פתיחה: מדוע שנאת חינם חמורה יותר מ- ע"ז, ג"ע,ש"ד? ואיך ניתן לקיים גמילות חסדים כשיש שנאת חינם?
הקדמה:
"אהבת חינם זה בחינם, שנאת חינם זה ביוקר" (סטיקר "לשון הרע לא מדבר אלי")
*בתשעה באב:
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ,
וחרב הבית בראשונה
ו(חרב הבית)בשניה,
ונלכדה ביתר,
ונחרשה העיר. ( תענית פרק ד,משנה ו)
("מה בין חטא המרגלים לגזרת החורבן?"/ הרב חניאל פרבר)
ד.הנסיון לאחות את הקרעים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה נעשה מאוחר מידי וממלכת ישראל חרבה ואחריה ממלכת יהודה כ-138 אחריה:
בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים: {ב} וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: {ג} עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה: {ד} וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא: {ה} וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים: {ו} בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי
ה.בית "טחון טחנת"- חורבן של בית חרב שהחל עם פילוג הממלכות:
(איכה רבה פרשה א אות מ"א)
___________________________________________________________________________________
**בתשעה באב:
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ,
וחרב הבית בראשונה
ו(חרב הבית)בשניה,
ונלכדה ביתר,
ונחרשה העיר. ( תענית פרק ד,משנה ו)
__________________________________________________________________________
2.חורבן הבית השני מתחיל במלחמת האחים - כפשוטו- הראשונה בין יהודה אריסטובלוס ליוחנן הורקנוס על המלכות:
3.בתוך מציאות של חורבן הבית השני מתגלעת מחלוקת בצורה שלילית בין בית הלל לבית שמאי:
א.יחסי אהבה וכבוד הדדי:בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
(עדויות ד,ח)
ב.כמעט מלחמת אחים:
.. תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו
(ירושלמי שבת א ג)
ג.מה גרם לשינוי היחס בין ב"ה לב"ש?
ב"ה מצד שהיו נוחים ועלובים התכנעו תחת עול סבלם כי ידעו והתבוננו כי אין כח לעמוד נגד הרומיים על כן דומו לה' והתחללו לו.לא כן ב"ש הם היו מנגדי הממשלה בגלוי ובלי ספק היתה ידם עם הקנאים וזה הדבר גרם להתרחב הפירוד בין הבתים עד שגם מחלקותיהם בדינים הונהגו בנפש מרה ...ובת שמאי שלחו יד בתלמידי בית הלל...
בתחלת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה עוד בשלום ורעות ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעומת הממשלה שבית שמאי היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים ובית הלל השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה בינהם וזאת האיבה התפשטה על מחלוקותיהם בדינים
(דור דור ויורשיו אייזיק הירש וייס, ע"מ 175)
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.(גיטין נה,ע"ב)
אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:
"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד) –
עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,
עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ,
עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר.
"על קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם". –
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא
וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא.
עָשָׂה סְעֻדָּה.
אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא.
הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא.
בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב.
אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וָצֵא!
אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה.
אָמַר לוֹ: לֹא. – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעֻדָּתְךָ...
– לא!
– אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעֻדָּתְךָ
– לא!
תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.
אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים
וְלֹא מִחוּ בּוֹ –
מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם –
אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים.
אָמַר לוֹ: – מִי יֹאמַר?
אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ.
הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ.
בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם,
וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם.
אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת;
אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ.
אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵך וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ.
אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.
(אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ
וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ
וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ).
כלומר, הפירוש המילולי של "שנאת חינם" איננו "שנאה בלי סיבה בעבר", אלא "שנאה בלי אינטרס עתידי", שנאה בלי תכלית עתידית (אפילו לא תכלית אגואיסטית פסולה של השונא עצמו).
(מהי שנאת "חינם"?/הרב אלדד יונה)
ועשירים אלה התנדבו לעזור, חד [אחד] מהם אמר להו [להם]: אנא זיינא להו בחיטי ושערי [אני אזון אותם, את בני העיר, בחיטים ושעורים], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: אני אזון אותם בדחמרא ובדמלחא ומשחא [ביין ובמלח ובשמן], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: בדציבי [בעצים] שאספק לכולם. ומעירים: ושבחו רבנן לדציבי [ושיבחו חכמים את זה שנתן עצים] שזו הוצאה גדולה מאד. שרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה [כל המפתחות של ביתו היה מוסר לשמשו], בר מדציבי [חוץ מהמפתח של מחסן העצים] שחשב שהוא חשוב ביותר. דאמר [שכן היה אומר] רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי [מחסן אחד של חיטים צריך ששים מחסנים של עצים] כדי לאפות אותם כראוי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא [היה להם במחסניהם מזון כדי לזון את הנצורים עשרים ואחת שנים].
הוו בהו הנהו בריוני [היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו [נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים]. לא שבקינהו [הניחו להם]. אמרו להו [להם] הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו [נצא ונעשה מלחמה איתם], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: לא מסתייעא מילתא [יסתייע הדבר] ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא [עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב] ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.
(ביאור שטיינזלץ,שם)
5.כאשר ההשחתה הציבורית היא במידות זה חמור יותר מעבירות ג"ע ע"ז ש"ד:
והמים להם חומה מימינם ומשמאלם - בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד
העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה (א-א) דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו, שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר (ויקרא טז, יז) השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב (תהלים נז, ו) רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם,
וגדולה מזו אמרו (יומא ט) שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו', הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח בא וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן, ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרא (קדושים צב. צה) והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ה' ולא יאחר כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל,
ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו.
ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט (ס"ס רלד) והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו), היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מיושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה (פ' כח) ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות (מכילתא יד ס"פ (יג)) ויש שאמרו נשוב מצרימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להם נסים ודו"ק.
(משך חכמה, שמות יד, כט)
6.בבית שני רבתה שפיכות דמים "לשם שמים" כי חשדו באנשים שהם צדוקים:
(ועיין מש"כ בס' דברים בשירת האזינו בפסו' שחת לו וגו' דור עקש ופתלתול וגו' דחרבן ראשון חרב מפני ש"ד באיסור כמו ע"ז וג"ע. ובית שני חרב מפני ש"ד בהיתר שכסבורים היו שמצוה להרוג את חבירו. שהוא צדוקי וכדומה
(העמק דבר על במדבר פרק לה פסוק לד )
(ה) שחת לו וגו'. שני. שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות היינו עד מקרא ל"ה לי נקם ושלם חרבן ב"ר. וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם ואמר אי אלהימו הוא החורבן השני. ראו עתה וגו' היא הגאולה העתידה ב"ב. והנה ידוע דחרבן ראשון הי' בשביל ע"ז וג"ע וש"ד שהיה להכעיס להקב"ה. וחרבן ב"ש חרב מפני שנאת חנם וביארנו בס' במדבר ל"ה ל"ד שהיו עוסקים בתור' ועבודת ה' אך היה רוב ש"ד לש"ש שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לש"כ וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה' ואמר על חרבן ב"ר שחת לו. שהמה שחתו לו כ"י וכ"מ שנאמר השחתה הוא ע"ז ג"ע. וביאר המקרא לא. לא יעלה עה"ד שהקב"ה יפעל חלילה מעון הדור. אלא בניו מומם. שבניו נעשו בע"מ שהם חלק אלוה ממעל. וכשהשחיתו נעשו בע"מ כלשון המקרא כי משחתם בהם מום בם ובזה הרי הם כמו שחתו לו ועל דור חרבן ב"ש אמר דור עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לש"ש:
(העמק דבר על דברים פרק לב פסוק ה )
7.החלוקה למחנות מפלגת את העם והיא שקולה לעבודה זרה( עבודת הבעל):
בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקווה והתעודדות לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", ואנו נזקקים לפשפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם, לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיוון היסודי הזה.
דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חופשים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו.
ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים - שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני מחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו - הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים.
"החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החופשים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה, הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו.
ו"החופשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?
זה העיכוב האחד. ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון, כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות האלקית הקדושה המוכרחת להיות שורה על עם ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו והננו ממששים כעיוורים באפילה.
אין לנו עצה אחרת, אמנם כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו. באמת, לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא ש"ציבור" הוא כולל במובנו כפי הנוטריקון שלו "צדיקים בינונים ורשעים", אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.
והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא.
נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי.
נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המיית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
(הרב קוק זצ"ל, מתוך "היסוד" גיליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג)
[101] המושגים דתי וחלוני אינם מושגים יהודיים. הם אומצו באירופה במהלך המאה השמונה־עשרה, כאשר התחיל תהליך החילון. הם נובעים מתפיסת היחס בין האדם למקום שהיא זרה לתורת ישראל. אין מושג של יהודי דתי. יהודי מצווה לקיים מצוות. יש מי שמקיים יותר ומי שמקיים פחות. האסון שקרה בעולם היהודי, החל מאותה תקופה, בייחוד בעולם האשכנזי שחי בתוך העולם הנוצרי, הוא שגרם לאמץ תפיסה קיצונית של ״הכול או לא כלום״ ביחס לשמירת המצוות. או שאתה מקיים הכול ואז אתה שייך לאנשי שלומנו או שאתה בחוץ. גם אם בהתחלה היו הכוונות טובות, אסטרטגיה פדגוגית זו מוטעית. היא הביאה אנשים רבים להזניח לחלוטין את קיום המצוות משום שהם חשו דחויים על־ידי המערכת הרבנית. אסטרטגיה זו לעולם לא אומצה על־ידי הרבנים בצפון אפריקה. הם תמיד עודדו אנשים לקיים מצוות, גם אם מיד אחרי זה עברו עבירות (מתוך שיעורי הרב על התפילה).
(סוד מדרש התולדות 4: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח הערה 101)
***בתשעה באב:
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ,
וחרב הבית בראשונה
ו(חרב הבית)בשניה,
ונלכדה ביתר,
ונחרשה העיר. ( תענית פרק ד,משנה ו)
9.לכידת ביתר במד בר כוכבא - בגלל תככים ומחלוקת פנימית:
בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה ( תענית פרק ד,משנה ו)
שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: 'רבש"ע, אל תשב בדין היום!' ולבסוף נתן דעתו לחזור.בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר לעיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר - חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: 'אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי... מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות'... סבר בן כוזיבא שרבי אלעזר רוצה להשלים.
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: 'אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי'.
בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו (זכריה יא, יז): 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'. - 'אתה סימית זרועם של ישראל וסימית עין ימינם, לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה'. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם'.
(איכה רבה פרשה ב סימן ד)
***בתשעה באב:
נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ,
וחרב הבית בראשונה
ו(חרב הבית)בשניה,
ונלכדה ביתר,
ונחרשה העיר. ( תענית פרק ד,משנה ו)
א.חרישת ההיכל או העיר כולה:
ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל (ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב)
ב.מנהג הרומאים היה לזרות מלח באדמה של עיר שנכבשה ע"מ למנוע את עיבודה מחדש:
לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב (אליבא דויקיפדיה)
ג.חרישה כדי למנוע בנייה:
וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד
(מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט)
(שיחה השבוע גליון 1333)
אני טוען שמלחמת האחים היא שהכריעה את העיר ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים שהייתה קשה הרבה יותר מחוזקן של החומות (מלחמת היהודים/יוסף בן ממתיהו, ה' 257)
(מהי שנאת "חינם"?/הרב אלדד יונה)
נספח:המחלוקת עם הנוצרים
א.תיקון תפילת למלשינים ולמינים:
אלא שקביעתה של ברכה כזאת מהווה קושי משתי בחינות. הראשון, הוא שעל מנת לתקן ברכות צריך רוח הקודש של הנביאים – וכך היה בשמונה עשרה ברכות, שתוקנו על ידי הנביאים האחרונים, משום שרק מי ששמע את קול ה', יודע כיצד יש לפנות אליו. אם כן מה יעשו התנאים בזמן שכבר פסקת הנבואה? כיצד יקבעו ברכה נוספת, והלא הם אינם נביאים?
הקושי השני הוא, שתוכן הברכה הזאת הוא שנאה, הרחקה, ויש סכנה שהאדם שיתקן אותה לא יהיה נקי לגמרי מן השנאה הטבעית שבלבו, ויתכן שכאשר יתקן את הברכה, הוא יכוון בברכתו לכלול גם אנשים שאינם צריכים להיות כלולים בברכת המינים. כיצד יִמָּצֵא הגבול הדק המבדיל בין מי שיש באמת לשנאותו, למי שאסור לשנאותו?
עד שמצאו את שמואל הקטן, העונה על שתי הדרישות הללו – הוא נקי מכל שמץ של שנאה, ושרידי הנבואה נשארו אצלו. במסכת אבות (ד,יט) תולים בו את הפסוק 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ' (משלי כד,יז) כאילו הוא המציא אותו: "שמואל הקטן אומר: 'בנפל אויביך אל תשמח' ", ללמדנו שאישיותו הייתה ביטוי מושלם לפסוק הזה, נטולה כל שנאה טבעית. והוא נקרא "שמואל הקטן" משום שהיה קטן משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג), ללמדנו שיש בו מן הנבואה.
שמואל הקטן הוא היחיד שיכול היה לתקן את ברכת המינים מבלי לכוון בברכתו לשנוא את פושעי ישראל שאינם בכלל המינים, ושאותם יש לקרב באהבה על מנת להשיבם לאיתן התורה, כדברי הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג).
"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ [כלומר, ההססנות] שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ".
זה לא מובן: בהתחלה של האגדה היה כתוב שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, ופתאום מספרים לנו שלא קמצא ובר קמצא החריבו את ירושלים אלא רבי זכריה בן אבקולס?! צריך להבין מיהו רבי זכריה בן אבקולס. זה אדם, מן הסתם תלמיד חכם, מהתנאים, שמשרת במקדש, אבל מה שחשוב לו זה טכניקה הלכתית יבשה, ה"שולחן ערוך": 'אם אתה עושה כך יחשבו כך, אם אתה עושה כך יחשבו כך. לכן לא עושים כלום' - ומה עם גורל האומה?! כשהדאגה היא רק לטכניקה הלכתית יבשה ולא עושים שיקולים מדיניים, ירושלים חרבה.
עכשיו ברור מי זה קמצא. קמצא זה דמותו של רבי זכריה בן אבקולס. הוא רואה את הדברים בצורה מקומצת, בקטן. ובר קמצא? הוא דמותו של יש"ו. נסביר למה.
בר קמצא עושה מום שפסול לנו וכשר לגויים. הרי היה אפשר להסביר לגוי שיש פה בעיה הלכתית ולכן אי-אפשר להקריב את הקרבן, והגוי היה מקבל את ההסבר. אבל אז הגוי היה שואל: 'למה כשאנחנו מביאים דבר כזה אתם מקריבים, וכשאתם - לא?' - והיה צריכים להסביר לו למה. המהר"ל אומר שדוק שבעין - זו החכמה (הרי "עיני העדה" אלה החכמים), ניב שפתיים - זו הנבואה (הרי נביא הוא מי שמדבר בשם ה'). לפי זה יש משהו שמבדיל בין ישראל לעמים - חכמה ו\או נבואה. תשובה כזאת הייתה מרגיזה את המלך עוד יותר. ה"גזענות היהודית" היא זו שמרגיזה, וזה בדיוק מה שבר קמצא רצה להבליט - שהיהודים הם גזענים, כי הם אומרים שהם עם סגולה, שהם מיוחדים וכו'. זה בדיוק מה שהמלך רוצה לבטל וזה בדיוק מה שיש"ו עשה. הוא רצה לבטל את ההבדל בין ישראל לעמים והביא משום כך לשנאת ישראל גדולה. זה בדיוק בר קמצא. כלומר, הרעיונות האלה שהתחילו אז לעלות - הם החריבו את ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה