חיי שרה: רבקה- חסד או גבורה?

פתיחה: מהו סוד התרומומתה של רבקה הצעירה בסביבה כ"כ שלילית ובלי התגלות אלוקית?

בת בתואל מפדן ארם אחות לבן. וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם, אלא להגיד שבחה, שהיתה בת רשע  (ו) ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם:(רש"י,שם)

כשושנה בין החוחים. רבי יצחק פתר קרא ברבקה, דכתיב רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי (ר"פ תולדות) אביה רמאי ואנשי מקומה רמאין ^טזהארמים ידועים הם לרמאים עד היום הזה. והצדקת הזאת יצאה מביניהם, למה היא דומה, לשושנה בין החוחים ^יזר"ל כי במקום שמתגדלין חוחים שם האדמה איננה מוכשרת לגדל שושנים, ולכן אם נמצא שושנה גדילה בין חוחים הוא דבר פלא. כך המקום והבית שנולדה ונתגדלה רבקה לא היה מסוגל כלל שתתגדל בצדקתה, ואעפ"כ כך נתגדלה, ולכן היא דומה לשושנה בין החוחים. והנה אע"פ דכלל פסוק זה בשבחן של ישראל איירי, אעפ"כ לא חש לדרשו ברבקה ללמד מזה לשבחן של ישראל, דכמו רבקה לא למדה במעשיה מאנשי מקומה כך לא למדו ישראל אל מעשה הכנענים במקום שהם שם, ורבקה מן האמהות, ומעשה אבות ירשו בנים, ויתבאר לפי"ז מה שהובאה אגדה זו במ"ר פ' אחרי בפסוק כמעשה ארץ מצרים לא תעשו.

(תורה תמימה,על שיר השירים רבה)

וכאן הבן שואל: כיצד באמת קרה הדבר? איך הצליחה ‏רבקה הקטנה להגיע לאותה דרגה נעלה של מעשים טובים, עד שהיתה ראויה להיות אשתו ‏של יצחק, לממלאת מקומה של שרה אמו - ""ויביאה יצחק האהלה שרה אמו'"'?? איך צמחה ועלתה שושנה זו בין החוחים?

(נר למאור, הרב משה צבי נריה זצ"ל, פרשת חיי שרה, ע"מ 92)

הקדמה: שדוכי רבקה ויצחק הם ספתח וסמל לשיתוף ולחיבור העתידי בין ה' לכנסת ישראל

1.הצמידים והנזם הם סמל למאפייני הדבקות העתידיים של עם ישראל והקב"ה:

 וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם (בראשית כד,כב)

‏"בקע - רמז לשקלי ישראל, 'בקע לגולגולת'. ושני צמידים - רמז ‏לשני לוחות מצומדות. עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדכרות שבהן" (רש"י,שם)

‏‏הקשה בכלי יקר: מה עניין השקלים והלוחות זה לזה, ומה הקשר בין עניינים אלו לנישואי יצחק ורבקה?

‏‏ויש לבאר:

‏נישואין בכלל, ונישואי יצחק ורבקה במיוחד, רומזים להתייחדותו של ‏הקב"ה, שנקרא "חתן", עם כנסת ישראל, שנקראת "כלה". וכמבואו ‏בחסידות"י, ש"מעשה אבות סימן לבנים" - הנישואין של יצחק ורבקה היו ‏‏נתינת כוח ל"נישואין" של הקב"ה עם בני ישראל במתן תורה ("יום ‏חתונתו זה מתן תורה").

‏‏ולכן נתן אליעזר לרבקה "שני צמידים", כרמז לשני הלוחות ולעשרת הדברות, בגלל השייכות של נישואין אלו למתן תורה,‏זוהי גם הסיבה לנתינת הנזם במשקל בקע, רמד למחצית השקל: נתינת ‏מחצית השקל מדגישה את האחדות הגמורה בין הקב"ה ובני ישראל, עד ‏כדי כך שכל אחד מהם נחשב כביכול ל"מחצית" ‏בלבד, והשלמות היא רק ‏כשהם מתחברים יחד.

‏‏(לקוטי שיחות ח"ג ע' 929 ואילך)

2.אליעזר נענה מיד כי תפילתו עסקה בדבקות עם הקב"ה:

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וגו' (בראשית כד, טו), תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שְׁלשָׁה הֵם נַעֲנוּ בְּמַעֲנֵה פִיהֶם, אֱלִיעֶזֶר עַבְדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וּמשֶׁה, וּשְׁלֹמֹה. אֱלִיעֶזֶר, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת. משֶׁה, דִכְתִיב (במדבר טז, לא): וַיְהִי כְּכַתוֹ לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. שְׁלֹמֹה, דִּכְתִיב (דברי הימים ב ז, א): וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם וגו'. (בראשית רבה פ"ס, ד)

‏‏צריך ביאור: במה התייחדו שלושה אלו, שדוקא הם זכו שתפילתם תיענה מיד?

‏ביאור הדברים:

‏‏הטעם לכך שישנן תפילות שאינן נענות מיד - הוא מצד המרחק,‏כביכול, בין הקב"ה לאדם המתפלל. אמנם הקב"ה עונה על התפילה ‏וממלא את בקשת המתפלל, אבל עד שהדברים באים לידי פועל בעולם ‏הזה - ייתכן מרחק של זמן, הנובע מריחוקו של האדם מהקב"ה...

‏אם התפילה היא ‏בנוגע לעניין שהוא מאוחד ומחובר, כביכול, עם הקב"ה - היא נענית ‏מיד, ללא הפסק זמן.

‏ולכן נענו שלוש תפילות אלו מיד ללא שהיית זמן, מכיוון ששלשתן ‏עסקו בעניינים שיש בהם דבקות והתאחדות בשכינה:

‏‏תפילת שלמה - היתה בנוגע להשראת השכינה בבית המקדש, מקום ‏שהוא מאוחד בתכלית עם האלוקות, עד כדי כך שהמקום עצמו מאבד את ‏הגבלותיו, כמאמר חז"ל "מקום הארון אינו מן המידה"'י;

‏‏תפילת משה - היתה שהקב"ה יוכיח שמשה הוא נביא אמת ("בזאת ‏תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה"*י), ומהותה של נבואה ‏היא התאחדות של הנביא עם הקב"ה, שגורמת לכך ש"דבר ה'" מתלבש ‏במוחו ובשכלו של הנביא;

‏‏וכך גם תפילת אליעזר - על-פי המבואר בחסידות*, שהטעם לכך ‏שהתורה מאריכה כל-כך בסיפור נישואי יצחק ורבקה הוא משום שנישואין ‏אלה מהווים את השורש והיסוד לנתינת התורה לעם ישראל:

‏‏מהותו של מתן תורה היא נתינת כח מהקב"ה לחבר את ה"עליונים" ‏עם ה"תחתונים", את הרוחניות עם  גשמיות, ולהחדיר את האלוקות אל ‏תוך העולם. וחיבור זה נעשה לראשונה בנישואי יצחק עם רבקה, שכן

‏יצחק היה בבחינת "עליונים" - בנו של אברהם, שנימול לשמונה ימים, ‏ולאחר העקדה אף נעשה "עולה תמימה"; ועם זאת נשא לאשה את רבקה, ‏בת בתואל ואחות לבן, שנולדה בפדן ארם (בחינת "תחתונים").

תפילתו של אליעזר להצלחת שליחותו, למצוא את האישה המיועדת ליצ‏חק, היתה נוגעת איפוא לנתינת התורה לעם ישראל  באופן מוחלט עם הקב"ה ("אורייתא ‏ וקוב"ה כולא חד).

‏‏(לקוטי שיחות ח"כ ע' 91 ואילך)

חלק א: רבקה- ממשיכת החסד של אברהם:

0.רבקה ואברהם מתגלים לעולם בגיל 3:

א.רבקה- בת 3- רוחנית או גופנית- במפגש עם אליעזר:

א1. בת 3:

 בן ארבעים שנה. שהרי  (ג) כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה, דבת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה,  (ד) המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים,  (ה) ונשאה:(רש"י,שם)

....ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים שהרי דורות ראשונים בת שלוש כבת עשר של דורות הללו ומכל מקום בת ג' ראויה לביאה (מדרש שכל טוב,שם)

א2.בת 14:

וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד. תימה דהכא משמע דרבקה נערה היתה ובסדר עולם (פ''א) תניא בהדיא שהיתה בת שלש כשנשאה יצחק ואי אפשר להגיה דהא תניא התם יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן שבעה ושלשים שנה ובו בפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' נמצאת שהיתה בת ג' וה''ר שמואל חסיד משפיר''א הוכיח שהיתה בת י''ד מדתניא בספרי ו' זוגות שנותיהן שוות וקחשיב קהת ורבקה וקהת חיה קל''ג כדכתיב בקרא ואם היתה בת י''ד כשנשאה אז החשבון מכוון דכשנולד יעקב היתה בת ל''ד ויעקב היה בן צ''ט כשמתה רבקה הרי קל''ג שהרי כשנתברך היה בן ס''ג שאז מת ישמעאל וכל שנותיו של ישמעאל קל''ז כדכתיב וישמעאל (גדול מיצחק י''ד שנה ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם א''כ ישמעאל) בן ע''ד ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס''ג וי''ד נטמן בבית עבר כדאמרינן במגילה (דף יז.) ועשרים שנה בבית לבן ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה כדדרשינן (מדרש רבה קהלת פ''ב) אלון בכות שתי בכיות של רבקה ומניקתה הרי צ''ט וצריך לומר דמדרשות חלוקים זה על זה

(תוספות יבמות דף סא ע"ב)

א3.יישוב הסתירה בין השיטות:

זה לדעת סדר עולם שנשאת לגיל ג שנים אולם תלמודא דידן שהיתה בת י"ג...
ואפשר לבאר ששתי הדעות שניהם אמת ...דיצחק אבינו תיקן ברכת מחיה המתים בשעת העקידה דפרחה נשמתו וחזרה.ומבואר בזוה"ק שהיה לו מתחילה נשמה מסיטרא דנוקבא  ובעקידה פרחה ובאה לו נשמה מסיטרא דדכורא והנשמה מסטרא דנוקבא שפרחה ממנו נכנסה באיל  וזהו פירוש "אילו של יצחק" ובאותה שעה קיבלה רבקה נשמה מסיטרא דנוקבא כי הנשמות הן זוגות והשתא אתי שפיר שתי הדעות שיטת התוספות הנ"ל שהיתה כבת י"ג שנים כן הוא האמת

(שארית נתן,ר' נתן לוברט נולד בשנת תרע"ז בווילנה, ראש פרשת תולדות)

וזה פירוש 'והנערה טובה עד מאוד' שהגיעה לגיל נערה שהוא אחר י"ב שנה אלא דעד עשר שנים לא היתה מיוחדת עבורו והיו הרבה כמותה ועכשיו קיבלה נשמה חדשה ולכן בשנת י"ג דידה היתה בת ג' מהנשמה החדשה כשאיתא בסדר עולם... (אוצר פלאות התורה בראשית ע"מ שפב)

ב.אברהם הכיר את בוראו- הכיר בחסד הבריאה- בגיל 3:

וא''ר אמי בר אבא בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו שנא' {בראשית כו-ה} עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבניה מאה ושבעין ותרי (נדרים לב, ע"א)

1. חיבור שמים וארץ נעשה ע"י החסד:

א.אברהם- שידע לחבר  ולשתף את השמים ואת הארץ- מבקש למצוא כלה לבנו שתדע להמשיך בדרך זו:

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּי-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵא-לֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ... יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם (בראשית כד,ג)

ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. (ו) אמר ר' פנחס עד שלא הודעתיו לבריות ה' אלהי השמים. וכיון שהודעתיו אותו לבריות נקרא ה' אלהי השמים ואלהי הארץ. (פסיקתא זוטרתא(לקח טוב), שם)

ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר  (ב) ואשביעך וגו', אמר לו עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ:(רש"י,שם)

ב.גילוי שם ה' בארץ - ע"י עשיית חסד שהיא מידתו של הקב"ה ולכן אברהם מרבה חסד:

ג.בניגוד למשל לשם שהיה כהן לאל עליון אבל לא הוריד את זה אל הארץ אלא ליחידי סגולה בבית מדרשו:

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:  וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(בראשית יד,יח-יט)

2.אליעזר מבקש אישה שתהיה בה מידתו של אברהם - מידת החסד ולכן מבקש  שימשיך החסד עם אדונו- דרך אישה ממידת החסד שתאזן את יצחק ממידת הגבורה:

וַיֹּאמַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי (בראשית כד יב-יד)

3.המשכת מידת הצניעות- הגדר לאנשי החסד שלא יפלו בעריות כמו דור המבול:

א.אברהם- ידיעה בין איש לאשתו - מתוך צניעות:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ:(בראשית יב,יג)

הנה נא ידעתי. מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה, מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. (רש"י,שם)

ב.רבקה- ואיש לא ידעה- כהנגדה  לשאר סביבתה:

וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ ...(בראשית כד,טז)

 בתולה. ממקום בתולים (ב"ר ס, ה.): ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל (רש"י,שם)

4.מידות אברהם ורבקה- עשיית חסד - בזריזות:

וַיֹּאמַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: {יג} הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם: {יד} וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי: {טו} וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ: {טז} וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל: {יז} וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: {יח} וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: {יט} וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת: {כ} וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו: {כא} וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְ-הֹ-וָ-ה דַּרְכּוֹ אִם לֹא: {כב} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם: {כג} וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין: {כד} וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: {כה} וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן: {כו} וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַי-הֹ-וָ-ה: {כז}  רביעי  וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְ-הֹ-וָ-ה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי: {כח} וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה

(בראשית כד יב-יח)

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: {ה} וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {ו} וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: {ז} וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: {ח} וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:(בראשית יח,ד-ח)

א.אברהם- זריזות כלפי אורחים גם אחרי ברית המילה:

וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ(בראשית יח,ו-ז)

וטעם ואל הבקר רץ אברהם. להגיד רוב חשקו בנדיבות כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב והוא זקן מאד וחלוש במילתו הלך הוא בעצמו אל אהל שרה לזרז אותה בעשיית הלחם ואחרי כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו (רמב"ן,שם)

וימהר- וימהרהו להכינו(רס"ג,שם)

ב.רבקה- מהירות וזריזות לזר גמור:

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ...וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו (בראשית כד,יח-כ)

ותמלא כדה. בידה ולא בחבל: ותעל. מלמד שהיתה זריזה במלאכתה: 

(שכל טוב (בובר) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד סימן טז)

5.אמור מעט ועשה הרבה:

א.אברהם- פתח ב- "מעט מים"  וסיים בסעודה דשנה:

 יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (בראשית יח,ד)

בן בקר רך וטוב. ג' פרים היו,  (ג) כדי להאכילן ג' לשונות  (ד) בחרדל (בבא מציעא פו:):(רש"י,שם)

ב.רבקה- 

ב1.אליעזר ביקש מעט מים אבל היא שאבה לכל גמליו( עשרה גמלים!):

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ: וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ: וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת (שם כד,יז-יט)

ב2.אליעזר ביקש לינה ללילה אחד והיא הציעה לינה ארוכה:

וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין (בראשית כד,כג)

 ללין. לינה  (מ) אחת, לין שם דבר,  (נ) והיא אמרה ללון כמה לינות:(רש"י,שם)

6.בקשת תמורה:

א.החסד של רבקה ניכר כאשר לא ביקשה דבר על מעשיה:

כאשר כלו הגמלים לשתות - זה היה זמן מה בהכרח אחר שהשלימה לשאוב וראה שלא היתה מבקשת דבר, אבל היו כל מעשיה על צד החסד הגמור. (ספורנו בראשית כד  כב)

ב.אברהם- מסרב לקבל שכר כלשהו על מלחמתו במלכים:

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם (בראשית יד, כג)

7.הקשר לגמלים- גמילות חסדים :

א.היחס של רבקה אל הגמלים הוא סימן לקשר שלה אל גמילות חסד:

אותה הוכחת - ...ועל צד הרמז הזכיר גמליך לשון גמילות חסד קרוב ללשון גמליך, ורצה בזה אם היא תוסיף לומר וגם גמליך אשקה סימנא מילתא היא, שכל כך היא אוהבת מדת הגמילות חסד עד אשר היא אוהבת כל הנקרא בשם מדה זו, כי זה דבר טבעי... ובדרך פשוטו נראה שלקח לו אליעזר סימן זה לומר, אני אשאל ממנה כי אם הטי כדך ואשתה, ולא אזכור הגמלים ולא אבקש עליהם, ואם היא תשיב אמריה ותאמר שתה וגם גמליך אשקה, ותהיה חסה על הגמלים יותר ממני, ודאי רוח אלקים דבר בה שהגמלים יהיו שלה כשישא אותה יצחק... (כלי קר בראשית  כד יד)

ב.לאברהם יש גמלים המיוחסים אליו- דרך מניעת הגזל מהם:

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר (בראשית כד ,י)

מגמלי אדוניו. ניכרין היו משאר גמלים, שהיו יוצאין זמומין (ב"ר נט, י.),  (ה) מפני הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים:(רש"י,שם)

8.קפיצת הדרך- נס של זריזות כמו מידתו של אברהם וכל נס הוא מידת החסד:

א.אליעזר זוכה לנס קפיצת הדרך:

 וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ (בראשית כד ,מב)

ואבא היום. היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ (רש"י,שם)

ב.הנס מצד החסד, הטבע מצד הדין:

 וידוע כי עיקר הנסים הם מצד החסד, כי מצד הדין והגבורה הכל הוא בדרך הטבע וכן עולה שם אלהים בחשבון הטבע שהוא פ"ו. והטעם לפי שבריאת שמים וארץ הי' במדת הדין וכן כל מעשה בראשית. והעד על זה שבאו ל"ב נתיבות שבהם נבראו כל הבריאה בשם אלהים והוא ענין הטבע. אמנם אח"כ לקיום הבריאה שתף עמו הרחמים כמו שדרשו רז"ל ולכן שנויי סדרי בראשית שהוא ענין הנס הוא הפך הטבע ונגד מדת הדין לכן הנס בחסד שהוא טוב

(ספר פרדס רמונים - שער יז פרק ד )

9. שידוך רבקה ויצחק, גבורה וחסד  - מטרתו בסוף להוליד את יעקב מידת האמת:

"ועשה חסד עם אדוני אברהם. רצונו לומר כי ידע שהיה יצחק מדת הדין, על כן התפלל להשם יתברך שתזדמן לו אשה ממדת החסד, כדי שיצאו מבין שניהם יעקב מדת אמ"ת [כמו שכתוב (מיכה ז-כ): "תתן אמת ליעקב"] הכלולה מדין ורחמים, דאי לאו הכי לא יהיה ח"ו קיום לעולם, וכן היה באמת, כי (בראשית כה-כח) רבקה אוהבת את יעקב, אבל ביצחק כתיב (שם) ויאהב יצחק את עשו, ומשום כן אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם, חסד דייקא, ועשה לו ניחוש במדת החסד להשקותו וגמליו, ואמר ובה אדע כי עשית חס"ד עם אדוני, ואחר כך אמר אשר לא עזב חסד"ו ואמית"ו, הרי חסד ואמת ( חתם סופר, פרשת חיי שרה)

חלק ב: רבקה- ממשיכת הגבורה  של שרה

0.ראויה ליצחק עוד מלידתה- מפי הגבורה:

ובת מלכים שלא יצאה לשאוב מימים ימימה יצאה לשאוב מים באותה שעה והנערה שלא היתה יודעת מי הוא האיש קבלה עליה להזדוג ליצחק למה שהיתה ראויה ממעי אמה שנ' במאזנים לעלות המה מהבל יחד וענו לבן ובתואל הואיל והדבר יצא מפי הגבורה אין אנו יכולין לעכב שנ' ויען לבן ובתואל ויאמרו וכו' הנה רבקה לפניך קח ולך(פרקי דרבי אליעזר פרק טז)

1.השם של רבקה- רק-ריק (דין)+  בה- שמה של רבקה מעיד על מידת הגבורה:

ולזה תמצא רמז המדות של האבות, ועשה 'חסד' עם אדוני אברהם הוא מדת חסד לאברהם. ואחר כך בסיפור רבקה כתיב ותאמר גם לגמליך אשאב, הראשי תיבות הוא אגל"א, והוא שם הגבורה מדתו של יצחק, כמו שכתבו המקובלים. והוא שם היוצא מברכת א תה ג בור ל עולם א דני המיוסד על מדת יצחק שהוא מדת הגבורה, ואתה גבור לעולם אדנ"י ראשי תיבות אגל"א, והאריכו המקובלים בזה. על כן בראש השנה שהוא יום הדין, כשהחזן מתחיל המלך היושב כו' בפי ישרים תתרומם כו', אז מהפכים הנוסח ועושים הנוסח בראשי תיבות יצחק ורבקה. ודע כי שם רבקה מורה על ענין הדין, כי אין הדין פירושו לעקר ולשרש, רק פירושו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, הן טוב הן רע פרי מעלליו יאכל שכר או עונש. זהו שם רבקה, כי אותיות 'רק' מורים על הריקות, ריק אין בו, ואותיות 'בה' מורים על מציאות 'בה', והצירוף של 'רק' ושל 'בה' הוא רבקה. ורמוז בדברי אברהם אבינו ובדברי עבדו זקן ביתו, כי אברהם אבינו אמר 'רק' את בני וגו', ואליעזר אמר 'בה' אדע כי עשית חסד עם אדוני, הרי רמוז מדת יצחק. אחר כך אמר ברוך ה' אלהי אדני אברהם אשר לא עזב 'חסדו' 'ואמתו', היא מדת יעקב כמו שנאמר (מיכה ז, כ), תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי הוא קו האמצעי מדת אמת, אבל מכריע ומטה כלפי חסד כנודע, זהו שאמר 'חסדו' 'ואמתו':

(ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת חיי שרה תורה אור (ב) )

2.דמות ( אותיות מדות) רבקה - זהה לדמותה של שרה!

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הַפָּסוּק הַזֶּה קָשֶׁה. הָאֹהֱלָה? הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת לְאֹהֶל שָׂרָה אִמּוֹ! מַה זֶּה הָאֹהֱלָה? שֶׁחָזְרָה לְשָׁם הַשְּׁכִינָה. מִשּׁוּם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשָּׂרָה הָיְתָה קַיֶּמֶת בָּעוֹלָם, לֹא זָזָה מִמֶּנָּה הַשְּׁכִינָה, וְנֵר הָיָה דוֹלֵק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת וְהָיָה מֵאִיר אֶת כָּל אוֹתָם יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ. אַחַר שֶׁמֵּתָה, כָּבָה אוֹתוֹ הַנֵּר. כֵּיוָן שֶׁבָּאָה רִבְקָה, חָזְרָה הַשְּׁכִינָה וְהִדְלִיקָה אֶת הַנֵּר. שָׂרָה אִמּוֹ - שֶׁדָּמְתָה לְשָׂרָה בְּכָל מַעֲשֶׂיהָ.

רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, כְּמוֹ שֶׁדְּמוּתוֹ שֶׁל יִצְחָק הָיְתָה כִּדְמוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְכָל מִי שֶׁרָאָה אֶת יִצְחָק אָמַר זֶה וַדַּאי אַבְרָהָם שֶׁהוֹלִיד אֶת יִצְחָק - כָּךְ גַּם דְּמוּתָהּ שֶׁל רִבְקָה מַמָּשׁ הָיְתָה כִּדְמוּתָהּ שֶׁל שָׂרָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ שָׂרָה אִמּוֹ וַדַּאי.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בַּכֹּל כָּךְ זֶה, אֲבָל בּא רְאֵה, זֶהוּ סוֹד. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁשָּׂרָה מֵתָה, דְּמוּתָהּ לֹא זָזָה מִן הַבַּיִת, וְלֹא נִרְאֲתָה שָׁם מִיּוֹם שֶׁמֵּתָה עַד שֶׁבָּאָה רִבְקָה. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה רִבְקָה, נִרְאֲתָה דְמוּתָהּ שֶׁל שָׂרָה, שֶׁכָּתוּב וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה וְגוֹ'. מִיָּד שָׂרָה אִמּוֹ נִרְאֲתָה שָׁם. וְלֹא הָיָה רוֹאֶה, רַק יִצְחָק לְבַדּוֹ כְּשֶׁנִּכְנַס לְשָׁם, וְעַל כֵּן וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. [ס''א מה זה אחרי אמו? אחרי] שֶׁאִמּוֹ נִרְאֲתָה וְהִזְדַּמְּנָה בַּבַּיִת, וְעַל כֵּן לֹא כָתוּב אַחֲרֵי מִיתַת אִמּוֹ, אֶלָּא אַחֲרֵי אִמּוֹ.

(זוהר בראשית קלג, ע"א)

3.רבקה היא גבורה ש"יוצאת":

א.יוצאת דופן מבני עירה ופוגשת בחסד של באר  מרים:

בֹּא רְאֵה, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת. יֹצֵאת? בָּאָה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַה זֶּה יצֵאת? שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹצִיא אוֹתָהּ מִכָּל אוֹתָם בְּנֵי הָעִיר, שֶׁכֻּלָּם רְשָׁעִים, וְהִיא יוֹצֵאת מֵהַכְּלָל שֶׁלָּהֶם. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה כָּתוּב בְּהֵ''א, סוֹד הוּא שֶׁפָּגְשָׁה שָׁם אֶת בְּאֵר מִרְיָם, וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב הָעַיְנָה בְּהֵ''א, וְעָלוּ לָהּ הַמַּיִם.

(זוהר חיי שרה קלב, ע"א)

ב.יוצאת מהגלות:

(בראשית כד) וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵאת, מִן גָּלוּתָא. (זוהר במדבר פנחס רמב ע"ב)

ג.יוצאת כמו חץ שנורה:

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יוֹצֵּאת, כְּגוֹן (זכריה ט) וְיָצָּא כַּבָּרָק חִצּוֹ. (זוהר במדבר פנחס רכו ע"ב)

רבקה היא דמות של גיבורה הפורצת מכבליה מורדת במסגרתה ויוצאת לדרך משל עצמה(מי זאת עולה /הרב ניר מנוסי, ע"מ 91)

חלק ג: רבקה- בין מידת החסד למידת הדין

0.אברהם + שרה= בין כסה לעשור - בין חסד לדין וראשי וסופי תיבות- רבקה:

ראשי התיבות "בין כסה לעשור" הם בכל, רמז ל"ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" וכדרשת חז"ל "בת היתה לאברהם ו'בכל' שמה" – עשרת ימי התשובה הם ימי בנין המלכות כנ"ל, בתו של אברהם אבינו (והגם ש"בנין המלכות מן הגבורות" דיצחק, ראשית הבנין היתה משעת העקדה שאז נכללו יחד אברהם ויצחק ונתגלו הגבורה שבחסד והחסד שבגבורה, היינו כדברי רש"י ש"בכל" בגימטריא בן, דהיינו יצחק. ועוד, תכלית בנין המלכות הוא להמשיך לה ודרכה לכל העולמות כולם את "חסדי דוד הנאמנים" שעל כן היא מכונה "בת נדיב", "בתו של אברהם אבינו" שמדתו חסד). כל הביטוי "בין כסה לעשור" שוה אברהם-שרה, אבינו ואמנו הראשונים, וראשי וסופי התיבות של "בין כסה לעשור" בגימטריא רבקה

(מאמר "סוד שני השעירים (וחבור שמעון ולוי)" / הרב יצחק גינזבורג)

1.מוטיב התפילה שהיא מידת הרחמים- שילוב של חסד ודין- הוא מוטיב מרכזי אצל רבקה:

מוטיב מרכזי בדמותה של רבקה, הקשור אף הוא בתנועת התשובה וההתגברות ‏הנעה מלמטה למעלה, הוא התפילה. רבקה נולדת בשעת תפילתו של אברהם לזיווג ‏עבור בנו{ב"ר נח ב} , מתגלה על הבאר בשעת תפילת אליעזר, ומגיעה לארץ ישראל בשעת ‏תפילתו של יצחק. בשלושת המקרים הללו היא מופיעה באופן של "והיה טרם‏יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיה סה, כד), משל הייתה חלק ‏מהתפילה עצמה ולא המענה לה. בהמשך, ילדיה שלה נולדים בזכות תפילה משותפת ‏שלה ושל יצחק

(מי זאת עולה / הרב ניר מנוסי ע"מ 91)

2. רבקה ליצחק כשרה אל אברהם- המידה הנגדית -העזר כנגדו המשלים אותו במידה הנגדית:

איתא בפסיקתא ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דוגמת שרה, אצל שרה כתיב לושי ועשי עוגות, וברבקה נאמר גם לגמליך אשקה, ופירושו לפי פשוטו שרה גמלה חסד באורחים וגם רבקה גמלה חסד, אבל נראה עוד לפרש, דהנה ידוע דלמעלה אצל מדת חסד יש קצת תערובת ממדת הדין, וכן אצל מד"ה יש תערובות גם קצת ממדת תסד וליכא כולו דין או כולו חסד, וכן גבי בני אדם אי אפשר לאדם להתקיים בעולם אם איננו מעורב קצת בחסד ודין, והנה ידוע דאברהם היה ממדת חסד ויצחק מדת הדין, ולכן נזדווגה שרה לאברהם שהיתה קצת ממדת הדין כמו שאמרו חז"ל [ב"מ פ"ו.] על שרה אשה עיניה צרה באורחים, והנה ביצחק נהפוך הוא מחמת שהוא היה ממדת הדין נזדווגה לו רבקה שהיתה מדת החסד שאף לגמלים השקתה, ולכן אמר אליעזר עבד אברהם היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני, כלומר משמים הוצרך לזווג לו אשה שהיא במדרגת חסד. וזו כוונת הפסיקתא על לשון המקרא שרה אמו, דוגמת שרה אמו, כלומר כמו שהוצרכה שרה להיות הממוצע לאברהם, כמו כן הוצרכה רבקה להיות הממוצע עם יצחק ודוק:

(+מפנקסו של הג"מ מרדכי אפרים המכונה ר' פישל סופר על בראשית )

3.רבקה המחברת בין המידות באמהות כפי שיעקב באבות:

נאמר בתוספתא: "הכניסּה לרבקה, ודשה עם אמה" .מדובר בעגלה ערופה לשיטת רש"י, או בפרה אדומה לשיטת תוספות, שנעשתה בה מלאכה, האסורה בבהמה זו. 'רבקה' הוא מתקן המצמיד שתי בהמות זו לזו, ובלשון רש"י בגמרא שם: "שמדביקים שלוש בהמות או ארבע בצוואריהן זו אצל זו". 'רבקה' פירושו חיבור והצמדה...

עוד שנינו: "עושין פסין לביראות, ארבעה דיומדין נראין כשמונה... וביניהן כמלוא שתי רבקות של שלוש שלוש בקר" (עירובין פרק ב משנה א) .על מנת להתיר בשבת שאיבת מים מהבאר שהיא רשות היחיד ולהעלותם לרשות הרבים, היה צורך בארבעה דיומדין – עמודים כפולים, שהמרווח ביניהם לא יעלה על שני צמדים של שלושה בקר. הרי ש'רבקה' עניינה קשר והצמדה.

רבקה אמנו, המתחברת הראשונה לדור הקודם, הקישור שלה לשרה היה באוהל, והחיבור שלה לאברהם היה במידות.

(השמות בתורה/הרב אהרון בורנשטיין, פרשת תולדות ע"מ 66)

4. רבקה שמה גבולות לחסד:

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת(בראשית כד,יט)

ותכל להשקותו. היה צריך לומר ויכל לשתות, ...אפשר שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך והפלגת השתיה תזיק והיא הצדקת שערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן כי העייף לא ישער בשתייתו בעת צמאונו, וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח נתכוונה לזה אמרה אליו גם לגמליך וגו' עד אם כלו ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות הא למדת כי לצד רחמנות ואהבה נתכוונה אליו כטעם הנזכר:(אור החיים,שם)

5.רבקה היא החסד  ליצחק דווקא (בבחינת חסד שבגבורה) ולכן לא התפלל אליעזר בשנית על חסד לאברהם:

וַיֹּאמַר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם:...

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי:(בראשית כד,יד)

ולפי פשוטו יש לפרש איפכא שאליעזר היה בדעתו לומר עשה חסד עם אדוני אברהם כמו שאמר בתחנ' ועשה חסד עם אדוני אברהם אבל באמת בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת הרצון דאין אשה בזכות אבות רק בזכותו וזה אין מזווגין לאדם אשה רק לפי מעשיו דווקא וא"כ לא היה לו לומר בשביל אברהם לכך טר' כלה לדבר מלת אברה' נזדמן שרבקה באה והוי מלת אדוני על יצחק שהיה ג"כ אדונו והבן:

(תפארת יהונתן על בראשית פרק כד פסוק יד )

6.לבן ובתואל ניסו לעורר את מידת הדין ולכן אליעזר מיהר לקחת את רבקה  וטען שבשידוך זה יש הסכמה בין הדין והחסד ולכן לא יוכלו למונעו:

וביאר ה"חתם סופר" על פי הידוע כי החיצונים אין להם שום אחיזה בשם הוי"ה שהוא שם הרחמים, אלא עיקר יניקתם הוא רק משם אלקי"ם שהוא מדת הדין. ומטעם זה מצינו בגמרא (ברכות ז) שבלעם הרשע ידע לכוון הרגע שהקב"ה זועם, כי היתה לו אחיזה במדת הדין שמשם שורש הכעס. ומקור הדבר ב"שער הכונות" לרבינו האריז"ל )פסח דרוש א(: "כי הנה נודע ששליטת החיצונים אינם ח"ו בשם ההוי"ה אלא בשם אלקים... וזהו סיבת היותם נקראים אלהים אחרים". ......

 לפי זה מבאר ה"חתם סופר" מה שאמרו לבן ובתואל: "מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב", כי מאחר שהדבר יצא מהשם הוי"ה שאין לנו שום אחיזה בו, אין לנו יכולת לעכב הדבר, על כן "הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר הוי"ה". אמנם בגודל רשעותם רצו להתחכם על אליעזר, לכן אמרו: "תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך", כי חשבו שאולי בתוך הזמן יצליחו לעורר מדת הדין משם אלקים שיש להם קצת אחיזה בו, ואז יצליחו במדת הדין לעכב את הזיווג של יצחק ורבקה. אולם אליעזר שתפס את מחשבתם הרעה, הוכיח להם שהם מבזבזים את זמנם להבל וריק, וזהו שאמר להם: "אל תאחרו אותי", בתקוה שאולי תצליחו לעורר מדת הדין ולעכב את הזיווג, שהרי "וה' הצליח דרכי", "וה'" דייקא "הוא ובית דינו", כי גם מדת הדין הסכימה עם מדת הרחמים לזיווג זה, לכן "שלחוני ואלכה לאדוני". אלו דבריו הקדושים.

(שבילי פנחס פרשת חיי שרה תשפ"ב)

7.רבקה באה מצד דין קשה בקליפה(לבן ובתואל)  והיא עצמה דין רפוי (חסד שבגבורה ע"פ הרב מנוסי)  ולכן שושנה שהיא בצבע אדום ובצבע לבן - לעומת יצחק שהוא דין קשה:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אַף עַל גַּב שֶׁכָּל זֶה עָשְׂתָה, לֹא יָדַעְנוּ הַאִם מַעֲשֶׂיהָ כְּשֵׁרִים אוֹ לֹא. אֶלָּא בֹּא רְאֵה, כָּתוּב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. כְּשׁוֹשַׁנָּה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. שֶׁהִיא בֵּין אוּכְלוּסֶיהָ כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה בֵּין קוֹצִים, וְסוֹד הַדָּבָר - יִצְחָק בָא מֵהַצַּד שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁהוּא חֶסֶד עֶלְיוֹן, וְעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל הַבְּרִיּוֹת, וְאַף עַל גַּב שֶׁהוּא הַדִּין הַקָּשֶׁה. וְרִבְקָה בָּאָה מִצַּד שֶׁל הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהִתְעַלְּתָה מִבֵּינֵיהֶם, וְהִתְחַבְּרָה עִם יִצְחָק. שֶׁהֲרֵי רִבְקָה בָּאָה מִצַּד הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְאַף עַל גַּב שֶׁהָיְתָה מִצַּד הַדִּין הָרָפֶה וְחוּט שֶׁל חֶסֶד תָּלוּי בָּהּ, וְיִצְחָק דִּין קָשֶׁה וְהִיא רָפֶה - הָיוּ כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. וְאִם לֹא שֶׁהִיא רָפֶה, לֹא יָכוֹל הָעוֹלָם לִסְבֹּל אֶת הַדִּין הַקָּשֶׁה שֶׁל יִצְחָק. כְּמוֹ כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג זִוּוּגִים בָּעוֹלָם, אֶחָד תַּקִּיף וְאֶחָד רָפֶה, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִתְתַּקֵּן וְיִתְבַּסֵּם הָעוֹלָם

(זוהר קלז ע"א)

ורזא דמלה וכו': וסוד הדבר. יצחק בא מצד אברהם, שהוא חסד עליון ועושה חסד עם כל הבריות, ואע"פ שהוא דין קשה, מכל מקום נמשך מחסד מאברהם. ורבקה באה מצד דין קשה מבתואל ולבן, ואע"פ שהיא עצמה דין הרפה היתה, בסוד האודם של השושנה, וחוט של חסד היה תלוי עליה בסוד הלובן של השושנה, מכל מקום נמשכה מדין הקשה, והיה יצחק דין הקשה, והיא דין הרפה, וע"כ כשושנה בין החוחים היתה. חוחים פירושו דינים קשים, כי רבקה היתה מוקפת בדינים קשים מצד הוריה ואנשי‏  מקומה אבל היא עצמה, היתה דין הרפה וממותק, וחוט של חסד, כצורת השושנה, כנ"ל, הרי שמעשיה כשרים, שלא למדה ממעשיהם, דהיינו שלא היה בה דין קשה כלום. שזה נשמע להיותה משולה לשושנה, שיש בה אודם ולובן.‏

(ספר הסולם על הזהר - פרשת תולדות )

סיום: המיניקת של רבקה- דבורה- תלמידה של שרה- מידת הדין- היא שחינכה ושמרה את רבקה כשושנה בין החוכים:

‏התשובה היא: מינקת מיוחדת היתה לה, מינקת מחנכת, מינקת מדריכה - וחינוכה הטוב ‏המעולה והמתמיד של אשה זו, הוא שהעמיד לנו את האם הדגולה, את רבקה אמנו, כדברי ‏תרגום יונתן המתרגם כאן '"מינקתה" - '"פדגוותה'. ידעה רבקה מה היתה בשבילה מינקת  ‏זו - היא היא שהדריכה אותה ב""אורח חיים למעלה למשכיל' , ודבקה נפשה בנפשה, ולא ‏ויתרה עליה בצאתה מבית אביה בדרכה אל בית בעלה, כי היתה לה דבורה המינקת יותר מאב ואם, היתה זו יולדתה הרוחנית. 

‏אישיות מיוחדת זו עמד טעמה בה, תבונתה ורוממות אישיותה, גם כשהגיעה לזקנה מופלגת. ‏כעבור עשרות שנים, כשהגיעה רבקה לכלל דעת שהגיע זמנו של יעקב לחזור, ועליו לצאת ‏מבית לבן, אחרי עבודה מסורה של עשרים שנה, שיערה אחות לבן - שהכירה יפה יפה את ‏אחיה - שהלה עלול לחפש עלילות-רשע לעשוק את יעקב מכל וכל. על כן החליטה לשלוח ‏את דבורה מלאת התבונה, הנערצת בבית בתואל ולבן, בתקוה שהיא, ברוחב דעתה ‎ובתוקף‏ ‏‏מעמדה, תדע להתמודד עם מחשבות הרשע של לבן, והיא תצליח להוציא את יעקב בשלום מידי מעבידו ולהציל את רכושו מידי עושקו....

‏ואם ישאל השואל על דבורה עצמה - כיצד גדלה היא בפדן ארם? כיצד התפתחה היא על ‏מעלותיה וסגולותיה בתוככי עיר נחור היא חרן, שלא היו תושביה אנשי מידות, אנשי צדק? ‏נראה שתופעה חריגה זו נובעת מהמעשה הרב שנעשה בשעתו על ידי אברהם אבינו - "ואת ‏הנפש אשר עשו בחרן" כי היו נפשות אשר הצליחו אברהם ושרה לקרב אותם, עד כדי ‏כך שהיו מוכנות להצטרף לאברהם אבינו, לעזוב ארצם ומולדתם ולצאת איתו אל הבלתי ‏ידוע. אולם לעומתם היו שם כאלה אשר אמנם התקרבו מאד לאברהם ולהדרכתו, אבל

‏לעזוב הכל וללכת לאי-שם לא ברור - לזה עדיין לא היו מוכנים. אכן, המשיכו במקומם ‏בדרך שהדריך אותם אברהם אבינו, '"לעשות צדקה ומשפט'" ולגמול חסד לכל. וודאי היו ‏עוד כאלה אשר היו בשלבי התקרבות למחצה, לשליש ולרביע. סיבב הקב"ה את הסיבות, ‏ועוד לפני שהגיע אליעזר לארם נהרים וביקש שהקב""ה יעשה חסד עם אדונו אברהם, כבר ‏הקדים הקב'"ה והפעיל את מידת חסדו לאברהם, ומתוך אחת המשפחות האלה עלתה ‏כפורחת זאת דבורה האצילה, שהגיעה לבית בתואל כמינקת לרבקה.

‏

‏התמסרה דבורה במיוחד לחינוכה של רבקה, נכדת נחור אחי אברהם, מתוך הכרת טובה ‏ למשפחה, אשר מתוכה קם אברהם והאיר עיני רבים, והביא לה ברכה מרובה, ברכת אהבת ‏חסד, אשר לאורה הלכה ועלתה במסילת היושר והטוב. ‏

‏אפשר שעם תחילת עבודתה כמינקת במשפחה זו, נתקלה דבורה ברמאותו של לבן ובחוסר ‏הגינותו של בתואל, ומיד החליטה להתמסר לחינוכה של רבקה הקטנה, שהסתמנו בה סימני ‏פיקחות מופלגת - להצילה מדרכי אביה ואחיה, להדריכה בדרכי יושר וללמדה תורת חסד ‏- כך הגיעה רבקה להתנהגות המופלאה עם אליעזר עבד אברהם,‏הנה זאת תורת המינקת, מורתה-מדריכתה של ממשיכת שרה אמנו, אם יעקב אבינו.

(נר למאור, הרב משה צבי נריה זצ"ל, פרשת חיי שרה, ע"מ 93-94)

סוף דבר: רבקה- דבורה- שרה- חסד שבדין:

רבקה יונקת חלב (חסד) מדבורה תלמידת שרה- מידת הדין ומכאן צומחת דמותה שמייצגת את החסד שבגבורה (ענ"ד)

_________________________________________________________________________

רבקה כאיזון ליצחק:

http://korim-navon.co.il/2019/11/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%A1%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%91%D7%A7%D7%94-%D7%9B%D7%90%D7%99%D7%96%D7%95%D7%9F-%D7%9C%D7%A4%D7%97%D7%93-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%A4%D7%A8%D7%A9/

נידה דין חלה חסד הדלקת הנר- תפארת/רחמים

יסוד יוסף- https://www.tehillim-center.co.il/article/1110

https://www.hidabroot.org/article/179005

 יצחק מידת הדין דווקא הוא מגלה רחמים על עם ישראל:

https://manitou.org.il/arcive/sfarim/sodtoladot2/1418-%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%A9-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-2-%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%9D

אברהם היגמל יצחק גבורה יהושע דין

https://www.sefaria.org.il/Ben_Yehoyada_on_Pesachim.119b.1?vhe=Senlake_edition_2019_based_on_Ben_Yehoyada,_Jerusalem,_1897&lang=he

יצחק היה חייב לבלום את החסד של אברהם:

..ודרך שניה מצאנו בספר "מערכת האלוקות" לרבינו פרץ, שכתב, שאילו המשיך יצחק אבינו ע"ה בעבודת החסד של אברהם, היה גורם להמשיך לבריאה שפע של חסד כה גדול, עד שהיתה מדת הדין נדחית לגמרי. ובמצב כזה לא היה לעולם קיום, כי בלי דין היה הרע נשאר בלי עונש, והיתה עבודת האדם בטלה לגמרי. על כן היתה עבודת יצחק בבנין מדת הגבורה בעולם.

(מכתב מאליהו חלק ב ע"מ קעח)

ההבטחה להולדת יצחק היתה במידת הדין אבל צחוקה של שרה עורר עליה את הדין אבל ה' ברחמיו פקד עוונה וענה במידת הרחמים ולכן מופיע י-ה-ו-ה:

היכן דבר כו'. והא דלא מביא המקרא ויאמר אלהים אבל שרה אשתך יולדת לך בן הנאמר מקודם במצות מילה. י"ל משום דכתב שם אלהים אשר הוא מדת הדין ועפ"י מדה"ד אחרי אשר צחקה שרה והחטא מבטל לפעמים הייעוד הטוב ורק ה' ברחמיו נשא לעונה ופקד אותה. ולכן אמר הכתוב פה אני ה' במדת הרחמים דברתי ומביא את הכתוב למועד אשוב אליך אשר נזכר שם בפרשה רק שם ה':

(יפה תואר בראשית רבה נג א ג)

חיי שרה:

בין כסה לעשור רמז רבקה

תחילה אין היא אומרת מאומה על הגמלים, אילו אמרה מיד מה שבדעתה לעשות בסוף, היתה מתגלית כפטפטנית בטלה, המחזיקה טובה לעצמה על החסדים שהיא עושה, והנה לא די שהיא מקבלת על עצמה לתת גם לגמלים... ותמהר ותרץ - אין היא שוהה להמלך עם עצמה, לא כבדה היא בהליכותיה, ביחוד שהמדובר הוא לגמול חסד עם אדם. תחילה היא מערה אל השוקת את המים שנותרו בכד, ממידתו של גומל החסד להיות חס על כוח וממון, כדרך שלעתים הוא בזבזן ללא גבול, דוקא משום שאת הכל, גם את הפחות בערכו, הוא רואה כמכשיר למצוה, הרי הכל קדוש בעיניו. (רש"ר הריש כד כ)

רבקה ויצחק:

https://www.herzog.ac.il/vtc/0062801.html

חסד ודין הסבר מורחב

https://mikyab.net/posts/63725

חסד ודין פרשת וירא:

http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=267:267267-267&catid=492

גבולות לחסד:

https://www.bneidavid.org/Web/He/VirtualTorah/Newsletter/Bereshit/ChayeSarah/4449.aspx

וירא: עקידת יצחק כתיקון חטא אדם וחווה

1.חוסר המתנה:

א.אדם וחווה חטאו שלא המתינו בסבלנות עד לכניסת שבת כדי לאכול מעץ הדעת:

...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)

ב.אברהם תיקן בכך שלא התמהמה בקיום ציוויו הכה קשה של  הקב"ה וישן היטב בלילה כך שיכול היה להשכים! :

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים (בראשית כב,ג)

וישכם אברהם בבוקר. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר. (עולת ראייה,פרשת העקידה)

2. עץ הדעת- עצי העולה- עץ התאנה:

א.אדם וחוה חטאו בתאנה ובה כיסו ערוותם:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: (בראשית ג,ז)

עלה תאנה. הוא העץ שאכלו (י) ממנו, בדבר שנתקלקלו בו נתקנו (סנהדרין ע:)... (רש"י'',שם)

ב.אברהם אבינו בקע עץ תאנה בתור עצי עולה ומעשה העקידה הפך לסמל פרסומו לטובה:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים(בראשית כב,ג)

וְאַקְדֵים אַבְרָהָם בְּצַפְרָא וְזָרֵיז יַת חַמְרֵיהּ וּדְבַר יַת תְּרֵין טַלְיוֹ עִמֵיהּ יַת אֱלִיעֶזֶר וְיַת יִשְׁמָעֵאל וְיַת יִצְחָק בְּרֵיהּ וְקָטַע קֵיסִין דַקִיתָא וּתְאֵנָתָא וְדִיקְלָא דְחַזְיַין לְעָלָתָא וְקָם וְאָזַל לְאַתְרָא דְאָמַר לֵיהּ יְיָ: (תרגום יונתן,שם) 

ויבקע עצי עולה, בירושלמי עצי תאנה (רוקח,בראשית,דף קעג)

והרה"ק מראפשיץ ביאר שכאן עסק אברהם אבינו לתקן חטא עץ הדעת, שאמר הקב"ה אאע"ה מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל. שלכאו' הפסוק סותר את עצמו, אם מכל עץ הגן אכול תאכל, משמע אפי' מעץ הדעת, איך אמר שלא לאכול מעץ הדעת? אלא שגם עץ הדעת היה לו לאכול, אמנם היה לו לברר הטוב מן הרע, רק מעץ הדעת כשהוא מעורב טוב ורע, אותו לא יאכל, רק יפריד הרע קודם ממנו, ואח"כ היה יכול לאכול מעץ הדעת. 

וחטא אדה"ר היה שלא הפריד את הרע ואכל האכילה, ונתערב שם תערובת חלק אחד מני אלף אלפים אלפים כונה להנאתו ולא לעבודתו ית"ש. וזה היה מציאות חטא עץ הדעת....ולכן בקע אברהם עצי עולה, כלומר בקע והפריד הרע מן הטוב...

(שיעורים בסידור התפילה, הרב מנשה ישראל רייזמן, שיעור ס) 

3.הנחש- השטן מעורר את הכל:

א.בגן עדן הנחש הוא מקטרג על הקב"ה ומביא את חווה אל המעשה:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (בראשית ג,א)

ב.בעקידה - השטן הוא המקטרג על אברהם ואח"כ על הקב"ה והמעורר את הנסיון:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:(בראשית כב,א)

אחר הדברים האלה. יש מרבותינו אומרים (סנהדרין פט:) אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר, מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד, אמר לו, כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו זבח אותו לפני, לא היה מעכב (רש"י,שם)

בָּא לוֹ סמא"ל אֵצֶל אָבִינוּ אַבְרָהָם אֲמַר לֵיהּ סָבָא סָבָא אוֹבַדְתְּ לִבֶּךָ, בֵּן שֶׁנִּתַּן לְךָ לְמֵאָה שָׁנָה אַתָּה הוֹלֵךְ לְשָׁחֲטוֹ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ וְאִם מְנַסֶּה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֵּן אַתְּ יָכוֹל לַעֲמֹד, (איוב ד, ב): הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִלְאֶה, אָמַר לוֹ וְיָתֵר עַל דֵּין. אָמַר לוֹ לְמָחָר אוֹמֵר לְךָ שׁוֹפֵךְ דָּם אַתְּ חַיָּב שֶׁשָּׁפַכְתָּ דָּמוֹ שֶׁל בִּנְךָ, אָמַר לוֹ, עַל מְנָת כֵּן. וְכֵיוָן שֶׁלֹא הוֹעִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם בָּא לוֹ אֵצֶל יִצְחָק, אָמַר לוֹ בְּרָא דַּעֲלוּבְתָּא, הוֹלֵךְ הוּא לְשָׁחָטֶךָ, אָמַר לוֹ עַל מְנָת כֵּן. אָמַר לוֹ אִם כֵּן כָּל אוֹתָן הַפָּרְגָזִיּוֹת שֶׁעָשָׂת אִמְּךָ לְיִשְׁמָעֵאל שְׂנָאֵיהּ דְּבֵיתָה יְרוּתָא, וְאַתָּה אֵינְךָ מַכְנִיס בְּלִבֶּךָ. כַּד לָא תֵיעוּל מִילָא תֵיעוּל פַּלְגָא (בראשית רבה נו ד)

4.חוה- פותחת בפועל בחטא- שרה- לא מודעת לכל המעשה ובסופו של דבר מתו בגינו:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: (בראשית ג,ו)

לספוד לשרה ולבכתה. נסמכה מיתת שרה   לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה,  שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה  נשמתה ממנה ומתה:(רש"י,שם)

שרה זלזלה בבשורת המלאכים על הולדת בנה ומתה בעקבות בשורתו של השטן על מעשה העקידה של כביכול פטירת בנה( או הצלתו ) (ענ"ד)

5.הזמן: העקידה וחטא אדם וחוה - בראש השנה

א.אדם הראשון חטא ונידון - בראש השנה:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג, כד), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קיט, פט): לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם, תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶּאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם וְאַתְיָא דְרַב כְּהַהִיא דְּתָנֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתָנִינָן בִּתְקִיעָתָא דְרַב זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן (תהלים פא, ה): כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא וגו', וְעַל הַמְדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לַשּׂוֹבַע וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר בְּיוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיָעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִּבְּלוֹ, בַּחֲמִישִׁית רִקְּמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹּלֶם, בַּשְּׁבִיעִית נָפַח בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לַגָּן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית עָבַר, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא בְּדִימוּס. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם, זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּדִּין הַיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוּס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לַעֲמֹד לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין לְפָנַי בְּדִימוּס, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. (ויקרא רבה,פרשה כט,א)

ב.מעשה העקידה - בראש השנה:

ומה שקורין ביום שני פ' העקידה (כמ"ש לקמן סי' תר"א) פי' הר"ן ז"ל כדי להזכיר ענין עקידת יצחק ואילו שבשביל כך תוקעין בשופר של איל עכ"ד. ועדיפא מינה הו"ל למימר שביום ר"ה נעקד יצחק כדאיתא בזוהר פ' ויקרא דף י"ח. 

(כף החיים שולחן ערוך או"ח, תקפ"ד,טז)

6.המקום: הר המוריה ואבן השתיה ממנו הושתת אדם הראשון 

א.העקידה בהר המוריה:

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא: (יד החזקה,ספר עבודה,הלכות בית הבחירה, פרק ב,הלכה א) 

ב. אדם הראשון נענש שישוב אל העפר - שבהר הבית:

...כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב(בראשית ג,יט)

7.היציאה והחזרה בשערי גן עדן:

א.בעקבות חטא אדם וחווה הם גורשו מגן עדן ולהט החרב המתהפכת מנעם מלשוב:

וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:(בראשית ג,כד)

ויגרש את האדם גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששער גן עדן סמוך להר המוריה משם לקחו ולשם החזירו במקום שנלקח שנאמ' ויקח אלהים את האדם מאי זה מקום לקחו ממקום בית המקדש שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוּקח משם. (פרקי דרבי אליעזר, פרק כ)

רמזים לקודש הקדשים שבמקדש  שמקומו מעל אבן השתייה ובמקום העקידה:

עץ החיים- התורה הכתובה על הלוחות  שבארון הברית שבקודש הקודשים:

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר:(משלי ג,יח)

הכרובים- מידת החסד ומידת הדין- ובה' הידיעה כי הם הכרובים שעתידים להיות בבית המקדש:

ומדוע הם "שני" כרובים? ע"פ מינוחי סודות התורה, הם מדת רחמים ומדת הדין (זכר ונקבה). אם יזכה האדם, נהפך הכל לרחמים. " אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למדת הדין וכו'. אשריהם הצדיקים שהם הופכים מדת הדין למדת הרחמים" (בראשית רבה לג, ג). בזה מוסבר כיצד עת שהרומים נכנסו להיכל, מצאו את הכרובים מעורים זה בזה (יומא נד ע"ב). כלומר הכרובים היו דבוקים במדה אחת, מדת הדין שנתכה על ישראל בחורבן המקדש. מה שאין כן בעת הרגלים, היו הכהנים מגביהים לפרוכת והראו לישראל את הכרובים שהם דבוקים זה בזה וידעו חביבותם בעיני ה', שהכל נהפך לרחמים (יומא נד ע"א. ובמיוחד זה כך לפי פירוש רש"י שם ד"ה הכרובים, שהזכר, בעל החסד, היה שליט). ובמקדש שני מדובר על הכרובים שהיו מצויירים על כתלי מקדש של שלמה (שם). בזה מוסבר מדוע בפרשת בראשית כתובה מלת "הכרובים" (ג, כד) עם אות ה' הידיעה, כי הם אותם הכרובים עליהם מדובר בהקמת משכן משה (פרשת תרומה). עכשיו שנטרדו אדם ואשתו מגן עדן, ידעו כי כרובים לפניהם. וכמו תינוק ותינוקות (פני הכרובים) מתבגרים ומתפתחים, ידעו אדם ואשתו שהם הם הגורמים שינוי ופנייה של הכרובים, או למדת הדין או למדת הרחמים

(מאמר "לשמור את דרך עץ החיים", הרב משה צוריאל)

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת- הבחירה בין טוב לרע- ואולי זוהי המאכלת שבידי אברהם:

אמנם כעת כאשר גורש מגן עדן, נתחדש באדם בחירה הפוכה וכו' הבחירה ברע נתהוה בו כטבע ראשון, ויש לכוחות הרעים שבו ממשלה חזקה. והבחירה בדרך הטוב קשה עליו מאד וצריך התגברות גדולה והתאמצות ללכת בדרך מישרים ע"פ התורה. ולסיבה זו אין שלום בנפשו, וכל ימי חייו הוא במלחמה פנימית וכו'. אבל הנפש המשכלת גם היא אוזרת חיל להכניע את מורדיה הפנימיים וכו'. והנה החרב הניתן בידי אדם להלחם בה מלחמת ה', חרב מתהפכת היא מטוב לרע ומרע לטוב לפי הבחירה הנתונה לו" עכ"ל. הרב מביא ראיה כי "חרב" הוא כינוי לתורה ממה שאמרו בשבת (סג.) "חגור חרבך על ירך". וכן הוא הנמשל של חרבו של יעקב אבינו ("אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", בראשית רבה צז) (הכתב והקבלה,שם)

ב.בעקבות העקידה נפתחים בפני יצחק שערי גן עדן שנמצאים בהר הבית והוא שוהה שם 3 שנים:

ויצא יצחק - מהיכן יצא? מגן עדן, שהיה שם משעת העקידה עד עכשיו שלש שנים (חזקוני,שם)

8.איכה- הנני:אדם הראשון נשאל איכה ושאלה זו מהדהדת עד אברהם אבינו שעונה לה' - הנני

א.ה' שואל איכה ולא מקבל תשובה הולמת( את קולך שמעתי ...):

וַיִּקְרָא יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג,ט)

.... בתשובת אדם אל האלהים על מה אמר לו 'איכה', שהשיבו: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא" (ג, י). וזה, כי למה לא השיבו:

(אברבנאל על בראשית - פרק ב פסוק ד- ג, כד )

ב.אברהם אחרי 200 שנה עונה את התשובה הנכונה- הנני מסור לעשות  הנדרש :

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי(שם כב,א)

הנני. כי היא היתה התשובה ההגונה למאמר איכה....

(אברבנאל על בראשית - פרק ב פסוק ד- ג, כד )

9.מוטיב הראייה: אדם וחוה חטאו בראייה- אברהם מתקן בראייה

א.תחילת החטא ותוצאותו - קשורים בראיית העין:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם ... וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם ... (בראשית ג,ו-ז)

ב.אברהם רואה מה ששני נעריו 'אינם רואים' ורואה מרחוק ולא רק כאשר מגיעים ממש אליו כי רצה לקיים ציווי ה':

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב,ד)

וירא את המקום. ראה ענן קשור על ההר:(רש"י,שם)

כתוב בספר 'עשרה למאה' להג"מ רבי צבי הירש ]אביו של הרבי רבי בונים, הדרשן מברלין ווידיסלוב, קרא לספרו עשרה למאה, לומר שיש תחת ידו מאה דרושים וכתב רק עשרה מהם[ בדרוש החמישי המיוסד על עקדת יצחק, מה ראה הכתוב להוסיף לנו למעלת העקדה שראה אאע"ה את המקום מרחוק. והלא כל פרט ופרט בא להחשיב ולרומם את מעשה העקדה, מה ענין יש בזה שראה את המקום מרחוק?

וביאר שאם לא היה לו לאאע"ה חשק לעקוד את בנו, לא היה רואה את המקום מרחוק. בפרט יהודי בן מאה ושלושים ושבע שנה שאין ראייתו צחה כאיש צעיר. וכלשון הפסוק 'כבדו מזוקן'. אלא שהיה מחפש את המקום בכל נימי נפשו, עד כדי כך שהיה רואה את המקום מרחוק. הוא הולך והולך כמה ימים ומחפש היכן יראה לו הקב"ה את המקום, מסתמא היה עוסק בתוה"ק עם בנו יצחק בינתיים, אך יחד עם זאת היה מחפש ומחפש בעיניו בכל צד ופינה, היכן הוא המקום, ואילו לא היה לו רצון וחשק בנפשו לעקוד את בנו, היה הולך והולך עד שיפגע במקום, אך כיון שבערה נפשו לעשות רצון קונו היה תר ומחפש בכל שעה, עד כדי כך שבזקנותו ראה את המקום מרחוק. 

(שיעורים בסידור התפילה, הרב מנשה ישראל רייזמן, שיעור ס) 

ג.עיני אברהם "נפקחו" לראות את השה כי עד אז הוא "לא ראה בעיניים" והיה מכוון מטרה אחת בלבד- לעשות את דבר ה':

וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז- והנה איל גימטריה סומא.רמז למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה, נג,יד) הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עינהם.שגם פה האיל היה מוכן שם ולא ראהו אברהם עד עכשיו.וזהו שאמר וישא אברהם את עינו וירא וגו'.ולכן כתיב נאחז החי"ת בפתח לשון עבר ולא קמץ.שכבר היה נאחז לפני כן (בית נאמן/הרב מאזוז, שם)

ד.בעקבות העקידה המקום נקרא על שם הראייה- ירושלים:

וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְ-הֹ-וָ-ה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְ-הֹ-וָ-ה יֵרָאֶה (בראשית כב,יד)

10.הכל או כלום- אברהם תיקן את עומק חטאו של אדם בכך שהיה מוכן לוותר על כל עמלו ( בנו, תדמיתו וכל המ שנלחם כנגדו כל השנים) בשביל לקיים ציווי ה':

א.לאדם הראשון- הכל הותר לו פרט לעץ אחד:

ויְצַו יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:  וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת:(בראשית ב, טז-יז)

ב.לאברהם- נצווה לוותר על כל מה שהובטח לו :

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ (בראשית כב,ב)