראת שכינה במעשים
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה: (שמות לט,מג)
ויברך אותם משה, מה ברכה ברכם, אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אומרים ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'... (ספרי, פנחס קמג)

8.ברכתו של א-כתריאל:הברכה למי שאינו כועס
תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל י-ה ה' צב-אות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו, וקא משמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך. (ברכות ז ע"א)

9.הברכה שבעמל:
וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:(ויקרא כו ד)
והשיג לכם דיש - מלמדנו בזה ברכה לאדם שיהיו על ידי זה עמוסים תמיד בעבודה, והתועלת בזה מסיים הכתוב ואכלתם לחמכם לשובע - שגדולה מלאכה שמחממת בעליה ומאכלו בריאה ממי שיושב והולך בטל. (העמק דבר,שם)

10.סגולה בדוקה לקבלת הברכה:
טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל: (משלי כב,ט)
טוב עין. הנותן לעני בעין יפה יבורך מה' כי הלא נתן מלחמו לדל ואם עוד יבורך בנכסיו ישפיע עוד יותר ולא ירע לבבו בתתו לו : (מצודת דוד,שם)


סיום: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה
רשב"א אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ר"ה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש כדי שתכלה השנה וקללותיה (מגילה לא,ע"ב)

אחות קטנה תפלותיה.
עורכה ועונה תהלותיה.
אל נא רפא נא למחלותיה.
תכלה שנה וקללותיה:
(אחות קטנה,פיוט לר"ה)

כי תצא: על אבידות ,מציאות וזוגיות

פתיחה: נישואין כהשבת אבידה
ר''ש אומר מפני מה אמרה תורה {דברים כב-יג} כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל אבידה מחזר על אבידתו (קידושין ב,ע"ב)

1.השבת אבדה:
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם(דברים כב,א-ג)

2.כי יקח איש -אשה:
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ :וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים... (דברים כב,יג)
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ (דברים כד,א)
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:(דברים כד,ה)

3.השב תשיבם: מלאכתו של השדכן
יש כאן שימוש בלשון ליקוחין "כי יקח איש אשה"משורש ל.ק.ח אותיות השורש מייצגות גם את המילה חלק ומדובר בעצם בהשבת החלק החסר,באיחוד,בחזרה אל האחד...
מעניין שפעלים שפותחים באות א ומסיימים באות ד מייצגים בד"כ חיבור ואיחוד (א.ח.ד,א.ה.ד,א.ג.ד וכו') בעוד שהשראש א.ב.ד מייצג ניתוק ופירוד ? אלא שחשוב לשים לב ללשון המדוייקת של התורה, "אשר תאבד ממנו" האבידה היא שאבדה לאדם ולא האדם איבד אותה.אבידה קרויה בשם זה אך ורק אם הדבר נעשה שלא מדעת הבעלים.זאת אומרת שלמרות שבגשמי יש נתק פיזי-גיאוגרפי של הבדה מבעליה, עדיין הקניין הרוחני תופס בה והיא שייכת לבעליה.לכן מצווה התורה להשיבו לו.יוצא איפה שבמסגרת הקידושין כמו מקיים הקב"ה מצוות השבת אבידה ומשיב לחתן את החסר, את הכלה, את האבידה שאבדה ממנו.(צוהר לתיבה, הרב חנן חסן, תאיר נרי, פרשת שופטים, תשע"ב)

4.מצא או מוצא או ימצא:
א.3 פסוקים עם מגמות שונות:
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:(משלי לא,י)
מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְ-ה-וָ-ה:(משלי יח,כב)
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ: (קהלת ז,כו)

ב.בין מצא למוצא:
במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' מוצא דכתיב {קהלת ז-כו} ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' (ברכות ח,ע"א)
באיי הים פירש גם כן את מאמר בני מערבא...האישה מכונה אבדה משום שנלקחה מצלע האדם ללא ידיעתו ואחרי שנלקחה לו לאשה והתחברו יחדיו בעזר ושיתוף הדדי מכונה הדבר בשם מציאה.ואם כן אם האשה היא טובה שוב לא תפרד ממנו וממילא תהא זו מציאתו היחידה בעניין הזיווג ויתאים לומר על כך לשון עבר שמצא את אבדתו ושוב לא ימצא יותר כי אין לו עוד מה לחפש.אולם אם היא אשה רעה ,והיא כנגדו,ובכל פעם עליו לפייסנה, נמצא שבכל פעם עליו למצוא אבדתו מחדש ולכן הוא 'מוצא',בלשון הווה (עין יעקב השלם,קידושין,ב,ע"ב)

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'', כֵּיוָן שֶׁאָדָם מוֹצֵא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'' וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה'', הֵיאַךְ יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? אִם תִּהְיֶה טוֹבָה אֵין סוֹף לְטוֹבָתָהּ וְאִם תִּהְיֶה רָעָה אֵין סוֹף לְרָעָתָהּ. עַד שֶׁלֹּא נִבְרֵאת הָאִשָּׁה - ''לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ'' (בראשית ב, יח), וּמִשֶּׁנִּבְרֵאת, כְּתִיב: '' (*) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'' (שם א, לא). דָּבָר אַחֵר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'', כְּשֶׁהָאִשָּׁה טוֹבָה מָצָא בַעֲלָהּ חֵפֶץ טוֹב וּכְשֶׁתִּהְיֶה רָעָה מוֹצֵא טוֹב, כְּמוֹ: ''וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה'' (שופטים ו, לח), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהִיא (*) מְמַצָּה כָּל טוּבוֹ. (מנורת המאור לרבינו יצחק אבוהב הספרדי,פרק חמישי,קעב)והנה טוב מאד. טובה שאין לה סוף ומכלל הן אתה שומע לאו: ממצה כל טובו. סוחטת ומאבדת כל הטובה מבעלה (נפש יהודה,שם)
ג.אשת חיל- מי ימצא?
הגמרא בברכות (דף ח) דורשת על הפסוק ''על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו''. לעת מצוא זו אישה, שנאמר ''מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'''. זאת אומרת כשבא החתן לחפש אישה לא יחשוב על דברים אלו שסימנם מ'י'ם, לא ישא אישה לשם ממונה. או בעבור יופיה. או בגלל יחוס משפחתי וכדו'. על כך אמר שלמה המלך ע''ה ''שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל''. אם יש בה יראת שמיים - יש בה הכל, ועל כך דרשו חז''ל בשעה שהכלה עיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, כלומר אם יש בה מידות טובות אין צריך לבדוק באחיה או במשפחתה, ונרמז הדבר באבני החשן: לשם שבו ואחלמה, כשהכלה היא לשם ושבו אח למה, למה לבדוק באחיה? (בני בנימין, מסכת אבות,פרק ה', משנה כא)

5.מציאתו של יצחק לעומת מציאתו של יעקב:
א.תפילה על המציאה:
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים(בראשית,כד,סג)
לשוח בשדה. היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב: (בעל הטורים,שם)

ב.מי מוצא את מי?
רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח (משלי יט, יד): בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן (בראשית כד, נ): וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים (שופטים יד, ד): וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, (בראשית כד, סג): וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא עֲקֹב. (בראשית רבא,סח,ג)

העניין בזה כי זווג האישה הוא עזר שהשם יתברך שולח לו לאדם, כדכתיב: "אעשה לו עזר", ויש בזה שני סוגים, אחד הוא האדם לוקח לו סיוע כפי הבנתו, ומכלכל בדעתו איך לעזור לנפשו, וזהו מי שהולך אצל זיווגו. והשני הוא מי שהשם יתברך שולח לו סיוע שלא מדעת, וכעניין "הפרו תורתך" משום "עת לעשות להשם", וזהו מי שזיווגו בא אצלו. וזה גדול ומעולה ממה שהאדם לוקח לו מדעתו...(בית יעקב,שם)

6.מציאתה של האשה:

א.על מציאה שטפחה:
אמר רב פנחס מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה אל תאכלי מביציהן והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם ומכרן וקנה בדמיהן עזים פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו בכאן הנחתי התרנגולין שלי שמע ר' חנינא אמר לו יש לך בהן סימן אמר לו הן נתן לו סימן ונטל את העזין ( תענית כה,ע"א)


ב.חובות וזכויות הבעל מול אשתו:
א כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים:
ב והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן. (שמות כא-י) ''שארה כסותה ועונתה''. (שמות כא-י) ''שארה'' אלו מזונותיה. (שמות כא-י) ''כסותה'' כמשמעו. (שמות כא-י) ''עונתה'' לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה. והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן. לרפאתה אם חלתה. ולפדותה אם נשבית. לקוברה אם מתה. ולהיות נזונת מן נכסיו. ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה. ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה. ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם:
ג. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים ואלו הן. להיות מעשה ידיה שלו. ולהיות מציאתה שלו. ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה. ואם מתה בחייו יירשנה. והוא קודם לכל אדם בירושה:(משנה תורה,ספר נשים,הלכות אישות,פרק יב א-ג)

ג.החפץ שמצאה האשה:
דָּבָר אַחֵר, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, תַּמָּן תְּנֵינַן, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה וְשָׁהָהּ עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל, אָמַר רַבִּי אִידֵי מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין, אֲמַר לְהוֹן חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת,(שיר השירים רבא, פתיחתא דחכימי ,פרשה א)

סיום:
לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.(דברים כב,א)

המתחיל במצווה אומרים לו- גמור:
השב תשיבם לאחיך. אפשר לרמוז מ"ש הרמב"ם פי"א דגזילה דין י"ד דגם זקן ואינו לפי כבודו אם התחיל במצוה כגון שמצא בהמה והכישה במקל נתחייב להטפל בה ולהחזירה ע"ש וזהו שאמר הכתוב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כמשז"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור. אמנם השב כלומר אם יש השבה שהתחלת במצוה אף שאינה לפי כבודך עליך המצוה לגמור תשיבם לאחיך: (פני דוד, החיד"א,שם)

עקב: המן-עינוי או עונג?

פתיחה-בריאת המן בין השמשות, מדוע?
עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה ו)

האם המן היה עינוי?
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

הקדמה:
בזכות מי ניתן להם המן?
א.אברהם:
אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית רבא,מח,י)
ב.משה:
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד. שָׁנִינוּ, שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת הִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה אַחִים: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן - בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עַנְנֵי כָבוֹד - בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר - בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם (דוקא) - זֶה מֹשֶׁה. (זוהר,ויקרא,קג,ע"א)


חלק א- יתרונות המן: לא רק אוכל גורמה...
ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע, תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן... (יומא עה א)

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:(שמות טז,לא)
כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אסקריטון בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס(רש"י,שם)

1.התאמה אישית:
כתוב אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה פרשה כה ג)
2.המן והטל:
כתיב ותעל שכבת הטל, וברדת הטל, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה, דומה כמו שמונח בקופסא.
3.לחם אבירים:
רבי יוחנן אמר דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים...תנו רבנן לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו הדברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם, צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי וגו', אלא מה אני מקיים אבירים, שנבלע באברים...(יומא עה,ע"ב)
4.המן קירב בין עם ישראל לאביו שבשמיים:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים (יומא עה,ע"ב)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:(שמות טז,ד)

הנני ממטיר -
5.המן-חזרה אל הלחם שלפני חטא אדם הראשון:
הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד...
6.המן -רוחני יותר מאשר גשמי
הלחם מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית...
7.המן-קיבלו ללא יגיעה מיוחדת:
ויצא העם ולקטו - שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה.
8.המן ניתן מידי יום :
הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה, ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש, אבל לחם זה יבא מהשפעת ה' יום יום... (מלבי"ם,שמות טז ד)

9.(כמעט) כל טעם שבחרו- טעמו בו:
והיה טעמו כטעם לשד השמן, א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים. (יומא עה,ע"א)

ויחד יתרו וגו', רבי יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמרו לו המן שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם הפת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם... (מכילתא יתרו פרשה א)
10.מגלה את הנסתר:
לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה. (יומא עה,ע"א)
11.עליונות הנס של המן-ההתמדה והכמות:
...הרי לדעתי ענין אות המן המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באויר, ואלו היתה כאן איזו אפשרות של תחבולה, ואפילו במקצת הדבר, כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם ומלמדים אותם את החכמה, ולא יזדקקו לעבודה ולא לסעד. ולא יתכן שקדמוני בני ישראל הסכימו על ענין זה לשקר בו, ומספיק לכך התנאי שיש לכל מסורת אמיתית, ולא עוד אלא כאשר יאמרו לבניהם אנחנו היינו במדבר ארבעים שנה אוכלים את המן, ואם לא היה לכך יסוד, הרי היו אומרים להם בניהם הנכם משקרים... (אמונות ודעות,הקדמה פרק ו)
12.המן והשבת:
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו במן וקדשו בברכה... (מכילתא יתרו-בחודש פרשה ז)
א.כיסוי החלה בשבת:
צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)
ב.שתי חלות לשבת:
בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)
ג.שלוש סעודות בשבת:
ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)
ד.תוספת טעם למן-בשבת:

והוא כזרע גד לבן - ... ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע שהיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחית בדבש, נוסף בו מתיקות לעונג שבת.(מלבי"ם,שם)

ה.טעמו של המן נמצא בימנו באכילה בקדושה בשבת:
...ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל(שפת אמת,עקב,תרמ"ז)
ו.אכילת המן כתיקון האכילה של עץ הדעת-בכח אכילה בשבת לתקן חטא עץ הדעת:
והתיקון הוא על ידי שאוכל מתוך הכרה שהכל מאמיתותו יתברך שמו – הטעם שיש במאכל שנערב לחיך, וכוח החיות שבו להחיות הגוף, (כל זה) אינו במאכל מצד עצמו, שזה נקרא "העולם הזה" ... אלא הוא כוח השם יתברך, ואין עוד מלבדו, והכל הוא לשם הויה, שהוא הממלא כל עלמין (=הכוח האלוהי הממלא את כל העולמות) ואז נעשה מאכלו כדוגמת המן (שירד לבני ישראל במדבר) מן השמים. ... וכאשר הוא מכיר בברכתו ש'להויה הארץ ומלואה' הרי נעשה מארץ שמים, ומאכלו (הופך להיות בבחינת) לחם שמלאכי השרת אוכלים ... (ולאדם כזה) ניתנו כל רזי התורה. כי (בשל חטא עץ הדעת) ניתנו 'הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים'. ו(חטא עץ הדעת היה רק בענין האכילה בתאוה. ואוכלי מן היינו בכונה הנ"ל ומתקן (את החטא) לגמרי, (ולכן) נסתלקו השומרים מדרך עץ החיים אצלו(ערוך מתוך "פרי צדיק, קונטרס עת האוכל, אותיות י-יא).

חלק ב- חסרונות המן:עניין של טעם...

1.חסרון שהוא יתרון:
...ואת הקשואים, ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי איפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. (ספרי, בהעלותך פז)

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ(במדבר יא ה-ו)
את הקשואים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למיניקות. (רש"י,שם )

2.אי הוודאות:
{דברים ח-טז} המאכילך מן במדבר למען ענותך רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו
3.לאכול דרך העיניים:
וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא(יומא עד,ע"ב)

כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד אלא ליומו וגם לא ראו אלא מן אע"פ שטעמו בו טעם כל המינים.ומסיים בגמרא מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעים וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת ולכאורה הוא פלא אבל יתבאר שכייון שזה האוכל ואינו רואה נקרא עינוי ושבת מחוייב בעונג לכן צריך להדליק נר שיראה מה אוכל ויהנה מאכילתו...( תורה תמימה,שם)
4.לחם קל:
בלחם הקלוקל - קל בטבעו, והם עמלים וזקוקים למזון גס וכבד. (אברבנאל, במדבר כא ה)

סיכום:
קרוב לצדיקים- רחוק לרשעים:
כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. (יומא עה,ע"א)
טוב ליהודים-רע לגוים:
אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו... (תנחומא הקדום בשלח כב)
סיום: הבחירה ביד האדם בין עונג לנגע
ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת (תיקוני הזוהר ,הקדמה יב.)
ערב שבת בין השמשות-ספק יום ספק לילה,ספק חול ספק שבת:ספק חשיכה והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסימן רצ''ג וכדלקמן סוף סימן ב') ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (ועיין לקמן סימן תט''ו סעיף ב') אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות (ועיין לקמן סימן שצ''ג). ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה (שולחן ערוך רסא,א)

המן: מחד-מאכל שהוא ספק:
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה(שמות טז,טו)
המן-מאידך- הפסוק הראשון הכולל את השלמות-כל אותיות הא"ב והעוסק בפרנסה:
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:(שמות טז,טז)

ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות:(רבנו בחיי,שם)

שורה תחתונה:המן- נסיון עבור האדם המאמין ולכן יש בו שני צדדים ובסופו של דבר מביא את האדם לבטחון בה'

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:(שמות טז,ד)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)
למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך- כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיה ב) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים יד) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע(רבנו בחיי,שם)


ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה:(רבנו בחיי,שמות,יג,יז)