ויצא: ריבוי הנשים של יעקב אבינו וחרם דרבנו גרשום

הקדמה: "הנורמליות" של יצחק- ארץ אחת, שם אחד, אישה אחת

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה' וַיֹּ֖אמֶר אַל־תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָה שְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ. ...

נשאלת השאלה: למה אצל אברהם זה בסדר שהוא רצה לרדת למצרים, הקדוש ברוך הוא לא עוצר אותו, ואילו אצל יצחק זה לא בסדר עד כדי שהקדוש ברוך הוא גם עוצר אותו?  כנראה שיש משהו שהוא אופייני ליצחק לעומת מה שאופייני לאברהם. 

אצל יצחק אנחנו מוצאים דבר מעניין - יש לו רק שם אחד. לאברהם קוראים בהתחלה אברם ואחר כך אברהם. אצל יעקב עוד יותר - הוא שינה שם מיעקב לישראל ומישראל לישורון. גם מספר הנשים ייחודי אצל יצחק. לאברהם יש שלוש נשים - שרה, הגר, קטורה; אצל יעקב ארבע נשים - לאה, רחל, בלהה, זילפה; ואילו ליצחק אישה אחת. 

ליצחק שם אחד, אישה אחת וממילא יש לו רק ארץ אחת. יצחק הוא האדם השלם. כלומר, ברגע שלאדם יש שתי ארצות או שתי שמות או שתי נשים זה אומר שיש לו זהות לא לגמרי מאוחדת. אבל יצחק בגלל שהוא מידת הדין לכן הוא עם כֻּלִּיּוּת, הוא מוחלט, הוא מוכן להקריב גם את כולו, את כל האיברים שלו הוא מוכן להקריב. זאת אומרת שאצל יצחק אבינו לא שייכת דואליות. לכן אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה לא יורד מצרימה! אחרים יכולים, אתה לא. 

אז מה תעשה? "שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ!". 

מה זה "שְׁכֹן"? אומרים חז"ל שהביטוי "שְׁכֹן" משמעותו שיצחק צריך לַיָּשֵׁב, כלומר לנטוע ולזרוע וכדומה: "הווה זורע, הווה נוטע, הווה נציב".

נשאלת השאלה מה זה טוב, הרי עדיין אין אומה, אין עם ישראל, בשביל מה לך לנטוע? לומד מכאן הנצי"ב מוולוז'ין שכל מה שניתן להשתדל ולעשות על מנת להשיב את ארץ ישראל לעם ישראל צריך לעשות! מדובר על התקופה של ההתישבויות (הקמת המושבות פתח תקווה וכו'), של "חובבי ציון", של ההשתדלויות של הברון רוטשילד לעזור, מקווה ישראל וכו'. אתה אמנם מיעוט עכשיו בארץ ישראל, אומר הנצי"ב, אבל אף על פי כן עליך להשתדל ולנטוע כפי שהקדוש ברוך הוא ציווה את יצחק. [הווה נצי"ב…]

זה גם אומר שכנראה יש לזה ערך סגולי. פעולה של נטיעת עץ על ידי צדיק זה נותן ערך אחר כך לכל נטיעות העצים של אלה שאינם דווקא צדיקים.

(תמלול השיעור היומי,ספר בראשית , הרב אורי שרקי , פרשת תולדות ,פרק כ"ו ,בראשית 160)

פרק א: איך יתכן שיעקב נשא שתי אחיות והרי ידוע שהאבות קיימו את התורה כולה עוד לפני שניתנה?

0.עשה כן לכתחילה:

א.יעקב הוא מידת התפארת- חסד ודין באיזון ולכן נשא 2 אחיות שמייצגות בצורה מושלמת את 2 המידות - האחת  רובה חסד והשניה רובה דין{ שמעתי מהרב רוזנבלום}:

וּכְנֶגֶד אֵלֶּה הַחֲסָדִים הַמְגֻלִּים יוֹצֵאת רָחֵל וְלֵאָה יוֹצֵאת כְּנֶגֶד הַמְכֻסִּים מִשּׁוּם הָכִי לֵאָה הַיּוֹצֵאת אֲחוֹרֵי הַמְכֻסִּים דִּינֶיהָ קָשִׁים וְרָחֵל הַיּוֹצֵאת אֲחוֹרֵי הַמְגֻלִּים וְלִפְעָמִים מִתְגַּלֶּה חֶסֶד הַתִּפְאֶרֶת בִּשְׁלֵמוּת. וְאָז

(ספר מעגלי צדק אות ק )

(כב) אנשי אמת בדיוקנא וכו': אפן ג'. אנשי אמת, בצורת החוטם, שהוא רוח הקדש, והוא תפארת, הוא חוטם מלשון חותם, דהיינו חותם אמת. החוטם ה"ס יעקב השלם, שהוא תפארת, ויש לו ב' פנים כנגד לאה ורחל, דהיינו כנגד ב' מלכיות דז"א, שהמלכות שלמעלה מחזה נקראת לאה, ומלכות שלמטה מחזה נקראת רחל. וכן בראש, החוטם הוא כנגד יעקב שהוא ז"א, ופן הא' הימני הוא כנגד לאה, ופן השמאלי הוא כנגד רחל. גם אלו הם פנים של רחמים, הכוללים חסד ודין, שהם לבן ואדום, מצד החסד והגבורה. אשר פן הא' הוא חסד, ופן הב' הוא גבורה.‏

(ספר הסולם על זהר חדש - פרשת יתרו )

ב.לבלבל את השטן שלא יחשוב שמזה יכול לצאת עם ישראל:

מוכרח היה יעקב ליקח ב' אחיות, כדי לבלבל לשטן שלא יקטרג בלידת השבטים הקדושים, שבראותו שיעקב נושא ב' אחיות אינו נותן דעתו לקטרג כדי לעכב, בסוברו שאין דבר טוב יוצא מזיווג זה כיון שבא באיסור

(מדרש תלפיות, ערך "יעקב")

1.לא נתחייב מן הדין עד למתן תורה:

ויתן לו [את] רחל בתו [לו] לאשה – שלא תאמר נשואין הללו הן בעבירה, אלא אשה בהיתר ובכושר, שעדיין לא נצטוו על שתי אחיות, ומשנתנה תורה נתחדשה הלכה:

(מדרש שכל טוב,שם)

2.הוראת שעה מיוחדת( לאורח מתן תורה להראת שעה צריך סנהדרין):

לכן כשהשיג יעקב אבינו ע"ה. שלפי שורש נשמתו יגרום תקונים גדולים בכחות ועולמות העליונים אם ישא השתי אחיות אלו רחל ולאה. והמה יבנו שתיהן את בית ישראל. יגע כמה יגיעות ועבודות להשיגם שינשאו לו. וכן הענין בעמרם שנשא יוכבד דודתו שיצאו ממנה משה אהרן ומרים:

(ספר נפש החיים - שער א - פרק כא )

3.האבות קיימו רק מצוות עשה אבל לא קיימו גם מצוות לא תעשה:

 תדע שהרי יעקב נשא ב' אחיות ועמרם דודתו וא"כ מצות עריות לא קיימו ואיך קיימו מצות שחיטה, אלא בודאי על כרחך מצות עשה קיימו ומצות לא תעשה לא היו צריכים לקיים. אמנם אברהם שנאמר עליו וישמור משמרתי מצוותי חקותי ותורותי ודרשו ז"ל (קידושין פ"ב א') שהיה מקיים כל התורה כלה, בודאי שאני אברהם שהיה ראוי לזה שיקבל עליו התורה בכללה, ודבר זה ידוע לחכמים ונבונים מה שנקראת תורת חסד וכדכתיב (משלי ל"א) ותורת חסד על לשונה ובשביל זה ראוי לשמירת התורה בכלל.

(מהר"ל חדושי אגדות על חולין דף צא/א )

4.רחל ולאה נתגיירו וממילא אינם עוד בגדר אחיות ובטח שלא מאותה אם ולכן זה אפילו לא מדרבנן:

ויתן לו את רחל – וא״ת: איך נשא יעקב אבינו שתי אחיות בחייהן הרי קיים את כל התורה כלה. אלא אמרו רבותינו: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ויש אומרים: לאה ורחל משתי נשים היו וגר אין בניו מתיחסים אלא אחר האם כדנפקא לן מכי יסיר את בנך (דברים ז׳:ד׳) ולכך הותרו ליעקב.

(חזקוני,שם)

5.קיום המצוות לפני נתינתן היה רק בארץ ישראל( וממילא מובן למה מתה רחל בכניסה לארץ)

ויש לשאול: אם כן, איך הקים יעקב מצבה (בראשית כ״ח:י״ח, ל״ה:י״ד), ונשא שתי אחיות, וכדעת רבותינו (בראשית רבה ע״ד:י״א) ארבע, ועמרם נשא דודתו (שמות ו׳:כ׳), ומשה רבינו הקים שתים עשרה מצבה (שמות כ״ד:ד׳). והיאך איפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה שאסר אברהם אביהם על עצמו, וקבע לו השם שכר על הדבר, והוא יצוה את בניו ואת ביתו אחריו (בראשית י״ח:י״ט) ללכת בדרכיו. וביעקב דרשו (בראשית רבה ע״ט:ו׳): ששמר את השבת וקבע תחומין. ואיפשר שיהיה זה בשבת מפני שהיא שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי ברכות א׳:ה׳) שהיא מעידה על מעשה בראשית.

והנראה אלי בדעת רבותינו: שלמד אברהם אבינו כל התורה כולה ברוח הקדש, ועסק בה ובטעמי מצותיה וסודותיה, ושימר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה, ושמירתו אותה היה בארץ בלבד. ויעקב בחוצה לארץ נשא האחיות, וכן עמרם. כי המצות משפט אלהי הארץ הן, אף על פי שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום, וכבר רמזו רבותינו הסוד הזה (ספרא ויקרא כ״ה:ל״ח), ואני אעירך בו בעזרת השם (רמב״ן ויקרא י״ח:כ״ה, רמב״ן דברים י״א:י״ח). והמצבה מצוה שנתחדשה בזמן ידוע, כמו שדרשו (ספרי דברים ט״ז:כ״ב) באשר שנא י״י אלהיך (דברים ט״ז:כ״ב) – ששנאה אחרי היותה אהובה בימי האבות. וביוסף דרשו (בראשית רבה צ״ב:ד׳) שהיה משמר את השבת אפילו במצרים, מפני שהוא שקול כנגד כל המצות לפי שהוא עדות על חדוש העולם. והיה עושה כן ללמד לבניו אמונת בריאת העולם, להוציא מלבם כונת עבודה זרה ודעות המצרים, וזאת כונתם.

(רמב"ן, בראשית כו, ה)

6.שלא יעבור על הנהגת בני נח שלא לצער ולא לרמות:

בנוסף למצוות שעליהן נצטוו בני נח, יש מספר ענינים שכל בני נח קבלו על עצמם, כדברי רש"י 'שהאומות גדרו את עצמן מן העריות על ידי המבול' (בראשית לד, ז), והכוונה בכך היא שהם סייגו עצמם גם מאיסורי עריות אשר עליהם לא נצטוו. בכך מובנים בפשטות דברי רש"י במקום אחר (שם יא, לב): 'שלא יהא הדבר מפורסם לכל, ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו', למרות שעל כיבוד אב נצטוו רק במרה (רש"י שמות כד, ג), כי כיבוד אב היתה אחת ההנהגות הטובות שהם קבלו על עצמם. ...אחת ההנהגות הטובות שקבלו על עצמן האומות היתה להימנע מרמיה זה את זה. כמוכח מטענת יעקב אל לבן: 'ולמה רמיתני' (כט, כה), עד שאפילו לבן הרמאי היה מוכרח להצטדק בתירוץ של 'לא יעשה כן במקומנו' (כט, כו). לפי זה מובן מדוע נשא יעקב את רחל, למרות האיסור של 'ואשה אל אחתה לא תקח' (ויקרא יח, יח), כי לפני כן הבטיח יעקב לשאת את רחל, ואף נתן לה סימנים (רש"י כט, כה), ואילו לא היה מקיים את הבטחתו היתה זו רמיה, ובמיוחד כאשר כתוצאה מכך היה חשש שהיא תפול בגורלו של עשו, דבר שהיה גורם לה לצער עצום (רש"י ל, כב). לכן מובן שהחומרה של שמירת הלאו 'ואשה אל אחתה לא תקח', אשר עליו עדיין לא נצטוו, אינה יכולה לדחות את איסור הרמיה...

אחת ההוראות הנלמדות מכך לכל יהודי היא: כאשר הוא חפץ להחמיר על עצמו ולהדר, עליו לוודא בראש ובראשונה שלא יהא זה על חשבון אחרים

(לקוטי שיחות" כרך ה עמ' 143-150)

7.כדי שלא יגיע למצב שלא מקיים מצוות אביו לשאת אחת מבנות לבן:

יש לומר כי אי אפשר היה לו ליעקב להינצל מאיסור שתי אחיות שעתידה תורה לאסור, כי באמת רחל נתקדשה לו מן הדין, בשכר שבע שנים, כמו שאמר: 'הבה את אשתי' (כט, כא), דהיינו שנתקדשה לי כבר, והיא אשתי בשכר שבע שנים... אך כיון... שלבני נח לא נאסרו שתי אחיות, הרי גם לאה התקדשה לו... ולא היו קדושי לאה קדושי טעות. ואף אם היה מגרש אחת מהן לא היה יכול לקיים דבר שעתידה התורה לאסור... איזו מהן שהיה מגרש – היתה השניה אחות גרושתו, כיון שבאמת שתיהן היו מקודשות לו. ושתיהן ודאי אי אפשר היה לו לגרש

(חידושי אגדות סנהדין יט, ע"ב)

"ושתיהן ודאי אי אפשר היה לו לגרש"? מדוע אי אפשר היה לו לגרש את שתיהן?

         נראה שכוונתו היא שכיון שאביו ציוה אותו לשאת אשה מבנות לבן, אי אפשר היה לו לעבור על ציווי אביו בגלל החמרתו על עצמו לקיים את מה שהתורה עתידה לאסור!

(הרב איתן שנדרופי, מאמר " כיצד יתכן שיעקב אבינו נשא שתי אחיות?")

פרק ב: הרן , זרעו והקשר למצה

1.זכותו של הרן - אבי האמהות- שרה רבקה רחל ולאה:

א.מה הסוד של האות נ ההפוכה של חרן?

ואגב נדקדק איזה דקדוקים בפרשה זו דלך לך. וימת תרח בחרן (בראשית יא, לב), פרש"י נו"ן הפוכה כו', צריך ביאור מהו הסוד של 'נ' הלזו. 

ב.בשביל מה לקח אברהם את לוט עימו לכל מקום( ארץ כנען ואח"כ למצרים) והרי היה הדבר לכאורה לרעתו?

עוד צריך התבוננות כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך לקח את לוט עמו, למה, והלא כתיב (עי' דה"ב כ, לז), בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך, וגם כל זמן שהיה לוט עמו היתה השכינה פירשה מאברהם אבינו כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית יג, יד), וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו. 

ג.איך לוט מקיים מצוות מצות ועוד לפני שנצטוו על כך ב"י?

עוד יש עיון גדול בענין לוט פרשת וירא, ומצות אפה ויאכלו, פירש"י מצות אפה פסח היה. ויש לתמוה וכי לוט היה צדיק כל כך לקיים מצוה דמצות, ועדיין לא נצטוו אף זרע אברהם, והלא הוא שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם, ואמר אי אפשי באברהם ובאלהיו כמו שפרש רש"י בפסוק ויסע לוט מקדם. 

ד.מדוע כל  האמהות יצאו דווקא מהרן( שרה רבקה רחל לאה וגם רות)?

ועוד צריך השקפה גדולה להתבונן במעשה הש"י שהוציא כל הנשים צדקניות אמותינו הקדושות מהרן אבי לוט, והוא כי שרה היתה בת הרן כמו שפרשו רבותינו ז"ל יסכה היא שרה, והרן היה אבי מלכה שילדה לנחור את בתואל שהוליד את רבקה, וגם הוליד את לבן שרחל ולאה היו בנותיו. וכן רות המואביה שהיא אם למלכות בית דוד ומשיח יצא מלוט בן הרן. בודאי מי יוכל לעמוד בסוד אלוה, מכל מקום אחוה דעתי על כל הנ"ל עד מקום שיד שכלי מגעת:

ה.אברהם אבינו פרסם בעולם שהש"י מנהיג העולם והוא המציאות היחידה שקדמה לכל העולם(קדמון לכל דבר אשר נברא):

ומתחלה אקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב), אמר ר"ל, ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר, והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן. כבר כתבתי כי שלושה האבות פירסמו שלושה עיקרים. ואברהם אבינו פירסם מציאות הש"י ושהוא מנהיג את העולם, והוא ביאור המדרש שרמזתי לעיל פרשת לך לך (ב"ר לט, א), אמר רבי יצחק, משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אמר תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם. כי חדוש העולם שהיה בחסד דהיינו בנדבה ורצון היה בשביל אברהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זח"א ד, א), אלה תולדות השמים והארץ 'בהבראם' 'באברהם', ומחידוש העולם נודע מציאות הש"י, כמו שכתב הרב המורה חלק השני פרק י"ג וזה לשונו, דע כל מי שיאמין בתורת משה רבינו ע"ה הוא שהעולם בכללו רצה לומר כל שנמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר ההעדר המוחלט, והש"י המציאו אחר ההעדר הגמור, והש"י לבד היה נמצא ולא דבר בלעדו, לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואחר כך המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם חפצו ורצונו לא מדבר כו' עד וזהו סוד תורת משה רבינו ע"ה. והוא שנית ליסוד הייחוד לא יעלה בידך זולת זה. עוד כתב בחלק ראשון פרק ע"א וזה לשונו, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק, וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו, אבל חדשו זולתו, ומחדש העולם הוא הש"י כו'. הרי ביאור הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות הש"י במושכל הראשון:

ו.הרן נמצא בין אברהם לנמרוד מבחינה אמונית:

ועתה בנדון זה אבאר מהו ענין נמרוד שצוה להשליך את אברהם לכבשן האש, ומהו ענין הרן שהיה תולה בספק והיה אומר אם אברהם נוצח אני משלו, ואם נמרוד כו', כמו שהביא רש"י מדרש רז"ל (מד"ר לח, יט). 

ז.נמרוד האמין שהיה משהו לפני בריאת העולם שהוא עץ הדעת שממנו אכל ה' וברא את העולם:

נמרוד כפר במציאות הש"י, ומכל שכן שלא האמין בחידוש העולם שיהיה העולם מחודש ממחדש שיהא ביכולתו לשנות הטבע, רק האמין שהעולם קדמון. והלך בדרך שהלך אדם הראשון בעת פיתוי הנחש, שהאמין לדברי הנחש שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם, שהניח הקדמה שיש חומר קדום לעולם שנברא ממנו, דהיינו עץ הדעת. ובענין זה נתלבש נמרוד בלבוש אדם קדמאה, שקיבל זוהמא זו שהוסת אז אדם הראשון מהנחש הקדמוני, באותו הדעת נשאר נמרוד. ונתבאר הענין הזה בזוהר פרשת נח (עג, ב) וזה לשונו, הוא היה גבור ציד לפני ה' וגו', תא חזי הוא היה גבור תקיף לבושוי דאדם קדמאה הוה לביש, והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו. אמר ר' אלעזר, נמרוד הוה מפתה לברייתא למהך בתר פולחן עבודה זרה. והוא שליט באינון לבושין על כל בני עלמא, ונצח בני עלמא, והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרון שמיה נמרוד, דמרד במלכא עילאה לעילא. דבר אחר, דמרד בעילאי ומרד בתתאי. באינון לבושין שליט על כל שאר בני עלמא ומליך בהו, ומרד במאריה ואמר דאיהו שליטא בעלמא. והוה מפתי לברייתא אבתריה עד דמשך בני נשא למיפק מבתר פולחנא דמריה עלמא. אמר רבי שמעון, באלין לבושין ידעין בהו חברייא רזא עילאה, עכ"ל. ועיין בילקוט שהביא גם כן בפרקי רבי אליעזר:

ח.אברהם- מאמין מוחלט, נמרוד- כופר מוחלט, הרן- מאמין שה' ברא הכל וקדםלכל אבל לא מאמין בהשגחה שמשיח היום על העולם:

נמצא שאברהם ונמרוד היו שני הפכים, הרן ממוצע, כי היה מאמין שיש מחדש שחידש עולם והוא הש"י, רק היה מסופק בהשגחה ובבחירה של בני אדם, כי היה חושב ודאי הש"י שהוא אלוה חידש העולם יש מאין בנדבה כדי להטיב לזולתו, אבל לאחר שחדשו נוכל לומר שעזבו לבני אדם לעשות בו כרצונו איש ואיש, ואין מי שיאמר לו מה תעשה. כי אף שנדבק הרן במקצת בקדושה, מכל מקום לא היה דביקתו כל כך גדול, והיה גם כן מהפירוד. וסוד זה נרמז במה שאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', וצירוף 'נהר' הוא 'הרן', והבן זה:

ט.הרן האמין בסוד המצה שיצירתה לא תליוה במשהו קודם(שאור) בנגיוד לחמץ שצריך משהו קודם(שאור) כדי שיחמיץ:

והנה הרן האמין בסוד מצה, שהמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשית בלי התחלת שאור, והוא נעשית בחפזון בלתי הקדמות לה עיסה אחרת שתלקח ממנו, לרמוז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה, מה שאין כן החמץ שלא יהיה לפי המורגל כי אם על ידי שאור, ואותו שאור מעיסה אחרת ואחרת מאחרת כו'. 

י.איסור חמץ אפילו במשהו שלא ח"ו נאמין שהיה חומר כלשהו שקדם לעולם 

על כן נצטוינו שלא לאכול חמץ שבעת ימים כנגד שבעה ימי בראשית, ואיסור חמץ במשהו, כי האמונה האמיתית שלא היה חומר קדום אפילו משהו. וזהו הטעם שאין החיוב באכילת מצה רק הלילה ראשונה ואחר כך כל שבעה רשות, כי לא היה החידוש מאין המוחלט רק ברגע הראשונה מהבריאה שהוא ההיולי, ואחר כך יצאו הדברים מכח אל הפועל. 

יא.ההפרש בין חמץ למצה הוא ההפרש בין חרן להרן, הפרש קטן במשהו:

ועל כן אין חילוק בין חמץ למצה רק המשהו, דהיינו בין 'ח' ל'ה'. וזה החילוק יש בין ה רן ל ח רן, וזהו שכתוב, וימת תרח בחרן, ועד תרח היה חרון אף כמו שפרש רש"י, כי תרח קבל לנמרוד על אברהם אבינו, והרן מת על פני תרח אביו. הרי לך כי הרן היה דבק בסוד מצה, אבל לא היה דביקתו בסוד פסח שמורה על מציאות הש"י והשגחתו להרע ולהטיב ולהכניע כל זדים, כמו שהכניע שר של מצרים שהוא גדול על כל השרים ובכור למרכבה, כי הוא מרכבת המשנה להשגיח הש"י בתחתונים לתת להם כדרכיהם:

יב.בזכות דבקותו של הרן בעיקרון היסודי העומד מאחורי המצה זכה שיצאו ממנו הנשים הצדקניות (האמהות) ורות( אמו של משיח) שבזוכתן נגאלו ממצרים:

ומאחר שנדבק הרן בסוד מצה, ומצה רומז על חירות יציאת מצרים אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. והנה רז"ל אמרו (סוטה יא, ב) שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, זהו סוד שיצאו הנשים הצדקניות מן הרן. וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה דעתיד מתייחס בגאולה דמצרים, כמו שנאמר (עי' מיכה ז, טו), אראנו נפלאות כימי צאתך ממצרים, ובניסן נגאלנו ועתידין להגאל. 

יג.הנון ההפוכה של חרן תוקנה ע"י נ פעמים שמוזכרת יציאת מצרים בתורה:

והנה כתיב וימת תרח בחרן, ושם הנו"ן הפוכה, ואות הנו"ן נתקנה בחמישים פעמים יציאת מצרים המוזכר בתורה. וזהו שכתוב אחריו, ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו', שציווהו לילך לארץ מצרים. ולקח עמו את לוט בן הרן, כי גם להרן היתה אחיזה זו, ולוט בן הרן אפה מצות. 

יד.לאור - אור כשדים, הנר- אותיות הרן רק החיסרון שהיה לו נטיה אחת לצד מצרים שלא האמין בהשגחה:

ועל ענין זה של הרן יש רמז בדברי רז"ל במה שאמרו בדיקת חמץ לאור הנר, אור רומז לאור כשדים שהושלך שם הרן, 'הנר' אותיות 'הרן'. ומאחר שהיה ל'הרן' גם כן נטיה בבחינה אחת לדעת מצרים, דהיינו שלא האמין בהשגחה, לכך נרמז הפסוק באבוד רשעים 'רנה', 'רנה' אותיות 'הרן', ובאיבוד מצרים כתיב אז ישיר וגו':

הרי מבואר סוד אברהם ונמרוד והרן, אשר כל זה סובב והולך, כי אברהם אבינו נגד עיקר מציאות הש"י, ונמרוד הוא הפוכו כפר בכל, והרן ממוצע האמין בחידוש יש מאין, אבל לא בהשגחה. תרח שקבל לנמרוד היה כופר כנמרוד, ולא ממש כנמרוד, כי האמין בבריאה אבל לא בחידוש יש מאין, רק היה חומר קדום, וזהו הנקודה שבין 'ח' ל'ה', וזהו וימת תרח ב ח רן. וכמו שיש חלוק בין ה רן ל ח רן נקודה, כמו כן בין חמץ למצה. 

טו.בנות חת שרבקה קצה בהם הכוונה לרמוז על ח החמץ בנגוד לבנות הרן:

ו'חמץ' הוא הקליפה סוד מצח אשה זונה, וזה רמז קצתי בחיי מפני בנות 'חת'. כי ארור כנען והוא בא מצד הנחש הארור שראה אותה ערום ונתאוה, כי הנחש דבוק במצח אשה זונה לילית, וזהו החמץ היפך המצה, שה'ה' נתהפכה ל'חת', זהו קצתי בחיי מפני בנות 'חת':

טז.אברהם פירסם בעולם 3 עקרונות יסוד-מציאות ה', שכר ועונש ותורה מן השמים:

ואמרו וימת תרח בחרן 'נ' הפוכה, עד אברהם היה חרון אף. כבר כתבתי עיקר מציאות הש"י כולל כל עיקרים הוא, על ידי עיקר התורה האוחז במציאות הש"י, כי היא כולה שמותיו יתברך, ואח"כ אוחזת בעיקר השלישי שכר ועונש שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. וענין נ' שערי בינה מתגלים בסודות התורה, על כן נתהפכה ה'נ' של חרון אף הרומזת ל'נ' נ פלה שלא הוזכר באשרי ל'נ' של שערי בינה, שנתפרסם במצרים ג' העיקרים. ואברהם אבינו הכוללם אמר לו הקב"ה לך לך צא וכבוש הדרך כו', והלך למצרים. ואמרו רז"ל (פסחים קיז, ב), ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם, שנתפרסם מציאות הש"י על ידו, זהו שהזכיר גדול כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים (שמות יח, יא). ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, כי הוא הודיע דאית דין ואית דיין, ועל זה מסר נפשו, וזהו עיקר שכר ועונש. וכבר כתבתי כי אף העונש הוא מצד טובו יתברך, וכשם שמברכין כו' בעבור ישמעו ויראו ולא יזידון, זהו שאמר ואברכך שאומרים אלהי יצחק, על דרך את הברכה אשר תשמעו. ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב, עיקר תורה מן השמים, כמו שנאמר (דברים ד, לג), הנהיה כדבר הגדול הזה השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. 

יז.מגן- מציאות ה', שכר ועונש ותורה מן השמים:

ואברהם אבינו שפירסם כל השלושה כדפירשתי על כן בו חותמין. וחותמין מגן אברהם, בתיבת מגן רמוזין שלשתן, מציאות הש"י כדכתיב (תהלים ג, ד), ואתה ה' מגן בעדי, תורה אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים (שה"ש ד, ד), נרמז שכר ועונש, במידת הדין כתיב (תהלים ז, יא), מגיני על אלהים, במדת הרחמים כתיב (שמ"ב כב, ג), מגיני וקרן ישעי, ותשובה ומעשים טובים כתריס כו'. 

גם מג"ן ראשי תיבות מ ציאת השם ג ן עדן ג יהנם 'נ' שערי בינה. והנה למדו החתימה מן והיה ברכה, 

יח. התיקון של  הנון ההפוכה ב-50(נון) איזכורים של יציאת מצרים שתיקנה את החרון של חרן, תרח ונמרוד:

כבר כתבתי כי 'נ' הפוכה דחרן חרון אף נתהפכה לטוב על ידי אברהם אבינו, ואת הנפש אשר עשו בחרן הפך וימת כו'. והנה נתקנה במצרים נ' שערי בינה נ' פעמים יציאת מצרים בתורה:

יט.ה"לך" של אברהם הופך ל"כל" של האבות וביחד 100 כמניין הברכות בכל יום והמספר 100 הקשור בכל אחד מהאבות:

ומתחלה אקדים ענין אור ישר ואור חוזר, שהוזכר באריכות בפרדס שהאור החוזר הוא כמו חותם המתהפך. ועוד האריך בביאור הפסוק (דה"א כט, יא), לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ. ופירוש הפסוק, לך היא הבינה ששם נ' שערים ומתפשטים עד הוד, ושם מתהפך תיבת 'לך' נעשה 'כל'. ואז נון הפוכה לטובה סוד התאחדות האור הישר והתהפכות האור. ונראה שאלו המאה, דהיינו 'לך' 'כל' הם סוד מאה ברכות. ומצינו שהקב"ה אמר לאברהם והיה ברכה - הברכות יהיו מסורות בידיך. וה' בירך את אברהם בכל, ומסרם ליצחק, ויצחק ליעקב, והם בכל מכל כל, ו'כל' הוא 'לך'. ורמז הקב"ה סוד המאה לאברהם אבינו לך לך עולה מאה, ומסרה ליצחק סוד מאה שערים ויברכהו ה', ויצחק ליעקב סוד מאה קשיטה, ורומזים למאה קישוטין דשכינה מסוד מאה ברכות, זהו סוד והיה ברכה, בך חותמין, כי הברכות מסורות בידך. והם מאה בסוד החותם המתהפכת מהנון שנתקנה על ידי אברהם אבינו, זהו בך חותמין. 

כ.עם ישראל יורד למצרים לפרסם את 3 עיקרי האמונה האמיתית בכל העולם:

הכלל העולה, אברהם אבינו הובטח להיות זרעו במצרים כדי שתתפרסם האמונה האמיתית בכל מכל כל:

(ספר השל"ה הקדוש - מסכת פסחים - דרוש שלישי יג-כא)

כא.פרעה הכחיש את 3 עיקרי האמונה האלה ולכן נענש ב-3 סטים של מכות- דצ"כ עד"ש באח"ב:

פרעה היה חולק על משה בשלושה שורשים:
א.יש אלוקים:
משה הניח מציאות סיבה ראשונה מחוייב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באמרו (שמות ד' ב) "לא ידעתי את ה'".
ב.יש השגחה אלוקית:
והשורש השני הוא, שמשה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ופרעה כחש זה באמרו (שם, באותו פסוק) "מי ה'?!".
ג.יש לאלוקים יכולת לשנות סדרי בראשית:
והשורש השלישי, שמשה הניח שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת, יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו ופרעה יכחישו באמרו (שם,שם) "מי ה' אשר אשמע בקולו", רצונו לומר: מה יכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו?
הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלשת השורשים האלה: לאמת מציאות האל - באו שלוש המכות הראשונות, לאמת השורש השני, ר"ל שיש שם אלוה משגיח ומנהיג - באו שלוש המכות השניות, ואמנם השלוש מכות האחרונות - באו לאמת השורש השלישי, והוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו.(אברבאנל,שם)

2.התורה רומזת שלוט אפה את המצות לא בגלל המלאכים וממילא בגלל שהוא המשכו של הרן:

ועוד יש לומר שעיקר ההוכחה היא מזה שנאמר ומצות אפה ולא כתוב ומצות אפה להם שהיינו שאפה מצות בלי קשר לאורחים אלא מצד שהיה פסח(תורה ופירושה , אשל אברהם, הרב אברהם אלישווילי, שם)

ועוד רמז הלשון ומצות אפה ולא ויאפה מצות שאת האפייה עשה עוד קודם לכן ולכן הלשון "אפה" שהיא מעין past perfect ועפולה שנעשה לפני שהכין להם" למלאכים משתה(ענ"ד)

3.הקשר של לוט , רבקה (וגם רחל ולאה)  והמצה- לא לקבל השפעה חיצונית

לכאורה נראה תמוה לציין את חג הפסח, שעניינו הוא יציאת מצרים, בימי אברהם אבינו עוד בטרם ירדו אבותינו למצרים. וראה לעיל (יח, י ד”ה כעת חיה) מה שכתבנו בעניין זה.

כאן אנו רואים שלא זו בלבד שציינו את חג הפסח אלא אף הקפידו לאכול מצות, ולכאורה אכילת מצות לא באה אלא זכר ליציאת מצרים עצמה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומה עניין לאכול מצות בימי אברהם ולוט?!

אך באמת ההיפך הוא הנכון. חז”ל לימדונו לומר בליל הסדר על המצות: “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”, רוצה לומר הקב”ה הוציא אותי ממצרים כדי שאוכל מצות! משמע שיש ערך עצמי לאכילת מצות שאינו תלוי ביציאת מצרים.

המצה היא האוכל הפשוט שלא קיבל השפעה חיצונית. המצה מסמלת את הצורך לעמוד בעולם בכוחות עצמיים בלא השפעה מתרבויות אחרות ומאומות העולם אלא מן הקב”ה בלבד. לא לחינם ברית המילה של אברהם אבינו נעשתה בפסח – כי בזכות המילה הופרד מכל האומות להיות קדוש לה’.

גם לוט במעשיו אלה יוצא מ’מצרים’. הוא יוצא מן ההשפעה החיצונית של אנשי סדום עליו ומוצא את העוז לעבור על חוקי סדום שהוא עצמו נבחר על מנת לשומרם ולאוכפם. הוא מכניס בביתו אורחים ומכבדם כפי שלמד בביתו של אברהם. בכך משתחרר לוט מכבלי האידאולוגיה של סדום, ובזאת מתבטאת יציאתו לחופשי כבן חורין, ולכן אותו יום פסח היה ועל כן אכל מצות.

(בעקבות רש"י,הרב שאול דוד בוצ'קו, שם)

4.לוט החמיץ את ההזדמנות להיות ממשיכו של אברהם ורק צאצאו הרחוק- דוד המלך יעשה את ההשלמה הזו כשיוולד מרות המואביה, שרה רבקה רחל ולאה- מימשו את ההזדמנות:

‏אברהם עומד ומשקיף אל פני סדום ולמורה, ודומה כי באה התורה ‏להשמיענו על רצונו הכמוס של אברהם, אברהם עומד, מצפה ומקווה ‏שמא כעת, לאחר שחרב (כמשמעו) כל עולמו של לוט - ישוב לוט ‏הביתה, לאוהל אברהם. אך שוב נכונה אכזבה לאברהם - אף כעת לא ‏שב לוט, אלא בוחר הוא לשבת במערה. שם מתרחש סיפור ביאת בנותיו ‏עליו, ובמעשה נורא זה של גילוי עריות מבינים אנו שאמנם ניצל לוט ‏מסדום, אך ה"סדומיות" נותרה בו, ולא לוט יהיה ממשיכו של אברהם ‏ויבשר את דבר ה' בעולם,

(את קולך שמעתי, הרב יהודה גלעד, ע"מ 212)

פרק ג: רבנו גרשום, תקנותיו והיחס אליהם בין האשכנזים והספרדים

1.רבנו גרשון- סוף עידן הגאונים- תחילת עידן הראשונים:

א.המעבר מגאונים לראשונים- מאור הגולה- ע"פ רש"י

אנחנו הסיטורית בסוף תקופת הגאונים, המרכז היהודי מבחינת ההלכה ידע סמכות הוא בבבל והנה באשכנז ואח"כ בצרפת צומח מרכז תורה מפואר, 3 הקהילות (מגנזא וורמייזא ושפירא)  היו תשתית להיווצרות מרכז יהודי תורני חדש...כמו גאוני בבל בסורא ובפומבדיתא, שלא רק הרבנים של המקום וראשי הישיבו ת אלא גם חלשו במכותם התורנית בשטח גדול על  קהילות יהודיות ואיחדו מנהגים והלכה , חלשו בסמכותם התורנית על שטח גדול אותו דבר גם באירופה , באשכנז....המרכז הדתי והלאומי לכל יהדות אירופה..

החכם הראשון המשמעותי הוא רבנו גרשום מהכונה מאור הגולה.הראשון שקרא לו כך הוא רש"י

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

ב.הרדיפות וכפיית הנצרות- גם בימיו של רבנו גרשום:

בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ("אור זרוע" בהלכות אבלות סימן תכח)

2. רש"י ורבנו גרשום:

א.רבותיו של רש"י היו תלמידי רבנו גרשום:

אביו רבי יצחק ירחי, וכן רבי יעקב בן יקר, רבי יצחק סגן לויה ורבי יצחק בן יהודה - תלמידי רבנו גרשום מאור הגולה

(אליבא דויקיפדיה)

ב.מאור הגולה- כינוי שנתן לו רש"י:

אין גדול כמותו להתיר... וכ"ש רבי' גרשום זכר צדיק וקדוש לברכה שמאיר עיני גולה וכולנו מפיו חיין וכל בני גלות אשכנז וכיתים תלמידי תלמידיו הן. (רש"י, תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כ"א).

ג.יש מסורת שרבנו גרשום קיבל מאחרון הגאונים- רב האי גאון ובשנה שנפטר רבנו גרשום נולד רש"י:

"ורבינו גרשם מ"ה קבל מרב האי ונפטר שנת ד' אלפים ות"ת ורש"י נולד באותו שנה ויחי ס"ה שנים ונפטר בשנת ד' אלפים ותתס"ה" (שו"ת מהרש"ל סימן כט, רבי שלמה לוריא (רש"ל או: מהרש"ל; ה'ר"ע 1510 – י"ב בכסלו ה'של"ד 7 בנובמבר 1573), היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, וממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16.-ויקיפדיה)

ד.רבנו גרשום- המייסד, רש"י- הממנף:

רבנו גרשום הוא זה שהניח את היסודות ליהדות אשכנז ורש"י יקח את יהדות אשכנז לשלב הבא..

(מתומלל מתוך פודקסט "קדמא" פרק 11: מי המציא את האשכנזים, נועם אשכולי הי"ו)

3.כמה מהתקנות המפורסמות של רבנו גרשום:

(1) איסור לשאת שתי נשים.
(2) איסור לגרש אישה בעל כורחה.
(3) איסור קריאה במכתב ששלח אדם אחר לחברו.
(4) איסור להזכיר לאנוסים שחזרו ליהדות את עברם (במקורות מעטים בלבד).
(הניסוח ע"פ אתר דעת)

4.תוקפם של תקנות רבנו גרשום- 

א.מכח הכינוס הגדול של חכמים:

למרות הגזירות והרדיפות שעברו באותה תקופה על קהילות אשכנז וצרפת, החלו חיי הציבור בעת ההיא להתארגן ולהתגבש. חכמי אותה תקופה ראו צורך לתקן תקנות המתאימות לדרישות זמנם ומקומם, לגדור פרצות בחומת הדת ובחיי החברה והמשפחה. ביוזמתו של רבינו גרשום ובעקבות מאמציו, התאספו הקהילות במגנצא. באסיפה זו התקבלו תקנות רבות, חלקן גם ב"הכרזת חרם". תקנות אלו ידועות בשם "תקנות רבינו גרשום מאור הגולה".

אכן, התקנות התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל באותה התקופה. בכמה מקורות תקנות אלו מופיעות תחת הכותרת "תקנות הקדמונים" או "חרם הקדמונים" או "תקנות הקהילות", מבלי להזכיר את שמו של רבינו גרשום. יחד עם זאת, תקנות אלו נתלו בשמו של רבינו גרשום מאור הגולה בגלל אישיותו המזהירה והמקובלת כגדול הדור במלוא המובן של המילה.

עובדה זו, שתקנות רבינו גרשום מאור הגולה התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל, היא למעשה כורח המציאות. ההלכה המקובלת היא, שחכם אחד אינו אוסר ואינו גוזר גזירות על כל ישראל אלא לבני עירו ולגבולותיה . כלל זה נאמר אפילו בנוגע לחכם המופלג שבדור בחכמה ובזקנה ואפילו הנשיא בישראל, הגדול שבסנהדרין, אין בכוחו לגזור גזירות בדברים המותרים על כל ישראל, אלא בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם.

מכאן, שתקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שביסודן עוסקות בדברים המותרים מצד הדין לכל ישראל מחויבות היו להתקבל על ידי אסיפת כמה קהילות ובהסכמת גדולי הקהילות הללו. אלמלא הסכמת הקהילות וגדוליהם, לא היה כוח בידי התקנות הללו אלא לחייב את קהילת מגנצא וסביבותיה.

(מאמר "מה זה חרם דרבנו גרשום? ומיהו רבנו גרשום?"/ מנחם ברונפמן)

ב.כאילו ניתנו מסיני !

חכם אחד היה בארצנו והיה שמו רבינו גרשום, תיקן תקנות טובות בענייני גירושין והיה בימי הגאונים ז"ל
ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו ניתנו מסיני, בשביל שקיבלום עליהם ומסרום מדור לדור  (שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח', רבי אשר בן יחיאל (ה'י', 1250 – ט' בחשון ה'פ"ח, 1327), המכונה הרא"ש, היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית- ויקיפדיה).

5.כוחו העצום של החרם:

מדוע העונש שנבחר על ידי בית הדין ביחס לעוברים על תקנותיו היה דווקא החרם? החרם כאמצעי, ידוע לנו עוד מימי בית שני, אך בדרך כלל נגזר חרם על אדם מפני שעבר על המצוות המקובלות באורח החיים הרגיל וחרג באופן חמור מן הנורמות הנוהגות בקהילתו. החידוש המשפטי שבתקנות רבנו גרשום בכך שעונש החרם הפך לאמצעי העיקרי לשמירת התקנות, כעונש היעיל והקשה ביותר, אף יותר מעונשי גוף או ממון, שנהגו באותו הזמן. החרם פירושו התרחקות ד' אמות מן העבריין, איסור כל קשר עימו, כולל קשרי מסחר וסיוע מסוג כלשהו, אף לא דיבור או שיחה. העבריין נותר לבדו. ברור, שליהודי זהו העונש הכבד ביותר שאפשר היה להטיל, מפני שהקיום היהודי, במציאות של ימי הביניים, בלתי אפשרי מחוץ למסגרת הקהילה. יהודי לא יכול להתקיים לבדו – מחוץ לקהילה אין חיים: אין משפחה, אין שפה, אין בית ספר, אין חברה. לכן, הטלת חרם, פירושה, גזירה שאי אפשר לעמוד בה, אלא אם כן האדם מחליט להתנצר, כלומר, לעבור למסגרת קיום אלטרנטיבית. ואכן, היו שבחרו בדרך זו והתנצרו, אך להשאר יהודי ללא קהילה מאורגנת זהו דבר בלתי-אפשרי.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 270)

6.בגמרא נפסק להלכה שניתן לשאת יותר מאישה אחת אם כי מציאותית כבר אז היה פחות מצוי:

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו תנאים שהיו להם שתי נשים (ועי' הרחבות). בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנורמה שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היתה כל כך ברורה, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שמתקדשת לבעלה עושה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת, ולכן מותר לאדם לשאת אשה נוספת, רק אם אשתו הראשונה תסכים לכך או שישלם לה את כתובתה ויגרש אותה תחילה. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא שסבר, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

7.איך אסרו דבר שהותר במפורש בתורה ?

לכאורה קשה, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה. כמו כן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. מתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שעלולים לקרוע את המשפחה, עד שנצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר. כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (שם טז-יז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות ואלפי שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי הגובר של נשים גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה והפנמת ערכי המוסר. לכן, מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין או שהפך לתופעה נדירה. וכן היה בזמן חז"ל לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה, כך נקבע.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

8.הטעמים לחרם דרבנו גרשום על אישה שניה:

א.קושי כלכלי- מציאותי באשכנז:

חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסייס /מסיים/ והוא דאית ליה למוזיינינ' ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי 

(שו"ת מהר"ם פדואה סימן יד)

ב.שמירה על שלום בית:

שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם
(שות הר"ן סימן מח)

ג.השפעה נוצרית:

ג1.השפעה כללית לגבי אמצעי החרם:

ניתן לשער שהיתה גם סיבה נוספת לבחירת אמצעי ענישה מיוחד זה: השפעה מן התרבות הנוצרית הקנאית, שבלהט הויכוחים הדתיים בין כתות וזרמים, הטילה חרמות. אמנם, החרמות שלהם היו מרחיקי לכת, עד כדי רדיפה והמתה במיתות משונות. אם כן, שתי סיבות היו לעונש החרם:  א. עונש החרם היה בעל עוצמה רבה בקרב הקהילה היהודית.  ב. בסביבה הנוצרית היה החרם מקובל מאד.

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג2.השפעה ספציפית לגבי נשיאת 2 נשים שלא היתה מקובלת אצל הנוצרים:

יתכן שהתקנה נבעה, במידה רבה, מהיענות לאתגר הסביבתי וחשש מחילול ה' בעיני הנוצרים. היה צריך להפחית את הלחץ שהפעילה הסביבה על הקהילה היהודית בלאו-הכי – לחץ להתנצר, להטמע ולהתבולל. אמנם, בפועל היה העולם הנוצרי רווי אלימות, אונס וניאוף, אך מבחינה דתית בקושי הותרו בו נישואין לאשה אחת. בעולם הקתולי אף אין אפשרות לגירושין, וכדי להנשא בשנית צריך לחכות עד שבן הזוג או בת הזוג ימותו. באותו עולם ששלט בו "טוהר המידות" של תא משפחתי קטן מאד, קשה היה להתיר מציאות שנראתה פורצת כל גדר ונורמה מוסרית

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 271)

ג3.לכתחילה היה ראוי לאסור את חדר"ג ורק המיאות בין הנוצרים מחייבת את זה:

מלבד שלא נתפשטה גזרתו בכל הארצות ולא נתקבלה בכל ישראל, כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים שהוא אצלם לעוון אשת איש יחשב... אין אומה ראויה להרבות בנשים אלא האומה הקדושה. לפיכך התירה התורה אותן לאיש הישראלי מפני שאסרה לו הזנות והנאוף. וגם אשתו אסורה לו בימים רבים של נדה וזבה ולידה למען יוכל עמוד בהן לפיכך לא לחנם התירתן תורה. וגם כדי להרבות זרע ישראל ובדין שיאסרו האומות עליהן יותר מאחת שבלא"ה הם רבים וא"צ אלא לישוב המדינה. ומהראוי היה למנוע מלאסור ליהודי שתי נשים משום איסור דבחוקותיהם לא תלכו, רק משום שהוא בשב ואל תעשה וגם מחמת הסכנה ליהודים השוכנים בין הערלים כשנושאים שתי נשים, הוצרך רגמ"ה לגזור איסור זה שלא מן הדין.

(שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו, רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (קרי: עֶמְדְן; בתעתיק לועזי: Emden; ט"ו בסיוון ה'תנ"ח (4 ביוני) 1698), אלטונה – ל' בניסן ה'תקל"ו (19 באפריל 1776), שם), היה רב ותלמיד חכם, מגדולי הרבנים במאה ה-18. נודע בכינוי יַעְבֵ"ץ (ראשי התיבות של שמו, יעקב בן צבי-ויקיפדיה)

ד.חיזוק לתקנה הראשית שהיא שלא יגש אישה בעל כרחה

ולולי דמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות, א' שלא לגרש בע"כ והיא עיקרית וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשובת הר"ן, ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ. ונ"ל דהשניה תליא בראשונה - אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמים ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה אחת, עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירות על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקייהו, נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא, ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשים אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור.

(שו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן א)

9.הטעם לתקנת האיסור לקרוא מכתביו של הזולת דווקא אז:

תקנה ידועה נוספת, שלא ברור אם אכן נתקנה בבית מדרשו של רבנו גרשום או מאוחר יותר, היא האיסור לקרוא בכתביו של הזולת ללא רשותו. מלבד הסיבה הפשוטה שבחיזוק מניעת רכילות ולשון הרע על ידי התקנה הזאת, יתכן, שעם התקדמות המסחר, רבתה התחרות ועימה הצורך בסודיות המכתבים והמסמכים שהועברו ממקום למקום. לפיכך, נתנו בתי הדין את דעתם על המציאות הזאת והחליטו לתקן תקנה שתסדיר את המצב. זוהי תקנה מתקדמת ביותר לתקופתה, שכן זכויות הפרט (כמו למשל הזכות לצנעת הפרט) לא כובדו בימים ההם

(בינה לעתים/הרב זאב סולטנוביץ' ע"מ 272)

10.כיצד התקבלו תקנות רבנו גרשום בעולם הספרדי:

א.הגאון מווילנא רצה לעשות מהלך שיבטל את החרם כי ביטולו קשור להתקרבות הגאולה:

וכרגע נראה לי ספר בית יוסף חדש (ירושלים תרל"ה) מהגאון רבי עקיבא יוסף שליזנגר, וראיתי אליו שהביא בשם הגאון בעל פאת השלחן, רבי ישראל משקלוב, שאמר בשם הגר"א זצ"ל, שאילו היה עולה הדבר בידו, היה מוכן לבטל תורה ותפלה ולכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה להשפיע על רבני המקומות לבטל לגמרי החרם דרגמ"ה שלא לישא שתי נשים. ע"ש. וגם הלום ראיתי בספר תולדות הגר"א מאת רבי בצלאל לנדא (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו, אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר, הנ"ל, וז"ל: והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מוילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי ע"י ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה. וגם להשפיע שהכהנים ישאו כפיהם לברך ברכת כהנים בכל יום. ע"כ. (וע"ע בשו"ת בית אבי ח"ב סי' קכ). והנה אף על פי שלא יצאה לפועל מחשבתו הטובה של רבינו הגאון מוילנא, מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה, להחמיר חומרת החדר"ג גם על הספרדים ועדות המזרח, אשר לא קבלוה מעולם ועד עתה. 

(שו"ת יביע אומר חלק ח - אבן העזר סימן ב)

ב.תקנות רגמ"ה לא מוזכרת בשום מקום ברמב"ם:

כבוד בית הדין האיזורי נימק את החלטתו על פי המבואר בתשו' הר"ן (סי' לח): שחרם רבינו גרשון מאוה"ג פשט איסורו בכל ישראל, שלא ראינו ולא שמענו אשה שמתגרשת בעל כרחה. ודייק הנודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' עז) מד' הר"ן שהחרם הנ"ל הוי כדאורייתא ממש. וכ"כ החתם סופר בתשו' חלק ו' (סי' ע), כעל דבר הפשוט שחרם דבעל כרחה חמיר טפי ונתפשט בכל מקום ובכל זמן. וכן בחת"ס (חחו"מ סי' רג) הביא דברי הנוב"י, וכתב: שדיוקו מד' הר"ן אמת, אלא שיש להעיר עליו ממ"ש מהר"י קולון (ריש שרש קז) שממה שלא הזכיר הרמב"ם בשום מקום מתקנת רגמ"ה משמע שלא פשט איסורו בארצו, ומסתמא לא נודע להרמב"ם כלל מאותה תקנה מכל גלילותיו. וא"כ י"ל שהפיסקא של הכתובה הנ"ל לא באה להטיל חובה על האשה שאם ישלם לה כתובתה יוכל לגרשה בעל כרחה, אלא היא תוספת חיוב על הבעל שלא יוכל לגרשה ע"מ שסכום כתובתה ישאר חוב עליו, כפי שפסק הרמ"א (בסי' קיט ס"ו): שאפי' אם אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה אינה יכולה לעכב הגירושין משום כך, אלא תתגרש ותתבע אח"כ מה שחייב לה. וע"ז התחייב הבעל בתנאי כתובה הנ"ל שלא יוכל לעשות כן, אבל לא מדובר כלל על ויתור מצד האשה על החרם דר' גרשון שלא לגרש בעל כרחה. ודמי למ"ש בחו"מ (סי' יב ס"ט) שאם קבל פשרה בקנין ובקנס אינו יכול לומר אשלם הקנס ולא אקיים הפשרה, שאין פרעון הקנס פוטרו מן הקנין. ע"ש. וה"נ בנ"ד. עכת"ד. וכעת נבוא לעמק יהושפט. 

ג.הספרדים לא קיבלו בפועל את החרם באיזורי מגוריהם:

א. ראשית דבר עלינו להביא כאן דברי הבית יוסף אה"ע (ס"ס א): כתב הרשב"א בתשובה, שאותם /שאותה/ תקנה שתיקן ר"ג שלא לישא אשה על אשתו, לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינציא הסמוכים לצרפת ג"כ לא שמענו שפשטה, ומעשים במקומותינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם, וכן אחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם. עכ"ל. ובתשו' ב"י אה"ע (הל' כתובות סי' יד), כ' לדחות דברי מהר"י די מולינא שערער על פסק מרן וחכמים אחרים עמו להורות היתר לאשכנזי הדר בא"י לשאת אשה על אשתו, וכתב עליו מרן בתוך דבריו: זאת ועוד עמו אתוכח, כי מה לו כי נזעק לצאת לריב מהר ולתקוע עצמו לאסור בדבר זה, והנה לפני זמן לא רב היה חכם אשכנזי בירושלים ת"ו זקן ויושב בישיבה, שהיתה לו אשה בת בנים, ונשא אשה אחרת עליה, והיו שם הרה"ג הזקן ר' קלונימוס וחכמים אשכנזים אחרים ולא היה פוצה פה ומצפצף, ולמה לא הציל בעת ההיא לצאת לקראת נשק למחות בידו, וכי משוא פנים יש בדבר, ועוד דהא קי"ל דהלכתא כסוגיאן דעלמא, 

ד.בקיהלות סלוניקי וקושתא( שהיה להם התממשקות עם יהודים אשכנזים) מעולם לא נידו אשכנזי שהפר את החרם:

והנה בשאלוניקי וקושטא ויתר קהלות תוגרמא אשר שם קהלות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזאת, מעולם לא נשמע שינדו לשום אשכנזי שנשא אשה על אשתו, ואיך יקום הוא לעשות דבר שלא נשמע ולא נראה כמוהו, ולהתעבר על ריב לא לו, כי הוא ספרדי שמעולם לא קבלו עליהם תקנת ר' גרשון. עכת"ד. הנה מבואר להדיא שהספרדים לא קבלו עליהם תקנת ר"ג. 

(שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן א)

ה.כיום הספרדים מתנים בכתובה שלא יעשאו אישה שניה בלי היתר של בית דין אבל התימנים מעולם לא קיבלו את חרם דרבנו גרשום ולא שמו תנאי כזה בכתובה:

 כפי דין תורתינו הקדושה שבכתב ושבעל־פה, וכן מוסכם מכל הפוסקים, מותר לשאת אשה נוספת על אשתו, בכתובה וקידושין כדת וכדין, כמו שנאמר{יב} אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ונאמר{יג} כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וילדו לו בנים וגו'. וכך נהגו בכל הדורות, כגון שמצינו באלקנה אביו של־שמואל הנביא{יד}, ולו שתי נשים, שם אחת חנה ושם השנית פנִנּה. ואשתו הראשונה אינה יכולה למנעו מזה, גם אם ילדה לו ילדים רבים. ואפילו מאה נשים בבת־אחת, יכול לשאת. אך כל זה דוקא בתנאי שהוא יכול לתת שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, או שהן מוחלות ומסכימות להסתפק במועט{טו}. ונתנו חז"ל עצה טובה שלא לשאת יותר מארבע נשים, אף־על־פי שיש לו ממון רב, כדי שתגיע לכל אחת מהן עונה בכל חודש, פעם אחת בכל שבוע. אלא שלפני קרוב לאלף שנה, התקין רבינו גרשום בחרם שלא ישא אדם אשה על אשתו. וכתבו הפוסקים שלא פשטה תקנתו כי אם בפרט אצל האשכנזים{טז} אבל לא אצל הספרדים. ואפילו תלמידי־חכמים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה נהגו לשאת אשה שנייה, זולתי אותם שהתנו בכתובה על כך שלא ישא אחרת עליה אלא ברשות בית־דין{יז}. גם אצלינו בכל קהילות קודש תימן כן היה המנהג פשוט{יח}, ולא עוד אלא שאין בקהילותינו מי שהתנה על זאת כלל ועיקר. ונותן הבעל לכל אחת מהן מדור לעצמה{יט}. וכעת זה מקרוב שכמעט ונתבטל הדבר, צריך ליטול עצה ותושיה מגדולי הדור{כ}:

(הרב יצחק רצאבי, שולחן ערוך המקוצר, אבן העזר סימן קצ"ח סעיף ד')

11. המצב כיום בישראל- הרבנות החילה את האיסור על כל העדות:

א.בכתובה (גם הספרדית) מתחייב החתן שלא לשאת אישה נוספת ללא היתר בית דין וכך גם נפסק לכלל תושבי ישראל ע"פ הרבנות :

לפני כאלף שנים, תיקן באשכנז, רבנו גרשום מאור הגולה, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. עוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו שלא לישא שתי נשים התקבלה באשכנז, ואילו בספרד לא נתקבלה כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. 

לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות בשווה.

(פניני הלכה, ספר שמחת הבית וברכתו, פרק י, ט – איסור שתי נשים)

ב.נוסח תקנת הרבנות: 

לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל,

לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם.

ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם...

אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל... בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל, על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב

(קובץ תורה שבעל פה, תשמ"ו, עמ' קד)

12.נקודת המפלט לחרד"ג- היתר מאה רבנים:

א.מאה רבנים מ-3 קהילות שונות כדי להתיר את החרם:

חרם תקנת הקהילות ששם רבינו גרשם מאור הגולה. דאין לישא שתי נשים. אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהילות, וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר

(שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, חלק ד, סימן אלף כב)

ב.מטרת התנאים למאה רבנים- שלא יקלו ראש בחרם:

כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו

(בית חדש, אבן העזר א)

ג.מקרים להיתר- שגעון, עגינות הגבר וכד':

 על פי הרבנות הראשית היתר כזה יינתן רק במקרים מיוחדים (כגון שגעון) ולאחר שמיעת ערעורה של האישה.האמצעי מופעל גם במצבים של עגינות הגבר, כשאישה מסרבת לחיוב גט שפסק עליה בית הדין.

(אליבא דויקיפדיה)

ד.מציאותית יש רק כ-11 מקרים של היתר כזה בשנה:

מנהל בתי-הדין הרבניים, הרב אליהו בן-דהאן, מסר לנו כי מדי שנה ניתנים בממוצע כ- 11 היתרים ניתנו לגברים לשאת אשה שנייה.

(מעמד אישי- מתוך דוח האגודה: "זכויות האדם בישראל – תמונת מצב", 1996)

13.הספר "המסע אל תום האלף" של א.ב יהשוע מנסה לעמת בין הגישה הספרדית- המתירה נשיאת 2 נשים לבין החרם הבלתי מעורער בקהילות אשכנז המתנגד לזה נחרצות:

זהו מסע אל שנת 999, בלב היבשת "הנידחת והפראית" אירופה, האחוזה התרגשות לקראת שנת האלף, שאולי יופיע בה פעם שנייה בן-האלוהים. בן-עטר, סוחר יהודי מצליח מטאנג'יר, נוטל עמו את שתי נשותיו, יחד עם שותפו המוסלמי, בתוספת רב יהודי ששכר באנדלוסיה, במסע נועז ומיוחד, שתחילתו בספינה, דרך האוקיינוס והסֵינה, עד לתוך העיירה הקטנה פאריס, והמשכו ב"תוספת יבשתית", עד לריינוס ולוורמייזא. כל זה בניסיון לשכנע את אחיינו לאחות ב"דין-תורה" את הקרע ביניהם, ואת שותפותם המסחרית הפורחת, שנותקה לפי תביעת האשה החדשה של האחיין, אלמנה אשכנזייה מוורמייזא, שכפל הנשים של הקרוב הצפון-אפריקאי מעורר בה רתיעה ואימה. בבית הפאריסאי של האחיין ואשתו עתיד בן-עטר לנחות עם כל הפמליה שלו, ובהתארחות שהולכת ונעשית משעשעת ומדהימה מתגלגלת ההתרחשות ל"משפט כפול". ה'מסע' הוא ניסיון מבריק לבדוק את אפשרות הדיאלוג בין קודים תרבותיים בתוך העם היהודי, המוסט אל ערב עלייתן של שתי תרבויות יהודיות גדולות – "תור הזהב" בספרד, ו"חכמי אשכנז". ולא פחות הוא מסע אישי של סוחר שמתגלה כ"פילוסוף של אהבה", המנסה להבין את החיים בתוך הכפילות המתוחה בין גבר לאשה ובתוכו עצמו

(אתר עברית, תקציר הספר)

תולדות: האבות האמהות וחג הפסח

פתיחה: מה עניין הפסח לברכת יצחק לבניו?

1.המטעמים- לפסח:

לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:(בראשית כז,ט)

שני גדיי עזים. וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, אלא פסח היה, האחד הקריב  לפסחו, והאחד עשה מטעמים. בפרקי דרבי אליעזר (רש"י,שם)

2.מוטיב הריח אצל יצחק - רומז על קרבן פסח ועל ריח גן עדן:

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְ-הֹ-וָ-ה:(בראשי כז,כז)

וירח. בגימטריא יום פסח היה: ריח. בגימטריא ליל פסח:  (בעל הטורים ,שם)

אמר רבי אלעזר, אלוה של מצרים שה היה, וצוה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש, כמה דאת אמר, פסילי אלהיהם תשרפון באש, כדי שהיא ריחו נודף, ועוד ראשו על כרעיו ועל קרבו, ועוד שעצמותיו מושלכים בשוק, וזאת היתה למצרים קשה מכולן, הדא הוא דכתיב שפטים... (זוהר שמות שכ)

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ הַפֶּסַח וְכֵיוָן שֶׁעָשָׂה משֶׁה אֶת הַפֶּסַח גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וְנוֹשְׁבוֹת בַּגַּן עֵדֶן מִן הָרוּחוֹת שֶׁבַּגַּן עֵדֶן הָלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן (שמות רבה יט,ה)

וירח וגו'. והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו  (ב) ריח גן עדן(רש"י,שם)

3.האמנם לא ידע יצחק יום מותו והרי הקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים ומן הסתם ימות ביום שנולד- בפסח:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:(בראשית כז,ג)

לא ידעתי יום מותי. אמר רבי יהושע בן קרחה, אם מגיע אדם לפרק אבותיו, ידאג חמש שנים לפניהן, וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג, (כי יעקב בן ס"ג כשנתברך, דוק ברש"י סוף הסדר) אמר, שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי שמא לפרק אבא: (רש"י,שם)

4.יצחק מדגיש לעשיו שיביא לו ציד מן ההפקר כמו שהתורה מדגישה על קרבן הפסח :

 וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צידה) צָיִד:(בראשית כז,ג)

וצודה לי. מן ההפקר,  ולא מן הגזל: (רש"י,שם)

אמר ר"י לא היה צריך להתחיל את התורה וכו'. אלא כדי שלא יאמרו האומות לסטים אתם כו'. וקשה ומה בכך אם יאמרו לסטים אתם וכי בעבור זה ישנה סדר התורה. תשובה לזה לפי שדבר זה גורם כפירה בעיקר כי יאמרו לית דין ולית דיין וכל דאלים גבר כי אילו היה לעולם מנהיג המסדר ענינו מוצאו ומובאו למה לא מיחה בכם כשלקחתם בזרוע דרך לסטיות ארצות ז' אומות. כי מטעם זה לא נחתם גזר דינן של דור המבול כי אם בעבור הגזל כמו שאמר (משלי כח.כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, כי מה שחטא זה גדול מזולתו אינו בעבור עצם החטא כי אם בעבור הרעה הנמשכת ממנו שהחוטא בגזל לא ישים אשם בנפשו ויאמר אין פשע כי אין אלהים שופטים בארץ ועל כן הוא חבר לאיש משחית, ר"ל לדור המבול שנאמר בהם (בראשית ו.יב) כי השחית כל בשר את דרכו, כי גם המה כפרו בעיקר ואמרו (איוב כא.טו) מה שדי כי נעבדנו וגו'. וזה החֹלם לעשות חמס וגזל בארץ. ולפי שמניעת הגזל יסוד לכל האמונה על כן הקדימו הקב"ה והזהיר עליו במצוה ראשונה החדש הזה לכם. (שמות יב.ב) כי שם נאמר משכו וקחו לכם צאן. (שם יב.כא) משלכם להוציא הגזול כן פירש בעל הטורים. וכן יצחק כשצוה להביא לו שני גדיי עזים אחד לעשות ממנו קרבן פסח אמר וצודה לי ציד (בראשית כז.ג) פירש רש"י מן ההפקר ולא מן הגזל. ולפי שעשו לבבו לא כן ידמה כי אם לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל ע"כ סבב הקב"ה שלא הביא כי אם יעקב שהיה נזהר בגזל

(כלי יקר בראשית א,א)

ורש"י פירש מן ההפקר ולא מן הגזל. ונראה ליתן טעם למה הזהירו על הגזל בפעם זה יותר מבכל הזמנים, כי ציד בפיו של יצחק זה שנים רבות ואם הזהירו כבר על זה הרי הוא מוזהר ועומד ומה הוצרך להזהירו שנית. ונראה לפי שעל ידי מטעמים אלו חשב יצחק שיחול עליו רוח הקודש מתוך שמחה, וחשב שאם יביא מן הגזל לא תשרה השכינה במקום שהוא מצוי, כי מטעם זה הזהיר על הגזל ביותר, בתחילת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו', יען כי הקרבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה. וכן לדעת המדרש (בפרקי דר"א לב.) האומר שני גדיי עזים אלו א' עשאו פסח כו', ובקרבן פסח כתיב משכו וקחו לכם, משלכם להוציא הגזול, כן מסיק בילקוט פר' בא וכן פירש בעל הטורים, ולפי שעשו הסכים בלבו לצוד ציד להביא אפילו מן הגזל, על כן סבב הקב"ה ששמעה רבקה ושלחה במקומו את יעקב כדי שלא יכשל יצחק בקרבן שיבא מדבר גזול. ויכול להיות שעשו הביא דבר גזול כי על כן נאמר ועשו אחיו בא מצידו ויעש גם הוא מטעמים, הזכיר שהוא בא מצידו אבל לא הזכיר שהביא דבר מצידו ודאי לפי שלא מצא על כן הביא מן הגזל ועשו אמר ויאכל מציד בנו אבל האמת לא היה כן. לפיכך ויחרד יצחק פי' לפי שנכנס עמו גיהנם, ולמה נכנס הגיהנם עמו דווקא בפעם זה אלא ודאי לפי שהביא מן הגזל, ומאן דעביד הא נפיל בהא, ועל כן לא מצינו שאכל יצחק ממה שהביא עשו, כי הרגיש שיש דברים בגו אחר שנכנס הגיהנם עמו

(כלי יקר,בראשית, כז,ג)

הקדמה- תקציר השיעורים הקדומים- בין האבות לפסח-כל האירועים שחלו בפסח בימי אברהם:

1.ברית בין הבתרים- בפסח:

הַנִּסָּיוֹן הַשְּׁבִיעִי. אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר ה' אֶל אַבְרָם, לְכָל הַנְּבִיאִים נִרְאָה לָהֶם בַּחֲזוֹן, וּלְאַבְרָהָם נִגְלָה בַּמַּרְאֶה וּבַחֲזוֹן. בַּמַּרְאֶה מִנַּיִן, "וַיֵּרָא אֵלָיו". בַּחֲזוֹן מִנַּיִן, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְּבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה. אָמַר לוֹ, אַבְרָהָם, אַל תִּירָא שֶׁאֲנִי מָגֵן לָךְ רַבִּי אוֹמֵר, הוֹצִיא אֶת אַבְרָהָם הַחוּצָה בְּלֵיל יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח וְאָמַר לוֹ, (להלן פסוק ה) "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת מוֹשְׁלִין וְאוֹבְדִין

(ילקוט שמעוני פרק טו)

2.לקיחת שרה ושחרורה- בליל פסח:

וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. עֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּן. .... הַנֵּס הָרְבִיעִי, "וַיְּהִי רָעָב בָּאָרֶץ" וְלֹא בְּכָל הָאֲרָצוֹת, אֶלָּא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לְנַסּוֹתוֹ וּלְהוֹרִידוֹ לְמִצְרַיִם. הַנֵּס הַחֲמִשִׁי, נִלְקְחָה שָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה, וְאוֹתָהּ לַיְלָה הָיָה יוֹם טוֹב שֶׁל פֶּסַח, וְהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל פַּרְעֹה וְעַל בֵּיתוֹ נְגָעִים, לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּךְ הוּא עָתִיד לְהַכּוֹת אֶת אַרְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה"

(ילקוט שמעוני,לך לך רמז סח)

3.אברהם חוגג את פסח במלחמת ארבעת המלכים הראשונה:

א.עוג מבשר לאברהם על שביו של לוט בערב פסח בזמן שהכין מצות ולכן קראו "עוג" :

וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם(בראשית יד,יג

וְאָתָא עוֹג דְאִישְׁתֵּזֵיב מִן גוּבְרַיָא דְמִיתוּ בְּטוּבְעָנָא וּרְכַב עִילוֹי תֵיבוּתָא וַהֲוָה גְנָנָא עַל רֵישֵׁיהּ וַהֲוָה מִתְפַּרְנֵס מִן מְזוֹנוֹי דְנחַ וְלָא בִּזְכוּתֵיהּ אִשְׁתֵּזִיב אֱלָהֵין דְיֶחֱמוּן דַיְירֵי עַלְמָא גְבוּרְתָּא דַיְיָ וְיֵימְרוּן הֲלָא גִיבָּרַיָא דַהֲווֹ מִלְקַדְמִין מָרְדוּ בְּמָארֵי עַלְמָא וְשֵׁיצֵיאוּנוּן מִן אַרְעָא וְכַד אַגְחוּ מַלְכַיָא הָאִילֵן הֲוֵהּ עוֹג עִמְהוֹן אָמַר בְּלִבֵּיהּ אֵיזֵיל וְאַחֲוֵי לְאַבְרָם עַל עֵיסַק לוֹט דְאִשְׁתְּבֵי וְיֵתֵי לְשֵׁיזְבוּתֵיהּ מִן יַדְהוֹן דְמַלְכַיָא וְיִתְמְסַר בִּידֵיהוֹן עָאֵל אָתָא בְּמֵיעֲלֵי יוֹמָא דְפִסְחָא אַשְכְּחֵיהּ דַהֲוָה עָבִיד גְרִיצִין פַּטִירָן בְּכֵן חַוִי לְאַבְרָם עִיבְרָא וְהוּא הֲוָה שָׁרֵי בְּחֶזְוֵי מַמְרֵא אֱמוֹרָאָה אָחוֹי דְאֶשְׁכּוֹל וְאָחוֹי דְעָנֵר וְהִינוּן הֲווֹ מָארֵי קַיְימֵיהּ דְאַבְרָם:(תרגום יונתן, שם)

ב.הלילה  שבו היכה אברהם את המלכים נחלק ל-2 וחציו נשמר לליל השימורים של מצרים:

וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק (בראשית יד,טו)

לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנע מלרדפם. ומדרש אגדה, שנחלק הלילה, ובחצות הראשון נעשה לו נס, וחציו השני נשמר ובא לו לחצות   לילה של מצרים

(רש"י,שם)

4.ביקור המלאכים ובשורת לידת יצחק -בפסח:

וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו

    (בראשית יח,י)

כעת חיה. כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה,   ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כעת  (נ) אלא כעת כעת חיה. כעת הזאת שתהא חיה לכם, שתהיו כלכם שלמים וקיימים:

(רש"י,שם)

5.הצלת לוט מסדום- בפסח:

וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ (בראשית יט,ג)

ומצות אפה. פסח היה

(רש"י,שם )

6.לידת יצחק- בפסח:

כל שבעת הימים הי' הקב"ה מדבר עם משה בסנה שנא' (שמות ד') ויאמר משה אל ה' בי אדוני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך שלשום ג' ימים וג' גם גם ויום שהי' מדבר הרי ז' ימים ופרק הפסח הי' ומכוונין אותו לט"ו בניסן ובאותו הזמן לשנה הבאה יצאו בני ישראל ממצרים וכן בט"ו בניסן נדבר עם א"א בין הבתרים בט"ו בניסן באו המלאכים אצל א"א לבשרו. ובאותו הפרק נולד אבינו יצחק שנא' (בראשית י"ח) למועד אשוב ובט"ו בניסן יצאו ישראל ממצרים שנאמר (שמות י"ב) ויהי מקץ שלשים שנה וגו' קץ אחד לכולן.

(ברייתא דסדר עולם רבה - פרק ה )

חלק א: הרן , זרעו והקשר למצה

1.זכותו של הרן - אבי האמהות- שרה רבקה רחל ולאה:

א.מה הסוד של האות נ ההפוכה של חרן?

ואגב נדקדק איזה דקדוקים בפרשה זו דלך לך. וימת תרח בחרן (בראשית יא, לב), פרש"י נו"ן הפוכה כו', צריך ביאור מהו הסוד של 'נ' הלזו. 

ב.בשביל מה לקח אברהם את לוט עימו לכל מקום( ארץ כנען ואח"כ למצרים) והרי היה הדבר לכאורה לרעתו?

עוד צריך התבוננות כשאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך לקח את לוט עמו, למה, והלא כתיב (עי' דה"ב כ, לז), בהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך, וגם כל זמן שהיה לוט עמו היתה השכינה פירשה מאברהם אבינו כמו שפרש רש"י על פסוק (בראשית יג, יד), וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו. 

ג.איך לוט מקיים מצוות מצות ועוד לפני שנצטוו על כך ב"י?

עוד יש עיון גדול בענין לוט פרשת וירא, ומצות אפה ויאכלו, פירש"י מצות אפה פסח היה. ויש לתמוה וכי לוט היה צדיק כל כך לקיים מצוה דמצות, ועדיין לא נצטוו אף זרע אברהם, והלא הוא שהסיע את עצמו מקדמונו של עולם, ואמר אי אפשי באברהם ובאלהיו כמו שפרש רש"י בפסוק ויסע לוט מקדם. 

ד.מדוע כל  האמהות יצאו דווקא מהרן( שרה רבקה רחל לאה וגם רות)?

ועוד צריך השקפה גדולה להתבונן במעשה הש"י שהוציא כל הנשים צדקניות אמותינו הקדושות מהרן אבי לוט, והוא כי שרה היתה בת הרן כמו שפרשו רבותינו ז"ל יסכה היא שרה, והרן היה אבי מלכה שילדה לנחור את בתואל שהוליד את רבקה, וגם הוליד את לבן שרחל ולאה היו בנותיו. וכן רות המואביה שהיא אם למלכות בית דוד ומשיח יצא מלוט בן הרן. בודאי מי יוכל לעמוד בסוד אלוה, מכל מקום אחוה דעתי על כל הנ"ל עד מקום שיד שכלי מגעת:

ה.אברהם אבינו פרסם בעולם שהש"י מנהיג העולם והוא המציאות היחידה שקדמה לכל העולם(קדמון לכל דבר אשר נברא):

ומתחלה אקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז, ב), אמר ר"ל, ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זהו שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זהו שאומרים אלהי יעקב. יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר, והיה ברכה, בך חותמין ואין חותמין בכולן. כבר כתבתי כי שלושה האבות פירסמו שלושה עיקרים. ואברהם אבינו פירסם מציאות הש"י ושהוא מנהיג את העולם, והוא ביאור המדרש שרמזתי לעיל פרשת לך לך (ב"ר לט, א), אמר רבי יצחק, משל לאחד עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר אני בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אמר תאמר שהעולם בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר אני הוא בעל העולם. כי חדוש העולם שהיה בחסד דהיינו בנדבה ורצון היה בשביל אברהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זח"א ד, א), אלה תולדות השמים והארץ 'בהבראם' 'באברהם', ומחידוש העולם נודע מציאות הש"י, כמו שכתב הרב המורה חלק השני פרק י"ג וזה לשונו, דע כל מי שיאמין בתורת משה רבינו ע"ה הוא שהעולם בכללו רצה לומר כל שנמצא מלבד הבורא יתברך השם המציאו אחר ההעדר המוחלט, והש"י המציאו אחר ההעדר הגמור, והש"י לבד היה נמצא ולא דבר בלעדו, לא מלאך ולא גלגל ולא מה שבתוך הגלגל, ואחר כך המציא כל אלה הנמצאים כפי מה שהם חפצו ורצונו לא מדבר כו' עד וזהו סוד תורת משה רבינו ע"ה. והוא שנית ליסוד הייחוד לא יעלה בידך זולת זה. עוד כתב בחלק ראשון פרק ע"א וזה לשונו, אם העולם מחודש יש לו מחדש בלי ספק, וזה מושכל ראשון, כי המחודש לא יחדש עצמו, אבל חדשו זולתו, ומחדש העולם הוא הש"י כו'. הרי ביאור הרב כי באמונת החידוש אנו עומדים על מציאות הש"י במושכל הראשון:

ו.הרן נמצא בין אברהם לנמרוד מבחינה אמונית:

ועתה בנדון זה אבאר מהו ענין נמרוד שצוה להשליך את אברהם לכבשן האש, ומהו ענין הרן שהיה תולה בספק והיה אומר אם אברהם נוצח אני משלו, ואם נמרוד כו', כמו שהביא רש"י מדרש רז"ל (מד"ר לח, יט). 

ז.נמרוד האמין שהיה משהו לפני בריאת העולם שהוא עץ הדעת שממנו אכל ה' וברא את העולם:

נמרוד כפר במציאות הש"י, ומכל שכן שלא האמין בחידוש העולם שיהיה העולם מחודש ממחדש שיהא ביכולתו לשנות הטבע, רק האמין שהעולם קדמון. והלך בדרך שהלך אדם הראשון בעת פיתוי הנחש, שהאמין לדברי הנחש שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם, שהניח הקדמה שיש חומר קדום לעולם שנברא ממנו, דהיינו עץ הדעת. ובענין זה נתלבש נמרוד בלבוש אדם קדמאה, שקיבל זוהמא זו שהוסת אז אדם הראשון מהנחש הקדמוני, באותו הדעת נשאר נמרוד. ונתבאר הענין הזה בזוהר פרשת נח (עג, ב) וזה לשונו, הוא היה גבור ציד לפני ה' וגו', תא חזי הוא היה גבור תקיף לבושוי דאדם קדמאה הוה לביש, והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו. אמר ר' אלעזר, נמרוד הוה מפתה לברייתא למהך בתר פולחן עבודה זרה. והוא שליט באינון לבושין על כל בני עלמא, ונצח בני עלמא, והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרון שמיה נמרוד, דמרד במלכא עילאה לעילא. דבר אחר, דמרד בעילאי ומרד בתתאי. באינון לבושין שליט על כל שאר בני עלמא ומליך בהו, ומרד במאריה ואמר דאיהו שליטא בעלמא. והוה מפתי לברייתא אבתריה עד דמשך בני נשא למיפק מבתר פולחנא דמריה עלמא. אמר רבי שמעון, באלין לבושין ידעין בהו חברייא רזא עילאה, עכ"ל. ועיין בילקוט שהביא גם כן בפרקי רבי אליעזר:

ח.אברהם- מאמין מוחלט, נמרוד- כופר מוחלט, הרן- מאמין שה' ברא הכל וקדםלכל אבל לא מאמין בהשגחה שמשיח היום על העולם:

נמצא שאברהם ונמרוד היו שני הפכים, הרן ממוצע, כי היה מאמין שיש מחדש שחידש עולם והוא הש"י, רק היה מסופק בהשגחה ובבחירה של בני אדם, כי היה חושב ודאי הש"י שהוא אלוה חידש העולם יש מאין בנדבה כדי להטיב לזולתו, אבל לאחר שחדשו נוכל לומר שעזבו לבני אדם לעשות בו כרצונו איש ואיש, ואין מי שיאמר לו מה תעשה. כי אף שנדבק הרן במקצת בקדושה, מכל מקום לא היה דביקתו כל כך גדול, והיה גם כן מהפירוד. וסוד זה נרמז במה שאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', וצירוף 'נהר' הוא 'הרן', והבן זה:

ט.הרן האמין בסוד המצה שיצירתה לא תליוה במשהו קודם(שאור) בנגיוד לחמץ שצריך משהו קודם(שאור) כדי שיחמיץ:

והנה הרן האמין בסוד מצה, שהמצה רומז על חידוש העולם יש מאין, כי המצה נעשית בלי התחלת שאור, והוא נעשית בחפזון בלתי הקדמות לה עיסה אחרת שתלקח ממנו, לרמוז שעיסת העולם נעשה בלי התחלה, מה שאין כן החמץ שלא יהיה לפי המורגל כי אם על ידי שאור, ואותו שאור מעיסה אחרת ואחרת מאחרת כו'. 

י.איסור חמץ אפילו במשהו שלא ח"ו נאמין שהיה חומר כלשהו שקדם לעולם 

על כן נצטוינו שלא לאכול חמץ שבעת ימים כנגד שבעה ימי בראשית, ואיסור חמץ במשהו, כי האמונה האמיתית שלא היה חומר קדום אפילו משהו. וזהו הטעם שאין החיוב באכילת מצה רק הלילה ראשונה ואחר כך כל שבעה רשות, כי לא היה החידוש מאין המוחלט רק ברגע הראשונה מהבריאה שהוא ההיולי, ואחר כך יצאו הדברים מכח אל הפועל. 

יא.ההפרש בין חמץ למצה הוא ההפרש בין חרן להרן, הפרש קטן במשהו:

ועל כן אין חילוק בין חמץ למצה רק המשהו, דהיינו בין 'ח' ל'ה'. וזה החילוק יש בין ה רן ל ח רן, וזהו שכתוב, וימת תרח בחרן, ועד תרח היה חרון אף כמו שפרש רש"י, כי תרח קבל לנמרוד על אברהם אבינו, והרן מת על פני תרח אביו. הרי לך כי הרן היה דבק בסוד מצה, אבל לא היה דביקתו בסוד פסח שמורה על מציאות הש"י והשגחתו להרע ולהטיב ולהכניע כל זדים, כמו שהכניע שר של מצרים שהוא גדול על כל השרים ובכור למרכבה, כי הוא מרכבת המשנה להשגיח הש"י בתחתונים לתת להם כדרכיהם:

יב.בזכות דבקותו של הרן בעיקרון היסודי העומד מאחורי המצה זכה שיצאו ממנו הנשים הצדקניות (האמהות) ורות( אמו של משיח) שבזוכתן נגאלו ממצרים:

ומאחר שנדבק הרן בסוד מצה, ומצה רומז על חירות יציאת מצרים אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים. והנה רז"ל אמרו (סוטה יא, ב) שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, זהו סוד שיצאו הנשים הצדקניות מן הרן. וכן רות המואביה סוד שממנה יצא משיח, כי גאולה דעתיד מתייחס בגאולה דמצרים, כמו שנאמר (עי' מיכה ז, טו), אראנו נפלאות כימי צאתך ממצרים, ובניסן נגאלנו ועתידין להגאל. 

יג.הנון ההפוכה של חרן תוקנה ע"י נ פעמים שמוזכרת יציאת מצרים בתורה:

והנה כתיב וימת תרח בחרן, ושם הנו"ן הפוכה, ואות הנו"ן נתקנה בחמישים פעמים יציאת מצרים המוזכר בתורה. וזהו שכתוב אחריו, ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו', שציווהו לילך לארץ מצרים. ולקח עמו את לוט בן הרן, כי גם להרן היתה אחיזה זו, ולוט בן הרן אפה מצות. 

יד.לאור - אור כשדים, הנר- אותיות הרן רק החיסרון שהיה לו נטיה אחת לצד מצרים שלא האמין בהשגחה:

ועל ענין זה של הרן יש רמז בדברי רז"ל במה שאמרו בדיקת חמץ לאור הנר, אור רומז לאור כשדים שהושלך שם הרן, 'הנר' אותיות 'הרן'. ומאחר שהיה ל'הרן' גם כן נטיה בבחינה אחת לדעת מצרים, דהיינו שלא האמין בהשגחה, לכך נרמז הפסוק באבוד רשעים 'רנה', 'רנה' אותיות 'הרן', ובאיבוד מצרים כתיב אז ישיר וגו':

הרי מבואר סוד אברהם ונמרוד והרן, אשר כל זה סובב והולך, כי אברהם אבינו נגד עיקר מציאות הש"י, ונמרוד הוא הפוכו כפר בכל, והרן ממוצע האמין בחידוש יש מאין, אבל לא בהשגחה. תרח שקבל לנמרוד היה כופר כנמרוד, ולא ממש כנמרוד, כי האמין בבריאה אבל לא בחידוש יש מאין, רק היה חומר קדום, וזהו הנקודה שבין 'ח' ל'ה', וזהו וימת תרח ב ח רן. וכמו שיש חלוק בין ה רן ל ח רן נקודה, כמו כן בין חמץ למצה. 

טו.בנות חת שרבקה קצה בהם הכוונה לרמוז על ח החמץ בנגוד לבנות הרן:

ו'חמץ' הוא הקליפה סוד מצח אשה זונה, וזה רמז קצתי בחיי מפני בנות 'חת'. כי ארור כנען והוא בא מצד הנחש הארור שראה אותה ערום ונתאוה, כי הנחש דבוק במצח אשה זונה לילית, וזהו החמץ היפך המצה, שה'ה' נתהפכה ל'חת', זהו קצתי בחיי מפני בנות 'חת':

טז.אברהם פירסם בעולם 3 עקרונות יסוד-מציאות ה', שכר ועונש ותורה מן השמים:

ואמרו וימת תרח בחרן 'נ' הפוכה, עד אברהם היה חרון אף. כבר כתבתי עיקר מציאות הש"י כולל כל עיקרים הוא, על ידי עיקר התורה האוחז במציאות הש"י, כי היא כולה שמותיו יתברך, ואח"כ אוחזת בעיקר השלישי שכר ועונש שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. וענין נ' שערי בינה מתגלים בסודות התורה, על כן נתהפכה ה'נ' של חרון אף הרומזת ל'נ' נ פלה שלא הוזכר באשרי ל'נ' של שערי בינה, שנתפרסם במצרים ג' העיקרים. ואברהם אבינו הכוללם אמר לו הקב"ה לך לך צא וכבוש הדרך כו', והלך למצרים. ואמרו רז"ל (פסחים קיז, ב), ואעשך לגוי גדול, זהו שאומרים אלהי אברהם, שנתפרסם מציאות הש"י על ידו, זהו שהזכיר גדול כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים (שמות יח, יא). ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק, כי הוא הודיע דאית דין ואית דיין, ועל זה מסר נפשו, וזהו עיקר שכר ועונש. וכבר כתבתי כי אף העונש הוא מצד טובו יתברך, וכשם שמברכין כו' בעבור ישמעו ויראו ולא יזידון, זהו שאמר ואברכך שאומרים אלהי יצחק, על דרך את הברכה אשר תשמעו. ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב, עיקר תורה מן השמים, כמו שנאמר (דברים ד, לג), הנהיה כדבר הגדול הזה השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. 

יז.מגן- מציאות ה', שכר ועונש ותורה מן השמים:

ואברהם אבינו שפירסם כל השלושה כדפירשתי על כן בו חותמין. וחותמין מגן אברהם, בתיבת מגן רמוזין שלשתן, מציאות הש"י כדכתיב (תהלים ג, ד), ואתה ה' מגן בעדי, תורה אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים (שה"ש ד, ד), נרמז שכר ועונש, במידת הדין כתיב (תהלים ז, יא), מגיני על אלהים, במדת הרחמים כתיב (שמ"ב כב, ג), מגיני וקרן ישעי, ותשובה ומעשים טובים כתריס כו'. 

גם מג"ן ראשי תיבות מ ציאת השם ג ן עדן ג יהנם 'נ' שערי בינה. והנה למדו החתימה מן והיה ברכה, 

יח. התיקון של  הנון ההפוכה ב-50(נון) איזכורים של יציאת מצרים שתיקנה את החרון של חרן, תרח ונמרוד:

כבר כתבתי כי 'נ' הפוכה דחרן חרון אף נתהפכה לטוב על ידי אברהם אבינו, ואת הנפש אשר עשו בחרן הפך וימת כו'. והנה נתקנה במצרים נ' שערי בינה נ' פעמים יציאת מצרים בתורה:

יט.ה"לך" של אברהם הופך ל"כל" של האבות וביחד 100 כמניין הברכות בכל יום והמספר 100 הקשור בכל אחד מהאבות:

ומתחלה אקדים ענין אור ישר ואור חוזר, שהוזכר באריכות בפרדס שהאור החוזר הוא כמו חותם המתהפך. ועוד האריך בביאור הפסוק (דה"א כט, יא), לך ה' הגדולה והגבורה וגו' כי כל בשמים ובארץ. ופירוש הפסוק, לך היא הבינה ששם נ' שערים ומתפשטים עד הוד, ושם מתהפך תיבת 'לך' נעשה 'כל'. ואז נון הפוכה לטובה סוד התאחדות האור הישר והתהפכות האור. ונראה שאלו המאה, דהיינו 'לך' 'כל' הם סוד מאה ברכות. ומצינו שהקב"ה אמר לאברהם והיה ברכה - הברכות יהיו מסורות בידיך. וה' בירך את אברהם בכל, ומסרם ליצחק, ויצחק ליעקב, והם בכל מכל כל, ו'כל' הוא 'לך'. ורמז הקב"ה סוד המאה לאברהם אבינו לך לך עולה מאה, ומסרה ליצחק סוד מאה שערים ויברכהו ה', ויצחק ליעקב סוד מאה קשיטה, ורומזים למאה קישוטין דשכינה מסוד מאה ברכות, זהו סוד והיה ברכה, בך חותמין, כי הברכות מסורות בידך. והם מאה בסוד החותם המתהפכת מהנון שנתקנה על ידי אברהם אבינו, זהו בך חותמין. 

כ.עם ישראל יורד למצרים לפרסם את 3 עיקרי האמונה האמיתית בכל העולם:

הכלל העולה, אברהם אבינו הובטח להיות זרעו במצרים כדי שתתפרסם האמונה האמיתית בכל מכל כל:

(ספר השל"ה הקדוש - מסכת פסחים - דרוש שלישי יג-כא)

כא.פרעה הכחיש את 3 עיקרי האמונה האלה ולכן נענש ב-3 סטים של מכות- דצ"כ עד"ש באח"ב:

פרעה היה חולק על משה בשלושה שורשים:
א.יש אלוקים:
משה הניח מציאות סיבה ראשונה מחוייב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באמרו (שמות ד' ב) "לא ידעתי את ה'".
ב.יש השגחה אלוקית:
והשורש השני הוא, שמשה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ופרעה כחש זה באמרו (שם, באותו פסוק) "מי ה'?!".
ג.יש לאלוקים יכולת לשנות סדרי בראשית:
והשורש השלישי, שמשה הניח שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת, יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו ופרעה יכחישו באמרו (שם,שם) "מי ה' אשר אשמע בקולו", רצונו לומר: מה יכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו?
הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלשת השורשים האלה: לאמת מציאות האל - באו שלוש המכות הראשונות, לאמת השורש השני, ר"ל שיש שם אלוה משגיח ומנהיג - באו שלוש המכות השניות, ואמנם השלוש מכות האחרונות - באו לאמת השורש השלישי, והוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו.(אברבאנל,שם)

2.התורה רומזת שלוט אפה את המצות לא בגלל המלאכים וממילא בגלל שהוא המשכו של הרן:

ועוד יש לומר שעיקר ההוכחה היא מזה שנאמר ומצות אפה ולא כתוב ומצות אפה להם שהיינו שאפה מצות בלי קשר לאורחים אלא מצד שהיה פסח(תורה ופירושה , אשל אברהם, הרב אברהם אלישווילי, שם)

ועוד רמז הלשון ומצות אפה ולא ויאפה מצות שאת האפייה עשה עוד קודם לכן ולכן הלשון "אפה" שהיא מעין past perfect ועפולה שנעשה לפני שהכין להם" למלאכים משתה(ענ"ד)

3.הקשר של לוט , רבקה (וגם רחל ולאה)  והמצה- לא לקבל השפעה חיצונית

לכאורה נראה תמוה לציין את חג הפסח, שעניינו הוא יציאת מצרים, בימי אברהם אבינו עוד בטרם ירדו אבותינו למצרים. וראה לעיל (יח, י ד”ה כעת חיה) מה שכתבנו בעניין זה.

כאן אנו רואים שלא זו בלבד שציינו את חג הפסח אלא אף הקפידו לאכול מצות, ולכאורה אכילת מצות לא באה אלא זכר ליציאת מצרים עצמה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, ומה עניין לאכול מצות בימי אברהם ולוט?!

אך באמת ההיפך הוא הנכון. חז”ל לימדונו לומר בליל הסדר על המצות: “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”, רוצה לומר הקב”ה הוציא אותי ממצרים כדי שאוכל מצות! משמע שיש ערך עצמי לאכילת מצות שאינו תלוי ביציאת מצרים.

המצה היא האוכל הפשוט שלא קיבל השפעה חיצונית. המצה מסמלת את הצורך לעמוד בעולם בכוחות עצמיים בלא השפעה מתרבויות אחרות ומאומות העולם אלא מן הקב”ה בלבד. לא לחינם ברית המילה של אברהם אבינו נעשתה בפסח – כי בזכות המילה הופרד מכל האומות להיות קדוש לה’.

גם לוט במעשיו אלה יוצא מ’מצרים’. הוא יוצא מן ההשפעה החיצונית של אנשי סדום עליו ומוצא את העוז לעבור על חוקי סדום שהוא עצמו נבחר על מנת לשומרם ולאוכפם. הוא מכניס בביתו אורחים ומכבדם כפי שלמד בביתו של אברהם. בכך משתחרר לוט מכבלי האידאולוגיה של סדום, ובזאת מתבטאת יציאתו לחופשי כבן חורין, ולכן אותו יום פסח היה ועל כן אכל מצות.

(בעקבות רש"י,הרב שאול דוד בוצ'קו, שם)

4.לוט החמיץ את ההזדמנות להיות ממשיכו של אברהם ורק צאצאו הרחוק- דוד המלך יעשה את ההשלמה הזו כשיוולד מרות המואביה, שרה רבקה רחל ולאה- מימשו את ההזדמנות:

‏אברהם עומד ומשקיף אל פני סדום ולמורה, ודומה כי באה התורה ‏להשמיענו על רצונו הכמוס של אברהם, אברהם עומד, מצפה ומקווה ‏שמא כעת, לאחר שחרב (כמשמעו) כל עולמו של לוט - ישוב לוט ‏הביתה, לאוהל אברהם. אך שוב נכונה אכזבה לאברהם - אף כעת לא ‏שב לוט, אלא בוחר הוא לשבת במערה. שם מתרחש סיפור ביאת בנותיו ‏עליו, ובמעשה נורא זה של גילוי עריות מבינים אנו שאמנם ניצל לוט ‏מסדום, אך ה"סדומיות" נותרה בו, ולא לוט יהיה ממשיכו של אברהם ‏ויבשר את דבר ה' בעולם,

(את קולך שמעתי, הרב יהודה גלעד, ע"מ 212)

חלק ב: ברכת יעקב ועשיו- בחג הפסח:

0.מדוע דווקא יצחק נולד בפסח:

בפסח נולד יצחק... (ראש השנה יא א)

ויש לומר שמטעם זה נתבשרה שרה ביצחק ממצות הכנסת אורחים, שהיא גמילות חסד, כדי שיבא יצחק לעולם ממצות גמילות חסד, ובפסח שהוא זמן החסד נולד יצחק, כדי שלא יהיו גבורותיו כל כך קשות... (שם משמואל, בראשית לך תרע"ו)

1.יצחק מבקש להביא את עשיו אל הטוב ולזכותו במצוות כמו שזכו ב"י בצאת ממצרים:

ותכהין עיניו - ...אך בכל זאת לא נעלם ממנו דרך עשו, ורצה לזכותו במצוות לשעתו לקבל את הטוב, וכן דרך ה' בבלתי שלמים, כמו במצרים שנתן להם זכות פסח ומילה. (בעל העקידה כז א שער כד)

2.יצחק מבקש לברך בזמן שהרע מתבער מן העולם, הדין נופל בידי הדין שזה מידתו של יצחק(ענ"ד):

בא וראה, יעקב כל מעשיו היו לשם הקב"ה, ומשום זה היה הקב"ה עמו תמיד, שלא סרה ממנו השכינה, כי בשעה שקרא יצחק לעשו בנו, לא היה שם יעקב, והשכינה הודיעה לרבקה, ורבקה הודיעה ליעקב. רבי יוסי אמר, בא וראה, חס ושלום היה עשו מתברך באותו זמן, לא היה שולט עוד יעקב לעולם, אלא מעם הקב"ה היה שיתברך יעקב, והכל על מקמו בא כראוי. ערב פסח היה, ויצר הרע היה צריך להתבער מן העולם

(זוהר בראשית קכו)

3.מאכלו של יצחק - בליל הסדר כנגד קרבן פסח ומטעמי השולחן:

לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב (בראשית כז,ט)

הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול, ואמר לו, בני, זה הלילה כל העולם כלו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נפתחים בזו הלילה, עשה לי מטעמים עד שאני בעודי אברכך. ורוח הקודש משיבה ואומרת, (משלי כ"ג) אל תלחם את לחם רע עין. הלך להביא ונתעכב שם, אמרה רבקה ליעקב, בני, הלילה הזה אוצרות טללים נפתחים בו, העליונים אומרים שירה, הלילה הזה עתידים בניך להגאל, הלילה הזה עתידין לומר שירה, עשה מטעמים לאביך עד שהוא בעודו יברכך. יעקב היה בקי בתורה, פחד לבו על קללת אביו, אמרה לו אמו, בני, ברכות עליך ועל זרעך, ואם קללות עלי ועל נפשי, שנאמר (בראשית כ"ז) עלי קללתך בני. הלך והביא שני גדיי עזים, וכי שני גדיי עזים היה מאכלו של יצחק, והלא די לו באחד, שנאמר (משלי י"ג) צדיק אוכל לשובע נפשו, אלא אחד כנגד הפסח, ואחד לעשות לו מטעמים לאכול, דתנינן הפסח אינו בא אלא על השובע. נכנס ואמר לו קום נא שבה ואכלה מצידי, אמר יצחק הקול קול יעקב ביחוד השם, הקול קול יעקב בהגיון תורה, ולא עוד, אלא שמכריזין בשמים הקול קול יעקב, השמים רועשים. רבי יהודה אומר, עשר ברכות ברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שנאמר ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'. וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו יצא מעוטר כחתן וככלה בקשוריה, וירד עליו תחיית טל מן השמים ונדשנו עצמותיו, ונעשה גם הוא גבור חיל וכח, לכך נאמר (בראשית מ"ט) משם רועה אבן ישראל. (פרקי דרבי אליעזר פרק לב)

4.יצחק מעיד שאינו יודע יום מותו והכוונה לאיזו שנה אבל באיזה יום ימות -  פשוט שבפסח:

וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי (בראשית כז,ב)

ונראה לי דבפסח נולד יצחק כמו שפירש"י בפרשת וירא (לעיל י"ט ג') הקב"ה ממלא ימיהם של צדיקים (ר"ה י"א.) באותן הימים שנולדין באותן הימים הם מתים, דכתיב גבי משה (דברים ל"א ב') בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, שפירש"י (שם) היום מלאו ימי, ומדאמר יצחק לא ידעתי יום מותי שמא היום אמות, ודאי פסח היה:

(שפתי חכמים,שם)

5.איבוד הבכורה לעשיו ולמצרים – בט"ו בניסן
בלילה הזה מתברר ליצחק שעשיו הוא לא הבכור האמיתי, לא לו מגיעה הברכה, והוא מעביר אותה ליעקב. באותו לילה בדיוק מאבדים המצרים את הבכורה שלהם וכל הבכורות שלהם מתים. באותו לילה מצטווים ישראל "קדש לי כל בכור" כי באותו לילה נקבע "בני בכורי ישראל". הם מקבלים את הבכורה של מצרים. כשם שיעקב לוקח בלילה הזה את הבכורה של עשיו.

6.לילה של צעקה גדולה – גם לעשיו וגם למצרים
כשמתברר לעשיו כי הוא איבד את הבכורה ואת הברכה, הוא צועק צעקה גדולה )בראשית פרק כז לד) "כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד". ממש כמו שהמצרים באותו לילה צועקים על אותו עניין ממש של איבוד הבכורה לבניו של יעקב. "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא ו).

7.לקיחת הבגדים – גם בברכות וגם ביציאת מצרים
הדמיון ליציאת מצרים הוא לא רק בצעקה של עשיו ושל המצרים ובבכורה שעם ישראל מקבל בשעה זו משניהם. גם לקיחת הלבושים היא אותו דבר. כדי לקבל את הברכות צריך יעקב ללבוש את בגדי עשיו. ובני-ישראל נדרשים לקחת את הבגדים של המצרים (שמות ג כב): "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם".

8.ארבע כוסות – גם בברכות ליעקב וגם ביציאת מצרים
אם הסעודה של יצחק היא סעודת פסח, ניתן להבין גם את עניין היין: "וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ". ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (בראשית פרשת תולדות) כותב כי היין הזה הוא רמז לארבע הכוסות שתיקנו חכמים לשתות בליל הסדר )ראה זוהר כרך א בראשית פרשת תולדות דף קמב עמוד א ש"בההוא זמנא ערב פסח הוה ובעי יצר הרע לאתבערא ולשלטאה סיהרא רזא דמהימנותא, ועל דא עבדת תרי תבשילין".(

9.הכרת הגויים בכוח הברכה לישראל – גם בברכות וגם ביציאת מצרים
גם הכרת הגויים בכוח הברכה של ישראל הוא עניין שחוזר גם שם וגם פה. אחת המעלות הגדולות של אברהם ושל בניו היא כוח הברכה הגדול שיש בהם. את זאת יודעים גם פרעה וגם אבימלך. אפילו לבן הרשע מבין מאיפה מגיעה הברכה לעולם. לכן עשיו מבקש ברכות מיצחק בלילה הזה. וגם פרעה ברוב חוצפתו מבקש ברכה ממשה בלילה הזה: "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי" (שמות יב לב). זה שנאמר לאברהם (בראשית יב ג) "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

(מאמר "ליל הסדר של האבות"/ הרב שמואל אליהו)

10.הברכה בטל- בגלל זמנו של הטל ובתירוש- כנגד 4 כוסות:

וברכו בטל ורוב דגן ותירוש, שאותו זמן היה פסח, ובפסח זמן הזכרת הטל, ובפסח העולם נידון על התבואה, וכן ברכו בתירוש שישראל עתידין לשתות ד' כוסות של יין בפסח... (רמב"ן, האמונה והבטחון פרק טו)

הטעם שרצה לברך את עשיו דווקא בטל- כי לא מצריך התעוררות מלמטה:

ענין שמברכין טל בפסח, הנה אמרו בפרקי דרבי אליעזר, כשרצה יצחק לברך את עשו, אמר לו הנה הוא זמן שנפתחים בו אוצרות טל. והענין כי טל לא מיעצר לעולם, כי הגשם בא מאתערותא דלתתא, אבל טל הוא אפילו בלא אתערותא דלתתא. ולכן כשרצה יצחק אבינו ע"ה לברך את עשו, אף שלא היה מחזיק את עשו לרשע, אבל בודאי לא היה מחזיק אותו לצדיק, שיזכה לברכות על ידי מעשיו, ולהכי רצה לברכו בבחינת טל, שיתקיים אף שלא יהיה ראוי... ולזה היה צריך שיבואו הברכות ליעקב אבינו ע"ה על זה האופן, כי אם יצחק אבינו ע"ה מברך ליעקב בידיעה שהוא יעקב, והוא היה ראוי לברכות מצד מעשיו, ממילא אם היה זמן שישראל חס ושלום אינם ראויין, לא היה מקום לברכות לחול. (שם משמאול, ויקרא פסח תרע"ב) 

11.לאחר מות יצחק עשיו מוותר על הירושה הכוללת את המכלול של פסח- החל משעבוד מצרים

תא חזי, אחר שמת יצחק ועשו נפרד אל הצד שלו, מה כתוב, ויקח עשו את נשיו וגו' מפני יעקב אחיו, כי הניח ליעקב את הקרן ואת הריוח, (הניח לו את) שעבוד מצרים (שהוא הקרן, וגם את הריוח משעבוד מצרים שהוא ירושת) הארץ, ומכר לו חלקו שבמערת המכפלה, והלך לו מן הארץ ומן האמונה ומחלקו, שהלך לו ונסתלק מכל... (זוהר בראשית  רלג)

12.יעקב בורח מעשיו ורץ אל שידוכו (רחל ולאה) כשם שמצרים רודפים אחרי ב"י והם רצים לשידוכם- מעמד הר סיני:

חלק ג: האבות האמהות וחג הפסח:

1.האבות כנגד פסח מצה ומרור

 ויש לומר על דרך דברי אגדה בענין אחר, פסח מצה ומרור להודיע כי בזכות אבות יצאו ישראל ממצרים ובשבילם זכו ישראל אל הגאולה הפסח נגד יעקב שהוא בחיר שבאבות, ולפיכך הפסח שה תמים שנקרא יעקב שה פזורה ישראל. ובמדרש רבות בפרשת ויחי (בראשית רבה פ' צ"ו) אל נא תקברני במצרים למה אמר יעקב כך אלא כך אמר יעקב נמשלתי כשה שנאמר שה פזורה ישראל והמצרים נמשלים לחמור שנאמר אשר בשר חמור בשרם ונאמר כל פטר חמור תפדה בשה לכך אל נא תקברני במצרים שלא יהיו נפדים בי המצרים, למדנו מזה שיעקב נקרא שה וכנגדו הפסח שהיה שה תמים. מרור נגד יצחק שהיה במרירות שכהו עניו מראות, ואמר במדרש רבות בפרשת תולדות (שם פ' ס"ה) יצחק חדש יסורים, אמר לפניו רבונו של עולם אדם מת בלא יסורין מתוך כך מדת הדין מתוחה כנגדו מתוך שאתה מביא עליו יסורין אין מדת הדין מתוחה כנגדו אמר חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל מתחלת הספר עד כאן אין כתיב יסורין וכיון שעמד יצחק נתן לו יסורין שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. מצה נגד אברהם בשביל שהמצה נבדל מן השאור, וידוע מה שאמרו חכמים (ב"מ נ"ט ע"ב) למה הזהירה התורה על אונאת הגר בכמה מקומות מפני שסורו רע, ופי' סורו רע השאור שבו רע כי כותים יש בהם השאור ובקל חוזר לסורו לכך אסור להונות אותו, ואברהם היה נבדל מן השאור של אומות כמו המצה הנבדלת מן השאור, לכך אברהם נחשב מצה, ועוד יש לו לאברהם ענין אחר שראוי להקרא מצה וכמו שהתבאר במקומו עיין שם.

(ספר גבורות השם - פרק ס )

2.ארבע האמהות כנגד 4 כוסות- צנועות ולכן "טפלות" לאוכל:

 וארבע כוסות המתחברים לזה נגד ארבע אמהות, וכבר אמרנו לך כי השתיה נמשך אחר האכילה וטפל השתיה אצל האכילה, ומאחר שפסח מצה ומרור נגד זכות אבות באו שתיית הכוסות נגד הנשים שהם גם כן טפלים אצל האנשים, כי בזכות אבות ואמהות יצאו ישראל שנאמר (שיר השירים ב') קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מסתכל למעשיהן של ישראל אינם נגאלים אלא למי אני מסתכל לזכות אבותם שנאמר מדלג על ההרים ואין הרים אלא אבות שנאמר שמעו הרים ריב ה' ע"כ. ולפי זה יהיה פירוש מקפץ על הגבעות בזכות אמהות ואלו ארבע כוסות נגד זכות ארבע אמהות על שם אשתך כגפן פוריה על שם אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ויש במדרש (עי' תנחומא פ' וישלח) כל האילנות מקבלים הרכבה עם שאינו מינו חוץ מן הגפן וזה שאמר אשתך כגפן דלא מקבל מין אחר והיא צנועה בירכתי ביתך כן האמהות צנועות היו. ועל היין מברכין בורא פרי הגפן, ולפיכך ארבע כוסות שמברכין עליהם בורא פרי הגפן רמז לזכות אמהות ולצניעותן, ובמדרש (במדבר רבה פ"ט) לא ישים עליה לבונה לפי שהאמהות נקראות לבונה שנאמר ואל גבעת הלבונה וזו שפרשה מדרכיהן לכך לא ישים עליה לבונה, הרי שנשתבחו האמהות בפרט בצניעות כי עיקר שבח האשה ומדריגתה העליונה היא הצניעות,

(ספר גבורות השם - פרק ס )

3.האבות  כנגד פסח(יצחק) מצה(אברהם) ומרור(יעקב) , לוט גם כן כנגד מצה והאמהות כנגד 4 כוסות:

וכשנתבונן נמצא האבות והאמהות כולן הן יסוד המצוות התלויות בגאולת מצרים, הזמן אשר בחר בנו ה' לו לעם, והם פסח מצה ומרור. אברהם אבינו מצה שמורה. 

יצחק בענין מטעמים שני גדיי עזים אחד לפסח ואחד לחגיגה, ולקח חגיגה כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע. 

יעקב אשר נאמר עליו (איוב ג, כו), לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז כמו שדרשו רז"ל, הוא נגד מרור. אבל הכל לטובתו ומטתו שלימה, ועל כן נקרא המרור חסא. 

ארבע אמהות הם ארבע כוסות. 

שרה כוס ראשון אשר בחר בנו מכל העמים, כי כשם שאברהם אבינו בחר מהעמים וגייר את האנשים, כן שרה גיירה הנשים. 

רבקה כוס אגדה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, כן התחילה במתחילה עובדי עבודה זרה הוא עשו, וסיימה ביעקב ועכשיו קרבנו. וכן התחילה בגנות עבדים היינו, כי עשו הוא עבד לנצחיות, רב יעבוד צעיר, ויעקב הוא ישראל כי שרית וגו'. 

רחל כוס ברכת המזון, שיוסף בנה כלכל כל בית ישראל, והיא היתה עקרת הבית, ובפרק הזהב (ב"מ נט, א), אין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו.

לאה ברכת השיר כוס רביעית. ופליגי בברכת השיר, רב יודא אמר יהללוך, ור' יוחנן אמר נשמת כל חי וכו'. ואומר הלל הגדול, כל מיני הילול מלאה שאמרה הפעם אודה את ה', וממנה בא נעים זמירות דמשה רבינו ע"ה

(ספר השל"ה הקדוש - מסכת פסחים - מצה עשירה מד)

4.אברהם כנגד הצלי,שרה בנגד המצות ויעקב כנגד המרור:

וְיִהְיוּ זְהִירִין בּוֹ, שֶׁבַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם שֶׁהִצַּלְתִּיו מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וּמַצּוֹת, בִּשְׁבִיל שָׂרָה שֶׁעָשְׂתָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עֻגוֹת וְלֹא טָעֲמוּ לֶחֶם. מְרֹרִים, בִּשְׁבִיל יַעֲקֹב, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּרְדְּפוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם כָּךְ רְדָפוֹ עֵשָׂו. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי מְשַׁיֵּר נְשָׁמָה בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, כָּךְ לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנוּ עַד בֹּקֶר

(שמות רבה טו,יב)

5.זכות האימהות ביציאת מצרים:

לא גלגל הקב"ה והוציא את ישראל ממצרים. אלא בשביל שרה רבקה רחל ולאה. בשכר שתפסה שרה את הגר והעלתה למיטתו של אברהם. בשכר שאמרו לה לרבקה. 'התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך' (בראשית כד, נח). נתנה ביטחונה על אביה שבשמים. בשכר שתפסה רחל את בלהה והעלתה למיטתו של יעקב. בשכר שתפסה לאה את זלפה והעלתה למיטתו של יעקב. לכך גלגל הקב"ה והוציא את ישראל ממצרים. בשביל מעשה שרה ורבקה ורחל ולאה

(סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא, מהדורת מאיר איש שלום, כה, עמ' 138)

6.זכות האבות במפורש ביציאת מצרים וזכות האימהות במרומז:

וַיִּשְׁמַע אֱ-לֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב (שמות ב,כד)

‏את אברהם וכו': כל את הוא לרבות. והנה באמת ‏שביציאת מצרים גם זכות האמהות הועיל, והם ‏נרמזו בריבוי את שהוא לרבות האמהות, ‎דהיינו ‏‏"את אברהם" לרבות שרה, "את יצחק" לרבות ‏רבקה, אך אצל יעקב היה שנים שהם לאה ורחל,  ‏לכן אמר "ואת" - וא"ו לרבות (לאה) "את" לרבות רחל

‏(גדולת חיים (לרב הבן איש חי,‏עמוד ק"א וכן בהגדה של פסח ושיר השירים עם פירוש הרוקח, מהדורת הרב משה הרשלר, ירושלים שדמ"ת, עמ' פד-פה)

7.תרח מוזכר בהגדה כי ממנו הסתעפו כל האבות והאימהות שהם הבסיס לכל ענייני הפסח וממנו (על אף שהיה עובד ע"ז) התחילה השאיפה לחירות ולא"י:

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל־כָּל־הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

וָאֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶם אֶת־אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל־אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת־זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת־יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת־הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

(הגדה של פסח)

סיום: לכל מועד יש נקודת שורש שקודמת לאירוע ההסטורי שחל בו למלש בפסח- נקודת החירות ואת נקודת השורש הזו הכירו וידעו האבות עוד בטרם חלו האירועים ההסטוריים של פסח, למשל:

הזמנים, לכל פלגות נקודותיהם, הם מושרשים ביסוד ההויה העליונה, והמועד הנועד להופיע בו רשם מיוחד, של אור קדושה מיוחדת, מוכרח הוא שימלא תפקידו, כי דוקא בנקודה זו הוא מוכשר לעשות את מפעל קדשו ולא בנקודה אחרת.

(עולת ראייה, ע"מ קכט)

ביאורם של דברים כך הוא :כל חג מבטא אידיאל רוחני מסויים ‏הקשור לציבור וליחיד שבכל דור ודור. תפקידו של  כל אחד ‏‏‏לחזור ולשנן לעצמו אידיאל זה ולעשות חשבון נפש ער כמה ‏‎הוא ‏ מזדהה עמו ופועל לפיו. למשל: חג הפסח עניינו אינו ‏ההליכה הטכנית שהלכו עם ישראל ממקום זה למקום אחר, ‏אלא יציאה "מעבדות לחרות". הערך המיוחד שמבשר לנו חג ‏הפסח הוא -- חרות. זוהי מטרתו ושאיפתו של כל אדם ואומה ‏בכל דור: להיות בן חורין. אמנם השיעבודים והמשעבדים ‏משתנים מדור לדור. לפעמים אומה זו שלטה על ישראל. ‏ופעמים -- אומה אחרת. פעמים אדם נשלט ע"י יצרו ופעמים ‏עיי החברה שכופה עליו התנהגות אשר אינה מתאימה ‏לתבונות חייו. אך תמיד מוטל על היחיד ועל הציבור לערוך ‏חשבון נפש ולברר - מה, בדרך חייו הוא מקורי ואמיתי ומהו ‏תוצאה של שעבוד חיצוני לו.

(דע מה שתשיב, הרב זאב קרוב, ע"מ 175)

אחרית דבר: כל המאורעות שקרו לאבות בפסח קשורים ביציאה לחירות:

1.ברית בין הבתרים- בפסח- "ואחרי כן יצאו..."

2.לקיחת שרה ושחרורה- בליל פסח:

3.אברהם חוגג את פסח במלחמת ארבעת המלכים הראשונה- ויצאת לוט ושאר שבויי סדום לחירות

4.ביקור המלאכים ובשורת לידת יצחק -בפסח-

5.הצלת לוט מסדום- בפסח-יציאת לוט לחירות פנימית( בהכנסת האורחים) וחירות חיצונית בהצלה מסדום החרבה

6.לידת יצחק- בפסח- הבן הראשון שנולד לאומה הישראלית

7.ברכת יצחק לבניו- מכירת הבכורה של יעקב יוצאת לפועל במציאות

נספח: זמנים המיוחדים לגאולה בחודש אייר שציינו תלמידי הגר"א והרב קוק כי ידוע את שורש הזמנים הבראשיתי:

1.הרב קוק עלה לא"י בכח אייר כי בכח התאריך הזה להאיר בעולם את תורת א"י:

ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, היה מדגיש את יום עלייתו של מרן הרב קוק זצ"ל לארץ, שהיה בכ"ח באייר שנת תרס"ד, שמאותו יום החל להאיר בעולם אור תורת ארץ ישראל.( ע"פ התגלות/ הרב שמואל יניב שליט"א)

2.זמן עלית תלמידי הגר"א:
וכאשר קבענו מושבנו בעיה"ק ירושלים ת"ו בשנת תקע"ב, ובאחד הימים באותה שנה שבו הניחו את היסוד להקמת "בית מדרש אליהו" על שם רבנו הגר"א, בגוונין אחד נהירין, כי באותה שעה נפתח החלון הראשון של מחיצת הברזל לחדור לזכות של ברית אבות (החיבור שהוא יסוד בתפארת דרך מלכות) שהיה נפסק מחורבן בית המקדש. ואותו היום היה יום עשרים לעומר שהוא יסוד בתפארת כידוע ליודעי ח"ן.(קול התור,פרק חמישי)

3.ימים בהם לא שולטת הקליפה:
ימי הספירה אפוא הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, אך לעומת זאת הם גם רגישים יותר להדבקות הקליפות, כי כלל ידוע הוא שכל המקודש ביותר הן במקום והן בזמן בכל נושאי הקדושה – עלול להיפגע יותר ע"י ה'סטרא אחרא' שיונקת את חיותה רק מהקדושה. וזהו הטעם שבימי הספירה צריכים להיזהר יותר ממגע עם חברותא רעה ומדברי סכנה, זולת שני ימים מסוימים בימי הספירה שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, והם יום העשרים בעומר, ויום הארבעים ושניים בעומר, כידוע ליודעי ח"ן (מדרש שלמה דרשה ט"ז ע' 53 לר' שלמה זלמן ריבלין)

4.גם השנה של הגאולה היא תאריך שרמוז בצורה מאוד ברורה בתורה :

פסוק 5708(התש"ח-1948- הקמת המדינה) :וֶהֱבִיאֲךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: (דברים ל,ה)
פסוק 5700 (הת"ש-1940- תחילת השואה): וַיִּחַר אַף יְ-ה-וָ-ה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה(דברים כט,כו)
פסוק 5727 (התשכ"ז-1967- מלחמת ששת הימים): וְעָשָׂה יְ-ה-וָ-ה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם: (דברים,לא,ד)

סיחון ומלכי האמורי-שלטו מבירדן.סיחון אותיות חוסין.
(ע"פ התגלות, הרב שמואל יניב שליט"א )

5.במילה אד"ם כבר הוטמעה שנת הגאולה- התשח כי הפרש השנים מאדם עד דוד שווה לזמן מדוד עד משיח:

 ואדם הראשון היה ראוי להיות הוא הצדיק יסוד עולם ובאמת רוחו של אדם הראשון הוא רוחו של משיח כמו"ש האריז"ל אד"ם ר"ת אדם דוד משיח.(פרי צדיק, קרח, טו {ע"פ שער הגלגולים פרק א?})

• אדם הראשון – נולד ב-1 לבריאת העולם
• שת – נולד בשנת 130 לבריאת העולם
• אנוש – נולד בשנת 235 לבריאת העולם.
• קינן – נולד בשנת 325 לבריאת העולם.
• מהללאל – נולד בשנת 395 לבריאת העולם.
• ירד – נולד בשנת 460 לבריאת העולם.
• חנוך – נולד בשנת 622 לבריאת העולם.
• מתושלח – נולד בשנת 687 לבריאת העולם.
• למך – נולד בשנת 874 לבריאת העולם.
• נח – נולד בשנת 1065 לבריאת העולם.
• שם – נולד בשנת 1558 לבריאת העולם.
• ארפכשד – נולד בשנת 1658 לבריאת העולם.
• שלח – נולד בשנת 1693 לבריאת העולם.
• עבר – נולד בשנת 1723 לבריאת העולם.
• פלג – נולד בשנת 1757 לבריאת העולם.
• רעו – נולד בשנת 1787 לבריאת העולם.
• שרוג – נולד בשנת 1819 לבריאת העולם.
• נחור – נולד בשנת 1849 לבריאת העולם.
• תרח – נולד בשנת 1878 לבריאת העולם.
• אברהם – נולד בשנת 1948 לבריאת העולם.
• יצחק – נולד בשנת 2048 לבריאת העולם.
• יעקב – נולד בשנת 2108 לבריאת העולם.
• ראובן – נולד בשנת 2192 לבריאת העולם.
• שמעון – נולד בשנת 2193 לבריאת העולם.
• לוי – נולד בשנת 2194 לבריאת העולם.
• יהודה – נולד בשנת 2195 לבריאת העולם.
• דן – נולד בשנת 2195 לבריאת העולם.
• יששכר – נולד בשנת 2197 לבריאת העולם.
• נפתלי – נולד בשנת 2197 לבריאת העולם.
• גד – נולד בשנת 2197 לבריאת העולם.
• אשר – נולד בשנת 2198 לבריאת העולם.
• זבולון – נולד בשנת 2199 לבריאת העולם.
• יוסף – נולד בשנת 2199 לבריאת העולם.
• בנימין – נולד בשנת 2207 לבריאת העולם.
• משה רבנו – נולד בשנת 2368 לבריאת העולם.
• יהושע בן נון – נולד בשנת 2406 לבריאת העולם.
• שאול המלך – נולד בשנת 2823 לבריאת העולם.
• דוד המלך – נולד בשנת 2854 לבריאת העולם.
• שלמה המלך – נולד בשנת 2900 לבריאת העולם.
• שמעון הצדיק – נולד בשנת 3460 לבריאת העולם

(ע"פ סדר הדורות)

הקמת המדינה בשנת 2854+2854=5708 = התש"ח !!