הקדמה:מהפכות בלימוד תורה במהלך ההיסטוריה
דווקא בהלכות האלה – הנוגעות לתלמוד תורה, ששקול כנגד כל מצוות התורה – קרו שינויים גדולים במשך הדורות. אחרי קבלת תורה, אחרי "תורה צוה לנו משה", קרו שינויים גדולים שנוגעים דווקא להלכות ת"ת, יותר מאשר לכל שאר מצות התורה...
השינוי הראשון – כתיבת התורה שבעל פה...
המהפכה השניה – ההיתר לקבל שכר על לימוד תורה....
המהפכה השלישית – מיסוד לימוד התורה לבנות
המהפכה הרביעית – לימוד תורה לגוים -החיוב ללמד גוים את שבע המצוות ששייכות להם....
השינוי השלישי, שגדולי ישראל דווקא בדורות האחרונים השתמשו לגביו בפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", הוא הקמת מוסדות חינוך לבנות ולימוד בנות ונשים תורה (וכמו שנסביר תיכף, לא רק את ההלכות שהן צריכות לדעת אלא בכלל, "הותרה הרצועה" ללמד לבנות את כל התורה כולה). למי נזקוף את השינוי השלישי? היו הרבה גדולי ישראל שלחמו על הענין, ואחד מהם הוא החפץ חיים[ו].
גם קודם בנות למדו תורה בתוך הבית עם האמא, והיו לפעמים גדולות בתורה יותר מהגברים – ידעו לפסוק הלכה יותר מהרבנים. דוגמאות לכך כתובות כבר בספר הזכרונות – הענין קשור למסורת החסידות. אך כל הלימוד היה עדיין בתוך הבית. אבל הפיכת הענין לנחלת רבים, שחובת קדש לעבור על איסור חמור לפי מה שכתוב גם בשו"ע, היא הפעם השלישית שבאו גדולי ישראל ופה אחד (אפשר לומר) אמרו "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".
החפץ חיים אמר ש"עת לעשות להוי' הפרו תורתך", צריך להקים מוסדות חינוך לבנות, בגלל רוח הזמן – הבת חשופה לכל מיני רוחות זרות, ולכן מוטב שהיא תשב ותלמד תורה. הרבי אומר בעצם אותו דבר, אבל הרבה יותר געשמאק – שמוטב ערמומית של תורה מהערמומית של הרוחות הזרות שנושבות בעולם החיצוני. הוא כותב "ערמומית דקדושת התורה", כלומר שהערמומית דקדושת התורה כבר הפכה להיות דבר טוב – "קלקלתנו [הרוחות הזרות] היא תקנתנו [שעצם הערמומית הפך לערמומית חיובית]" – ומה עוד שהשתנתה המציאות וכבר רוב הנשים דעתן מכוונת. הרבי כותב שזו טעימה של משיח, כמו שמצוה לטעום את מאכלי שבת בערב שבת. הטעימה של משיח היא שרוב הנשים דעתן מכוונת להעמיק בתורה, וממילא ודאי מצוה שכולן תקבלנה חינוך תורני, ואפילו לא רק בהלכות שהן צריכות – שהן חייבות בהן – אלא בכל התורה כולה.
("הפרו תורתך" – מהפכות בלימוד התורה/ הרב יצחק גינזבורג , חסיד חב"ד ,שליט"א)
חלק א: לימוד תורה בשכר והנאה גשמית מלימוד תורה:
1.ר' טרפון הצטער שהציל עצמו ממוות תוך כדי שימוש בשמו ומעמדו במקום בדרך אחרת:
ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות{ סכינים שהם מיוחדים לחתוך תאנים כשעושין מהם עיגולי דבילה והותרו כבר הפירות באכילה לכולם והיו כהפקר} דקאכיל אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא אמר לו אוי לו לטרפון שזה הורגו שמע ההוא גברא שבקיה וערק אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם קל וחומר ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר {יחזקאל ז-כב} ובאו בה פריצים וחיללוה כיון שפרצום נעשו חול נעקר מן העולם דכתיב {דניאל ה-ל} בה בליליא קטיל בלשצר המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם על אחת כמה וכמה
ורבי טרפון כיון דכי אכיל דהוקפלו רוב המקצועות הוה אמאי צעריה ההוא גברא משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא וכיון דאשכחיה לר' טרפון סבר היינו דגנבן אי הכי אמאי ציער נפשיה משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה והוה ליה לפייסו בדמים
(נדרים סב ע"א)
2.רוב החכמים- מלבד מי שהחזיק בתפקיד מנהיגותי - התפרנסו מעמל כפם:
...
מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים....אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים...
(לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?/הרב אליעזר מלמד)
3.איסור להנות מכתרה של תורה:
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: "אַל תַּעֲשֵׂם (את דברי התורה) עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם."
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף."
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
(אבות ד,ה)
אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת ולדעתי ג"כ שדברי בה לא יאות לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים....(פירוש הרמב"ם ,שם)
4. דעת הרמב"ם- איסור מוחלט ודברים קשים כנגד המתפרסנים מללמד תורה:
הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ [ה]. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל [ו] תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ה) 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'' וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג-כג) 'וְאַל תִּמְכֹּר'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר:
(ספר המדע הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ז)
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מֵאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-ה) 'כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם'. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות ד-ה) 'אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן'. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות א-י) 'אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת', (משנה אבות ב-ב) 'וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן'. וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:
(ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י)
5.רבנו יונה: אפילו להציל חייו ע"י כבוד תורה אסור כשיש דרך אחרת
הא כל הנאות מדברי תורה, שנהנה מדברי תורה בעולם הזה, הרי הוא נוטל חייו מן העולם, כלומר מן העולם הבא. ולא הנאת כבוד והנאת ממון בלבד אמרו, אלא אפילו להציל עצמו מן המיתה בכבוד תורה בזמן שהיה יכול להציל את עצמו על ידי ממון או על ידי דבר אחר אסור...
מי שהוא בריא ויכול לעשות מלאכה אסור לו ליהנות בכבוד תורה כל עיקר.
(פירוש רבנו יונה על אבות פרק ד משנה ה )
6.הרשב"ץ: משום ירידת הדורות אבל התייחס לרבנים בעלי תפקיד קהילתי
ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הציבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה - אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עליה ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הארץ יזדלזלו בפניהם, ודומה הוא למה שאמרו בפרק השותפין: "רבנן לאו בני מיפק באוכלוסא נינהו". אבל התלמידים הטוב והישר להם שיעסקו בתורה לשמה - לא על מנת שיקראו חכמים, וסוף הכבוד לבוא, וילמדו גם כן אומנות, ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת...
( תשב"ץ חלק א קמב- קמ"ח)
7.רבי יוסף קארו מציין בפירוש לרמב"ם את המציאות ההפוכה:
וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח''ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:
(כסף משנה, שם)
8.זקן וחולה מותר לכ"ע, עשיר אסור, ומידת חסידות היא שיתפרנס ממעשה ידיו:
וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. (לשון הטור). וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו, (רבינו ירוחם ורבינו יונה נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה), אבל זקן או חולה, מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (לכ"ע). ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ). ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון. (אברבנאל בפירוש מסכת אבות). ודוקא חכם הצריך לזה, אבל עשיר, אסור. ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח. ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא, אך אין זה מדת כל אדם, שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו
(שו"ע, יורה דעה, רמא, כא-כב)
9. האיסור הוא על מי שכופה על הציבור לפרנס אותו מלימוד תורה:
בהגהה כל המשים על לבו לעסוק בתורה כו' הוא דעת הרמב"ם והאריך לגנות הרבה בהולכי במדה זו אלא דדוקא דייק הרמב"ם ז"ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על הזולת שיושב ולומד ובהכרח על הצבור לפרנסו אבל אם הצבור או היחיד מבקשים ממנו ללמוד בעדם או לזכות לאו איסורא עביד דכן מצינו היתר בהדיא שמח זבולון כו' ויששכר באהליך ושמעון אחי עזריה והרבה כיוצא בזה אלא דבזה לא מיירי כלל אלא דוקא בנדון הנז' שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם
(ראשון לציון לרבי חיים בן עטר, סימן רמו סעיף כא)
10. אור החיים הקדוש: חולשת הדורות מחייבת לימוד כל היום ומותר להסתפק מהזולת
ואני הצעיר אומר, כי לא דיבר החכם אלא בזמנם שהיה להם דעת זך ורוב תורה, לזה יותר טוב ליהנות מיגיעו. מה שאין כן בזמננו כי נתמעטו הדעות, והלואי ואולי ילמוד כל היום וכל הלילה ויוכל להשיג לידע ולהבין בתורה ולידע כל דיני התורה הצריכים, ונתמעטה בעוונות התורה ולומדיה, פשיטא כי יודה ויאמר החכם דהאידנא ילמוד כל היום ויסתפק מהזולת
(חפץ ה'/לרבי חיים בן עטר , ברכות ח ע"א)
11. לימוד תורה בע"פ בשכר- מותר אם זה נחשב כשכר בטלה:
כתיב (דברים ד) ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן ת"ל חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום. וכן חמיי מתנייא נסבין אגריהון. א"ר יודן בי רבי ישמעאל שכר בטילין הן נוטלין
(ירושלמי נדרים פרק ד הלכה ג )
מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי. (וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו): (הגהות מיימוני פ"א):
(שו"ע יו"ד סימן רמו )
12.אגרות משה: מותר לעסוק התורה ותהלפרנס מזה והלוואי שיהיו הרבה תומכי תורה
ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות אם מדינא אם מתקנה דעת לעשות לה' הפרו תורתך שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להמנע מזה אפילו ממדת חסידות. ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה... ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס הרבה ת"ח היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ידידו מברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין.(אגרות משה, יו"ד ח"ב,קטז)
ולכן למעשה אם אפשר להשפיע עליהם שיישארו בישיבה ללמוד תורה ולא ידאגו בענייני פרנסה כלל, ככל אלו הרוצים ללמוד תורה, שהוא מחמת עצם לימוד התורה, צריך להשתדל להשפיע עליו. אבל אם לא אפשר להשפיע עליו שיישאר תלמיד בישיבה - באופן שלא ידאג על פרנסתו לאחר הרבה שנים ויבטח בהקב"ה לעניין פרנסתו - אף אם אפשר להשפיע שיישאר עוד שנה ושתים, משום שלא יפסיד כלום, צריך להתבונן הרבה...
וגם הרי אפשר שאחרי שילמוד בישיבה עוד שנה ושתים יתחזק ליבו לתורה ויישאר בן תורה לעולם...
וגם צריך לידע כי רבותינו הראשונים שעסקו ברפואה היה לימודם מספרי רפואה שחברו איזה רופאים גדולים, או מרופא גדול אחד מפורסם בביתו. וגם לא הוצרך ללימודים אחרים לזה, וכמעט שלא ביטלו מלימוד התורה. ובזה"ז לא שייך זה, כי צריך דווקא לבתי ספר שלהם, וגם צריך ללימודים אחרים וג"כ לימודים אחרים אלה הם דווקא בבתי ספר שלהן, שהוא לפרוש מלימוד התורה וגם רוב היום להיות בחבורה אחרת שלא שייכי לתורה כלל וגם לא למושגי התורה... (אגרות משה ,יו"ד ח"ד,לו)
13.הרב עובדיה: עדיף לאדם ללמוד תורה כל היום ולהתפרנס בדוחק מתיכה כלכלית של כולל
...ועוד שאפילו אם נודה שהלכה מעיקר הדין כדברי רבינו, מכל מקום כבר הסכימו כל גדולי הדורות להתיר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת המלמדים והלומדים מצויה מתרומות הצבור, לא היו יכולים להקדיש את זמנם ולטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל ח"ו, אבל בהיותה מצויה לפרנסתם יוכלו לעסוק בתורה תדיר. ויגדיל תורה ויאדיר. עכת"ד. (וע"ע למרן בשו"ת אבקת רוכל סימן ב. ע"ש). גם המהרש"ל בספר ים של שלמה (פ"ג דחולין סי' ט) האריך למעניתו להחזיק המנהג שנהגו כל התלמידי חכמים להתפרנס מתרומות הצבור ולעסוק בתורה, וכתב שאם לא היו עושים כן היתה התורה בטלה ומשתכחת ח"ו מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה לדון ולהורות הלכה למעשה לרבים ולהתפרנס ממעשה ידיו, וכל שכן למי שהוא ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים, והוא צריך לחלק עתותיו בלימוד התורה לו ולאחרים, שעבירה היא בידו אם לא יקבל פרנסתו מאחרים......
המורם מכל האמור שעדיף לבחור ההצעה ללמוד תורה כל היום. ולקבל משכורתו לצורך פרנסתו ממחזיק פרטי, או מהנהלת הכולל, יותר מאשר לעסוק במלאכה או בסחורה כמה שעות ביום לצורך פרנסתו, וילמד רק בשעות הפנאי, ואף אם המשכורת מהכולל זעומה ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז"ל שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, כענין הלל וחביריו. וכן נאמר, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. והבוטח בה' חסד יסובבנו.
(שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יז)
14. דעת הרב מלמד: מצד אחד צריך כל תלמיד להתחזק במשך כמה שנים בישיבה אבל לאחר מכן מי שאינו מתאים להשיר בעולם התורה שילמד מצוע ויקבע עיתים לתורה
... בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים להחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).
היתר נוסף לדורנו
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות.
בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך והרבנות, ואם למקצועות ריאליים, כגון ניהול או כל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו.
ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.
וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, לאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (כולל השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו, לשם שמים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהן ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמים.
(לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?/הרב אליעזר מלמד)
חלק ב: מחלוקת בית הלל ובית שמאי
כְּשֶׁהָיָה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל קַיָּם לֹא הָיְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כָּל דִּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ סָפֵק לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל לְבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לוֹ. אִם לָאו הֲרֵי הַשּׁוֹאֵל עִם אוֹתוֹ בֵּית דִּין אוֹ עִם שְׁלוּחָיו עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם וְשׁוֹאֲלִין לְבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לוֹ. אִם לָאו הַכּל בָּאִין לְבֵית דִּין שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה. אִם יָדְעוּ אָמְרוּ לָהֶן וְאִם לָאו הַכּל בָּאִין לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל וְשׁוֹאֲלִין. אִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ הַסָּפֵק לַכּל יָדוּעַ אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בֵּין מִפִּי הַקַּבָּלָה בֵּין מִפִּי הַמִּדָּה שֶׁדָּנוּ בָּהּ אוֹמְרִים מִיָּד. אִם לֹא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר אֵצֶל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל דָּנִין בּוֹ בִּשְׁעָתָן וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כֻּלָּן. אוֹ יַעַמְדוּ לְמִנְיָן וְיֵלְכוּ אַחַר הָרֹב וְיֹאמְרוּ לְכָל הַשּׁוֹאֲלִים כָּךְ הֲלָכָה וְהוֹלְכִין לָהֶן. מִשֶּׁבָּטַל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל רָבְתָה מַחְלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל זֶה מְטַמֵּא וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְזֶה מְטַהֵר וְנוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו זֶה אוֹסֵר וְזֶה מַתִּיר:
(משנה תורה, הלכות ממרים פרק ב הלכה ד)
1. מחלוקת הלל ושמאי- כבר מסיני:
נעשה אדם - ראשי תיבות נמלך עם שמאי הלל, שהם כלל כל הנשמות הצדיקים, לכן קורא אותם רשב"י במחלוקת שמים אבות העולם, במסכת חגיגה, כי הם ממש אבות העולם, שמאי משמאל המרכבה הלל מימין המרכבה, וזה מש"ה קבל תורה מסיני, ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל. (ילקוט ראובני)
2.המחלוקת הראשונה בהלכה:
מחלוקת ראשונה לחכמי המשנה היתה בחמש זוגות של תנאים זה אחר זה לסמוך ושלא לסמוך, שאחד מהם היה נשיא ואחד אב בית דין ולא עמדו עליה למנין, לפי שאינה אלא שבות, והנשיאים היו אוסרים בזוגות הראשונים, ולכבודם לא התירוה בכנופיא עד שקם בבא בן בוטא שהיה אחד מתלמידי בית שמאי וידע שהלכה כבית הלל האומרים לסמוך, וכיון שמצא העזרה שוממת בימים טובים הלך והביא שלשת אלפים טלאים מבוקרים מצאן קדר והעמידן בהר הבית, ואמר שמעוני בית ישראל החפץ יבא ויסמוך, באותה שעה הוקבעה הלכה כדבריו. ולא היתה מחלוקת זולתה בין הראשונים עד שנחלקו הלל ושמאי בשלשה דברים אחרים, והם שיעור חלה ופסול מקואות ופקידת הנדה למפרע, וכשעמדו עליהן למנין הוקבעה הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה כדתנן בבחירתא. ואיפליגו אחריתי נמי בברייתא... (הרמ"ע מפאנו מאמר חיקור הדין חלק ב פרק יט)
3.הלל ושמאי עצמם נחלקו רק ב-3 דברים בלבד וההלכה בהם לא כמותם:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לְחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבָּיִם {א}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בְּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וָעוֹד, חַיָּבִין:
הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ {ב} {ג}. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין {ד}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין {ו} מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:
וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם :
(עדויות פרק א, משניות א-ד)
4.מדוע אם כן נחלקו ב"ה וב"ש בכל כך הרבה נושאים ?
בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות - אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד.
(ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז )
5.שורש ההבדל בין בית שמאי לבית הלל:
א.בית הלל ה-שלום, בית שמאי- האמת:
תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב''ש לב''ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה {שמות כג-ז} מדבר שקר תרחק אמרו להם ב''ה לב''ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות טז, ע"ב- יז,ע"א)
ב. מה לפני מה- הארצי או השמיימי ?
ב1.(דרך) הארץ לפני ( יראת) השמים או השמים לפני הארץ ?
תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א א). ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב ד).1 אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט ו).2 אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא? שנאמר: "כה אמר ה' השמים כיסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו א). וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדו" (ישעיהו מח יג). (חגיגה יב, ע"א)
ב2.הקרבן השמיימי(חגיגה) מול הקרבן הארצי(שלמים) שנאכל עם הבעלים:
ת''ר בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה...ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף (חגיגה ו, ע"א)
ג.העיקר הכוונה, מה ש"בכח"- בית שמאי, העיקר המעשה, מה שבפועל- בית הלל:
ולא המדרש הוא העיקר - אלא המעשה" - דברי שמעון, בנו של רבן גמליאל, מצאצאי הלל הזקן (משנה, מסכת אבות, פרק א משנה יז)
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%99
...החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים, חייב.
ובית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד, [ שנאמר (שמות כב) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ]...
(בבא מציעא, פרק ג, משנה יב)
ד.בית שמאי- מכוונים לבני המעמד הגבוה , בית הלל- מכוונים לבני המעמד הבינוני והנמוך:
ה.בית הלל- מתחשבים בחולשות אנושיות (כמו שכחה),בית שמאי לא מתחשבים בחולשות אנושיות:
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:
ו.תקנת הפרוזבול- של הלל דווקא: פרקטיות ותיקון של המציאות האידאלית
תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה {דברים טו-ט} השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול (גיטין לו, ע"א)
ז. ב"ה- לא להרחיק את בעלי התשובה, ב"ש- יקוב הדין את ההר:
תנו רבנן גזל מריש ובנאו בבירה ב''ש אומרים מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו וב''ה אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין (גיטין נה, ע"א)
ח. בית הלל- ההלכה "לא בשמים" אלא פה בארץ, אצל אנשי המציאות הארצית:
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטימאוהו.
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מוטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי (דברים ל) 'לא בשמים היא'? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג) "אחרי רבים להטת".
אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני. (בבא מציעא, נט, ע"א)
סלע המחלוקת- האם תנור כזה הוא כבר מחובר למציאות העולם הזה (ר' יהושע) או שעדיין לא שייך למציאות העולם הזה(ר' אליעזר):
כידוע, כל דבר שעדיין לא התחבר לעולמו של האדם, כמו כלי אבן, אינו מקבל טומאה. ברגע שהדבר התחבר לעולמו של האדם - הוא מקבל טומאה.
רבי אליעזר טוען שכל זמן שכלים מסוימים עדיין לא נכנסו לגמרי אל תוך עולמו של האדם והאדם אינו מתערב בהם יותר מדי - כמו בתנור הנ"ל עשוי חוליות חוליות שהינו קמאי וראשוני - הטהרה של הכלי נשמרת. לכן תנור זה, למרות שהוא משמש את האדם, נשאר בטהרתו.
רבי יהושע טוען שברגע שהאדם התערב והשתמש - הכלי מקבל טומאה.
(יש לדעת כי הטומאה חזקה מן הטהרה, ולכן דבר טהור שנגע בדבר טמא - נטמא; לעומת זאת, הקדושה חזקה מן החול, ולכן כל הנוגע במזבח - יקדש).
ט.האם נוח לאדם להיברא בעולם הזה (בית הלל) או שלא (בית שמאי) ?
י.בית הלל- אנשי העולם הזה, בית שמאי- אנשי העולם הבא
5.היחסים בין בית הלל לבית שמאי:
א.יחסי אהבה וכבוד הדדי:
בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
(עדויות ד,ח)
ב.כמעט מלחמת אחים:
.. תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו
(ירושלמי שבת א ג)
ג.מה גרם לשינוי היחס בין ב"ה לב"ש?
ב"ה מצד שהיו נוחים ועלובים התכנעו תחת עול סבלם כי ידעו והתבוננו כי אין כח לעמוד נגד הרומיים על כן דומו לה' והתחללו לו.לא כן ב"ש הם היו מנגדי הממשלה בגלוי ובלי ספק היתה ידם עם הקנאים וזה הדבר גרם להתרחב הפירוד בין הבתים עד שגם מחלקותיהם בדינים הונהגו בנפש מרה ...ובת שמאי שלחו יד בתלמידי בית הלל...
בתחלת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה עוד בשלום ורעות ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעומת הממשלה שבית שמאי היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים ובית הלל השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה בינהם וזאת האיבה התפשטה על מחלוקותיהם בדינים
(דור דור ויורשיו אייזיק הירש וייס, ע"מ 175)
6.והלכה כבית הלל:
א.האם ניתן לערבב בין הגישות?
לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל, רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון... כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול... (עירובין ו ב, וראה שם עוד)
ב.מדוע הלכה כבית הלל ?
א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו; וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו
(עירובין יג, ע"ב)
הסיבה שמובאת בתלמוד נראית מוזרה מאד. השיקול היחיד לקביעת ההלכה צריך להיות האמת: מה פתאום נותנים 'פרס' לבית-הלל וקובעים הלכה כמותם רק בגלל שהם יותר נחמדים?
לדעתי הסיבה היא, שבית-הלל כיבדו מאד את בית-שמאי:כשבבית-שמאי אמרו דעה שונה משלהם – הם למדו אותה לעומק וניסו להבין למה היא נכונה, ורק אחר-כך – אם לא הצליחו להצדיק את דעתם של בית-שמאי -- ניסו להוכיח את הדעה שלהם (זו הכוונה ב"
(כפית של נח"ת ה'תשס"א חשון)
7.כשבית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים:
אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
ביצה שנולדה ביום טוב — בית שמאי אומרים, תאכל. ובית הלל אומרים, לא תאכל.
בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבת.
ובית הלל אומרים, זה וזה בכזית.
[ בהמה שנולדה ביום טוב, הכל מודים שהיא מותרת.
ואפרוח שיצא מן הביצה, הכל מודים שהוא אסור ].
השוחט חיה ועוף ביום טוב — בית שמאי אומרים, יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים, לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן.
ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה.
שאפר כירה מוכן הוא.(עדויות פרק ד,משניות א-ב)
ב.מדוע החמירו ב"ה והוקלו ב"ש דווקא בנושאים אלו ?
ובזה יש לפרש טעמא דתלתא מיליה דריש ביתה דבית שמאי מקילין ובית הלל מחמירים דהנה טעמא שבית שמאי מחמירים הוא משום דבית שמאי הם בחינת דין ובית הלל מקילים משום שהם משורש החסדים.ולפי זה למאי דקיימא לן ( סנהדרין יז,א) בית דין שכולם מחייבין - זכאי אם כן חזינן דגבורה שבגבורה הוא בחינת חסד.
ולפי זה למאי דאיתא בספרים הקדושים דביצה הוא בחינת גבורה ועיין באבן העזר סימן תעד סעיף קטן ח, אם כן אם מחמירים בביצה הוא גבורה שבגבורה על כן בית שמאי מקילין לפי שהם בחינת דין.ולפי זה גם בחמץ כן שידוע דחמץ רומז על דין לכן מקילין.וכן גבי שחיטה דידוע דשחיטה הוא בחינת דין ועל כן לא היו הכהנים שוחטים במקדש לפי שהם משורש החסדים ( זוהר נשא קכד א)על כן בשחיטה בית שמאי מקילין והבן זאת
(הרה"ק מצהלים, מגדלות מרקחים, ליקוטים על הש"ס, מסכת ביצה)
8.מקרים מיוחדים שהלכה כבית שמאי:
ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.(שאבת א ד)
ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום - שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו ב"ש ופסקו כמותם, כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י"ח דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן, האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה יז, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני. והשותה משקין טמאים יח נעשה ג"כ שני לטומאה ופוסל את התרומה הרי שלש יט. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו כ על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים, ועל טהור גמור שנפלו כא על ראשו ג' לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקדש פוסלים את התרומה במגע, שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה. והגזירה הז' גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה הח' האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה כב, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא, והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ כג, אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה הי' שיהו בנות כותיים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי להו הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה הי"א שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע"פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה הי"ב הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע"פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה. והגזירה הי"ג שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הי"ד מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א. והגזירה הט"ו והט"ז, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה הי"ז גזרו על פתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה הי"ח גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:(ר"ע מברטנורה ,שם)
9.לעתיד לבוא- הלכה כבית שמאי:
א.לעתיד הדין ידבר :
ההלכה כבית הלל, שידוע שמידת בית שמאי היא מידת הדין, ומידת בית הלל היא מדת הרחמים, אך הנה ידוע מה כתב האר"י ז"ל, שלעתיד יהיו הגבורות יותר במעלה מהחסדים, ועל כן תהיה אז הלכה כבית שמאי (שם משמואל בראשית כרך ב עמוד רפז)
ב.העולם הזה במידת הרחמים ולכן הלכה כבית הלל:
אך הענין, דבית שמאי ובית הלל נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם, וכן נקראו בזוהר הקדוש אבהן דעלמא, והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם, ושמאי היה מסטרא דדינא גובה דרגה דיצחק, וכן כתב האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כבית שמאי, והוא על פי מה שאמרו רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין... ועל כן בעולם הזה שמתנהג על פי ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדת הדין הלכה כבית הלל, אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש והיה כמו שעלה במחשבה, עשה האלקים את האדם ישר, ויוכל העולם להתנהג במדת הדין יהיה ההלכה כבית שמאי, וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפילו כחוט השערה, שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה... (פרי צדיק חנוכה ח, וראה שם עוד)
0. רק 1% מכל הפרקים בש"ס הוא ללא מחלוקת בכלל:
ששה פרקים ישנם בש"ס{ מתוך 524} שכל משניותיהן הינן הלכות פסוקות ללא כל מחלוקת.ששת הפרקים הם: א.מעשר שני פרק א
ב.יבמות פרק ט
ג.שבועות פרק ח
ד.זבחים פרק ה("איזהו מקומן")
ה.מעילה פרק ב
ו.נגעים פרק ג
1. מחלוקת הלל ושמאי- כבר מסיני:
נעשה אדם - ראשי תיבות נמלך עם שמאי הלל, שהם כלל כל הנשמות הצדיקים, לכן קורא אותם רשב"י במחלוקת שמים אבות העולם, במסכת חגיגה, כי הם ממש אבות העולם, שמאי משמאל המרכבה הלל מימין המרכבה, וזה מש"ה קבל תורה מסיני, ראשי תיבות מחלוקת שמאי הלל. (ילקוט ראובני)
2.המחלוקת הראשונה בהלכה:
מחלוקת ראשונה לחכמי המשנה היתה בחמש זוגות של תנאים זה אחר זה לסמוך ושלא לסמוך, שאחד מהם היה נשיא ואחד אב בית דין ולא עמדו עליה למנין, לפי שאינה אלא שבות, והנשיאים היו אוסרים בזוגות הראשונים, ולכבודם לא התירוה בכנופיא עד שקם בבא בן בוטא שהיה אחד מתלמידי בית שמאי וידע שהלכה כבית הלל האומרים לסמוך, וכיון שמצא העזרה שוממת בימים טובים הלך והביא שלשת אלפים טלאים מבוקרים מצאן קדר והעמידן בהר הבית, ואמר שמעוני בית ישראל החפץ יבא ויסמוך, באותה שעה הוקבעה הלכה כדבריו. ולא היתה מחלוקת זולתה בין הראשונים עד שנחלקו הלל ושמאי בשלשה דברים אחרים, והם שיעור חלה ופסול מקואות ופקידת הנדה למפרע, וכשעמדו עליהן למנין הוקבעה הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה כדתנן בבחירתא. ואיפליגו אחריתי נמי בברייתא... (הרמ"ע מפאנו מאמר חיקור הדין חלק ב פרק יט)
3.הלל ושמאי עצמם נחלקו רק ב-3 דברים בלבד וההלכה בהם לא כמותם:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת. כָּל אִשָּׁה שֶׁיֶּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שְׁעָתָהּ. הַמְשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים, הֲרֵי זוֹ כִפְקִידָה, מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:
שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לְחַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר, מִקַּבָּיִם {א}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בְּחַלָּה. וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת אָמְרוּ, חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין. חֲמִשָּׁה וָעוֹד, חַיָּבִין:
הִלֵּל אוֹמֵר, מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ {ב} {ג}. וְשַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּשְׁעָה קַבִּין {ד}. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין {ו} מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:
וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה, לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם :
(עדויות פרק א, משניות א-ד)
4.מדוע אם כן נחלקו ב"ה וב"ש בכל כך הרבה נושאים ?
בראשונה לא הייתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד, ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ארבע. משרבו תלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל, ולא שימשו את רביהן כל צורכן, ורבו המחלוקות בישראל, ונחלקו לשתי כתות - אלו מטמאין ואלו מטהרין. ועוד אינה עתידה לחזור למקומה, עד שיבוא בן דוד.
(ירושלמי, חגיגה פרק ב דף עז )
5.שורש ההבדל בין בית שמאי לבית הלל:
א.בית הלל ה-שלום, בית שמאי- האמת:
תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו להן ב''ש לב''ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרי' לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה {שמות כג-ז} מדבר שקר תרחק אמרו להם ב''ה לב''ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות טז, ע"ב- יז,ע"א)
ב. מה לפני מה- הארצי או השמיימי ?
ב1.(דרך) הארץ לפני ( יראת) השמים או השמים לפני הארץ ?
תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (בראשית א א). ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" (בראשית ב ד).1 אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית? שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט ו).2 אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כסא? שנאמר: "כה אמר ה' השמים כיסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו א). וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדו" (ישעיהו מח יג). (חגיגה יב, ע"א)
ב2.הקרבן השמיימי(חגיגה) מול הקרבן הארצי(שלמים) שנאכל עם הבעלים:
ת''ר בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף שהראייה עולה כולה לגבוה מה שאין כן בחגיגה...ובית הלל אומרים הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף (חגיגה ו, ע"א)
ג.העיקר הכוונה, מה ש"בכח"- בית שמאי, העיקר המעשה, מה שבפועל- בית הלל:
ולא המדרש הוא העיקר - אלא המעשה" - דברי שמעון, בנו של רבן גמליאל, מצאצאי הלל הזקן (משנה, מסכת אבות, פרק א משנה יז)
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%99
...החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים, חייב.
ובית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד, [ שנאמר (שמות כב) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ]...
(בבא מציעא, פרק ג, משנה יב)
ד.בית שמאי- מכוונים לבני המעמד הגבוה , בית הלל- מכוונים לבני המעמד הבינוני והנמוך:
[והעמידו תלמידים הרבה] שבית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים: (אבות דרבי נתן, נוסח א פרק ג) |
ה.בית הלל- מתחשבים בחולשות אנושיות (כמו שכחה),בית שמאי לא מתחשבים בחולשות אנושיות:
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרַךְ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּר. עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ. עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:
(ברכות פרק ח משנה ז)
ו.תקנת הפרוזבול- של הלל דווקא: פרקטיות ותיקון של המציאות האידאלית
תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה {דברים טו-ט} השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' עמד והתקין פרוסבול (גיטין לו, ע"א)
ז. ב"ה- לא להרחיק את בעלי התשובה, ב"ש- יקוב הדין את ההר:
תנו רבנן גזל מריש ובנאו בבירה ב''ש אומרים מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו וב''ה אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבין (גיטין נה, ע"א)
ח. בית הלל- ההלכה "לא בשמים" אלא פה בארץ, אצל אנשי המציאות הארצית:
תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא זו, וטימאוהו.
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מוטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי (דברים ל) 'לא בשמים היא'? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג) "אחרי רבים להטת".
אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר ניצחוני בני, ניצחוני בני. (בבא מציעא, נט, ע"א)
סלע המחלוקת- האם תנור כזה הוא כבר מחובר למציאות העולם הזה (ר' יהושע) או שעדיין לא שייך למציאות העולם הזה(ר' אליעזר):
כידוע, כל דבר שעדיין לא התחבר לעולמו של האדם, כמו כלי אבן, אינו מקבל טומאה. ברגע שהדבר התחבר לעולמו של האדם - הוא מקבל טומאה.
רבי אליעזר טוען שכל זמן שכלים מסוימים עדיין לא נכנסו לגמרי אל תוך עולמו של האדם והאדם אינו מתערב בהם יותר מדי - כמו בתנור הנ"ל עשוי חוליות חוליות שהינו קמאי וראשוני - הטהרה של הכלי נשמרת. לכן תנור זה, למרות שהוא משמש את האדם, נשאר בטהרתו.
רבי יהושע טוען שברגע שהאדם התערב והשתמש - הכלי מקבל טומאה.
(יש לדעת כי הטומאה חזקה מן הטהרה, ולכן דבר טהור שנגע בדבר טמא - נטמא; לעומת זאת, הקדושה חזקה מן החול, ולכן כל הנוגע במזבח - יקדש).
(מאמר תנורו של עכנאי - האם פוסקין הלכה על פי נבואה? / הרב אורי שרקי)
| תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו (ערובין יג ע"ב) |
5.היחסים בין בית הלל לבית שמאי:
א.יחסי אהבה וכבוד הדדי:
בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
(עדויות ד,ח)
ב.כמעט מלחמת אחים:
.. תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו
(ירושלמי שבת א ג)
ג.מה גרם לשינוי היחס בין ב"ה לב"ש?
ב"ה מצד שהיו נוחים ועלובים התכנעו תחת עול סבלם כי ידעו והתבוננו כי אין כח לעמוד נגד הרומיים על כן דומו לה' והתחללו לו.לא כן ב"ש הם היו מנגדי הממשלה בגלוי ובלי ספק היתה ידם עם הקנאים וזה הדבר גרם להתרחב הפירוד בין הבתים עד שגם מחלקותיהם בדינים הונהגו בנפש מרה ...ובת שמאי שלחו יד בתלמידי בית הלל...
בתחלת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה עוד בשלום ורעות ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעומת הממשלה שבית שמאי היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים ובית הלל השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה בינהם וזאת האיבה התפשטה על מחלוקותיהם בדינים
(דור דור ויורשיו אייזיק הירש וייס, ע"מ 175)
6.והלכה כבית הלל:
א.האם ניתן לערבב בין הגישות?
לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל, רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, אלא אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון... כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול... (עירובין ו ב, וראה שם עוד)
ב.מדוע הלכה כבית הלל ?
א"ר אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית-שמאי ובית-הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית-הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן ... ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו; כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו; וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו
(עירובין יג, ע"ב)
הסיבה שמובאת בתלמוד נראית מוזרה מאד. השיקול היחיד לקביעת ההלכה צריך להיות האמת: מה פתאום נותנים 'פרס' לבית-הלל וקובעים הלכה כמותם רק בגלל שהם יותר נחמדים?
לדעתי הסיבה היא, שבית-הלל כיבדו מאד את בית-שמאי:כשבבית-שמאי אמרו דעה שונה משלהם – הם למדו אותה לעומק וניסו להבין למה היא נכונה, ורק אחר-כך – אם לא הצליחו להצדיק את דעתם של בית-שמאי -- ניסו להוכיח את הדעה שלהם (זו הכוונה ב"
מקדימין דברי בית-שמאי לדבריהם"). לעומת זאת, בית-שמאי היו בטוחים שדעתם נכונה, ולא טרחו לבדוק בעיון את הדעה של בית-הלל. לכן, בכל מקרה שהיתה מחלוקת בין בית-שמאי לבית-הלל, בית-הלל בדקו בעיון את שתי הדעות, ולכן יש סיכוי גדול מאד שהדעה שהם הגיעו אליה לבסוף קרובה יותר לאמת מאשר הדעה של בית-שמאי.
(כפית של נח"ת ה'תשס"א חשון)
7.כשבית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים:
א.מקרים מיוחדים בהם הקלו דווקא ב"ש:
אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
ביצה שנולדה ביום טוב — בית שמאי אומרים, תאכל. ובית הלל אומרים, לא תאכל.
בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בככותבת.
ובית הלל אומרים, זה וזה בכזית.
[ בהמה שנולדה ביום טוב, הכל מודים שהיא מותרת.
ואפרוח שיצא מן הביצה, הכל מודים שהוא אסור ].
השוחט חיה ועוף ביום טוב — בית שמאי אומרים, יחפור בדקר ויכסה. ובית הלל אומרים, לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן.
ומודים שאם שחט, שיחפור בדקר ויכסה.
שאפר כירה מוכן הוא.(עדויות פרק ד,משניות א-ב)
ב.מדוע החמירו ב"ה והוקלו ב"ש דווקא בנושאים אלו ?
ובזה יש לפרש טעמא דתלתא מיליה דריש ביתה דבית שמאי מקילין ובית הלל מחמירים דהנה טעמא שבית שמאי מחמירים הוא משום דבית שמאי הם בחינת דין ובית הלל מקילים משום שהם משורש החסדים.ולפי זה למאי דקיימא לן ( סנהדרין יז,א) בית דין שכולם מחייבין - זכאי אם כן חזינן דגבורה שבגבורה הוא בחינת חסד.
ולפי זה למאי דאיתא בספרים הקדושים דביצה הוא בחינת גבורה ועיין באבן העזר סימן תעד סעיף קטן ח, אם כן אם מחמירים בביצה הוא גבורה שבגבורה על כן בית שמאי מקילין לפי שהם בחינת דין.ולפי זה גם בחמץ כן שידוע דחמץ רומז על דין לכן מקילין.וכן גבי שחיטה דידוע דשחיטה הוא בחינת דין ועל כן לא היו הכהנים שוחטים במקדש לפי שהם משורש החסדים ( זוהר נשא קכד א)על כן בשחיטה בית שמאי מקילין והבן זאת
(הרה"ק מצהלים, מגדלות מרקחים, ליקוטים על הש"ס, מסכת ביצה)
8.מקרים מיוחדים שהלכה כבית שמאי:
ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.(שאבת א ד)
ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום - שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו ב"ש ופסקו כמותם, כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י"ח דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן, האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה יז, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני. והשותה משקין טמאים יח נעשה ג"כ שני לטומאה ופוסל את התרומה הרי שלש יט. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו כ על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים, ועל טהור גמור שנפלו כא על ראשו ג' לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקדש פוסלים את התרומה במגע, שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה. והגזירה הז' גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה הח' האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה כב, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא, והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה הט' כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ כג, אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה הי' שיהו בנות כותיים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי להו הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה הי"א שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע"פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה הי"ב הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע"פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה. והגזירה הי"ג שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הי"ד מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מד"א. והגזירה הט"ו והט"ז, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה הי"ז גזרו על פתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה הי"ח גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:(ר"ע מברטנורה ,שם)
9.לעתיד לבוא- הלכה כבית שמאי:
א.לעתיד הדין ידבר :
ההלכה כבית הלל, שידוע שמידת בית שמאי היא מידת הדין, ומידת בית הלל היא מדת הרחמים, אך הנה ידוע מה כתב האר"י ז"ל, שלעתיד יהיו הגבורות יותר במעלה מהחסדים, ועל כן תהיה אז הלכה כבית שמאי (שם משמואל בראשית כרך ב עמוד רפז)
ב.העולם הזה במידת הרחמים ולכן הלכה כבית הלל:
אך הענין, דבית שמאי ובית הלל נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם, וכן נקראו בזוהר הקדוש אבהן דעלמא, והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם, ושמאי היה מסטרא דדינא גובה דרגה דיצחק, וכן כתב האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כבית שמאי, והוא על פי מה שאמרו רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין... ועל כן בעולם הזה שמתנהג על פי ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדת הדין הלכה כבית הלל, אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש והיה כמו שעלה במחשבה, עשה האלקים את האדם ישר, ויוכל העולם להתנהג במדת הדין יהיה ההלכה כבית שמאי, וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפילו כחוט השערה, שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה... (פרי צדיק חנוכה ח, וראה שם עוד)
חלק ג: יישוב סתירות בין פסוקים ובין פירושים- החילוקים ושיטת התמורות
1."מחלוקת בין פסוקים"- איך יתכן ששני כתובים יסתרו זה את זה?
שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם, כיצד?
כתוב אחד אומר: וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר.
וכתוב אחר אומר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך,
הכריע השלישי: כי מן השמים דברתי עמכם, מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על ההר ודבר עימהם מן השמים.
וכן הוא אומר: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו.
(ברייתא דרבי ישמעאל)
2.הטעם להבאה מלכתחילה של 2 כתובים המכחישים זה את זה:
לכאורה אינו מובן: למה נכתב העניין בתורה באופן שתחילה ישם שני כתובים שמכחישים זה את זה, "הכחשה" על-פי תורת אמת15, ואחר-כך ניתוסף "כתוב השלישי" שמכריע ביניהם - הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת העניין שבכתוב השלישי?!
וההסברה בזה - בפשטות - באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:
סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפני עצמו16, אשר, כל פסוק בפני עצמו כולל ריבוי עניינים, "עולם ומלואו", ולכן, צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי העניינים דפסוק זה מבלי לערב עניינים שנאמרו בפסוק אחר17, עד שיודעים כל העניינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים, ועל-דרך זה בפסוק שלאחרי זה, וכן הלאה: ולאחרי זה באים לדרגה נעלית יותר באופן הלימוד - ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולה18 שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכמה וכמה כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא "תורה אחת", "כל התורה עניין אחד"19.
ולכן כשהתורה רוצה להדגיש שני קצוות שיש בעניין אחד - הסדר הוא באופן דשני כתובים המכחישים, וכתוב השלישי שמכריע ביניהם:
כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה השני בכתוב אחר, הרי, על-ידי לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, ועל-ידי לימוד כתוב השני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, ששני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק - כדי ליתן רווח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפני עצמו;
ואחר-כך בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, אשר, "הכרעה" אמיתית היא20 (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד, ושוללים הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצד עצמם מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו על-פי ההכרעה דהכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (מה-שאין-כן אם היה נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כל-כך) שני הקצוות שבדבר).
(קטעים משיחות שבת-קודש פרשת נשא, י"ד בסיוון, ויום א' ט"ו בסיוון ה'תשמ"ט - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, חלק שלישי עמ' 333-341)3.האם התורה היא קנין או מתנה? לכאורה מחלוקת בתוך הפסוק
עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים (תהילים סח,יט)
במדרש עלית למרום כו' לקחת מתנות. בלקיחה ניתנה יכול שצריך ליתן דמים ת"ל מתנות כו'. פי' כי וודאי התחלת הכל צריך להיות במשפט ע"פ עבודת האדם. וע"ז אמרו כל התחלות קשות. ואמרו פתחו לי כחודה של מחט כו'. שכשאדם זוכה קצת לדבקות התורה. שוב מצד התורה עצמה היא מתנת חנם. ושורש הדברים כי בתחילה מתנהג הכל במדה"ד. אח"כ משתתף עמו מדה"ר. כמ"ש בענין בריאת העולם.
(שפת אמת שמות יתרו תרלז,ה)
4.הבחינות השונות בתורה שמבטאות אמת שלמה:
א. המפגש עם התורה מתחיל בסתירות ומסתיים ביישובם:
התורה מדברת בלשונות בני אדם שונים, השונים זה מזה במחשבתם ובסיגנונם, אך היא מדברת גם בסגנונו של 'עורך', המיישב את כל הסתירות. ולמדנו מכאן עיקר גדול: האמונות המובעות בתורה הן סותרות זו לזו... ורק אחרי שנאמרו הדברים בסתירתם, יכלו לחזור ולהיאמר ביישובם
(מבוא לספר פרקי מועדות/הרב מרדכי ברויאר)
ב.הבחינות השונות מבטאות מידות שונות וצירופן הוא גדולת התורה ולא חסרונה:
חוקרי המקרא הוכיחו, כידוע, שהתורה לא נכתבה בידי אדם אחד, אלא היא פרי עטם של מחברים אחדים. והיא לא נכתבה בדור אחד - לא בארבעים יום ולא בארבעים שנה - אלא היא פרי התפתחות של מאות בשנים, והיא הגיעה לידי גיבוש סופי רק אחרי גלות בבל...
אין לך דבר שאין בו 'בחינות' שונות ואף סותרות. כל בחינה מבטאת את האמת שלה, המתאימה לאחת ממידותיו של ה'. אולם אין זו אלא אמת חלקית. ורק צירוף כל הבחינות האלה מבטא את האמת השלמה הכוללת את כל מידותיו של ה', ורק היא אמיתה של תורה. משום כך כינס הקב"ה את הבחינות האלה למסגרת אחת, נתן להן ביטוי ספרותי הולם וכך יצר את ספר תורת ה'; הוא הספר שמשה קיבל מיד ה' בהר סיני ומסר אותו לבני ישראל.
7.בענייני אגדה- המחלוקות הן זויות מבט שיכולות לדור בכפיפה אחת:
והנה באמת לא שייך מחלוקת אלא בדבר הלכה, וגם בזה רק בנוגע למעשה איך לעשות, אבל בעצם תוכן הענין לא שייך מחלוקת, כאמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ע"ב). פירוש, דשתי הדעות - שני מבטים אמת, ושניהם אמת. למשל, אם נקח גליון של נייר, והאחד יראנו אך מצד עביו, וצד השטחי נסתיר ממנו, והשני יראנו אך מצד השטחי, הלא תפרוץ מחלוקת ביניהם אם הנייר הוא שטחי או חד, וכל אחד ואחד ידמה בשכלו כי חבירו טועה לגמרי. ואיך הוא באמת? שניהם רואים אותו הגליון עצמו, אך משני מבטים, היינו משני צדדים. וגם זוהי בחינת מה שהזכרת במכתבך במחלוקת בית שמאי ובית הלל, דלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי, כי לעתיד לבוא יהיה המבט להלכה בבחינת מידת הדין, ושניהם דברי אלוקים חיים, וגדר מחלוקתם, דכל אחד ראה את האמת מצד בחינת מידתו בעבודת ה'. וע" מה שכתב בזה אא"ז הגרי"ס זצ"ל באור ישראל (סי" כח).
והנה מפורש בתיקוני זוהר, דבעניני אגדה וקבלה לא שייך מחלוקת. והביאור הוא כנ"ל, משום דשני המבטים אמת כל אחד בבחינתו, ואינו חלוק למעשה.
(מכתב מאליהו חלק ג ע"מ 353)
סיום: בסיני קיבל משה את השלמות של מ"ט האופנים ןהתיר ולאסור כל דבר כדי שגדולי כל דור יכריעו לפי העניין הנדרש בדורם:
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר:
(ריטב"א על עירובין דף יג/ב )
סיכום: התורה כולה שלום- אחדות - שלמות , רק צריך להגיע למדרגה שמאשרת לראות את זה:
[יד] זהו' שאמ' הכת' דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה (משלי ג:יז). דרכיה דרכי נועם, ביקש הקב"ה ליתן תורתו לישר' בשעה שיצאו ישר' ממצרים והיו חלוקין אילו על אילו והיו אומ' נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד:ד). מה כת', ויסעו מסוכת ויחנו באיתם (שמות יג:כ), היו נוסעים במריבה וחונים במריבה, לא עשה אלא כשבאו לרפידים הושוו כולהם ונעשו אגודה אחת, שנ' ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שם יט:ב). ומניין שהושוו כולם ונעשו אגודה אחת, שנא' ויחנו שם ישראל אין כת' כאן, אלא ויחן שם ישראל נגד ההר (שם). א' הקב"ה התורה כולה שלום, למי אני נותנה לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' וכל נתיבותיה שלום (משלי שם).
(פסיקתא דרב כהנא יב,יד)
אחרית דבר: מהותה של "תורת הסוד"- לגלות את האחדות בכל המציאות
בספר הזוהר כתוב שיש שני עצים: "עץ הדעת" טוב ורע ו"עץ החיים"."עץ הדעת" הוא עץ שבו יודעים בברור מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור, מה טוב ומה רע. הוא כולו שיעור בוב ורע. קיים מישור עליון יותר שהוא "עץ החיים" ,שבו הכל פטור ומותר.זוהי תורת הסוד אשר מגלה לנו איך לכל דבר ,כולל דברים שמצד הופעתם הם רעים, יש משמעות.
המילה – סוד ענינה לחבר, מלשון להסתודד. כמו שנאמר: "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי". יש כאן תקבולת. סוד פרושו ,אסיפה שבה אנשים מתאספים = אחדות. ענינו של הסוד לגלות את האחדות במקום שאחרים רואים בו פרוד. יש בכך סכנה ,שכן ניתן לתת לגטימציה לרע, לכן התורה נשמרת בסוד. היא חלק מהותי מאמונת הייחוד, שאם השם נמצא בכל דבר, הרי הכל קשור ומאוחד.
(מאמר "חמישה שלבים בהתגלות תורת הסוד"/ הרב אורי שרקי, לא עבר עריכה עדיין)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה