ואתחנן:בין דברות ראשונות לאחרונות

פתיחה:

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם, ומר סבר כאדם הראשון. (שבת סט,ע"ב)

הקדמה:
מפני מה לא נאמרו עשרת הדיברות בתחילת התורה? משלו משל למה דבר דומה, לאחד שנכנס במדינה, ואמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו כלום עשית לנו טובה שתמלוך עלינו, מה עשה, בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן, כך המקום הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את המן, העלה להם את הבאר, הגיז להם את השליו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם אמלוך עליכם, אמרו לו הן והן (מכילתא דר' ישמעאל, יתרו, פ"ה, עמ' 219).

אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי (דברים א,ד)
אחרי הכותו. אמר משה, אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה, שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם, ואחר כך הוכיחן (רש"י,שם)

חלק א: הבדלים בין מעמד הלוחות הראשונים והאחרונים*

1.הפומביות של המעמד:
לוחות ראשונים:
וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְ-ה-וָ-ה אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק:(שמות כד,א)
לוחות אחרונים:
וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא:(שמות לד,ג)
ואיש לא יעלה עמך. הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות, שלטה בהן עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות: (רש"י,שם)

2.מי כתב את הלוחות:
לוחות ראשונים:
וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת(שמות לב,טז)
לוחות אחרונים:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (שמות לד,א)

3.זמן הורדת הלוחות:
לוחות ראשונים: י"ז תמוז-יום הורדתם הוא יום שבירתם
לוחות אחרונים: יום הכיפורים ולמחרת החל כבר לשפוט את העם

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב:(שמות יח,יג)
ויהי ממחרת. מוצאי יום הכפורים היה, כך שנינו בספרי, ומהו ממחרת, למחרת רדתו מן (ג) ההר. ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים, שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חוקי וגו', ומשנתנה תורה עד יום הכפורים לא ישב משה לשפוט את העם, שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות, ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכפורים. ואין פרשה זו כתובה כסדר, שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שנייה, ... (רש"י,שם)

4.יתרון הלוחות הראשונים על פני האחרונים:
ויאמר. פסל לך. ... אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י''ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניי' כתוב ולמען ייטב לך.והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין:
כי מכתב אלהים היו שניהם ועוד כי הראשונים הם מעשה אלהים. והשניים מעשה משה: (אבן עזרא,שמות ,לד,א)

5.יתרון הלוחות האחרונים על פני הראשונים:
בלוחות הראשונות לא היה אלא עשרת הדברות ועכשיו שנצטערת אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות כו' ועי' מש"כ ס' דברים י' א'. והכוונה בכ"ז דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע"י י"ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא הי' תורה שבע"פ אלא דברים המקובלים מפי משה ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע"פ המדות והתלמוד אלא שמתחלה לא עסקו בזה אלא משה וזרעו.(העמק דבר ,שם)

*מבוסס על דבריו של הרב הרב יאיר שנקולבסקי שליט"א

חלק ב: הבדלי התוכן בין הלוחות ומשמעותם

1.השבת
שבת בראשית:
זָכוֹר אֶת- יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ :
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-י-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָֹה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ ,ח-יא)

שבת מצרים:
שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ:
וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַ-י-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:
וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיּצִאֲךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה עַל-כֵּן צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת- יוֹם הַשַּׁבָּת (דברים ה,יב-טו)

א.זכור מול שמור:
זכור את יום השבת-....אלא י"ל זכור היינו מצוות עשה ושמור היינו מצוות לא תעשה כמו ששנו רבותינו:"כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.... (חזקוני,שמות ,כ,ז)

שמור. ובראשונות הוא אומר זכור, שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו, ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא בחדש פ"ז):
(רש"י,שם)

זכור ושמור דבור אחד - מעלת הצדיקים זכור ואילו שמור הוא כנגד פשוטי העם, אמנם בקבלת התורה נעשו כולם אחד- בדבור אחד נאמרו- שאף הפשוטים היה להם הלק בזכירה (רבי יהודה אריה ליב מגור אמרי אמת , מתוך חומש פניני החסידות, שמות כ,ח)

השפעת חטא העגל:
...אך הענין שבדברות ראשונות כתיב בהו זכור, דאיתא בזהר הקדש אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה, וכמו שאמרו (שהש"ר א') שכששמעו ישראל אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם וכו', וכששמעו לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, והיה די זכור בפה בתחלת השבת, והיה נשמר כל השבת על ידי קדושת השבת דקביעא וקיימא מהשי"ת, מה שאינו כן בדברות שניות שהוא אחר הקלקול כתיב שמור, שנצרך שמירה כל היום שלא יקלקל חס ושלום... (פרי צדיק,יתרו ט)

זכור- רק בלוחות השניות - לאחר חטא העגל-נאמר שמור, כי לאחר שחטאו היו טעונים שמירה מהחטא שלא ישובו לכסלם(רבי שלמה מסאסוב ברון אלעזר, מתוך חומש פניני החסידות, שמות כ,ח)

זכור ושמור- אהבה ויראה:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבה שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שאהבה גדולה מהיראה... (רמב"ן,שמות כ ח)

זכור את יום השבת לקדשו, הכא כתב זכור ולהלן שמור, רבי יודן רבי אייבו בשם ר' שמעון בן לקיש, למלך ששלח את בנו אצל החנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית, שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, תלש באזנו ותלש בשערו, ונתן לו פעם שניה ואמר לו הזהר שלא תאבד את אילו כשם שאיבדת את הראשונות, כך על ידי שאבדו ישראל זכור במדבר נתן להם שמור, לכך נאמר זכור ושמור. אמר ר' יודן זכור נתן לאומות העולם שמור נתן לישראל. אמר רבי אייבו זכור נתן ליורדי הים, שאינם יודעים אם באיסור הם מטלטלים ואם בהיתר הם מטלטלים, שמור נתן ליושבי היבשה. אמר רבי שמלאי זוכריהו עד שלא יבא שומריהו משיבא. הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב התקינו לשבת, כלי חדש התקינו לשבת... (פסיקתא,פרשה כג י' הדיברות תליתאה)

זכור, ר' יהודה בן בתירה אומר מניין שכשאתה מונה הוי מונה אחד בשבת, שני בשבת, שלישי בשבת, רביעי בשבת, חמישי בשבת וערב שבת, תלמוד לומר זכור, וכן אמר ר' יצחק לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת(מכילתא דרשב"י יתרו)

ימות השבוע לפי הגויים:
יום ראשון-sunday-מקובל לקשר את יום ראשון לשמש, ולפיכך הוא מכונה בשפות רבות "יום השמש" (למשל באנגלית: Sunday).
יום שני-monday-מקובל לקשר את יום שני עם הירח, ולכן הוא נקרא בשפות רבות "יום הירח".
יום שלישי-tuseday-, בשפות גרמאניות יום שלישי נקרא על שם האל הנורדי טיר, המקביל במעמדו למארס: באנגלית Tuesday,
יום רביעי- Wednesday-בשפות הגרמאניות השם נגזר משמו של האל הנורדי אודין, שמבוטא בגרמנית ווטאן, ובמקור Wodan. כך באנגלית Wednesday
יום חמישי-Thursday- בלשונות הגרמאניות, השם מקושר עם האל הנורדי תור, אל הרעם במיתולוגיה הנורדית שנתפש כמקביל ליופיטר. באנגלית שמו Thursday,
יום שישי- friday-באנגלית השם Friday נובע מהצורה האנגלית העתיקה frigedæg, יומה של פריגה היא אלת האהבה והנישואין.
יום שבת-saturday-על שם כוכב שבתאי SATURDAY

כנגד 6 ימי השבוע ושמות האלים אצל הגויים הגמרא מציגה 6 מלאכי חבלה מקבילים להם(ע"פ האר"י):

{יחזקאל ט-ב} והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחושת מזבח הנחושת מי הוה אמר להו הקב''ה התחילו ממקום שאומרים שירה לפני ומאן נינהו ששה אנשים א''ר חסדא קצף אף וחימה ומשחית ומשבר ומכלה (שבת נה,ע"א)


ב.שבת בראשית מול שבת מצרים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ. וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ. זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. (כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים) וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת: (קידוש ליל שבת)

דהנה בעניין שמירת שבת נכלל בו שני ענינים חדא דבשמירת שבת מעידים שהעולם מחודש הוא ועוד דהוא כפרה על מי שחטא בע״א כדאיתא פרק כל כתבי בשבת מי שמשמר שבת כהלכתו אפי׳ עובד ע״ז כדור אנוש מוחלין לו דכתי׳ שומר שבת מחללו דהיינו מחול לו...
והאנשים הוצרכו לשמירת שבת לכפר חטא ע״ז ועגל ושם נאמר אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ואנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענו לכן כתיב בשמירה הטעם וזכרת כי עבד היית במצרים ומוזהר אתה על ע״ז ולכן תשמור את השבת לכפרה על פשע ע״ז שנמחל על ידי שמירת שבת קודש:(חת"ם סופר,שם)

יתרונה של שבת מצרים-שבת הגדול :
ועוד כי דבר זה שהוא יציאת מצרים היה השלמת העולם לגמרי, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות, ולפיכך יציאת מצרים שאז היו ישראל לעם הוא השלמת העולם, ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה ובשבת קנה השלמתו כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה ולא היה להם מנוחה עד שיצאו ממצרים ואז קנו המנוחה, ולפיכך דבר זה עצמו מה שישראל יצאו ממצרים הוא מתחבר עם השבת כי עתה היה השלמת העולם לגמרי והוא השלמה העליונה אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו וכאילו עתה קנה ההשלמה, ובארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר, בשביל זה ראוי שיהיה מצווך את יום השבת יותר מכל האדם כי הם אינם ראויים לשבת כי אם ישראל שבהם השלים השם יתברך את עולמו, ואי אפשר לפרש יותר כי פירשנו אותו במקום אחר.
ומזה הטעם נקרא שבת הגדול השבת שלפני הפסח, כי הפסח שבו יצאו ישראל ממצרים הוא ההשלמה הגדולה והעליונה שהשלים העולם כאשר יצאו ישראל והיו לעם אל השם יתברך, וכאשר נברא העולם בשבעת ימי בראשית היה דבר זה בכח בלבד ויצא לפעל, כי לא היה בעולם בריאה חדשה רק כמו שאמרו על כל הנסים שנתחדשו בעולם (בראשית רבה פ' ה') תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית על הים שיהיה נקרע וכן על כל הנסים ור"ל שכל הנסים היו בכח ויצאו לפעל בזמנם ולפיכך מה שיצאו ישראל לפעל היה בכח הבריאה גם כן. ולפיכך שבת שלפני הפסח ראוי לקרא שבת הגדול, כי שם השם יתברך בכח השלמת הבריאה של שבת בראשית לצאת לפעל לגמרי מה שיושלם העולם על ידי ישראל, והוא גדול יותר ויותר ממה שהוא שבת בראשית שהשלים הטבע בלבד ושבת שסמוך לפסח שיצאו ישראל ממצרים בשביל יציאת מצרים שהיה בכח השבת ראוי שיהיה נקרא שבת הגדול, כי היציאה ממצרים היא השלמה העליונה וגדולה וזהו פירוש האמת והנכון(מהר"ל,תפארת ישראל,פרק מד)

ג.כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ:
והנה בדברות הראשונות כאשר נצטוו על השבת היה זה במדבר וכל השבוע שבתו ממלאכה והיו מתפרנסים ממעשה ניסים אז היתה שמירת שבת בתכלית הכוונה האמיתית וזה שנאמר עתה "כאשר צווך"- באותן הכוונות ששמרת במדבר תשמור גם עתה (ע"פ חת"ם סופר, מתוך שבעים פנים לתורה/שמחה רז)

2.כיבוד הורים:
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ (שמות,כ,יב)
כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ (דברים ה,טז)

א.כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ- ולא מכח הטבעיות של המעשה:
האהבה והכיבוד לאם ואם שהביאו את הבן לחיי העולם הזה הולכים וגדלים ע"פ דרך הטבע, ככל אשר ייטב לו ויהנה מחייו מלא חופניים נחת.והיות שבערבות מואב עמדו לפני משה בנים שסבלו מאוד מנדודיהם במדבר ולא עוד אלא שאבותיהםן גרמו לגזרת " ובניכם יהיו רועים ארבעים שנה ונשאו את זנותכם"( במדבר יד) לכן הדגיש להם כאשר צווך ה' אלוהיך (שגם זה שמע בסיני) לכבד את האב והאם(בחייהם ובמותם) בלא שום חשבונות של הנאת החיים של הבנים (אזניים לתורה,שם)

כאשר צוך. קודם מתן תורה במרה (שבת פז:):
כאשר צוך. אף על כיבוד אב ואם נצטוו במרה (סנהדרין נו:), שנאמר שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה.): (רש"י,שם)


ב.וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ - שכר בעולם הזה:

תנן :אלו דברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אלו הן:
כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום שבין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם.
בכיבוד אב ואם כתיב: {דברים ה-טז} "למען יאריכון ימיך"(לעולם הבא) "ולמען ייטב לך"(בעולם הזה)
(קידושין ,מ,ע"א)

מדרגת למען יטב לך:
אמר רב יהודה אמר שמואל שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה האחרת נתן הקב''ה שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא וא''ר חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכו''כ (קידושין,לא,ע"א)ייחודן של מצוות השבת וכיבוד אב ואם:

ובדברות אחרונות כתיב כאשר צוך ופירשו רז"ל במרה אפקידו על השבת (סנהדרין נ"ו) וכן כתיב בדבור כבד כאשר צוך ופירשו גם כן (שם) במרה אפקידו על כבוד אב ואם, ומה שנצטוו על השבת ועל כבוד אב ואם קודם כל המצות כי יש להם קדימה על שאר המצות, כי שתי המצות האלו באים על תחלת הבריאה כי השבת הוא מצד שהשם יתברך ברא כל העולם וכבוד אב ואם מורה על כי השם יתב' ברא את האדם כי האדם הוא עיקר הבריאה בעולם, ולפיכך המצות האלו קודמות לשאר מצות ונצטוו עליהם במרה שישמרו השבת שיכיר האדם בורא כל העולם וגם יכיר את מי שברא האדם בפרט ולכך מצות כבד את אביך ואת אמך קודמת שבזה יכיר גם כן השם יתברך אשר בראו, כמו שהתבאר למעלה במצות כבד שמזה הטעם נסמכו יחד השבת וכבוד אב ואם, לכך אלו שתי מצות קודמים כי אלו שניהם מורים על ההתחלה שברא הכל וזהו כל העולם ועל התחלת הבריאה הפרטית הוא האדם לכך הם קודמים לשאר מצות.(מהר"ל,תפארת ישראל,פרק מה)


סיכום: העיקרון המנחה להבדלים בין הדיברות- השפעת חטא העגל
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות, ונתפשטה בכל אום ולשון. וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע. ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל, אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה...
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך". כלומר: לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן, אלא כאשר צוך ה' אלקיך. ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה, מפני שהיו במדרגה גדולה. ופשיטא שכל מה שעשו – לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא. אבל בדברות האחרונות, אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן – נצטרכו להזהירם על זה.
(וכן בשבת כתיב שם כן, משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע. ולזה אומר: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך...", ולא מפני השכל.)
(ערוך השולחן,יורה דעה,סימן רמ סעיף ב-ג)

סיום:
אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר כברייתו של עולם(שבת בראשית-כנגד לוחות ראשונים), ומר סבר כאדם הראשון (שבת מצרים-כנגד לוחות אחרונים) (שבת סט,ע"ב)

להלכה- המאבד את הזמן חוזר לנקודת הראשית בה עדיפים לוחות ראשונים על פני האחרונים:

ההולך במדבר בדרך ואינו יודע מתי הוא שבת מונה שבעה ימים מיום שנתן אל ליבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו ואז יעשה מלאכה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת ומותר לילך בו בכל יום אפילו ביום שמקדש בו (או"ח שד"מ א)


_______________________________________________________________________________

http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=2264

דברים: על הסמיכות בין תשעה באב לפרשת דברים

פתיחה- פרשת דברים תמיד סמוכה לט' באב או חלה בו ממש:
... ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת, ט' באב קודם ואתחנן אתם נצבים קודם ראש השנה ...: (או"ח, הלכות ראש חודש סימן תכ"ח ה"ד){1}

א.הרמז בפרשה לדברים המותרים בט' באב:ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב: (אורח חיים, תקנד,ב){2}

בין איכה לאיכה:-בין הפרשה להפטרה
אצל משה- השורש:
אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:(דברים א,יב){3}
אצל ישעיה הנביא-החטא:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיה א, כא){4}
אצל ירמיהו הנביא- העונש:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס (איכה א, א){5}

איכה ישבה, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר (ישעיה א') איכה היתה לזונה, ירמיה אמר איכה ישבה בדד, א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה (איכה רבה א).{6}
למה נקטה התורה בלשון איכה ולא נכתב מדוע?יתכן שלעולם לא נדע מדוע,הדבר החשוב הוא לחקור איך קרתה הרעה.אם נדע זאת , אולי נמנע את התרחשותה בפעם הבאה (תורה היום,ר' פנחס הפלאי,פרשת דברים){7}אמר רבי אבהו בשם ר' חנינא מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליו אַיֶּכָּה... אף בניו הכנסתים לא"י וצויתים ועברו על הצווי דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם אֵיכָה". (במדב"ר יט, ט). {8}
"ויקרא י-ה-ו-ה א-להים אל האדם ויאמר לו אַיֶּכָּה, הכא רמיז ליה דעתיד לחרבא בי מקדשא, ולמבכי בה אֵיכָה, הה"ד (איכה א א) אֵיכָה ישבה בדד (זוהר ח"א כט) {9}
רבי אבהו פתח. 'והמה כאדם עברו ברית' (הושע ו, ח). 'והמה כאדם', זה אדם הראשון, אמר הקב"ה אדם הראשון הכנסתיו לגן עדן וצויתיו, ועבר על צוויי, ודנתיו בגירושין ודנתיו בשילוחין, וקוננתי עליו איכה.(איכה רבה פתיחתא, ד){10}

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם:(דברים א,יב){11}

כל אחד מכם הוא נפרד לעצמו וכאילו אחדים אינם קיימים לגביו אלא רואה עצמו כבודד -לבדי-לפיכך איכה אשא טרחכם ומשאכם וריבכם כאשר שורר ביניכם פירוד לבבות (ר' ברוך פנחס מסקוליא,תורת אמת, מתוך חומש פניני החסידות,דברים){12}טרחכם. בקטטות הקורות בלתי תביעת ממון:
ומשאכם. בצרכי רבים:
וריבכם. בעניני הדין ותביעת ממון.
וזה ספר להזכירם את פשעם שאע''פ שבשר אותם שיכנסו לארץ בלתי שום מלחמה שהיה ענינה רב התועלת והכבוד יותר מכל נכסיהם ועניניהם במדבר לא נמנעו מלעורר דברי ריבות איש על חבירו באופן שהוצרך למנות מדרגות שופטים עד שכל עשרה מהם היו צריכים לדיין פרטי ואין זה כי אם מרוע לב: (ספורנו,שם){13}

ב.הרמזים בפרשה לדברים האסורים בט' באב:

תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ואם יש ביניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם: (אורח חיים,תקנד,א){14}
אין שאלת שלום לחבירו בתשעה באב והדיוטות שאינם יודעים ונותנים שלום משיבים להם בשפה רפה ובכובד ראש: (אורח חיים,תקנד,כ){15}
1+2.איסור אכילה ושתיה- לדמותו של המנהיג בעת צרה:

...וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו (דברים א,יז){16}

ענוותנותו של משה- ענווה עם אחריות:
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(במדבר,יב,ג){17}

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק מי כתיב ואשמיעכם {דברים א-יז} ושמעתיו כתיב אי גמירנא גמירנא ואי לא אזלינא וגמירנא (סנהדרין ח,ע"א){18}

ענוונתנותו של זכריה בן אבקולס:
"אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.(גיטין נה,ע"ב){19}
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָדָם אֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא רַחֲמִי, אֲזַל וְאַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא שָׂנְאֵיהּ, עָאל וְיָשַׁב בֵּין הָאוֹרְחִים. עָאל אַשְׁכְּחֵיהּ בֵּינֵי אֲרִיסְטְיָיא, אָמַר לוֹ אַתְּ שָׂנְאִי וְאַתְּ יָתֵיב בְּגוֹ בֵּיתָאי, קוּם פּוּק לָךְ מִיגוֹ בֵּיתָאי. אָמַר לוֹ אַל תְּבַיְּשֵׁנִי וַאֲנָא יָהֵיב לָךְ דְּמֵי דִסְעוּדָתָא. אָמַר לוֹ לֵית אַתְּ מְסוּבָּה. אָמַר לוֹ אַל תְּבַיְּשֵׁנִי וַאֲנָא יָתֵיב וְלֵית אֲנָא אָכֵיל וְשָׁתֵי. אָמַר לוֹ לֵית אַתְּ מְסוּבָּה. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא יָהֵיב דְּמֵי כָּל הָדֵין סְעוּדָתָא. אֲמַר לֵיהּ קוּם לָךְ. וְהָיָה שָׁם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס וְהָיְתָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה, מִיָּד נְפֵיק לֵיהּ, אֲמַר בְּנַפְשֵׁיהּ אִילֵין מְסָבְיָין יָתְבִין בְּשַׁלְוַותְהוֹן, אֲנָא אֵיכוּל קָרְצְהוֹן, מָה עֲבַד הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁלְטוֹן אָמַר לוֹ אִילֵין קוּרְבָּנַיָּא דְּאַתְּ מְשַׁלַּח לִיהוּדָאֵי לְמִקְרְבִינְהוּ אִינוּן אָכְלִין לְהוֹן וּמְקָרְבִין אוֹחֳרָנִים בְּחִילוּפַיְיהוּ, נְזַף בֵּיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ תּוּב אֲמַר לֵיהּ כָּל אִילֵין קוּרְבָּנַיָּי דְּאַתְּ מְשַׁלַּח לִיהוּדָאֵי לְמִקְרְבִינְהוּ אִינוּן אָכְלִין לְהוֹן וּמְקָרְבִין אוֹחֳרִין בְּחִילוּפַיְיהוּ, וְאִם לֹא תַאֲמִין לִי שְׁלַח עִמִּי חַד אִיפַּרְכוּ וְקוּרְבָּנַיָּיא וְאַתְּ יָדַע מִיָּד שֶׁאֵינִי שַׁקְרָן. עַד דְּאַתְיָיא בְּאוֹרְחָא דְּמַךְ אִיפַרְכוּ, קָם הוּא בְּלֵילְיָא וַעֲשָׂאָן כֻּלָּן בַּעֲלֵי מוּמִין בַּסֵּתֶר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן הַכֹּהֵן הִקְרִיב אוֹחֳרָנִין תַּחְתֵּיהוֹן. אֲמַר הַהוּא שְׁלִיחָא דְמַלְכָּא לָמָּה לֵית אַתְּ מַקְרֵיב אִילֵין קוּרְבָּנַיָּא, אֲמַר לֵיהּ לִמְחָר. אֲתָא יוֹם תְּלִיתָאָה וְלָא קְרַבְהוֹן, שְׁלַח וַאֲמַר לְמַלְכָּא הַהוּא מִלְּתָא דִּיהוּדָאָה קָאָמַר קוּשְׁטָא קָאָמַר, מִיָּד סְלִיק לְמַקְדְּשָׁה וְהֶחֱרִיבוֹ. הֲדָא דִּבְרִיָּאתָא אָמְרִין בֵּין קַמְצָא וּבֵין בֶּן קַמְצָא חֲרַב מַקְדְּשָׁא.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס שָׂרְפָה אֶת הַהֵיכָל.(איכה רבא,פרק ד',ג){20}
3.רחיצה וסיכה- כנגד דברי הנביא ישעיה לעם ישראל לחזור בתשובה בטרם יבוא החורבן:רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ(ישעיה א,טז){21}
רחצו, כתמי העונות הקודמים, ע''י חרטה ועזיבת החטא, ולא די ברחיצה ושטיפה בעלמא, רק הזכו בזכזוך היטב שיסור הכתם מכל וכל, ר''ל שובו מאהבה עד שיתהוו מן העונות זכיות. ומתי די בחרטה לבד. ? רק בעבירות שבין אדם למקום שאין העוון קיים עודנו, אבל בעבירות שהן קיימות עודנה שהן עבירות שבין אדם לחבירו, בזה הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, ר''ל מעללים שעדן עומדים לנגד עיני, והחטא ישנו עוד במציאות, צריך שתסירו אותו, גזל ישיב, אונאה יחזיר, חבול ישלם, מוציא ש''ר יפייס. - כ''ז לתקן חטא העבר. עתה יורה איך יתנהג השב בעתיד(מלבי"ם באור הענין,שם){22}

לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהוָה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ: (שם,שם,יח){23}

לכו, בואו נא ונוכחה יחד, מדוע אינכם עושים כן. ? מדוע אינכם שבים אל ה' כאשר הוריתיכם. ? מה תדאגו ותיראו לשוב, הלא גם אם יהיו חטאיכם צבועים ואדומים כחוט השני מה בכך הלא כשלג ילבינו? אם תרחצו ותזכו, כמ''ש רחצו והזכו, יתכבסו הכתמים וטהרתם מכל חטאתיכם, ולא זאת לבד אלא גם אם יאדימו כתולע, הוא התולעת אשר בדמו צובעים את צבע השני, ...מ''מ עת תשובו (גם אם לא ישוב להיות לבן כשלג עכ''פ) כצמר יהיו. ? וא''כ מדוע אינכם שבים בתשובה. ? הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ?, זאת שנית הלא בהכרח ראוי לכם לשוב, כי ראוי לכם לשום על לב את גודל התועלת אשר ימשך לכם מן התשובה וטיב המעשים כי :(מלבי"ם באור הענין,שם){24}

4.נעילת הסנדל- חטא המרגלים:אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְ-ה-וָ-ה: (דברים א,לה-לו){25}

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ .... (תענית פרק ד,משנה ו){26}

5.תשמיש המיטה- מניעת ההתרבות :
יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: (דברים א,י){27}
כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו (בראשית כב,יז){28}
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כח){29}

החול טבעו להיות כל גרגר מלוכד עם משנהו,לעומת זאת כוכבי השמיים מן ההכרח שיהיו רחוקים אחד ממשנהו וכל כוכב מהווה עולם בפני עצמו.ולכן בזמן שישראל מאוחדים ומלוכדים עדיין אפשר לשאת את משאם אבל בזמן שהם מפולגים ומרוחקים זה מזה וכל אחד הוא כעולם בפני עצמו אזי קשה מאוד למנהיג להנהיגם(אפיקי יהודה,שם){30}

אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. (בבלי, יומא, ט, ע"ב).{31}

6..איסור לימוד תורה- הפסקת לימוד תורה כגורם לגלות:
המלמד הראשון:בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר (דברים א,ה){32}
הואיל. התחיל, כמו הנה נא הואלתי (בראשית יח, כז.): (רש"י,שם){33}
באר את התורה - בכחו של משה ובזכותו נעשתה התורה כבאר הנובעת תמיד ללא הפסק - באר את התורה הזאת (ר' אהרון מקרלין, מתוך חומש פניני החסידות,דברים){34}

אובדנה של הארץ בעוון מאיסת לימוד התורה: ...תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּבִשְׂכַר מַשְׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, יא): עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רַבִּי הֲוָה מְשַׁלַּח לְרַבִּי אַסֵּי וּלְרַבִּי אַמֵּי דְּיִפְּקוּן וִיתַקְנוּן קִרְיָיתָא דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וַהֲווֹן עָלִין לְקִרְיָיתָא וְאָמְרִין לְהוֹן אַיְיתוּ לָן נְטוֹרֵי קַרְתָּא, וַהֲווֹן מַיְיתוּ לְהוֹן רֵישׁ מַטַּרְתָּא וְסַנְטֵרָא, וַהֲווֹן אָמְרִין לְהוֹן אִלֵּין נְטוֹרֵי קַרְתָּא, אִלֵּין חֲרוֹבֵי קַרְתָּא, אָמְרוּ לְהוֹן וּמַאן אִנּוּן נְטוֹרֵי קַרְתָּא אָמְרוּ לָהֶם אֵלּוּ סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, שֶׁהֵם הוֹגִים וּמַשְׁנִים וּמְשַׁמְּרִין אֶת הַתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים קכז, א): אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו'.
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי, מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל מָאֳסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי, כְּתִיב (ירמיה טז, יא): וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ, הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִין בָּהּ הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב.
רַב הוּנָא אָמַר לְמֹד תּוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹא לִשְׁמָה בָּא לִשְׁמָהּ. (איכה רבא,פתיחתא דחכימי,ב){35}

7.איסור שאילת שלום-אובדן בשל אנשי אמנה:וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו:(דברים א,טז-יז){36}
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם : (אבות א,יח){37}
צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיה א,כז){38}
ציון, עיר המלוכה שחטאה בה שעותה משפט, במשפט תפדה. עת תשוב לעשות משפט תמצא פדות והצלה. ושביה, שבט יהודה שישובו אל ציון מן הגולה שהיה חטאם במה שעותו צדקה בין אדם למקום, הם (יפדו) בצדקה, ע''י שיצדיקו מעשיהם נגד קונם ובוראם :(מלבי"ם,שם, באור הענין){39}
בצדקה. דע כי צדקה ומשפט הנרדפים בכתבי הקדש, תהיה הצדקה בין אדם למקום, והמשפט בין אדם לחברו, כמ''ש צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל (דברים לג כא), וכן בארנוה בכ''מ בתנ''ך.(מלבי"ם,שם,ביאור המילות){40}

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: שוטטו בחוצות ירושלים אם תמצאו איש מבקש משפט עושה אמונה ואסלח לה (ילקוט שמעוני, ישעיהו פרק ג){41}


ג.שורש החטא ועונשו בט' באב רמוזים בפתח דברי משה:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב:(דברים א,א){42}

חטאי דור המדבר:
... 1.בַּמִּדְבָּר 2.בָּעֲרָבָה 3.מוֹל סוּף 4. בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן 5.וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב(דברים א,א){43}

מאורעות תשעה באב:
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב .
בשבעה עשר בתמוז : נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל
בתשעה באב: 1.נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ , 2.וחרב הבית בראשונה 3.ובשניה , 4.ונלכדה ביתר , 5.ונחרשה העיר (תענית פרק ד,משנה ו){44}

החטא:במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו במדבר ביושבנו על סיר הבשר....
העונש:ונלכדה ביתר(מתו במדבר)

החטא:בערבה. בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב:
העונש: וחרב הבית בראשונה(ע"ז,ג"ע)

החטא:מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א) :
העונש:ונחרשה העיר

החטא:בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן [רשב''י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים:
העונש: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ(מאסו בארץ -מתו במדבר)

החטא:וחצרות. במחלקתו של קרח. דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום:
העונש: וחרב הבית ....ובשניה (שנאת חינם)

החטא: ודי זהב. הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:
העונש: וחרב הבית בראשונה(ע"ז,ג"ע,ש"ד)
(רש"י,שם){45}

סיום: בין ט' באב לטו באב
...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג,...ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (פרי צדיק, ט"ו באב א) {46}

הקשר בין מאורעות טו באב למאורעות ט' באב:
1.אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל כנגד שנאת חינם של : וחרב הבית ....ובשניה

2.(אמר) רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר כנגד:נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

3.עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
לאיזה שירצו יעלו כנגד ע"ז של וחרב הבית בראשונה

4.רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כנגד:ונלכדה ביתר

5.רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין כנגד:ונחרשה העיר
(תענית ל ע"ב-לא ע"א){47}

מבט לעתיד:
עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לשמחה, שנאמר כה אמר ה' צב-אות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גלויות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. (ילקוט שמעוני ,איכה א תתקצח){48}

אישים ע"פ ויקיפדיה

רבי שלמה בן יצחק (רש"י: רבי שלמה יצחקי;‏ 22 בפברואר 1040- 13 ביולי 1105) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון שעשה זאת באופן כמעט מקיף.

רבי יוסף קארו (1488, ה'רמ"ח- 24 במרץ 1575, י"ג ניסן ה'של"ה) הוא מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר השולחן ערוך והבית יוסף, מכונה גם הבית יוסף, מרן והמחבר. עסק גם בקבלה.

הרב משה סופר (שרייבר) (14 בספטמבר 1762 - 3 באוקטובר 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

רבי דב בֶר (יידיש: בער) ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (כ"ח באב ה'תס"ד (28 באוגוסט 1704) - י"ט בכסלו ה'תקל"ג (15 בדצמבר 1772) היה תלמיד של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות. בחצרות מסוימות‏ הוא מכונה "המגיד הגדול" או "הרבי ר' בער".

רבי יהודה אריה ליב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז-ה' בשבט תרס"ה; 1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו שעל שמו הוא נקרא שפת אמת הינו אוסף של דרשות על פרשיות השבוע וחידושים על הש"ס. הספר שהודפס לאחר פטירתו זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה.

רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520‏ - 1609), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (ביהדות מתחילת תקופת האחרונים).

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי) היה מגדולי המשוררים וההוגים של יהדות ימי הביניים והיה גם רופא.ריה"ל נולד בשנות השבעים או השמונים של המאה ה-11 , בעיר טודלה או טולדו שבצפון ספרד, למשפחה עשירה ומשכילה. הוא זכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית. חוקרים רבים משערים שהיה תלמידו של פרשן ופוסק התלמוד רבי יצחק אלפסי.‏


רבי ישראל מאיר הכהן (כגן) מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ח 1838 - כ"ד באלול ה'תרצ"ג 1933) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו.


רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה. נחשב לבעל השקפה הומניסטית לפיה "כל המין האנושי יקר אצלי", ולא רק עם ישראל, אלא שעל היהודים מוטלת חובה מוסרית גדולה יותר.

רבי עובדיה ירא מברטנורא נודע גם בכינוי הרע"ב או הרב, נולד באיטליה ככל הנראה בעיר ברטנורו בערך בין השנים ה'ר' - ה'ר"י (1450-1440), וגם על שנת פטירתו ישנן חלוקי דעות. רב, פוסק, פרנס, דרשן מנהיג יהודי ירושלים בשלהי התקופה הממלוכית וראש ישיבה, נודע בעיקר בשל פירושו על המשנה.

הרב בנימין אהרן סלניק (1530 - 1620), היה רב ואב"ד בפולין בהמאה ה-16, מחבר הספר משאת בנימין.וגם נחלת יעקב - ביאור נרחב על רש"י על התורה.

מטות- כוחה של מילה

פתיחה: מותר האדם מן הבמה - אין?
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: (קהלת ג,יט)
ומותר האדם מן הבהמה אין. ויתרונו והצלחתו של אדם יותר מן הבהמה אינו נראה משמת כי הכל נהפך להיות הבל לשוב אל העפר : (רש"י,שם)

חלק א: ענייני הפרשה וכוחה של מילה

ענייני הפרשה: *נדרים ושבועות **המלחמה במדיין והריגת בלעם ***בקשתם של בני גד ובני ראובן

א.נדרים ושבועות:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ: (שם ל,י)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.הקשר בין ראשי המטות לבין נדרים:
ע"ד הפשט:
ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה, מפר בשלשה הדיוטות. (רש"י,שם)
ע"ד הדרוש:
על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

2.מידת הזריזות:
זריזות מידה טובה ויקרה היא בכל איבריו של אדם, זולת הפה והלשון (המגיד ממזריץ')

3.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו:
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

4.הנודר- ראוי להידקר בחרב!
דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא סבא {משלי יב-יח} יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא, כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא (נדרים כב,ע"א)

5.ראוי לדקרו בחרב - מדה כנגד מדה, כי הוא גזר על נפשו הנדר ואין ראוי לאסור מה שהתורה התירה, ודבר זה נקרא גזירה שגזר דבר על נפשו בכח הנדר, ולא כן התורה כי התורה אף שהיא גוזרת כל דרכיה דרכי נועם, ולא נאמר עליה שהיא דוקרת כמו חרב, רק כאשר גוזר על נפשו גזירה מעצמו נקרא יש בוטה, כי קרא הכתוב הנדר יש בוטה כמדקרות חרב בשביל כח הגזירה שגוזר על נפשו וראוי לדוקרו בחרב ג"כ שגזר על עצמו כך ראוי שיבא דקירה על נפשו אבל נודרים לעשות מצוה מפני שהמצוה ראוי לעשות ומפני שראוי לעשות יש לגזור. (חידושי אגדות מהר"ל, שם)

6.כוח החכם בביטול הנדר:
רבי מאיר היה דורש בבית הכנסת בכל ליל שבת, והיתה שם אישה אחת שהיתה לומדת אצלו. יום אחד התארכה הדרשה, הלכה האישה ובאה לביתה וגילתה שהנר כבר כבה. אמר לה בעלה: איפה היית?! אמרה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה: אני נשבע שלא תיכנסי לכאן עד שתלכי ותירקי בפניו של הדרשן. התגלה הדבר לרבי מאיר ברוח הקודש, ועשה את עצמו חולה בעיניו. אמר: 'כל אישה היודעת ללחוש לעין תבוא ותלחש על עיני'... באה אליו... אמר לה: 'רוקי בתוך עיני שבע פעמים, וזה ייטיב עמה'. אחרי שירקה, אמר לה: 'לכי אמרי לבעלך: אתה אמרת לי פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים!' אמרו לו תלמידיו: 'רבי!... אילו אמרת לנו, היינו שולחים ומביאים אותו ומלקים אותו על הספסל עד שיחזיר את אשתו!' אמר להם: 'לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, וכבוד מאיר לא כל שכן( במדבר רבא,ט,כ)

ב.המלחמה במדין:
וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (שם,לא,ח)

1.יתור מילת בחרב:
דייק דתיבת בחרב היא מיותרת דהא פשיטא דסתם הריגה היא בחרב ועוד דהא במלכי מדין לא הזכיר שהיא בחרב (נחלת יעקב,שם)
בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה: (רש"י,שם)

2.המלאך עם החרב השלופה רמז לו שימות בחרב על אשר הוא מבקש לפגוע ע"י דיבור:
וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ:(במדבר כב,כב-כג)
וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (רש"י,שם)

3.הקשר בין המטות והדיבור לבין בלעם ולהבדיל משה:
בלעם חטא במטהו כלפי האתון (מן החי) שדיברה:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-ה-וָ-ה וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל:(במדבר כב,כז)

משה , להבדיל, חטא במטהו במקום לדבר אל הסלע הדומם:
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:(שם,כ,יא-יב)

ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן וחששו של משה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)
א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

2.הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם (ענ"ד)



חלק ב-משמעות צלם אלוקים:

1.אדם ובהמה במעשה בראשית:
וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:(בראשית א,כז)
וַיִּיצֶר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ז)
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:(אונקלוס,שם)
לנפש חיה. אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור: (רש"י,שם)

2.חמש מדרגות במציאות ע"פ ריה"ל:
דומם-האדמה והאבנים המחצבים והיסודות(כוזרי מאמר ראשון לא)
צומח-הלא תודה כי הענין הטבעי שממנו מתחיבים לקיחת המזון הגדול וההולדה הם וכחותיהם וכל תנאיהם נתיחדו בו הצמחים ובעלי החיים לא האדמה והאבנים המחצבים והיסודות:(כוזרי מאמר ראשון לא)
חי-ובענין הנפשי שממנו מתחייבים תנועות ורצונות ומדות וחושים חיצוניים ופנימיים וכיוצא בהם נתיחדו כל בעלי החיים: (כוזרי מאמר ראשון לג)
מדבר -אלו האדם נתיחד מכל בעלי החיים בענין השכלי שממנו נתחיבו תקון המדות ואחרי זה תקון עניני הבית ואחריו תקון עניני המדינה וככה קמה אמנות הנהגת המדינה ואתה החקים הנוהגים במדינה: (כוזרי מאמר ראשון לה)
ישראל-לא כן יעודינו הם כי נדבק בענין האלוהי על ידי הנבואה וכל הקרוב לה וכי יתחבר הענין האלוהי בנו באותות גדלה במראות כבוד ובנפלאות(כוזרי מאמר ראשון קט)

3.יש מעבר מקרבן שעורים בפסח לקרבן לחם מחיטה בשבועות כי עברנו ממדרגת בהמה ששוחררה למדרגת אדם מדבר ע"י עשרת הדיברות בהן ניתנה התורה:
וספרתם לכם כו' והקרבתם מנחה חדשה כו'. ענין קרבן העומר ושתי הלחם דעומר שעורים מאכל בהמה ושתי הלחם מאכל אדם. הענין הוא כי לחם הוא אמונה כמ"ש בזוה"ק חסר לחם חסר מהימנותא והקרבת המנחה הוא האמונה וההכנעה להשי"ת להודיע כי הכל שלו. והנה בתחילת יציאת מצרים כתיב ואת ערום וערי' והי' הכנעה מצד פחיתת מדריגתם. וע"ז עומר מאכל בהמה. אח"כ זכו לברר המדות עד שנתקרבנו להר סיני ואחר כל ההשגות צריכין ג"כ להכניע עצמו ולהאמין בהשי"ת כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית' וזאת המנחה שבא אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה שיש בה כח ההתחדשות ע"י שבא ע"י הדעת שבאדם. וע"ז נאמר אדם ובהמה תושיע ה' ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. וכן סדר הפסוק וספרתם כו' והקרבתם. פי' שצריך להיות כל רצון האדם בבירור המדות ולהשיג הדעת כדי שעי"ז ידע איך להכניע עצמו לפניו ית'. וב' אלו ההכנעות הוא כל עבודת האדם מן העולם ועד עולם כמ"ש במ"א הרבה מזה. ובשבועות שהוא שער הנ' מתחברין שתי לחם אלו כנ"ל (שפת אמת שבועות תרל"ז)


4.הדיבור יכול לרומם או להשפיל את המדבר:
עַל כֵּן הִזְהִיר אוֹתָנוּ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם {תהילים ל''ד י''ג}: ''מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים'' בָּעוֹלָם הַבָּא וְלִרְאוֹת טוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה? ''נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע''.
עוֹד יֵשׁ עִנְיָן פָּשׁוּט, אֲשֶׁר נוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה אֶת גְּנוּת הֶעָוֹן הַמַּר הַנַּ''ל, וְהוּא, כִּי יָדוּעַ הוּא שֶׁיִּתְרוֹן הָאָדָם מִכָּל בַּעֲלֵי הַחַיִּים הוּא בְּמַה שֶׁהוֹסִיף בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נֶפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב {בראשית ב' ז'}: ''וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה'', וְתִרְגֵּם אוּנְקְלוּס: לְרוּחַ מְמַלְּלָא, וְזֶהוּ רַק אִם הוּא מְתַקֵּן בְּכֹחַ הַדִּבּוּר, אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לֹא כֵן אִם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדִבּוּרוֹ לְרַע, הוּא גָּרוּעַ יוֹתֵר מֵהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, כִּי הִיא אֵינֶנָּה מְקַלְקֶלֶת עַל כָּל פָּנִים. וְזֶהוּ שֶׁדִּיֵּקּ הַכָּתוּב: ''מִי הָאִישׁ'' וְגוֹ' דְּאִי לָאו הָכִי אֵינוֹ בִּכְלַל אִישׁ. (חפץ חיים- שמירת הלשון, שער הזכירה פרק ב)

5.בלעם שכוחו בפיו נזקק לבהמה שתדבר אליו ותלמדו על כחה של המילה:
 וַיִּפְתַּח יְ-ה-וָ-ה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:(במדבר כב,כח)
בלעם בלא עם... בן בעור שבא על בעור (ילקוט שמעוני,פרשת בלק)
ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו: (ספורנו,שם)

6.ענווה אצל הנביאים- בעניין הדיבור:
וָאֹמַר אֲהָהּ אֲ-דֹנָי יְ-ה-וִֹ-ה הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: (ז) וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר: (ירמיה א, ו-ז)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה בִּי אֲ-דֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר:(שמות ד,י-יב)

7.הדיבור הממית בשם ה':וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:(שמות ב,יד)
הלהרגני אתה אומר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש (רש"י,שם)

8.סוד הסתרתו של המאמר העשירי במעשה בראשית:

א.השותפות של האדם והקב"ה:
אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ב.בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)
בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ג.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":
דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)



סיום: ... וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן...

בהמה- בה מה, אדם- מוציא פוטנציאל כמו האדמה:
ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ו ע"א) והורידו את העגלה אל נחל איתן אמר רבי יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל אמר הקדוש ברוך הוא יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות בשביל מי שלא הניחו אותו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן אלא מצות ע"כ. הרי בשביל שלא הוציא שלימות שלו אל הפעל הוא כמו האדמה שלא עשתה פירות ולא הוציאה דבר אל הפעל ונשאר בכח, ולפיכך שמו שנקרא בשם אדם על שם אדמה נאה לו והוא נאה לשמו. והבהמה נקראת בשם בהמה על שם ב"ה מ"ה, רצה לומר כי שלימות דבר שנברא עליו נמצא בה אף על גב שאינו שלמות גמור מכל מקום דבר זה נמצא עמה וזהו בה מה כי דבר מה נמצא עמה, הרי שכל אחד יורה שמו עליו.(מהר"ל, תפאת ישראל, פרק ג)

אין - אמירה,ידיעה,נשמה.
ומותר האדם מן הבהמה אין (שם שם יט). מהו אין?
1.שהוא מדבר, והיא אינה מדברת.
2.ועוד, יש באדם דעה, ובבהמה אין בה דעת.
3.והאדם יודע בין טוב לרע, והבהמה אינה יודעת כלום.
4.ועוד, האדם נוטל שכר על מעשיו, והבהמה אינה נוטלת שכר על מעשיה.
5.האדם מת, מטפלין בו ונקבר, והבהמה אינה נקברת.
הוי, ומותר האדם מן הבהמה אין.
(תנחומא ויקרא,כב,יד)

פנחס: דור הולך ודור בא

פתיחה: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? ומדוע רק בימים ההם לא יהיה כן?
בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה:כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו
(ירמיה,לא,כח-כט)

חלק א: אבות ובנים בפרשה

1.זכותו של פנחס:
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי(במדבר כה,יא)
דלעיל מינה כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן מה תלמוד לומר עוד פנחס כן אלעזר בן אהרן הכהן? (רא"ם,שם)
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (סנהדרין פב: סוטה מג.): (רש"י,שם)

2.קלונם של החוטאים:
ושם איש ישראל וגו'. כשם שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי:
ושם האשה המכה וגו'. להודיעך שנאתן של מדינים, שהפקירו בת מלך לזנות, כדי להחטיא את ישראל: (רש"י,שם)
מדוע הביא את שמו ויחוסו של זמרי רק כעת ולא קודם לכן?
ושם איש וכו׳ במקום וכו' דק"ל אמאי לא יחסו לעיל לכתוב והנה איש מבני ישראל וכו' ומשט-במקום שייחם וכו׳
כלומר דיחסו כאן אצל הצדיק לומר דכשם.שהצדיק כשמיחסו הוא שבח לו לאביו ולמשפחתו כן יחס את הרשע לגנאי לו לאביו ולמשפחתו (משכיל לדוד,שם)

3.יחוסם של בני ישראל:
רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי:(במדבר,כו,ה)

משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, (ת) לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב, ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי, אבל בימנה לא הוצרך לומר משפחת הימני, לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף: (רש"י,שם)

4.צדקותן של בנות צלפחד:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה:...אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְ-ה-וָ-ה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: (במדבר,כז,א)

למשפחת מנשה בן יוסף. למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך, יוסף חבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה, וללמדך שהיו כולם (נ) צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק, ואם יחסו לגנאי, כגון בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע (מלכים-ב כה, כה), בידוע שכל הנזכרים עמו רשעים היו: (רש"י,שם)

5.מעלתו של יהושע:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְ-ה-וָ-ה לֵאמֹר: יִפְקֹד יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְ-ה-וָ-ה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:(שם,כז,טו-יז)

יפקד ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר, הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל (במ"ר כא, יד), וזהו שאמר שלמה, נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח): (רש"י,שם)

וטעם בן נון, בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב). ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז): (רמב"ן: שמות,לג,יא)

6.צדיקותם של בני קרח:

וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר,כו,יא)
ובני קרח לא מתו. הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם (סנהדרין קי.): (רש"י,שם)

חלק ב: זכות אבות
1.יין בן חומץ:

לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי (שמות,כ,ה-ו)
ועל רבעים - ...והטעם שקטנים נתפסים בעוון אביהם הוא, כי הם כענף האילן, ואם אוחזים הגדולים במעשה אביהם הם דבוקים בו מצד המעשים, ואם לא כן אין להם דביקות עמו... (כלי יקר,שם)
לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (רש"י,שם)
ועשה חסד. נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתרה על מדת פרענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות וזו לאלפים(רש"י,שם)

מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים, ומאן נינהו? שמעיה ואבטליון. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק (סנהדרין צו ע"ב)

2.חומץ בן חומץ:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל(שמות ב,יא-יב)
וירא כי אין איש. שאין איש עתיד לצאת ממנו (ח) שיתגייר:(רש"י,שם)


3.עד מתי זכות אבות?

עַד מָתַי זְכוּת אָבוֹת קַיֶּמֶת, רַבִּי תַּנְחוּמָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר מְנַחֲמָא וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי בֶּרֶכְיָה בַּר חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רָבָא בַּר זַבְדָא עַד יְהוֹאָחָז עַד עָתָּה זְכוּת אָבוֹת קַיֶּמֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי אָמַר עַד אֵלִיָּהוּ... שְׁמוּאֵל אָמַר עַד הוֹשֵׁעַ...רַבִּי יוּדָן אָמַר עַד חִזְקִיָּה, ...אָמַר רַבִּי אַחָא לְעוֹלָם זְכוּת אָבוֹת קַיֶּמֶת, לְעוֹלָם מַזְכִּירִין וְאוֹמְרִין (דברים ד, לא): כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ וגו'.(ויקרא רבא,לו,ו)

זכות אבות נשארת לנצח בזכות התפילה:
"כבר אמרנו כי זכות אבות, מה שהבנים עומדים בשביל האבות... בהתרחק הבנים מאוד אינם עומדים בזכות האבות,.. אבל בודאי לפעמים השי"ת עושה בשביל זכותם כאשר ראוי לפי העניין... ובודאי ע"י תפילה פשיטא שאינה תמה זכות אבות שהרי כל תפילותינו הוא על זכות אבות! אלא ע"י תפילה לא תמה (מהר"ל,חידושי אגדות לשבת, דף נה.)

4.זכות אבות- בתנאי שמחזיקים במעשיהם הטובים:
אך באמת יועיל זכות אבות כשאנחנו הולכים בעקבותיהם... אז מצטרף זכויותיהם (השל"ה,פרשת עקב, תורה אור, ז)

סיום: כולם יהיו ליין בן יין- באחרית הימים:
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-ה-וָ-ה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם: (מלאכי ג,כג-כד)
והשיב לב אבות. להקב''ה : על בנים. ע''י בנים יאמר לבנים דרך אהבה ורצון לכו ודברו אל אבותיכם לאחוז בדרכי המקום וכן ולב בנים על אבותם כך שמעתי משמו של ר' מנחם ור''ד במס' עדיות לשום שלום בעולם : (רש"י,שם)

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר-...ואמרו ירמיה ויחזקאל שבימי הגאולה לא ישמע עוד המשל הקנטרני הזה בפי הבריות כי מגאולתו של עם ישראל יבינו, שלא מנעו עוונות האבות את גאולת הבנים שוהיה שכר לבנים על ששבו אל ה' (דעת מקרא,שם)

בלק: בין שמיעה לראיה

פתיחה: מה לבלק ולקריאת שמע?
אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור מ''ט אילימא משום דכתיב בה {במדבר כג-כב} אל מוציאם ממצרים לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא {במדבר כד-ט} כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (ברכות יב,ע"ב)

חלק א: בין בלק ליתרו

א.בלק- ראיה שמביאה לידי מעשה:
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:(במדבר כב,ב)
1.ראיה לרעה:
וַיַּרְא בָּלָק, נוֹחַ לָרְשָׁעִים שֶׁיִּהְיוּ סוּמִין, שֶׁעֵינֵיהֶם מְבִיאִין רָעָה לָעוֹלָם, בְּדוֹר הַמַּבּוּל כְּתִיב {בראשית ו, ב}: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים, וּכְתִיב {בראשית ט, כב}: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן, וּכְתִיב {בראשית יב, טו}: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, וְכֵן כֻּלָּם, וְכָאן וַיַּרְא בָּלָק.(במדבר רבא,כ,ב)
2.לראות את התמונה החלקית- לצורך קללה:
וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם: (במדבר כב,מא)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם:(שם,כג,יג)
וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם:(שם כג,כז)

3.הטעות של בלק- לא ידע להקשיב ולשמוע:
הראייה של בלק היתה חדה, מדוייקת, לא השמיטה דבר. אך לא נשארה אלא ״ראייה״, כאדם הרואה את מה שחוצה לו.יתרו ״שמע״. השמיעה מחדירה פנימה, מלמדת, מבינה, מדריכה ומפעילה.(ברכת מרדכי השלם - מוסר - במדבר - אזרחי, ברוך מרדכי)

4.הראייה לכך שלא ידע לשמוע:
וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: (במדבר כג,יח)

שורה תחתונה:
בלק- אב טיפוס לאנטישמי שרואה את היהודי כמאיים על העולם

ב.יתרו- שמיעה שמביאה לידי מעשה:
וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְ-ה-וָ-ה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם (שמות יח,א)
1.שמיעה לטובה:
וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (זבחים קטז.): (רש"י,שם)
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְ-ה-וָ-ה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:(שמות יח,יא)

2.שכרו של יתרו:
א.בטווח המיידי: מי שיודע לשמוע זוכה שישמעו לו:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר (שמות יח,כד)

ב.בטווח הבינוני- דווקא לשומע הטוב יש היכולת להיות לעם לעיניים:
וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם: וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ:(במדבר י,לא-לב)

ג.בטווח הרחוק: זכה לחיי עולם הבא כשנתגיר
דָּבָר אַחֵר, שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה נה, ג): שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, הֵיאַךְ חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מְפַתֶּה אוֹתָם, אָמַר לָהֶם אִם יִפֹּל אָדָם מֵרֹאשׁ הַגַּג כָּל גּוּפוֹ לוֹקֶה וְהָרוֹפֵא נִכְנַס אֶצְלוֹ וְנוֹתֵן לוֹ רְטִיָּה בְּרֹאשׁוֹ וְכֵן בְּיָדָיו וְכֵן בְּרַגְלָיו וּבְכָל אֵבָרָיו, נִמְצָא כֻּלּוֹ רְטִיוֹת. אֲנִי אֵינִי כָּךְ, אֶלָּא רמ"ח אֵבָרִים בָּאָדָם הַזֶּה וְהָאֹזֶן אֶחָד מֵהֶם, וְכָל הַגּוּף מְלֻכְלָךְ בַּעֲבֵרוֹת וְהָאֹזֶן שׁוֹמַעַת וְכָל הַגּוּף מְקַבֵּל חַיִּים, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם, לְכָךְ אָמַר: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּיִתְרוֹ שֶׁעַל יְדֵי שְׁמִיעָה זָכָה לְחַיִּים, שֶׁשָּׁמַע וְנִתְגַּיֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ וגו' (שמות רבא,כז,ט)

שורה תחתונה:
יתרו-אב טיפוס לחסיד אומות העולם שקשוב ושומע למתרחחש מסביבו עד כדי כך שמבקש לסייע ולעזור ליהודים

הקשר הנסתר בין בלק ליתרו:
בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר. וְכִי מַה שּׁוֹנֶה שֶׁהִזְכִּיר שֵׁם אָבִיו מִשְּׁאָר מְלָכִים? אֶלָּא יִתְרוֹ נִמְשַׁךְ וְנֶעֱבַר מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וּבָא לִדְבֹּק בְּיִשְׂרָאֵל הוּא וּבָנָיו, וְכָל הָעוֹלָם נִדּוּ אוֹתוֹ וְרָדְפוּ אַחֲ רָיו.בָּלָק מִבְּנֵי בָנָיו הָיָה, וְעָבַר מִדֶּרֶךְ אָבִיו. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן, שֶׁהָיוּ יַחַד בְּאַחֲוָה שֶׁלָּהֶם בַּעֲבוֹדָה זָרָה בַּחֵלֶק שֶׁלָּהֶם, שֶׁיִּתְרוֹ וּבָנָיו נִדְבְּקוּ בַשְּׁכִינָה וְזֶה נִמְשַׁךְ מֵהֶם, בָּאוּ וְהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם בְּשָׁעָה זוֹ, שֶׁכָּתוּב וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִיא. בְּאוֹתָהּ עֵת הָיָה מֶלֶךְ, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה מִקֹּדֶם. וְעַל זֶה כָּתוּב בֶּן צִפּוֹר, מַה שֶּׁלֹּא רָאוּי לַעֲשׂוֹת כָּךְ. וַיַּרְא בָּלָק, וַיִּשְׁמַע הָיָה צָרִיךְ לוֹ לִכְתֹּב! מַה זֶּה וַיַּרְא? רְאִיָּה רָאָה, וְיָדַע שֶׁעָתִיד הוּא לִפֹּל בִּידֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל יִפְּלוּ בְיָדוֹ בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ הוּא בִּידֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר
(זוהר, במדבר, קע"ז, ע"א)

חלק ב: בין שמיעה לראיה

1.ארבע סוגי שומעים:
ד' שומעין הן יש שומע והפסיד יש שומע ונשכר ויש לא שומע והפסיד ויש לא שומע ונשכר.
שומע והפסיד זה אדם הראשון כי שמעת לקול אשתך ומה הפסיד כי עפר אתה ואל עפר תשוב.
שומע ונשכר זה אברהם אבינו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה ונשכר כי ביצחק יקרא לך זרע.
לא שומע ונשכר זה יוסף ולא שמע אליה לשכב אצלה ומה נשכר ויוסף הוא השליט על הארץ.
לא שומע והפסיד אלו ישראל ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם ומה הפסידו אשר למות למות:
(ילקוט שמעוני,בראשית,פרק ג,רמז לב)

2.קריאת שמע- ללא ראיה:
א''ל רב לר' חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות יג,ע"ב)

3.ראיה קשורה עם ברכה וקללה:
ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר {דברים כח-ח} יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (תענית ח,ע"ב)
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:(דברים יא,כו)

4.שמיעה נכונה קשורה לתוצאה נלווית:
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:(דברים ז,יב)

5.מעמד הר סיני- שמיעה וראייה ביחד:
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק (שמות כ,טו)

6.יתרון השמיעה על פני הראיה:
בשמיעת האוזן, כמו שכתוב שמעו ותחי נפשכם, כי חוש השמיעה מה שהוא שומע מאדם תפעול יותר ממה שהוא רואה בספרים, וגם שיאזין דברי חבירו ויקבל האמת. (רוח חיים ,אבות ו ו)

7.המפתח- הכל מתחיל מהלב,והסדר הנכון הוא קודם לשמוע ורק בסוף לראות ולפסוק:
וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:(ישעיה ו,ט-י)

סוף דבר-קריאת שמע-פותחת בשמיעה עם כיסוי העיניים ומסיימת בראייה המביאה לידי מעשה :
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הֹ-וָ-ה אֶחָד...
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְ-הֹ-וָ-ה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.