שמחת תורה: חג לכבוד ספר הספרים בכלל וארון הספרים היהודי בפרט

פתיחה: עם הספר וחג הספר(שמחת תורה):

מאות ספריו של חתן פרס ישראל ניצלו מאובדן

אחרי שפורסמו ברשתות החברתיות תיעודים של ספריית פרופ' יעקב לנדאו ז"ל זרוקה במכולת זבל, עשרות אנשים הגיעו להציל את הספרים הישנים שהוזנחו, רגע לפני פינויים למזבלה. התמונות שהופצו גרמו לצער רב בקרב גולשים, שציינו את הפיכתו של "עם הספר למי שזורקים ספרים לפח הזבל"

אתמול הופצו תיעודים רבים של מכולת זבל מלאה בספרים ישנים, ברחוב משמר העם בירושלים. ברחוב האמור התגורר בעבר פרופ' יעקב לנדאו, היסטוריון, מזרחן וחתן פרס ישראל לשנת 2005. לפני שנתיים הלך לעולמו לנדאו, והוא בן 96. ספרייתו של לנדאו הייתה גדולת מימדים, ונכללו בה אינספור ספרים בשלל שפות: ערבית, תורכית, רוסית, גרמנית, אנגלית ועברית.

לאחר פטירתו של לנדאו לקחו צאצאיו חלק מן הספרים הנותרים, ופנו לספרייה הלאומית בבקשה שתיקח את השאר. הספרייה הלאומית מילאה עשרה ארגזים בספרי הפרופסור, אך עדיין נשארו עודפים רבים. כעת, החליט קבלן הדירה להשליך את מאות הספרים לאשפה.

אתמול ראו כמה אנשים את המחזה הקשה, ספרייתו העזובה של לנדאו מחכה באשפה לפינויה, והחליטו לפעול. ברשתות החברתיות הועלו תיעודים של המכולה העמוסה, עם בקשה להצלת כמה שיותר ספרים. חוקר מזרח התיכון נעם בנעט ציין כי הגיע למכולה להוציא משם ספרים, וכתב: "אם אתם חוקרי ערבית או טורקית - יש שם אוצרות של ממש. ויש גם ספרים בגרמנית, עברית, אנגלית רוסית. הצלתי שניים. אם תגיעו לשם לפני משאיות הזבל, תצילו עוד".

תמונות הספרים העזובים עוררו זעם בקרב גולשים רבים על הזנחתם, ואחד מהם שהגיע למכולה ציין: "בדרך הלוך חשבתי הרבה על הטרגדיה של אדם שמפעל חייו לא הוערך לאחר מותו, ואולי גם בזקנותו. על ההשלכה כלאחר יד של עולם עשיר, על הזלזול בספרים".

איש התקשורת דודי זילברשלג הגיב לתמונות, וצייץ: "בגולה היינו 'עם הספר'. מאז שובנו למכורה הפכנו ל'עם הארץ'. מבט עצוב ומצוי, על היחס לספרים, לתיעוד היסטורי של עמנו, לתרבות העולם, לתרבותנו הישנה".

בעקבות הפצת התיעודים הגיעו עשרות אנשים למכולה כדי לדלות ממנה כמה שיותר ספרים לפני שיפונו למזבלה. במקביל, התיעודים הגיעו לעיריית ירושלים, שהחליטה לפעול. בתיאום עם מכון ירושלים למחקרי מדיניות פונתה המכולה לבניין המכון, שם תשכון בספרייה המקומית בבטחה. "הוצפנו הבוקר בתמונות של ספרייתו של פרופסור יעקב לנדאו ז״ל, מונחת בפחי הזבל בשכונת קטמון. ספריו הרבים שאסף שבמהלך חייו יצרו ספריה מרהיבה בחקר המזרחנות ונושאים רבים נוספים שהושלכה אמש לרחוב - לכן החלטנו במכון ירושלים למחקרי מדיניות לתת להם בית", כתב המכון.

סופו הטוב של הסיפור והצלת הספרים עוררו שמחה בקרב מעריכי פועלו של לנדאו, ובקרב סתם גולשים שראו בצער את הספרים הזרוקים במכולה. ראש עיריית ירושלים משה ליאון הגיב למקרה, ואמר: "התמונות של הספרים זרוקים במכולה ברחוב החמיצו את ליבי. בשיתוף פעולה של כלל גורמי העירייה הצלחנו להצילם ולהביא אותם לחוף מבטחים. עיריית ירושלים על כל אגפיה משרתת את תושבי העיר גם במקרים כאלה. מועדים לשמחה עם הספר".

("מאות ספריו של חתן פרס ישראל ניצלו מאובדן", בחדרי חרדים,13/10/22, שילו שינברג)

הקדמה: שמיני עצרת - יום שמחתה של תורה

1.ההופעה הראשונה של הביטוי שמחת תורה בחז"ל:

"רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קילוסין והידורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספרי תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה." (רי"ץ גיאת, הלכות לולב)

{רבי יצחק בן רבי יהודה אִבְּן גַיַאת (נקרא גם רי"צ גיאת או בקיצור ריצ"ג; ד'תשצ"ח, 1038 (בקירוב), לוסנה — ד'תתמ"ט (1089), קורדובה) היה מגדולי חכמי התורה בספרד בתקופת הראשונים, פוסק, ראש ישיבה, פרשן, ומשורר יהודי.}

וְנוֹהֲגִין לְמֶעְבַּד יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ חֶדְוָה, וְאִתְקְרִיאַת שִׂמְחַת תּוֹרָה. וּמְעַטְּרָן לְסֵפֶר תּוֹרָה בְּכֶתֶר דִּילֵיהּ.
(זוהר פרשת פינחס, רנ"ו ע"ב) 

2.מה מסמל "שמחת תורה":

א.בבל- על שום סיום מחזור שלם של קריאת התורה:

חג שמחה תורה שאנו חוגגים בימינו... ביום שמיני של חג הסוכות... הוא חג שנולד בבל, ואילו בא"י לא חגגהו כלל עד סוף תקופת הגאונים. עיקר החג היה על שם, שבאותו היום סיימו לקרוא את חמשת חומשי תורה. (תולדות חג שמחה תורה,אברהם יערי)

ב.בארץ ישראל , זכר להקהל:

וכבר ראיתי כתוב שבכל שנה ושנה היה הכהן הגדול, או הנביא, או השופט, או גדול הדור, קורא בחג הסוכות חלק מן התורה... ובשנה השביעית היה המלך מסיים התורה...
ומכאן נשאר המנהג בימינו, שהיום השמיני חג העצרת האחרון, נקרא יום שמחת תורה, בו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה ... לדמיין מעשה המלך בזמן ההוא. (אברבנאל פרשת וילך, מצוות הקהל)

פרק א:  ספרות התורה- על רגל אחת

1.החשיבות של כל אות בספר תורה לעומת נניח טעות דפוס בחומש:

עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: 'בראש יתברא אלהים', וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריאותיהם של שמות. וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד (סוכה מה, א): "ענין השם הגדול של ע"ב, באיזה ענין הוא, בשלשה פסוקים: 'ויסע', 'ויבא', 'ויט'. ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר - פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר תורה שיחסר בו ו' אחד ממלות 'אותם' שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו' באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה.

(הקדמת הרמב"ן לתורה)

2.מנהג האשכנזים לקריאה בספר התורה בערב שמחת תורה:

א.קריאת התורה בלילה לאשכנזים למרות האיסור לקרוא תורה בלילה:

יוצאי אשכנז הנוהגים כדעת הרמ''א, לקרוא בספר תורה בליל שמחת תורה, אין צריך למנוע בעדם מלנהוג כן מטעם שאין קוראים מקרא בלילה, דבכהאי גוונא אין לחוש בזה. [ילקו''י על הלכות ברכות מהדורת תשס''ד, עמוד תשסז, על פי המבואר בשו''ת יביע אומר חלק ז' סימן יז אות א].

ב.הנהגות שמחת תורה שיש בהן קצת שינוי הדברים הרגילים בהם בכל השנה:

 סימן תרסט - סדר יום שמחת תורה:

... וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה; ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים נדבות וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור). ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר (מנהגים ורי"ב סימן פ"ד). עוד נהגו לקרות כל הנערים לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'; ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל מקום לפי מנהגו....

(שו"ע או"ח סימן תרסט , הגה, שם)

וכתב הרב ביכורי יעקב(ס"ק יג) דהיינו פרשיות משובחות שרגילים למוכרם בכל השנה כגון פרשת ויתן לך ורשת המלאך הגואל אולי ופרשת שירה ופרת מה טובו אהליך יעקב....

(חזון עובדיה סוכות, ע"מ תנז הערה ה)

ג.טעם הקריאה- שלא יהיה בזיון לספר התורה:

ובביאור טעם המנהג ראיתי מובא בשם הגר"י קמניצקי זצ"ל שקריאה זו היא ע"מ שלא יהיה בזיון לס"ת שהוציאום מן ההיכל לרקוד עימהם ולא קראו בהם.

(קריאת התורה והקפות בליל שמחת תורה/הרב גיורא ברנר,ישיבת ׳רועה ישראל׳ יצהר)

3.כתר ארם צובא- הנוסח המדוייק ביותר של התנ"ך:

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך שנכתב בטבריה, על פי כל כללי המסורה הטברנית, בשנת 930 בקירוב.^[1] חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים, זהו ספר התורה שהרמב"ם השתמש בו כדי לפסוק את רשימת הפרשיות.

הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. כיום הוא מוצג בהיכל הספר.^[2] מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא".

ב־9 בפברואר 2016 הכתר הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי..

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 491 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו לישראל.^[33] ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים כמעט לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו.

לא ברור כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם.^[2] בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית.^[34] בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר.^[2]

אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו את חלקי הכתר החסרים תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה^[...

(אליבא דויקיפדיה)

4.מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים בתורה? יהושע או משה?

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְ-הֹ-וָ-ה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְ-הֹ-וָ-ה: {ו} וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: {ז} וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה: {ח} וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה: {ט} וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹ-וָ-ה אֶת מֹשֶׁה: {י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ-הֹ-וָ-ה פָּנִים אֶל פָּנִים: {יא} לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-הֹ-וָ-ה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: {יב} וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

(דברים לד, ה-יא)

א.מי כתב את התנ"ך?

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב 

יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה 

שמואל כתב ספרו ושופטים ורות 

דוד כתב ספר תהלים ע''י עשרה זקנים ע''י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע''י משה ועל ידי הימן וע''י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח 

ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות 

חזקיה וסיעתו כתבו (ימש''ק סימן) ישעיה משלי שיר השירים וקהלת 

אנשי כנסת הגדולה כתבו (קנד''ג סימן) יחזקאל ושנים עשר דניאל ומגילת אסתר 

עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים (בבא בתרא יד ע"ב- טו ע"א)

ב.מצד אחד לא יתכן שמשה כתב שהוא מת ומצד שני לא יתכן שמשה לא סיים לכתוב את כל התורה והרי נאמר "לקוח את ספר התורה הזה":

אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה, תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא "וימת שם משה עבד ה'", אפשר משה חי וכתב "וימת שם משה", אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר' יהודה ואמרי לה ר' נחמיה. 

אמר לו ר' שמעון אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתיב "לקוח את ספר התורה הזה", אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע

(בבא בתרא טו ע"א)

ג.משה כתב בדמע- בערבוב אותיות (כפי שנכתבה כל התורה לפני בריאת העולם) ויהושע קיבל הרשות אח"כ לכתוב כסדרם:

ג1.לכאורה יש להקשות על כל התורה איך נכתבה לפני שהתרחשה והרי זה כמו שקר?

אמנם יש לפרש כי שניהם דברי אלקים חיים ומר אמר חדא וכו' ולא פליגו, כי לכאורה קשה בדברי הגמרא מה מקשי על ח' פסוקים אחרונים שבתורה היאך נכתבו אם משה היה עדיין חי, הלא כל התורה כולה היתה נכתבת אלפים שנה קודם בריאת העולם, אם כן לא היה עדיין השמים והארץ וכל אשר בה, ודור המבול ודור הפלגה ויציאת מצרים ודומיהם, ואיך נכתבו בתורה קודם שהיו בעולם. אמנם זאת ידוע כי כל התורה הוא שמותיו של הקב"ה והיינו על ידי צירופים של אותיות ותיבות, ולפני בריאת עולם היתה התורה אמון אצל הקב"ה על פי צירופים וסודות נעלמים, ולא היתה נקראת כמו עתה רק על פי שמותיו של הקב"ה, ואחר שברא השי"ת את העולם ונתן את התורה לישראל וסיבבם במצוות הצריכין לעשות בגבולי מקום וזמן, כתב את התורה באר היטב איך לעשות כל המצוות, וחלק כל התורה לתיבות ואותיות לגלות ולפרש את כל דברי התורה הזאת, וסודות התורה על פי צירופים ניתנו ליודעי חן, מה שאין מודיעים אלא לחכם ומבין מדעתו. 

ג2.משה כתב בדמע- ערבוב אותיות ויהושע סידר את האותיות כסדרן ולכן גם רבי יהודה וגם רבי שמעון צודקים:

ועתה מתורץ דברי הגמרא הנזכרת לעיל כי כוונת ר' שמעון איך אפשר להיות ספר תורה חסר אפילו אות אחת וגם שלא להיות כשקר ח"ו, לכך הוא אומר עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, רוצה לומר שאמר משה כל תיבה ותיבה כאשר היא כתובה בידינו בגילוי המצוות, אבל מכאן ואילך לא היה יכול לכתוב בגילוי "וימת שם משה" דמיחזי כשיקרא, וגם לא היה יכול לגמור על ידי יהושע, כי אפשר ספר תורה חסר אות אחת, לכך הוא אומר שהיה כותב בדמע, והפירוש הוא מלשון "מלאתך ודמעך", רוצה לומר מדומע וערבוב אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך על פי צירופי תיבות והם שמותיו של הקב"ה ולא היה נקרא כלל "וימת שם משה", רק תיבות אחרות על פי סודות התורה, ולאחר מיתתו כתבם יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות את התורה, 

ואם כן השני הדיעות לא פליגי, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק כי ח' פסוקים אלו לא היה יכול לכתוב את הנגלה וכתב כפי הצירופים וזהו "בדמע" ויהושע כתבן כפי הנגלה וכדעת ר' יהודה, 

ושניהם מסכימים לדעה אחת כי נכתבו על ידי שניהם, על ידי משה הנסתר והסוד, ועל ידי יהושע הנגלה, כאשר היא כתובה בידינו לדור דור.

(הגר"א, קול אליהו דברים ל"ד, ה')

5.מי חילק את התנ"ך לפרקים?

א.החלוקה המסורתית היא לפרשיות , סדרים ופרשיות שבוע:

במסורת היהודית קיימות שלוש חלוקות עיקריות שונות של המקרא:

• חלוקה לפרשיות, פרשה פתוחה או פרשה סתומה, על פי גודל הרווח בין הפסקאות.
• חלוקה לסדרים, התורה, על פי מחזור הקריאה התלת-שנתי שהיה נהוג בארץ ישראל והנ"ך ע"פ מחזור שנתי.
• חלוקת התורה לפרשיות הנקראות כיום פרשת השבוע, על פי מחזור הקריאה השנתי שהיה נהוג בבבל.

ב.בישוף נוצרי חילק את הטקסט לפרקים:

המסורת הנוצרית מייחסת את חלוקת הטקסט לפרקים לבישוף האנגלי סטיבן לנגטון (1150-1228), אולם אין ודאות בכך.

ג.באמצע המאה ה-14 הונכס המספור גם לכתבים היהודיים כדי להתמודד עם הנוצרים בפולמוסים שהיו איתם:

בין הראשונים שהכניס את מספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה שלמה בן ישמעאל (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים, וכך הוא אומר:

אלו הן פרקי הגוים, הנקראים 'קפיטולש', של ארבעה ועשרים ספרים ושמות כל ספר וספר בלשונם, והעתקתים מהספר שלהם, שיוכל אדם להשיב להם תשובה מהרה על שאלותם שהם שואלים לנו בכל יום על עניין אמונתנו ותורתנו הקדושה ומביאים ראיות מפסוקי התורה, הן מנביאים או מספרים אחרים ואומרים לנו: 'ראה וקרא בפסוק פלוני שהוא בספר פלוני, בכך וכך קפיטולש מהספרים, ואין אנו יודעים מהו הקפיטולש ולהשיב להם מהרה תשובה, לכן העתקתים פה ספר בראשית, נקרא בלשונם גֶינישי (=גנסיס), פרק ראשון 'בראשית ברא אלהים', שני 'ויכלו השמים' וגו'. 

(אליבא דויקיפדיה)

 ד.הוכחות לכך שהחלוקה הנוצרית היא מגמתית נגד היהדות:

ד1.סיום פרק א בבראשית לא במקום:

{לא}וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי: {א} וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: {ב} וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: {ג} וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת:אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

(בראשית א, לא- ב,ד)

ד2.למה שפרשת נח לא תתחיל בפרק חדש?

פרשת נח

{ט} אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: {י} וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: {יא} וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: {יב} וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ

(בראשית ו,ט-יב)

ד3.פרשת וארא מתחילה בפסוק ב של פרק ו...

שמות פרק-ו

{א} וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ: (ססס)

---

פרשת וארא

{ב} וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה: {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְ-הֹ--וָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

ואומנם חלוקה זאת הייתה צריכה להיות "בלתי מקובלת אצלנו" ולא רק להלכה אלא גם למעשה. היא לא רק חלוקה טכנית שידי זרים שלטו בה, אלא, ידי זרים אלה הכניסו על ידה גם את השקפתם, השקפה שאינה עולה קנה אחד עם התפיסה היהודית בעייני התנ"ך וגם בענייני אמונות ודעות.

השפעת ההשקפה הנוצרית בולטת כבר בחלוקת הפרקים הראשונים בתורה.

הפרק הראשון של ספר בראשית מסתיים בגמר מלאכת הבריאה בששת הימים ומפריד מן הפרק הראשון את החתימה "ויכולו השמים" השייכת לפי חלוקה זאת לפרק השני. ראוי היה, שהסיום של הפרק הראשון יהיה בפסוק ד אשר בפרק ב, היינו, לפני "אלה תולדות השמים", הרי השבת מכלל הבריאה היא. כך נהגו גם אנשי המעמד בזמן שבית המקדש היה קיים, שקראו בתורה במעשה בראשית וקראו ביום השישי: "ותוצא הארץ - ויכולו השמים" (תענית פרק ד, משנה א) וכך נוהגים האשכנזים לקרוא בשמחת תורה לחתן בראשית.

פרק ג של ספר בראשית מתחיל עם הפסוק "והנחש היה ערום". והנה בבראשית רבא בסוף פרק יח וכן בפרשת וישב פרק פה נאמר בפירוש: "א"ר יעקב דכפר חנין שלא להפסיק בפרשתו של נחש". וידוע שכפר חנין היה מהמקומות שהמינים, היינו הנוצרים הראשונים, ישבו בו ולהם הרי עניין הנחש, היה יסוד גדול בשיטתם ועשו מפרשה זאת מטעמים להשקפתם הדתית. וכדי להוציא מלבם של הנוצרים אמר ר' יעקב שלא להפסיק בה.

(חלוקת התורה לפרקים,שמואל הכהן וינגרטן,סיני מב תשי"ח)

6.קריאה בספר ההפטרות:

א.שורשי מנהג ההפטרה: 

למה מפטירין בנביאים? לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, ואין קורין פחות משלושה פסוקים עם כל אחד ואחד, תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים... ולכן נקראת הפטרה, לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה...

 ורבנו תם כתב טעם אחר: למה נקראת הפטרה? לפי שאמרו חז"ל כיוון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: ובפתחו עמדו כל העם, ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר*, והוא מלשון יפטירו בשפה. 

(אבודרהם- חבור פירוש הברכות והתפילות, מהדורת ירושלים תשכ"ג עמ' קעב) 

ב.על מה מותר לדבר בזמן קריאת ההפטרה:

ואין הכוונה שמותר לפתוח לדבר בדברים בעלמא חלילה,שהרי ודאי כולם צריכים לשמוע ההפטרה אלא כוונתו לומר שמותר לדבר בדבר הלכה,אם נפל לאחד קושיא בתוך הפרשה על איזה פסוק שיכול לישא וליתן עם חברו שזה בשעת קריאת התורה היה ג"כ אסור כדי לשמוע הקריאה מפי הש"ץ( לבוש,או"ח,קמו,סעיף ב)

7.דווקא בתורה שבע"פ נכתבו יותר ספרים:

אחד הדברים הבולטים בתורה שבעל פה הוא, שלמרות שהיא מוגדרת כתורה שמועברת בעל פה ולא בכתב, במהלך הדורות נכתבו על התורה שבעל פה כשמונים אלף ספרים שונים. ודווקא התורה שבכתב, בה יש רק עשרים וארבעה ספרים המרכיבים את התנ"ך. כלומר רובה המכריע של היצירה התורנית היא התורה שבעל פה, אך כל כולה פרשנות על התורה שבכתב

(הרב אורי שרקי,תורה שבעל פה,כ"ח חשון תשס"ג,סיכום שיעור)

8.למה דווקא עשרים וארבעה ספרים בתנ"ך?

יש בתורה עשרים וארבע ספרים אבל זה לא מספר לכאורה בעל משמעות וכנראה היה צריך להיות עשרים ושש (כמנין הווי"ה) ולעתיד לבוא כשתחזור הנבואה יכתבו עוד שני ספרים

( כך שמעתי בשיעור מהרב שרקי שליט"א)

9.ספר התורה השומרוני:

הכותים (שבאו מכותא הנמצאת ‏בכורדיסטן), נקראים בימינו 'שומרונים'. בדומה לצדוקים או לקראים,‏הכותים מקיימים את התורה שבכתב ואינם מקיימים את התורה שבעל ‏פה. התלמוד מביא בכמה מקומות' מחלוקות תנאים בשאלה אם הכותים ‏נחשבים לגרי אמת ולכן נחשבים ליהודים או שמא לגרי אריות ונחשבים

‏לגויים, כי לא נתגיירו אלא מפני הפחד מהאריות שטרפו אותם.

‏

‏הדעה שנתקבלה להלכה(רמבם פירוש המשנה ברכות ה ח)  היא שהכותים אינם נחשבים ליהודים אלא ל'גרי ‏אריות'. אולם הביטוי 'גרי אמת' שבמחלוקת התנאים טעון בירור, שהרי גרים ‏‏נקראים בדרך כלל 'גרי צדק' (כמו בברכת 'על הצדיקים' שבתפילת שמונה- ‏עשרה) ולא 'גרי אמת'. מבאר הרב קוק(עין איה ברכות ז יב)  שהכותים נקראים כך בשל המניע שלהם להתגייר: 'גר צדק' הוא אדם המתגייר מפני שהוא רוצה ‏להתחבר לעם ישראל, מתוך אמונה שעם ישראל יביא את הצדק לעולם" כלומר גר  ‏צדק הוא אדם המתגייר מתוך תודעה לאומית ישראלית. אבל הכותים לא  ‏התגיירו בגלל עם ישראל - נהפוך הוא, הם היו עוינים לישראל. כל חפצם היה  לדבוק במצוות התורה, מפני שהתורה היא לדעתם תורת אמת.

‏

‏מסיבה זו, הכותים דקדקו מאוד במצוות התורה (אלו המפורשות מפ שבכתב). התלמוד אומר ש"כל מצוה שהחזיקו בה כותים - הרבה מדקדקים בה יותר מישראל"." במבט ראשון הדבר נראה כשבח, אך באמת הוא

‏לגריעותא. הדבקות במצוות התורה שלא מתוך הלאומיות הישראלית מביאה  ‏לדקדוקים שאין דעת חכמים נוחה מהם, שכן המצוות נתפסות ‏אבסורדיים שיש לקיימם בדקדוק ללא הבנה של מגמתן הכללית - קדושת ‏כלל ישראל. בסופו של דבר הגיעו הכותים גם להנהגות של עבודה זרה ‏מפני שראו במעשי המצוות כמין 'סגולות' ומעשים מאגיים ללא ה‏בחנה בין עיקר לטפל. 

ספר התורה השומרוני כתוב בכתב העברי הקדום ‏והנוסח שלו שונה במספר מקומות. השינוי העיקרי הוא במקום הפולחן המרכזי של הדת ‏השומרונית, הלוא הוא הר גריזים שמדרום לעיר שכם. השומרונים מאמינים ששכם. היא המקום שבחר ה', ושהציווי בתורה להקים את המזבח נאמר על הר גריזים ולאעל הר עיב‏ל, כפי שמצוין בנוסח שלנו." בחירת הר גריזים כמקום פולחן מרכזי היא מיסודות אמונת  השומרונים והיא מודגשת פעמים ‏רבות בנוסח שלהם...השומרונים אף הוסיפו לעשרת הדיברות שבספר שמות מיג לאחר הדיבר "לא תחמוד" את הציווי לבנות מזבח לה' אלוהים בהר גריזים 

(מקדם לעין/הרב אורי שרקי ע"מ 73-75)

10.הברית החדשה- עיוות של ספר התנ"ך שלנו אך התייחסות אליו כחלק מכתבי הקודש:

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתיקי חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ולעיתים, בחלק מהזרמים, גם כמה מהספרים המכונים ביהדות, הספרים חיצוניים.

הברית החדשה מכילה 27 ספרים. היא כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

(אליבא דויקיפדיה)

11.חמש עובדות על הקוראן המוסלמי לעומת התנ"ך הקדוש:

א. מוחמד לא כתב את הקוראן!

בשונה מתורת ישראל, שנכתבה על ידי משה רבנו מפי ה', וניתנה לכל עם ישראל בדור המדבר, להבדיל אלפי הבדלות - הקוראן כלל לא נכתב על ידי מוחמד. למעשה מסופר בו כי מוחמד לא ידע קרוא וכתוב... הקוראן הועבר בעל פה לתלמידים שכתבו אותו לאחר מותו, וערכו אותו שוב ושוב במשך שנים רבות.

ב. הקוראן העתיק מספרי התנ"ך ומחז"ל.

יש בו העתקות מספר משלי, קהלת, איוב ואפילו פרקי אבות מן המשנה היהודית, כמו גם אגדות שהועתקו מבראשית רבה. לדוגמה המשנה המפורסמת "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד', ה') הועתקה בשמו של מוחמד לקוראן (סורה 5, 32). כל זאת מובן לאור העובדה שמוחמד הכיר יהודים בתקופתו ושמע על יהדותנו.

ג. הקוראן חסר סדר.

מטעם זה, הקוראן איננו מסודר ולא מאורגן כמו התנ"ך, אלא נראה כמו שברי רעיונות וזכרונות, בפרק אחד מספר על יציאת מצרים ובפרק אחר יספר לפתע על אדם וחווה.

ד. הקוראן מלא בטעויות.

המוסלמים לא היו בקיאים בתנ"ך, לכן בקוראן שיבושים ושגיאות היסטוריות חמורות. כך, לדוגמה, "המן" ממגילת אסתר מופיע בסיפור יציאת מצרים כיועצו של פרעה, ומסופר בו כי פרעה רצה לבנות את מגדל בבל שיגיע עד לשמים (סורה 40, 36-37); בתיה בת פרעה הופכת לאשתו של פרעה; עקידת יצחק הוחלפה בקוראן ל"עקידת ישמעאל"... כמו כן, מוחמד הושפע מהנצרות, ולכן חשב את ישו ואמו מריה לנביאים וצדיקים. עוד יש לציין כי הקוראן מציין את יציאת מצרים ומסירת ארץ ישראל לבני ישראל, ובשום מקום לא מובטחת הארץ לערבים. למעשה, העיר הקדושה לאסלאם נקראת "מכה", ונמצאת בערב הסעודית; כיפת הסלע היא רק אחד מהמקומות הקדושים לאסלאם, אף על פי שירושלים כלל לא מוזכרת בקוראן.

רוב המוסלמים לא יודעים עובדות אלה, כי האסלאם לא נועד לאנשי ספר. בשונה מהיהודים, שקוראים את פרשת השבוע ולומדים תורה, אצל המוסלמים לא קיימת קריאה מסודרת בקוראן. למעשה, התפילה המוסלמית כוללת רק את שמונת הפסוקים הראשונים של הקוראן, אחריהם יש סדרה של השתחוויות על הקרקע, ושוב חוזרים על אותם פסוקים

ה. מוסלמים טוענים שהיהודים זייפו את התנ"ך.

את הסתירות לקוראן מן התנ"ך תירצו המוסלמים בתירוץ המצחיק, כי היהודים זייפו את התנ"ך במטרה לסתור את אמונת מוחמד... זאת לאחר שהתנ"ך כבר הופץ בעולם ותורגם לשפות שונות מאות שנים לפני היוולדו של מוחמד. התנ"ך היהודי תורגם כידוע ללטינית (בתרגום השבעים, והועבר גם בידי נוצרים), ומגילות זהות של התנ"ך נמצאו עוד מתקופת בית המקדש השני (מגילות מדבר יהודה), זהות בלשונן לתנ"ך שלנו.

הטעויות החמורות בקוראן מוכיחות כמובן שמקורו שקרי, ונכתב מפי השמועה. אם מוחמד היה יודע קרוא וכתוב, וקורא את התנ"ך בצורה מסודרת, ודאי לא היה מלמד את תלמידיו טעויות שכאלה.

( מאמר "10 עובדות שהאנשים לא יודעים על מוחמד והקוראן", דעואל ישראל, אתר הידברות)

12.איך נתקבלה התורה?

א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי" (תהלים מ ח) 

ר' שמעון בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזאת" (דברים לא כו)

(גיטין ס ע"א)

מגילה מגילה ניתנה. כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן: חתומה ניתנה. לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן:

(רש"י,שם)

13.איזכורי המילה ספר בתנ"ך:

א.בתורה- 10 איזוכרים מתוכם 5 בספר דברים וכולם רומזים לספר התורה:

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱ-לֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ: (בראשית ה,א)

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז,יד)

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-הֹ-וָ-ה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (שמות כד, ז)

וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: (במדבר ה,כג)

עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְ-הֹ-וָ-ה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:(במדבר כא,יד)

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם:(דברים יז,יח)

אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ: (דברים כח,נח)

 כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (דברים ל,י)

 וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם: וַיְצַו משֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְ-הֹ-וָ-ה לֵאמֹר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד:

(דברים לא, כד-כו)

ב.בנביאים והכתובים- 3 איזכורים:

ב1.הציווי על יהושע להגות בתורה יומם וליל:

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (יהושע א,ח)

ב2.מציאת ספר התורה 

 וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ:וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה:וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו: וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:  לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְ-ה-וָ-ה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ:(מלכים ב כב,ח-יג)

ב3.ספר התורה שנמצא בימי עזרא אחרי גלות בבל:

{א} וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה אֶת יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: {ג} וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה: {ד} וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם: (פ) {ה} וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם: {ו} וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת יְ-ה-וָ-ה הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻּ לַי-ה-וָ-ה אַפַּיִם אָרְצָה: {ז} וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עָמְדָם: {ח} וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: (ס) {ט} וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: {י} וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְ-ה-וָ-ה הִיא מָעֻזְּכֶם: {יא} וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: {יב} וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם: (ס) {יג} וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: {יד} וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי: {טו} וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב

(נחמיה ח, א-טו)

ג.ספר תולדות האדם- רומז על התורה כולה:

זה ספר תולדות אדם. הבנים אשר יזכיר בפרשה ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם על כן אמר בכאן "ספר" ולא אמר "ואלה תולדות אדם" כאשר יאמר בשאר מקומות (להלן כה יב)

(רמב"ן,שם)

ד.שים בספר: 

ד1.ספר התורה או ספר מלחמות ה'

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתָב דָא דוּכְרָנָא בְּסִפְרָא וְשַׁוִי קֳדָם יְהוֹשֻׁעַ אֲרֵי מִמְחָא אֶמְחֵי יָת דוּכְרָנָא דַעֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (אונקלוס)

 וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה כְּתוֹב דָּא דוּכְרָנָא בְּסֵפֶר סָבַיָיא דְמִלְקַדְמִין {ספר הזקנים שמלפנים} וְשַׁוִּי פִּתְגָמַיָא הָאִינוּן בְּמִשְׁמָעֵיהּ דִּיהוֹשֻׁעַ אֲרוּם מִימְחָא אֶמְחֵי יַת דּוּכְרָן עֲמָלֵק מִתְּחוֹת שְׁמַיָא: (תרגום יונתן)

כתב זאת זכרון בספר. זו הפרשה בשנת הארבעים נאמרה. והעד שאמר בספר בפתחות הבי''ת הנודע. והוא ספר התורה. או ספר אחר היה להם ויקרא ספר מלחמת ה'. ואיננו אתנו כאשר אין לנו ספר הישר. ומדרש עדו ודברי הימים למלכי ישראל. וספרי שלמה.(אבן עזרא, שם)

ד2.ספר התורה בדווקא:

כתוב זאת זכרון בספר – ....

והנכון בעיני: כי בספר ירמוז לספר התורה, כענין שכתוב: לקוח את ספר התורה הזה (דברים ל״א:כ״ו), יאמר כתוב זאת בספר תורתי שיזכרו בני ישראל מה שעשה עמלק, כי מחה אמחה את זכרו ונתתי נקמתי בו ביד עמי ישראל. וזו היא המצוה שכתוב לנו במשנה תורה: זכור את אשר עשה לך עמלק וגו׳ (דברים כ״ה:י״ז).

(רמב"ן,שם)

ד3.אחת מהפרשיות שנכתבו במהלך ה-40 שנה:

לחכמים ז״ל מאמר [בספר] טעמו שלפני שכתב משה ע״ה את התורה בסוף (שנת) הארבעים היה כותב מה שאירע להם והיה מוריד להם פרשיות נפרדות ושוב בסוף נקבצו אותן הפרשיות ונוסף עליהן מה שנוסף ונסדרו ונכתבו מפי הגבורה בלשון זה הכתוב מן בי״ת של בראשית עד למ״ד של ישראל וסעד לזה מאמרו בואלה המשפטים ויכתב משה את כל דברי ה׳ ואמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ולא היתה התורה כתובה שלימה בעת ההיא; ומאמר זה לדעתי היותר נכון שנאמר (בזה)

(רבי אברהם בן הרמב"ם,שם)

ד4.איזכור הכתיבה בספר באה לרמז על חשיבותו (שהרי ממילא הכל יכתב בתורה) ועל הצורך לכותבו בתורה(פעמיים) בנביא( שמואל) ובכתובים( מגיל אסתר):

כתב זאת זכרון בספר. שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות, ומצאו לה מקרא מן התורה, כתב זאת זכרון בספר, כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זכרון - מה שכתוב בנביאים, בספר - מה שכתוב במגילה  (מגילה ז' א'):

למה היה צריך הקב"ה לצוות על כתיבת מאורע זו, והלא בודאי יכתבוה עם יתר המאורעות שבתורה, כי למה תגרע זו מזולתיה, ולכן דרשו ע"ד רמז שכוון הקב"ה לרמז למשה שמאורע זו תהיה זכורה בשלשה מקומות בתורה ובנביאים ובמגילת אסתר

(תורה תמימה/ביאורים/‏ על שמות פרק יז פסוק יד )

ד5.פרשת זכור מדאורייתא מהציווי של משה ליהשוע לכתוב בספר:

י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא: הגה - ואם אי אפשר להם לבא, מ"מ יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם (מצא כתוב):

(שו"ע או"ח סימן תרפה )

ס"ז י"א שפרשת זכור. שם י"ח אתיא זכירה כו' וממאי כו':

(ביאור הגר"א על או"ח סימן תרפה )

 קראה על פה לא יצא וכו'.מנלן? אמר רבא: אתיא "זכירה" - "זכירה". כתיב הכא  "והימים האלה נזכרים", וכתיב התם : "כתב זאת זכרון בספר" . מה להלן - בספר, אף כאן - בספר 

(מגילה יח ע"א)

ה.ספר הברית- ספר התורה שהיה להם עד אז:

ספר הברית – מבראשית עד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה.(רש"י,שם)

ו.ספר בו כותב הכהן את הקללות לאישה הסוטה איננו ספר התורה!

וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: (במדבר ה,כג)

בספר – ממלת בספר ילפינן שאין כותבין רק על הקלף לא על הנייר ולא על הדיפתרא שאינו מעובד כ״צ (בפ״ב דסוטה), וזה מבואר מאד, כי מלת ספר משותף בלשון ערבי במלת צפר, שענינו גרירה ושחיקה (קראטצען, אבשאבען), אשר ממנו צפורן שבראשי האצבעות, ע״ש שגוררין ושוחקין בו, וכן שם ספר הוראתו על גרירת העור ושחיקתו (טהירהויט, פערגאמענט), וכ״ז שאינו מעובד כ״צ לא נקרא ספר, שמחוסר עדיין הגרירה והשחיקה היטב, א״כ ממלת בספר מבואר שצריך קלף ומעובד,

(הכתב והקבלה, שם)

ז.ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו המלך היה הטריגר לרפורמת יאשיהו והשמדת הע"ז:

 {בזמן שיפוץ בית המקדש הראשון מצא חלקיהו הכהן "ספר תורה" והביא אותו לשפן הסופר, שהקריא אותו ליאשיהו מלך יהודה. בעקבות הכתוב בספר, בוצעה "רפורמת יאשיהו", ובה המלך ושליחיו מפנים מבית המקדש ומירושלים את כלי העבודה הזרה והעם חוגגים את חג הפסח.(אליבא דויקיפדיה)}

ספר התורה מצאתי. יתכן שעל כי אחז שרף את התורה כמו שאמרו רבותינו ז''ל, לזה פחדו הכהנים פן ישלח ידו גם בספר התורה המונח מצד הארון, אשר כתב משה מפי ה', ולקחו הספר תורה ההיא והטמינו מפניו, ולאחר מותו חפשו אחריה ולא מצאוה, וכאשר היה הכהן גדול מחפש אחר הכסף המובא, ואחרי בדקי הבית מצאה, ואמרו רבותינו ז''ל שמצאה כשהיתה מגוללת בפרשת תוכחות והיה התחלת הדף יולך ה' אותך ואת מלכך, ועל כי מאז חפשו אחריה ולא מצאוה, אמר כמבשר, ספר התורה ההיא מצאתיה בבית ה' : ויתן וגו'. רצה לומר : הראה לו הנמצא כתוב בתחלת הדף, כי חשב את הדבר לאות ורמז להחריד את העם

(מצודות דוד, שם)

16.הלכות קריאת התורה נלמדים דווקא במסכת מגילה שכן למגילה יש דין דומה לדין ספר תורה(בדומה לתקיעת שופר של ר"ב שנלמד מדין תקיעת שופר של שנת היובל):

ג. פרק "בני העיר" - בית הכנסת, ותכנו – קריאת התורה (בבלי כה ב)

• מכירת תשמישי קדושה (פרק ג משנה א, בבלי כה ב)

• מכירת בית כנסת (פרק ג משנה ב, בבלי כז ב)

• קדושת בית כנסת שחרב (פרק ג משנה ג, בבלי כח א)

• קריאת התורה בחודש אדר - ארבע פרשיות (פרק ג משנה ד, בבלי כט א)

• קריאת התורה בחגים ומועדים (פרק ג משנה ה, בבלי ל ב)

ד. פרק "הקורא עומד" - בית הכנסת כמרכז חברתי (בבלי כא א)

• קריאה בישיבה או בעמידה (פרק ד משנה א, בבלי כא א)

• מספר העולים לקריאה, והברכות שהם מברכים (פרק ד משנה א, בבלי כא ב)

• מספר הקוראים בחגים ובמועדים (פרק ד משנה ב, בבלי כא ב)

• דברים שנעשים רק במניין (פרק ד משנה ג, בבלי כג ב)

• אופן חלוקת הפרשה בין הקוראים, ואופן התרגום (פרק ד משנה ד, בבלי כג ב)

• הכבוד שנותנים למפטיר (פרק ד משנה ה, בבלי כד א)

• חזנות ועליה לתורה של קטן, פוחח וסומא (פרק ד משנה ו, בבלי כד ב)

• כהנים הפסולים לנשיאת כפיים (פרק ד משנה ז, בבלי כד ב)

• אנשים הפסולים להיות חזנים משום חשש אפיקורסות (פרק ד משנה ח, בבלי כד ב)

• פרשיות בתורה שאין מתרגמים אותן בציבור (פרק ד משנה י, בבלי כה א)

(ביאור:מבנה מסכת מגילה, ויקיטקסט)

פרק ב: העם והספר

1.עם ישראל- עם הספר:

א.כינוי לעם ישראל ולנוצרים משום  שהסתמכו על התנ"ך:

אהְל אל-כִּתַאבּ (בערבית: أهل الكتاب; תעתיק מדויק: אהל אלכתאב), "אנשי [או: בעלי] הספר", הוא מונח באסלאם המתייחס ליהודים, לנוצרים ולצאבִּאים, ולפעמים גם לבני דתות אחרות כמו הזורואסטרים (אליבא דויקיפדיה)

ב.אחד מ-7 הכינויים של עם ישראל בקוראן:

הכינוי המצוי ביותר של עם ישראל בקוראן הוא "בנו אסראיל",אך כאמור ישנם כינויים נוספים כפי שניתן לראות מהדוגמאות הבאות: ‏

1 .עם (קום) :"משה אמר לאהרן אחיו, מלא את מקומי בקרב בני עמי ודאג לשלומם".

‏2‏. אומה (אֶמָה): "יש בבני עמו של משה ‎(NOW) DIP)‏ אוּמָה (אמָה) אשר בניה נוהגים עלד

‏פי האמת ועלדפיה יעשו צרקיי 1%

‏

3‏. עבדי אלוהים: "הורינו ואללה! למשה לאמור, הוצא את עבדי (עְבָּאדִי) הלילה ופלס ‏להם נתיב יבש בים ואל תחשוש מפני הרודפים ואל תירא.וכן: "בא אליהם שליח ‏נכבד (משה) ואמר ללפרעה, תנו בידי את עבדי אלוהים (עיבאד אללה)

‏

‏4. יהודים (ְיהוּד): "מצוא תמצא כי היהודים..., איבתם למאמינים גדולה מכל

‏5. יהודים (הוּד): "הם אמרו, לא יכנס לגן עדן בלתי אם יהודי (הוּד) או נוצרי

‏6 בעלי הספר (אהל אלכתאב): "יש בין בעלי הספר אשר אם תפקיד בידם הון תועפות  ‏יחזירוהו לך, ויש בהם אנשים אשר אם תפקיד בידם רק דינר אחד, לא יחזירוהו אם לא ‏תתמיד לדחוק בם

‏7. בני ישראל (בנו אסראיל): "העברנו את בני ישראל את הים

(למי שייכת הארץ הזאת? : עיון מחודש בקוראן ובמקורות אסלאמיים קלאסיים על עם ישראל, תורתו וזיקתו לירושלים /נסים דנה,עמוד 135)

2.ההיסטוריה היהודית מתחילה בהמצאת הכתב- המצאת הספר:

נראה שהמצאת הכתב היא מהפכה בהתפתחות האדם, המבדילה יותר מכול את זה שחי לפני 5760
שנים ויותר, מהאדם שחי אחרי התאריך הזה. שרידי הכתב הראשונים נמצאו על לוחות חמר בשכבה
IVa ב-Uruk- ארך התנ"כית, על גדת הפרת בדרום מסופוטאמיה, לפני כ-5100 שנה (שנות C14 לא
מכוילות). תאריך זה, כאשר מכיילים אותו, מקביל לזמן שבין 5700 ל-5800 שנים לפני ימינו. שרידים
אלה, שכללו רשימות ומספרים חרוטים בכתב יתדות, מעידים שהכתיבה באותו זמן הגיעה כבר לדרגה
גבוהה מזו של הפיקטוגרפיה (כתב תמונות). כתב היתדות הזה פותח בידי השומרים הקדומים מכתב
ציורים של עם אחר שקדם להם. 
תמיכה תורנית להמצאת הכתב, המגדירה את שלב המעבר מהפרהיסטוריה להיסטוריה, באה
מהמשנה המציינת שהכתב והמכתב הם בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות (אבות ה,ו)ומקבילות - לאחר האכילה מפרי עץ הדעת. לפי הגישה המסורתית גילם של הכתב והמכתב היום
(תש"ס) הוא 5760 שנים. בתאריך זה הפך האדם לאדם מודרני - האדם שחי לאחר ששת ימי הבריאה.
יוצא אפוא, שהתאריך 5760 שנים לפני ימינו מתאים לגיל של תחילת כתב היתדות השומרי, וממילא
לראשית ההיסטוריה במסופוטאמיה. אם כן, המשמעויות של צמד הביטויים אדם פרהיסטורי ואדם
היסטורי מקבילות לצמד אדם קדמון ואדם מודרני כפי שהוגדרו כאן.

(מאמר גיל האדם התש"ס או מליון שנה /מרדכי כסלו)

3.ספרים בעת העתיקה- המעבר מפפירוסים וקלף - לנייר:

במשך אלפי שנים, מאז המצאת כתב היתדות בשומר העתיקה לפני יותר מחמשת אלפים שנה, בני האדם חיפשו דרכים לשכפל טקסטים כתובים, אך ללא הועיל – המכשולים הטכנולוגיים היו גדולים מדי. בימי הביניים, נזירים קתולים העבירו את ימיהם בהעתקת כתבים עתיקים לצורך שימורם – מלאכה קשה וסיזיפית של העתקה ידנית של מגילות וספרים. ההעתקה דרשה זמן רב, וכל עותק היה שונה מקודמו עקב חדירת שגיאות, פרשנות אישית וצנזורה דתית.

המכשול הראשון שהיה צריך להיפתר הוא חומר הגלם הבסיסי – המדיום שעליו כותבים. בעת העתיקה השתמשו לכתיבה ולקריאה בעיקר בפפירוסים – גיליונות שטוחים שעובדו מצמחי גומא. הפפירוס הומצא במצרים והופץ ממנה לכל רחבי המזרח התיכון ולאירופה, שם השתמשו בו להכנת מגילות וקודקסים – גליונות כרוכים יחד שהיו הצורה המוקדמת של הספר.

הפפירוס היה חומר זול למדי ונוח לשימוש, אבל היו לו שתי מגרעות: הוא היה רגיש ללחות ולכן לא השתמר טוב באקלים האירופי הממוזג, והיו חייבים לייבא אותו ממצרים, שכן גומא הפפירוס (Cyperus papyrus) נפוץ בעיקר בצפון אפריקה ובישראל. כשהקיסרות הרומית המערבית קרסה במאה החמישית לספירה, אספקת הפפירוס לאירופה נעצרה כמעט לחלוטין. בלית ברירה אירופה עברה בהדרגה לחומר גלם הרבה יותר יקר – הקלף, העשוי מעור מעובד של בהמה כגון כבש, עז או עגל. הקלף אומנם היה עמיד מאוד וניתן לשימוש חוזר, אך עורות של בהמות הם חומר גלם הרבה יותר קשה להשגה מצמחים, ועיבודם לקלף אינו תהליך פשוט.

כדי לאפשר ייצור המוני של ספרים היה צורך בחומר זול יותר וקל יותר לייצור – הנייר. מקובל לייחס את המצאת הנייר ללבלר הסיני צָאי לוּן בסביבות שנת 105 לספירה, אך רק במהלך המאה ה-13 הגיע הנייר לאירופה דרך העולם המוסלמי.

(מאמר "דפוס-המצאה-ששינתה-את-העולם", רמי שלהבת, אתר מכון דוידסון)

4.מהפכת הנייר וארון הספרים היהודי:

{רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882 ד'תרמ"ב – 21 במאי 942 כ"ו באייר ד'תש"ב), המכונה גם בקיצור: רס"ג, היה איש אשכולות, מגאוני בבל. בגיל 46 מונה לראש ישיבת סורא בבגדאד.}

א.עד רס"ג- היהודים נקראים עם הספר בגלל ספר אחד בלבד:

עד רס"ג עיקר הלימוד הוא בע"פ , כשמוחמד מכנה את היהודים "עם הספר" הוא לא התכוון לעם שיש לו הרבה ספרים .הפוך! עם שיש לו ספר אחד- התנ"ך.עד רס"ג ארון הספרים היהודי הוא מושג שלא קיים. אולי אפשר לקרוא לזה , מדף הספרים היהודי כפי שקורא לזה פרו' מנחם אילן. 

ב.רס"ג מקים את ארון הספרים היהודי: הוא מזהה את היחלשות השפעת המרכז בבבל ומתחיל בכתיבה מקיפה וענפה בכל תחומי היהדות : 

אבל רס"ג משנה את המגמה. הוא מתחיל לכתוב כתיבה שבה הוא - המחבר או העורך- חתום עליה. אין כמעט דברים כאלה לפניו. אם עד אותה תקופה הכל היה בע"פ והכל טוב למה לשנות.אם זה לא שבור למה לנסות לתקן. כנראה לא הכל היה כ"כ טוב. כשהכל בע"פ המסירה יותר מדוייקת ועם בקרה אבל צריך להגיע פיזית למורה כדי ללמוד. רס"ג רואה שהעם היהודי כבר מפוזר יותר ,הקהילות נהיות עצמאיות יותר, ההשפעה של המרכז הבבלי הולכת ומתמעטת.

ג.מהפכת הנייר שהגיע לארצות האסלאם מסין מאפשרת לו לכתוב והלפיץ את ספריו( אם כי בכתבי יד) :

גורם נוסף שעוזר למהפך הוא המצאת הנייר או ליתר דיוק ההגעה של ההמצאה מסין לאיזור.עכשיו בקלות יחסית אפשר לייצר נייר , המצאת הנייר משפיעה עמוקות על התרבות. לפני שהנייר מגיע לאיזורנו הכתיבה הנפוצה היא על קלף כלומר עור של בהמה. זה יקר, זה מסובך להכנה. אפשר לכתוב רק מצד אחד. זה כבד. אבל כשהנייר מגיע מהמזרח פתאום הרבה יותר קל לכתוב ולהוציא ספרים. אמנם הכל כמובן בכתב יד, את גוטנברג ואת המצאת הדפוס אנחנו נפגוש רק עוד 500 שנה. אבל מהפכת הנייר היא בסדר גודל דומה לדפוס. אפשר להפיץ ידע, אפשר להפיץ דעות, אתה לא חייב להיות בעצמך אצל המורה כדי ללמוד. 

ד. המפעל הספרותי של רסג- מונוגרפיות, הקדמות לספרים, התפסר- תרגום התנ"ך לערבית:

המוסלמים מתחילים לכתוב ולכתוב ורב סעדיה רואה קורא לומד מהם וגם מתחיל לכתוב. הוא הראשון שכותב בעברית מונגרפיה- ספר שעוסק בנושא אחד.רס"ג כותב ספר שלם על שטרות ועדויות, ספר על ירושות , ספר על טריפות ועוד ועוד. הוא הראשון שכותב הקדמות לספרים.לא תמצאו הקדמה לתורה למשנה לתלמוד למדרשים. אצל רס"ג יש הקדמה מפורטת עם יעדים ורקע כמעט בכל ספר וכל מחברי הספרים אחריו ראו את הדוגמא וימשיכו גם הם.הוא הראשון שכתב ביאור לספר יצירה, אחד מספרי הסוד הקדומים. אבל הוא לא התייחס אליו כמו על מיסטיקה אלא יותר כמו ספר פילוסופיה או תיאולוגיה. 7 שנים ארוכות העביר רבנו סעדיה במחבוא מרביתם בבגדד ובעת שהמתי השרוחות יירגעו כתב כמה מהיצירות הספרותיות הגדולות בהיסטוריה היהודית. 

הוא הראשון שמתרגם ומפרש את התנ"ך לערבית. התפסיר זה פירוש. התפסיר נכתב בכמה מהדורות, מהדורה ארוכה שיועדה יותר לחכמים ומהדורה קצרה שהפכה למפורסמת מאוד ופופולארית מאוד בימי הביניים ויהודי תימן השתמשו בה עד לאחרונה. גם המוסלמים ואפילו הקראים שראו בו אויבם השתמשו בתפסיר בתור התירגום הטוב ביותר לתנ"ך. הוא כתב חיבורים הלכתיים רבים, ספרים בנושא הדקדוק,והלשון העברית, תפילות פיוטים.

ה.כל ספריו בערבית היות וזהו שפתו של העם היהודי באותה עת והנגישות חשובה כמובן:

הוא כותב הרבה ובין הדברים את הספר המפורסם ביותר שלו: כתב אל מכתר פי אל מנאת ואלקאדת, ספר האמונות והדעות. ולמה כתב אותו בערבית כמו את רוב הספרים? כי זאת השפה המרכזית שרוב היהודים מדברים בתקופה הזאת והוא רוצה שהספרים יקראו ויובנו ע"י כמה שיותר אנשים.הספר הזה אמונות ודעות הוא עד היום ספר מאוד משמעותי באמונה ובפילוספיה הרציונלסטית של הדת היהודית...

ו.הראשון ליצור סידור בנוסח אחיד לקהל הרחב ולא רק לחזנים ולערוך פיוטים שיכנסו או יוצאו מסידור התפילה:

הוא ראשון פרשני המקרא, הוא הבלשן הראשון, הוא משורר , הוא כותב סידור. אל תדמיינו סידור קטן שכל אחד לוקח איתו , לרוב בבית הכנסת רק לחזן היה סידור ורס"ג בונה בו בסידור שלו  סוג של נוסח אחיד שמנסה לחבר בין הנוסחים שהיו בין הקהילות השונות, הוא מוציא מהסידור פיוטים שלא ברמה מספקת ומדגים פיוטים משלו

ז.ספריו מבלים תפוצה גם בין הגויים:

החיבורים של רב סעדיה בנושאי פילוסופיה ותורה זכו לקהל קוראים רחב ונלמדו לא רק ע"י יהודים....

 

(תמלול מתוך הפודקאסט קדמא, פרק 2 : "רב סעדיה גאון" , נועם אשכולי)

4.מהפכת הדפוס - באמצע המאה ה-15 והדפסת הספר הראשון - התנ"ך הנוצרי:

המהפכה שלדעת רבים העבירה את העולם מימי ביניים לעת החדשה:

מהפכת הדפוס היא מהפכה טכנולוגית שהתחילה עם המצאת הדפוס המודרני על ידי יוהאן גוטנברג באמצע המאה ה-15, המצאה אשר נחשבת על ידי רבים להמצאה החשובה ביותר באלף הקודם. המצאתו של גוטנברג אפשרה הדפסה של המוני ספרים תוך זמן קצר ובעלות נמוכה יחסית, והביאה לעלייה משמעותית ממושכת באחוזי האוריינות בקרב הציבור הרחב. לפני מהפכת הדפוס, הפצת ספרים בעותקים רבים דרשה העסקת אנשים רבים, ומחירי הספרים, שהועתקו בכתב יד, היו גבוהים ביותר. לפיכך, הפצת מידע באותם ימים הייתה איטית מאוד, והוגבלה רק לבני המעמד הגבוה...

הספר הראשון שהודפס בשיטה זו היה התנ"ך בשפה הלטינית, המכונה תנ"ך גוטנברג, בשנת 1456, הוא הודפס ב-180 עותקים - מספר עותקים עצום לעומת הספרים שקדמו לו, שנכתבו בחרט סופרים, אחד אחד. גוטנברג לא הצליח מבחינה עסקית, ובית הדפוס שלו עבר לידיים אחרות. בשנת 1468 נפטר גוטנברג כשהוא חסר כול.

(אליבא דויקיפדיה)

5.מהפכת הדפוס והשפעתה על תפוצתו והתקבעותו של הספר שולחן ערוך לרבי יוסף קארו:

א.שולחן ערוך הספר העברי הראשון שייצא ישר בדפוס ולא בכתב יד:

‏מקובל לומר בתרגום חופשי שכדי להצליח צריך שלושה דברים תיזמון תיזמון ותיזמון.‏

‏השולחן ערוך הוא ספר מדהים בפני עצמו, הוא מסכם דברים מורכבים בשורה תחתונה נוחה ליישום אבל העובדה שהספר הזה הופץ כ"כ מהר בכמעט כל תפוצות היהודים ואומץ בתור הספר המרכזי זה הרבה בזכות הדפוס.אם היה נכתב 100 שנה קודם זה לא היה קורה ואם היה נכתב 100 שנה אחרי זה זה היה כבר מאוחר מידי. רבי יוסף קארו מודע מאוד למהפכה של הדפוס וליתרונות שלו וגם לחסרונות...

כשמסתכלים על הספרים שהוא מצטט בבית יוסף, רובם ככולם של ספרים שהודפסו לפניו, אז כנראה הוא קרא בעותקים מודפסים. רבי יוסף קארו היה בין הראשונים שבאמת הבין את המהפכה של הדפוס אבל הוא לא ראה את רבוי הספרים רק בתור ברכה אלא בתור תקלה שצריך לסדר, חייבים שיטה להגיע לשורה התחתונה אז הוא מייצר בתוך הספר שלו , בתוך הבית יוסף, דיון בין ספרים ממחברים שמגיעים ממקומו שונים בעולם. דיון שלפני הדפוס לא התרחש. זה חלק אחד של המהפכה.

החלק השני של המפכה זאת העובדה שהספרים מופצים בכמויות גדולות בצורה זהה, ייצור המוני ואחיד. נוצרת סטנדטיזציה של הכתוב, תו תקן אחיד לטקסט.וזה מאפשר את השלב הבא , תקן אחיד להלכה עצמה שזה הפרוייקט שרבי יוסף קארו מנסה לעשות.מקובל לחלק את תקופת החכמים לתקופה של הראשונים והאחרונים.המעבר בינהם חופף להמצאת הדפוס. זה לא במקרה. צורת הלימוד השתנתה. והשולחן ערוך -התוצר של הדפוס הספר שהופץ לראשונה רק בדפוס ולא בכתב יד - הוא המעבר בין התקופות.

(מתומלל מתוך קדמא, נועם אשכולי, הפרק "מהפכת הדפוס העברי")

ב.המשמעות של הבנת הטכנולוגיה החדשה והשימוש בה לצורך הפצת ספרו:

כבר למעלה מ-400 שנה שספריו של רבי יוסף קארו הם הבסיס לדיון ההלכתי. האיש שנולד בין המצאת הדפוס לגירוש ספרד עבר בקהילות ישראל, ראה ספרים שונים וחלם על הדפסת חיבור הלכתי אחד לכולם. ליצור דפוסי התנהגות מתוך מהפכת הדפוס.

צמד היצירות ההלכתיות המרכזיות של רבי יוסף קארו – ‘בית יוסף’ ו’שולחן ערוך’ – שינו באופן מהותי את השיח ההלכתי מאז ועד היום. מבחינות רבות הן מהוות את קו הגבול השברירי בין מה שמכונה ‘תקופת הראשונים’ למה שמכונה ‘תקופת האחרונים’ בהיסטוריה של היצירה ההלכתית היהודית. מאז שהופצו שני החיבורים באמצע המאה ה-16 לא ניתן לדון בהלכה מבלי להתייחס למה שנאמר בהם, בין אם בהסכמה ובין אם במחלוקת. ההשפעה הרבה של צמד הספרים החשובים שלובה בטכנולוגיה שאפשרה הפצה מהירה שלהם בזמן קצר ובעותקים זהים בכל רחבי העולם היהודי – טכנולוגיית הדפוס החדשה.

עשורים בודדים לאחר שגוטנברג השיק את טכנולוגיית הדפוס החדישה שלו נולד ב-1488 בפורטוגל בן לאפרים קארו, בן למשפחת רבנים שהגיעה לשם מקסטיליה ושמו יוסף. ארבע שנים מאוחר יותר גורשו יהודי ספרד, וב-1498 חרבה גם קהילת פורטוגל שחויבה כולה להתנצר, ומהמרכז היהודי החשוב באי האיברי נותרה רק תפארת העבר. משפחת קארו, ואתה יוסף הצעיר, המשיכה במסעותיה ונדדה כמו המוני יהודים אחרים אל האימפריה העות’מאנית שאפשרה ליהודים לשמור על דתם. יוסף למד תורה מפיו של דודו, רבי יצחק קארו.

כשם שכיום הילדים נולדים למציאות שיש בה אינטרנט ומבינים את הטכנולוגיה אחרת מאלה שפגשו אותה בשלב מאוחר יותר בחייהם, כך רבי יוסף קארו גדל במציאות שבה התהוותה תרבות הדפוס. הדפוס העברי החל באיטליה ומשם הגיע לספרד ולפורטוגל. מבחינות רבות הייתה טכנולוגיית הדפוס החדשה המשך ישיר של תעשיית העתקת הספרים ההמונית שקדמה לה, אך מבחינות אחרות הייתה מהפכת הדפוס חידוש מוחלט: האפשרות להדפיס עותקים רבים של אותו ספר בעלות נמוכה מאוד בהשוואה להעתקה ידנית שינתה מהותית את עולם הידע והלמידה. כישרונותיו הרבים והייחודיים של רבי יוסף קארו הפכו אותו לא רק לגאון תורני ולפוסק חשוב, אלא גם למי שידע להשתמש בטכנולוגיה החדשה באופן יוצא דופן לזמנו, שהשפיע מאוד על המשך הפצת הידע התורני בדפוס.

....

חשיבותם העצומה של ספריו של רבי יוסף קארו בעולם ההלכה הפכה את גבולות ספרייתו לגבולות הספרייה ההלכתית הקנונית. הספרים שהוזכרו בו הפכו נפוצים מאוד, ואילו חיבורים שלא הוזכרו בו – בין היתר כיוון שלא היו מודפסים בימיו – לא נלמדו ולכן גם לא הודפסו בהמשך, וכך הצטמצם העיסוק בהם.

הדפוס אפשר את הפצתם המהירה של ספרי ההלכה החדשים העצומים בגודלם בהיקף גאוגרפי נרחב – מאירופה ועד לכורדיסטן. כך הגיעו עותקים זהים לחלוטין של כתבי רבי יוסף קארו כמעט לכל הקהילות ברחבי העולם, והביאו אתם את חידושיו ההלכתיים ואת ארגון הידע הייחודי, ולצערו גם את טעויות המדפיס שהפריעו לו. תוך זמן קצר הפכו בית יוסף ושולחן ערוך לספרי תשתית בלימוד ההלכה, ועל גביהם התפתח הדיון ההלכתי מאז ועד היום. לא לחינם ניצב רבי יוסף קארו כקו פרשת המים בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. אמנם לא כל דבריו התקבלו על ידי כלל הרבנים והקהילות, אך אין עוררין על המקום המרכזי שתפסו ספריו, ועל שידוד המערכות שיצרו בעולם ההלכה והלמדנות מאז ועד היום.

הבנתו העמוקה של רבי יוסף קארו את עולם הדפוס ואת האפשרויות שפתח, והמודעות שלו להשפעה הרחבה שהייתה לטכנולוגיה החדשה על הנגישות לספרות הלכתית, היו חלק בלתי נפרד מהיצירה של ספריו בית יוסף ושולחן ערוך. כדרכם של אנשים שמבינים את הטכנולוגיות החדשות מהר יותר מרוב הסובבים אותם, הוא עיצב את האופן שבו ייעשה שימוש בטכנולוגיית הדפוס לאחר פרסום ספריו.

הדפוס השפיע על רבי יוסף קארו גם בכך שקבע את גבולות ספרייתו. ממיפוי הספרים של כותבים אשכנזים שבהם השתמש רבי יוסף קארו בכתיבת בית יוסף עולה כי למעט ספרי שאלות ותשובות של כותבים אשכנזים שהוא לא ציין את מקורם ולא כתב אם הופיעו בספר כלשהו, הוא הביא רק מדבריהם של חכמי אשכנז שהופיעו בדפוס. מעניין לציין כי הספרים של חכמי אשכנז שבהם הרבה להשתמש – ‘מרדכי’ ו’הגהות מיימוניות’ – לא הודפסו כספר נפרד אלא בתוך ספרים אחרים. ספרו של רבי מרדכי בן הלל ‘מרדכי’ הודפס בסוף כרכי התלמוד ובסוף ספר הלכות הרי”ף, וספרו של רבי מאיר הכהן מרוטנבורג ‘הגהות מיימוניות’ הודפס בתוך משנה תורה לרמב”ם. רבי יוסף קארו לא התייחס לספרים אלה כמייצגים הלכה אשכנזית דווקא. הוא קרא אותם בדפוס כחלק ממכלול קנוני שהבחנות גאוגרפיות לא משחקות בו תפקיד משמעותי.

(דפוסים הלכתיים, תרצה קלמן, מגזין סגולה)

ג.רבי יוסף קארו הבין שבגלל שהודפס באלפי עותקים הטעות ספר של הרשב"א עם ייחוס לרמב"ן  כי זוהי מלחמה אבודה לתקן את כל העותקים המודפסים:

 'והנה בא לידי קצת תשובות הרשב"א כתובות בעט ברזל ועופרת בדפוס, וכתוב בתחלתן שהם תשובות הרמב"ן. וכשאני כותב מאותם תשובו', אעפ"י שאני יודע שהיא תשובת הרשב"א אני כותב כתוב בתשובות להרמב"ן, לפי שספרי הדפוס מצויים ביד כל אדם ומי שירצה לעיין לשון התשובה עצמה יוכל לעמוד עליה

(בית יוסף, אורח חיים, הקדמה, דף ב ע"א)

5.הספר העברי הראשון שהודפס- ככל הנראה חומש עם רש"י- והמצאת כתב רש"י:

עדיין אין איש יודע מהו הספר הראשון שנדפס בעברית. אולם כיוון שהספר הראשון שעליו נדפס תאריך ראה את אור הדפוס, כאמור, בשנת רל"ה, קבעו הביבליוגרפים, לשם נוחיות בלבד, שנה זו כראשית מלאכת הדפוס העברי, אף על פי שיש רגליים להשערה שכמה שנים לפני שנת רל"ה כבר נדפסו ספרים באות עברית. הספר הראשון שתאריך בצדו נדפס באיטליה בעיר רג'יו די קאלאבריאה (Reggio di Calabria). זהו גם הספר העברי האחרון שנדפס בעיירה זו. סמוך לשנה זו עזב יהודי בשם אברהם ב"ר יצחק בן-גרטון את מולדתו ספרד והגיע לאיטליה לשם הדפסת ספר רש"י על התורה. בחירתו בפירוש רש"י על התורה מובנת ביותר, שכן זהו ספר שבו מתחיל הפעוט להיכנס לפרדס התורה. אין אפוא ספק שאברהם בן-גרטון היה יהודי בעל חוש מסחרי מפותח. תבנית האותיות שבהן בחר הן מטיפוס הכתב הקורסיבי הספרדי. לא נודע מתי הוחל במלאכת ההדפסה, אך התאריך שבו נשלמה ההדפסה, י' באדר רל"ה (17 בפברואר 1475), מסר בקולופון{טקסט שהמדפיס או העתיק הוסיף בסוף הספר}  המחורז, שבו הטביע המדפיס גם את שמו "אברהם" בכל שורה מסיימת:

נשלם פי' תורה שרש"י ביארה ובו הייתה אורה לכל בני אברהם אשיר בשיר לאל צור פודה וגואל אשר נתן כאל בלב אברהם אני בדת חשקתי בלב אותה חמדתי דרשתי וחקרתי כיד אברהם אך הניאני הזמן בקשתי מעשה אמן בעזר אשר נתן אלוהים לאברהם במקום למידתי ספרים כתבתי והנם השלמתי לזרע אברהם באמצעותם אולי אשתה מנהר אולי הלוואי ואולי יהי כן לאברהם רואה קרא ואל תשים ספרי לאל כי מה שבם נגאל לא מצד אברהם הלא מצד חברה אשר החשיך אורה זעם גם עברה הביא על אברהם בעזר ישלח יהו' מחזה אל תיראו באותם יבאו מצד אברהם להר בית רהטון יקו לב ועשתון אני בן גרסון בן יצחק אברהם בריגו המדינה דעל ימא מותבא בסוף קלבריאה שם גר אברהם ליצירת ה' אלפים ומאתים וה' ושלשים בי' באדר סוף חודשים לחשבון אברהם

הספר נדפס בשלוש מאות עותקים, שהעביר לספרד מקום מולדתו. עם גירוש ספרד, כעבור כעשרים שנה ועם פעולות האינקביזיציה, אבדו כמעט כל הטפסים של ספר זה, והיום אין ידוע ממנו אלא טופס בודד בספריית פארמה שבאיטליה.

(ראשית הדפוס העברי וראשוני המדפיסים/יוסף י. כהן,מחניים ק"ו, תשכ"ו עמודים צ"ו-ק"ה)

6.ראשיתו של הכתב המוכנה כתב רש"י- בספר הראשון המודפס:

‏כמו הספרים  בלטינית שהטקסט הופיע בהם בגופן- פונט- מרובע והפירוש בגופן מעוגל קוראים  לזה כתב קורסיבי גם אברהם בן גרטון חיפש גופן מעוגל לפירוש רשי בתור הפירוש לשם כך הוא בחר שם גופן שהכיר מהבית כתב יד ספרדי חצי קורסיבי שהיה  מאוד מקובל  בספרד מכתבי יד ואברהם בן גרטון מדפיס בכתב הספרדי הזה את הפירוש והרעיון שלו תפספס וגם כל שאר הספרים שיבואו בעקבותיו הדפיסו את רש"י עם הרבה פירושים בכתב הספרדי המעוגל מאז אנחנו קוראים לזה כתב רש"י אבל אתם מבינים שרש"י  לא כתב בכתב הזה בכלל זה לא כתב שהיה באשכנז

(תמלול מתוך פודקסט קדמא-  פרק 21: מהפכת הדפוס העברי/נועם אשכולי)

7.מי המציא את מבנה דף הגמרא?

‏עימודו של דף הגמרא שבמרכזו הטקסט התלמודי ומצדדיו פירושי רש"י ובעלי התוספות ‏נחשב כאחד המאפיינים הגרפיים העיקריים של התלמוד. עימוד זה נתפס כמסורתי - עד כדי ‏כך שכאשר הרב עדין שטיינזלץ העז להדפיס גמרא בעימוד שונה יצא עליו קצפם של רבנים ‏רבים ומהדורתו הוחרמה - אך מעקב אחר תולדותיו מלמד שעימוד זה לא היה ייחודי לתלמוד..

‏הטקסטים הראשונים המצויים בידינו המעומדים בצורה זו הם כתבי יד ‏לטיניים מהמאות ה-12 וה-13. כך הועתקו כתבי היד של תרגום הוולגטה ‏הלטיני של כתבי הקודש כשלצדו ‏פירושו המיוחם באופן מסורתי לאנסלם מלאון שנפטר ב-1117, וכך ‏עוצבו גם כתבי היד של קודקס החוק ‏הרומי מימי הקיסר  יוסטיניאנוס ‏הראשון עם פירושיהם של ארבעת ‏הדוקטורים מבולוניה. טקסטים אלה ‏עם הפירושים שלצדם היו לחומר ‏לימודים קבוע באוניברסיטאות בימי ‏הביניים. צורת העימוד של התלמוד ‏הייתה למעשה צורה מקובלת של העתקת טקסטים שיש להם פירוש רציף. גם כתבי יד עבריים הועתקו באופן דומה .תחילה כתבי יד של המקרא שלצדם דבריהם של פרשני ימי הביניים ובהמשך כתבי יד של התלמוד

(קיצור תולדות הדף התלמודי, יעקב צ' מאיר, מגזין סגולה 125)

8.ראשית הדפסת התלמוד ע"י משפחת שונצינו שממציאה את שילוב הפירושים של  רש"י ובעלי התוספות( (ש"ס ונציה):

אנחנו נשארים בצפון איטליה. לומברדיה. 60 קילומטר מזרחית ממילנו יש עיר קטנה , היום גרים שם 8000 איש. לעיר הקטנה הזו קוראים  שונצינו. באמצע המאה  ה-15 מגיעה לעיר משפחה יהודית מאשכנז, כנראה ממגנצא , והם כנראה צאצאים של  אחד מבעלי התוספות.הם היו סוחרים, קיבלו היתר מיוחד להתייישב בעיר. סתם יהודים לא יכלו לבוא לאיטליה.    המשפחה משתקעת בעיר ומאמצת לעצמה את שם המשפחה סונצינו . כמו העיר כמוש היה נהוג בהרבה מקומות בעולם. 

בשנת 1483 ישראל נתן שונצינו ובנו יהושע מחליטים לפתוח בית דפוס  הם מאמצים לעצמם סמל כמו משפחות אצולה אירופאיות של אותו  הזמנים. כנראה ראו את עצמם ככה.  בסמל יש מגדל  ביניימי כנראה מחווה לסמל של היער סונצינו שבו יש מצודה עם 3 צריחים. עד היום זה הסמל של העיר ולמגדל האיטלקי הזה הם מוסיפים פסוק מישעיה עם הכותרת "מגדל עוז שם ה' " והסמל הזה יופיע בכל ההדפסות שלהם. הספרים הראשונים שהם מדפיסים מסכת ברכות ומסכת ביצה .פעם ראשונה מדפיסים תלמוד בבלי. השנה היא  1484  רמ"ד וישראל שונצינו מדפיס בהקדמה שזה שנת גמר"א , ג-מ-ר-א אותו שווי אותיות כמו רמ"ד

הם לא סתם הראשונים. הם המציאו את דף הגמרא כמו שאנחנו מכירים אותו. את הרעיון שהטקסט באמצע והפירושים מימין ומשמאל הם לקחו מהספרים  הנוצרים שהשתמשו בשיטה הזאת. הם שמו את רש"י בצד הפנימי ובצד החיצוני הם מחליטים החלטה שמלווה את הגמרא עד היום. המצאה שלהם שאנחנו קוראים לה: תוספות. 

‏‏ מכל פירושים הקיימים לגמרא הם אוספים מכתבי יד קבצים שהסתובבו בישיבות של בעלי התוספות , הראשונים שבהם היו צאצאי ותלמידי רש"י .משפחת שונצינו כנראה בתור הצאצאים שלהם  ועורכים ומדפסים לתוך הגמרא את הקטעים שהם החליטו להכניס...

(תמלול מתוך פודקסט קדמא-  פרק 21: מהפכת הדפוס העברי/נועם אשכולי)

9.המתחרה הגדול של משפחת שונצינו- דניאל בומברג- נוצרי וראש המדפיסים של התלמוד הבבלי ומקראות גדולות:

דניאל בומברג (בומברגי, בומבירגי, בומבירגו, 1475–1549 בערך) היה מדפיס נוצרי בן ונציה, שהדפיס ספרי קודש עבריים, בהם תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי ומהדורת מקראות גדולות של התנ"ך.דניאל בומברג נולד בשנת 1475 בעיר אנטוורפן, שם למד את מלאכת הדפוס מאביו, סוחר בשם קורנליוס, ובגיל צעיר בא לוונציה, שם חי רוב ימיו. ב-1515 בערך פתח, בהשפעת יהודי מומר בשם פליקס פראטנסיס, בית דפוס ובו הדפיס בשנים הבאות כמאתיים ספרים עבריים. לצורך הגהת הספרים והכנתם לדפוס הוא נעזר ביהודים כמו רבי אליהו בחור, אך בעיקר ביהודים מומרים, בהם יעקב בן חיים אבן אדוניהו. לצורך ההדפסה גם פיתח אותיות דפוס חדשות ובכלל השקיע ממון רב.

(אליבא דויקיפדיה)

‏מאז שהומצא הדפוס החלו ‏לצוץ ברחבי איטליה, ובעיקר ‏באזור ונציה, בתי דפוס ‏יהודיים, אך בית הדפוס
‏העברי הגדול מכולם היה ‏שייך דווקא למדפיס נוצרי קלוויניסטי שפעל ‏באישורו ובעידודו של האפיפיור לאו העשירי.
‏דניאל בומברג - בפלמית ואן בומברגן - היה ‏בנם של אגנס ורנקס וקורנליו בומברג, נוצרי  ‏קלוויניסטי מאנטוורפן שבדוכסות בראבנט. הוא ‏הגיע לוונציה והקים בה את בית הדפוס העברי ‏הגדול ביותר במאה ה16.

‏בומברג חולל מהפכה תרבותית של ממש ‏בעולם שהיה זר לו, בשפה שלא הכיר על ‏בורייה מילדות, באותיות שלא ברור עד כמה ‏ידע לקרוא ובקודים תרבותיים שהיו רחוקים ‏ממנו כרחוק מזרח ממערב. הוא הדפיס ספרים
‏של קבוצת מיעוט נרדפת, וזו קיבלה אותו ‏ואת מרכולתו ברצון, ועוד הגדילה לעשות ‏וכינתה אותו בינה לבין עצמה בתואר 'ראש ‏המדפיסים'. למרות שלא היה לו כל קשר ‏לעולם היהודי - לא רגשית, לא משפחתית ולא
‏תרבותית - הוא היה הראשון שהדפיס תנ"ך עם ‏פירושים, מה שלימים נקרא 'מקראות גדולות', ‏הראשון שהדפיס את התלמוד הירושלמי, ‏והראשון שהוציא לאור את התלמוד הבבלי ‏במלואו. המהדורה שנדפסה בין השנים ר"פ" ‏רפ"ג (1523-1520) קיבעה לדורות את צורת ‏העמוד של התלמוד הבבלי ואת החלוקה לדפים ‏ולעמודים. כך, תוך חמש שנים בלבד, שינה ‏בומברג את ארון הספרים היהודי...

‏ב-13 באוגוסט 1517 ‏נשללו מבתי הדפוס בוונציה ‏כל הרישיונות שהיו להם עד אז ‏במטרה להסדירם מחדש. בזכות ‏קשריו עם האפיפיור קיבל בומברג ‏באפריל 1518 אישור לפרסם ספרים ‏בעברית לתקופה של עשר שנים, וכך ‏זכה למעשה במונופול על הדפסת ‏ספרים עבריים באיטליה כולה, ובכך ‏מנע משונצינו להמשיך בהדפסת ‏מסכתות בודדות של התלמוד. ב-1519 ‏הדפיס שונצינו את מסכת חולין, וזו ‏הייתה המסכת האחרונה שבית הדפוס שלו ‏הוציא לאור. ב-1519 החל בומברג בהדפסת ‏התלמוד הבבלי כולו, ובסוף 1522 הושלמה ‏המלאכה ב-23 כרכים. מחיר הש"ס כולו היה 22 ‏דוקטים - כ-11 אלף שקל לפי מחיר הזהב היום. ‏בומברג לא הסתפק בתלמוד ושאף לבלעדיות ‏על חיבורים נוספים, בעיקר כאלה ששונצינו ‏השקיע בהדפסתם. בחמישה ביולי 1521 קיבל ‏בומברג בלעדיות מהאפיפיור להדפסת שלושה ‏חיבורים הלכתיים מרכזיים - ארבעה טורים,‏הלכות רב אלפס ומשנה תורה. אלה היו חיבורים ‏שישראל נתן שונצינו הדפיס לראשונה בין השנים 1488-1490 והבלעדיות שבומברג השיג מנעה מנכדו גרשם להמשיך להדפיסם

(מאמר "ראש המדפיסים"/ורד טוהר - מגזין סגולה 125)

10.הגמרא של ימנו- ש"ס וילנא:

ש"ס וילנא הוא הגרסה הנפוצה ביותר של התלמוד הבבלי, והיא נוצרה בדפוס האלמנה והאחים ראם (נהגה "רוֹם") שבעיר וילנה בשנים תר"ם–ה'תרמ"ו (1880–1886).הדפסת המהדורה ארכה כשש שנים, החל בכרך של מסכת ברכות, שפורסם בי"ח באייר תר"ם, ועד הכרך של מסכת נידה, שיצא לאור בי"ג בניסן תרמ"ו.

(אליבא דויקיפדיה)

11.שריפת ספרים...

א.‏שריפת ספרים ושריפת בני אדם:

זו הייתה רק הקדמה; במקום שבו שורפים ספרים ישרפו לבסוף גם בני אדם* ‏(המשורר הגרמני היינריך היינה.13 בדצמבר 1797, דיסלדורף – 17 בפברואר 1856 פריז)

*עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 122–123: המחזה מתרחש בתחילת המאה ה-16 בספרד, שעוברת תהליך התנצרות. הדמויות העיקריות בו הן של מוסלמים הנאלצים להמיר את דתם בעינויים. הדובר במחזה מתייחס לשריפת ספרי הקוראן על ידי האינקוויזיציה הספרדית באוטו דה פה בכיכר השוק של גרנדה. המחזה הוא אלגוריה על תחילת המאה ה-19 בגרמניה: ב-17 באוקטובר 1817, בחגיגות יום השנה לניצחון נפוליאון בקרב לייפציג, שרפו סטודנטים גרמנים "ספרים חתרניים" בטירת וארטבורג, בה תרגם לותר את התנ"ך, כפי שלותר עצמו שרף בפומבי את איגרת הגינוי של האפיפיור. בטקס נישאו נאומים נגד "זרים", "קוסמופוליטיים" ו"יהודים".

היינריך היינה (נולד בשם הארי היינה, מאז 1825: כריסטיאן יוהאן היינריך היינה; בגרמנית: Heinrich Heine;‏ 13 בדצמבר 1797, דיסלדורף – 17 בפברואר 1856 פריז) היה משורר, פילוסוף, פובליציסט ומבקר ספרות יהודי-גרמני מומר, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה:

הספרייה הגדולה של אלכסנדריה (ביוונית: Βιβλιοθήκη τῆς Ἀλεξανδρείας) הייתה בעת העתיקה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם אשר נבנתה בעיר אלכסנדריה, בירת מצרים התלמיית.

מניחים כי נוסדה בסביבות שנת 295 לפנה"ס, תחת שלטונו של תלמי הראשון...

שריפת הספינות בנמל על ידי יוליוס קיסר

בשנים 47 ו-48 לפנה"ס, יוליוס קיסר יחד עם כוח רומאי, הגן על מתחם הארמון במרכז העיר כנגד כוחותיו של תלמי ה-13. האירועים שהובילו לכך היו הכתרת קלאופטרה השביעית כמלכת מצרים וגירוש תלמי מהעיר. במשך מספר חודשים מתחם הארמון היה זירת קרבות מכיוון הים והיבשה של כוחות מצריים תומכי תלמי, בתחילת שנת 47 הגיעה תגבורת רומית של כ-20,000 חיילים שאיפשרה ליוליוס לצאת מהמצור ולהילחם כנגד תלמי בקרב הנילוס, שם הובס תלמי.^[23]

כחלק מהלחימה, הציתו כוחותיו של יוליוס את הספינות המצריות ולדעת חוקרים מסוימים דבר זה גרם לאש להתפשט מהנמל למוזיאון הסמוך, כך גם חרב אוסף הספרים של הספרייה.

(אליבא דויקיפדיה)

ג. שריפת התורה:

ג1.אפוסטומוס שורף את התורה:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז,

וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב.

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת,

וּבָטַל הַתָּמִיד,

וְהֻבְקְעָה הָעִיר,

וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה,

וְהֶעֱמִיד [נ"א: וְהָעֳמַד] צֶלֶם בַּהֵיכָל...

(תענית ד,ו)

"שרף אפוסטמוס את התורה". איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים - א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.

( מאמר "שבעה עשר בתמוז", אתר דעת)

ג2.רבי חנניה בן תרדיון נשרף עם ספר התורה:

מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו חבילי זמורות והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על ליבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה

(ע"ז, דף יח ע"א)

ד.שריפת ספרי הרמב"ם:

שרפת ספרי הרמב"ם התרחשה בידי האינקוויזיציה בשנת 1233 בעקבות פולמוס סביב הגותו של הרמב"ם, בעיקר כפי שהשתקפה בספר "מורה נבוכים" וב"ספר המדע" שבסדרת "משנה תורה".

(האינציקלופדיה היהודית,  שרפת ספרי הרמב"ם)

"אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה." 

(רבי דוד קמחי, מתומכי הרמב"ם, מתאר כך את פנייתם של מחנה המתנגדים לכנסייה)

ה.שריפת התלמוד:

שריפת התלמוד הגדולה הראשונה התרחשה בפריז שבצרפת, בתחילת האלף השישי לבריאה (אמצע המאה ה-13), ובה נשרפו ספרים (כתבי יד) יהודיים-תורניים רבים. קיימת מחלוקת על השנה המדויקת בה אירעה השריפה: שנת ה'ב' (1242), או שנת ה'ד' (1244).

השריפה הייתה תוצאה של משפט פריז. במשפט פריז נאלצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות השתדלותו של תלמידו לשעבר של רבי יחיאל מפריז, המשומד ניקולס דונין. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל כיכר העירייה של פריז בעשרים (יש מקורות המזכירים עשרים וארבע) עגלות ונשרפו שם. בן התקופה רבי הלל בן שמואל מורונה מציין כבדרך אגב כי מספר הספרים שנשרפו היה "אלף ומאתים ספרי תלמוד ואגדה".^[3]

אירוע זה השאיר רושם רב על בני התקופה, ובה לידי ביטוי בקינות שנכתבו עליו, ומפורסמת מהן הקינה שאלי שרופה באש שנכתבה על ידי המהר"ם מרוטנבורג, תלמידו של רבי יחיאל מפריז; וכן באה לידי ביטוי בתענית שנקבעה לערב שבת פרשת חוקת לזכרו ולאבל על השריפה. כמו כן מוזכר מנהג שנקבע בעקבות השריפה, לפיו יש להימנע לצאת מהעיר ביום זה של התענית.

לאחר שריפת התלמוד בצרפת עלו תלמידי רבי יחיאל לארץ ישראל, כחלק מעליית בעלי התוספות, והתיישבו בעכו בשנת 1260 לערך והקימו בה ישיבה.

(האינציקלופדיה היהודית,  שריפת התלמוד)

רבי יונה גירונדי, שנמנה עם מתנגדיו של הרמב"ם בתחילה, שינה את דעתו בעקבות שרפת הספרים, ואף טען ששרפת התלמוד בפריז, שהתרחשה שנים מועטות לאחר מכן, ב-1244, אירעה כעונש משמיים על שרפת ספרי הרמב"ם

(האינציקלופדיה היהודית,  שריפת ספרי הרמב"ם)

ו. אובדן חלק משולחן ערוך הרב בשל שריפה שפרצה בלאדי:

שו"ע הרב נתחבר ע"י רבנו הזקן בשנת תקל"א-ב בציוויו הישיר של רבו המגיד ממעזרטיש נ"ע. חיבור השו"ע על חלק או"ח כולו נמשך במשך כשנתיים. כמו כן חיבר רבנו הזקן חיבור על כל חלק יו"ד. 
לצערנו הרב כתי"ק של שו"ע רבנו נשרף בשריפה הגדולה בליאדי בשנת תק"ע, ומה שנשאר זהו רק כת"י המעתיקים, ואי לכך שו"ע הרב כפי שהיא לפנינו אינה שלימה. 
שו"ע הרב לא נדפס בחייו של רבנו הזקן, אלא נדפסו ע"י בניו לאחר פטירתו, הדפסת השו"ע החלה בשנת תקע"ד ונסתיימה בשנת תקע"ו

(חיבור שולחן ערוך הרב/כג אדר א התשעד | מאת: מערכת האתר שולחן הרב)

ז.שריפת הספרים הגדולה ב-1933:

שריפת ספרים בגרמניה הנאצית הייתה סדרה של אירועים שהובילה אגודת הסטודנטים הגרמנית (אנ') שנקראה Deutsche Studentenschaft, DSt בשנות השלושים בגרמניה ובאוסטריה. 34 שריפות ספרים נערכו באוניברסיטאות, ערים ועיירות. שריפת הספרים שימשה כסמל רב עוצמה לאי סובלנות וצנזורה נאצית.^[1]

הספרים שנשרפו היו ספרים שנחשבו כחתרניים או כמייצגים אידאולוגיות המתנגדות לנאציזם.^[2] אלו כללו ספרים שנכתבו על ידי סופרים יהודים, קומוניסטים, סוציאליסטים, אנרכיסטים, ליברלים, פציפיסטים וסקסולוגים. הספרים הראשונים שנשרפו היו אלה של קרל מרקס וקרל קאוצקי,^[3] וכן של אלברט איינשטיין, הלן קלר וסופרים בצרפתית ובאנגלית.

(אליבא דויקיפדיה)

ח.שריפת ספרי הרב עובדיה זצ"ל:

הגר"ע יוסף בגיל צעיר, חלק על מרן ה'בן איש חי', ומסתבר שעל פסקו זה ספג ביקורת נוקבת מאת חכמי בבל, כפי שסיפר בנו הגר"י על חכם עיראקי נודע שכשעלה לארץ ישראל אמרו עליו "ארי עלה מבבל", ושמו חכם ניסים כדורי, שנחשב בפי רבים ממשיכו של מרן ה'בן איש חי'[5] שכששמע שהגר"ע יוסף "מקעקע את ההלכות של רבינו יוסף חיים מבגדאד", יצא נגדו בשצף קצף.  

הדברים הגיעו שהוא לא מיחה בתלמידיו ששאלוהו האם ניתן לשרוף את ספרי 'יביע אומר', וענה להם "תעשה מה שאתה מבין". או אז לקחו את ספרי 'יביע אומר' והלכו לפתח בית הכנסת 'מנחת יהודה' במחנה יהודה והעלו אותם באש רַחֲמָנָא לִצְלַן כפי שעשו מתנגדיו של הנשר הגדול הרמב"ם.

(מאמר "המחלוקת ההלכתית שהובילה לשריפת ספרי מרן הגר"ע יוסף"/ ישראל שפירא , אתר כיכר השבת)

12.הגניזה הקהירית- קרוב למליון דפים גנוזים סרוקים באתר ובהם תוכן של כתבי יד שנגנזו במשך כאלף שנה:

גניזת קהיר (מכונה גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב במגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומראן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת קיימברידג', וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם...

בית הכנסת של הקהילה היהודית בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר, נבנה בשנת 882 על חורבות כנסייה קופטית. באותה שנה רכשו יהודים מירושלים את הקרקע והחלו להשתמש בו כבית כנסת. בית הכנסת נחרב בפרעות בשנת 1012, ונבנה מחדש.

בקומה העליונה של בית הכנסת נקבע חדר מיוחד כגניזה, כלומר מקום לאיסוף ספרי קודש וגליונות שהתבלו ואי אפשר להשתמש בהם עוד. לאורך השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים - כתבי בית דין, כלכליים - אגרות ושטרות, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.

קיום הגניזה לא נשמר בסוד, ובמאות ה-18 וה-19 ניסו תיירים יהודיים (בהם, למשל שמעון פון גלדרן, דוד-סבו של היינריך היינה) לבדוק את תוכנה, אולם כיוון שלא פעלו באופן מקצועי, ובשל אי הסדר והאבק שהיו במקום, לא עלה הדבר בידם. בנוסף האמינו בני הקהילה שמוטלת קללה על מי שייקח ספרים מן הגניזה. סוחרי עתיקות מקומיים מכרו כמה ספרים מן הגניזה לתיירים עשירים כמזכרות.

(אליבא דויקיפדיה)

13.שבוע הספר- החג של עם הספר:

שבוע הספר העברי הוא אירוע המתקיים בישראל מדי שנה במהלך חודש יוני, במסגרתו מוקמים ירידי ספרים ברחובות הערים, ובהם מיוצגות מרבית הוצאות הספרים בישראל, המוכרות את ספריהן במחירים מוזלים. גם בחנויות הספרים נמכרים הספרים בהוזלה בתקופה זו, ויש בהן המאריכות את המכירה המוזלת על-פני כל החודש.

בנוסף למכירת הספרים, מתקיימים במהלך תקופה זו אירועים ספרותיים מגוונים, כגון מפגשים עם סופרים, ערבי קריאה וטקס הענקת "פרס ספיר" לסופרים עבריים...

את "שבוע הספר העברי" במתכונתו הנוכחית, הכוללת דוכנים למכירת ספרים ברחבי ישראל, יזם המשורר והסופר שלמה טנאי בינואר 1959, במסגרת ועדת העשור להקמת המדינה. במסגרת "חג הספר העברי" שהתקיים בתחילת מאי 1959, הוקמו דוכנים בהם נמכרו ספרים במבצעים^[ בקריאה שתושבי ישראל יעניקו זה לזה ספר עברי לכבוד יום העצמאות.

החל ממאי 1961 מתקיים "שבוע הספר העברי" ברחבי ישראל באופן סדיר מדי שנה...

בשנת 1976 התקיים במקביל לשבוע הספר העברי, יריד של שבוע הספר התורני במאה שערים

החל משנת 1996 התרחב מעגל "שבוע הספר" גם לשוק הספרים במגזר החרדי, ובמהלכו מתקיימים ירידי ספרים גם בריכוזים חרדיים, והוא מכונה "שבוע הספר התורני", (לעיתים מכונה "חודש הספר התורני") בשל אופיים של הספרים הנמכרים במגזר זה^[47]. בשונה מ"שבוע הספר הכללי", שבוע הספר התורני איננו מנוהל בצורה ריכוזית ומאורגנת, אלא באופן עצמאי, ומתקיימים מספר מרכזים, הירידים המרכזיים נערכים בירושלים ובבני ברק.

(אליבא דויקיפדיה)

14.בכל שעה יוצא בישראל ספר חדש:

לפי נתוני הספרייה הלאומית שיצאו לציבור לאחרונה, לקראת שבוע הספר 2022, בשנת 2020 נמסרו לספרייה הלאומית 6,487 ספרים (לעומת 8225 בשנת 2019).

למאגר התורני הגדול בעולם – אוצר החכמה (המונה כיום 120,103 ספרים תורניים) נוספו בגרסה 20.0 האחרונה 5,440 ספרים, מתוכם כ-3,100 ספרים חדשים שיצאו בשנה האחרונה...

על פי מחקר פנימי שערכנו, במגזר הכללי רק 85% מהמחברים מקפידים לשלוח לספרייה הלאומית במובא בחוק. 

במגזר הדתי-חרדי רק 55% שולחים את ספרם לספרייה הלאומית, בעיקר מתוך חוסר מודעות וחוסר מעורבות של הספרייה הלאומית במגזר.

לפי נתונים אלו ונתונים נוספים שבידינו, במגזר הכללי יצאו במשוער 7,130 ספרים, ובמגזר החרדי-דתי עוד 4,818 ספרים. 

יצוין כי במונח ספרים או כותרים – נכללים גם חיבורים קצרים  וקצרים מאוד (חוברות, קונטרסים) ולאו דווקא עבי כרס.

(מאמר " כמה ספרים יצאו לאור השנה?"אתר טקסט רץ, הוצאה לאור)

15.המהפכה הדיגיטלית: מאגרי המידע התורניים הדיגיטליים

א.פרוייקט השו"ת של בר אילן:

פרויקט השו"ת (בשמו הרשמי: מאגר היהדות הממוחשב) הוא כינוי לתוכנית ליצירת מאגר מידע ממוחשב של כתבים יהודיים תורניים עם דגש על ספרות הלכתית וספרי שאלות ותשובות (שו"ת), ופיתוח מנוע חיפוש המאפשר אחזור מידע מהמאגר על פי מילות חיפוש. הפרויקט החל בשנות השישים של המאה ה-20 במכון ויצמן והיה מהראשונים בעולם לשמירה דיגיטלית של טקסט שלם ("טקסט מלא") לצורך חיפוש בו. כיום הוא מובל על ידי אוניברסיטת בר-אילן. הפרויקט זכה בפרס ישראל לספרות תורנית לשנת תשס"ז. הכינוי "פרויקט השו"ת" משמש כיום גם ככינוי לתוכנה המכילה את המאגר עצמו.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.מאגר dbs:

התקליטור התורני די.בי.אס הוא מאגר ספרים המכיל מנוע חיפוש. התקליטור בגרסה 25 מכיל כ-5,000 ספרי יהדות מוקלדים, חלקם נדירים, בתחומים: תנ"ך, תלמוד, ראשונים ואחרונים, הלכה, מחשבה, חסידות וקבלה, וכן סידורי תפילה במגוון נוסחאות^[20]). בתקליטור תוכנת אחזור מידע בסיסית ופשוט

(המכלול- מאגרי מידע תורניים)

ג.hebrew books:

HebrewBooks (היברו-בוקס, "ספרים עבריים") היא ספרייה דיגיטלית מקוונת וחינמית, המנגישה ספרות יהודית-תורנית באמצעות אתר האינטרנט שלה. האתר מכיל מעל ל-55,000^[6] ספרים וכתבי עת תורניים סרוקים, החל מראשית הדפוס ועד לספרים ממחברים בני זמננו, רובם בעברית וחלקם ביידיש ובשפות נוספות, הניתנים לצפייה, להורדה ולחיפוש טקסטואלי בתוכן הספר. האתר נגיש בשפות עברית ואנגלית.

הספרייה מכילה בעיקר ספרים תורניים, ונלווים להם גם חיבורים היסטוריים וספרים אחרים מארון הספרים היהודי. רובם של הספרים כתובים עברית, ומיעוטם בשפות יהודיות אחרות הנכתבות באותיות עבריות (בעיקר יידיש). כמו כן ישנם ספרים באנגלית^[7] ובשפות נוספות.

(המכלול- מאגרי מידע תורניים)

ג.אוצר החכמה:

אוצר החכמה הוא מאגר תורני המכיל מאה ועשרים אלף ספרים תורניים וספרי מחקר סרוקים בפורמט זהה לצורת עמודי הדפוס המקורי שעברו זיהוי תווים אופטי, שמאפשר אחזור מידע באמצעות מנוע חיפוש שמוטמע במערכת.

(המכלול- מאגרי מידע תורניים)

ד.ספריא:

ספריא (באנגלית: Sefaria) הוא מלכ"ר המפעיל אתר אינטרנט המשמש כספרייה דיגיטלית מקוונת של טקסטים יהודיים חופשיים ובקוד פתוח. היא נוסדה בשנת 2011 על ידי ברט לוקשפייזר (Brett Lockspeiser), לשעבר מנהל מוצר בחברת גוגל, והעיתונאי והסופר ג'ושוע פואר.^[1] חלק מהטקסטים ניתנים ברישיון שמאפשר הפצה מסחרית וחלקם ניתנים לשימוש אישי בלבד. האתר מספק גם כלי ליצירת דפי מקורות.^[2]

(המכלול- ספריא)

ה.תורת אמת:

תורת אמת היא תוכנה המכילה מאגר מידע אלקטרוני חינמי של ספרי קודש, המאגר מכיל מעל 1,000 ספרים וקונטרסים.

בתוכנה אפשרות לחיפוש ניבים וביטויים או מחרוזות אחרות בתנ"ך, במשנה, בגמרא, בספרי פוסקים נודעים (כמו שולחן ערוך, היד החזקה לרמב"ם) ובמפרשיהם, וכן בספרי קודש נוספים, החיפוש כולל בנוסף אפשרויות למציאת גימטריות, ראשי תיבות ודילוגי אותיות בתנ"ך.

(המכלול- מאגרי מידע תורניים)

פרק ג: מצוות כתיבת ספר תורה- לימוד תורה או המשכת מעמד הר סיני?

0.המצווה האחרונה בתורה בלב פרשת וילך: כתיבת ספר תורה

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:(דברים לא,יט)

1.המצוה הראשונה בתורה- פריה ורבייה- המשכת ה"ארץ" -ריבוי הגשמיות בעולם:

א. מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה:

 בְּרֵאשִׁית יֵשׁ בָּה מִצְוַת עֲשֵֹה אַחַת, וְהִיא מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א כח) וַיְבָרֵךְ אוֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ:

 מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָעוֹלָם מְיֻשָּׁב (גיטין מא, ב במשנה), שֶׁהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בְּיִשׁוּבוֹ, כְּדִכְתִיב, (ישעיהו מה יח) לֹא תֹהוּ בְּרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. וְהִיא מִצְוָה גְדוֹלָה שֶׁבְּסִבָּתָה מִתְקַיְּמוֹת כָּל הַמִּצְוֹת בָּעוֹלָם, כִּי לִבְנֵי אָדָם נִתְּנוּ וְלֹא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת (ברכות כה, ב):

 דִּינֵי הַמִּצְוָה, מָתַי חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בָּהּ, וְכַמָּה בָּנִים יִהְיֶה לוֹ וְיִפָּטֵר, וּמֵאֵיזוֹ מִצְוֹת הוּא פָּטוּר בְּעָסְקוֹ בָּזוֹ, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבוֹאָרִים בִּיבָמוֹת בְּפֶרֶק ו' (דף סא, ב. וסב, ב.) וּבִבְרָכוֹת (דף טז, א.). (שו"ע אבן העזר סימן א ואו"ח סימן ע סעיף ג):

 וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן (קדושין לו, ב) וְחַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בָּהּ מִשֶּׁהוּא רָאוּי לָהּ, וְהוּא הַזְּמַן שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים ז"ל (אבות פ"ה מכ"א.) לִשָּא אִשָּׁה. וּמִצְוָה זוֹ אֵינָהּ מֻטֶלֶת עַל הַנָּשִׁים, וְהַמְבַטְּלָהּ בִּטֵּל עֲשֵֹה וְעָנְשׁוֹ גָדוֹל מְאֹד, (קדושין כט, ב.) שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁלִים חֵפֶץ הַשֵּׁם לְיַשֵּׁב עוֹלָמוֹ:

(ספר החינוך - מצוה א )

2. התורה מסתיימת במצווה על המשכתה - המשכת ה"שמים"- ועל ריבוי הרוחניות בעולם:

שֶׁנִּצְטַוִּינוּ לִהְיוֹת לְכָל אִישׁ מִיִּשְֹרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה (עי' ספהמ"צ להרמב"ם עשה יח), אִם כְּתָבוֹ בְיָדוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְנֶאֱהָב מְאֹד, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מנחות ל, א) כְּתָבוֹ כְּלוֹמַר בְּיָדוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלוֹ מֵהַר סִינַי, וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכָתְבוֹ בְיָדוֹ יִשְֹכֹּר מִי שֶׁיִּכְתְּבֶנּוּ לוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, כְּלוֹמַר כִּתְבוּ לָכֶם תּוֹרָה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שִׁירָה זֹאת:

 מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לְפִי שֶׁיָּדוּעַ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם עוֹשִֹין כָּל דִּבְרֵיהֶם לְפִי הַהֲכָנָה הַנִּמְצֵאת לָהֶם, וְעַל כֵּן צִוָּנוּ בָּרוּךְ הוּא לִהְיוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל סֵפֶר תּוֹרָה מוּכָן אֶצְלוֹ שֶׁיּוּכַל לִקְרוֹת בּוֹ תָמִיד וְלֹא יִצְטָרֵךְ לָלֶכֶת אַחֲרָיו לְבֵית חֲבֵרָיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, וְיֵדַע וְיַשְֹכִּיל בְּמִצְוֹתָיו הַיְקָרוֹת וְהַחֲמוּדוֹת מִזָּהָב וּמִפַּז רָב. וְנִצְטַוִּינוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי יִשְֹרָאֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו, לְמַעַן יִרְבּוּ הַסְּפָרִים בֵּינֵינוּ וְנוּכַל לְהַשְׁאִיל מֵהֶם לַאֲשֶׁר לֹא תַשִּיג יָדוֹ לִקְנוֹת, וְגַם לְמַעַן יִקְרְאוּ בִּסְפָרִים חֲדָשִׁים כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, פֶּן תָּקוּץ נַפְשָׁם בְּקָרְאָם בַּסְּפָרִים הַיְשָׁנִים, שֶׁיַּנִּיחוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם:

 וְדַע בְּנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁעִקַּר הַחִיּוּב דְּאוֹרַיְתָא אֵינוֹ רַק בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה, אֵין סָפֵק שֶׁגַּם בִּשְׁאָר הַסְּפָרִים שֶׁנִּתְחַבְּרוּ עַל פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה, יֵשׁ לְכָל אֶחָד לַעֲשֹוֹת מֵהֶם כְּפִי הַיְכֹלֶת מִן הַטְּעָמִים שֶׁאָמַרְנוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו מֵהֶן רַבִּים. וְזֶהוּ דֶרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי מַעְלָה יִרְאֵי אֱלֹקִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֵינוּ לִקְבֹּעַ מִדְרָשׁ בְּבֵיתָם לַסּוֹפְרִים לִכְתֹּב סְפָרִים רַבִּים, כְּבִרְכַּת הַשֵּׁם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם:

וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמָן בַּזְּכָרִים, שֶׁהֵן חַיָּבִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמוֹ כֵן לִכְתֹּב אוֹתָהּ, וְלֹא הַנְּקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא כָתַב סֵפֶר תּוֹרָה אִם אֶפְשָׁר לוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן בִּטֵּל עֲשֵֹה זֶה. וְעָנְשׁוֹ גָדוֹל, כִּי הִיא סִבָּה, לִלְמֹד מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְכָל הַמְקַיֵּם אוֹתָהּ יִהְיֶה בָרוּךְ וְיֶחְכַּם הוּא וּבָנָיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל:

( ספר החינוך - מצוה תריג )

שני טעמים עיקריים נאמרו למצווה זו. הראשון, בכתיבת התורה על הקלף בדיו, כמסורת המקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני, יש משום המשכת התורה, וכפי שאמרו חז"ל שכל המקיים מצווה זו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבל התורה מהר סיני (מנחות ל, א).

הטעם השני, כדי שיהיו ספרי התורה נמצאים אצל כל אחד מישראל, ויוכלו ללמוד בהם תמיד, למען יזכו לדעת את ה' ולקיים את מצוותיו. ואף אם ירש אדם ספר מהוריו, מכל מקום יתכן ויקשה עליו הלימוד בספר הישן, ועל כן ציוותה התורה שכל אחד יכתוב לעצמו ספר שבו ילמד כל ימי חייו. וכן כתב בספר החינוך (מצווה תרי"ג).

( מאמר "מצוות כתיבת ספר תורה"/ הרב אליעזר מלמד)

3.מאחר ומטרת כתיבת הספר היא ללמוד אז בדורנו המצווה היא קודם כל לקנות ספרי קודש וללמוד בהם:

 ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ס"ת וגם אין למוכרו אלא ללמוד תורה ולישא אשה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכות ס"ת) דמצות עשה היא לכל איש ישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה. לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות וזהו בדורות הראשונים שהיו כוחבים ס"ת ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושי' להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפי' ידע פי' המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

(רא"ש על הלכות ספר תורה - סימן א )

4.לפי הבית יוסף עיקר המצוה עדיין לכתוב ספר תורה ממש אבל בכלל המצווה גם רכישת ספרי קודש:

. ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים וכתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"ב יז ע"ב) על דברי הרא"ש שכן כתבו הגאונים:

(בית יוסף על יו"ד סימן ער) 

5.לפי ספר הפרישה עדיפות לרכישת ספרי קודש:

 מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב [חמשה] חומשי תורה וכו'. נראה דהכי קאמר שהמצות עשה נאמר דוקא באלו ולא בס"ת דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כי אם על פה היו צריכין ללמוד מספר תורה המתוייגת כהלכתה ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים כי הם כולם רמזים הם לזכור על ידם תורה שבעל פה כדאמרו (מנחות כט ע"ב) על רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים הלכות ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס"ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות ואמרו (גיטין ס.) עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו) וכתבו התלמוד בספר וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה' חומשי תורה כי אם בדרך שנכתבה ס"ת בגלילה וא"כ כל ספריהם היו דומים לספר תורה משא"כ בזמנינו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו א"כ למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם וק"ל. ועיין בחושן משפט סימן צ"ז (ס"מ) בדין סידור שכתב רבינו ז"ל אין מניחין לו ספריו ואפילו ס"ת וכו' משמע דיש יותר צורך בס"ת מבשאר ספריו. ואף ששם בשם ר"י אברצלוני כתב כן מ"מ לא פליג שם רבינו עליו ולא כתב שסברת הרא"ש היא בהיפך, ואפשר משום דשם אין זה עיקר מקומו לא הזכרוהו א"נ לענין מכירת ס"ת וליתנו למלוה בחובו ס"ת הוי רבותא טפי וק"ל ועיין בדרישה:

(פרישה על יו"ד סימן רע )

רבי יהושע פלק (ולק)^[1] בן אלכסנדר הכהן כץ (מכונה לעיתים מהרו"ך;^[2] ה'שט"ו, 1555 בערך - י"ט בניסן ה'שע"ד, 29 במרץ 1614) היה מראשוני נושאי הכלים של הטור והשולחן ערוך ומגדולי האחרונים. ידוע בעיקר בשל חיבורו על הטור דרישה ופרישה, ובשל חיבורו על שולחן ערוך חושן משפט ספר מאירת עיניים (סמ"ע).

6.הלכה למעשה מחלוקת הט"ז והש"כ על דברי השולחן ערוך שעיקר המצווה לכתוב ספר תורה ממש:

מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע"י הדחק (הגהות מיימוני פ"ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש, אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה, מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור

האידנא, מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

(שו"ע, יו"ד, ער)

א.הט"ז כדעת הבית יוסף שעיקר המצווה לכתוב ספר תורה:

ואף שלפי משמעות הלשון של הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה מ"מ נכונים דברי ב"י דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות:

(ט"ז, ער ד)

ב.הש"ך כדעת הפרישה שעדיף לרכוש ספרי קודש:

נמצא בדורות הללו שאין לומדין מתוכה ליכא בהן מצות עשה ע"כ וכן נראה עיקר כהרא"ש ודלא כהב"י וב"ח שכתבו שדעת הרא"ש דודאי איכא מצות עשה בכתיבת ס"ת אפי' בזה"ז אלא שיש ג"כ מצוה לכתוב חומשי התורה ומשנה וש"ס ופירושיהן.

(שפתי כהן על יו"ד סימן ער ,ה)

6.למעשה- מי שיכול שיכתוב ספר תורה ויש גם מצווה לרכוש ספרי קודש:

למעשה נפסקה הלכה כשתי השיטות, שיש מצווה על כל יהודי שידו משגת לכתוב את ספר התורה המקודש בדיו על קלף, ועם זאת מצווה על כל יהודי לקנות לעצמו את כל ספרי היסוד התורניים, כגון תנ"ך, משנה, תלמוד, שולחן ערוך, ועוד ספרי הלכה, מוסר ואמונה.

( מאמר "מצוות כתיבת ספר תורה"/ הרב אליעזר מלמד)

7.דעת הרב עובדיה- מה עדיף- להוציא ספר תורני או לכתוב ספר תורה:

נשאלתי מאיש ירא ה' מרבים, יקר רוח איש תבונה, אשר עז רצונו להנציח שם הוריו, ולעשות מצות לעלוי נשמתם. והן עתה יש לפניו אחת משתי מצות, או הכנסת ספר תורה לבית כנסת, או הדפסת ספר הלכה בכתב - יד, שחיברו תלמיד חכם גדול, מורה הוראה מובהק, איזו מהן קודמת יותר? 

.....

ומעתה דון מינה ואוקי באתרין, שלהנצחת שם הוריו עדיף יותר לקנות ש"ס ופוסקים, ולהניחם בכולל של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וכן להדפיס ספר כתיבת יד בהלכה מאשר נכתב על ידי מורה הוראה מובהק, ויהיה בו לזכות את הרבים. וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואין חטא בא על ידו. ושכרו כפול מן השמים. 

(שו"ת יביע אומר חלק ח - יורה דעה סימן לו)

פרק  ד: ספרי תורה ספרדים אשכנזיים ותימנים

1.ספרי תורה - על הבדלי המסורת בין אשכנזים לספרדים

א.
נהוג לבצע אבחנה בין ספרי תורה בנוסח אשכנזי לספרי תורה בנוסח ספרדי. האמת היא שהחלוקה איננה קטגורית. יש קהילות מסויימות שנחשבות לקהילות מבני עדות המזרח ומנהגיהן בכל הנוגע לספרי תורה דומים או זהים למנהג ולמסורת האשכנזית ולכן, מלכתחילה, האבחנה אינה מדוייקת. מעבר להסתייגות הזו, במאמר זה נתייחס להבדלים העיקריים בין ספר תורה "אשכנזי" לספר תורה "ספרדי" .

ב.ספרי תורה בנוסח אשכנזי או ספרדי - הבדלים לא מהותיים

מן דהוא עלול לקבל את הרושם שהפערים בין ספר תורה אשכנזי לספרדי הם הבדלים במהות. אז קודם כל כדאי לדעת שאין המדובר כלל בפערים משמעותיים. ברמת התוכן הספרים זהים לחלוטין. זה לא שבספר אחד תמצאו מילה חסרה או מילה שונה. כשאומרים "נוסח", לא מתכוונים לניסוח בספר התורה, אלא נוסח במשמעות של סגנון.

ג.אז במה הם שונים?
ההבדל המרכזי בין ספר תורה בנוסח אשכנזי לספר תורה בנוסח ספרדי הוא בכתב. כתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) עברה במסורת ישראל מדור לדור והתגבשו מספר סגנונות כתיבה. כתיבת סת"ם בנוסח האשכנזי מתחלקת ל- 3 סוגים:כתב בית יוסף
כתב האדמו"ר הזקן (בעל התניא) – על פי מנהג חב"ד
כתב האר"י

הכתב הספרדי הוא בעל קו אחיד המקיף את כל קהילות עדות המזרח, הוא מכונה "וועליש" או כתב "מור וקציעה" והוא קל יותר לכתיבה מהכתב האשכנזי.

ד.כל עדה והקישוטים שלה
ההבדל השני בין ספרי תורה בנוסח אשכנזי לספרי תורה בנוסח ספרדי הוא בקישוטים המלווים את הספר. קהילות "ספרד" נוהגות להכניס את הספר לתוך תיק תורה מהודר העשוי מעץ מגולף, או מריקועי כסף וזהב, בדי קטיפה וכדומה. כאשר אומרים קהילות ספרד בהקשר זה, הכוונה היא לבני עדות המזרח מאזור המזרח התיכון ומזרחה ממנו: סוריה, עיראק, תימן, פרס, בוכרה, מצרים, ישראל, אפגניסטן והודו, חלק מיוצאי צפון אפריקה: לוב, אלג'יריה ותוניס וחלק מיהדות טורקיה, הבלקן וגיאורגיה.

אצל האשכנזים נגלל ספר התורה על מוטות עץ ששמם "עץ חיים" ונעטף בבד קטיפה עם עיטורי פסוקים, אריות, כתרים ועוד. גם במקרה זה, כשאומרים "אשכנזים", לא ממש מדייקים. במנהג זה אוחזים יהודים ממערב אירופה, איטליה, ומרבית הקהילות הספרדיות באירופה ובכללן, רוב יוצאי טורקיה והבלקן ובנוסף, יהודי מרוקו וחלק מאלג'יריה.

(מתוך אתר תיק-תורה https://www.tiktorah.com/category/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%91%D7%93%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%9D)

ה.הבדל בכתיבה שאינו חסרות ויתרות בין דכא לדכה:

לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא‏ וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יְ-ה-וָ-ה(דברים כג,ב)

איך כותבים בספר תורה "פצוע דכא" עם אל"ף או עם ה"א? האם יש מחלוקת בין אשכנזים לספרדים? האם יש איזושהי מסורת בדבר, ואולי זה יכריע את הכף?

הספרדים כותבים בה"א והאשכנזים באל"ף, ולכל עדה יש את המסורת שלה. ומותר לספרדי לעלות לספר תורה אשכנזי, וכן להיפך. עיין יריעות שלמה ח"ב כלל א'.

(הרב שלמה מועלם, ישיבת כסא רחמים)

בפראג יש ספר תורה שקבלה בידם שהגיה עזרא הסופר, אין קורין בו אלא בשמחת תורה וגוללין אותו תמיד בפרשת שמע. כשהייתי בפראג בשנת תרס"ח ראיתיו וכתוב בו "דכא" באל"ף. כן כשהייתי בוארמס בשנת תרס"ז ראיתי שם ספר תורה אשר מקובל בידם שכתבו מהר"ם מרוטנבורג וגם בו כתוב "דכא" באל"ף. ועיין בשארית יהודא (יורה דעה סימן ט"ז) ודברי נחמיה (יורה דעה סימן כ"ב). ובספר משנת אברהם (סימן ל"ב) מציין כמה ספרים הדנים בזה

(ע"פ עדות הריי"צ-יוסף יצחק שניאורסון- מלובביץ')

ו.רוב ההבדלים הם הבדלי כתיב חסרות ויתרות :

ז.יש הבדל אחד שהוא הבדל במשמעות- ויבי לעומת ויהיו:

וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי-נֹחַ, תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה; וַיָּמֹת (בראשית ט,כט)


מכל המחלוקות שבלוח יש רק מחלוקת אחת שבה יש הבדל בקריאה, והיא ויהי/ויהיו  (העולם המופלא של נוסח התורה, אהרון קסל , פרק 15)

2.מה עושים כשיש טעות בספר  תורה?

א.ספרדים:

אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאה, מוציאין ספר תורה אחרת, ומתחילין ממקום שנמצא הטעות, ומשלימין הקורים על אותם שקראו במוטעה; ואם נמצא טעות באמצע קריאת הקורא, גומר קריאתו בספר הכשר, ומברך לאחריה, ואינו חוזר לברך לפניה: 

ב.אשכנזים:

ב1.בדיעבד מקילים מאוד ועל חסירות ויתירות לא מוציאים אחר :

הגה - ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים ואפשר להפסיק, פוסקים שם, ומברך אחריה ומשלימים המנין בספר תורה האחר שמוציאין (מרדכי פ"ב דמגילה) 

והא דמוציאין אחר, דוקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספר תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר (אגור ופסקי מהרי"א סי' פ' וריא"ז ומהרי"ל פסקו דאין להביא ס"ת אחרת, וב"י פסק דצריך להוציא ס"ת אחרת) לכן צריך לחלק כך; 

ובשעת הדחק, שאין לצבור רק ס"ת פסול ואין שם מי שיכול לתקנו, י"א דיש לקרות בו בצבור ולברך עליו (כל בו ואבודרהם), ויש פוסלין (תשובת הרשב"א תפ"ז ות"ה ומיימוני פ"י מהלכות ס"ת) ; 

ואם חומש אחד שלם בלא טעות, יש להקל לקרות באותו חומש, אע"פ שיש טעות באחרים (ר"ן):

(שו"ע או"ח סימן קמג ,ד)

ב2.יש פוסקים שאמרו לחזור לתחילת הקריאה כולה אפילו אם עלו 7 עולים:

אם נמצא טעות וכו' - כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל (יא) שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה.

(משנה ברורה על או"ח סימן קמג )

ג.תימנים:

אפילו על חסרות ויתירות ודיבוק [אותיות] בעלמא אנו מוציאים אחרת וכך מנהגינו (בתימן), לפי שאנו מחזיקין ספר תורה שלנו מוחזקות בדקדוק בכל דיני חסר ויתר מפי הגבורה שהם מיוסדות על פי ספר הרמב"ם שהיה במצרים, המוגה מספר עזרא הסופר (מהרי"ץ, ר' יחיא צאלח ,תימן)

6.שאלה אודות ספרי התורה של התימנים שיש בהם כמה שינויים מספרי התורה שלנו, האם מותר לעלות ולקרות בהם בברכה? 

תשובה: הנה אחד השינויים, שבפרשת נח (בראשית ט' כט) בפסוק ויהי כל ימי נח, התימנים כותבים ויהיו. ובמנחת שי שם הביא מחלוקת בזה, ושגם הרמ"ה הביא מחלוקת בזה, ונראה מדבריו שסמך יותר על המסורת הראשונה, דהיינו לכתוב ויהי, ושכן הכריע באור תורה. וכן מסקנתו שם. ע"ש....

ומצאנו עוד שינוי בתיבת פצוע דכה, שאצלינו כותבים דכה בה"א, ואצל התימנים כתוב דכא באל"ף, וכמו שכתב בספר סערות תימן. אכן גם בכמה ספרי תורה של האשכנזים כתוב דכא באל"ף. והנה המנחת שי (דברים כג ב') כתב, שבכמה ספרים קדמונים כתוב דכא באל"ף. וכן דעת הרד"ק. ובעל אור תורה כתב דכה בה"א, שכן כתוב בכל ספרי תורה של הספרדים. וכן כתב הרמ"ה שצריך לכתוב דכה בה"א, ושכן נראה לו עיקר. ע"ש 

........

ומכל מקום אומר אני שמכיון שעל ידי כך תפרוץ מחלוקת בין הצבור, על שאנו פוסלים ס"ת של התימנים ואין אנו משגיחים במסורת של אבותיהם מדורי דורות, ובצירוף דעת הרמב"ם בתשובה בשו"ת פאר הדור (סימן ט') שמותר לברך על ספר תורה אפילו הוא פסול, שאין ברכות התורה בצבור כשאר ברכות המצות הנטילת לולב וישיבה בסוכה, שאם המצוה פסולה הברכה היא לבטלה, אלא הברכה היא על הקריאה, בין שקורא בספר תורה כשר בין שקורא בספר תורה פסול, ועל זה סמכו כל חכמי המערב ונהגו כן לפני גאוני עולם כרבינו יוסף הלוי ורבינו יצחק, ומעולם לא נמצא פוצה פה ומצפצף. ע"ש. 

וכן הובא בארחות חיים (הלכות קריאת ספר תורה סימן ה'), ובכל בו (סימן כ'), ובספר אבודרהם (דף לז ע"ב), ובשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן (סימן רלט). ע"ש. ואף על פי שרבים חולקים על הרמב"ם, מכל מקום כתב רבינו אליהו מזרחי בשו"ת הרא"ם חלק א' (סימן י'), שחכמי נרבונא ועוד כמה גדולים אחרים סבירא להו כדעת הרמב"ם, ושכן היה מורה להלכה ולמעשה, כי דברי הרמב"ם דברי טעם הם, וראויים לסמוך עליהם, וטענות הרשב"א על הרמב"ם בזה חלושות מאוד וכו'. ע"ש. וכתב בשו"ת זקן אהרן (סוף סימן צט), שכן עשה מעשה על פי הוראת הרא"ם. +ובאמת שבדברי הרמב"ם בתשובה הנ"ל תנוח דעתינו שיוכל כל אדם לעלות לספרי תורה שבזמנינו ולברך עליהם ברכות התורה, בלב שקט ובוטח, ולא יהיה לבו נוקפו לחשוש שמא ספר תורה זה פסול ונמצאו ברכותיו לבטלה. ובאמת שלולא סברת הרמב"ם יקשה מאוד בדורות האלה למצוא ספר תורה כשר במלוא מובן המלה שראוי לברך עליו, כי הנסיון הורה שכמעט בכל פעם שאנו בודקים ומגיהים ספר תורה לפני שיקראו בו בצבור, אנו מוצאים בו פירוד או דיבוק חסרות ויתרות ושאר טעיות. 

צא ולמד ממה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ב' (סימן קעו): מעשה שבא לעירנו חכם אשכנזי ושמו מהר"ר יוסף נר"ו מגיה מומחה ובקי מאוד בחסרות ויתרות ובפרשיות פתוחות וסתומות וכו' באופן נפלא, והתחיל לבדוק ולהגיה ספרי התורה שבעירנו, ולא היה אפילו ספר תורה אחד שלא מצא בו טעיות, עד קרוב לשלשים טעיות, בחסרות ויתרות ובפרשיות פתוחות וסתומות וכו', ואפילו ספרי תורה שהוגהו מכבר על ידי חכמים גדולים הבקיאים בהגהה, ובכל הימים היו בחזקת כשרות, מצא בהם כמה טעיות, וגם ספרי תורה שהיו מוציאים אותם מדי שנה בשנה לאמירת כל נדרי, שהמנהג לחזור ולהגיהם בכל שנה ושנה, מצא בהם כמה טעיות וכו', ולכן כל הספרים שבעיר צריכים הגהה מחדש על ידי המגיה המומחה הנ"ל, וכל עוד לא הגיה אותם אין להוציאם לקרות בהם בצבור וכו'. ע"ש. והנה אנן מה נעני אבתריה, ובפרט האידנא דשרו ספרייא למהוי כעמא דארעא, פרט ליחידי סגולה היוצאים מן הכלל. ומי מפיס שהספרי תורה שלנו אין בהם טעיות ופיסולים, ואיך נוכל לברך עליהם בבטחון מלא. אם לא בהסתמך על תשובת הרמב"ם שהיא קלורין לעינים. ובדבריו נחה שקטה כל האר"ש. ודי בזה+. לכן יש להקל בנידון דידן, ורשאים להוציא ספרי התורה של התימנים לקרות בהם בצבור ובברכות התורה כנהוג. והנח להם לישראל. 

(שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן נו)

3.ספר תורה תימני במניין אשכנזי:

הצבענו במאמרנו זה על כך שמסורת יהודי תימן בנוסח ספרי ‏התורה שלהם נתמכת בדרך כלל על ידי נוסחאות קדומים ובדוקים. אף על פי כן גם נוסח ‏זה אינו נקי, כנראה, מכל שיבוש. על כן אין כל צורך, ואף אפשרות, לטעון שעל קהילות
‏בני אשכנז להחליף את נוסח או תיהן בנוסח התימני. מאידך גיסא, אין בידינו לקבוע ‏בוודאות מהו הנוסח המדויק שאותו הוריד משה עמו מהר סיני.ההתחבטות במהות  ‏הנוסח הנכון מביאה אותנו לצורך להיצמד למנהגי אבותינו. היצמדות זו אינה באה להתיר ‏את הספיקות, אלא לקבוע כללי התנהגות שיביאו כל קהילה לידי 'ויעשו כולם אגודה ‏אחת'. לכן נראה לי להציע, שבמשך כל ימות השנה ימשיכו לקרוא בספר תורה על פי ‏הכתיבה האשכנזית. אולם בימים בהם המשפחה שהכניסה את הספר התימני מציינת ‏אירוע מיוחד (כמו ימי זיכרון, חגיגות בר מצווה, נישואין וכדו') יוציאו לכבודם לקריאה ‏את הספר התימני. בכך יביעו כל חברי הקהילה את היעשותם כולם אגודה אחת."

(ספר תורה תימני, הרב בני לאו)

4.אסור למנוע עצמו לעלות לספר תורה שאינו כמנהגו שהוא כמוציא עליו לעז ח"ו

מצוה מן המובחר לכתחלה שבבית כנסת של ספרדים, יקראו בספר תורה שנכתב בכתב ספרדי, ובבית כנסת של אשכנזים יקראו בספר תורה שנכתב בכתב אשכנזי, כדי שלא לשנות ממנהג אבותיהם. אולם כל זה להידור מצוה, ולמצוה מן המובחר, אבל מעיקר הדין וההלכה מותר לספרדי לכתחלה לעלות לספר תורה שנכתב בכתב אשכנזי, וכן להיפך, שאין שינוי צורת האותיות פוסלת כלל. ואף שבספרי התורה של הספרדים נוהגים לכתוב אות צ' באות יו''ד הפוכה, דבוקה אל פני האות, וכדעת האר''י ז''ל, אפילו הכי כשרים אף לאשכנזי. וכן המנהג פשוט, כי כולם אמת ויסודתם בהררי קודש, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. והמונע עצמו מלעלות לספר תורה מחשש פסול בגלל צורת האותיות, הוי כמוציא לעז על קדושת הספר תורה ח''ו. (וראה לעיל בענין שינוי המבטאות). [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קמב].

_________________________________________________________________________

https://www.kolhazman.co.il/91283

https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=5356:2015-11-16-11-31-46&catid=334&Itemid=100513

האם חובה לקנות ספרי קודש או ספר תורה ממש?

https://www.yeshiva.org.il/midrash/1659

3.מצוות כתיבת ספר תורה בזמננו:

בעצם מצוות כתיבת ספר תורה האידנא ובאם יוצאין בשל שותפות ט' אייר תשט"ז. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב מיכאל דזיקאבס שליט"א. 

הנה בדבר שאלתו במצות ס"ת להכריע בין רבותינו הראשונים והאחרונים הקשה ידידי לשאול כי /מי/ בזמננו שיכול להכריע דברי הראשונים שהם כמלאכים ואנחנו אף לא כחמורים אך נבאר בזה מה שבידנו בעה"י להאיר הענין ולהבין דברי רבותינו וממילא ידע איך לעשות. 

הנה במחלוקת הב"י והדרישה בדעת הרא"ש ביו"ד סי' ע"ר /ר"ע/ אם מודה דיש חיוב לכתוב ס"ת רק שמוסיף שעתה שהתירו לכתוב תורה שבע"פ מחוייבין גם לכתוב משנה וגמרא ופירושיהן או שהמצוה דוקא באלו ולא בס"ת נחזי אנן, דהנה לשון הרא"ש ודאי מדוייק כהדרישה דאם כהב"י מה שייך לומר דזהו רק בדורות הראשונים שהיו כותבים ס"ת ולומדים בו אבל האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות, שלדין ההוספה לכתוב גם הם אין שייך חלוק מה שאז למדו בהס"ת ועתה אין לומדין בה דאף אם גם עתה ילמדו מהס"ת אין שייך לפוטרו מכתיבת משנה וגמ' דאנן הא לא ידעינן תורה שבעל פה שהם פירושי הדינים והמקראות מלמודנו בהס"ת ול"ד לדורות הראשונים שיצאו המצוה בס"ת לבד משום שלמדו תורה שבע"פ בעל פה ואדרבה היה אסור להם לכתוב תורה שבע"פ. ותמוה על הדרישה שדייק רק מדסתם דבריו ולפי' הב"י הי"ל לפרש בדורות הראשונים לא היו מחוייבין לכתוב אלא ס"ת אבל בדורות הללו מחוייבין גם בכתיבת שאר ספרים, דיותר מזה היה ליה להקשות דלחיוב ההוספה אין חלוק הלמוד בה מענינא כלל. וזה קושיא גדולה על פירוש הב"י. 

אבל הנכון לע"ד בשיטת הרא"ש מפשטות לשונו ואולי זהו גם כוונת הב"י. דאם היה כותב ס"ת ולומד בה היה יוצא ידי המצוה אף בלא כתיבת משנה וגמ' ופירושיהן אבל כיון שאין לומד בה אלא מניחו בביהכ"נ אף שהוא לקרות בו ברבים אין יוצא בזה כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה וקריאה דעלמא של הצבור סובר שאין זה הלמוד דחיוב הכתיבה משום שנאמר שימה בפיהם שלא סגי לזה השמיעה של הקריאה לבד. ולכן יוצא המצוה בכתיבת משנה וגמ' ופירושיהן שבהם לומד וכן בכתיבת חומשין שלומד בהן. וזה הא מפורש בלשונו דכל הטעם שמ"ע לכתוב חומשין ומשנה וגמ' ופירושיהן כתב משום דהס"ת מניח בביהכ"נ לקרות בו ברבים דמשמע דאם היה לומד בה לא היה מחוייב לכתוב גם משנה וגמ' בשביל חיוב המצוה. 

והטעם פשוט דהא תורה שבע"פ אסור בעצם לכתוב רק שהתירו משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאיתא בגיטין דף ס', אין שייך שיחייבו בשביל זה דוקא לכתוב ולקנות בעצמו אף שיש מזה תועלת ללמודו כדי שיהיו לו הספרים מצויין יותר. דהא שם מפורש שהתירו בשביל עניות לכתוב ההפטרות לבד אף שאסור לכתוב פחות מספר שלם א"כ איך יחייבו לכתוב ולקנות שהוא דבר שא"א היה לרוב ישראל ואף להמיעוט שידם משגת דוחק לומר שיחייבו בחיוב ליחידים מה שא"א לחיוב לכל ישראל. ול"ד לכל חיובי התורה שחייבין אף עניים רק שהם אנוסין מלקיים כשאין להם כסף לקנות המצוה דהכא שהתירו אף דבר איסור כגון כתיבת פרשיות פרשיות, בשביל העניות איך יחייבו במ"ע דבר שא"א לרוב ישראל מפני העניות. ולכן ודאי שבתחלת תקנתם להתיר כתיבה תורה שבע"פ לא תקנו חיוב לכתוב ולקנות בעצמו אלא יכול ללמוד גם בשאולין ושכורין ולא חייבו מצד ההיתר כלום ולא פלוג בין עניים לעשירים. אבל במצות כתיבת ס"ת הא חייבין כל ישראל אף העניים ככל מצות התורה ורק מצד האונס אין יכולין לקיים וממילא מי שיכול לקיים הרי מחוייב לקיים ולכן אם כתב ס"ת ולומד בה בעצמו יוצא המצוה שבההיתר לא הוסיפו שום חיוב אף על העשירים ורשאי גם הוא ללמוד בספרים שאולים אם רוצה. אבל כיון שאין עושין כן אלא כותבין להניחו בביהכ"נ לא יצאו בזה ואינו מחייב הרא"ש לכתוב הס"ת ולהחזיקה בביתו וללמוד בה ולא הזכיר טעם בזה והב"י הקשה למה לא מחייב כן. ואולי משום שהרבה בנ"א אין להם בביתם מקום מכובד ומשומר להחזיק ס"ת. או מטעם הפרישה שכיון שהותר לנו לכתוב דפין דפין אין לזלזל בס"ת לחנם. אבל סובר שיוצאין גם בכתיבת חומשין ומשנה וגמ' ופירושיהן שלומדין בהן וממילא מי שמשגת ידו ויכול לקיים מצות כתיבת ספר תורה יכול לקיים אותה גם בספרים אלו. 

וזה סובר הב"י בכוונת הרא"ש, לא שמחייב עתה להוסיף לכתוב חומשין ומשנה וגמ' דזה א"א לומר כלל כדלעיל אלא שסובר דיוצא באחד מהן או בכתיבת ס"ת ע"מ ללמוד בה אף שלא יכתוב ספרים אחרים או שיכתוב חומשין ומשנה וגמרא ופירושיהן אף שלא יכתוב ס"ת וזהו שכתב הב"י שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמ' ופירושיהן שגם זה בכלל מצות כתיבת תורה פי' שיוצא גם באלו לבד, אבל לכתוב ס"ת לקרות בה הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר המצוה שהרי נוהג כמו בדורות הראשונים פי' ויוצא בזה לבד ואינו מחוייב לקנות ספרים אחרים. וראיה גדולה דאם כוונת הב"י שעתה מצריך הרא"ש תרוייהו שיכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו וגם לכתוב ספרים כדמשמע בדברי חמודות, למה כתב כתיבת חומשים הא יש לו הס"ת ללמוד בה. אלא ודאי מוכרחין לפרש כוונתו דאם אינו כותב ס"ת צריך לכתוב גם חומשין ולא סגי בכתיבת תורה שבע"פ לבד דהא התורה הצריכה לכתוב תורה שבכתב ואיך נימא מעצמנו שיוצא בכתיבת תורה שבע"פ לבד. 

אבל צריך לומר שבכתיבת חומשין לבד אינו יוצא אף שיכול ללמוד מהן כל התורה שבכתב כמו מס"ת, דהא חומשין משמע מגיטין שם שמותר מדינא אף בדורות הראשונים רק בצבור מסקי רבה ור' יוסף שאין קורין מפני כבוד הצבור ומפורש כן ברמב"ם פ"ז מס"ת הי"ד וגם הרא"ש ס"פ הניזקין והטור /יו"ד/ סי' רפ"ג סברי כן ומ"מ לא יצאו בדורות הראשונים בכתיבת חומשין, וא"כ גם האידנא לא יצאו דמ"ש מדורות הראשונים לענין זה ולכן כוונתו הוא דאם אינו כותב ס"ת ללמוד בה אינו יוצא אלא בכתיבת חומשין וספרים דוקא בתרוייהו. והטעם אולי דכשיוצא בס"ת שאין יכולין לידע ממנה בלא קבלה ולמוד דעל פה פירוש המצות והדינים רק דיותר עכ"פ לא חייבה תורה ולא היה אפשר לחייב דהא אסור לכתוב איכא קפידא שתהיה ס"ת כשרה בכל הדברים משום דזה שהיא שלימה נמי הוא דין ולמוד מהס"ת גופה והפסקה ד' שיטין שבין החומשין נמי הוא דין ועוד עניני כתיבה שיש בס"ת כשרה יותר מבחומשין, דכל מה שיש ללמוד מהס"ת גופה הצריכה תורה שיכתוב בשביל זה הס"ת אף שיכול ללמוד גם זה בעל פה. וגם אולי מצד הקדושה גדולה שיש בס"ת שלימה יזכה להבין ממנה יותר מבלמוד בחומשין שקדושתן פחותה. ולכן גם האידנא כשיוצא בס"ת צריך שתהיה שלימה וכשרה דוקא ולא בחומשין. אבל כשיוצא בכתיבת ספרים מתורה שבע"פ שהתירו לכתוב שאפשר לידע מהם פירוש המצות והדינים על בוריין רק שמ"מ צריך שיכתוב לו גם תורה שבכתב סגי גם בחומשין מאחר שנכתבו שם כל הדברים שנכתבו בהס"ת ואף שלא נכתבו כדין ההפסקות וכדומה מאחר שהדינים שצריך לעשות ההפסקות וכדומה הא יש ללמדם בהספרים שכתב מתורה שבע"פ ונתקיים גם קפידת המצוה בדינים אלו שיהיו בכתב כיון שנכתבו ויודע מזה יותר בברור. וכן טעם הקדושה שיזכה להבין ממנה יותר אין שייך שיבין יותר מדברים המפורשים במשנה וגמ' ופירושיהן שיכתבו. 

ועיין בתפארת שמואל על הרא"ש שהקשה א"כ הא דאמרינן ס"ת שכתב אזכרות שלא לשמן אינו שוה כלום הא שוה ללמוד בו, כוונתו להקשות שלטעם הרא"ש שהמצוה היא בשביל הלמוד הא אף שלא נכתבו לשמן יכול ללמוד בו ומ"ט לא יצא ולכאורה הי"ל להקשות ממה שלא יצא בחומשין שהיה מותר לכתוב ולא היה יכול לתרץ כמו שתירץ בגיטין בנכתבו שלא לשמן שמצד גזירה שמא יקראו בצבור צריכה גניזה דמחומשין ליכא גזירה זו דהוא דבר הניכר וגם הא רק מפני כבוד הצבור אין קורין ואדרבה הא כותבין לכתחלה ללמוד בהם. וצריך לומר דסובר טעם הראשון שמס"ת שלימה יש יותר ללמוד מבחומשין ולכן ניחא מה שלא יצא בחומשין אבל טעם השני מצד הקדושה לא מסתבר לו ולכן הקשה משלא לשמן. ועיין בשאג"א סי' ל"ו שלא הקשה ב' קושיות אלו אלא קושיא אחרת והוא משום דיש לומר גם טעם השני מצד הקדושה אבל הקשה ממה שלא יצא בס"ת שהניחו לו אבותיו דאם הוא מצד הלמוד בה הא יכול ללמוד בס"ת שירש. 

ולע"ד לא הקשה כלום דהא התורה הקפידה שיבא לו מצוה זו בטירחא ובהוצאת ממון כדאיתא בט"ז בשם הנ"י וירושה עוד גרוע מקנה שיוצא בה לרש"י דגם לא הוציא שום הוצאה ולא טרח כלום ובקנין הא הוציא הוצאות וגם טרח קצת עיין בפ"ת סק"ז בשם ס' משנת חכמים ולכן אף להרא"ש שהמצוה היא כדי ללמוד בה הרי עכ"פ הקפידה תורה שיכתוב הס"ת שיהיה בטירחא ולא באופן קל כירושה. ומאיזה טעם ניחא לו יותר אם הוא מצוה בעלמא מאם הוא בשביל למוד, דגם אם הוא מצוה בעלמא הא יצא לרש"י אף בקנה ונמצא שהמצוה היא שיהיה לו ס"ת אך שאמרה תורה שאם יכתוב בעצמו שיטריח הרבה היא מצוה גדולה ואם רק יטריח לקנות נמי יצא אבל הוא כחוטף מצוה ואם בירושה לא יצא אף שעכ"פ יש לו ס"ת, ממש כ"כ יש לומר להרא"ש שהוא בשביל הלמוד. 

ומה שלא הוזכר שגם חומשין וספרים אינו יוצא בשל אבותיו אלא יצטרך דוקא לכתוב ולקנות משלו וכן להסוברים דגם בקנה לא יצא בלא הגיה בו כלום שגם בספרים לא יצא וא"כ משמע שיצא גם בירושה וכ"ש בקנה. נראה לע"ד הטעם דזה שבירושה לא יצא בס"ת הוא משום דאסור למכור ס"ת אפילו יש לו הרבה ספרי תורה כדאיתא בטור וש"ע ואפילו אין לו מה יאכל ולכן הוא רק ירושת מצוה בעלמא והתורה הא הקפידה במצוה זו שיכתוב בעצמו שהוא או בטירחא או בהוצאת ממון אבל בספרים שאף שכתב הרא"ש שלא ימכרם אלא ללמוד תורה ולישא אשה ודאי הוא רק כשיוצא בהן המצוה אבל כשיש לו הרבה רשאי למכור נמצא כשירשם אם נימא שלא יצא בהם הרי רשאי למוכרם ונמצא שירש ירושת ממון וכשלא מכרם אלא הניחם לעצמו לצאת בהם המצוה יצא דיש להחשיבו ככותב בזה שלא עשאן לדמים למכור אלא למצוה. 

אך עדין יקשה להסוברים שגם בקנה לא יצא מ"ט יצא בקנה וירש בספרים אם סברי כהרא"ש. ואולי יש לומר דמה שלא יצא בקנה נמי הוא משום דהוא רק מעשה הוצאת ממון באותה שעה שקנה דאח"כ הא אסור למכור וכיון שבא בלא טורח יש מקום למה"ד לומר שאף שעתה עשה מצוה בממונו אבל רק באותה שעה היה לו רצון טוב להוציא ממונו למצוה דס"ת ולא בכל העת ומה שאינו מוכרה הוא משום שאסור למוכרה ול"ד לטרח וכתב שהוא בטרחא גדולה שאז יש לתלות שלעולם היה טורח בזה וכסברת הנ"י שתלינן שהיה טורח ללכת במדבר לקבלה מה /מהר/ סיני כן תלינן שלעולם היה טורח בזה, אבל בספרים שרשאי למוכרם אם לא יקיים בהם המצוה ונמצא שבכל העת שאינו מוכרם ומחזיקם לעצמו לקיים בהם המצוה הוא כמוציא בכל העת ממונו למצות הספרים והוי כל העת כבאותה השעה שע"ז אין יכול מה"ד לחלוק ולטעון כלום ולכן יצא. וכן אף בירשם יצא מזה הטעם כדלעיל. 

ואף הרא"ש הא מפורש כאן שסובר שאסור ליחיד למכור ס"ת וספריו אם לא ללמוד תורה ולישא אשה וכן הא מפורש בטור כאן שבס"ת אפילו יש לו הרבה מהם אסור ולכן מש"כ הרא"ש במגילה פ' בני העיר והטור בשמו /יו"ד/ בסי' רפ"ב שיחיד שמכר ס"ת שלו יכול להשתמש בדמיו, הוא רק כשעבר ומכר אבל אסור למוכרו כדסובר הדרישה /יו"ד/ בסי' ע"ר /ר"ע/ ודלא כהב"י באו"ח סי' קנ"ג דמדייק מלשון הטור שיחיד מותר לכתחלה למכור ס"ת וכן סובר להרא"ש שם וכאן בסי' ע"ר ולא מתרץ כלום ע"ז שכתב הטור שאסור למכור אפילו יש לו הרבה ואפילו אין לו מה יאכל. ומה שכתב המג"א בס"ק כ"ג על הא דאוסר הרא"ש והטור למכור הספרים דאיירי כשהקדישן לביהמ"ד לקרות בהן רבים, הוא דוחק גדול דהא כתב לעיל מזה דהמצוה לכתוב חומשין ומשנה וגמ' ופירושיהן להגות בהן הוא ובניו ואיך נפרש סוף דבריו באיסור שלא למוכרם שאיירי בנתנם לביהמ"ד. וגם אם האיסור למכור הוא דוקא בנתנם לקרות בהן רבים משום שחל עליהו קדושת רבים איזה רבותא הוא מה שיש לו הרבה מהן דלענין קדושת רבים אין שייך לחלק. ואין לומר דהוא שלא תימא דאיסור המכירה הוא בשביל בטול המצוה לכן כתב דאפילו יש לו הרבה מהן דאין לו בטול מצוה אסור ואיירי בנתנן לקרות בו רבים, דהא זה יש לידע ממה שנקט ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש דבשביל בטול מצוה היה מותר כיון דקונה חדש שיקיים בו המצוה אלא האיסור הוא משום הקדושה כיון דלא מעלי ליה דאזלינן לחומרא בבעיית הגמ' /מגילה/ בדף כ"ז עיין שם בב"י ואיירי להמג"א בנתנן לרבים וא"כ למה נקט הא דיש לו הרבה מהן. אלא ודאי דמוכרחין לומר דהטור סובר דאף יחיד אסור למכור משום הקדושה אף בלא נתנן לרבים והיה מקום לומר כיון דיש לו הרבה דאינו צריך ללמודו להם ואינו עושה בהם כלום עדיף יותר שימכרם כדי שיקראו בהם שזה יותר מעלה בס"ת מכפי שישארו אצלו, אשמועינן דמ"מ אסור למכור משום זלזול הקדושה במכירה דשלא לזלזל במכירה עדיף. ולכן דברי המג"א צ"ע והנכון כדברי הדרישה דאף להרא"ש והטור אסור אף ליחיד למכור ס"ת. ולכן יש לפרש טעם שלא יצא בקנה וירש כדבארתי. 

יצא לנו שאף להב"י שיטת הרא"ש והטור היא שיוצאין המצוה דכתיבת ס"ת בקניית חומשין ומשנה וגמ' ופירושיהן. וכן סובר הש"ך והב"י הביא בשם הר' ירוחם שכן כתבו הגאונים. ולמה שבארתי משמע שכן סובר בש"ע שכתב האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמ' ופירושיהן שהכוונה שמקיים בזה המצוה. אבל עכ"פ יש הרבה ראשונים והט"ז והגר"א והשאג"א שסוברין דאף האידנא המצוה היא דוקא בכתיבת ס"ת ואף כשמניחה בביהכ"נ יוצא בה דאין טעם הלמוד עכוב בהמצוה. 

ובה /ומה/ שמחדש השאג"א סי' ל"ו דכיון שאין אנו בקיאין בחסרות ויתרות א"א לנו לקיים המצוה, ודאי באם ס"ת חסר או יתר אפילו אות אחת שהיא פסולה ואין בה קדושה כס"ת כדאיתא ברמ"א /יו"ד/ סי' רפ"ב סעי' י"ח ובט"ז שם איתא שהוא מהריב"ש דס"ת שחסר אות אחת או יתר אין בו קדושת ס"ת וכן הוא בהמחבר או"ח סי' קנ"ג סעי' ג', לא יצא ידי המצוה כיון דהוא רק כחומשין דהא אין יוצאין בחומשין. וגם מ"ש מס"ת שלא נכתבו איזה אזכרות ותיבות לשמן. ואף שהתם גרוע דאולי אין בה אף קדושת חומשין כיון דצריכה גניזה אבל ס"ת שיש בה טעיות שאפשר לתקן עדיפא ויש בה קדושת חומשין, מ"מ כיון שחזינן דלא יצא בס"ת שאינה בקדושה דס"ת איך נימא שסגי בקדושה פחותה מקדושת ס"ת כיון שבקרא כתיב סתם שהיא שלימה בקדושה הגדולה. ומזה שלא יצא בחומשין ודאי היא ראיה גדולה. ואף אם נימא דאם אפשר לתקן עדיפא מחומשין שא"א לתקן, דאף שהפסק ד' שיטין שבין חומש לחומש משמע שאינו פוסל בדיעבד שלא חשב לה הרמב"ם בפסולין בפ"י וגם בש"ע /יו"ד/ סי' רפ"ג לא הזכיר שהוא פסול מ"מ אפשר כיון שנתכוין רק לקדושת חומשין הוא כלא נכתב לשם קדושת ס"ת לרוב הראשונים (עיין /יו"ד/ בסי' רפ"ג) אבל ס"ת שיש טעיות שנכתבה לקדושת ס"ת ואפשר לתקן אולי עדיפא מ"מ כשא"א לתקן ודאי הוא רק כחומשין ואולי גריעה ולא יצא בודאי כדכתב השאג"א. וכן מפורש בהגר"א או"ח סי' קמ"ג סק"ח שלצאת מצות כתיבת ס"ת פוסל אפילו קוצו של יוד. 

אבל תמוה מ"ט לא יתחייב מספק שמא הס"ת שלנו הם כהלכה דהא הוא ספיקא דאורייתא ולחומרא והשאג"א הא מטעם זה פוטר לגמרי בזמן הזה ואף בימי האמוראים עד שכתב שמה שאמר רבה בסנהדרין שמצוה לכתוב משלו הוא דינא קמ"ל כמו דסדר קדשים עיין שם. ואולי משום שלגמ' שלנו פסולות ודאי מצד קרא דוהנושא אותם דכתיב בזב שלגירסת התוס' בנדה דף ל"ג צריך לכתוב חסר ובספרים שלנו כתיב מלא ולרש"י נמי פסולות ודאי בכמה אותיות החסרים בספרים שלנו ולהירושלמי פ"ד מסוכה ה"ג ודאי פסולות משום שצריך להיות אשר הוצאתך חסר ובספרים שלנו הוא מלא בין ביתרו בין בואתחנן ונמצא שלרוב השיטות הן פסולות אך שאין אנחנו יודעין איך לתקן שלכן אסור לשנות. ואף שחזינן בגמ' שמה שנהגו העולם הלכה כן כהא שנהגו עלמא כתלתא סבי הכא שאני כיון דמפורש בקידושין דא"ר יוסף אנן לא בקיאינן ולא סמך על מנהג העולם בזה להחשיב זה כהלכה פסוקה. לכן כיון שחזינן שמנהגנו הוא דלא כבבלי ולא כירושלמי ולא כמדרש רבה ולא כרש"י ותוס' עיין בגליון הש"ס לרעק"א שבת דף נ"ה מחשיב זה השאג"א לודאי פסולין ולכן פוטר לגמרי. 

ונמצא שלדינא כיון שאף להחולקין על הרא"ש והטור איכא טעם השאג"א לפטור לכן סמכו רוב העולם אף גדולי תורה שלא כתבו ס"ת ויצאו בקניית ספרים כשיטת הרא"ש והטור שכן הסכים הש"ך ולמה שבארתי גם הב"י מודה שיוצאין בזה. ורק יחידים הרבה שחששו לזה וקיימו את המצוה בכתיבת ס"ת ולמה שנתבאר הוא מצד שיש עכ"פ ספק שמא הלכה כמסורת שלנו והס"ת שלנו הם כשרות שנמצא שלהחולקים על הרא"ש אפשר לקיים המצוה מספק דלא כשאג"א וספק דאורייתא לחומרא. 

ובדבר אם יוצאין בשל שותפות שהביא הפ"ת סק"א מבית אפרים ומפרדס דוד שמסתפקי בזה, הנה אין אצלי הספרים ולדרוש בעצמנו מקראי ודאי אין בידנו דמה שכתב דלכם משמע להוציא שותפות איברא דאיתא כן ברשב"ם ב"ב דף קל"ז שכתב דכתיב ולקחתם לכם משלכם שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו דאף על גב דדרשינן בחולין בגדיכם עריסותיכם תרומותיכם לרבות של שותפין ה"ה אי הוה כתיב הכא פרי עץ הדרכם אבל כיון דכתיב לכם צריך שיהא כולו שלו עיין שם, מ"מ לעומת זה איתא בפסחים דף כ"ג דלכם משמע נמי של רבים גבי ערלה בין לרבנן בין לר' יהודה ועיין ברש"ש ב"ב שם שהקשה מזה על הרשב"ם. וצריך לומר בכוונת הרשב"ם ע"פ מאי דמסיק שם והאי דלא כתיב ולקחת לך היינו למידרש מיניה שתהא לקיחה לכל אחד ואחד כדדרשינן בסוכה ובתו"כ, שמשמע שהוקשה לו דכיון שצריך שיהא כולו שלו אף שגם לכם הא כתב שמשמע כן מ"מ היה לו יותר לכתוב ולקחת לך שהיה עוד יותר ברור שיהא כולו שלו ותירץ משום דולקחת לך היינו אומרים שסגי בנטילת אחד מהקהל וכתב ולקחתם לכם לחייב לכל אחד ואחד. וכן איתא בתוס' סוכה דף מ"א והטעם שהיה מקום לומר כן פשוט שהוא משום דנכתב בפרשת קרבנות ודין חגיגה שקרבנות מוספין הם אחד מכל ישראל וחגיגה נמי מביאין הרבה חגיגה אחת לכן הוצרך קרא לחייב כל או"א בלקיחה ובסוכה שג"כ נאמר באותה פרשה כתבו התוס' דידעינן שצריך כל אחד לישב בסוכה משום דכתיב כל האזרח, (ופלא גדול על ביאור הגרי"מ הכהן בעל החפץ חיים בתו"כ שהקשה למה לו קרא הא זהו מצוה המוטלת על הגוף כמו ציצית ותפילין ובודאי יש חיוב על כל או"א ודחק דעל לכם קאי והשמיענו דכל אחד יש עליו חיוב ליטול הלולב משלו, והא מפורש שהם ב' דרשות מולקחתם דרשינן שתהא לקיחה לכל או"א ומלכם להוציא את השאול ומפורש בתוס' סוכה דף כ"ט שרק מצד הקרא דולקחתם ידעינן שכל אדם צריך ליקח ולכן הקשו דבשאר הימים תיסגי בלקיחת אחד אך שתירצו דבעיקר הלקיחה תקנו גם בשאר יומי כעין דאורייתא וכן הוא ברשב"א שם. ובתוס' דף מ"ב והרשב"ם שהזכרתי וקושיתו אינה כלום כדלעיל) שלכאורה יקשה דאם היה סגי בלקיחת אחד מן הצבור כמו דין קרבן מוסף ואחד מחבורה כדין חגיגה היה ודאי כשר כשהיה משל צבור או משל כל הרוצים לצאת ואם היה פסול גזול ושאול היה צריך שיהיה דוקא של כולן ולא את של הלוקחו לבד, ורק מחמת שצריך לקיחה לכל אחד ואחד ולקיחה תמה מקרא דולקחתם ופסלה בקרא דלכם גזול ושאול שייך לפסול גם של שותפין דנמצא כשנוטל של שותפות דאינה לקיחה תמה. 

ולכן יש לפרש שזהו כוונתו לבאר מה שמשמע לו מלכם למעט של שותפות דאיברא דלכם הוא אדרבה משמע בין יחיד בין רבים כדאמר בפסחים ולקחת לך היה משמע של הלוקח לבד וא"כ למעט של שותפות היה לו לכתוב ולקחת לך אבל כיון שנכתב בפרשת קרבן מוסף ודין חגיגה שהיינו אומרים שסגי בלקיחת אחד מן הצבור וגם שאז היה בהכרח כשר משל צבור ושל שותפין והוכרח לכתוב ולקחתם לאשמועינן דבעינן לקיחה לכל או"א ולקיחה תמה יש למילף מלכם שפוסל שאול וגזול שממילא פסול גם של שותפות משום דאינה לקיחה תמה בכשרות ואין סותר לשון לכם כיון דמשמע נמי של יחיד. ול"ד לאם היה כתוב פרי עץ הדרכם דהיה מפורש להכשיר של שותפות והיינו מוכרחין לומר שהכשירה תורה אף שאינה לקיחה תמה בכשרות דשלו. 

וא"כ נמצא שאין ראיה כלל מרשב"ם דלכם ממעט של שותפות דאדרבה לכם משמע גם של שותפים כדאיתא בפסחים דלא כספר פרדס דוד, ונמצא שאם נדרוש קראי יש אדרבה לומר דיוצאין בשל שותפין אבל קשה בעצמנו לדרוש קראי דאולי יש איזה חלוק. ולכאורה תלוי בטעם הכתיבה דאם הוא בשביל הלמוד בה כדסובר הרא"ש אין שייך לצאת בשל שותפין דהא כל אחד ואחד מחוייב ללמוד בכל עת. ואף שבב"מ דף כ"ט איתא שבענין אחר יכולין ללמוד גם שנים ולא בשני ענינים להרמב"ם פי"ג מגו"א הי"ג ולפי' רש"י והרא"ש בשני ענינים יכולין ללמוד ולא בענין אחד מ"מ נמצא שלא יוכלו ללמוד מה שחפצים ומסתבר שכיון שהוא בשביל למוד הוא גם שיוכל ללמוד כראוי שהוא במקום שלבו חפץ כדאיתא בע"ז דף י"ט שזה יותר טוב להתקיים ולידע עיין שם. אבל אם הוא מצוה בעלמא כהחולקים עליו אפשר שיוצאין גם בשל שותפין כיון דלא מצינו מעוט בגמ'. 

ויש גם להביא ראיה מסוכה דף כ"ז שילפינן לרש"י שסוכה שאולה כשרה מכל האזרח מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת משום דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה, אבל באם היה שו"פ לכל אחד לא היה ראיה משום דאף שבשאולה לא היה יוצא מ"מ בשל שותפין היה יוצא כיון שיש לו עכ"פ קנין בה, וא"כ גם בס"ת אף שלא יצא בשאולה יש לו לצאת בשל שותפין כיון שיש לו עכ"פ קנין אך שיהיה לו בה זכות לשיוי ממון שהוא לא פחות משו"פ. ואף לתוס' התם דילפינן גם ממה שיוצאין בסוכה דשותפות שכ"כ יוצאין בשאולה, הוא רק בסוכה דכתיב לך שיש למעט מזה גם של שותפין כמו שאולה ולכן מדכתיב כל האזרח שיוצאין בשל שותפות ש"מ דלא דרשינן לקרא דתעשה לך לכל מה שמשמע למעט ולכן מוקמינן ליה למעט רק הפחות דהוא גזולה. ומ"מ מקשו דניליף מציצית דנמעט גם שאולה אף שאין יכולין למעט כל משמעות המיעוט מצד קרא דכל האזרח דמרבה של שותפות מאחר דמצינו חלוק בין שאולה לשל שותפות בציצית יש הכא נמי למידרש כן ונוקמא המיעוט גם לשאולה והריבוי דמכל האזרח הוא לשל שותפות. אבל בס"ת שכתיב לכם גם לתוס' לא תלוי של שותפות בדין שאולה, דמה שהתוס' הזכירו שם דממעטינן גם מלכם של שותפות באתרוג ל"ד להמיעוט מלך כדמשמע גם מדבריהם וכמפורש בפסחים וכוונתם צריך לפרש כדבארתי לרשב"ם לכן יודו לרש"י שכיון שליכא מיעוט יש לו לצאת גם בשל שותפות וכדכתב שכן מנהג העולם. 

עכ"פ אף אם שלדעת התוס' יש להסתפק אולי סברי דמה שבשאולה לא יצא גם בשל שותפות לא יצא כשליכא רבוי ובס"ת לא מצינו רבוי מ"מ לרש"י פשיטא שיוצאין במצות כתיבת ס"ת בשל שותפות להסוברים דהוא מצוה בעלמא. דלהרא"ש שהוא בשביל למוד בה מסתבר שאף לרש"י לא יצא דל"ד לסוכה מצד הטעם. ונמצא שאם יקנה ספרים ויכתוב ס"ת בחבורת הרבה שותפין שיהיה חלקו שוה פרוטה יצא לכו"ע להרא"ש בהספרים ולהחולקין עליו בהס"ת שהוא שותף בה וישאר רק חשש קטן שמא לתוס' סוכה אם פליגי אהרא"ש לא יצא כדכתבתי שלתוס' יש להסתפק. 

ועיין בחידושי רעק"א בסי' ע"ר שכתב דמשמע מתורת חיים שכתב דאין לו להקדיש הס"ת לצבור דכיון שמקדישה ה"ה של הקדש ולאו שלו ואינו יוצא בזה המ"ע דכתבו לכם דמפשט פשיטא ליה להתו"ח דאם יש לו ס"ת בשותפות דאינו יוצא בזה דהא כשמקדיש לצבור גם הוא שותף בו, לע"ד יש חלוק גדול דכשמקדיש לצבור גרוע משל שותפין דאין לו חלק ממש כמו בשל שותפות דבשל שותפות יכול למכור חלקו ויכול לתבוע שיחלקו וכשא"א בחלוקה יהיה דין גוד או אגוד אבל בהקדיש לצבור אינו יכול למכור חלקו ואינו יכול לתבוע מהצבור כלום בעד חלקו ואף שיכול לאסור חלקו כדאיתא בנדרים דף מ"ח אינו כשלו גמור רק משום שעכ"פ יש לו הנאה מהמדיר. ואולי לאסור את הדבר ביחוד אינו יכול כמו שאינו יכול למכור ורק באסר כל הנאתו נאסר גם באלו אך אף אם יכול לאסור חלקו שבהם לבד מ"מ כיון שאינו יכול למכור אין חלקו בהן לו כשלו גמור ולכן אינו יוצא אבל בשל שותפין שהחלק שיש לו הוא שלו גמור אפשר סובר שיוצא. 

ובדבר אם צריך להוציא חומש ממונו על מצות כתיבת ס"ת הנה בספרי דברות משה על ב"ק סי' פ"ט הערה כ"א בארתי שלרוב פוסקים א"צ להוציא הון רב אף על מצוה עוברת אף שהוא פחות ממעשר ולהר' ירוחם מחוייב להוציא עשור נכסיו ומשמע שהב"י והמג"א חולקין עליו ורק להרשב"א בשם הראב"ד יש לחייב להוציא עד חומש מנכסיו ושיטתם קשה מסוגיא דב"ק דף ט' ומרבותא דר"ג ונשארתי בקושיא עיין שם היטב. ולכן מסתבר שגם על כתיבת ס"ת וקניית ספרים להרא"ש תלוי במחלקותם ויש לסמוך על רוב הפוסקים לדינא שאף עשור נכסיו לא מחוייב להוציא ומטעם זה הרבה גדולי תורה ויראי ה' שלא קיימו המצוה דכתיבת ס"ת לא בס"ת ואף לא בקניית ספרים שיש בהם כדי לצאת המצוה להרא"ש משום שלא היו עשירים והיה זה לפניהם הון רב. אבל אם אחד רוצה להוציא על מצוה זו עד חומש הרשות בידו מדינא אבל מסופקני אם יהיה רוח חכמים נוחה מזה כי הרי לא יוכל שוב לקיים מצות אחרות וצדקה אם יוציא חומש מנכסיו על ס"ת וספרים דאסור לבזבז יותר מחומש. אבל עד מעשר מנכסיו כהר' ירוחם אף שאין לחייבו משום שיש לסמוך על רוב הפוסקים מ"מ אם יחמיר להוציא עד מעשר על זה יהיה רוח חכמים נוחה ממנו. 

ועיין ברא"ש ריש הלכות קטנות וכן בטור /יו"ד/ סי' ע"ר /ר"ע/ שכתבו מ"ע היא כל איש מישראל אשר ידו משגת שלכאורה תמוה לשון זה הא כל המצות אם אין לו במה לקנות פטור ולאיזה צורך כתבו זה כאן. וצריך לומר שהוא מטעם שמצוה זו עולה לסך גדול אשר לרוב העולם הוא הון רב שאין מחוייבין אף שהוא פחות ממעשר ואם היה סותם היה מקום לטעות שמחייב להוציא על מצוה זו אף הון רב לכן כתבו שלא נטעה אלא שרק העשירים שידם משגת חייבין. ובשאר מצות סתמו שחייבין משום דרובא דרובא יכולין לקנות ציצית ותפילין ואתרוג שהוא רק סך קטן ולא יבואו לטעות מזה. 

ובדבר קונה ס"ת שהוא כחוטף אם יצא בזה הנה הגר"א הכריע כרש"י שיצא בזה. ומרמב"ם לא משמע כלום ותמוה מה שפסק הרמ"א שלא יצא וצ"ע. וברוב הפעמים יש מה להגיה ולא יהיה גם כחוטף. ולקנות ממי שמותר למכור שהפ"ת הביא בסק"ח בשם ס' משנת חכמים דלא הוי כחוטף הנה אין זה לטעם הנ"י שהרי עכ"פ לא טרח בזה. 

ובדבר אם יכתוב ס"ת היכן יניחנו הנה אם יש לו מקום משומר ומכובד בביתו טוב יותר להחזיקו בביתו וללמוד בו השנים מקרא כדאיתא בט"ז או"ח סי' רפ"ה סק"ב ויקיים המצוה בה גם להרא"ש כדכתב הב"י /יו"ד/ בסי' ע"ר /ר"ע/. ונתבארו הדברים אל נכון ועתה יבין מע"כ איך לעשות למעשה לפי מצבו בברכת ה'. ידידו, משה פיינשטיין 

(שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קסג)