תצווה - כי תשא: חומרת קללת עצמו וקללת חכם

פתיחה: מה מיוחד בקללת חכם שאפילו על תנאי באה ?

ואתה תצוה. לא הזכיר משה בזה הסדר משא''כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה) והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת וקללת חכם אפי' על תנאי באה ונתקיים בזה.
(פירוש הטור,ד"ה: "ואתה תצווה")

מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר {שמות לב} וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, וְאָמַר לְצֹרֶךְ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה רְצוֹנוֹ, 

עִם כָּל זֶה לֹא נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְנִמְחָה מִשָּׁם...

 (זוהר,פרשת פנחס,רמו,ע"א-ע"ב)

מכאן למדים אנו כי אסור לו לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אמר "מחני נא", מתוך שמסר נפשו עבור כלל ישראל, ואף על פי כן זה עשה רושם, שלא יזכר שמו בפרשה זו – על אחת כמה וכמה אדם שעושה זאת מתוך כעס גרידא, ללא שום תכלית.
וזהו כוונת הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" – תספר להם את אשר אירע לך כתוצאה מזה שאמרת "מחני נא", ותזהירם לבל יוציאו מפיהם קללה על עצמם.
(שפתי כהן,שם)

הקדמה: 5 סוגים של דיבור

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ {לה} אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:(אבות א,יז)

כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע וסבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאמרו וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו מיחסותא דבבל שתיקותא ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה סבת רב שתיקותך ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים:

החלק הראשון הוא כולו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:

והחלק הב' יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:

והחלק הג' דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם: 

והחלק הד' דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם 

ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א' מצוה בו. ב' נזהר ממנו. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר:

א.דיבורי מצווה- לימוד תורה, (תפילה), קריאת התורה וכיוצא בזה:

החלק הראשון הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת שנא' ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:

ב.דיבורים אסורים- עדות שקר, לשון הרע,רכילות וקללות:

החלק הב' הוא הדבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:

ג.דיבור מאוס- דיבורי סרק  ושיחות בטלות:

החלק הג' הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:

ד.דיבור נאהב- דברי חכמה,מוסר כלליים, "דרך ארץ":

החלק הד' הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:

ה.דיבור מותר- ענייני פרנסה וכד':

החלק הה' הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר 

ו.מיעוט דברים- בדיבור המותר:

ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים 

ז.איסור מוחלט - בדיבור האסור והנמאס:

אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה 

ח.דיבור מצווה ודיבור אהוב- ירבה עם 2 סייגים- שיקפיד לעשות בהתאם למה שאומר ושישים את כובד המשקל על המעשה ולא על הדיבור:

ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם דרוש ולך נאה לדרוש ואמר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. 

והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה....

(פירוש הרמב"ם למשניות,שם)

חלק א: עוד מענייני קללות

1.ארורים בתורה- הלשון הולכת ומתעדנת:

א.הנחש: ע"ז ג"ע ש"ד

 וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (בראשית ג,יד)

ב.קין: שפיכות דמים

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:

(בראשית ד,יא)

ג.כנען: גילוי עריות

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: (בראשית ט,כה)

ד.שמעון ולוי- שפיכות דמים:

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: (בראשית מט,ז)

2.קללה - כמו בומרנג שחוזר אל המקלל:

א.קללות שחוזרת למקלל:

קללה היא רעה חולה להמקלל והמקולל תחלק שלל יאכלו את חלקיהם גם שניהם שאם היא קללת חנם בלי אשמה תחזור למקומה וכתוב בס' החסידים שלפעמים גם אם הקללות לא על מגן חוזרות להמקלל 

שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד ואם יתקיימו הקללות הרי הוא עתיד ליתן את הדין שגורם שחבירו יענש ורעה תבא עליו על ידו 

ב.גם קללת הדיוט עלולה להתקיים- כל תלוי בעת רצון:

ולפעמים הקללות מתקיימות אפילו מפי איש קל והדיוט וכמארז"ל לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל לשרה ונתקיים בזרעה והכל לפי השעה ולפי הרגע יוכל להתקיים הברכה והקללה יש עת רצון ורגע באפו הנה כי כן טוב לגבר טוב עין הוא יברך ויהפוך את הקללה לברכה כשומע קול מקללים הוא יענה לא כן יהא אלא גם ברוך יהיה אולי יש תקוה שלא תאונה רעה. 

ג.נשים קללתן מצויה על בניהם ונובעת מכעס ולא מכוונה אמיתית ח"ו:

והנה על הרוב מדה רעה זו היא מצויה בסדר נשים שהם רגזניות קולניות קללני' ופיהן תמלא קללות נמרצות לילדיהן והיא יודעת מאד כי לא טוב עושה ואינה רוצה בתקלת ילדיה אפילו באצבע קטנה אבל מחמת כעסה לעצור במילין לא תוכל נמצא שהמקלל הוא סימן רע שכעס וידוע שהכועס הרי הוא כעובד ע"ז ועבירה גוררת עבירה

(ספר פלא יועץ - ערך קללה )

3.לכאורה אין שום כח לקללה להשפיע לכאן או לכאן:

ולעמוד על כוונת הדברים יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל, ממה נפשך אם הוא חייב כפי הדין רעה הבאה עליו באמצעות הקללה על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע קללתו תשוב על ראש המקלל, בשלמא הברכה לפי שמדה טובה מרובה, גם לעשות ה' רצון ידידיו לברך המתברכים מהם במדת החסד תקובל ברכתו גם למי שאינו ראוי לה כמו מעשיו, מה שאין כן מדה רעה כי לא יריע ה' לאדם חנם חס ושלום:

אכן עיקר הדבר הוא לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו בין לצדיק כשיחטא בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי"ג מדות רחמים שנאמרו למשה ונוהגת תמיד זולת בעת אשר יזעום ה' דכתיב כי רגע באפו (תהלים ל) אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם ימהר ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון לא תועיל קללת המקלל כלום:

(אור החיים , במדבר כג,ח)

4.יש אנשים שכל יהבם לקללה וכנגדם כהנים/משה רבנו שמוזמן אצלם לברך:

לָמַדְנוּ, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. מַהוּ אִישׁ עִתִּי? אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא - בְּכָל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, צָרִיךְ אָדָם מְזֻמָּן לְאוֹתוֹ דָבָר. יֵשׁ אָדָם שֶׁהַבְּרָכָה מִתְקַיֶּמֶת עַל יָדוֹ יוֹתֵר מֵאַחֵר. בּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב בְּכֹהֵן, טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, אַל תִּקְרֵי יְבֹרָךְ אֶלָּא יְבָרֵךְ, כִּי הוּא מְזֻמָּן שֶׁתִּתְקַיֵּם בְּרָכָה עַל יָדוֹ בָּזֶה. (ושורה הברכה בהשגחתו).

וְיִשִׁ אָדָם שֶׁמְּזֻמָּן שֶׁיִּתְקַיְּמוּ עַל יָדוֹ קְלָלוֹת, וּבְכָל מַה שֶּׁיִּתְבּוֹנֵן יָבֹאוּ קְלָלוֹת וּמְאֵרָה וּבְעָתָה, כְּמוֹ בִּלְעָם שֶׁנִּקְרָא רַע עַיִן, שֶׁהָיָה מְזֻמָּן לְכָל רַע וְלֹא הָיָה מְזֻמָּן לְטוֹב, וְאַף עַל גַּב שֶׁבֵּרַךְ, בִּרְכָתוֹ אֵינָהּ בְּרָכָה וְלֹא הִתְקַיְּמָה. וּכְשֶׁהָיָה מְקַלֵּל, כָּל מַה שֶּׁקִּלֵּל הִתְקַיֵּם, וַאֲפִלּוּ בְּרֶגַע אֶחָד, וְעַל זֶה כָּתוּב (במדבר כד) שְׁתֻם הָעָיִן. בְּכָל מָקוֹם שֶׁעֵינוֹ שָׁלְטָה - הִתְקַלֵּל.

בֹּא וּרְאֵה מַה כָּתוּב, (שם) וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו, כְּדֵי שֶׁיִּתְעוֹרֵר מֵאוֹתוֹ צַד שֶׁהוּא שׁוֹלֵט שָׁם, וְיָבֹא בְהַלְשָׁנָה עַל יִשְׂרָאֵל. מַה כָּתוּב בַּכֹּהֲנִים? (משלי כב) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, שֶׁהוּא הָיָה מְזֻמָּן לָזֶה וְשׁוֹרָה בְרָכָה בַּהַשְׁגָּחָה שֶׁלּוֹ. וְעַל זֶה שָׁנִינוּ, יִסְטֶה אָדָם אֲפִלּוּ מִמֵּאָה דְרָכִים וְלֹא יִפְגֹּשׁ אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַיִן רָעָה.

אַף כָּאן, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי - שֶׁהוּא מְזֻמָּן לָזֶה וְרָשׁוּם לָזֶה, וְהַכֹּהֵן הָיָה מַכִּיר בּוֹ עַיִן אַחַת יוֹתֵר מֵאַחֶרֶת מְעַט. הָעוֹר שֶׁעַל הָעַיִן מְכֻסֶּה בִּשְׂעָרוֹת רַבּוֹת, הָעַיִן מְכֻחֶלֶת וְלֹא מִסְתַּכֵּל יָשָׁר, זֶהוּ הָאָדָם הַמְזֻמָּן לְכָךְ וְהָרָאוּי לוֹ. וְעַל זֶה כָּתוּב בְּיַד אִישׁ עִתִּ

(זוהר מתורגם ויקרא סג ע"ב)

5.קללה שלא בכוונה - גם היא אסורה כי ברית כרותה לשפתיים:

ועוד מהדברים הפוגמים ברית הלשון והם מענין לשון הרע הוא ליזהר שלא לקלל את חבירו בשם אפילו שלא יזכיר ה' אלא בלשון לעז הוא אסור ועובר בלאו, ואפילו להוציא קללה מפיו שלא בכוונה אין ראוי כי ברית כרותה לשפתים וכמה נענשו בזה כמו שנאמר בגמרא כמה פעמים הוה כשגגה שיוצא מלפני השליט

(ספר ראשית חכמה - שער הקדושה - פרק שלשה עשר )

חלק ב: טעם קיום קללת משה דווקא בפרשת תצווה

0.פרשת תצווה אינה במניין פרשיות התורה! היא מחוברת עם פרשת תרומה בגלל אי הזכרת שם משה:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (שיר השירים ה,א) 

באתי לגני. ארז"ל גני ג"ן פרשיות ועשרת הדברות. וכיוצא בזה אמרו במדרשים ובזה"ק בכ"מ. והקשה הרב מהר"ם זכותו ז"ל דהפרשיות הם נ"ד ותירץ בשם הרב מהר"ש אבוהב ז"ל דפ' וזאת הברכה אינה נחשבת שאין קורין אותה בשבת אלא בש"ת עכ"ד ולא הרוה צמאונינו בתירוץ זה. ומצאתי בספר ישן על קלף כ"י שכתב דנצבים וילך נחשבות לאחת והם נ"ג. ואני בעניי אמרתי שלפי דברי המפרשים פ' תצוה נחשבת כאלו מחוברות לפ' תרומה ולא נזכר מרע"ה בפרשת תצוה ולכך נראית כסוף פ' תרומה ולכן מתחלת ואתה תצוה להורות שהוא תשלום פ' תרומה:

(החיד"א, חומת אנך על שיר השירים פרק ה פסוק א )

1.משה נמחק מהספר (פרשה) הקודמת לפרשת  כי תשא שהיא האחרונה שנכתבה:

תמצא בכל הסדרים אשר בתורה משנולד משה עד משנה תורה שהוא נזכר מלבד זה הסדר ותימא הוא. ושמעתי מפי הר"ר דן אשכנזי ז"ל לפי שמשה אמר לפני הקדוש ברוך הוא על מחילת העגל דבר רע ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואז"ל קללת חכם אפילו על תנאי היא באה אמר הקדוש ברוך הוא אעשה לך לפנים משו"הד אמחה אותך מן הספר אשר כתבתי כלומ' מס' ואתה תצוה שכתבתי לפני כי תשא וזו היא הקללה שעשתה רושם שלא נקרא שם שמו ובשביל כך לא נזכר משה בזה הסדר 

(רא"ש שמות פרק כז פסוק כ)

2.מחיבת ה' את משה דחה את הגזירה עד שהסתיים מחזור שלם מפרשת כי תשא בה ביקש משה כן:

 ומדוע שמו לא מופיע בפרשת תצוה? מכיון שגזירה זו ששמו של משה לא יופיע בפרשה שלימה, היתה קשה לפני הקב"ה ולכן עכבה בכל התורה, עד שחזרו לפרשה האחרונה לפני כי תשא בה אמר משה "מחני", ואז נתקיימה הגזירה בפרשת תצוה

(אמרי שמאי על שמות פרק כז פסוק כ )

3.בגלל שהקללה היתה על תנאי לא יכולה להתקיים על דברים חדשים אלא רק על מה שהיה ולכן העלמת שם משה דווקא בפרשה הסמוכה לפני פרשת כי תשא:

‏יש לשאול: הרי בקשת משה "מחני נא מספרך אשר כתבת" מופיעה ‏כתורה רק בפרשה הבאה, פרשת כי-תשא'; מדוע, איפוא, התקיימו הדברים בפרשתנו, הקודמת לבקשתו של משה, ולא באחת הפרשיות ‏הבאות אחריה?

‏‏ויש לומר, שהיא הנותנת:

‏‏במקרה ש"קללת חכם" נאמרת על תנאי, והתנאי לא התקיים = הקללה ‏אמנם מתקיימת ("קללת חכם -- אפילו על תנאי באה"), אך היא אינה ‏יכולה לחול על דברים חדשים, שכל קיומם מתחיל לאחר שהתנאי לא ‏התקיים והקללה בעצם פקעה.

‏‏ובענייננו:

‏‏מאחר שדברי משה נאמרו על תנאי ("ועתה אם תשא חטאתם, את ‏אין - מחני נא מספרך אשר כתבת"), והתנאי לא התקיים (שהרי ‎בסופו‏ ‏‏של דבר מחל הקב"ה לבני ישראל על חטא העגל) -- חלה הקללה רק על ‏פרשיות התורה שהיו קיימות כבר בשעת אמירתה, אך לא על הפרשיות ‏שעדיין לא נאמרו;

‏‏ולכן הושמט שמו של משה דוקא מפרשת תצוה, הקודמת לאמירת ‏הקללה, ולא מהפרשיות הבאות אחריה, שעליהן היא לא חלה מעולם. 

‏‏(ע"פ המאור שבתורה פרשת תצווה, מתוך לקוטי שיחות ח"ב ע' 675 , חכ"א עמ 173)

4.מילות "אשר כתבת" רומזות לפרשיות ששם משה נעלם:

בכל הפרשיות משעה שנולד משה, הוזכר שמו. חוץ מחומש דברים בפרשיות ראה שופטים כי תצא כי תבוא, וכן בכל חומש בראשית ומרומז באותיות מחני נא מספרך "אשר כתבת" א' חומש ברא'שית, ש'ופטים, ר'אה כ'י ת'צא, כי תב'וא, ת'צוה.(פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג)

5.ספרך- ספר כ' פרשה העשרים בתורה פרשת תצווה:

ויש מרמזים רמז יפה מחני נא "מספרך" אותיות מספר כ' דהיינו הפרשה העשרים מתחילת בראשית. כלומר שמשה רבינו ביקש מחני נא מהפרשה העשרים שהיא פרשת תצוה. (פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג' ע"פ הבן איש חי, . 'עוד יוסף חי', תחילת פרשת כי תשא.)

6.אשר- גימטריה תצווה (501) 

( ע"פ משכנותיך ישראל, מתוך צהר לתיבה ספר שמות ע"מ 218)

7.משה הרג את המצרי בפיו- בשם המפורש וכהן שהרג את הנפש לא יכול להיות כהן גדול וזהו פרשת הכתרתו של הכהן הגדול ולכן בהעלמת שמו של המפורש יש רמיזה לכך שאיבד את התפקיד :

כיון שהוא הרג את המצרי וכהן שהרג את הנפש אפילו בשגגה לא ישא כפיו(שו"ע קכח סעיף לה) ואפילו אם עשה תשובה לא יועיל לו לישא כפיו(תורת משה לחת"ס דיבור המתחיל ובאופן) (מעבר למפורסם פרשת תצווה ע"מ רנח)

לפי שרצה לצוות על עניין הבגדים לאהרון ומשה היה עתיד להיות כהן גדול והיה עוגמת נפש לו להזכירו אצל הבגדים שהיו ראויים לו ונלקחו ממנו.(פירוש הטור,שם)

8.פרשת תצוה היא מועד פטירתו של משה- ואולי רמז יש בזה שביקש למוחקו מהספר ושמא זהו ספר החיים:
.משום דז' אדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצוה (רק לפעמים רחוקות יקרה שפרשת תצוה נופל אחר ז' אדר) וה' יתברך ויתעלה שמו הצופה ומביט עד סוף כל הדורות ידע מראש כי בז' באדר יסתלק משה רבנו ע"ה לזאת לא זכר שמו בפרשה הזאת כדי לרמז על זה. (קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)

ועתה אם תשא חטאתם (שמות לב,לב):

...

ולפי דעתי, כי משה אמר ועתה אם תשא חטאתם, ברחמיך, ואם אין מחני נא תחתם מספר החיים ואסבול אני ענשם, כענין שאמר הכתוב (ישעיה נג ה) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו, והקב''ה השיבו, החוטא אמחה מספרי, ולא אותך שלא חטאת: (הרמב"ן,שם)

9.משה חשש שלא יזכר משימות וה' דיקדק איתו בפרשה הסמוכה( תצווה) והעלים שמו:

אולי אפשר לומר עוד טעם מדוע לא נזכר שמו של משה בפרשת תצוה כי אמרינן בסנהדרין צ"ג ע"ב: מאי טעמא לא איקרי ספר נחמיה על שמיה? מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר, "זכרה לי אלוקי לטובה" (נחמיה ה' י"ט), לפי גמרא זו אפשר לומר, לכן לא נזכר שמו של משה בפרשה זו, משום שכתוב במדרש תנחומא פרשת כי תשא אות ו': אמר משה לפני הקב"ה, משאני מת, אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך! כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן, כך בכל שנה ושנה, שקוראין אותה לפני, כאילו אתה שם באותה שעה וזוקף את ראשן, עכ"ל מדרש תנחומא, וכשם שלא נזכר נחמיה בגלל שביקש שיזכר, כך אולי לא נזכר שמו של משה בפרשה אחת, מפני שביקש בפרשת כי תשא שיזכר שמו והקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה (יבמות קכ"א ע"ב) וזה התעכב עד פרשת תצוה, כלומר לפני הפרשה שבה משה ביקש ששמו יזכר.‏

(אמרי שמאי/הרב שמאי גינזבורג משמשו של האמרי אמת מגור,  על שמות פרק כז פסוק כ)

10.משה נמצא בתוככי הפרשה:

ועוד אמר הגר"א דבסדרא הזאת יש ק"א פסוקים ובשם מ-ם ש-ין ה-א, מ+י+נ+א=ק"א.
זאת לרמוז לנו שאע"פ שהחיצוניות של משה רבנו ע"ה דהיינו גופו הקדוש נעדר מאיתנו מכל מקום הפנמיות שלו, דהיינו הרוחניות שלו, שהיא התורה הקדושה שלימד לנו, עוד חיה עימנו וכל ימי עולם לא ישבותו(קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)

חלק ג: המקלל את עצמו

0.אסור לאדם לפתוח פה לשטן:

א.שמא ידבק בו מה שאמר:

ת''ר העוסקים בהספד בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אין המת מוטל לפניהם הן יושבין וקורין והוא יושב ודומם הם עומדים ומתפללין והוא עומד ומצדיק עליו את הדין ואומר רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים אמר אביי לא מבעי ליה לאינש למימר הכי דארשב''ל וכן תנא משמיה דרבי יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ואמר רב יוסף מאי קראה שנאמר {ישעיה א-ט} כמעט כסדום היינו מאי אהדר להו נביא שמעו דבר ה' קציני סדום:

(ברכות יט,ע"א)

ב.כי יענש כפליים- גם בעצם הרעה וגם על  זה שהוא הביא על עצמו את הרעה

אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ(קהלת ה,ה)

אפשר במ"ש רז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכמה מעשיות אמרו בש"ס דהויא בשגגה ונתקיים הדבר ואמרו בזהר הקדוש דיש כח הנקרא אוררי יום וכשהאדם מקלל עצמו או פותח פיו תופסים הדבור ההוא ומקטרגים במזכרת עון עד שיתקיים. וז"ש אל תתן את פיך שלא יהיה לך פתחון פה לדבר רע או קללות. לחטיא את בשרך שתתקיים הקללה או הדיבור ההוא. ואל תאמר לפני מלאך חבלה כי שגגה היא. למה יקצוף האלהים על קולך זה שאתה גורם למקטרג וחבל את מעשה ידיך כי אתה נענש גם על אשר היית סיבה שתבא עליך הרעה ח"ו:

(החיד"א,חומת אנך על קהלת פרק ה פסוק א )

1.המקלל עצמו גורם רעה לעצמו ומביא עליו קטרוג ומלאכי חבלה שיביאו לכדי מימש את קללתו:

וּבַחִבּוּר הַקַּדְמוֹן, שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם - שְׁנַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד בְּעוֹלָם אַחֵר.
וְאֵלּוּ הֵם: מִי שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ, שֶׁלָּמַדְנוּ, מְמֻנֶּה אֶחָד מֻפְקָד לִפְנֵי הָאָדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹתוֹ הָאָדָם, מְמֻנֶּה זֶה, וְשִׁבְעִים אֲחֵרִים שֶׁמְּמֻנִּים תַּחְתָּיו, נוֹטְלִים אוֹתוֹ דִּבּוּר וְאוֹמְרִים אָמֵן, וּמַעֲלִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה וְדָנִים אוֹתָהּ, וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו עַד שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ אוֹתוֹ דִּבּוּר.

מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר {שמות לב} וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, וְאָמַר לְצֹרֶךְ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה רְצוֹנוֹ, 

עִם כָּל זֶה לֹא נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְנִמְחָה מִשָּׁם...

וְאֶחָד מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל לֶחֶם בַּקַּרְקַּע וְעוֹשֶׂה בּוֹ זִלְזוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאֶחָד בָּעוֹלָם הַהוּא - מִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת טֶרֶם מַגִּיעִים יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁא דְסִדְרָא, מִשּׁוּם שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת, וְגוֹרֵם לָאֵשׁ שֶׁל הַגֵּיהִנָּם לִדְלֹק טֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ (זוהר,פרשת פנחס,רמו,ע"א-ע"ב)

שפותח פתח לשטן לקטרג במה שאמר הוא על עצמו וכל כוחו של המקטרג אינו אלא מתוך דיבורו הרע שקלל את עצמו ובזה כבר מסר את נפשו אל השטן והשליטו עליו והוא חרץ משפט עצמו (רמ"ק, ע"פ זוהר הקדוש המאור המבואר,שם)

2.בהיכל הרביעי של הסיסטרא אחרא - היכלות הטומאה יש רוח טומאה שיוצאת מכל הקללות שאדם מקלל עצמו:

א.היכל החובה - כנגד גבורה שבקליפה

הַהֵיכָל הָרְבִיעִי. הַהֵיכָל הַזֶּה הוּא נִקְרָא חוֹבָ''ה. וְזֶהוּ (תהלים מ) טִיט הַיָּוֵן, כְּנֶגֶד שֵׁם אַחֵר שֶׁנִּקְרָא אֶבֶן מִכְשׁוֹל, וְהַכֹּל אֶחָד. הוּא חוֹבָ''ה, מִשּׁוּם שֶׁשָּׁם קַיָּמִים כָּל חֲטָאֵי הָעוֹלָם, הַכְרָעַת הַחֲטָאִים.....

ב.בהיכל זה יש הפך השפע לא עלינו- שיכול בנים, מוות ואיבוד פרנסה:

כָּאן בַּהֵיכָל הַזֶּה - בָּנִים חַיִּים וּמְזוֹנוֹת הֵם בְּהֵפֶךְ. וּבְאוֹתוֹ הֵיכָל הָאַחֵר הַקָּדוֹשׁ לֹא עוֹמְדִים שְׁלֹשֶׁת אֵלֶּה, וְהֵם תְּלוּיִים לְמַעְלָה, וְכָאן הֵם עוֹמְדִים לְרַע. שֶׁכַּאֲשֶׁר (מגיעים בניו של אדם) מַגִּיעַ אָדָם לַהֵיכָל הַזֶּה, הֲרֵי שָׁם עוֹמְדוֹת הַחַיּוֹת לְכַלּוֹת אוֹתָם. וַהֲרֵי שָׁם בָּנִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, מִכָּאן יוֹצֵא, כְּדֵי לְהִתְמַנּוֹת הַקָּטֵגוֹר עֲלֵיהֶם. וַהֲרֵי שָׁם עוֹמְדִים הַמְּזוֹנוֹת לְהַעֲבִירָם מִמֶּנּוּ, וְהַכֹּל תָּלוּי בַּחֵטְא. וְלָכֵן נִקְרָא הַהֵיכָל הַזֶּה חוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר.

ג.כשאדם מקלל הוא מעורר את מלאכי החבלה שנקראים אוררי יום

וּמִכָּאן יוֹצֵאת רוּחַ טֻמְאָה אַחַת שֶׁנִּקְרֵאת אֲרִירִיָּ''א, וְכַמָּה אֶלֶף וּרְבָבוֹת עִמָּהּ, וְכֻלָּם נִקְרָאִים אוֹרְרֵי יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ג) יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם. וְהָרוּחַ הַזּוֹ וְכָל אֵלֶּה שֶׁעִמָּהּ, כֻּלָּם קַיָּמִים לִטֹּל אוֹתוֹ דִּבּוּר שֶׁקִּלֵּל אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּרָגְזוֹ, וְאֵלּוּ מְעִירִים אֶת הַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא (ישעיה כז) לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן, כְּדֵי לְהָבִיא וּלְעוֹרֵר קְלָלוֹת עַל הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם וְגוֹ'.

ד.איוב בתחילה קילל את יומו ולא את גופו כדי לא לעורר את אותם מלאכי חבלה ולאחר מכן מרוב צערו גם קילל את גופו:

וְאֵלּוּ אוֹרְרֵי הַיּוֹם שׁוֹלְטִים עַל רִגְעֵי וּשְׁעוֹת הַיּוֹם, וְנוֹטְלִים אוֹתָם דִּבּוּרִים שֶׁקִּלֵּל אָדָם עַל עַצְמוֹ, בֵּין בְּרֹגֶז בֵּין בִּשְׁבוּעָה, וּבְאוֹתוֹ דִּבּוּר מְעִירִים אֶת אוֹתוֹ נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן שֶׁנִּקְרָא לִוְיָתָן, כְּדֵי לְהַעֲמִידוֹ לְהַשְׁחִית אֶת הָעוֹלָם. וְלָכֵן קִלֵּל אִיּוֹב אֶת יוֹמוֹ בְּצַעֲרוֹ, וְלֹא אֶת גּוּפוֹ, שֶׁכָּתוּב (איוב ג) וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ - בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ - יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם. הָרַחֲמָן יַצִּילֵנוּ מֵהַצַּד הָרָע וּמִתָּקְפּוֹ וּמִכָּל דָּבָר רַע.

(זוהר מתורגם שמות רס"ו ע"ב)

3.מקלל עצמו עובר על 2 לאוים מהתורה:

במקלל לעצמו נכפל לאו בתורה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והשמר הוי לא תעשה, ואמרו בזוהר דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן כדי לקיימה, לכן כל איש יחרד. (ספר חרדים, פרק ד מצות לא תעשה מן התורה התלויות בפה)

4.לאדם השרוי בצער וצרה(חרש- חיים רעים שלך)  יש נטייה לקלל עצמו וחייו הרעים עם או בלי תנאי:

לא יקלל אדם את עצמו, שכן יש רוח רעה שתפקידה לשמוע קללה ‏שמקלל אדם את עצמו, כמו שרגילים אנשים שיש להם צרות של פרנסה, ‏מקללים את עצמם ואומרים: ימיתני השם יתברך ואנצל מצרתי. או ‏שאומרים כעיו שבועה בלשון זו: אטבע בים אם אני אומר לך שקר וכיוצא ‏בזה, ואז שומרת הרוח מוצא פיו ומקיימת הכל, לכן צריך אדם להיות זהיר ‏בזה מאד ולא לקלל את עצמו, וזה רמוז בתיבת חרש (שכתובה בפסוק: לא ‏תקלל חרש), שהיא ראשי תיבות: חיים רעים שלך. כלומר: אל תקלל חיין ‏הרעים, אלא קבל הכל באהבה, ודע שכל מה שעושה עמך הקדוש ברוך הוא ‏הרי זה לטובתך, והקדוש ברוך הוא יטיב עמך באחריתך

(מעם לועז ויקרא ע"צמ רג, מתוך הבית היהודי, שמירת הלשון, ע"מ 196)

5.בכלל איסור קללת עצמו גם קללת אשתו:

 עוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כחות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה חס ושלום, והוא מאותן שגורמין רעה לעצמן כדפירש בזהר שדוד מפני שאמר בן מות האיש וכו' תפש עליו דומה, ואלמלא הקב"ה שעזרו היה נופל בידי דומה, כמו שכתב דוד המלך ע"ה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן...

 וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו, ונראה לומר שאזהרה לכל בחינות אלו הוא מפסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהן תפיסה לרע שהוא סמאל, וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב... (של"ה, שער האותיות אות ש')

6.מתי המקלל עצמו חמור מהמקלל את חברו:

א.מקלל עצמו  לוקה כי קללתו יכולה להתקיים ומקלל חברו לוקה  על שום שמבזה אותו:

דמקלל עצמו ומקלל חברו הם שני עניני איסורים, דמקלל עצמו הא איתא בשבועות דף ל"ו שהוא מקרא דהשמר לך ושמור נפשך וכן הוא ברמב"ם פכ"ו מסנהדרין ה"ג, שפשטות פירושו הוא מחמת שיענש בנפשו בשביל קללתו שאפשר שתקויים קללתו ויוזק, אבל במקלל חברו אינו מצד החשש דשמא תקויים קללתו דודאי לא יחושו בשמים לקללתו שהרי עושה איסור בזה, וגם הוא קללת חנם שמפורש בקרא דאין לחוש שיתקיים וברור שלא יבא מזה שום רעה לחברו, אלא שהאיסור הוא מצד הבזיון שמבזה לחברו בשם, וכמו איסור מגדף שודאי לא עשו דבריו כלום וחייב סקילה שהוא על מה שמבזה השם בשם, ולשון שאמר איסי בן יהודה כאדם האומר לחברו גירפתה הקערה וחיסרתה הוא לפי מדת רשעתו דפשט ידו בעיקר, וכן הוא איסור מקלל לנשיא ולדיין ולהדיוט שאף שאין קללתו עושה כלום חייב על מה שביזה אותם בשם. 

ב.ראיה לדבר שזה רק מצד הבושה-  שחייב על קללת קטן רק אם הוא נכלם אחרת היה חייב גם על תינוק בן יומו :

וראיה גדולה לזה מהא דכתב הרמב"ם בה"א שם ויראה לי שהמקלל את הקטן הנכלם לוקה וכתב הכ"מ למדה רבינו מדאמרינן דקטן דמכלמינן ליה ונכלם יש לו בושת וסובר רבינו דה"ה לענין קללה, וזה שייך רק אם הלאו והמלקות הוא על מה שביזהו בשם אבל אם הוא מצד חשש היזק אף בקטן בן יומו יש לחייבו מלקות כמו בגדול. 

ג.המקלל עצמו חייב מלקות אפילו אם מוחל לעצמו- מקלל חברו לא חייב מלקות אם מחל לו חברו על הבושה:

ולכן פשוט שאף שמקלל עצמו חייב מלקות ולא הועיל מה שמוחל לעצמו דהוא מכיון דהאיסור הוא משום שמזיק לנפשו, שעל עצמו יש לחוש שתתקיים הקללה מאחר דחטא בזה יענשוהו מן השמים בהעונש שאמר בעצמו עליו, והתורה אסרה בלאו להזיק אף נפש עצמו וחייב מלקות כמו על כל לאו, 

אבל במקלל חברו שודאי לא תתקיים קללתו וחיובו בלאו ומלקות הוא על הבזיון בשם, וזה יכולין למחול, ואין לומר שבנתינת רשות לקללו הוא כמקלל עצמו, שאדרבה נתינת הרשות הוא משום שלא איכפת לו בקללותיו שיזיקוהו וגם להבזיון הגדול שיש מזה אינו מקפיד, שלכן מועילה רשותו ומחילתו, 

(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן עח)

7.משה לא נכנס לארץ בגלל שקלל עצמו:

ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, איתא בזוהר אמר בלשון נקיבה לפי שהיה מתגבר כח הדין והתחיל לשלוט המיתה בעולם, שעליה נאמר רגליה יורדות מות, ולכן אמר משה הרגני נא הרוג, מיד ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש וגו', אמר הקב"ה אתה מבקש מיתה בכל פעם, הנה אצלתי מן הרוח וגו', ואז ידע משה שהוא ימות ולא יכנוס לארץ, שהרי אלדד ומידד ניבאו על זה. ומכאן למדנו שלא יקלל אדם את עצמו, שהרי כמה מלאכי ממונים ממתינים על זה, וכן כאן משה לא בא לידי ענין זה אלא על ידי שקילל את עצמו, 

ולכן במלאכת המשכן לא הוזכר משה כאשר הוזכר אהרן והנשיאים לחנכת המזבח, לפי שאמר "ואם אין מחני נא מספרך", נענש בזה שלא הוזכר בפרשת המשכן. וכן דוד המלך ע"ה אמר על זה "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", בעוד שאותו ממונה הממתין לענות אמן על קללת עצמו עומד לנגדי להרע לי אשים מחסום לפי שלא לקלל את עצמי... (של"ה,תורה שבכתב בהעלותך)

8.אם משה שמסר עצמו להציל את כל עם ישראל עדיין לא הועילה לו הזכות העוצמה כדי לבטל קללה שקילל עצמו- על אחת כמה וכמה להדיוט:

הרב פר"ח הביא מ"ש ברית כרותה לשפתיים ומעשים שבש"ס על זה ועוד יחרד האיש ממה שאמרו רז"ל דלפי שמשה רבינו ע"ה אמר מחני נא לא נזכר שמו בפרשת תצוה ואם למשה שמסר עצמו להציל ישראל עשה בה איזה רושם על אחת כמה וכמה להדיוט בדבר הרשות ובפירוש אמרו בזהר דאפילו הדיוט בדבריו חובל ומזיק על כן שומר נפשו ירחק מקללות ולפתוח פיו ודי בזה:

(החיד"א,שיורי ברכה קו"א על יו"ד סימן שלב)

9.ברית כרותה לשפתיים- סיפורו של הנפטר הראשון בבית עלמין סגולה

בית הקברות נוסד בשנת תרמ"ט (1888), עשר שנים לאחר ייסוד העיר.על מצבתו של הנפטר הראשון נחקק התאריך י"ט בתשרי תרמ"ט, וכמו כן נחקק בה המשפט "ברית כרותה לשפתיים". הסיפור מאחורי הכיתוב המיוחד: בערב יום הכיפורים תרמ"ט הקצו את חלקת הקרקע לבית הקברות בטקס מסורתי שכלל הקפת השטח תוך אמירת מזמורי תהילים. כשסיימו הפטיר מישהו: מעניין מי יהיה הנקבר הראשון. אחד הנוכחים השיב בהיתול: אני מוכן להיות הראשון. כעבור עשרה ימים נפטר האיש, ונקבר בבית הקברות. בעקבות זאת החליטו רבני העיר לחקוק על מצבתו את הביטוי "ברית כרותה לשפתיים"

(אליבא דויקיפדיה, מתוך מעין האמונה חלק ב וכן הופיע בספר ברוך יאמרו שמות ע"מ שלו)

חלק ד: קללת חכם

0.כח ההיזק של הקללה- אמיתי או מדומה?

א.יש בקללה כח היזק כמו היזק במעשה ואפילו קללת הדיוט:

 אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּנוּ כֹחַ לָדַעַת בְּאֵי-זֶה עִנְיָן תָּנוּחַ הַקְּלָלָה בַמְּקֻלָל וְאֵי-זֶה כֹחַ בַּדִּבּוּר לְהָבִיאָהּ עָלָיו, יָדַעְנוּ דֶּרֶךְ כְּלָל מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִקְלָלוֹת, בֵּין יִשְֹרָאֵל בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְיֹאמְרוּ שֶׁקִּלְלַת בְּנֵי אָדָם גַּם קִלְלַת הֶדְיוֹט תַּעֲשֶֹה רֹשֶּׁם בַּמְּקֻלָּל וְתַדְבִּיק בּוֹ הַמְּאֵרָה וְהַצַּעַר. וְאַחַר דַּעְתֵּנוּ דָבָר זֶה מִפִּי הַבְּרִיּוֹת נֹאמַר כִּי מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, שֶׁמְּנָעָנוּ הַשֵּׁם מֵהַזִּיק בְּפִינוּ לְזוּלָתֵנוּ כְּמוֹ שֶׁמְּנָעָנוּ מֵהַזִּיק לָהֶם בְּמַעֲשֶֹה, וּכְעֵין עִנְיָן זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מו"ק יח א) בְּרִית כְּרוּתָה לַשְּפָתַיִם. כְּלוֹמַר, שֶׁיֶּשׁ כֹּחַ בְּדִבְרֵי פִי אָדָם:

ב.לפי מדרגת האדם כך השפעת הקללה לפעול:

וְאֶפְשָׁר לָנוּ לוֹמַר, לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתֵּנוּ, כִּי בִהְיוֹת הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת שֶׁבָּאָדָם חֵלֶק עֶלְיוֹנִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב ז) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. וְתִרְגֵּם אוּנְקְלֹס לְרוּחַ מְמַלְּלָא, נָתַן בָּהּ כֹּחַ רַב לִפְעֹל אֲפִלּוּ בְמַה שֶּׁהוּא חוּץ מִמֶּנָּה, וְעַל כֵּן יָדַעְנוּ וְנִרְאֶה תָמִיד כִּי לְפִי חֲשִׁיבוּת נֶפֶשׁ הָאָדָם וּדְבֵקוּתָהּ בָּעֶלְיוֹנִים כְּנֶפֶשׁ הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים יְמַהֲרוּ דִבְרֵיהֶם לִפְעֹל בְּכָל מַה שֶּׁיְּדַבְּרוּ עָלָיו, וְזֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם בֵּין יוֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע.

ג.דעת הרמב"ם שטעם המצווה הוא רק לתיקון מידותיו של המקלל ואין בקללה שום כח בפני עצמו:

 ...והרמב"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אָמַר (בסהמ"צ ל"ת שי"ז) בְּטַעַם מִצְוָה זוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיעַ נֶפֶשׁ הַמְקַלֵּל אֶל הַנְּקָּמָה וְלֹא יַרְגִּילֶנָּה לִכְעֹס. וְעוֹד הֶאֱרִיךְ בָּעִנְיָן בְּסִפְרוֹ. וְנִרְאֶה לִי מִדְּבָרָיו, שֶׁלֹּא יִרְאֶה הוּא בְדַעְתּוֹ נֵזֶק אֶל הַמְקֻלָּל בַּקְּלָלָה, אֶלָּא שֶׁתַּרְחִיק הַתּוֹרָה הָעִנְיָן מִצַּד הַמְקַלֵּל, שֶׁלֹּא יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ אֶל הַנְּקָמָה וָכַעַס וְאֶל פְּחִיתוּת הַמִּדּוֹת.

(ספר החינוך, מצווה רלא, "לא תקלל חרש")

1.חומרת כל קללה שיוצאת מפי החכם- פטירת רחל מדברי יעקב:

כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא [לוֹ] תָבֹא(משלי כו,ב)

ר' יוסי אמר, כתוב קללת חנם לא תבא, ובארוהו, לו עם ו', (דהיינו כמו שהיה כתוב, קללת חנם לו תבא, להורות) שאם קללת צדיק הוא אפילו שלא נתכוון כלל לקלל, כיון שיצאה הקללה מפיו מקבל אותה היצר הרע, ומקטרג עמה בשעת הסכנה.

יעקב אמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף על פי שהוא לא ידע (שרחל גנבתם) קבל הדבר אותו השטן הנמצא תמיד אצל בני אדם, (ובשעת הסכנה קטרג עליו), ועל כן למדנו לעולם לא יפתח אדם פה לשטן, משום שלוקח אותה המלה ומקטרג עמה למעלה ולמטה, וכל שכן אם המלה יצאה מפה של חכם או צדיק ועל שנים אלו נענשה רחל, א' משום שאחר לשלם את נדרו, ב', משום הקללה שהוציא מפיו. (זוהר בראשית  קצו)

2.קללות חכמים שפנו לה' וקללו את עצמם -כולם עברו אירוע טרגי הקשור בחיים ומוות-  משה (לא נכנס לארץ ישראל) , יונה( נבלע במעי הדג וכאילו נולד מחדש) ואליהו( עלה בסערה השמיימה):

והנה כח האדם אשר למעלה הוא יסוד העמדתו וקיומו מלמטה ומחות הכח ובטולו הוא מיתתו, ולכך בקש משה בתחנה מאתו יתברך שאם לא ישא לפשעם שימחה כחו ממערכת הכוכבים כלומר שיהרגהו כי לא יוכל לראות ברעתם, והוא שכתוב במקום אחר (במדבר י״א:ט״ו) הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, והוא לשון הצדיקים המצטערים הדואגים על חייהם, וכן אמר אליהו (מלכים א י״ט:ד׳) קח נפשי כי לא טוב אנכי מאבותי, וכן יונה בן אמתי אמר (יונה ד׳:ג׳) קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי.

(רבנו בחיי,שמות לב,לב)

3.נשים צדקניות שקללו את עצמן ומתו בנסיבות מצערות:

א.רבקה- לוויתה נעשתה בצנעה:

וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:(בראשית כז,מו)

וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת(בראשית לה,ח)

תחת האלון. .... ואגדה (ב"ר פא, ה.), נתבשר שם באבל שני, שהוגד לו על אמו   שמתה. ואלון בלשון יוני (אבל), [אחר] ולפיכך (ולפי ש)העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות  (י) כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה:(רש"י,שם)

ב.רחל- מתה בלדתה:

וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי(בראשית ל,א)

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:  וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:  וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם

(בראשית לה,יז-יט)

4.קללת דוד שנתקיימה באחיתפל על אף שהיתה בחינם וללא סיבה לכאורה שתתקיים הקללה:

א.דוד רצה לעצור את מי התהום שביקשו להציף העולם והתלבט אם אפשר לזרוק חרס עם שם ה' שימחה ועל זה התנה קללתו למי שלא יגלה לו את ההלכה:

אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפי' בחנם היא באה מנלן מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה ליכא דאמר ליה מידי אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו נשא אחיתופל ק''ו בעצמו אמר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לכל העולם כולו לא כל שכן א''ל שרי כתב שם אחספא שדי אתהומא נחת וקם אדוכתיה ואפ''ה כתיב {שמואל ב יז-כג} ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו (ו) אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וגו' 

(מכות יא, ע"א)

ב.אחיתופל ציער את דוד שלא ענה מיד ולכן דבקה בו הקללה:

כל היודע דבר זה ואינו אומר יחנק בגרונו. דרך קללה אמר כן ולפיכך נחנק אחיתופל, וכן אמרו במסכת מכות (י"א א') קללת חכם אפילו על חנם היא באה מנ"ל מאחיתופל כו', ועל חנם היינו כגון זה שלא הודיעו לאלתר וציער אותו ולפיכך אע"פ שהודיעו בסוף דבקה בו הקללה:

( ריטב"א על סוכה דף נג ע"ב)

5.קללת עלי לשמואל  אפילו שהיתה על תנאי שלא יגלה לו את דבר ה' על זרעו שימות צעיר - היא באה:

א''ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי דקאמר ליה [עלי] לשמואל {שמואל א ג-יז} כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר ואף על גב דכתיב {שמואל א ג-יח} ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו [ואפ''ה] כתיב {שמואל א ח-ג} ולא הלכו בניו בדרכיו וגו' (מכות יא א)

וַיָּבֹא יְ-ה-וָ-ה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ: (פ) {יא} וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: {יב} בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה: {יג} וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם: {יד} וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם: {טו} וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְ-ה-וָ-ה וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי: {טז} וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: {יז} וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: {יח} וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר יְ-ה-וָ-ה הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה:

(שמואל א, ג, י-יח)

כה יעשה לך. כאותה קללה עצמה, שלא יהיה לך בנים הגונים, וכן עלתה בו, ואף על פי שהגיד לו ולא כחד, מכאן אמרו (מכות יא א): קללת חכם אפילו על תנאי היא באה: (רש"י,שם)

א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי וכו' כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו. אע"ג דאמרינן בשבת דף נ"ה דבני שמואל לא חטאו. וגם פירשו המפרשים דקללת עלי היתה דלא יהיה זקן בביתו שלא יהא נראה סימן זקנה כלל אפילו שערות לבנות ומשו"ה קפצה זקנה על שמואל להורות דלא היה בכלל קללת עלי. מ"מ קצת בצד מה בני שמואל נתקיים קצת בהם דלא הלכו בדרכיו:‏

(פתח עינים על מכות דף יא/א )

6.קללת חינם של חכם שמתקיימת- כשיש נקודת חובה לצד השני שמקטרגת עליו:

קללת חכם אפילו בחנם וכו' אפילו על תנאי היא באה וכו' ואחיתופל ראה וכו' ויחנק וכו' דקאמר ליה עלי לשמואל וכו' ולא הלכו בניו בדרכיו

בעל עין אליהו מקשה ממה שכתבו התוס' לקמן [עמוד ב] גבי נידוי על תנאי שצריך הפרה, שהוא רק כאשר אין בידו לקיים, אבל אם בידו לקיים אינו חל הנידוי - למה איפוא נתקיימה הקללה באחיתופל, הלא היה בידו לקיים? וכן בשמואל מדוע חלה הקללה, הלא היה בידו לקיים התנאי ובאמת קיימו? ומתרץ הוא, שמה שאמרו שהקללה אף בחנם ועל תנאי היא באה היינו אם אח"כ יחטא אף בדבר אחר, חלה עליו קללת חכם, ולכן כשחטא אחיתופל והלך אחר אבשלום נתקיימה בו קללת דוד ונחנק, אבל אם לא היה חוטא לא היתה מתקיימת, וכן שמואל מבואר (במ"ר שמות) לא קיים "חושך שבטו שונא בנו", ולכן לא הלכו בניו בדרך הטובה, וא"כ קצת עוון היה בשמואל, לכן נתקיימה אצלו קללת עלי.
הגאון ר' שלמה קלוגער ז"ל מביא שבעל כסא דהרסנא מקשה, איך השביע הכהן את הסוטה, הלא קללת חכם היא אפילו על תנאי, ואטו יהיה הכהן תמיד ע"ה, הלא היו רובם ת"ח? וכתב הוא דלק"מ, דע"כ לא אמרינן קללת חכם אף על תנאי היא באה, רק אם מזכיר החכם רק הקללה ואינו מזכיר את ההיפך, אבל אם מזכיר גם ההיפך, דהיינו הברכה אם לא יעשה דבר זה, א"כ מה חזית שתחול הקללה טפי מהברכה. ולכן א"ש, כיון דהכהן היה אומר "ואם לא שטית הנקי", הזכיר ג"כ הברכה, שוב לא היה אפשר שתחול הקללה נגד הברכה שהזכיר במעמד אחד. ובזה מובן מדוע אמר הכהן גם ההיפך.

(לקוטי בתר לקוטי/הרב שמואל אלטער , שם)

7.קללת חכם מוטב למנוע אותה גם כאשר היא מוצדקת לגמרי:

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה לי' ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה

(ברכות י,ע"א)

8.יעקב השתכנע שלא לחשוש מקללת יצחק בהתחזותו לעשיו - כי שליחי מצווה אינם ניזוקים מקללה בתנאי שהם פועלים למניעת הקללה  גם מזולתם ולכן אמרה רבקה "עלי קללתך בני":

אולי ימושני אבי וגו' עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי. יל"ד אם יקללהו יצחק אפי' תקבל היא הקללה על עצמה איך תסור הקללה מהמקולל ויהיו שניהם מקוללי' חלילה, ועוד מה שחזרה ואמרה אך שמע בקולי ולך קח לי. וי"ל, הנה בתחלת דבריה אמרה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני אצוה אותך, וכ' מורי בהפלאה שיהי' כוונתו לשמוע בקול אמו לאשר היא מצוה אותו ואז שלוחי מצוה אינם נזוקין, 

והנה עתה חרד יעקב שיקללנו יצחק אחר שימושהו ומסתמא יעשה יעקב כל התחבולות שאפשר שלא יכירהו אביו בשינוי קולו וכדומה אך צריך סיעתא דשמי' ובהיותו מכוון לטובת עצמו שלא יקולל לא יצלח, ע"כ אמרה רבקה אני מקבלת עלי קללתך בני שאם ח"ו תקולל יבואו גם עליה אותן הקללות כמוהו, וא"כ יכוון יעקב כל כוונותיו לטובת אמו שלא תקולל היא ויהי' שליח מצוה, אע"ג שמכוון גם לטובת עצמו מ"מ הוה שליח מצוה כמי שמחפש אחר מחט בשעת בדיקת חמץ עיי' מג"א סי' תל"ג, וא"כ ינצל כי שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והיינו אך שמע בקולי ולך קח לי בשבילי וק"ל. [תקב"ץ]:

(חתם סופר על בראשית פרק כז פסוק יב )

9.דברי רבקה למה אשכל שניכם התקיימה והיא בגדר קללת חכם:

עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד (בראשית כז,מה)

יום אחד. בשעה שהביאו את יעקב להקבר במערת המכפלה אתא עשו וקא מעכב, נטל חושים בן דן קולפא ומחיי' ארישי', נתרין עיני' דעשו ונפלו אכרעי' דיעקב, באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה למה אשכל גם שניכם יום אחד  (סוטה י"ג א')

טעם שעכב עשו הוא מפני שהי' לו טענה על זכות מערת המכפלה [ע' לפנינו ס"פ ויחי, נ' ה']. ונראה דמ"ש נתקיימה נבואתה - לאו דוקא נבואתה ממש, דהא לא נתנבאה זה כלל, ורק התאוננה שלא יהי' כן, אלא הפי' הוא ע"פ מ"ש במו"ק י"ח א' שהברית כרותה לשפתים, והכונה שנתקיימו דבריה כמו נבואה. ויש לצרף לזה מאמר חז"ל במכות י' א' קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. והנה אע"פ דבאמת לא שכלה שניהם ביום אחד, שהרי יעקב מת מכבר, מפרש בגמרא דכיון דקבורתם היתה ביום אחד שייך בזה לומר יום אחד, יעו"ש, ועוד יתבאר מענין כלל דרשא זו לקמן בפ' ויחי בפסוק ידך בעורף אויביך, יעו"ש:

(תורה תמימה/ביאורים/‏ על בראשית פרק כז פסוק מה )

10.יעקב נזהר שלא לקלל את שליט מצרים- ואכן אם היה עושה כן היה מקלל את בנו:

‏יעקב אבינו אמר "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" ולא ידע כי ‏רחל גנבתם (בראשית לא, לב), ובאותה שעה נגזרה על רחל מיתה (תנחומא ‏ויצא ינ). בספר "סוכת דוד" כתב שמאותה שעה נזהר יעקב אבינו ‏בכפליים, וכשהשבטים סיפרו לו על המשנה למלך שמתאנה ומציק להם, ‏מאשימם כמרגלים ודורש שיורידו אליו את בנימין, לא הוציא מפיו קללה ‏נגדו. ואילו היה מקללו, את בנו היה מקלל!

(ברוך יאמרו, שמות, ע"מ שלד)

11.יהודה קילל/איים  על יוסף שיצטרע אם לא ישחרר את בנימין ובכל זאת יוסף לא נצטרע:

כי כמוך כפרעה. פרש"י ומדרשו ‏סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה ‏פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה. ‏והנה הכל בידי שמים ואיך ידע לומר ליוסף ‏בודאות שיצטרע, וצ"ל שאיים עליו שיזהר ‏שמא יענש בזה.

‏והנה במכות ‎יא ע"א‏ ‏אפי' על תנאי היא באה, ולא מצינו ‏שיוסף נצטרע ע"י קללת יהודה, ואולי ליוסף ‏היתה זכות להנצל (ועוד העירו דכיון שיהודה ‏חשב שהוא מצרי י"ל דבטעות כזאת שאינו ‏יודע מי האדם העומד לפניו לא אומרים ‏שהקללה באה בחנם).

(איילת השחר, הרב שטיינמן זצ"ל ,בראשית,  פרשת ויגש,שם)

12.ראובן קילל עצמו"שני בני תמית" ולכן נענשו מזרעו דתן ואבירם וזהכיר הכתוב שהם בני ראובן: 

 וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל:(דברים יא,ו)

 אולי אפשר לומר, כי בגלל שאמר ראובן אל אביו, את שני בני תמית (בראשית מ"ב מ"ז), וקללת חכם אפילו בחינם ובתנאי היא באה (מכות י"א ע"א), משום כך כתוב כאן "בן ראובן" - שהעונש של דתן ואבירם התגלגל מדברי ראובן, שאמר שני בני תמית.‏

((אמרי שמאי/הרב שמאי גינזבורג משמשו של האמרי אמת מגור,על דברים פרק יא פסוק ו )

13.דברי יהודה וחטאתי לך כל הימים נתקיימו בו אחרי שמת על אף שהחזיר את בנימין ליעקב:

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים(בראשית מג,ט)

א.עצמות יהודה התגלגלו בארון 40 שנה בגלל שקללת חכם על תנאי גם כן באה:

 וזאת ליהודה - כלומר וזאת הברכה אשר ברך את ראובן כן ברך את יהודה שעל שניהם התפלל שיצליחו במלחמ' על ראובן כדפרישית ועל יהודה לפי שלעולם עולה במלחמה תחלה כדכתיב מי יעלה לנו ויאמר יהודה יעלה ורבו' פירשו על עצמותיו שהיו מגולגלין בארון לפי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים דאע"ג דנר' שהחזירוהו לבנימין שהרי נמנה עם יורדי מצרים ולא עם יוסף ובניו שהיו במצרים מכל מקום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה

(דעת זקנים על דברים פרק לג פסוק ז )

ב.משה לא התפלל על יהודה אלא רק בסוף שנת ה-40 אולי כי יהודה לא קיים הבטחתו באופן מושלם ולכן עורר עליו את קללת עצמו עד שארונ וארון בנימין נכנסים לא"י ואז התקיימה הבטחתו ופסקה הקללה:

פירשו רבותינו כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מגולגלין בארון, מפני נידוי שקיבל עליו, שנאמר (בראשית מ"ג ט') וחטאתי לך כל הימים (לעולם הבא, רש"י שם מבראשית רבה שלהי פרשה צ"א). אמר מי גרם לראובן שיודה? יהודה וכו' (רש"י), יש לברר מדוע כל הארבעים שנה לא ביקש משה מהקב"ה להתיר הנידוי של יהודה? הנה רש"י במכות י"א ע"ב ד"ה מאי דכתיב מפרש בזה הלשון: מה ראה לסמוך יהודה לראובן? ומה ראה להתחיל בברכת יהודה בלשון וזאת ליהודה? אלא לפי שהיו עצמות כל השבטים שלדן קיים, ושל יהודה מגולגלין, אמר לשון זה "יחי ראובן", כלומר ראובן שלדו קיימת כאילו הוא חי, וזאת תהיה ליהודה (שעצמותיו) שהם מגולגלין (יחזרו למקומן), וכאשר משה אמר "שמע ד' קול יהודה" נכנסו עצמותיו למקום חיבורם, עכ"ל רש"י. וכן מפרש הרשב"ם, אע"פ שיהודה קיים את הבטחתו ליעקב להחזיר את בנימין, בכל זאת היה יהודה בנידוי כל מ' שנה במדבר, מפני שקללת חכם אפילו על תנאי שהתקיים, הקללה באה, כלומר, עצמות יהודה היו מגולגלין בגלל שאמר וחטאתי לך כל הימים, ואעפ"י שקיים את התנאי, שאמר: אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים (בראשית מ"ג ט'). מפרש רש"י שלא אביאנו אליך מת, כי אם חי. ובבבא קמא צ"ב ע"א רש"י מפרש: מגולגלין - ואע"פ שנתקיים התנאי - עכ"ז קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. ע"כ. היינו, אעפ"י שיהודה החזיר את בנימין חי, בכל זאת נענש והיה בנידוי, כמו דאמרינן במכות י"א ע"ב: נידוי על תנאי צריך הפרה מנלן? מיהודה, דכתיב אם לא הביאותיו אליך וכו' וחטאתי לך. מפרש רש"י שם: "וחטאתי לך" לשון נידוי הוא שיהא מנודה לאביו, ע"כ. ונידוי זה נמשך עד שמשה התפלל על יהודה "שמע ד' קול יהודה"

 ....ורבינו אפרים מפרש, שלא קיים ההבטחה, כי בנימין לא שב אז ממצרים. ובספר האשכול סוף הלכות אבילות מובא: שיהודה לא קיים את הבטחתו, וכן במגיד מישרים ובילקוט ראובני פרשת ויגש, שיהודה לא קיים ההבטחה ולא החזיר את בנימין ליעקב.‏

 לפי דעה זו שיהודה לא קיים הבטחתו להחזיר את בנימין לארץ כנען, עד שהובאו עצמותיו לארץ-ישראל, לפיכך רק עתה שהתקיימה הבטחת יהודה להחזיר את בנימין היה ביכולתו של משה לבקש מהקב"ה להתיר הנידוי של יהודה. ומצינו שהחזרת עצמות לאחר מיתה, נקראת החזרה, דאיתא במדרש בראשית רבה פרשה פ"ה אות ד': אמר הקב"ה לשבטים, מכרתם את יוסף, החזירו את עצמותיו למקומן. ד"א אמר להם יוסף, למקום שגנבתוני שם תחזירוני, הלא אחיך רועים בשכם, כן עשו בני ישראל, שנאמר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני-ישראל ממצרים קברו בשכם (יהושע כ"ד ל"ב), עכ"ל. וכן אברהם אמר לנעריו, ונשובה אליכם (בראשית כ"ב ה'), הלא הלך להעלותו לעולה, למה אמר נשובה לשון רבים? האבן עזרא ורבינו בחיי מפרשים, כי היה בדעתו להביא עמו עצמותיו של יצחק, לכן אמר ונשובה לשון רבים, משמע כי החזרת עצמות של מת נקראת החזרה. לפיכך, רק כשהגיעו לעבר הירדן ולפני כניסת עצמות כל השבטים וגם עצמותיו של בנימין לארץ ישראל, אז נתקיים התנאי של יהודה שהבטיח להחזירו לארץ ישראל. משום כך רק אז התפלל משה לקב"ה לבטל את נידויו של יהודה.‏

(אמרי שמאי/הרב שמאי גינזבורג משמשו של האמרי אמת מגור,שם)

14.יעקב פלט בפני יוסף "אמותה הפעם" ולכן ציפה שיוסף מחוייב בקבורתו בארץ כנען וכן שאר הצדיקים שמתו רק אחרי ששאלו את המיתה בפיהם:

אמרו במדרש (בראשית רבה צ"ו, ה') בשבילך ירדתי למצרים ובשבילך אמרתי אמותה הפעם, פירוש כשאמרתי אמותה הפעם היה כשגגה היוצאת מלפני השליט ומיתתי במצרים אם כן אתה גרמת לי ונשאתני ממצרים. עוד נאמר כמו שאמרו ז"ל (תנחומא פרשה זו ד') שאין הצדיק מת עד ששואל המיתה בפיו, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי, יצחק אמר ואברכך בטרם אמות, דוד אמר אנכי הולך בדרך כל הארץ, משה רבינו בשעה שאמר לו קח לך את יהושע ונתעלמו ממנו מעיינות החכמה שאל המיתה, וזה אמר יעקב אתה גרמת לי ששאלתי המיתה, אם כן ונשאתני

(שפתי כהן על בראשית פרק מז פסוק ל )

15.דברי יוכבד שמא לא תזכה לחופת בנה - התקיימו:

והנה נער בכה קרי ליה ילד וקרי ליה נער תנא הוא ילד וקולו כנער דברי רבי יהודה אמר לו רבי נחמיה א''כ עשיתו למשה רבינו בעל מום אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה אמרה שמא לא אזכה לחופתו

(סוטה יב, ע"ב)

שעשתה לו [אמו] חופת כו'. הזכיר הכתוב להורות שנתייאשה אמו ממנו וכדאמרינן שטפחה אביה על כו' וק"ל:

(מהרש"א על סוטה דף יב/ב )

שם שעשתה לו אמו חופת נעורים. נ"ל בס"ד כיונה בחופה זו, לעשות פועל דמיוני להמשיך לו שמירה מן אור מקיף, שהוא מסמא עיניהם של חיצונים, כן המצריים יסתמו עיניהם ולא יראוהו, אך הואיל והוציאה מפיה מילין אלו, שאמרה שמא לא אזכה לחופתו, ברית כרותה לשפתים, ולא ראתה בחופתו, כי נשא אשה במדין:

(בן יהוידע על סוטה דף יב/ב )

16.משה קיטרג על עצמו שהוא כבד פה וכבד לשון ולכן הקב"ה הוכיח לו בפרשה שבה מתבטא גם העונש על כך- איבוד הכהונה- שיש בכוחו לדבר ולצוות מכח עצמו( ולא כמו במעמד הר סיני שמשה ידבר והאלוקים יעננו בקול):

‏משה רבינו התווכח בסנה עם הקדוש ברוך הוא ואמר שאין הוא ‏מסוגל להוציא את עם ישראל, כי הוא "כבד פה וכבד לשון" (שמות, שמות ‏ד, י), ועל זה ענה לו הקדוש ברוך הוא: "מי שם פה לאדם או מי ישום ‏אלם או חרש או פיקח או עיור הלא אנכי ה'" (שם, יא). לכן המידה כנגד ‏מידה היא, שתבוא פרשה ויאמר בה בשינוי ש"אתה תצוה", אתה משה ‏רבינו שטענת שהנך כבד פה וכבד לשון, להוכיח שהכל תלוי בקדוש ‏ברוך הוא לשים פה ולשון, ובפרשת אתה תצוה הוכח שיש כביכול פה ‏ולשון למשה על ידי הקדוש ברוך הוא. כמו כן באותה פרשה הקדוש ‏ברוך הוא צרר בכנפיו של משה רבינו והודיע לו שהכהונה הגדולה ‏עוברת לאהרן אחיו. ומכיון שפרשת תצוה חלה גם בזמן שנסתלק משה ‏רבינו, אזי מיוחדת פרשת תצוה שהיא נבחרה שבה לא יוזכר שמו של ‏משה רבינו, לקיים את הענין שקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת.

(מדרש אור חדש, פרשת תצווה)

17.חנה התפללה ששמואל ינתן למקדש "עד עולם" ולכן חי חיי עולם של לוי - חמישים שנה מרגל שנתנתו למקדש:

וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְ-ה-וָ-ה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם (שמואל א א,כב)

 ואפילו בתפלה צריך אדם למעט דבריו שלא יכשל בהם. וכן אמר קהלת, אל תבהל ברוחך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ועל זה תקנו בתפלה היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל שלא יכשלו בלשונם. וחנה בתפלתה, אילו אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ולא הוסיפה, היה די לה, וכשאמרה וישב שם עד עולם, קלקלה בתפלתה. כמו שנזכר בירושלמי במסכת בכורים ובפרק בשלשה פרקים בתענית, שלא חיה שמואל אחר כך אלא חמישים שנה עולמו של לוי, כי לוי היה, וכתיב ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה, על כן לא היו שנותיו של שמואל אלא חמישים ושתים, כי הוא היה בן שתי שנים כשגמלתו ונתנתו לה' לקיים נדרה, כמו שנזכר בתענית.

(מגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק א משנה יז)

18.הקללה היא חרב פיפיות שחוזרת על המקלל פרט לחכם:

ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, מלמד שהמקלל מהתפכת עליו הקללה כיון שהיא בחנם, חוץ מתלמידי חכמים שקללתם אפילו בחנם מגעת. (לקח טוב, כי תצא)

19.מוטב להיות המקולל ולא המקלל:

א.שלמה הסכים לקבל חזרה את קללות דוד ליואב בן צרויה שהרג את אבנר בן נר ובלבד שיהרגהו:

{מלכים א ב-ל} וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דיבר יואב וכה ענני אמר ליה זיל אימא ליה תרתי לא תעביד בהאי גברא אי קטלית ליה קבול לטותיה דלטייה אבוך ואי לא שבקיה דליקו בלטותיה דלטייה אבוך {מלכים א ב-לא} ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו 

ב.כל הקללות של דוד ליואב  אכן נתקיימו בזרעו של דוד:

אמר רב יהודה אמר רב כל קללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד {שמואל ב ג-כט} אל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם 

זב מרחבעם דכתיב {מלכים א יב-יח} והמלך רחבעם התאמץ לעלות במרכבה לנוס ירושלים וכתיב {ויקרא טו-ט} וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא 

מצורע מעוזיהו דכתיב {דברי הימים ב כו-טז} ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת וכתיב {דברי הימים ב כו-יט} והצרעת זרחה במצחו 

מחזיק בפלך {נעזר במקל מחמת חולשה ברגליו}  מאסא דכתיב {מלכים א טו-כג} רק לעת זקנתו חלה את רגליו ואמר רב יהודה אמר רב שאחזו פודגרא א''ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן היכי דמי א''ל כמחט בבשר החי מנא ידע אי בעית אימא מיחש הוה חייש ביה ואיבעית אימא מרביה הוה גמיר לה ואיבעית אימא {תהילים כה-יד} סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם 

נופל בחרב מיאשיהו דכתיב {דברי הימים ב לה-כג} ויורו (המורים) למלך יאשיהו ואמר רב יהודה אמר רב שעשו כל גופו ככברה 

וחסר לחם מיכניה דכתיב {מלכים ב כה-ל} וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו {ממלך בבל ולא היה עומד כלכלית מצד עצמו}

ג.מוטב להיות המקולל ולא המקלל שהקללה חוזרת אליו:

אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי תהא לוטא ולא תהא לאטה

(סנהדרין מט,ע"א-ע"ב)

תהא לוטא ולא לטה. נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל (רש"י,שם)

ד.בגלל שיואב קיבל עונשו באופן אחר( מיתה) הקללה נותרה עומדת במקומה וחזרה אל ראש המקלל(דוד) ובאה על זרעו:

פירוש לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל. אכן ק"ק הא במכות (דף י"א ע"א) ילפינן מדוד שקללת חכם אפילו בחנם היא באה ואיך שבה על דוד קללת יואב וגם למה לא חלה על יואב ואיך קאמר רב יהודה אמר רב גופא שאמר שם במכות כן הכא דהיינו דאמרי אינשי משום דחלה על דוד הא זה ע"כ לאו משום קללת חנם היה. וי"ל דהתם איירי מקללת חנם שלא קלל החכם אלא למי שיעבור ולא עבר שום אדם דהתם ודאי לא שייך שתשוב אל ראש המקלל כיון שלא קלל לשום אדם אם לא יעבור ואם יעבור אין זה קללת חנם ואעפ"כ חלה על ראש אותו האיש שמיראת הקללה דוקא לא עבר כן היה באחיתופל דהא מקודם שקלל דוד לא אמר אבל הכא שקלל דוד את יואב על שחטא וכיון שאח"כ קבל עונש אחר א"כ הקללה במקומה עומדת רק שמעתה הוא בחנם ולכן חלה על ראש מי שקלל בחנם:

(ערוך לנר על סנהדרין דף מט/א )

20.אלישע הקפיד על השליש ולכן נרמס למוות - גם אם לא היה זה בגלל קללת חכם על חנם- יש בצדיק כח עצום שיש להיזהר ממנו:

דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מניין שכל מדותיו של הקב''ה מדה כנגד מדה שנאמר {מלכים ב ז-א} ויאמר אלישע שמעו דבר ה' [וגו'] כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל בשער שומרון וכתיב {מלכים ב ז-ב} ויען השליש אשר (המלך) נשען על ידו את איש האלהים ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל וכתיב ויהי לו כן וירמסו אותו העם בשער וימות ודילמא קללת אלישע גרמה ליה דאמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם היא באה אם כן לכתוב קרא וירמסוהו וימות מאי בשער על עסקי שער

(סנהדרין, צ ע"א- ע"ב)

 ומיהו קללת אלישע לא על חנם היתה, והכי קאמר ודילמא קללת אלישע גרמה ליה, שהרי אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם היא באה, וכל שכן שקללת חכם אם לא היתה על חנם שהיא באה, כמו קללת אלישע שלא על חנם היתה. כן נ"ל:

(באר שבע, שם)

21.כששם הספר הביא על בעליו עניות גמורה

רבי עמנואל חי ריקי זצ"ל חיבר חיבור על המשניות, דיוקים ‏ודקדוקים בדבר' קודמיו, וברוב ענוותנותו קראו בשם "דקדוקי עניות"‏ ‏ביקש וקיבל הסכמת חכמי ארץ הקודש, שהעירו על שם החיבור. לא ‏שעה לדבריהם, נטל את חסכונותיו והפליג עם אשתו ובניו להדפיס את ‏החיבור באיטליה. בדרכם נפלה הספינה בשבי שודדי ים שלקחו את כל ‏כספו ושללן את חירותם. מכרום לעבדים באיטליה, והקהילה פדתם. מצא  ‏עצמו בחוסר כל. קושש כסף להדפסת ספרו והפיק את הלקח. קרא ‏לחיבורו הנודע "הון עשיר"...

(ברוך יאמרו פרשת תצווה ע"מ שלד)

22.מוטב שלא חכם יעלה בפרשת הקללות משום קללת חכם אפילו על תנאי היא באה:

מנהגינו בשבת שיש שירה או עשרת הדברות או תוכחות או קללות שבמשנה תורה עולה החכם המרביץ תורה בקהל ואם אין מרביץ בקהל קוראין ליותר גדול שבקהל והמנהג שהחכם או אותו גדול קורא אותם, וכתוב בספר חסידים סימן תשס"ו שהראשונים היו קוראין עם הארץ לתוכחה שלא יהיה אדם חשוב ויתקיימו דבריו והוא אומר ומקללך אאור ואף על פי כן לא יתכן לכל מי שיקרא שליח צבור שימנע מלעמוד שנאמר ואל תקוץ בתוכחתו עכ"ד, ולפי דרכו נראה לי שאין לקרות חכם בתוכחות וקללות משום דקיימא לן קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. כנסת הגדולה שם. והמנהג עכשיו לקרות החזן התוכחות והוא יהיה גם כן העולה:

(כף החיים על או"ח סימן רפב )

סיום:הטעם להעלמת שם משה בפרשת תצווה- בשל מוצא פיו- שהוא גם קללת חכם וגם קללת עצמו

ובפרק אלו הגולין (מכות י"א ע"א) אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם באה. גם דבר זה מורה על מדריגת תלמיד חכם. ופירוש דבר זה כי הקללה הוא מצד ההעדר הדבק במקבל ולכך מקבל קללה, וכאשר עשה לו דבר שאינו ראוי לעשות, ודבר זה נקרא חסרון מי שעשה דבר רע כי כל רע הוא חסרון והעדר, לכן דבק בו הקללה בשביל שעשה לו דבר. אבל קללת תלמיד חכם אפילו בחנם באה, כי שאר בני אדם נחשבים חסרים בערך מעלת תלמידי חכמים, ולפיכך אל החסר יבא החסרון וקללה ומוכן ההדיוט שהוא בעל החסרון בערך תלמיד חכם לקבל קללה וחסרון מן אשר הוא יותר במעלה שנחשב אצלו חסר וזה דבר מבואר

(ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק יב )

דברי הקללה של החכם תופסים כי בתת מודע יש קטרוג כלשהו כלפי המתקלל:

בדרך זו אפשר להבין עוד מאמר קשה הבנה, "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (ברכות נ"ו). כי יש לומר שאילולא היה בלבו של החכם משהו נגד האיש ההוא לא היה יכול בשום אופן להוציא מפיו דבר כזה אפילו על תנאי. וכן מה שאמרו ז"ל קללת חכם אפילו בחנם היא באה (מכות י"א), פירושו שבמעשה זה הוא בחנם, אבל יש הצדקה לקללה מצד מעשה אחר, כענין אחיתופל המובא שם. ופעולת הקללה היא, שבמדה וקיום המקולל תלוי בזכות החכם, אם החכם בעומק לבו אינו חפץ בו, יוכל הלה לאבד זכותו, ואף עם החכם לא התכוון לזה מדעתו, כלפי שמיא גליא, ומתחשבים ברגשותיו הסמויות שאינן נגלות אפילו לעצמו, ומה שהיה יכול להוציא מפיו דבר כנגדו מגלה את צפוני לבו. (מכתב מאליהו חלק ד עמוד רכב)

*חלק  מהמקורות הם ע"פ שיעורו של הרב רוזנבלום שליט"א על פרשת תצווה שנת תשעט

______________________________________________________________________

https://olamot.net/sites/default/files/pdf/279.pdf

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם: אֶחָד - מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ. הַשֵּׁנִי - מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵרוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת. הַשְּׁלִישִׁי - מִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּטֶרֶם שֶׁמַּגִּיעִים יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁה דְסִדְרָא, שֶׁגּוֹרֵם לְאֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם לְהִדָּלֵק בָּאֵשׁ הַזּוֹ טֶרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם

(הקדמת הזוהר יד, ע"ב)

קללתו של משה:
על שם שאמר (שמות לב,לב) : "מחה ני נא מספרך אשר כתבת" כי קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא,א).
(פירוש הטור,ד"ה: "ואתה תצווה")