הקדמה:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (שמות,יט,א-ב)
סיון הוא השם הבבלי של החֹדשׁ, ובמקרא - הַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, שהוא שלישי לניסן ראש החדשים.
מזלו - תאומים, רמז למשה ואהרן ששניהם היו שקולים כאחד ועל ידיהם נִתנה תורה לישראל בחֹדשׁ זה.
וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר - (וַיִּחַן - לשון יחיד) - כאיש אחד בלב אחד.(רש"י) אבל כל שאר החניות - בתרעומת ובמחלוקת. יש מחלוקת שהיא לשם שמים ואפשר לזכות גם על ידה לכל המעלות, חוץ מקבלת התורה. שאין זוכים לקבלה אלא אם כל ישראל הם באהבה ובאחוה ובשלום וברעות. כשם שאין נישואין אלא על ידי שלום ואהבה, כך היא התורה מוֹרָשָׁה - 'אל תקרי מורשה אלא מאורסה'.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי - דרש אותו הגלילי לפני רב חסדא: ברוך אלקינו שנתן תורה משולשת (תורה, נביאים, כתובים) לעם משולש (כהנים, לויים, ישראלים), על ידי המשולש (משה, שהוא שלישי לבטן אמו), ביום השלישי (כדכתיב: וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי), בחדש השלישי. (שבת פח.)
(מתוך ספר התודעה,חלק ג',לג)
1.שמות החג:
א.חג הקציר — ככתוב : ׳וחג הקציר בכורי מעשיר אשר תזרע בשדה׳ וגו' (שמות כג )
ע״ש קציר החטים שבאותה תקופה, והחטים הם המאוחרים בתבואות השנה׳ ובהם כלתה עונת קציר השנה ועושים חג במנחה חדשה שמביאים בית ה׳.
ב.שבועות ,ככתוב : ׳וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים׳ וגו׳ (שם לד) ונאמר : ׳ועשית חג שבועות לה׳ אל ק י ך וגו׳ (דברים נח) וזאת על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו, וביום החמשים חג לה׳ ולתורה אשר נתן.
ג.יום הבכורים — ככתוב : ׳וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה׳ וגו׳ (במדבר כח):
— על שם המנחה החדשה לחם תנופה שתים שמביאים למקדש והיא מתרת החדש להביא ממנו מנחות למקדש. וביום זה מתחילה עונת הבכורים שכל אחד לוקח מראשית כל פרי האדמה משבעת המינים שנשתבחה בהם א״י,
שם אותם בטנא ומביאם בית ה׳. ולקח הכהן הטנא מידו והניחו לפני מזבח ה׳ אלקים.
ד.עצרת— ושם זה אינו במקרא רק חז״ל קראוהו כך בכל מקום.
קראוהו חכמים לפי שעיקר ענינו של חג זה שהוא שמיני שאחר שבעת ימי חג המצות וקשור עמהם; המשכם הוא וסיומם• ימי הספירה שביניהם אינם מפסיקים שהם כחולו של מועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג. ולכן קראוהו על שמו. עצרת. כלומר, עצרת של פסח. ובדין שתהא עצרת של חג רחוקה מן החג חמישים יום כעצרת של פסח אלא מפני טורח הגשמים שבאותה עת, לא הטריחם הקב״ה לבוא לבתיהם ולחזור ולבוא לירושלים פעם שניה כדאיתא בילקוס מנחם רמז תשסב. תדע. שבחמשת מקומות מזכירה התורה את החג. ארבעה שנזכרו כאן בסדר משפטים, תשא, פנחס וראה! והחמשי שלא נזכר כאן והוא בסדר אמור שבויקרא. שם, בסדר אמור.,עיקר מקומו ; ששם נזכרים כל מעשי החג ומצוותיו — והנה דוקא שם לא מוזכ ר שום שם מן השמות שקראה תורה לחג זה במקומות אחרים שאינם עיקר. כל עניגי החג נקראים בסדר אמור בנשימה אחת ובמקושר עם חג המצות. למה ? לפי שזה עיקר ענינו של חג זה שהוא עצרת של פסח. (ע"פ ספר התודעה,חלק ג',מ-מא)
אין בחג השבועות מצוות מיוחדות כמו בפסח ובסוכות והמציין את החג הוא ההמנעות ממלאכה ומכאן שמו עצרת לשון עצירה ממלאכה (קדושת לוי)
ה.חג הַשְבוּעוֹת-
על שם שתי השבועות הקשורות בתאריך זה:
א.השבועה שנשבע עם ישראל בעת קבלת התורה למרגלות הר סיני כשהכריז נעשה ונשמע
ב.השבועה שנבע הקב"ה במעמד זה שלא יחליף את עם סגולה בו בחר ולא ימירנו בעם אחר
(שערי תשובה)
2.מנהגי החג:
מאכלי חלב:
בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם עי"ז כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם לא מצאו מה לאכול תיכף כ"א מאכלי חלב כי לבשר צריך הכנה רבה לשחוט בסכין בדוק כאשר צוה ה' ולנקר חוטי החלב והדם ולהדיח ולמלוח ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעל"ע נאסרו להם ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה:
(מ"ב,תצד,ס"ק יב)
רמז לתורה שניתנה ביום זה שנמשלה לחלב כמו שנאמר (שיר השירים ד,יא): דבש וחלב תחת לשונך (טעמי המנהגים סימן תרכא בשם הכלבו)
חלב בגימטריה 40,רמז לארבעים יום שמשה שהה על הר סיני(מטעמים דף ל)
מאכלי חלב שלא כמו מאכלי בשר הם רמז להסתפקות במועט שנאמר "ודי חלב עיזים ללחמך"(משלי כז,כז) ודרשו חז"ל:(חולין פד,ע"א): דיו לאדם שיתפרנס מחלב עיזים (ופירש רש"י "די לך בחלבם ואל תשחטם ותאכלם")לפיכך אוכלים מאכלי חלב בחג מתן תורה ללמדנ שהתורה נקנית ע"י הסתפקות במועט כפי שאמרוחז"ל (אבות פ"ו מ"ד):כך דרכהשל תורה,פת במלח תאכל..." ומיעוט תענוג הוא אכן ממ"ח הקניינים שהתוררה נקנית בהם. (אוצר כל מנהגי ישורון סימן סא ס"ק ט)
בחג השבועות נמשה משה רבנו מן היאור שכן הוא נולד ב-ז באדר והצפינו אותו שלשה ירחים עד ו' בסיוון ובאותו יום מצאה אותו בת פרעה בתיבה ונתנה אותו לאימו המינקת לפי שמשה סרה לינוק מאשה נוכרית.לכן מזכירים זכות זו של משה רבנו, שסירב לינוק מאישה נוכרית, ע"י אכילת מאכלי חלב בחג השבועות(מטעמים דף ל)
העמדת אילנות בבית הכנסת:להזכיר לקהל המתפללים שבעצרת נידונים על פירות האילן כדי שיתפללו עליהם(מגן אברהם, סימן תצ"ד)
משום שהתורה נקראת עץ חיים ולכן ביום שניתנה תורה מעמידים עצים לכבודה (מלמד להועיל)הגר"א ביטל את מנהג העמדת אילנות בבית הכנסת משום "ובחוקותיהם לא תלכו" כי כן מנהג הגויים להעמיד אילנות ביום חגם (מעשה רב הששלם קצו-ב;חיי אדם כלל קלא ס"ק יג)
קישוט הבית בענפי ירק:
חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבעל פה ודברים מן הזֹּהר, וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה. ותיקון זה הוא על פי מאמר הזֹּהר המפליג מאד בשבח הנעור בלילה זה ומצפה לשעת קבלת תורה, שאז נעשים כנסת ישראל עם התורה בחיבור אחד, ושעת מתן תורה היא שעת חופתם וכל הלילה שלפניה ראוי לעסוק בצרכי הכלה ותכשיטיה וכו'.ועוד אמרו, שלפיכך נתקן סדר הלילה, כדי לתקן פגם של מקבלי התורה הראשונים, שהלכו לישון באותו הלילה, והקדוש ברוך הוא עוררם מן השֵּׁנה שיבואו לקבל התורה, כדאיתא במדרש.
ואין זו קטגוריא ח"ו על ישראל שבאותו הדור, שכולם בני דעה היו ומצפים לשמוע דבר ה', אלא מפני שהיו בהם חלשים והתיראו שמא לא יוכלו לעמוד על כל כחם בשעת הדיבור אם לא ינפשו בלילה. ואנשי אמת היו כולם ולא עשו מפני הבושה מזה על זה, ואם שער אדם בנפשו ששנתו בלילה יפה לו כדי שישמע הדיבור והוא בכל כחו וזיוו, עשה כן, כיון שלא נאסרו בכך.
ועוד דברים בגו: אמרו חז"ל, 'אמר רבי יודן, אפילו פרעוש לא עקץ בם, וישנו ישראל עד שתי שעות ביום'. - אי אפשר לומר שכל העם מקצה שקעו מאליהם בתרדמה עמוקה כזו עד שלא הקיץ אחד מהם עד עלות השחר - אין זה מדרך הטבע. אפילו אחד בהם הקיץ, היה הוא מעורר לכולם מפני הכבוד ומפני המורא - אין לך לומר אלא שמאת ה' היתה זאת, להעריב עליהם שנתם יותר מן הרגיל כדי שיהא הוא כביכול מעורר אותם בכבודו ובעצמו.
ולמה כן? ללמד מדת דרך ארץ למוסרי תורה שבכל דור ודור, לחכמי ישראל ולסופריהם, שיהו הם מעוררים תלמידיהם לתלמוד תורה. ואם יאמר החכם: זקן אני וחכם, ואין זה לפי כבודי! יאמרו לו: כלום חכם אתה כמי שנתן תורה לישראל? והרי אפילו הקב"ה כך עשה עם ישראל!
מכאן סומכים גם עתה שאין הכל נעורים כל הלילה, אלא זה שיודע בנפשו שיהא עם כל כחו ורעננותו בשעת התפילה והקריאה של שחרית.
ואולם הנעורים בלילה זה ומיחדים בו כל שיחם ושיגם ומחשבותיהם לשמים, אשרי חלקם. והמטהרים עצמם בטהרה גמורה זוכים על ידי תיקון זה לגילוי שכינה, וכאותו מעשה שמביא השל"ה ב'מסכת שבועות' שנגלתה שכינה על החבריא הקדושה, מרן ה'בית יוסף' וחבורתו בשבתם יחד בלילה זה ועסקו ב'תיקוני כלה ותכשיטיה', ושכינה אמרה להם: אשריכם ואשרי חלקכם! וכו'.
מגילת רות:
חג השבועות הוא יום הולדתו של דוד המלך וגם יום פטירתו.ומגילת רות מספרת בייחוסו של דוד שהיה נין של רות המואביה (שערי תשובה או"ח סימן תצד בשם בכור שור)
קוראים רות בשבועות מפני שכתוב בה (רות א): בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, והוא זמן הקציר; -... ובועז נשא את רות בקצירת תבואתו וכו'; -
זכר למעמד הר סיני, שקבלו את ישראל סך תר"ו מצוות, נוסף על השבע מצוות שנצטוו בני נח, ועולה סך הכל למספר תרי"ג. לכך תקנו לומר מגילת רות בחג זה, כי רות הוא מספר תר"ו; -
מתחילת בריָּתה היתה רות ראויה לקבל עליה עול מצוות. אותיות שמה מעידות עליה: 'רות' - שש מאות ושש, ושבע מצוות בני נח - תרי"ג כנ"ל; -
לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה כדין גרים. ולכבודה של רות שהיתה גיורת ונעשתה אם למלכות, אומרים לה: כולנו גרים היינו אז; -
לפי שמגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא, ליחֵס את דוד המלך שבא מרות המואביה, כי מן השמים הסכימו על הדבר, וסוף המגילה מסיֵּם עיקר היחוס מפרץ עד דוד לכבודו. ודוד נולד בעצרת ומת בעצרת; -
ולפיכך קוראים מגילת רות בזמן מתן תורתנו, לידע ולהודיע ולהיוָדע כי התורה שבכתב עם התורה שבעל פה - תורה אחת היא ואי אפשר לזו בלא זו. תדע, שעל ידי שדרשו חכמים בכח התורה שבעל פה שנמסר להם: 'מואבי - ולא מואבית', על ידי כך הותרה רות לבוא בקהל ויצא ממנה דוד משיח ה' לכל הדורות, ועל מלכות בית דוד נשענת כל כנסת ישראל שהיא והתורה - אחת. והכל על ידי כחה של תורה שבעל פה.
(ספר תודעה ח"ב,עמוד שא)אכילת מצה :
משום שחג השבועות נקרא עצרת וכשם שעצרת של סוכות היא סימו של חג הסוכות, כך חג השבועות הוא סיומו של חג הפסח(כלבו סימן נב)
3.בין שבועות לשאר המועדים:
שבועות ופסח-שבועות נקרא גם עצרת משום שהוא יום העצרת של פסח ועוד שיומו נקבע בהתאם לפסח "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה" יותא שכל כולו מושפע ותלוי בפסח והדבר פשוט שכן אין חירות רוחנית ללא חירות גשמית.חירות גשמית נתנה בפסח והרוחנית-בשבועות.
שבועות ור"ה-בשבועות נידונים על פירות האילן ובר"ה כל העולם נידון , שבועות הוא מעין ר"ה לרוחניות , בעוד ר"ה הוא ר"ה לגשמיות.בר"ה נהגו שלא לישון שלא ישן מזלם וגם בשבועות נהגו להיות ערים כל הלילה בתיקון שבועות.
שבועות ויום הכיפורים-בשבועות ניתנו לשיראל לוחות ראשונים וביום הכיפורים- לאחר שקילקלו בחט העגל- ניתנו להם לוחות שניים.
שבועות וסוכות- מסביר הגר"א שסוכות נקבע ע"פ היום שבו חזרו ענני הכבוד לאחר שנסתלקו בעקבות חטא העגל וכידוע שהענן כיסה את הר סיני במעמד הר סיני יותא שבשניהם הענן- ההשגחה האלוקית הנראית לעין- נתגלתה במובהקותה
שבועות ושמיני עצרת-שמחת תורה- שבועות קרוי עצרת שהוא כעין עצרת לפסח ושמיני עצרת קרוי עצרת שהוא עצרת לחג הסוכות.שבועות נקרא חג מתן תורה ובש"ע נקרא חג שמחת תורה שכן בשבועות היתה רק הנתינה אך השמחה בתורה היתה רק אחרי שלמדו וחידשו בה וזה דווקא בש"ע.
שבועות וחנוכה-גזרות הייונים היו במיוחד כנגד מצוות לימוד התורה וקיום השבת ואלו הן המצוות שניתנו להם במעמד הר סיני .
שבועות ופורים -בשבועות כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ובפורים "קיימו וקיבלו היהודים"- מרצון .
4.עשרת הדיברות:תיקון ליל שבועות:
מאמר הזֹּהר: רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה (כנסת ישראל) מתיחדת בבעלה (התורה). שכך שנינו, שבאותו לילה שהכלה מתעתדת להיות בחופת בעלה למחר, כל בני היכלה של הכלה צריכים כל אותו הלילה להיות עמה לשמוח בה בתיקוניה - לעסוק בתורה (ולחרוז) מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות וברזי החכמה, משום שהם הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא ונערותיה עמה נכנסת ועומדת מעל לראשיהם ומרוצה מהם ושמחה בהם כל אותו הלילה, ולמחרת אינה נכנסת לחופתה אלא אִתם, והם נקראים 'בני החופה'. וכיון שנכנסת לחופה, הקדוש-ברוך-הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרת הכלה, אשרי חלקם! מדרשי חכמים על מתן תורה
אמר ריש לקיש: מהו שנאמר (בראשית א) וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַ שִּׁשִּׁי? - ה יתרה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש-ברוך-הוא עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיְּמים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
וַיֹאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא וגו' (דברים לג) - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד נגלה, אלא על כל האומות.
בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח, אמרו לפניו: רבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם - רוצח הוא, שנאמר (בראשית כז): וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, ולא הבטיחו אביו אלא על החרב - וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (שם) - אין אנו יכולים לקבל את התורה! הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? - לא תנאף. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף - וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן וגו' (שם יט) - אין אנו יכולים לקבל את התורה! הלך לו אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? - לא תגנוב. אמרו לפניו, רבונו של עולם, כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אל מן הגנבה ומן הגזל - וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ (שם טז) - אין אנו יכולים לקבל את התורה! לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר ודפק על פתחה, אם ירצו ויקבלו את התורה. ואחר כך בא לו אצל ישראל - אמרו לו: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע! זהו שנאמר (דברים לג): ה' מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ, מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ.
עליונים ותחתונים מתנצחים על התורה:
אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש לתנה לבשר ודם? - ה' אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם - מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח)? אמר לו הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר לפניו: רבונו של עולם, מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה. אמר לפניו: רבש"ע, תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה? - אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיך אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, אמר להם: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם? - תורה למה תהא לכם?! שוב מה כתוב בה: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים - בין הגויים אתם שרויים, שעובדים עבודה זרה? שוב מה כתוב בה: לֹא תִשָּׂא - משא ומתן יש ביניכם?! - זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ - כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות?! שוב מה כתוב בה: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - אב ואם יש לכם?! - שוב מה כתוב בה: לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאָף, לֹא תִגְנֹב - קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם?! מיד הודו לו להקב"ה וכו'. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב למשה ומסר לו דבר, שנאמר: עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים סח). ואף מלאך המות מסר לו דבר (שהקטורת מצילה מן המגפה) וכו'. (כתוב בספר בית הלוי, שהויכוח בין משה למלאכים היה על תורה שבעל-פה. כלומר, על הכח לפרש את התורה ועל ההכרעה בדבר של ספק ושיקול דעת. ותושבע"פ זו נִתנה בששי בסיון, שהרי הסכים הקב"ה עם משה ולא ירדה שכינה ביום זה אלא למחרת, בשביעי בסיון).תורה -במדבר:
אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע', יצתה בת קול ואמרה להם: מי גלה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים קג): בָרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹח עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, מתחילה עֹשֵׂי, ואחר כך לִשְׁמֹע. דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'. וכיון שחטאו ישראל (בעגל) ירדו מאה ועשרים רבוא מלאכי חבלה ופרקום וכו'.
הר כגיגית:
וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר (שמות יט) - אמר ר' אבדימי בר חמא: מלמד, שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: 'אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!גזרת (אף-על-פי שכבר אמרו נעשה ונשמע? - אלא שכיון שכבר קבלוה, שוב אינם יכולים לחזור בהם לעולם). למה לא נִתנה להם התורה מיד אמר רבי יצחק: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתנתן להם התורה מיד. אלא אמר הקב"ה: עדיִן לא בא זיוָם של בני, משעבוד טיט ולבנים יצאו ואין יכולים לקבל תורה מיד. משל למה הדבר דומה? למלך שעמד בנו מחליו, ואמר לו הפדגוג: ילך בנך לאסכולה שלי. אמר: עדיִן לא בא זיוו של בני ואתה אומר 'ילך בני לאסכולה שלי'? אלא יתעדן בני שנים ושלשה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא, ואחר כך ילך לאסכולה שלך. כך אמר הקב"ה: עדיִן לא בא זיום של בני; משעבוד טיט ולבנים יצאו - ואני נותן להם התורה? אלא יתעדנו בני שנים ושלשה חדשים במן ובאר ושׂלו, ואחר כך אני נותן להם את התורה.
אמר רבי יהושע בן לוי: כשיצאו ישראל ממצרים היו בהם בעלי מומים מעבודת פרך; שהיו עושים בטיט ובלבנים, והיתה האבן נופלת עליו מן הבנין ושוברת את ידו וקוטעת את רגלו. אמר הקב"ה: אינו דין שאתן תורתי לבעלי מומים. מה עשה? - רמז למלאכי השרת ורפאו אותם.
רואים את הקולות:וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת - מלמד שלא היו בהם סומים. מכלל שנאמר אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת - מלמד שלא היו בהם טפשים. ומכלל שנאמר וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו - מלמד שלא היו בהם אלמים. מכלל שנאמר מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ - מלמד שלא היו בהם חרשין. ומכלל שנאמר וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר - מלמד שלא היו בהם חגרים. ומנין שלא היה בהן אחד חושש בראשו וחש בשניו? תלמוד לומר (תהלים קה): וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת - בנוהג שבעולם אי אפשר לראות את הקול, אבל כאן ראו את הקולות ואת הלפידים, כשם שראו את הלפידים כך ראו את הקולות. (ויש גם מפרשים שהיו הדברות נחרתות בענן והיו רואים אותן גם היאך כתובות, כדי שאי אפשר יהיה להחליף 'לא' ב'לו' וכדומה). לא עמד דור, ולא עתיד לעמוד, הראויים לקבל את התורה, כאותו דור.
לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִים (תהלים סח) - אמר רבי יוסי הגלילי: בשעה שבא הקדוש-ברוך-הוא ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומדינין אלו עם אלו - זה אומר: עלי התורה נִתנת, וזה אומר: עלי התורה נִתנת. תבור בא מבית אלים וכרמל מאספמיא. זה אומר אני נקראתי, וזה אומר אני נקראתי. אמר הקב"ה לָמָּה תְּרַצְּדוּן, הָרִים - גַּבְנֻנִים; כולכם 'הרים', אלא כולכם 'גבנונים' - כולכם נעשתה עבודה זרה על ראשיכם, אבל סיני שלא נעשתה עבודה זרה עליו - הָהָר חָמַד אֱלֹקִים לְשִׁבְתּוֹ. סיני, מהיכן בא? אמר רבי יוסי: נתלש מהר המוריה, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו. אמר הקדוש-ברוך-הוא: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו - נאה לבניו לקבל עליו תורה. כשעמד הקב"ה ואמר אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ, היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות, ובא תבור וכו', זה אומר: אני נקראתי וזה אומר: אני נקראתי, וכיון ששמעו מפיו: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - עמד כל אחד ואחד במקומו ואמרו: לא עסק - אלא עם מי שהוציא ממצרים. (הר סיני הנמוך שבהרים, ישראל הקטן שבאומות, משה רבינו הענו מכל אדם - והיא היא גדולתה של התורה שמלמדת את האדם להיות ענו).
כשנתן הקב"ה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי הגויים אחזתם רעדה בהיכליהם ואמרו שירה. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? מבול בא לעולם? אמר להם: כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: שמא מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא? אמר להם: חמדה טובה יש לו להקב"ה בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, והוא מבקשה ליתנה לבניו, וכו' ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. מיד פתחו כולם ואמרו ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
חִכּוֹ מַמְתַקִּים - אמרו בשם רבי יוחנן: בשעה ששמעו ישראל בסיני אָנֹכִי פרחה נשמתם, זה שנאמר (שיר השירים ה): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ. חזר הדיבור לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם, אתה חי וקיָּם ותורתך חיה וקיֶּמת, ושלחתנו אצל מתים? - כולם מתים!
באותה שעה חזר הקב"ה והמתיק להם את הדיבור. זהו שנאמר: קוֹל ה' בַּכֹּחַ - לבחורים. קוֹל ה' בֶּהָדָר - לתשושין. ר' לוי אמר: אילו היה כתוב: 'קול ה' בכחו' - לא היה העולם יכול לעמוד, אלא קוֹל ה' בַּכֹּח - בכח של כל אחד ואחד; הבחורים לפי כחם, הקטנים לפי כחם, היונקים לפי כחם, והנשים לפי כחן.
תני רבי שמעון בן יוחאי: תורה שנתן הקב"ה לישראל החזירה להם נפשותיהם. התחילה התורה מבקשת רחמים על ישראל מן הקדוש ברוך הוא, אמרה לפניו: רבונו של עולם, יש מלך משיא בתו והורג את בן ביתו? - כל העולם כולו שמח בשבילי, ובניך מתים?! מיד חזרה נשמתם. זהו שנאמר (תהלים יט): תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.
דבר אחר: חִכּוֹ מַמְתַקִּים - למלך שדבר כנגד בנו, ונתירא ונשמטה נפשו ממנו. כיון שראה המלך כך, שנשמטה נפשו - התחיל מגפף ומנשק אותו, ומפתהו, ואמר לו: מה לך? לא בני יחידי אתה? לא אני אביך? - כך, כשׁדִּבר הקב"ה אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ מיד פרחה נשמתם. כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפים ומנשקים אותם ואומרים להם: מה לכם? אל תיראו, בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם! והקב"ה ממתיק בחכו הדיבור ואמר להם: לא בני אתם? אנכי ה' אלקיכם, עַמי אתם, חביבים אתם לפני - והתחיל מפתה אותם עד שחזרה נשמתם. מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה, וכו' ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדיבור הזה? כך וכך דינין יש בו, כך וכך עונשין יש בו וכו'; - הדיבור עצמו היה מחזיר על כל אחד ואחד וכו'.תניא זכור ושמור- בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.
וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר - שהוא עושה את הכל בבת אחת: ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת; אשה על המשבר, יורדי הים והולכי מדבריות וחבושים בבית האסורין, אחד במזרח ואחד במערב, ואחד בצפון ואחד בדרום - שומע כולם בבת אחת.
אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר (תהלים סח): ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב - כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות.
תני דבי ר' ישמעאל: וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כג) - מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות.
קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף - רבי יוחנן אמר: קול ה' נחלק לשבעה קולות, והם נחלקים לשבעים לשון וכו'.
רבנן אמרו: שלא היה לו בת קול. (כשאדם קורא לחברו, יש לקולו בת קול; והקול שהיה יוצא מפי הקב"ה לא היה לקולו בת קול).
יצא קול ראשון והשמים והארץ רעשו ממנו, והימים והנהרות ברחו, ההרים והגבעות נתמוטטו, וכל האילנות כרעו, והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם, וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות עמדו עמהם בהר סיני.
כיצד - היה הקב"ה מדבר והקול יוצא ומחזר בכל העולם. ישראל שומעים את הקול בא להם מן הדרום - והיו רצים לדרום לקבל את הקול; משם נהפך להם לצפון, והיו רצים לצפון. נהפך להם למזרח, והיו רצים למזרח. נהפך להם למערב, והיו רצים למערב. נהפך להם מן השמים והיו תולים עיניהם לשמים; והיה הקול נהפך להם מן הארץ, והיו ישראל אומרים זה לזה וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה (איוב כח).
תורה שלמה
בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרהּ למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה - אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה באותה שעה.
מאחר שׁלְמדהּ מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, אכתוב אותה להם (אף את אותה תורה ששמע בעל פה)? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם - ויהיו בזויים באומות; אלא המקרא אני נותן להם במכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישתעבדו בהם, יהיו מובדלים מהם.
דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה, שנאמר (שיר השירים א): כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין 'שלום' בעירך? אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּח ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (קושר כתרים - מעטר אותן בתגים. ונתירא משה להפסיק באמירת 'שלום', לעזרני - רמז לכח של תורה שבעל פה שנתן למשה). כבוד התורה
מנהגו של עולם:
שר בשר ודם גוזר גזרה, ספק מקיְּמין אותה ספק אין מקימין אותה. ואם תמצי לומר מקימין אותה - בחייו מקימין אותה, במותו אין מקימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזרות ותקן כמה תקנות - וקיָּמות הן לעולם ולעולמי עולמים.
אין התורה נלמדת אלא בבית התלמוד. שאל ר' שמואל בר' נחמן את ר' יונתן בן אלעזר שהיה עומד בשוק, אמר לו: שנה לי פרק אחד. אמר לו: לך לבית התלמוד ואשנה אותך שם. אמר לו: רבי, לא למדתני: חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה (משלי א)? אמר לו: אין אתה יודע לקרות ואין אתה יודע לדרוש. מהו חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה? - בחוצה של תורה. המרגלית היכן נמכרת? בחוצהּ (בחנות שבשוק מוכרי אבנים טובות). כך התורה בחוץ שלה היא נאמרת. מהו בָּרְחֹבוֹת? במקום שמרחיבין לה. והיכן מרחיבין לה? בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. לכך נאמר (שם): בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ.
עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם:
אנכי - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר. וכתוב (ישעיה ס): וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם.
לא יהיה לך - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אמר הקב"ה: היֵה מבדיל ביני ובין עבודה זרה, שנקראה מים מכונסים, כדכתיב (ירמיה ב): אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם.
לא תשא - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם. אמר הקב"ה: המים חלקו לי כבוד ופנו את עצמם, ואין אתם חולקים לי כבוד מלִשׁבע בשמי לשקר.
זכור - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ. אמר הקב"ה: מה שתאכל בשבת - מוקיר לי. שלא נברא העולם, אלא שלא יהו חוטאים ויהיו חיים לעולם ואוכלים גידולי הארץ.
כבד - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. אמר הקב"ה: הא בראתי לך שני מאורות: אביך ואמך, הוי זהיר בכבודם.
לא תרצח - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. אמר הקב"ה: אל תהיו כדגים הללו, שהגדולים בולעים את הקטנים וכו'.
לא תנאף - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ וגו'. אמר הקב"ה: הא בראתי לך זוגך, כל אחד ואחד ידבק בזוגו, במינו.
לא תגנב - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע וגו'. אמר הקב"ה: אחד מכם אל יפשוט בגנבה ובממון חברו, אלא מן ההפקר כעשבים הללו וכו'.
לא תענה - כנגד וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם וגו'. אמר הקב"ה: הא בראתי לך חברך בדמותי ונתחברת ודמית לצלמי, לא תעיד על חברך עדות שקר.
לא תחמוד - כנגד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. אמר הקב"ה: הא בראתי לך זוגך, כל אחד ואחד מכם ידבק בזוגו, לא יחמוד גבר מכם אשת חברו.
אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ - מלמד שראו פנים שעתיד לשלם לצדיקים לעתיד לבוא כו'. אֵ-ל קַנָּא - מלמד שראו פנים עתידות ליפרע מן הרשעים לעתיד לבוא.
פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים - והכתיב: וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת - הא כיצד? כאן כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.
כתוב אחד אומר: פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים וכתוב אחד אומר (יחזקאל יח): בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן - אם היו אבות זכאין, תולה להן; ואם לאו אין תולה להן.
לֹא תִשָּׂא וגו'. אל תמהר לישבע שקר ואל תהי שבועה שגורה בפיך, שכל המרגיל עצמו להשבע, אף פעמים שלא ירצה להשבע, לשונו מרגילתו לשבועה. לכך אפילו באמת, אין אדם רשאי לישבע. כי כשמרגיל לשונו לישבע, נשבע היום ונשבע למחר ונעשית שבועה שגורה בפיו וקלה בעיניו. וכל המחלל שמו של הקב"ה ונשבע לשקר או אפילו באמת, סופו שהקב"ה מגלה רשעו וענשו לכל האדם, אוי לו בעולם הזה ואוי לו בעולם הבא.
זכור את יום השבת לקדשו זכור ושמור - שניהם נאמרו בדִּבור אחד, מה שאי אפשר לפה לדבר ומה שאי אפשר לאוזן לשמוע, וכן הוא אומר: וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. ואומר (תהלים סב): אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי. זכור - זכרהו על הכוס. מכאן שמקדשין על הכוס של יין. דבר אחר: זכור ושמור - זכרהּ עד שלא תכנס, ושמרה משתכנס. מכאן שמוסיפין מחול על הקֹּדשׁ בכניסתה וביציאתה. דבר אחר: זכור - רבי יהודה בן בתירה אומר: מנין שכשאתה מונה, הוי מונה: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, רביעי בשבת, חמשי בשבת, וערב שבת - תלמוד לומר זכור. שמאי הזקן אומר: 'זכרה' עד שלא תבוא, ו'שמרה' משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון השבת זז מפיו. לקח חפץ טוב, אמר, זה לשבת. ואמרו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת: מצא בהמה נאה, אומר, זו לכבוד שבת; מצא אחרת נאה ממנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים, דכתיב (תהלים סח): בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם. (לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת). לקדשו - במה אתה מקדשו? במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. שלא תהא סעודתך של שבת כסעודת החול, ולא עטיפתך של שבת כעטיפתך בחול. ומנין שאפילו עני לא יהא מאכלו של שבת כמאכל החול? תלמוד לומר: זָכוֹר.
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד - רבי אומר: הרי זו גזרה (=מצוה) אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה (בששת הימים).
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ - מלמד כשם שהתורה נִתנה בברית, כך המלאכה נִתנה בברית. שנאמר: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד. ומכיון שנאמר שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד מה תלמוד לומר: וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ? אלא להביא מי שיש לו חצרות או שדות חרבות (אף שאין לו צורך במלאכה לצורך פרנסתו) - ילך ויעסוק בהן, מפני שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה.
אמר לו רבי יוסי: מה אני צריך, והלא כבר נאמר (תהלים מט) וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין - לא לן כבודו עמו אלא בטל כבודו, כבהמות נדמו? אמר לו: הן, הגזרה היתה מערב שבת ולא לן עד שנגזרה עליו גזרה, ולא לקה עד מוצאי שבת.
