פרק א : מצוות כתיבת ספר תורה- לימוד תורה או המשכת מעמד הר סיני?
0.המצווה האחרונה בתורה בלב פרשת וילך: כתיבת ספר תורה
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,יט)
1.המצוה הראשונה בתורה- פריה ורבייה- המשכת ה"ארץ" -ריבוי הגשמיות בעולם:
א. מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה:
בְּרֵאשִׁית יֵשׁ בָּה מִצְוַת עֲשֵֹה אַחַת, וְהִיא מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א כח) וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ:
מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב (גיטין מא, ב במשנה), שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּיִשׁוּבוֹ, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו מה יח) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וְהִיא מִצְוָה גְדוֹלָה שֶׁבְּסִבָּתָה מִתְקַיְּמוֹת כָּל הַמִּצְוֹת בָּעוֹלָם, כִּי לִבְנֵי אָדָם נִתְּנוּ וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (ברכות כה, ב):
דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָתַי חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בָּהּ, וְכַמָּה בָּנִים יִהְיֶה לוֹ וְיִפָּטֵר, וּמֵאֵיזוֹ מִצְוֹת הוּא פָּטוּר בְּעָסְקוֹ בָּזוֹ, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבוֹאָרִים בִּיבָמוֹת בְּפֶרֶק ו' (דף סא, ב. וסב, ב.) וּבִבְרָכוֹת (דף טז, א.). (שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג):
וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן (קדושין לו, ב) וְחַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בָּהּ מִשֶּׁהוּא רָאוּי לָהּ, וְהוּא הַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א.) לִשָּא אִשָּׁה. וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֻטֶלֶת עַל הַנָּשִׁים, וְהַמְבַטְּלָהּ בִּטֵּל עֲשֵֹה וְעָנְשׁוֹ גָדוֹל מְאֹד, (קדושין כט, ב.) שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם לְיַשֵּׁב עוֹלָמוֹ:
(ספר החינוך - מצוה א )
2. התורה מסתיימת במצווה על המשכתה - המשכת ה"שמים"- ועל ריבוי הרוחניות בעולם:
שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת לְכָל אִישׁ מִיִּשְֹרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה יח), אִם כְּתָבוֹ בְיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות ל, א) כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי, וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכָתְבוֹ בְיָדוֹ יִשְֹכֹּר מִי שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שִׁירָה זֹאת:
מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם עוֹשִֹין כָּל דִּבְרֵיהֶם לְפִי הַהֲכָנָה הַנִּמְצֵאת לָהֶם, וְעַל כֵּן צִוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מוּכָן אֶצְלוֹ שֶׁיּוּכַל לִקְרוֹת בּוֹ תָמִיד וְלֹא יִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת אַחֲרָיו לְבֵית חֲבֵרָיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, וְיֵדַע וְיַשְֹכִּיל בְּמִצְוֹתָיו הַיְקָרוֹת וְהַחֲמוּדוֹת מִזָּהָב וּמִפַּז רָב. וְנִצְטַוִּינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו, לְמַעַן יִרְבּוּ הַסְּפָרִים בֵּינֵינוּ וְנוּכַל לְהַשְׁאִיל מֵהֶם לַאֲשֶׁר לֹא תַשִּיג יָדוֹ לִקְנוֹת, וְגַם לְמַעַן יִקְרְאוּ בִּסְפָרִים חֲדָשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, פֶּן תָּקוּץ נַפְשָׁם בְּקָרְאָם בַּסְּפָרִים הַיְשָׁנִים, שֶׁיַּנִּיחוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם:
וְדַע בְּנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַחִיּוּב דְּאוֹרַיְתָא אֵינוֹ רַק בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה, אֵין סָפֵק שֶׁגַּם בִּשְׁאָר הַסְּפָרִים שֶׁנִּתְחַבְּרוּ עַל פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, יֵשׁ לְכָל אֶחָד לַעֲשֹוֹת מֵהֶם כְּפִי הַיְכֹלֶת מִן הַטְּעָמִים שֶׁאָמַרְנוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו מֵהֶן רַבִּים. וְזֶהוּ דֶרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי מַעְלָה יִרְאֵי אֱלֹקִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֵינוּ לִקְבֹּעַ מִדְרָשׁ בְּבֵיתָם לַסּוֹפְרִים לִכְתֹּב סְפָרִים רַבִּים, כְּבִרְכַּת הַשֵּׁם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם:
וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמָן בַּזְּכָרִים, שֶׁהֵן חַיָּבִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמוֹ כֵן לִכְתֹּב אוֹתָהּ, וְלֹא הַנְּקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא כָתַב סֵפֶר תּוֹרָה אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן בִּטֵּל עֲשֵֹה זֶה. וְעָנְשׁוֹ גָדוֹל, כִּי הִיא סִבָּה, לִלְמֹד מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְכָל הַמְקַיֵּם אוֹתָהּ יִהְיֶה בָרוּךְ וְיֶחְכַּם הוּא וּבָנָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל:
( ספר החינוך - מצוה תריג )
שני טעמים עיקריים נאמרו למצווה זו. הראשון, בכתיבת התורה על הקלף בדיו, כמסורת המקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני, יש משום המשכת התורה, וכפי שאמרו חז"ל שכל המקיים מצווה זו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל התורה מהר סיני (מנחות ל, א).
הטעם השני, כדי שיהיו ספרי התורה נמצאים אצל כל אחד מישראל, ויוכלו ללמוד בהם תמיד, למען יזכו לדעת את ה' ולקיים את מצוותיו. ואף אם ירש אדם ספר מהוריו, מכל מקום יתכן ויקשה עליו הלימוד בספר הישן, ועל כן ציוותה התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר שבו ילמד כל ימי חייו. וכן כתב בספר החינוך (מצווה תרי"ג).
( מאמר "מצוות כתיבת ספר תורה"/ הרב אליעזר מלמד)
3.מאחר ומטרת כתיבת הספר היא ללמוד אז בדורנו המצווה היא קודם כל לקנות ספרי קודש וללמוד בהם:
ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כוחבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
(רא"ש על הלכות ספר תורה - סימן א )
4.לפי הבית יוסף עיקר המצוה עדיין לכתוב ספר תורה ממש אבל בכלל המצווה גם רכישת ספרי קודש:
. ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יז ע"ב) על דברי הרא"ש שכן כתבו הגאונים:
(בית יוסף על יו"ד סימן ער)
5.לפי ספר הפרישה עדיפות לרכישת ספרי קודש:
מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב [חמשה] חומשי תורה וכו'. נראה דהכי קאמר שהמצות עשה נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כי אם על פה היו צריכין ללמוד מספר תורה המתוייגת כהלכתה ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור על ידם תורה שבעל פה כדאמרו (מנחות כט ע"ב) על רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים הלכות ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס"ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו (גיטין ס.) עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) וכתבו התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כי אם בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לספר תורה משא"כ בזמנינו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם וק"ל. ועיין בחושן משפט סימן צ"ז (ס"מ) בדין סידור שכתב רבינו ז"ל אין מניחין לו ספריו ואפילו ס"ת וכו' משמע דיש יותר צורך בס"ת מבשאר ספריו. ואף ששם בשם ר"י אברצלוני כתב כן מ"מ לא פליג שם רבינו עליו ולא כתב שסברת הרא"ש היא בהיפך, ואפשר משום דשם אין זה עיקר מקומו לא הזכרוהו א"נ לענין מכירת ס"ת וליתנו למלוה בחובו ס"ת הוי רבותא טפי וק"ל ועיין בדרישה:
(פרישה על יו"ד סימן רע )
רבי יהושע פלק (ולק)[1] בן אלכסנדר הכהן כץ (מכונה לעיתים מהרו"ך;[2] ה'שט"ו, 1555 בערך - י"ט בניסן ה'שע"ד, 29 במרץ 1614) היה מראשוני נושאי הכלים של הטור והשולחן ערוך ומגדולי האחרונים. ידוע בעיקר בשל חיבורו על הטור דרישה ופרישה, ובשל חיבורו על שולחן ערוך חושן משפט ספר מאירת עיניים (סמ"ע).
6.הלכה למעשה מחלוקת הט"ז והש"כ על דברי השולחן ערוך שעיקר המצווה לכתוב ספר תורה ממש:
מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק (הגהות מיימוני פ"ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש, אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה, מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור
האידנא, מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:
(שו"ע, יו"ד, ער)
א.הט"ז כדעת הבית יוסף שעיקר המצווה לכתוב ספר תורה:
ואף שלפי משמעות הלשון של הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה מ"מ נכונים דברי ב"י דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות:
(ט"ז, ער ד)
ב.הש"ך כדעת הפרישה שעדיף לרכוש ספרי קודש:
נמצא בדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה ע"כ וכן נראה עיקר כהרא"ש ודלא כהב"י וב"ח שכתבו שדעת הרא"ש דודאי איכא מצות עשה בכתיבת ס"ת אפי' בזה"ז אלא שיש ג"כ מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וש"ס ופירושיהן.
(שפתי כהן על יו"ד סימן ער ,ה)
6.למעשה- מי שיכול שיכתוב ספר תורה ויש גם מצווה לרכוש ספרי קודש:
למעשה נפסקה הלכה כשתי השיטות, שיש מצווה על כל יהודי שידו משגת לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף, ועם זאת מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים, כגון תנ"ך, משנה, תלמוד, שולחן ערוך, ועוד ספרי הלכה, מוסר ואמונה.
( מאמר "מצוות כתיבת ספר תורה"/ הרב אליעזר מלמד)
7.דעת הרב עובדיה- מה עדיף- להוציא ספר תורני או לכתוב ספר תורה:
נשאלתי מאיש ירא ה' מרבים, יקר רוח איש תבונה, אשר עז רצונו להנציח שם הוריו, ולעשות מצות לעלוי נשמתם. והן עתה יש לפניו אחת משתי מצות, או הכנסת ספר תורה לבית כנסת, או הדפסת ספר הלכה בכתב - יד, שחיברו תלמיד חכם גדול, מורה הוראה מובהק, איזו מהן קודמת יותר?
.....
ומעתה דון מינה ואוקי באתרין, שלהנצחת שם הוריו עדיף יותר לקנות ש"ס ופוסקים, ולהניחם בכולל של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וכן להדפיס ספר כתיבת יד בהלכה מאשר נכתב על ידי מורה הוראה מובהק, ויהיה בו לזכות את הרבים. וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואין חטא בא על ידו. ושכרו כפול מן השמים.
(שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לו)
1.איך נתקבלה התורה?
א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" (תהלים מ ח)
ר' שמעון בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזאת" (דברים לא כו)
(גיטין ס ע"א)
מגילה מגילה ניתנה. כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן: חתומה ניתנה. לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן:
(רש"י,שם)
2.איזכורי המילה ספר בתנ"ך:
א.בתורה- 10 איזוכרים מתוכם 5 בספר דברים וכולם רומזים לספר התורה:
זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: (בראשית ה,א)
וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז,יד)
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹ-וָ-ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד, ז)
וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: (במדבר ה,כג)
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-הֹ-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:(במדבר כא,יד)
וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:(דברים יז,יח)
אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ: (דברים כח,נח)
כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (דברים ל,י)
וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו משֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:
(דברים לא, כד-כו)
ב.בנביאים והכתובים- 3 איזכורים:
ב1.הציווי על יהושע להגות בתורה יומם וליל:
לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (יהושע א,ח)
ב2.מציאת ספר התורה
וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ:וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה:וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְ-ה-וָ-ה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ:(מלכים ב כב,ח-יג)
ב3.ספר התורה שנמצא בימי עזרא אחרי גלות בבל:
{א} וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: {ג} וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: {ד} וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם: (פ) {ה} וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם: {ו} וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְ-ה-וָ-ה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַי-ה-וָ-ה אַפַּיִם אָרְצָה: {ז} וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם: {ח} וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: (ס) {ט} וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: {י} וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם: {יא} וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: {יב} וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: (ס) {יג} וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: {יד} וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: {טו} וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב
(נחמיה ח, א-טו)
ד.שים בספר:
ד1.ספר התורה או ספר מלחמות ה'
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתָב דָא דוּכְרָנָא בְּסִפְרָא וְשַׁוִי קֳדָם יְהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מִמְחָא אֶמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (אונקלוס)
וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתוֹב דָּא דוּכְרָנָא בְּסֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין {ספר הזקנים שמלפנים} וְשַׁוִּי פִּתְגָמַיָא הָאִינוּן בְּמִשְׁמָעֵיהּ דִּיהוֹשֻׁעַ אֲרוּם מִימְחָא אֶמְחֵי יַת דּוּכְרָן עֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)
כתב זאת זכרון בספר. זו הפרשה בשנת הארבעים נאמרה. והעד שאמר בספר בפתחות הבי''ת הנודע. והוא ספר התורה. או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמת ה'. ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר. ומדרש עדו ודברי הימים למלכי ישראל. וספרי שלמה.(אבן עזרא, שם)
ד4.איזכור הכתיבה בספר באה לרמז על חשיבותו (שהרי ממילא הכל יכתב בתורה) ועל הצורך לכותבו בתורה(פעמיים) בנביא( שמואל) ובכתובים( מגיל אסתר):
כתב זאת זכרון בספר. שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות, ומצאו לה מקרא מן התורה, כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה (מגילה ז' א'):
למה היה צריך הקב"ה לצוות על כתיבת מאורע זו, והלא בודאי יכתבוה עם יתר המאורעות שבתורה, כי למה תגרע זו מזולתיה, ולכן דרשו ע"ד רמז שכוון הקב"ה לרמז למשה שמאורע זו תהיה זכורה בשלשה מקומות בתורה ובנביאים ובמגילת אסתר
(תורה תמימה/ביאורים/ על שמות פרק יז פסוק יד )
ד5.פרשת זכור מדאורייתא מהציווי של משה ליהשוע לכתוב בספר:
י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא: הגה - ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם (מצא כתוב):
(שו"ע או"ח סימן תרפה )
ס"ז י"א שפרשת זכור. שם י"ח אתיא זכירה כו' וממאי כו':
(ביאור הגר"א על או"ח סימן תרפה )
קראה על פה לא יצא וכו'.מנלן? אמר רבא: אתיא "זכירה" - "זכירה". כתיב הכא "והימים האלה נזכרים", וכתיב התם : "כתב זאת זכרון בספר" . מה להלן - בספר, אף כאן - בספר
(מגילה יח ע"א)
ה.ספר הברית- ספר התורה שהיה להם עד אז:
ספר הברית – מבראשית עד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה.(רש"י,שם)
ו.ספר בו כותב הכהן את הקללות לאישה הסוטה איננו ספר התורה!
וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: (במדבר ה,כג)בספר – ממלת בספר ילפינן שאין כותבין רק על הקלף לא על הנייר ולא על הדיפתרא שאינו מעובד כ״צ (בפ״ב דסוטה), וזה מבואר מאד, כי מלת ספר משותף בלשון ערבי במלת צפר, שענינו גרירה ושחיקה (קראטצען, אבשאבען), אשר ממנו צפורן שבראשי האצבעות, ע״ש שגוררין ושוחקין בו, וכן שם ספר הוראתו על גרירת העור ושחיקתו (טהירהויט, פערגאמענט), וכ״ז שאינו מעובד כ״צ לא נקרא ספר, שמחוסר עדיין הגרירה והשחיקה היטב, א״כ ממלת בספר מבואר שצריך קלף ומעובד,
(הכתב והקבלה, שם)
ז.ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו המלך היה הטריגר לרפורמת יאשיהו והשמדת הע"ז:
{בזמן שיפוץ בית המקדש הראשון מצא חלקיהו הכהן "ספר תורה" והביא אותו לשפן הסופר, שהקריא אותו ליאשיהו מלך יהודה. בעקבות הכתוב בספר, בוצעה "רפורמת יאשיהו", ובה המלך ושליחיו מפנים מבית המקדש ומירושלים את כלי העבודה הזרה והעם חוגגים את חג הפסח.(אליבא דויקיפדיה)}
ספר התורה מצאתי. יתכן שעל כי אחז שרף את התורה כמו שאמרו רבותינו ז''ל, לזה פחדו הכהנים פן ישלח ידו גם בספר התורה המונח מצד הארון, אשר כתב משה מפי ה', ולקחו הספר תורה ההיא והטמינו מפניו, ולאחר מותו חפשו אחריה ולא מצאוה, וכאשר היה הכהן גדול מחפש אחר הכסף המובא, ואחרי בדקי הבית מצאה, ואמרו רבותינו ז''ל שמצאה כשהיתה מגוללת בפרשת תוכחות והיה התחלת הדף יולך ה' אותך ואת מלכך, ועל כי מאז חפשו אחריה ולא מצאוה, אמר כמבשר, ספר התורה ההיא מצאתיה בבית ה' : ויתן וגו'. רצה לומר : הראה לו הנמצא כתוב בתחלת הדף, כי חשב את הדבר לאות ורמז להחריד את העם
(מצודות דוד, שם)
פרק ג: ספרי תורה ספרדים אשכנזיים ותימנים
1.ספרי תורה - על הבדלי המסורת בין אשכנזים לספרדים
א.
נהוג לבצע אבחנה בין ספרי תורה בנוסח אשכנזי לספרי תורה בנוסח ספרדי. האמת היא שהחלוקה איננה קטגורית. יש קהילות מסויימות שנחשבות לקהילות מבני עדות המזרח ומנהגיהן בכל הנוגע לספרי תורה דומים או זהים למנהג ולמסורת האשכנזית ולכן, מלכתחילה, האבחנה אינה מדוייקת. מעבר להסתייגות הזו, במאמר זה נתייחס להבדלים העיקריים בין ספר תורה "אשכנזי" לספר תורה "ספרדי" .
מן דהוא עלול לקבל את הרושם שהפערים בין ספר תורה אשכנזי לספרדי הם הבדלים במהות. אז קודם כל כדאי לדעת שאין המדובר כלל בפערים משמעותיים. ברמת התוכן הספרים זהים לחלוטין. זה לא שבספר אחד תמצאו מילה חסרה או מילה שונה. כשאומרים "נוסח", לא מתכוונים לניסוח בספר התורה, אלא נוסח במשמעות של סגנון.
ג.אז במה הם שונים?
ההבדל המרכזי בין ספר תורה בנוסח אשכנזי לספר תורה בנוסח ספרדי הוא בכתב. כתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) עברה במסורת ישראל מדור לדור והתגבשו מספר סגנונות כתיבה. כתיבת סת"ם בנוסח האשכנזי מתחלקת ל- 3 סוגים:כתב בית יוסף
כתב האדמו"ר הזקן (בעל התניא) – על פי מנהג חב"ד
כתב האר"י
הכתב הספרדי הוא בעל קו אחיד המקיף את כל קהילות עדות המזרח, הוא מכונה "וועליש" או כתב "מור וקציעה" והוא קל יותר לכתיבה מהכתב האשכנזי.
ד.כל עדה והקישוטים שלה
ההבדל השני בין ספרי תורה בנוסח אשכנזי לספרי תורה בנוסח ספרדי הוא בקישוטים המלווים את הספר. קהילות "ספרד" נוהגות להכניס את הספר לתוך תיק תורה מהודר העשוי מעץ מגולף, או מריקועי כסף וזהב, בדי קטיפה וכדומה. כאשר אומרים קהילות ספרד בהקשר זה, הכוונה היא לבני עדות המזרח מאזור המזרח התיכון ומזרחה ממנו: סוריה, עיראק, תימן, פרס, בוכרה, מצרים, ישראל, אפגניסטן והודו, חלק מיוצאי צפון אפריקה: לוב, אלג'יריה ותוניס וחלק מיהדות טורקיה, הבלקן וגיאורגיה.
אצל האשכנזים נגלל ספר התורה על מוטות עץ ששמם "עץ חיים" ונעטף בבד קטיפה עם עיטורי פסוקים, אריות, כתרים ועוד. גם במקרה זה, כשאומרים "אשכנזים", לא ממש מדייקים. במנהג זה אוחזים יהודים ממערב אירופה, איטליה, ומרבית הקהילות הספרדיות באירופה ובכללן, רוב יוצאי טורקיה והבלקן ובנוסף, יהודי מרוקו וחלק מאלג'יריה.
לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְ-ה-וָ-ה(דברים כג,ב)
איך כותבים בספר תורה "פצוע דכא" עם אל"ף או עם ה"א? האם יש מחלוקת בין אשכנזים לספרדים? האם יש איזושהי מסורת בדבר, ואולי זה יכריע את הכף?
הספרדים כותבים בה"א והאשכנזים באל"ף, ולכל עדה יש את המסורת שלה. ומותר לספרדי לעלות לספר תורה אשכנזי, וכן להיפך. עיין יריעות שלמה ח"ב כלל א'.
(הרב שלמה מועלם, ישיבת כסא רחמים)
בפראג יש ספר תורה שקבלה בידם שהגיה עזרא הסופר, אין קורין בו אלא בשמחת תורה וגוללין אותו תמיד בפרשת שמע. כשהייתי בפראג בשנת תרס"ח ראיתיו וכתוב בו "דכא" באל"ף. כן כשהייתי בוארמס בשנת תרס"ז ראיתי שם ספר תורה אשר מקובל בידם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג וגם בו כתוב "דכא" באל"ף. ועיין בשארית יהודא (יורה דעה סימן ט"ז) ודברי נחמיה (יורה דעה סימן כ"ב). ובספר משנת אברהם (סימן ל"ב) מציין כמה ספרים הדנים בזה
(ע"פ עדות הריי"צ-יוסף יצחק שניאורסון- מלובביץ')
ו.רוב ההבדלים הם הבדלי כתיב חסרות ויתרות :
מכל המחלוקות שבלוח יש רק מחלוקת אחת שבה יש הבדל בקריאה, והיא ויהי/ויהיו (העולם המופלא של נוסח התורה, אהרון קסל , פרק 15)
2.מה עושים כשיש טעות בספר תורה?
א.ספרדים:
אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא, גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה:
ב.אשכנזים:
ב1.בדיעבד מקילים מאוד ועל חסירות ויתירות לא מוציאים אחר :
הגה - ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה)
והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספר תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר (אגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל פסקו דאין להביא ס"ת אחרת, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת) לכן צריך לחלק כך;
ובשעת הדחק, שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיכול לתקנו, י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו (כל בו ואבודרהם), ויש פוסלין (תשובת הרשב"א תפ"ז ות"ה ומיימוני פ"י מהלכות ס"ת) ;
ואם חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אע"פ שיש טעות באחרים (ר"ן):
(שו"ע או"ח סימן קמג ,ד)
ב2.יש פוסקים שאמרו לחזור לתחילת הקריאה כולה אפילו אם עלו 7 עולים:
אם נמצא טעות וכו' - כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל (יא) שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה.
(משנה ברורה על או"ח סימן קמג )
ג.תימנים:
אפילו על חסרות ויתירות ודיבוק [אותיות] בעלמא אנו מוציאים אחרת וכך מנהגינו (בתימן), לפי שאנו מחזיקין ספר תורה שלנו מוחזקות בדקדוק בכל דיני חסר ויתר מפי הגבורה שהם מיוסדות על פי ספר הרמב"ם שהיה במצרים, המוגה מספר עזרא הסופר (מהרי"ץ, ר' יחיא צאלח ,תימן)
6.שאלה אודות ספרי התורה של התימנים שיש בהם כמה שינויים מספרי התורה שלנו, האם מותר לעלות ולקרות בהם בברכה?
תשובה: הנה אחד השינויים, שבפרשת נח (בראשית ט' כט) בפסוק ויהי כל ימי נח, התימנים כותבים ויהיו. ובמנחת שי שם הביא מחלוקת בזה, ושגם הרמ"ה הביא מחלוקת בזה, ונראה מדבריו שסמך יותר על המסורת הראשונה, דהיינו לכתוב ויהי, ושכן הכריע באור תורה. וכן מסקנתו שם. ע"ש....
ומצאנו עוד שינוי בתיבת פצוע דכה, שאצלינו כותבים דכה בה"א, ואצל התימנים כתוב דכא באל"ף, וכמו שכתב בספר סערות תימן. אכן גם בכמה ספרי תורה של האשכנזים כתוב דכא באל"ף. והנה המנחת שי (דברים כג ב') כתב, שבכמה ספרים קדמונים כתוב דכא באל"ף. וכן דעת הרד"ק. ובעל אור תורה כתב דכה בה"א, שכן כתוב בכל ספרי תורה של הספרדים. וכן כתב הרמ"ה שצריך לכתוב דכה בה"א, ושכן נראה לו עיקר. ע"ש
........
ומכל מקום אומר אני שמכיון שעל ידי כך תפרוץ מחלוקת בין הצבור, על שאנו פוסלים ס"ת של התימנים ואין אנו משגיחים במסורת של אבותיהם מדורי דורות, ובצירוף דעת הרמב"ם בתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן ט') שמותר לברך על ספר תורה אפילו הוא פסול, שאין ברכות התורה בצבור כשאר ברכות המצות הנטילת לולב וישיבה בסוכה, שאם המצוה פסולה הברכה היא לבטלה, אלא הברכה היא על הקריאה, בין שקורא בספר תורה כשר בין שקורא בספר תורה פסול, ועל זה סמכו כל חכמי המערב ונהגו כן לפני גאוני עולם כרבינו יוסף הלוי ורבינו יצחק, ומעולם לא נמצא פוצה פה ומצפצף. ע"ש.
וכן הובא בארחות חיים (הלכות קריאת ספר תורה סימן ה'), ובכל בו (סימן כ'), ובספר אבודרהם (דף לז ע"ב), ובשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סימן רלט). ע"ש. ואף על פי שרבים חולקים על הרמב"ם, מכל מקום כתב רבינו אליהו מזרחי בשו"ת הרא"ם חלק א' (סימן י'), שחכמי נרבונא ועוד כמה גדולים אחרים סבירא להו כדעת הרמב"ם, ושכן היה מורה להלכה ולמעשה, כי דברי הרמב"ם דברי טעם הם, וראויים לסמוך עליהם, וטענות הרשב"א על הרמב"ם בזה חלושות מאוד וכו'. ע"ש. וכתב בשו"ת זקן אהרן (סוף סימן צט), שכן עשה מעשה על פי הוראת הרא"ם. +ובאמת שבדברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל תנוח דעתינו שיוכל כל אדם לעלות לספרי תורה שבזמנינו ולברך עליהם ברכות התורה, בלב שקט ובוטח, ולא יהיה לבו נוקפו לחשוש שמא ספר תורה זה פסול ונמצאו ברכותיו לבטלה. ובאמת שלולא סברת הרמב"ם יקשה מאוד בדורות האלה למצוא ספר תורה כשר במלוא מובן המלה שראוי לברך עליו, כי הנסיון הורה שכמעט בכל פעם שאנו בודקים ומגיהים ספר תורה לפני שיקראו בו בצבור, אנו מוצאים בו פירוד או דיבוק חסרות ויתרות ושאר טעיות.
צא ולמד ממה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב' (סימן קעו): מעשה שבא לעירנו חכם אשכנזי ושמו מהר"ר יוסף נר"ו מגיה מומחה ובקי מאוד בחסרות ויתרות ובפרשיות פתוחות וסתומות וכו' באופן נפלא, והתחיל לבדוק ולהגיה ספרי התורה שבעירנו, ולא היה אפילו ספר תורה אחד שלא מצא בו טעיות, עד קרוב לשלשים טעיות, בחסרות ויתרות ובפרשיות פתוחות וסתומות וכו', ואפילו ספרי תורה שהוגהו מכבר על ידי חכמים גדולים הבקיאים בהגהה, ובכל הימים היו בחזקת כשרות, מצא בהם כמה טעיות, וגם ספרי תורה שהיו מוציאים אותם מדי שנה בשנה לאמירת כל נדרי, שהמנהג לחזור ולהגיהם בכל שנה ושנה, מצא בהם כמה טעיות וכו', ולכן כל הספרים שבעיר צריכים הגהה מחדש על ידי המגיה המומחה הנ"ל, וכל עוד לא הגיה אותם אין להוציאם לקרות בהם בצבור וכו'. ע"ש. והנה אנן מה נעני אבתריה, ובפרט האידנא דשרו ספרייא למהוי כעמא דארעא, פרט ליחידי סגולה היוצאים מן הכלל. ומי מפיס שהספרי תורה שלנו אין בהם טעיות ופיסולים, ואיך נוכל לברך עליהם בבטחון מלא. אם לא בהסתמך על תשובת הרמב"ם שהיא קלורין לעינים. ובדבריו נחה שקטה כל האר"ש. ודי בזה+. לכן יש להקל בנידון דידן, ורשאים להוציא ספרי התורה של התימנים לקרות בהם בצבור ובברכות התורה כנהוג. והנח להם לישראל.
(שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן נו)
3.ספר תורה תימני במניין אשכנזי:
הצבענו במאמרנו זה על כך שמסורת יהודי תימן בנוסח ספרי התורה שלהם נתמכת בדרך כלל על ידי נוסחאות קדומים ובדוקים. אף על פי כן גם נוסח זה אינו נקי, כנראה, מכל שיבוש. על כן אין כל צורך, ואף אפשרות, לטעון שעל קהילותבני אשכנז להחליף את נוסח או תיהן בנוסח התימני. מאידך גיסא, אין בידינו לקבוע בוודאות מהו הנוסח המדויק שאותו הוריד משה עמו מהר סיני.ההתחבטות במהות הנוסח הנכון מביאה אותנו לצורך להיצמד למנהגי אבותינו. היצמדות זו אינה באה להתיר את הספיקות, אלא לקבוע כללי התנהגות שיביאו כל קהילה לידי 'ויעשו כולם אגודה אחת'. לכן נראה לי להציע, שבמשך כל ימות השנה ימשיכו לקרוא בספר תורה על פי הכתיבה האשכנזית. אולם בימים בהם המשפחה שהכניסה את הספר התימני מציינת אירוע מיוחד (כמו ימי זיכרון, חגיגות בר מצווה, נישואין וכדו') יוציאו לכבודם לקריאה את הספר התימני. בכך יביעו כל חברי הקהילה את היעשותם כולם אגודה אחת."
(ספר תורה תימני, הרב בני לאו)
4.אסור למנוע עצמו לעלות לספר תורה שאינו כמנהגו שהוא כמוציא עליו לעז ח"ו
מצוה מן המובחר לכתחלה שבבית כנסת של ספרדים, יקראו בספר תורה שנכתב בכתב ספרדי, ובבית כנסת של אשכנזים יקראו בספר תורה שנכתב בכתב אשכנזי, כדי שלא לשנות ממנהג אבותיהם. אולם כל זה להידור מצוה, ולמצוה מן המובחר, אבל מעיקר הדין וההלכה מותר לספרדי לכתחלה לעלות לספר תורה שנכתב בכתב אשכנזי, וכן להיפך, שאין שינוי צורת האותיות פוסלת כלל. ואף שבספרי התורה של הספרדים נוהגים לכתוב אות צ' באות יו''ד הפוכה, דבוקה אל פני האות, וכדעת האר''י ז''ל, אפילו הכי כשרים אף לאשכנזי. וכן המנהג פשוט, כי כולם אמת ויסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. והמונע עצמו מלעלות לספר תורה מחשש פסול בגלל צורת האותיות, הוי כמוציא לעז על קדושת הספר תורה ח''ו. (וראה לעיל בענין שינוי המבטאות). [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קמב].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה