לרפואת שני בת אורלי
פתיחה: מדוע לא כתבה התורה במפורש את איסור ברכת ה'?
וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת:(שמות כא,יז)
אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:(שמות כב,כז)
אלהים לא תקלל. הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דיין (סנהדרין סו.): (רש"י,שם)
(נח"י) סנהדרין ס"ו ר"י סבר אלהים חול ואזהרה לדיין ור"מ סבר אלהים קודש ואזהרה לברכת השם ובין למען דאמר חול ובין למאן דאמר קודש גמרינן תרווייהו מדלא כתיב לא תקל ופירש"י תקלל שתי קללות במשמע ואלהים שתי לשונות יש בו הלכך דרשינן תקלל אתרווייהו ע"ש: (שפתי חכמים,שם)לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה:(ויקרא יט,יד)
כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ (ויקרא כ,ט)
את אביו ואת אמו- לרבות את השכינה הקדושה שנקראת אבא ואמא (כמבואר בזוהר הקדוש בראשית כו ע"א)(חמישה חומשי תורה עם ביאור כל אתין שבתורה הוצאת מוסד הרב קוק,שם)
הקדמה: סוגי הפעלים לקללה ושורש כל הקללות
1.קלל מלשון הורדה במשקלו,מעמדו וכבודו של המקולל:
לא תקלל - קלל הוא היפוכו של כבד, רב משקל ומכובד, ונראה שקלל מתייחס בראש ובראשונה אל משקלו של אדם, דהיינו אל השפעתו ומעמדו החיצוני, ופירושו לרצות שמישהו יעשה קל בעיני הבריות ויפסיד את משקלו. כנגד זה ארר קרוב לערר, להעשות בודד ועקר ויבש, וכן חרר, להישרף, פירושו לרצות שכלייה ואבדון יחולו על ראש אדם. המקלל שופט אינו מתגרה באישיותו אלא במשרתו, ואלו הנשיא דוקר את עיני המקלל ביתרון עושרו וכבודו האישי, לפיכך נאמר לא תקלל ביחס לשופט, ולא תאר ביחס לנשיא. קללת השופט שלוחה אליו מתוך קשיות עורף ועיקשות לב, ואילו מארת הנשיא מתוך קנאה. (רש"ר, הירש, שמות כב כז)
2.קללה היא דיבור המילים, אררה היא הנזק בפועל:
אלהים לא תקלל - יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה מציינת הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר,
וארר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו, והוא הפך הברכה, ולכן אמר "ומקללך אאר", שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך, ואני אאור אותם בפועל.
ובסנהדרין (ס"ו) דעת ר"ע שאלקים קדש, ודעת ר"י שהוא חול, ואמר שם שלמאן דאמר אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמאן דאמר אלקים קדש ידעינן קללת דיין ממה שאמר תקלל ולא אמר לא תקל... (מלבי"ם, שמות כב כז)
3.קללות מאת ה' תמיד בלשון ארור ומאת אדם אל ה' בלשון קלל:
ארה לי - ארור מציין הרושם שעושה על ידי הקללה, שפועל מארה וגרעון וחסרון בכח גופו או בקנינו, אבל קלל או נקב אינו מציין את הרושם שיעשה במקולל רק את דבור הקללה בלבד, ועל כן הקללות היוצאות מאת ה' יבואו תמיד בלשון ארור כי הם עושים רושם ומארה במקולל, ולא נמצא לשון קללה מה' רק פעם אחת, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה.
אבל אשר יהיה מאדם אל האלקים לא בא לשון ארור בשום פעם רק בא "כי יקלל אלקיו", שמקלל מציין דבור הקללה והבזיון הנקשר עמה.
(מלבי"ם, במדבר כב ו)
4.נוקב הכוונה לקללה בציבור( כמו לקב אויבי לקחתיך):
והנוקב מציין שמפרש את הקללה בפרהסיא ומזכיר את שם המקולל...
והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או על ידי עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וזה שאמרו שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה... (מלבי"ם, במדבר כב ו)
5.שורש הקללות בעולם- האכילה מעץ הדעת:
בפסוק כי ברוך הוא... והענין כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון, שכתוב ארורה האדמה בעבורך, כי קודם החטא לא היה נמצא כלל הקללה, רק על ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע נתערב הרע בכל דבר, ולכן נמצא ארור בעולם, ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובת, ומכח זה היה בלעם מקלל למי שרצה, כמו שאמרו חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס, וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב... (שפת אמת, בלק תרס"ג)
חלק א: יסודות מצוות איסור ברכת השם
1.שורשי האיסור:
א.קללת השם מורידה את האדם למדרגה פחותה מבהמה ושרץ:
ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפץ בטובתינו. וכל דבור ודבור הגורם מניעת הטובה ממנו יבא כנגד חפצו ברוך הוא.
ב.בשלב החקירה נזהרים מלהזכיר השם בו נקב אבל כשנגמר הדין מבקשים מהעדים לשחזר:
מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את השם המיחד שהוא (יו''ד ה''א וי''ו ה''א) או של (אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד) כדעת קצת מפרשים (רמב''ם ע''ז ב ז) ומה שאמרו (סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי יכה יוסי את יוסי, נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כלם אומרין כן.
ג.המגדף בשם עבודה זרה לא נסקל אלא קנאים פוגעים בו כי סוף כל סוף הבין שאומר דברי הבל:
ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף השם בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה.
ד.מי ששומע ברכת השם מישראל צריך לקרוע בגדיו:
ומה שאמרו שכל השומע ברכת השם מפי ישראל חיב לקרע. אבל השומע מן הגוי, אינו חיב לקרע, ולא קרעו (סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משמד היה. וכל העדים והדינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבארים בסנהדרין פרק ז.
ה.העונש הוא סקילה ובזמננו חרם:
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך השם בענין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. (בטור בחו''ה סי' תכה).
2.המגדף עשה מעשה שאין היצר מסית עליו ולכן סומכים ידהם עליו:
והוי יודע שאין בכל חייבי מיתות בית דין שהיו סומכים ידיהם עליו ואומרים לו "אתה גרמת לעצמך" זולת המגדף. ונ"ל בטעמו של דבר כי בכל העבירות היצר מסטין את האדם וכופהו לעבור לשום הנאה או תכלית. אבל עבירה זו אין בה לא הנאה ולא תועלת ולא שום תכלית. ולכן היו סומכין את ידיהם עליו ואומרים לו "דמך בראשך שאתה גרמת לעצמך" ולא אחר.
(מצודת דוד להרדב"ז - מצוה כו )
3.המגדף נחשב כמו עובד ע"ז ולכן נסקל:
...ושקל אותו הכתוב לעובד ע"ז. שנאמר "והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ד' הוא מגדף". ולפיכך תולין אותו כעובד ע"ז
(מצודת דוד להרדב"ז - מצוה כו )
4.העבירות החמורות ביותר שעונשם סקילה שהיא החמורה ב-4 מיתות בית דין- המגדף והעובד ע"ז:
המדרגה השמינית ארבע מיתות בית דין. והן: סקילה, שריפה, הרג וחנק. והסקילה חמורה מן השריפה, והשריפה מן ההרג שהוא בסייף, וההרג מן החנק. ומן העבירות שהן בסקילה: הבא על אשת אביו, ועל הכלה, ועל הזכר, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה ומאורסה, והמסית, והמכשף, ובן סורר ומורה, וחמורים מכלם - המגדף והעובד עבודה זרה:
(ספר שערי תשובה -רבנו יונה- שער שלישי אות קכו )
4.ברכת השם בתנ"ך- לא נכתב אף פעם לשון קללה :
א.נבות היזרעאלי והעלילה שהעליל עליו אחאב כדי לגזול את כרמו:
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת:(מלכים א כא יב)
ברך נבות. חילוף של קללה, ותרגום: גדיף נבות קדם ה' ומלכא לט: (רש"י,שם)
ב.עצת אשת איוב שתאפשר לו למות:
וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת:(איוב ב,ט)
עודך. עדיין אתה מחזיק בתמימתך וכאלו אמרה אל תחזיק עוד אלא ברך את ה' ובעון זה תמות מיד והנה טובה לך משתחיה ביסורים מכאיבים כאלה : (מצודת דוד
ברך. לשון כנוי כלפי מעלה : (מצודת ציון)
5.ברכת השם היא איסור גם לגויים מתוך 7 מצוות בני נח :
עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן. עַל עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם. וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת. וְעַל הַגֵּזֶל. וְעַל הַדִּינִים. אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן. מִכְּלַל דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה. הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט-ד) 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ'....
בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בַּשֵּׁם הַמְיֻחָד. בֵּין שֶׁבֵּרֵךְ בְּכִנּוּי בְּכָל לָשׁוֹן חַיָּב. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל:
(ספר משפטים הלכות מלכים פרק ט א-ג)
6.המקלל נסקל ולאחר מכן נתלה למען פרסום הדבר הנבזה שעשה:
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה (דברים כא ,כב-כג)
ותלית אתו. "אמרו רבותינו (סנהדרין מא א): "כל הנסקלין - נתלין". וזה שנאמר "כי קללת אלהים תלוי" - זלזולו של מלך, שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של מלך, וישראל בניו הם. משל לשני אחים דומים זה לזה וכו'", לשון רש"י.
ו"כל הנסקלים נתלין" דברי יחיד הם, והלכה כדברי חכמים (שם) שאינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה. וזה טעם (דברים כא כג): "כי קללת אלהים תלוי", שיאמרו, מפני מה זה תלוי? - מפני שבירך את השם או שעבד עבודה זרה פלונית בכך וכך עבודה, וכך וכך אות ומופת ראה בה. והסיפור בה ובעבודתה ייקרא קללה.
(רמב"ן,שם)
חלק ב: פרשת המקלל
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ יִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָֹ-ה: (פ) וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יְ-ה-וָֹ-ה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת מֹשֶׁה
(ויקרא כד,י-כג)
1.זהותו של המקלל- בן האיש המצרי שהרגו משה והאישה הישראלית- שלומית בת דברי אשת דתן אחות אבירם:
ויצא בן אשה ישראלית. (ת"כ) מהיכן יצא, ... ומתניתא אמרה (ת"כ פרשתא יד, א.), מבית דינו של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב.) כתיב, נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב עמד וגדף:
בן איש מצרי. הוא המצרי שהרגו משה: (רש"י,שם)
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מָה רָאָה, אָמַר רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, אֶחָד שֶׁלֹא שִׁנּוּ שְׁמוֹתָם [כמו שכתוב בשיר השירים רבה, ובויקרא רבה פרשה לב]. וּמִנַיִן שֶׁלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֶרְוָה, שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, י יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי וגו'. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נוֹגְשִׂים הָיוּ מִן הַמִּצְרִיִּים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, נוֹגֵשׂ מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה שׁוֹטְרִים. שׁוֹטֵר מְמֻנֶּה עַל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְהָיוּ הַנּוֹגְשִׂים הוֹלְכִים לְבָתֵּי הַשּׁוֹטְרִים בָּהַשְׁכָּמָה לְהוֹצִיאָן לִמְלַאכְתָּן לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, פַּעַם אַחַת הָלַךְ נוֹגֵשׂ מִצְרִי אֵצֶל שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל וְנָתַן עֵינָיו בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר בְּלִי מוּם, עָמַד לִשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְחָזַר הַמִּצְרִי וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ וְהָיְתָה סְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעֲלָהּ וְנִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ, חָזַר בַּעֲלָהּ וּמָצָא הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ שָׁאַל אוֹתָהּ שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ, אָמְרָה לוֹ הֵן, וּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאַתָּה הוּא, כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בּוֹ הֶחֱזִירוֹ לַעֲבוֹדַת הַפֶּרֶךְ וְהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. וְהָיָה משֶׁה רוֹאֶה אוֹתוֹ וּמַבִּיט בּוֹ וְרָאָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מַה שֶּׁעָשָׂה בַּבַּיִת, וְרָאָה מַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ בַּשָֹּׂדֶה, אָמַר וַדַּאי זֶה חַיָּב מִיתָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא כד, כא): וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבָּא עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל דָּתָן, עַל כָּךְ חַיָּב הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ, י): מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וגו', רָאָה מֶה עָשָׂה לוֹ בַּבַּיִת וּמֶה עָשָׂה לוֹ בַּשָֹּׂדֶה.
(שמות רבה א כח)
בתוך בני ישראל. מלמד שנתגייר: (רש"י,שם)
2.על מה רב המקלל ?
וינצו במחנה. על עסקי המחנה: ואיש הישראלי. זה שכנגדו שמיחה בו (ט) מטע אהלו:
(רש"י,שם)
3.מיהו בן הישראלית ומדוע לא פורש שמו ?
א.אחיו למחצה של המקלל בנה של שלומית בת דברי מדתן:
ואיש הישראלי מדכתיב הישראלי בה"א הדעת משמע שהיה ידוע מי הוא ויוכל להיות כי לאשה הזאת היה בן אחר מאיש ישראלי וזהו הישראלי שהיה ג"כ בן האשה ואולי באו למריבה על עסקי יחס וירושה כמו שמצינו ביפתח שאמרו לו שופטים י"א ב' לא תנחל בבית אבינו כי כן אשה אחרת אתה (מנחה בלולה,שם)
וינצו במחנה. יש לשאול אם היו שניהם מריבים זה עם זה למה זה יברך את השם על זאת, היה ראוי לו להתרעם על משה או שיכנו ויהרגנו. אבל יתכן לומר כי איש הישראלי סיפר לו ענין אביו הנהרג והזכיר לו היאך היתה מיתתו כי משה הרגו בשם המפורש, ולפיכך ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, כלומר את השם ששמע בסיני פירש וקלל. ולפיכך נסמכה פרשת מקלל לפרשת בהר סיני, ולפי שלא רצה לבוא אל אהל מועד לפיכך ויביאו אותו אל משה, ולזה לא אמר אל משה ואל כל העדה כמו שנאמר במקושש:
(רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י )
ב.אחיו למחצה של המקלל מצד אביהם המשותף- דתן והזכיר את הורתו של המקלל שלא בקדושה מהזנות של אימו ועורר זעמו של המקלל עליו עד שקיללו בשם המפורש:
בֹּא רְאֵה, כָּתוּב וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. הַפָּסוּק הַזֶּה הֲרֵי בֵּאַרְנוּ, אֲבָל זֶה בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁל אָבִיו, בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית הָיָה. וְכֵיוָן שֶׁבָּא עָלֶיהָ אוֹתוֹ הַמִּצְרִי, בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, שָׁב לְבֵיתוֹ וְיָדַע אֶת הַדָּבָר, נִפְרַד מִמֶּנָּה וְלֹא בָא עָלֶיהָ. וְנָשָׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוֹלִיד אֶת זֶה, וְנִקְרָא אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וְהָאַחֵר בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית. אִם הֵם רָבוּ כָּאן יַחַד, מָה רוֹצֶה כָּאן הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ? וְלָמָּה קִלֵּל אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ?
אֶלָּא, אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי אָמַר הַדָּבָר מֵאִמּוֹ מִתּוֹךְ קְטָטָה. מִיָּד - וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית....
(זוהר מתורגם ויקרא קו ע"א)
ג.לא נזכר שמו שלא יזכר לדיראון עולם שהוא שגרם למקלל לנקוב בשם ה':
ואיש הישראלי. טעם שלא הוזכר שמו, אולי שלא רצה להזכירו משום שעל ידו היה הדבר שנקב בן הישראלית את השם ומגלגלין וכו', ואין הקדוש ברוך הוא חפץ לגנות אדם, ומה גם בתורה שנשאר הרושם לעולם ועד:(אור החיים,שם)
3.מה היה מהות הקללה? הפיכת אחד לאחר ולכן נקרא נקיבה שנקב באות ד והפכה ל-ר:
מִיָּד - וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ{מלכים ב יב י} . סוֹד הַדָּבָר - נָטַל ה' שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ וְקִלֵּל, לְהָגֵן עַל אִמּוֹ. וְזוֹהִי נְקִיבָה, שֶׁהוּא נָקַב וּפֵרַשׁ אֶת הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ
(זוהר מתורגם ויקרא קו ע"א)
הנה ידעת כי צורת האותר קרובה מאוד לצורת האות ד ואין בינהם אלא נקודה דקה קטנה ךמעלה במקצוע האות ובאותה נקודה תלוייה חיי נשמת האדם והצלחתו ותכליתו והם חיי העולם הבא והוא סוד אחד שאם חם ושלום תתחלף לו ד' של אחד בהאות ר נמצא מחריב את העולם ומאבד את נפשו ונותן כח ל'אל אחר" וזהו סוד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ היינו באות ד', וזה סוד וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִי את השם שנקב חור בדל"ת ועשאהו אח"ר שהפך ד' של אחד לר', ועל כן תמצא בצינור היסוד צורת ר אם עולה האדם דרך ישרה דרך הצינור הזה ומחבר המלכה עם
המלך באות שביעי שבת אזי הוא אחד ושמו אחד בסוד שם יאהדונה"י. ואם חס ושלום טועה מדרך השכל ודרך הטוב ומושך אל המדה הזאת מצד אחר שהוא הרע אז הוא נותן כח לאל אחר ואין לך עבודה זרה גדולה מזו, והיא היא ברכת השם ואיבד את נפשו ואת עולמו ברגע אחד ובנקודה קטנה רחמנא ליצלן.
(מגן דוד,שם)
4.מדוע לא נאמר מלכתחילה שם אימו? כי ברגע שנקב בשם ה' הוא גם נקב בדבר שהיה סתום וחסוי וזהו שמה של אימו והמעשה שעשתה:
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם. מַה זֶּה וַיִּקֹּב? רַבִּי אַבָּא אָמַר, וַיִּקֹּב וַדַּאי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב) וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ, נָקַב אֶת מַה שֶּׁהָיָה סָתוּם. וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי, עַד כָּאן נִסְתַּר הַשֵּׁם שֶׁל אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב וַיִּקֹּב, נָקַב אֶת שֵׁם אִמּוֹ.
(זוהר מתורגם ויקרא קו ע"א)
5.אמו של המגדף שלומית הדברנית עם שם "נתינת ה-שלום" וזהו השורש למעשה בנה:
ושם אמו שלומית בת דברי. שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו לומר, שהיא לבדה היתה זונה: שלמית. דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל: בת דברי. דברנית היתה, מדברת עם כל אדם לפיכך קלקלה:
(רש"י,שם)
אם ככה אותו 'המקלל', נתגדל ונתחנך בזלזול בשם ה' שראה אצל אמו, שהיתה אומרת שלום לכל. ואמירת שלום לכל, מגיעה לכלל הגדרה של פטפוט , ופטפוט בדבר קדוש כזה, יש לו גדר חירוף וגידוף. וזה הביאו לידי קללה מפורשת ! לכן הדגישה התורה {ויקרא כד, יא} וַיִּ קֹּב בֶּ ן הָ אִ שָּׁ ה הַ יִּ שְׂ רְ אֵ לִ ית אֶ ת הַ שֵּׁ ם וַיְקַ לֵּל ... וְ שֵׁ ם אִ מּוֹ שְׁ מִ ית בַּ ת דִּ בְ רִ י לְ מַ טֵּ ה . דָ ן וכל זה כדי לגלות לנו מנין נבעו שורשיו של אותו בן. אם ככה מובן, אם האמא מזלזלת בשם ה' (שנקרא 'שלום'), אז הבן כבר מגדף !
(הרב רוזנבלום, פרשת אמור , תשעא)
6.לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְ-ה-וָֹ-ה- לכאורה ידעו שעונשו במיתה כבר מפרשת משפטים- אלא שלא ירננו לשונות שמשה סוגר חשבונות עם בן האיש המצרי שבגללו ברח ממצרים לכן רצה שהדבר יצא מפי ה':
על כן אמר משה גם שיהיה אפשר להוציא משפט מות האיש הזה מתוך התורה, הלא זאת דברנית, והלא תאמר הנה זה משה האיש הרג את אביו, והנה עתה יבקש להרוג את בנו, ומה גם כי נסתכן על ידו. על כן מה עשה הניחו במשמר לפרוש להם על פי ה', לפרוש להם לישראל על פי ה', שיפרש הוא יתברך משפטו ודינו, ולא יאמר הוא משפטו מפחד לשון הדוברים על צדיק עתק. ומה גם על דבר האשה כי דברנית היתה כמדובר. ובזה יתכן אומרו לפרוש להם על פי ה', ולא אמר לראות מה יצוה ה' כי אם לפרוש להם, כלומר כי גם שיהיה אפשר להוציא משפטו מפורש מתוך מה שלמד, רצה לפרוש להם על פי ה' ולא על פי עצמו מריב לשונות. ובזה גם כן יתכן מה שהפסיק בשם אמו בין ההבאה אל משה להנחה במשמר, על כי היא מכלל הסבה כמדובר:
(פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על ויקרא - פרק כד פסוק יא-יב )
7. המגדף נתגלגל ביש"ו ימח שמו וזכרו שנקב את שם ה' המפורש:
א.יש"ו נולד בחודש השייך לשבט דן:
כותב האר"י הקדוש – חודש טבת הוא החודש הקשור לשבט דן. כתוב בשולחן ערוך – ביום ט' בטבת מתענים, כי זה היום שבו נולד ימח שמו וזכרו . אם ככה יש"ו נולד בחודש הזה, שמיוחס לשבט דן.
ב.שצו של יש"ו רמוז במפרשת המגדף:
(ה) באחיזת הנביא בן אמתי בביטולו להידוע וכו': ותוכן כוונתו כי ידוע מדברי המקובלים שהנביא יונה בן אמתי הוא המבטל קליפת קין שהוא האיש הרומז בראשי תיבות "ונוקב שם יהו"ה", והוא קליפת עורב (פירוש דן ידין על ספר קרניים מאמר ג)
ג.גלגולו של המגדף הוא יש"ו שהיה הוגה את השם באותיותיו:
וראיתי בחלום כי איש המצרי הזה נתגלגל אח"כ בשמשון בן מנוח ואח"כ בנוצרי שהיה הוגה את השם באותיותיו תאמר על עצמו "ומצרים קראתי לבני" (הושע יא א) על שעיקרו היה בן איש מצרי וגם הו היה בן אשה זונה ולכן גם הוא וגם שמשון שניהם לא מתו מיתת עצמם
(מנחת יהודה לרב יהודה פתיה זצ"ל פרשת אמור)
8.מוסר השכל מפרשת המקלל:
א.מי שמגדף את ה' הורתו בפגם מהוריו:
ואני שואל בכאן, למה הוצרכה תורה בסיפור המעשה הזה שאירע להם במדבר, והיה ראוי להסתיר הענין לכבוד השם ולא לגלותו כלל, רק שיודיע הדין לישראל בכלל ויאמר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, ונוקב שם ה' מות יומת, כי גם בני נח הם מוזהרין על ברכת השם ואין צריך לומר ישראל. ונראה לומר כי כוונת התורה בסיפור המעשה הזה לשתי תועליות, האחת להודיענו שאין אחד מישראל נכשל בחטא עצום כזה כי אם הפושע הרשע המוחלט אשר הוא בעיקר תולדתו פגום מצד אביו ואמו,
ב.יש לדקדק בברכות בשם ה' כמו שלהבדיל דדקדק המקלל בנקובו את שם ה':
והשנית כי מכאן יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם, שהרי המקלל בתחילה פירש את ה' באותיותיו ואחר כך קללו, זהו שאמר ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה, וכן כנגדו לענין הברכה והשכר צריך המברך כשהוא מברך את ה' שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה' ובמה שהן מורות ולכוון בהם במחשבתו, ואחר כך יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם ויחיה חיי עד.
(רבנו בחיי על ויקרא פרק כד פסוק י )
חלק ג: המקלל את הוריו
1.הלכות מקלל אביו ואימו- קללה שיש בה חוסר מוחלט של הכרת הטוב:
א.קללה בשם המיוחד:
המקלל אביו ואמו נסקל שנאמר (ויקרא כ-ט) ''אביו ואמו קלל דמיו בו''. ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל. וצריך עדים והתראה כשאר כל מחוייבי מיתות בית דין. ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום והאנדרוגינוס. והוא שיהיו גדולים שהגיעו לכלל העונשין:
אינו חייב סקילה עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדין. אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה. ולוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל:
וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי זה כמקלל אחד משאר הקהל:
אזהרה של מקלל אביו ואמו מנין. עונש שמענו בפירוש אבל האזהרה הרי היא בכלל לא תקלל חרש. הואיל והוא מוזהר שלא לקלל אדם מישראל הרי אביו בכלל ישראל:
(ספר משפטים הלכות ממרים פרק ה, א-ד)
ב.קללה חמורה מהכאה וחייבים עליה אף לאחר מות האב:
כבר היו חכמים יושבים ובא אחד ושאל, אם הבן מכה את אביו לאחר מותו פטור, ואם מקללו חייב, אם מת האב ועושה בו חבורה ודם יוצא אמאי אינו חייב, מאי שנא אם בעבור ביזוי שמקללו גם זה ביזוי שמכהו לאחר מותו. א"ל כי מועלת הקללה שיש היזק לאב לנשמתו, מה שאינו כן בהכאה. (ספר חסידים, תקעו)
2.אפילו אדם וחווה לא נתקללו ע"י ה' אלא רק האדמה והנחש:
והענין הוא שהברכה היא הפך הקללה, ובקללת אדם וחוה לא מצינו לשון ארור דכיון שנאמרה להם ברכה ביחוד שנאמר "ויברך אותם אלקים", לא נאמר בהם קללה, וכמו שלא נתברכו החיות מפני הנחש שעתיד לקללה, שלא יהיה הוא בכל ברכה, וכל שכן באדם שנאמרה להם ברכה ביחוד. וכשנאמר לשון קללה נאמר רק "ארורה האדמה בעבורך" וגו', והיינו שמקודם היו כל האכילות מסטרא דעץ החיים, וכל מה שהיה אוכל היה טועם בהם טעם עץ החיים, וכמו שנאמר "ועץ החיים בתוך הגן", ואחר שטעם מעץ הדעת טוב ורע אז נעשה ערבוב וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה...
(פרי צדיק נשא י)
סיום: אין ציון ישיר וברור של ברכת ה' כי מצד ה' אין הקללה תופסת כלל אלא היא רק מצד גנות לאדם המגדף
ועל דרך הסוד כל העבירות כולם עושה קצת רושם למעלה. אבל עבירה זו אינה עושה רושם למעלה כי במקור הברכה לא שייך קללה. ולא חייבו מיתה אלא על שם המפורש וזה שאומרים "אתה גרמת לעצמך לבדך ואתה תשא" והבן זה. ודע כי המברך הוציא עצמו מן כלל הנבראים שכולם מהללים ומפארים את שם כבודו, אפילו הצומח דכתיב "אז ירננו עצי היער". ואפילו הדומם דכתיב "מכנף הארץ זמירות שמענו". וכבר ידעת כי הלשון נברא להלל ולפאר ולקדש את שמו ית' והוא מובחר איבריו של אדם. כנגדו למעלה "ברית הלשון המכריע בנתיים" כדאיתא בספר יצירה וזה הפך הקערה על פיה
(מצודת דוד להרדב"ז - מצוה כו )
__________________________________________________________________________
2.המקלל את עצמו:
א.המקלל עצמו גורם רעה לעצמו ומביא עליו קטרוד ומלאכי חבלה שיביאו לכדי מימש את קללתו:
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם: אֶחָד - מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ. הַשֵּׁנִי - מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵרוּרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּזַּיִת. הַשְּׁלִישִׁי - מִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּטֶרֶם שֶׁמַּגִּיעִים יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁה דְסִדְרָא, שֶׁגּוֹרֵם לְאֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם לְהִדָּלֵק בָּאֵשׁ הַזּוֹ טֶרֶם שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּם
(הקדמת הזוהר יד, ע"ב)
שפותח פתח לשטן לקטרג במה שאעמר הוא על עצמו וכל כוחו של המקטרג אינו אלא מתוך דיבורו הרע שקלל את עצמו ובזה כבר מסר את נפשו אל השטן והשליטו עליו והוא חרץ משפט עצמו (רמ"ק, ע"פ זוהר הקדוש המאור המבואר,שם)
וּבְשָׁעָה שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹתוֹ הָאָדָם, מְמֻנֶּה זֶה, וְשִׁבְעִים אֲחֵרִים שֶׁמְּמֻנִּים תַּחְתָּיו, נוֹטְלִים אוֹתוֹ דִּבּוּר וְאוֹמְרִים אָמֵן, וּמַעֲלִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה וְדָנִים אוֹתָהּ, וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו עַד שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ אוֹתוֹ דִּבּוּר.
(זוהר פנחס רמז ע"א)
ב.מקלל עצמו עובר על 2 לאוים מהתורה:
במקלל לעצמו נכפל לאו בתורה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד, וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והשמר הוי לא תעשה, ואמרו בזוהר דכמה אלפים ורבבות מלאכים רעים עונים אחר קללתו אמן כדי לקיימה, לכן כל איש יחרד. (ספר חרדים, פרק ד מצות לא תעשה מן התורה התלויות בפה)
ג.בכלל איסור קללת עצמו גם קללת אשתו:
עוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כחות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה חס ושלום, והוא מאותן שגורמין רעה לעצמן כדפירש בזהר שדוד מפני שאמר בן מות האיש וכו' תפש עליו דומה, ואלמלא הקב"ה שעזרו היה נופל בידי דומה, כמו שכתב דוד המלך ע"ה לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן... וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו, ונראה לומר שאזהרה לכל בחינות אלו הוא מפסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהן תפיסה לרע שהוא סמאל, וכאשר ישמור לשונו יזכה אל החיים ואל הטוב... (של"ה, שער האותיות אות ש')
ד.משה לא נכנס לארץ בגלל שקלל עצמו:
ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, איתא בזוהר אמר בלשון נקיבה לפי שהיה מתגבר כח הדין והתחיל לשלוט המיתה בעולם, שעליה נאמר רגליה יורדות מות, ולכן אמר משה הרגני נא הרוג, מיד ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש וגו', אמר הקב"ה אתה מבקש מיתה בכל פעם, הנה אצלתי מן הרוח וגו', ואז ידע משה שהוא ימות ולא יכנוס לארץ, שהרי אלדד ומידד ניבאו על זה. ומכאן למדנו שלא יקלל אדם את עצמו, שהרי כמה מלאכי ממונים ממתינים על זה, וכן כאן משה לא בא לידי ענין זה אלא על ידי שקילל את עצמו,
ולכן במלאכת המשכן לא הוזכר משה כאשר הוזכר אהרן והנשיאים לחנכת המזבח, לפי שאמר "ואם אין מחני נא מספרך", נענש בזה שלא הוזכר בפרשת המשכן. וכן דוד המלך ע"ה אמר על זה "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי", בעוד שאותו ממונה הממתין לענות אמן על קללת עצמו עומד לנגדי להרע לי אשים מחסום לפי שלא לקלל את עצמי... (של"ה,תורה שבכתב בהעלותך)
3.קללת חכם:
א.חומרת כל קללה שיוצאת מפי החכם:
כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף כֵּן קִלְלַת חִנָּם לא [לוֹ] תָבֹא(משלי כו,ב)
ר' יוסי אמר, כתוב קללת חנם לא תבא, ובארוהו, לו עם ו', (דהיינו כמו שהיה כתוב, קללת חנם לו תבא, להורות) שאם קללת צדיק הוא אפילו שלא נתכוון כלל לקלל, כיון שיצאה הקללה מפיו מקבל אותה היצר הרע, ומקטרג עמה בשעת הסכנה.
יעקב אמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה, ואף על פי שהוא לא ידע (שרחל גנבתם) קבל הדבר אותו השטן הנמצא תמיד אצל בני אדם, (ובשעת הסכנה קטרג עליו), ועל כן למדנו לעולם לא יפתח אדם פה לשטן, משום שלוקח אותה המלה ומקטרג עמה למעלה ולמטה, וכל שכן אם המלה יצאה מפה של חכם או צדיק ועל שנים אלו נענשה רחל, א' משום שאחר לשלם את נדרו, ב', משום הקללה שהוציא מפיו. (זוהר בראשית קצו)
ב.קללת חכם אפילו על תנאי היא מתקיימת:
...והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא... אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו בחנם היא באה, מנלן, מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא, אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי, אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו... ואפילו הכי כתיב ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את החמור ויקם וילך אל ביתו אל עירו ויצו אל ביתו ויחנק וכו'. א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, מנלן, מעלי, דקאמר ליה עלי לשמואל כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר, ואף על גב דכתיב ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו, ואפילו הכי כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'. (מכות יא א)
ג.הקללה היא חרב פיפיותשחזורת על המקלל פרט לחכם:
ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, מלמד שהמקלל מהתפכת עליו הקללה כיון שהיא בחנם, חוץ מתלמידי חכמים שקללתם אפילו בחנם מגעת. (לקח טוב, כי תצא)
ד.דברי הקללה של החכם תופסים כי בתת מודע יש קטרוג כלשהו כלפי המתקלל:
בדרך זו אפשר להבין עוד מאמר קשה הבנה, "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה" (ברכות נ"ו). כי יש לומר שאילולא היה בלבו של החכם משהו נגד האיש ההוא לא היה יכול בשום אופן להוציא מפיו דבר כזה אפילו על תנאי. וכן מה שאמרו ז"ל קללת חכם אפילו בחנם היא באה (מכות י"א), פירושו שבמעשה זה הוא בחנם, אבל יש הצדקה לקללה מצד מעשה אחר, כענין אחיתופל המובא שם. ופעולת הקללה היא, שבמדה וקיום המקולל תלוי בזכות החכם, אם החכם בעומק לבו אינו חפץ בו, יוכל הלה לאבד זכותו, ואף עם החכם לא התכוון לזה מדעתו, כלפי שמיא גליא, ומתחשבים ברגשותיו הסמויות שאינן נגלות אפילו לעצמו, ומה שהיה יכול להוציא מפיו דבר כנגדו מגלה את צפוני לבו. (מכתב מאליהו חלק ד עמוד רכב)
3.א-להים לא תקלל:
אלהים לא תקלל - הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין. (רש"י,שם)
אלקים לא תקלל - אף על פי שתחשוב שהטה הדיין את דינך לא תקללהו, שאין אדם רואה חובה לעצמו. ונשיא בעמך - כאמרו ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב. (ספורנו,שם)
לא תלין פעולת שכיר - וסמיך ליה לא תקלל, כי אף אם ילין שכרך אל תקללהו אלא תתבעהו בבית דין. (אברבנאל, ויקרא יט טו)
3.לא תקלל חרש:
לא תקלל חרש, אין לי אלא חרש, מניין לרבות כל אדם, תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. (ספרא קדושים פרשה ב)
ר' חייא פתח ואמר אחריו המקרא לא תקלל חרש ולפני עור וגו', מקרא זה הוא כמשמעו, אבל פרשה זו כולה למדנו ממנה דברים אחרים (עליונים), וכולם תלוים זה בזה, (כי כל ענין שלמטה מראה על רושם שלו למעלה). תא חזי, מי שמקלל חבירו והוא נמצא לפניו, וביזה אותו, הוא כאלו שפך דמו, וכבר העמדנו, ומקרא זה מדבר בשעה שאין חברו לפניו, והוא מקללו, דבור ההוא עולה למעלה (ומקטרג עליו).
שאין לך דבור ודבור שיוצא מן האדם שאין לו קול, קול ההוא עולה למעלה, וכמה מלאכי חבלה מתחברים בקול הזה, עד שעולה ונתעורר המקום של תהום הגדול, (ששם הקליפות), כמו שהעמדנו, וכמה מהם מתעוררים על האדם להענישו. או למי שהוציא דבור רע מפיו, וכבר העמידוהו. (זוהר ויקרא פט)
_____________________________________________________________________
פרשת המקלל:
https://etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-vayikra/parashat-emor/emor-man-who-cursed
http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/146_31_71.pdf
איסור חמור להוציא קללה מפיו. וזה לשון הטור ח"מ סימן כ"ז, ואפילו המקלל עצמו חייב, שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאוד". ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מהכינוין, וכיון שמקלל בכינוי חייב, אם כן המקלל בכל לשון חייב, שהשמות שקוראים העכו"ם להקב"ה הם בכלל הכנויין, ואם אמר ארור יהא הוי קללה, כי ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה, ובכל אלו אין חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים ככל חייבי לאוין, אבל אם לא היה שם התראה או שקלל בלא שם ובלא כנוי, כגון שאמר ארור פלוני, או שהקללה באה בכלל דברים כגון שאמר אל יהא פלוני ברוך לה', או אל יברכהו ה', וכיוצא באלו אינו לוקה, אבל מיהא איסורא איכא, אף על פי שאינו לוקה על כך. ויען כי הרבה והרבה אינם נזהרים בזה על כן באתי באזהרה גדולה.
וכתב ר"ח בשער הקדושה פרק י"ז וזה לשונו, שלא יקלל למי שאינו שומע, כפי שפירש המתרגם על "לא תקלל חרש", לא תילוט דלא שמע, וכן אמר בזוהר תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאלו אושיד דמיה, והא אוקמינא והאי קרא דלא חבריה עמיה וההוא לייט ליה הוא מלה ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא, וההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטורי מתחברין עמיה דההוא קלא עד דסלקא... וכתב החסיד בעל ח"ה וכמה נתגנו בזה עמי הארץ בהוציאם קללות וגידופין,
(של"ה, שער האותיות אות ש')
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה