10 רמזים ליום העצמאות ויום ירושלים בתנ"ך ובחז"ל

הקדמה- ימות המשיח והעצמאות המדינית:

א''ר יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא {ישעיה סד-ג} עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד (סנהדרים צט, ע"א)

חלק א: הרמזים ליום ירושלים ויום העצמאות:

1.תורה- פסוקי התוכחה:
פסוק 5708(התש"ח-1948- הקמת המדינה) :וֶהֱבִיאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (דברים ל,ה)
פסוק 5700 (הת"ש-1940- תחילת השואה): וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה(דברים כט,כו)
פסוק 5727 (התשכ"ז-1967- מלחמת ששת הימים): וְעָשָׂה יְ-ה-וָ-ה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: (דברים,לא,ד)

סיחון ומלכי האמורי-שלטו מבירדן.סיחון אותיות חוסין.
(ע"פ התגלות, הרב שמואל יניב שליט"א )

2.נביאים- הנבואה של ישעיה :
עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם: (ישעיה,מ,ט)
הר- נוטריקון ה' באייר
בכח- בכח אייר
(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

3.כתובים- הספירה של דניאל:

וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס: וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ: (דניאל ח,יג-יד)
תת וקדש. עד מתי יותן עם קדש וצבא השמים למרמס הרגל : (מצודת דוד,שם)
אלפים ושלש מאות. והיא תהיה בשנת ב' אלפים ושלש מאות אבל לא ידענו מאיזה זמן מתחיל החשבון והוא סתום וחתום ובבוא המשיח ב''ב אז נדע ברור מוצא הדבר אשר רמוזה בו מאיזה זמן מתחיל חשבון הזה וכמ''ש בסוף הספר כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ (מצודת דוד,שם)

והחזון הזה היה לקראת הקמת בית המקדש השני (קרי :בשנת 3408 לבריאת העולם התחילו לבנות את בית המקדש השני כלומר בשנת 352- לפני הספירה {ט"ה), שעמד על פי המסורת 420 שנה. ומאז ועד שנת תש"ח עברו 2300 שנה.

וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים:אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: (דניאל יב,יא-יב)

הרי שני מספרים - 1290, 1335.מעת שהתגבש האסלאם כדת במותו של מוחמד (632), ונוצרה האימפריה האסלאמית ששלטה במזרח התיכון ועיכבה את חזרת ישראל לארצם, עברו 1290 שנה עד שאומות העולם החליטו בחבר הלאומים (1922) שהממשלה הבריטית תהיה אחראית לייסד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.ו-1335 שנים אחר התגבשות האסלאם, בתשכ"ז, שחררה מדינת ישראל את ירושלים והר הבית.

(ע"פ התגלות/הרב שמואל יניב שליט"א)

4.קבלה- יום יסוד שבתפארת ע"פ האר"י:

לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְ-ה-וָ-ה שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר:(רות ג,יג)

לילה הוא מורה על הגלות ולפיכך הלמד של ליני גדולה על המשכת הלילה ר"ל אריכת הגלות בעוונתנו הרבים... ״אם יגאלך טוב,״ רצה לומר א ם יתעורר אותו הטוב הגנוז מעצמו על ידי תשובה ומעשים טובים ״יגאל״ יהיה הגאולה מיד בבוקר ר״ל בזמן הקץ הראשון, כי כמה קיצין כלו ועברו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, ״ואם לא יחפוץ לגאלך״ שלאי עשה תשובה ״וגאלתיך אנכי״ פירוש אני מעורר אותו הטוב כנאמר(ישעיהו מ ח , יא) ״למעני אעשה.״
חי הוא בסוד יסוד ה' הוא תפארת ויש בכאן רמז גדול שלא ניתן ליכתוב באשר שנוגע אל זמן הגאולה...( צדיק יסוד עולם ,האר"י,שם)

5.זוהר-שנת ה"ערב" שבת:
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם - זֶהוּ הַמָּקוֹם שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשָּׁם בָּכְתָה רָחֵל כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם - לְהִתְחַזֵּק כֹּחָהּ בְּחָזְקָהּ כָּרָאוּי טֶרֶם תִּכָּנֵס לְהָקִים אֶת אוֹתָם הַגּוּפִים. לְעֵת עֶרֶב, מַה זֶּה לְעֵת עֶרֶב? זֶה עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁל הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי. לְעֵת עֶרֶב - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב, וְכָתוּב (ירמיה ו) כִּי יִנָּטוּ צִלֲלֵי עָרֶב. (זוהר,בראשית קפא ע"ב-קפב,ע"א)

הזוהר מבאר שהכוונה שקדושת השבת תורגש מניין ערב (=272) שנים לפני סוף האלף השישי, יוצא שנת ה'תשכ"ח.
כלומר, צריך שבכניסת שנת ה'תשכ"ח כבר תהיה קדושת השבת מורגשת. והרי שכשם שהשבת היא הזמן הקדוש הראשון, ירושלים היא המקום הקדוש הראשון. אם כן, לא הייתה ברירה אלא שירושלים תחזור אלינו בשנת ה'תשכ"ז! (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

6.הגר"א-
א.הצורך בשישים ריבוא:
שאלתי את פי רבנו אם יהיה האפשרות במציאות הגשמית להעביר את כל ישראל בפעם אחת לארץ ישראל כיצד לעשות הרי יעמדו לפנינו שאלות רבות וקשות בנוגע לסידור הישוב. אחרי עיון רב בשאלה זו ענה לנו רבנו: אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים רבוא בפעם אחת צריכים לעשות זה מיד כי מספר זה של שישים רבוא כחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים ואז תשתלם מיד הגאולה השלמה בענני שמיא בדרך נסית. ועפ"י האמור: ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה שעפ"י רבנו נאמר זה על מב"י ועפ"י חז"ל (שבת פ"ח) בפסוק זה נכלל המספר שישים רבוא. (קול התור לגר"א,פרק א, סעיף טו)
( הערת הרב שמואל יניב שליט"א: בעת הקמת המדינה היו בארץ קצת יותר מששים ריבוא יהודים, ובמלחמת ששת הימים היו ששים ריבוא גברים)

ב.זמן עלית תלמידי הגר"א:
וכאשר קבענו מושבנו בעיה"ק ירושלים ת"ו בשנת תקע"ב, ובאחד הימים באותה שנה שבו הניחו את היסוד להקמת "בית מדרש אליהו" על שם רבנו הגר"א, בגוונין אחד נהירין, כי באותה שעה נפתח החלון הראשון של מחיצת הברזל לחדור לזכות של ברית אבות (החיבור שהוא יסוד בתפארת דרך מלכות) שהיה נפסק מחורבן בית המקדש. ואותו היום היה יום עשרים לעומר שהוא יסוד בתפארת כידוע ליודעי ח"ן.(קול התור,פרק חמישי)

ג.ימים בהם לא שולטת הקליפה:
ימי הספירה אפוא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה – עלול להיפגע יותר ע"י ה'סטרא אחרא' שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר, ויום הארבעים ושניים בעומר, כידוע ליודעי ח"ן (מדרש שלמה דרשה ט"ז ע' 53 לר' שלמה זלמן ריבלין)

7.כל ההסטוריה האנושית מקופלת בששת ימי הבריאה:

ודע כי נכלל עוד במלת לַעֲשׂוֹת, כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר"ה לא), שלכך אמרו (ב"ר יט ח) "יומו של הקב"ה אלף שנים". והנה... היתה הבריאה ביום הראשון האור, כנגד האלף של ימות אדם, שהיה אורו של עולם, מכיר את בוראו... ביום השני יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל, שבו היו מובדלין נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו במים... ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות, הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה (ב"ר סד ד), ואָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את ה'... ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ביום ההוא, ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם... והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים, יומו ירמוז באלף הד' הוא החל כאשר נבנה בית ראשון ע"ב שנה אחרי בניינו עד אחרי הבית השני קע"ב שנה, והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד ה' את בית ה', והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח... ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר חרבן הבית, כי בו ימשלו האומות, ויעשה אדם כדגי הים... ביום הששי בבקר "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה"... ואז נברא האדם בצלם אלהים, והוא זמן ממשלתו... והוא האלף הששי, כי בתחלתו ימשלו בו החיות, הם המלכיות אשר לא ידעו את ה', ואחרי עשיריתו... יבא הגואל... זהו בן דוד הנעשה בצלם אלהים... היום השביעי שבת, רמז לעולם הבא, שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (רמב"ן ,בראשית ב ג)

8.הגר"א- שעת הקמת האדם- שנת הקמת המדינה:
הגאון מוילנא בפירושו על הפרק החמישי בספר שמדבר על מעשה בראשית מבאר בהאי לישנא:
"ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו' ימים כמש"ל פ"א שתא אלפין שנין תליין בשת אקדמאי. וכל הפרטים שהן בו' ימים אלו הן מתנהגין בו' אלפים כל א' ביומו ובשעתו ומכאן תדע קץ הגאולה שהוא בעתה ח"ו כשלא יהיו זכאין שהוא קץ האחרון ומשביע אני את הקורא בה' אלוקי ישראל שלא יגלה זה. ועיין בז"ח (ט"ז ע"ב) א"ל ר"ע רבי מה ראה כו' עד ישמח ה' במעשיו (ותוכל לידע בשנה מכוון) וע"פ שאמרו סנהדרין ל"ח בראשונה הוצבר כו'."

הגמרא במסכת סנהדרין ל"ח מבארת לנו את שלבי בריאת האדם הראשון ביום הששי למעשה בראשית:
"אמר רבי יוחנן בר חנינא שתים עשרה שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין".

כדי להבין זאת נאמר שחז"ל משווים את יומו של הקב"ה לאלף שנים שלנו שנאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". אם כך, אדם הראשון שנברא ביום הששי מרמז על האלף הששי שבו אנו נמצאים.וכידוע שהלילה רומז לגלות, לכן לא יכולה להיות גאולה בלילה שהן 500 שנה ראשונות אלא ע"י זכות גדולה שלא זכינו אליה כידוע. אם כך, נשאר לנו 500 שנה של יום הששי עצמו ונחלק אותם ל – 12 שעות היום יוצא לנו שכל שעה של הקב"ה היא 41.6 שנים שלנו, וכך יוצא לנו:

שעה ראשונה הוצבר עפרו (5500-5541.66)
שניה נעשה גולם (5541.66-5583.3)
שלישית נמתחו אבריו (5583.33-5625)
רביעית נזרקה בו נשמה (5625-5666)
חמישית עמד על רגליו (5666-5708.3)
ששית קרא שמות (5708-5750)
שביעית נזדווגה לו חוה (5750-5791.66)
שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה (5791.66-5833.33)
תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן (5833.33-5875)
עשירית סרח (5875-5916.66)
אחת עשרה נידון (5916.66-5958.33)
שתים עשרה נטרד והלך לו (5958.33-6000)

מכאן רואים, שהשעה החמישית שנאמר "קם על רגליו" מסתיימת בשנת ה'תש"ח.

(ציטוט של דברים שנאמרו ע"פ שיעור של הרב חנניה בירדוגו שליט"א מנהריה, לחץ למקור הדברים וכן ע"פ שיעור מאת הרב אורי שרקי שליט"א)


9.הרב קוק וזמני הגאולה:
ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, היה מדגיש את יום עלייתו של מרן הרב קוק זצ"ל לארץ, שהיה בכ"ח באייר שנת תרס"ד, שמאותו יום החל להאיר בעולם אור תורת ארץ ישראל.( ע"פ התגלות/ הרב שמואל יניב שליט"א)
וכתבו התוספות (ר"ה דף ה ע"א ד"ה אמרה) בשם רבנו תם שיש מצוה מן התורה להתבונן בצורת הירח בה' באייר. וכתב הרב קוק (ריש מילין בהברקה, ירח בן יומו) שהירח רומז "ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת".(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

10.בן הזוג של שביעי של פסח:
ב-א"ת ב"ש של ז' ימי פסח, חל יום העצמאות באותו יום השבוע של שביעי של פסח, שהיה חסר בן זוג עד זמנינו. א"ת – 
א' של פסח חל בשבוע ביום בו יחול תשעה באב.
ב " ש - ב’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול חג שבועות.
ג " ר - ג’ של פסח חל בשבוע ביום שבו יחול ראש השנה.
ד " ק - ד’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול חג תחילת קריאת התורה (שמחת תורה בחו"ל).
ה " צ - ה’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול צום כפורים.
ו " פ - ו’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול חג פורים.
ז " ע - ז’ של פסח חל בשבוע ביום בו יחול יום העצמאות(ע"פ אמונת עתנו / שמואל מזרחי)

רמז שלא מן המניין:

רמז שלפני בוא שנת תשכ"ח נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו ונשוב לכונן את עפרה:(ענ"ד)
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: {ב} עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: {ג} כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: {ד} אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְ-ה-וָ-ה עַל אַדְמַת נֵכָר: {ה} אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: {ו} תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: {ז} זְכֹר יְ-ה-וָ-ה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: (תהילים קלז א-ז)


חלק ב: מהם ימות המשיח?

1.ע"פ הרמב"ם- עצמאות, קיבוץ גלויות בניית המקדש ושלטון בית דוד:
א  א הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לַעֲמֹד וּלְהַחְזִיר מַלכוּת דָּוִד לְיָשְׁנָהּ לַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשׁוֹנָה.  וּבוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִין כָּל הַמִּשְׁפָּטִים בְּיָמָיו כְּשֶׁהָיוּ מִקֹּדֶם. מַקְרִיבִין קָרְבָּנוֹת. וְעוֹשִׂין שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת כְּכָל מִצְוָתָן הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ. אוֹ מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַכֶּה לְבִיאָתוֹ. לֹא בִּשְׁאָר נְבִיאִים בִּלְבַד הוּא כּוֹפֵר. אֶלָּא בַּתּוֹרָה וּבְמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הֵעִידָה עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל-ג) 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ' וְגוֹ' (דברים ל-ד) 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם' וְגוֹ' (דברים ל-ה) 'וֶהֱבִיאֲךָ ה''. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה הֵם כּוֹלְלִים כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי כָּל הַנְּבִיאִים.

ג.וְאַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ אֵין הַדָּבָר כָּךְ. שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָא חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה. וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא הַמֶּלֶךְ. וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. עַד שֶׁנֶּהֱרַג בַּעֲוֹנוֹת. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג נוֹדַע לָהֶם שֶׁאֵינוֹ. וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת. וְעִקַּר הַדְּבָרִים כָּכָה הֵן. שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן וְלֹא גּוֹרְעִין מֵהֶן :

ד. וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹת כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי. וִיתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַעֲבֹד אֶת ה' בְּיַחַד שֶׁנֶּאֱמַר כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד: 

(ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק יא,הלכה א-ג)

אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד 

(ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק יב,הלכה ב)

2.ע"פ המהר"ל- הגלות- יציאה מהמקום, השיעבוד והפיזור, והגאולה- ההיפך מזה:

וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסיבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות. ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחילה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק, כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר. שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקו[מ]ם הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקו[מ]ם הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקו[מ]ם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי. משל זה, אם אתה מכריח את חלק האש שיהיה עומד בארץ, שמקומו הטבעי שלו הוא למעלה, ואתה מכריח אותו חוץ למקו[מו](ם) הטבעי להיות עומד למטה. וכן הארץ, מקומה הטבעי למטה, ואם אתה מכריח את חלק ממנה לעמוד למעלה, אם היה נשאר עומד שלא במקום הטבעי, כבר היה הבלתי טבעי נעשה טבעי.

וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (משנה אבות ד ג) "אין לך דבר שאין לו מקום", וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו, עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן - אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות - היה הטבע ההוא דבר מ[י]ותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן.

וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואםם כן למה יהיה חילוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד? ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשניים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצים[1] יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי, אם היה זה לעולם.

ועוד, כי לפי סדר המציאות, אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי, שיהיו ישראל עליון על גויי הארץ, כאשר עושים רצון המקום, דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות, בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שינוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה(נצח ישראל, פרק א)

תזריע- מצורע: הפה שאסר והפה שהתיר

פתיחה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ויקרא יב,ב)
אשה כי תזריע. א"ר שמלאי {ויק"ר יד, א.} כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף: (רש"י,שם)

מה עורר את רש"י לחפש קשר בין סוף פרשת שמיני לפרשת תזריע?

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:(בראשית ב,ז)
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַדְמְתָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְחַיֵּי וַהֲוַת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְלָא:(אונקלוס,שם)

תגובת אהרון למות בניו:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: (שם,שם,ט)
וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). (רש"י,שם)

מדוע שתק אהרון? מדוע דווקא פרשת שתויי היין נאמרה ישירות לאהרון?

השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

חטא נדב ואביהו מול חטא אדם וחוה:
ביקשו קרבה דרך היין :
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ (ויקרא,טז,א)
ביקשו קירבה דרך עץ הדעת(גפן):
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:(בראשית,ג,ה)

...נדב ואביהוא, הם נפש אדה"ר ממש (שער הגילגולים,הקדמה לג)

אהרון תיקן באופן מלא את חטא דיבורו אדם הראשון- ע"י שתיקה ואת חטא אכילתו ע"י שזכה לציווי על המנעות משתיית יין בבואו אל הקודש ובכך גילה לו הקב"ה את שורש טעותו של אדם הראשון (ענ"ד)

כיצד יתקנו ב"י את חטא אדם הראשון?

1.תיקון במשך השנה:
השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
התיקון: בקידוש על היין ועל החלות
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)
התיקון: קידוש הדיבור
אמירת 'מודה אני', הלל, ברכות ותפילה, לימוד תורה.

2.פסח(פה-סח): אמירה ואכילה
חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:(הגדה של פסח)
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

חובת אכילה: אכילת מצה,מרור,ארבע כוסות וכו'
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (שמות יב,יח)
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. (ילקוט יוסף,תעה,ה)

מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ביציאת מצרים שהוא התחלת הכניסה ליהדות, היא מצות אכילה (=קרבן פסח) ("תקנת השבין", נא:). "פרשת החודש היתה הקדמה למצות הפסח. כי בן-נח אין להם כח לאכול אכילה בקדושה, ואחר שנתן להם פרשת החודש שנעשו אומה ישראלית בחינת 'כנסת ישראל', אז ניתן להם מצות הפסח (פרי צדיק, ב/קיז:) ובא מצוות הפסח לתקן הקלקול של אדם הראשון (=שאכל מפרי עץ הדעת) (פרי צדיק", ג/יט:)

וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזמן הזה שאין לנו פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו, ... והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון היה מצוה וכמו שכתב בעל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמצות עשה של אדם הראשון היה מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיום מצות עשה זו ויקוים לעתיד, (פרי צדיק,חג הפסח,אות א)

ושורש הסתת הנחש היה להכניס תאוה באכילה, ומי שהוא מוגדר באכילה שמאכלו בקדושה ממילא שומר כל המצות שבתורה, שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה כמו שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם
...ובג"ד אמרו רבנן דמתניתין אילן שאכל אדם הראשון חטה היה ואחרנין אמרין גפן הוה כו' תאנה היתה ...
וכשמתקן שיהיה האכילה בקדושה אז ממילא שומר כל המצות וניצול מקטרוג יצר הרע.
וכן בשבת שאכילות ישראל בקדושה. כתיב שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. שזוכה להיות משומר מן העבירה כמו שכתוב במכילתא, ובפרי עץ חיים הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע. (פרי צדיק תזריע אות ג)


ע"פ ר' צדוק הכהן 2 פרשיות הבאות אחרי פסח מתקנות את 2 חטאי הפה של אדה"ר: האכילה והדיבור

2.פרשת מאכלות אסורות(סוף פרשת שמיני):

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)
כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

המן מן התורה מנין {בראשית ג-יא} המן העץ (חולין קלט,ע"ב)

עליונות בני ישראל על פני אדם הראשון לעניין האכילה:
אמר רבי יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שאתה לא יכול לעמוד בנסיותך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהן. אחד מהם עומד ונוטע מעדר מנכש מזמר שורה ומשקה, ורואה פירות נטיעותיו מבכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם, לקיים מה שנאמר, שלש שנים יהיה לכם וגו' (ויק' יט כג). ואדם הראשון נאמר לו, מזה אכול ומזה לא תאכל, ולא יכול לעמוד בצוויו אפילו שעה אחת, אלא כמו שנאמר, ותתן גם לאישה עמה ויאכל (ברא' ג ו). ובניך נצטוו, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. וביותר כשיבא אדם מישראל ליקח בהמה שה או עז או כבש, שוחט ומפשיט ומכניס ידו ובודק הריאה ונמצא טריפה, מניחו ואינו אוכלו. הוי אומר, (כל) אמרת ה' צרופה וגו' (תהל' יח לא). לפיכך לא נצטוה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו, שאינו יכול לשמור מצות הרבה, שהרי מצוה אחת נצטווה ולא עמד בה. אבל ישראל, כמה מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא, והם משמרין. לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ואמר להם, את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו,(תנחומא,שמיני,אות ח)


3.פרשת מצורע- איסור לשון הרע:
חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

התיקון:
זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע עוֹבֵר עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, (ויקרא רבא, טז,ו)

סיום:
מאכלות אסורים (שמיני)- כנגד החטא הראשון- האכילה
תורת היולדת (תזריע)-כנגד העונש של החטא הראשון ( בעצב תלדי בנים)
תורת המצורע-זיהוי הנגע (תזריע)- כנגד חטא הדיבור
תורת טהרת המצורע- כנגד תיקון חטא הדיבור ע"י הכהן , נציגו של אהרון, הראשון שתיקן חטא זה

בין שמיני ל- תזריע- מצורע : על אכילה ודיבור

פתיחה:החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)

...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)

שמיני: מות שני בני אהרון ופרשת מאכלות אסורות
תזריע- מצורע: תורת היולדת ותורת המצורע
מה הקשר בין השניים?


תגובת אהרון למות בניו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן: (ויקרא י,ג)
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: (שם,שם,ט)
וידום אהרן. קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ת"כ שם לו. ויק"ר שם). (רש"י,שם)

מדוע שתק אהרון? מדוע דווקא פרשת שתויי היין נאמרה ישירות לאהרון?

השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

חטא נדב ואביהו מול חטא אדם וחוה:
קרבה דרך עבודה:
וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וַיָּמֻתוּ (ויקרא,טז,א)
קרבה דרך השכל:
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:(בראשית,ג,ה)
...נדב ואביהוא, הם נפש אדה"ר ממש (שער הגילגולים,הקדמה לג)

אהרון תיקן באופן מלא את חטא דיבורו אדם הראשון- ע"י שתיקה ואת חטא אכילתו ע"י שזכה לציווי על המנעות משתיית יין בבואו אל הקודש ובכך גילה לו הקב"ה את שורש טעותו של אדם הראשון (ענ"ד)

כיצד יתקנו ב"י את חטא אדם הראשון?

1.תיקון במשך השנה:
השורש-חטא אדם הראשון:
חטא האכילה:
וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:(בראשית ג,יא)
התיקון: בקידוש על היין ועל החלות
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

חטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)
התיקון: קידוש הדיבור
אמירת 'מודה אני', הלל, ברכות ותפילה, לימוד תורה.

2.פסח(פה-סח): אמירה ואכילה
חובת אמירה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר. כָּל-מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר:
(הגדה של פסח)
וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים. כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים. כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה. מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָל- הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. (הגדה של פסח)

חובת אכילה: אכילת מצה,מרור,ארבע כוסות וכו'
בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב: (שמות יב,יח)
יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד]. (ילקוט יוסף,תעה,ה)

מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ביציאת מצרים שהוא התחלת הכניסה ליהדות, היא מצות אכילה (=קרבן פסח) ("תקנת השבין", נא:). "פרשת החודש היתה הקדמה למצות הפסח. כי בן-נח אין להם כח לאכול אכילה בקדושה, ואחר שנתן להם פרשת החודש שנעשו אומה ישראלית בחינת 'כנסת ישראל', אז ניתן להם מצות הפסח (פרי צדיק, ב/קיז:) ובא מצוות הפסח לתקן הקלקול של אדם הראשון (=שאכל מפרי עץ הדעת) (פרי צדיק", ג/יט:)

וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזמן הזה שאין לנו פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו, ... והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון היה מצוה וכמו שכתב בעל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמצות עשה של אדם הראשון היה מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיום מצות עשה זו ויקוים לעתיד, (פרי צדיק,חג הפסח,אות א)

ושורש הסתת הנחש היה להכניס תאוה באכילה, ומי שהוא מוגדר באכילה שמאכלו בקדושה ממילא שומר כל המצות שבתורה, שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה כמו שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם
...ובג"ד אמרו רבנן דמתניתין אילן שאכל אדם הראשון חטה היה ואחרנין אמרין גפן הוה כו' תאנה היתה ...
וכשמתקן שיהיה האכילה בקדושה אז ממילא שומר כל המצות וניצול מקטרוג יצר הרע.
וכן בשבת שאכילות ישראל בקדושה. כתיב שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. שזוכה להיות משומר מן העבירה כמו שכתוב במכילתא, ובפרי עץ חיים הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע. (פרי צדיק תזריע אות ג)

ע"פ ר' צדוק הכהן 2 פרשיות הבאות אחרי פסח מתקנות את 2 חטאי הפה של אדה"ר: האכילה והדיבור

2.פרשת מאכלות אסורות(סוף פרשת שמיני):
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)
כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

המן מן התורה מנין {בראשית ג-יא} המן העץ (חולין קלט,ע"ב)

עליונות בני ישראל על פני אדם הראשון לעניין האכילה:אמר רבי יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שאתה לא יכול לעמוד בנסיותך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצות שנתנו להם ועומדין בהן. אחד מהם עומד ונוטע מעדר מנכש מזמר שורה ומשקה, ורואה פירות נטיעותיו מבכרות וקופץ ידו ואינו טועם מהם, לקיים מה שנאמר, שלש שנים יהיה לכם וגו' (ויק' יט כג). ואדם הראשון נאמר לו, מזה אכול ומזה לא תאכל, ולא יכול לעמוד בצוויו אפילו שעה אחת, אלא כמו שנאמר, ותתן גם לאישה עמה ויאכל (ברא' ג ו). ובניך נצטוו, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. וביותר כשיבא אדם מישראל ליקח בהמה שה או עז או כבש, שוחט ומפשיט ומכניס ידו ובודק הריאה ונמצא טריפה, מניחו ואינו אוכלו. הוי אומר, (כל) אמרת ה' צרופה וגו' (תהל' יח לא). לפיכך לא נצטוה אדם הראשון, לפי שגלוי וידוע לפניו, שאינו יכול לשמור מצות הרבה, שהרי מצוה אחת נצטווה ולא עמד בה. אבל ישראל, כמה מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא, והם משמרין. לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ואמר להם, את זה תאכלו, ואת זה לא תאכלו,(תנחומא,שמיני,אות ח)

-->
3.פרשת מצורע- איסור לשון הרעחטא הדיבור:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם,שם,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

התיקון:זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע עוֹבֵר עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, (ויקרא רבא, טז,ו)

סיום: באזכרה: החובה בעיקר על הדיבור( אשכבה,קדיש,ברכות)

...וכבר ביארנו לעיל שכל הסעודות שעורכים ביום השבעה, ביום השלשים וביום השנה, אינם חיוב על פי ההלכה, אלא מנהג שנהגו בו כדי להרבות זכויות למנוח על ידי הברכות שיברכו הקרואים. (ילקוט יוסף,סימן מ,כד)