פתיחה: המשכן- כיצד יתכן שיש מקום מוגבל שבו ה' מדבר והלא מלא כל הארץ כבודו
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות כה,כב)
הקדמה:כל אחד מהחומשים הוא דיבור כי כל התנ"ך הוא דבר ה'
1.התורה מדוברת לעולם ב-4 שפות אבל בגלל שהיא דיבור היא מכוונת לישראל לפני הכל ואצלם ההבנה האמיתית:
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. (שם, ח)
לשון הפסוק "דבר אל בני ישראל ו... (יקחו לי)" איננה שכיחה בתורה. בדרך כלל התורה מציינת במפורש את מה שמשה צריך לומר לבני ישראל.[1] אלא שיש פה, כנראה, מקרה מיוחד. כאן, משה נדרש לבחור לבדו דרך חינוכית שתשיג את המטרה המבוקשת: שבני ישראל יתרמו מיוזמתם תרומה לה', בהתאם למה שמציין הפסוק בהמשך: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. כל ערכה של התרומה הוא מעצם היותה נדבה הבאה מרצון טוב, באופן חופשי. לכן אי-אפשר לצוות אותה בפקודה מבחוץ.
כאן מתגלה הכישרון הייחודי של משה במסירת התורה כְּחוק. עליו להנחיל מערכת ערכים, חיצונית לאדם ונשגבה מהרצון האנושי, באופן כזה שהאדם יקיים אותה מתוך "נדבת לבו" – מרצונו, שיעשה את "רצון ה' כרצונו".[2] זהו התנאי לקיום אמיתי של מצוות התורה. לזה מכוון המדרש:
ויקחו לי תרומה - הדא הוא דכתיב תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד). דרש רבי שמלאי: אל תקרא מורשה [דהיינו: דבר שאחרים מעבירים לאדם בהורשה] אלא ירושה [דהיינו: נחלת אבותיו] (שמות רבה, לג, ח).
על רקע זה, הביטוי "תורת משה" מתגלה כרב-משמעות: משה הוא "המתווך" המסוגל להפוך את התורה מאֲמָנָה המגדירה מהי זהות ישראל, לעצם זהותו הפנימית של ישראל.
על כן מדייק הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". "בתוכם" ולא "בתוכו". ה' שוכן "בתוכם" - בתוך ישראל, ולא רק "בתוכו" - במשכן.
אותו הביטוי ("דבר אל בני ישראל ו...") מופיע בהקשר אחר, בקריעת ים סוף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שם, יד, טו). גם כאן תוצאת המהלך (קריעת ים סוף) תלויה ביכולות של משה. עליו למצוא תכסיסי הנהגה שיביאו את העם לבצע מעצמו את הצעדים המתחייבים מתוקף ייעודו ההיסטורי.
הזדמן לי להסביר את הפסוקים האלה בפני קהל של שליחים מהסוכנות היהודית שהיו בדרכם לקהילות בחו"ל, חלקם לענייני גיוס תרומות וחלקם לענייני עליה. נראה ששתי המשימות האלה שהופקדו בידי משה - התרומות למשכן והעלייה לארץ ישראל - מתקיימות בדורנו בדרכים שונות ומשונות...
יהודים רבים מארבע כנפות הארץ "מתקדמים" לקראת העלייה לישראל, ורבים אחרים גם שולחים את תרומתם מכל קצוות תבל. ועדיין נשאלת השאלה: למה היהודים עושים את המוטל עליהם רק כשהזמן דוחק?
[1] בדרך כלל כתוב: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם...".
[2] עיין מסכת אבות (ב, ד): "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו."
1.המשכן היה מקום גיאוגרפי לדיבור האלוקי עם משה- מקום ההתוועדות של מילה חיה(דיבור ה') ומילה קפואה(הדיברות):
פסוק אחרי פסוק, הולך ונגלה אלינו המשכן בשלל צבעיו, כליו וכוהניו. ובפרק שלנו אנו נכנסים אל תוך הבית פנימה. בית, כי שוב ושוב מתאר התנ"ך את המשכן כבית מגורים, ובהיכל, כמו בסלון גדול, מוצבת מנורה יפה ומולה שולחן. והנה אנו נכנסים פנימה מהחדר המואר באור המנורה אל קודש קודשים חשוך ונעול. ובפנים ארון חתום ועליו כפורת ושני כרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת. מרכבה. אפריון. כיסא ריק:
אבל פירושו, כי בעבור שיצוה בכרובים להיותם פורשי כנפים למעלה (בפסוק הקודם), ולא אמר למה יעשם כלל, ומה שישמשו במשכן, ולמה יהיו בענין הזה, לכך אמר עתה ונתת הכפרת עם כרוביו, שהכל דבר אחד על הארון מלמעלה, כי אל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, כדי שיהיה לי כסא כבוד, כי אני אועד לך שם ואשכין שכינתי עליהם, ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים, בעבור שהוא על ארון העדות:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ יִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָֹ-ה: (פ) וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יְ-ה-וָֹ-ה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת מֹשֶׁה
(ויקרא כד,י-כג)
1.זהותו של המקלל- בן האיש המצרי שהרגו משה והאישה הישראלית- שלומית בת דברי אשת דתן אחות אבירם:
ויצא בן אשה ישראלית. (ת"כ) מהיכן יצא, ... ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף:
בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה: (רש"י,שם)
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מָה רָאָה, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶחָד שֶׁלֹא שִׁנּוּ שְׁמוֹתָם [כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה פרשה לב]. וּמִנַיִן שֶׁלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֶרְוָה, שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, י יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי וגו'. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים. שׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בָּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָן לִמְלַאכְתָּן לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, פַּעַם אַחַת הָלַךְ נוֹגֵשׂ מִצְרִי אֵצֶל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל וְנָתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר בְּלִי מוּם, עָמַד לִשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְחָזַר הַמִּצְרִי וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעֲלָהּ וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ, חָזַר בַּעֲלָהּ וּמָצָא הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שָׁאַל אוֹתָהּ שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ, אָמְרָה לוֹ הֵן, וּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאַתָּה הוּא, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. וְהָיָה משֶׁה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַבִּיט בּוֹ וְרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַה שֶּׁעָשָׂה בַּבַּיִת, וְרָאָה מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר וַדַּאי זֶה חַיָּב מִיתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כד, כא): וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל דָּתָן, עַל כָּךְ חַיָּב הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו', רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַּשָֹּׂדֶה.
(שמות רבה א כח)
בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר: (רש"י,שם)
2.על מה רב המקלל ?
וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו (ט) מטע אהלו:
(רש"י,שם)
3.מיהו בן הישראלית ומדוע לא פורש שמו ?
א.אחיו למחצה של המקלל בנה של שלומית בת דברי מדתן:
ואיש הישראלי מדכתיב הישראלי בה"א הדעת משמע שהיה ידוע מי הוא ויוכל להיות כי לאשה הזאת היה בן אחר מאיש ישראלי וזהו הישראלי שהיה ג"כ בן האשה ואולי באו למריבה על עסקי יחס וירושה כמו שמצינו ביפתח שאמרו לו שופטים י"א ב' לא תנחל בבית אבינו כי כן אשה אחרת אתה (מנחה בלולה,שם)
וינצו במחנה. יש לשאול אם היו שניהם מריבים זה עם זה למה זה יברך את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה או שיכנו ויהרגנו. אבל יתכן לומר כי איש הישראלי סיפר לו ענין אביו הנהרג והזכיר לו היאך היתה מיתתו כי משה הרגו בשם המפורש, ולפיכך ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, ולפי שלא רצה לבוא אל אהל מועד לפיכך ויביאו אותו אל משה, ולזה לא אמר אל משה ואל כל העדה כמו שנאמר במקושש:
(רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י )
ב.אחיו למחצה של המקלל מצד אביהם המשותף- דתן והזכיר את הורתו של המקלל שלא בקדושה מהזנות של אימו ועורר זעמו של המקלל עליו עד שקיללו בשם המפורש:
בֹּא רְאֵה, כָּתוּב וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. הַפָּסוּק הַזֶּה הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אֲבָל זֶה בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁל אָבִיו, בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית הָיָה. וְכֵיוָן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אוֹתוֹ הַמִּצְרִי, בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, שָׁב לְבֵיתוֹ וְיָדַע אֶת הַדָּבָר, נִפְרַד מִמֶּנָּה וְלֹא בָא עָלֶיהָ. וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוֹלִיד אֶת זֶה, וְנִקְרָא אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְהָאַחֵר בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית. אִם הֵם רָבוּ כָּאן יַחַד, מָה רוֹצֶה כָּאן הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ? וְלָמָּה קִלֵּל אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ?
אֶלָּא, אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי אָמַר הַדָּבָר מֵאִמּוֹ מִתּוֹךְ קְטָטָה. מִיָּד - וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית....
(זוהר מתורגם ויקרא קו ע"א)
ג.לא נזכר שמו שלא יזכר לדיראון עולם שהוא שגרם למקלל לנקוב בשם ה':
ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו', ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד:(אור החיים,שם)
3.מה היה מהות הקללה? הפיכת אחד לאחר ולכן נקרא נקיבה שנקב באות ד והפכה ל-ר:
מִיָּד - וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ{מלכים ב יב י} . סוֹד הַדָּבָר - נָטַל ה' שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְקִלֵּל, לְהָגֵן עַל אִמּוֹ. וְזוֹהִי נְקִיבָה, שֶׁהוּא נָקַב וּפֵרַשׁ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ
(זוהר מתורגם ויקרא קו ע"א)
הנה ידעת כי צורת האותר קרובה מאוד לצורת האות ד ואין בינהם אלא נקודה דקה קטנה ךמעלה במקצוע האות ובאותה נקודה תלוייה חיי נשמת האדם והצלחתו ותכליתו והם חיי העולם הבא והוא סוד אחד שאם חם ושלום תתחלף לו ד' של אחד בהאות ר נמצא מחריב את העולם ומאבד את נפשו ונותן כח ל'אל אחר" וזהו סוד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ היינו באות ד', וזה סוד וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִי את השם שנקב חור בדל"ת ועשאהו אח"ר שהפך ד' של אחד לר', ועל כן תמצא בצינור היסוד צורת ר אם עולה האדם דרך ישרה דרך הצינור הזה ומחבר המלכה עם
המלך באות שביעי שבת אזי הוא אחד ושמו אחד בסוד שם יאהדונה"י. ואם חס ושלום טועה מדרך השכל ודרך הטוב ומושך אל המדה הזאת מצד אחר שהוא הרע אז הוא נותן כח לאל אחר ואין לך עבודה זרה גדולה מזו, והיא היא ברכת השם ואיבד את נפשו ואת עולמו ברגע אחד ובנקודה קטנה רחמנא ליצלן.
(מגן דוד,שם)
4.מדוע לא נאמר מלכתחילה שם אימו? כי ברגע שנקב בשם ה' הוא גם נקב בדבר שהיה סתום וחסוי וזהו שמה של אימו והמעשה שעשתה:
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. מַה זֶּה וַיִּקֹּב? רַבִּי אַבָּא אָמַר, וַיִּקֹּב וַדַּאי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב) וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ, נָקַב אֶת מַה שֶּׁהָיָה סָתוּם. וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי, עַד כָּאן נִסְתַּר הַשֵּׁם שֶׁל אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב וַיִּקֹּב, נָקַב אֶת שֵׁם אִמּוֹ.
(זוהר מתורגם ויקרא קו ע"א)
5.אמו של המגדף שלומית הדברנית עם שם "נתינת ה-שלום" וזהו השורש למעשה בנה:
ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה:
(רש"י,שם)
אם ככה אותו 'המקלל', נתגדל ונתחנך בזלזול בשם ה' שראה אצל אמו, שהיתה אומרת שלום לכל. ואמירת שלום לכל, מגיעה לכלל הגדרה של פטפוט , ופטפוט בדבר קדוש כזה, יש לו גדר חירוף וגידוף. וזה הביאו לידי קללה מפורשת ! לכן הדגישה התורה {ויקרא כד, יא} וַיִּ קֹּב בֶּ ן הָ אִ שָּׁ ה הַ יִּ שְׂ רְ אֵ לִ ית אֶ ת הַ שֵּׁ ם וַיְקַ לֵּל ... וְ שֵׁ ם אִ מּוֹ שְׁ מִ ית בַּ ת דִּ בְ רִ י לְ מַ טֵּ ה . דָ ן וכל זה כדי לגלות לנו מנין נבעו שורשיו של אותו בן. אם ככה מובן, אם האמא מזלזלת בשם ה' (שנקרא 'שלום'), אז הבן כבר מגדף !
(הרב רוזנבלום, פרשת אמור , תשעא)
6.לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָֹ-ה- לכאורה ידעו שעונשו במיתה כבר מפרשת משפטים- אלא שלא ירננו לשונות שמשה סוגר חשבונות עם בן האיש המצרי שבגללו ברח ממצרים לכן רצה שהדבר יצא מפי ה':
על כן אמר משה גם שיהיה אפשר להוציא משפט מות האיש הזה מתוך התורה, הלא זאת דברנית, והלא תאמר הנה זה משה האיש הרג את אביו, והנה עתה יבקש להרוג את בנו, ומה גם כי נסתכן על ידו. על כן מה עשה הניחו במשמר לפרוש להם על פי ה', לפרוש להם לישראל על פי ה', שיפרש הוא יתברך משפטו ודינו, ולא יאמר הוא משפטו מפחד לשון הדוברים על צדיק עתק. ומה גם על דבר האשה כי דברנית היתה כמדובר. ובזה יתכן אומרו לפרוש להם על פי ה', ולא אמר לראות מה יצוה ה' כי אם לפרוש להם, כלומר כי גם שיהיה אפשר להוציא משפטו מפורש מתוך מה שלמד, רצה לפרוש להם על פי ה' ולא על פי עצמו מריב לשונות. ובזה גם כן יתכן מה שהפסיק בשם אמו בין ההבאה אל משה להנחה במשמר, על כי היא מכלל הסבה כמדובר:
(פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על ויקרא - פרק כד פסוק יא-יב )
7. המגדף נתגלגל ביש"ו ימח שמו וזכרו שנקב את שם ה' המפורש:
א.יש"ו נולד בחודש השייך לשבט דן:
כותב האר"י הקדוש – חודש טבת הוא החודש הקשור לשבט דן. כתוב בשולחן ערוך – ביום ט' בטבת מתענים, כי זה היום שבו נולד ימח שמו וזכרו . אם ככה יש"ו נולד בחודש הזה, שמיוחס לשבט דן.
ב.שצו של יש"ו רמוז במפרשת המגדף:
(ה) באחיזת הנביא בן אמתי בביטולו להידוע וכו': ותוכן כוונתו כי ידוע מדברי המקובלים שהנביא יונה בן אמתי הוא המבטל קליפת קין שהוא האיש הרומז בראשי תיבות "ונוקב שם יהו"ה", והוא קליפת עורב (פירוש דן ידין על ספר קרניים מאמר ג)
ג.גלגולו של המגדף הוא יש"ו שהיה הוגה את השם באותיותיו:
וראיתי בחלום כי איש המצרי הזה נתגלגל אח"כ בשמשון בן מנוח ואח"כ בנוצרי שהיה הוגה את השם באותיותיו תאמר על עצמו "ומצרים קראתי לבני" (הושע יא א) על שעיקרו היה בן איש מצרי וגם הו היה בן אשה זונה ולכן גם הוא וגם שמשון שניהם לא מתו מיתת עצמם
(מנחת יהודה לרב יהודה פתיה זצ"ל פרשת אמור)
8.מוסר השכל מפרשת המקלל:
א.מי שמגדף את ה' הורתו בפגם מהוריו:
ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו,
ב.יש לדקדק בברכות בשם ה' כמו שלהבדיל דדקדק המקלל בנקובו את שם ה':
והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד.
(רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה