פתיחה: מדוע נעמה - אשת נח- האמא של כל האנושות- מוזכרת באגביות בלבד?!
וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:(בראשית ד,כב)
נעמה. היא אשתו של נח, בבראשית רבה (כג, ג.): (רש"י,שם)
וא"ת מנא ליה לרש"י, י"ל דהוכחתו דהא לכך נקראת נעמה על שם שמעשיה נעימים והיתה צנועה, והואיל וכן היא אם כן למה מתה במבול ולא ניצלה כנח, אלא כל כרחך היא אשת נח וניצלה מן המבול,
ועוד י"ל דהוכחתו הוא דלמה נזכרה נקבה זו יותר משאר נקיבות, אלא ודאי משום זה לפי שמצינו שלנעמה היו ג' אחין ותובל קין היה רשע, כמו שפרש"י שהיה עושה כלי זיין לרוצחים, ויבל היה צדיק יושב אוהלים לפי פירש א' שפרש"י ויובל ג"כ צדיק היה, ונמצא דשנים היו צדיקים ואחד היה רשע, וגם לנח היו שלשה בנים, ושם ויפת היו צדיקים כמו שפרש"י בפרשת נח ואחד היה רשע כדמשמע ג"כ שם, ואם כן אל יקשה לך למה היו שניהם צדיקים ואחד רשע, לכן פירש נעמה היא אשתו של נח ורוב בנים אחר אחי האם (ב"ב ק"י.) וק"ל: (שפתי חכמים,שם)
הקדמה: שותפות האמונה- האדם ב-אלוהים וא-להים באדם
כך מסביר מדרש ההלכה הִתנְאִי ספרי את הביטוי "אֶל אַמוּנָה" בשירת האזינו: "שהאמין בעולם וּבַרְאו".*
המסתורין הדתי האמיתי, אומרת היהדות, איננו אמונתנו באלוהים - אלא אמונתו של אלוהים בנו.
רעיון יוצא דופן זה מזדהר מן התנ"ך כולו. אלוהים תולה את תקוותיו ואת ציפיותיו מן העולם ביצור המוזר, קשה העורף, חם המזג, כפוי הטובה והמנוון לעיתים הקרוי הומו ספיינס, שחלקו עפר הארץ וחלקו רוח אפו של אלוהים, שמעשיו מאכזבים תדיר את בוראו ולפעמים אף מעוררים את חמתו. ובכל זאת,לעולם אין אלוהים מוותר. הוא מנסה שוב ושוב - עם אדם, עם נח, עם אברהם, יצחק, יעקב, משה, יהושע, ושלשלת של שופטים ומלכים. הוא מנסה לזמן אל המשימה הגדולה גם נשים, וכאן מצליח הרבה יותר. הן נאמנות יותר, אלימות פחות, נוהות פחות אחר הכוח. אבל אלוהים מסרב לוותר על הגברים. קרובים במיוחד הם יחסיו עם הנביאים.הם מבינים אותו, ונעשים נושאי דברו לעולם. אך רובם, סופם שהם מתאכזבים מקהל בני האדם, כשם שאלוהים מתאכזב מהם.
הנושא האמיתי של התורה איננו אמונתנו באלוהים, שלעיתים קרובות היא מגומגמת, אלא אמונתו המתמדת של אלוהים בנו. התורה איננה ספרו של האדם על אלוהים. היא ספרו של אלוהים על האדם. רק 34 פסוקים מתארים בה איך אלוהים ברא את העולם, אך יותר מ-500 פסוקים מתארים איך בנו בני ישראל מבנה קטן,
ארעי ונייד שנקרא המשכן . אלוהים אינו חדל לעולם להאמין בנו, לאהוב אותנו, ולצפות מאיתנו לטוב ביותר. לרגעים הוא כמעט מתייאש. כבר בפרשתנו מסופר על רגע כזה: "וַיְרָא ה' כִּי רַבָּה רְעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יצר מחֶשבת לְבוּ רק רע כָּל הַיום, וַינְּחֶם ה' כּי עָשָה אֶת הָאָדֶם בָּאָרֶץ וַיִתְעַצָב אֶל לְבּוּ" (בראשית ו, ה-ו). אבל נח, איש טוב, תם וישר, מנחם אותו. ולמען אדם טוב אחד אלוהים מוכן להתחיל מחדש...
(רעיונות משני-חיים/הרב יונתן זקס זצ"ל, פרשת בראשית)
חלק א: נח והשותפות במעשה בראשית
0. נח חיבר עליונים ותחתונים אבל רק כלפי עצמו{ענ"ד} :
ומדוע כתוב"נח נח"? - מביא האדמו"ר מאווריטש בספרו "בת עין" בשם הזוהר - "נייחא בעילאי ונייחא בתתאי", כלומר שעשה נחת בעליונים ובתחתונים.משמעות הדברים היא שנח חיבר תתאה ועילאה: חיבר את מלכות תתאה, את הגילוי המפורט ביותר של האלוקות, אל מלכות עילאה - הבינה, הגילוי האלוקי הראשוני ביותר. ולכן אומרת התורה "נח איש צדיק" - האות צ' מורכבת מאות י" שרוכבת על אות נ', עילאה חיבור יו"ד עילאה (חכמה - י" דשם הוי"ה) עם נו'ן עילאה (בינה - חמישים שערי בינה).
(הדרך פנימה בפרשה, הרב אליהו עובדיה, פרשת נח ע"מ סח)
1.חטאו של נח -שלא התפלל על דורו
א. היה צריך להקדים את מידת הרחמים(התפילה) לפני שתבוא מידת הדין שהיתה מתוחה:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף עַל גַּב שֶׁצַּדִּיק הָיָה נֹחַ, אֵינוֹ כְּדַאי [כדי] שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָגֵן עַל הָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ.בֹּא רְאֵה, מֹשֶׁה לֹא תָלָה הַדָּבָר בִּזְכוּתוֹ, אֶלָּא בִּזְכוּת הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים, אֲבָל לְנֹחַ לֹא הָיָה לוֹ בְּמַה שֶּׁיִּתְלֶה בִּזְכוּת כְּמוֹ מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, וְעִם כָּל זֶה, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ, הָיָה לוֹ לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. וְהַקָּרְבָּן שֶׁהִקְרִיב אַחַר כָּךְ - שֶׁיַּקְרִיב אוֹתוֹ מִקֹּדֶם לָזֶה, אוּלַי יִשְׁכַּךְ הַכַּעַס מֵהָעוֹלָם.
(זוהר בראשית סח,ע"א)
ב.נח לא האמין שה' יקבל תפילתו וזו קטנות האמונה שהיתה לו:
ויבא נח ואשתו' וגו'. ופירש רש"י, אף נח מקטני אמנה היה כו'. לכאורה יפלא לומר כן כאשר מכל מקום דבר ה' עמו פעם בפעם, ואיך יהיה מקטני אמנה?
אך הנה נודע כי שגגה גדולה היתה לו, שלא התפלל על הדור, אולי הועיל להציל אותם משחת. והחסרון היה לו, שהיה בדעתו שהוא קטן בעיני ה' יתברך ולא עלה על לבו שיהיה הקדוש ברוך הוא חפץ בתפלתו, ולא האמין זאת שה' יתברך ישמע אליו ויעתר לו אחרי שכבר נגזרה הגזירה. אבל חשב בלבבו שזה יהיה נגד רצון ה' יתברך לבטל גזירתו.
והאמת הוא להיפך, כי זה חפץ ה' וזהו רצונו, שיהיה הצדיק מבטל כל הגזירות. וכמו שעמד אברהם אבינו ע"ה ואמר: 'חלילה לך מעשות כדבר הזה'. וכן משה רבינו אמר: 'למה יאמרו מצרים'. וכן הוא המדה מתחילת בריאת העולם, כמאמרם ז"ל: בתחילה עלה במחשבה לבראו במידת הדין וכו' ושתפו מידת הרחמים למידת הדין
(תפארת שלמה/האדמו"ר מרדומסק , פרשת נח, ד"ה ויבוא נח)
ג.אילו היה מתפלל היה הופך דין לרחמים כי הצדיק שבתפלתו מהפך את הגזירה הוא שותף לקב"ה כמו שהוא שיתף הרחמים עם הדין בבריאת העולם:
ואפשר לומר שלזה כוונו ג"כ חז"ל "מתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים ושתפו למדת הרחמים", וכבר צווחו קמאי דקמאי וכי יש ח"ו השתנות. ונראה דאיתא בגמ' "שלשה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו" ר"ל "אביו" הוא הצדיק הנקרא "אב", כמו שאמר אלישע לאליהו "אבי אבי רכב ישראל", ו"אמו" היינו כנסת ישראל היא השכינה, ו"אביו מזריע את הלובן", דהיינו שהצדיק מלבן את העוונות ומהפך הדינים לרחמים, וגם השכינה נקראת רחמים.
ונמצא יהיה הפירוש כך, שבוודאי לא חזר הקב"ה, ומחשבתו ית' נתקיימה אף לאחר הבריאה שנברא במדה"ד, אך שמסר ונתן הרשות ביד הצדיק ועשאו שותף למעשה בראשית שיהיה יכול להפך הדין לרחמים בצדקותיו ותפילותיו, ונמצא שהניח הדבר כמקדם, וזהו הפירוש של "ושתפו" קאי על הצדיק שעשאו השי"ת שותף בזה שיהיה יכול להמתיק הדינים ולהפכם לרחמים גמורים, והכל היה בסקירה אחת
(נועם אלימלך דברים א ג)
2.התיבה מידת הרחמים בתוך מידת הדין(המבול):
וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ(בראשית ו,טו)
וזה אשר תעשה אותה. בא לרמז שה' יפרוש על העולם החדש סוכת שלום כמו שבאר בתקוני זוהר. שהוא יחוד הוי"ה ואדני. ששם הוי"ה מורה על שמהוה ומחדש, ושם אדני מורה על השמירה והשגחה, ועת יסכך הוי"ה על אדני שמנינו עולה סוכה, יצא מספר שלום, כיצד כשתכפול יו"ד של הוי"ה עם א' של אדני הוא עשרה וה"א של הוי"ה עם ד' של אדני הוא עשרים והם שלשים אמה קומתה. וא"ו של הוי"ה עם נו"ן של אדני הם שלש מאות אמה אורך התיבה. וה"א אחרונה של הוי"ה עם יו"ד של אדני הם חמשים אמה רחבה, ס"ה מספר שלום עם הכולל (מלבי"ם,שם)
3.הקב"ה מכין את הרחמים לפני ביצוע גזר הדין:
אמרות ה' אמרות טהורות (תהילים י"ב, ז) - מהו טהורות? אלא כל מאמרו של הקב"ה בקדושה ובטהרה. אתה מוצא בשעה שנתחייב דורו של נח שהביא מבול עליהם אמר הקב"ה לנח, נח נתחייב דורך כלייה ואני עתיד להחריב את העולם ואעפ"כ עתיד אני להסיב על עולמי ברחמים ולהפרותו ולהרבותו. מניין הוא פרה ורבה? אלא עמוד עשה את התיבה וקח לך מכל מין ומין לתיבה, שבשעה שתצא מן התיבה יהא לעולם מוכן להתקיים ומוכן להפרות ולרבות" (פסיקתא רבתי פרה פי"ד, מהד' איש שלום נז ע"ב).
4.בתוך התיבה נח התפלל והפך את מידת הדין למידת הרחמים וכך נפסק המבול:
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם (בראשית ח ,א)
ויזכור אלהים. זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' (בראשית ו, ה.) ויאמר ה' אמחה (שם ז.), והוא שם מדת רחמים (רש"י,שם)
יש להבין דברי רש"י שמידת הדין נהפכה לרחמים ע"י תפילת הצדיקים ולכאורה כוונתו שנח התפלל שיפסק המבול והוא פלא היכן מצינו קודם לכן שנח התפלל וזה נכון שיש לומר שמסתמא נח התפלל על זה, אך היכן מצינו לכל הפחות רמז לזה.
ויש לומר דהנה כתוב קודם לכן "וישאר אך נח", והביא רש"י מדרש אנדה, "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות". ולכאורה נח היה איש צדיק ומאמין ובוטח בהשי"ת, ואם קיבל את התפקיד הזה לדאוג לחיות ולבהמות, מה לו להלין ולהאנח ולזעוק, לכאורה היה צריך לקבל הכל באהבה ובדומיה.
על כרחך שבשכואב וקשה לבן אדם, מותר לו ואדרבה הוא צריך לזעוק ולהאנח, אבל למי, להשי"ת שיגאלנו ויוציאו ממצבו. וזה בדיוק מה שעשה נח, שאכן נאנח וזעק, אך היה זה תפילה לה' שיפסיק את המבול ויוציאם מהתיבה וירחם עליהם, ממילא יש לנו הוכחה ולו ברמז דק שנח התפלל בתיבה.
ועוד רמז רק יש להוסיף על זה "אתו בתבה", תיבה מרמזת על מילים ותיבות, דהיינו תיבות תפילה ובקשה.
ועוד רמז יש לומר דהנה, "וישאר אך נח", "וישאר אך" עם התיבות, עולה בדיוק 545 כמנין התפלל, כלומר התפלל נח, ואז מיד, "ויזכר אלוקים את נח".
(טעמי המקרא/הרב אברהם מרדכי פלדמן, בראשית ע"מ מה-מו)
5.עומק סוד משמעות הפיכת הדין לחסד והחסד לדין:
יש להבין מה הכוונה שמידת הדין נהפכת לרחמים על ידי תפילת הצדיקים, ומאידך מידת הרחמים נהפכת למידת הדין על ידי רשעתן של הרשעים. מה הכוונה בזה וכיצד היא נהפכת, ומדוע שלא נאמר שהקב"ה עומד מכסא דין ויושב בכסא רחמים ולהיפך, מדוע צריך שמידת הדין בעצמה תהפוך למידת הרחמים וכן להיפך.
(טעמי המקרא/הרב אברהם מרדכי פלדמן, בראשית ע"מ מז)
6.משמעות הקשת- לחבר שמים וארץ- קשת היא סמל לדין(מלחמה) וכאן היא הפוכה ומשמשת לשלום(רחמים):
7.המבול- בריאת העולם מחדש וממילא נח הוא השותף החדש למעשה בראשית המחודש:
...וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם(בראשית ח,א)
...וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם (בראשית א,ב)
ב.הפרדת המים העליונים והתחתונים:
וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם(שם,ח,ב)
וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ(בראשית א,ז)
וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים (שם,ח,ה)
...יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה...(שם,א,ט)
ד.פרו ורבו:
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ(שם,ט,א)
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ(שם,א,כח)
(ע"פ הרב אמנון בזק,נקודת פתיחה,שנה ראשונה,פרשת נח, מאמר "שכרותו של נח")
חלק ב: השותפות בין איש לאישה כממשיכת מעשה בראשית
0.בדור המבול השותפות בין איש לאישה היתה מקולקלת:
וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה: וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל הוּא הָיָה אֲבִי ישֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה: וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב: וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה:(בראשית ד,כב)
שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש (ק) משקה כוס של עקרין (ס"א אינו) כדי שתעקר, ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה, ... עדה. היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו (ס"א ממאכלו), עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו, דברי אגדה הם בבראשית רבה (שם): (רש"י,שם)
1.עזר כנגדו או נגד עזרתה ?
ב.אסמכתאות לכך שלא ראוי לצוות על האדם כשהוא לבדו:
ארז"ל, בשעה שברא הקב"ה את האדם ברא אותו בגן עדן, וצוהו על ז' מצות, חטא בעץ הדעת ונגרש מגן עדן, ב' מלאכי שמים עזא ועזאל אמרו לפני הקב"ה, אילו אנחנו היינו בארץ, כמו האדם, היינו צדיקים, אמר להם הקב"ה וכי יכולים אתם להתגבר על יצר הרע השולט בארץ, אמרו לפניו, אנו יכולים. מיד הפיל אותם הקב"ה משמים לארץ, וזה שאמר הנפילים וגו' וכתוב הגבורים וגו', ובשעה שירדו לארץ נכנס בהם יצר הרע, שנאמר, ויקחו להם נשים וגו', חטאו ונעקרו מקדושתם. (זוהר בראשית תסח)
3.שחיתות האדם והבהמה:
א.משכב בעלי חיים עם מי שאינו בן מינם:
כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן (רש"י,שם)
ב.משכב זכור ומשכב בהמה:
וצוה אותם ג"כ שיפרו וירבו ר"ל שלא ישחיתו דרכם כמו שעשו אנשי דור המבול אבל יעשו זאת הפעולה לפרות ולרבות ולה נמנע מהם הזכור והבהמה (רלב"ג,שם)
ג.השחתת הזרע:
כאילו מביא מבול לעולם. שמתחמם ובא לידי קרי וזה קלקולו של דור המבול מוציאים שכבת זרע לבטלה דכתיב כי השחית כל בשר וגו' (בראשית ו)(רש"י,שבת מא, ע"א)
4.שחיתות והשחתת עולם הצומח:
והנה נשחתה כי השחית וגו'. הכי מיבעי וירא אלהים כי השחית כל בשר. אלא ה"פ שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה שהטביע הבורא ית' להספיק מזון לכל הברואים והנה אבדה כחה. ופי' הטעם משום שהשחית כל בשר את דרכו וטבעו. כי כל בריה יש לה טבע מיוחדת במזונותיה ואויר הראוי לה. וכך טבע האדמה אשר הם עליה וכמש"כ לעיל ב' ז' י"ט. אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע"י הרכבות זרות את טבעון ודרכן על הארץ ממילא נשחתה האדמה לפניהם. וע"ע מש"כ לעיל ה' כ"ט:
(העמק דבר על בראשית פרק ו פסוק יב )
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ:(בראשית ז,ב)
יש להבין מה שייך להשתמש על בהמות בלשון, "איש ואשתו", לכאורה "איש ואשתו" שייך רק בבני אדם, וכמדומני שאין עוד לשון כזו בכל התורה כולה, אלא כתוב תמיד כמו שכתוב כאן בפרשה כמה וכמה פעמים "זכר ונקבה יהיו".
ויש לומר שכיון שבל האנושות קילקלה וחטאה באופן שנידונו למיתה, ואף הבהמות והחיות חטאו, וחלק מחטא כל הבריות היה שלא שמרו על מינם והאנשים לא שמרו על בני זוגם. אם כן הם איבדו את המשמעות של "איש ואשתו", ורק הבהמות והחיות שלא חטאו זכו להיכנם לתיבה, כי הם היו היחידים ששמרו על מינם. על כן
הפסוק קורא להם בשם "איש ואשתו", להראות שהתעלו אף מעל כל בני האדם וחיו באיש ואשתו, יותר מבני אדם שבגדו איש באשתו וחיו כבהמות וחיות הארץ.
ואחר כותבי זאת מצאתי שקושייתנו כבר נכתבה ב מסכת סנהדרין (קח), דאיתא שם בזה"ל: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו, אישות לבהמה מי אית לה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאותם שלא נעבדה בהם עבירה".
והנה דברינו יבארו היטב את התירוץ שכתב רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן והבן היטב.
6.הדגים לא חטאו כלל:
בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים (קידושין יג, ע"א)
ב. משום כך נהגו לאכול דגים בשולחן שבת:
"מכל אשר בחרבה מתו, וברש"י ולא דגים שבים. בשם החידושי הרי"מ זצ"ל, מפני מה הדגים יש להם חן שעולים על שלחן מלכים, מפני שלא השחיתו דרכם בדור המבול. והבן כי עמוק הוא
("שיח שרפי קדוש" פרשת נח ד"ה מכל אשר בחרבה)
נראה לפרש בזה טעם שנבחרו הדגים למאכל שבת, להורות דאין אש גהינם שולט בשבת, כמו כן הדגים לא שלט בהם אש הפורענות של המבול שנידונו ברותחין
( בן יהוידע, סנהדרין קח)
ג.עין הרע של דור המבול לא הגיעה לדגים:
יומתק להבין בזה מה שבירך יעקב אבינו את אפרים ומנשה (בראשית מח טז): "וידגו לרוב בקרב הארץ". ופירש רש"י: "וידגו, כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם". ויש לומר שנתכוון לברכם שלא יסתובבו בין בני אדם רשעים המשחיתים דרכם של הבריות, אלא יהיו "כדגים הללו שפרים ורבים" בדרך היתר מין במינו, "ואין עין הרע" של דור המבול אשר השחיתו דרכם של כל בעלי חיים "שולטת בהם" לקלקלם, מחמת היותם בים מופרשים מבני אדם.
(תבלין לשבת, הרב פנחס פרידמן, מאמר "לקח נשגב מהדגים שלא השחיתו דרכם בחטא עץ הדעת ובדור המבול!")
7.העורב נשלח לפני היונה על אף שהוא דין והיא רחמים- כי העולם היה עדיין מצוי במידת הדין :
מצינו בזוהר(נח סח:) צריך לו לאדם שלא יראה לפני המשחית כאשר שורה על העולם שלא יסתכל בו שהרי כל אלו שיראו לפניו יש לו רשות להשיחת ומצינו שם (סג.) שזה הטעם אצל בני ישראל במכת בכורות שהיו צריכים להיות בתוך הבתים דהמשחית היה בחות וזה הטעם שהקב"ה ציווה את נח לבנות תיבה לא רק שיגן עליו ממי המבול שלא כיוון ששרה דין על העולם ונתנה רשות למשחית להשחית היה נח צריך להסתתר בתוך התיבה כדי השמשחית לא ישחית אותו , דהמשחית כל מי שנמצא לפניו בגלוי ואינו מבחים בין צדיק לרשע.כתוב "(בראשית ח,ז) "וישלח את הערב" נראה שלגן שלח דוקא את העורב דהעורב מידתו אכשריות..וכן העורב הוא שקרן...ויש לשון במדרש שהעורב הוא רשע גנב ומזיק וכיון שהתכונות בעורב שיכות לצד הרע שבעולם הרי גם אם עדיין המשחית נמצא בעולם לעורב הוא לא יזיק... (סוד החשמל חלק ג ע"מ תקכח)
8.היונה סמל לנאמנות לבן הזוג- תיקון של כל חטאי בעלי החיים בדור המבול שעירבבו מין שאינו במינו:
ובן יונה או תור. בכ''מ מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן לפי שאינו מביא אלא אחד שאם ימצא יונה לא יקח תור לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדווג לאחר (בעל הטורים,שם)
בתרבויות רבות מיוחס ליונים אורח חיים מונוגמי והרמוני, ובשפה העברית הביטוי "זוג יונים" מתאר בני זוג החיים בהרמוניה ומאוהבים זה בזה. לדימוי זה יש בסיס מוצק במציאות, מפני שיונים הן מונוגומיות כמו עופות אחרים כגון תורים. (אליבא דויקיפדיה, ערך יונה)
לימוד זכות על נח:
https://www.biu.ac.il/sites/default/files/inline-files/%D7%A0%D7%97%20%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%94%20PDF.pdf
6.כריתת ברית בין ה' לאבות ולעם ישראל- מיסוד השותפות:
המשמעות הפשוטה של ברית היא: ההסכמה של שני גורמים לשתף את רצונותיהם ולהפוך אותם לרצון אחד. זהו עניין מופלא, שקיים באופן ראשוני בכל חברה, על ידי מה שרוסו כינה "האמנה החברתית". עצם ההסכמה של בני אדם לחיות ביחד, לקבל את הרלוונטיות של הרצון של זולתו, בנויה על הנחה סמויה שכל אחד ויתר על האוטונומיה המוחלטת של רצונו לטובת הרצון של הכלל. הביטוי המושלם של ההתקשרות בין בני אדם הוא ברית הנישואין, שבה כל צד תורם חלק מהאנרגיה שלו לבניין הזהות המשותפת "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד). אין פלא אפוא, שהדימוי המועדף אצל הנביאים לברית בין ה' לבין בעלי בריתו הוא הזוגיות של הדוד והרעייה.
שלוש עשרה בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם בני האדם, ואלו הן:
א. הברית על קיום העולם. נאמר לנוח: "והקימותי את בריתי אתך". תמוה הדבר שהברית מוצגת כאן כעניין שידוע מכבר, אע"פ שלא הוזכר מקודם. נראה שברית זו כלולה כבר בדברי ה' בראשית האנושות: "מלאו את הארץ וכבשוה" שכולל את כל הפיתוח התרבותי והטכנולוגי-מדעי של העולם, כביאור הרמב"ן על אתר. שלא כבמיתולוגיה היוונית, המציגה את הצלחתו של האדם בעקבות השימוש באש כמתחרה באלים, עין טובה יש לבורא על שותפות האדם בהשלמת מעשה בראשית.
ב. הברית על מידת הרחמים. ברית הקשת, השומרת על האנושות מכליה. אם כרת ה' ברית עם בני האדם שלא יהיה עוד מבול, אנו מבינים שהאנושות הגיעה לשלב של אל-חזור בהתעלותה המוסרית. מצב זה הוא שאיפשר את קבלת שבע המצוות היסודיות של בני נוח, בימי נוח.
ג. הברית עם אברהם על הארץ, בבין הבתרים ובמילת הבשר, במידת החסד.
ד. הברית עם יצחק, על הארץ, במידת הדין.
ה. הברית עם יעקב, על הארץ, במידת האמת. ....
ו. הברית עם לוי, על החיים והשלום: "בריתי היתה אתו, החיים והשלום" (מלאכי ב, ה). נראה שבכתוב הזה נמצא המקור לדברי הרמב"ם שיעקב אבינו מינה את לוי לראש ישיבה, כלומר לממשיך דרכו. הברית על החיים תואמת את אופיו של יעקוב כאבי נצחיות האומה "יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". והברית על השלום בא לקבוע את ערך האחדות באומה שכמעט ונתפרדה בימי לוי על ידי מחלוקת יוסף ואחיו.
ז. הברית עם עם ישראל בסיני ובאוהל מועד, להיות סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש. ברית זו מורה על כך שאין תפקידו עם ישראל מושלם כל עוד אין הוא נושא בשורה לכל העמים, "כי מציון תצא תורה".
ח. הברית עם אהרון, לקיומה הנצחי של הכהונה. הכהונה משמשת בתור נציגות של העולם הבא בעולם הזה, ומפרנסת את הציפיה לעולם אידיאלי.
ט. הברית עם פינחס, על השלום. ללמדנו שהשגת השלום תלויה במוכנות למסירות נפש הנראית לפעמים כנוגדת את השלום, כבמעשהו של פינחס.
י. הברית עם עם ישראל בערבות מואב, על הערבות ההדדית. התלמוד מבאר שבמעמד ערבות מואב קיבלו בני ישראל להיות ערבים זה לזה ולשאת כל אחד באחראיות על מעשי זולתו. האהבה עוברת משלב של איכפתיות לגורל זולתו למצב של המוכנות לשאת בתוצאות של הערבות ההדדית.
י"א. הברית בהר גריזים והר עיבל, על תורת ארץ ישראל. בעוד שבסיני נותר העם בתחתית ההר, וקול מאיים נשמע מפסגת ההר, בבחינת תורה מן השמים במובן הקיצוני של הביטוי, הרי שבגריזים ועיבל, עולה העם על ההר, וקול אנושי מפי הלויים עולה אליו מן הארץ. זו תורה מן הארץ, טבעית, המשלימה את התורה מן השמיים.
י"ב. הברית עם מלכות בית דוד, על גאולת העולם. קיומה של השושלת המשיחית, מבטיח את האחרית הטובה של ההיסטוריה. כאן היסוד לאופטימיות ביחס לעתידם של ישראל ושל האנושות כולה.
י"ג. הברית בימי יאשיהו, על התשובה. מדובר במאורע של תשובה אל ה' ואל תורתו בקנה מידה לאומי, הנוסך בנו ביטחון שגם תקופות ארוכות של הנהגה לאומית כושלת, כשל מנשה ואמון, ניתנות לתיקון.
ריבוי הבריתות מורה על הערך הרב של כריתת הברית כדרך רצויה להתנהלות החיים. מה הסוד המסתתר מאחורי העדפה זו? מפני מה רוצה הקדוש ברוך הוא בבריתות? נראה שכאן טמון היסוד של האידיאליזם האמיתי. אם אני מסוגל לכרות ברית עם הזולת, זה ההוכחה לכך שאני יודע לצאת מתחום האינטרסים הצר של אישיותי ולהצטרף לאישיות אחרת ממני שאין לי שליטה עליה. היכולת לכרות ברית היא לפי זה מדד למוסריותו של האדם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה