שבועות: טועמיה חיים זכו- טעימות מפרשת השבוע-ויקרא שנה 2

1.ויקרא:

עולת בהמה:וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַי-ה-וָ-ה:(ויקרא,א,ט)עולת העוף:
וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַי-ה-וָ-ה : (שם,א,יז)
מנחה:
וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַ-י-ה-וָ-ה (שם ו,ח)

מדוע נקטה התורה באותו הלשון של ריח ניחוח לכל 3 סוגי הקרבנות על אף הפער הגדול בין העלות של כל אחד מהם?


נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, (וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ), וּבַמִנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ, לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם: (מנחות יג,יא)

2.צו:

מה ההבדל המהותי בין פרשת צו לפרשת ויקרא והלא שתיהן עוסקות בסוגי הקרבנות?
להנציח את ההתלהבות הראשונית בשגרה היומיומית:
כבר דנו הפרשנים בהפרש שבין פרשת צו לפרשת ויקרא-שהרי שתיהן עוסקות בעולה ובשלמים, במנחה ובחטאת, והעלו הצעות אחדות.אם נתייחס לאמור בראשיתן של הפרשות נוכל להבחין כך: ויקרא עוסקת יותר בנדבה כמודגש: "אדם כי יקריב מכם...לרצונו" ואילו צו כשמה כן היא: צווים והוראות מחייבות...דומה שכן הדבר בבניית בית בישראל.ראשיתו ברצון,בהתנדבות,בספונטניות,אבל בהמשך חשוב שתהיה המסגרת קבועה,מוסדרת,מוצקת ובעלת תוכן יומיומי מחייב.

אולם מדגישה פרשתנו: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה {ויקרא,ו,ו} ,אפשר רמז יש בזה לצורך לשמר משהו מן האש הראשונית,זו שהובערה מתוך נדיבות לב ונשיאות רוח,וממנה לקחת לעבודה היומיומית.אש תמיד מבטאת מחד את השיגרה המתמידה, אבל מאידך את הלהבה שאינננה פוסקת. (עת לשמוח,הרב יהודה שביב,פרשת צו)

3.שמיני:
מה משותף ל-3 סימני הטהרה בבעלי החיים?

כי ענין סימני טהרה שני סימנים מעלה גרה ומפרסת פרסה והענין כמ"ש הקדמונים כי בעוף אמרו כל העוף הדורס טמא והענין כי מאכילת הדבר כפי מזג המאכל כן יהיה טבע האוכל כי אבר מחזיק אבר וזה סוד נפש הבהמית שבאדם כו' וכל העבירות וחטאים הכל מחמדה כמ"ש כי לא תחמוד כולל כל הדברות וכל התורה כמו שהאריכו בזה ועי' בדבריהם וכל העוף הטורף טרף הוא סימן שאין בו מדת ההסתפקות וכמ"ש מכות כ"ד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה חבקוק ב' והוא ההסתפקות וכן הוא בבהמה סימן מעלה גרה שמסתפק במאכל שבקרבו וכן מפרסת פרסה הוא סימן שאינו דורס וטורף טרף אלא גדל על אבוסו (אבן שלמה לגר"א, פרק ג' )

4.תזריע:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:(ויקרא יב,ב)

אשה כי תזריע. אמר ר' שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף.(רש"י,ויקרא,יב,ב)

מדוע נברא האדם אחרון?
אדם נברא בערב שבת ומפני מה? ... שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית... דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן והתקין סעודה ואחר כך הכניס אורחין. (סנהדרין,לח,ע"א)

5.מצורע:

וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:(ויקרא יד,ד)
מדוע רפואת המצורע דווקא עם ציפורים?
ולקח למטהר שתי צפרים. למעלה פר' תזריע כתבתי שעיקר הצרעת בא על ג' עבירות הרמוזים בפר', והם לה"ר וגסות הרוח וחמדת הממון. ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על ג', על לה"ר לפי שעושין מעשה פטיט כו', (ערכין טז:) ועל גסות הרוח העולה למעלה כצפרים עפות (ישעיה לא.ה), ועל חמדת הממון שנאמר בו (משלי כג.ד-ה) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר ועוף השמים (כלי יקר,שם)

6.אחרי מות:

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם(ויקרא טז,כט)
מה בין אזרח לגר?
שורש מילת זרח כלומר שהתושב והקדמון בעיר הוא מגולה לכל וידוע מי משפחתו אך הגר הוא מכוסה ולא אדם מי הוא ומה משפחתו(רד"ק,שם,ע"פ אוצר מפרשי הפשט)

7.קדושים:
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם: (ויקרא י"ט,ג)

מדוע פעם מקדים אב לאם ופעם להיפך?

אמו ואביו תיראו - כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים (רש"י,שם)

שלעולם בכל מצווה שאין האדם זריז בה מעצמו מלמד לך הכתוב שצריך האדם לזרז בה,והמצווה שהוא מזורז בה מעצמו בטבע, אינו צריך כ"כ להיות זריז בה  (גור אריה,שם)

ולכן בן עזאי מנחה אותך לרוץ אל המצוות הקלות והחמורות ולברוח מן העבירות שכן טבעו של היצר הרע שהוא מבקש לרוץ אל העבירות ולברוח מן המצוות (ענ"ד)

8.אמור:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה:(ויקרא כג,טו-טז)
למה דווקא כמות של עומר?מידה כנגד מידה:
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיִיתִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַמָּן הָיִיתִי נוֹתֵן עֹמֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות טז, טז): עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וְעַכְשָׁיו שֶׁאַתֶּם נוֹתְנִים לִי אֶת הָעֹמֶר אֵין לִי אֶלָּא עֹמֶר אֶחָד מִכֻּלְּכֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ שֶׁל חִטִּים אֶלָּא שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר. (ויקרא רבא,כח,ג)

9.בהר

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם(ויקרא כה,יז)
מדוע נאמר כאן ויראת מאלוקיך?
ולא תונו איש את עמיתו. כאן הזהיר על אונאת דברים (ת"כ פרק ד, א.), שלא יקניט איש את חבירו, ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר ויראת מאלהיך, היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו ויראת מאלהיך: (רש"י,שם)

10.בחוקותי:

  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:(ויקרא כו,ד)
 מהם גשמים בעיתם?
דָּבָר אַחֵר, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, בָּרְבִיעִיּוֹת...
דָּבָר אַחֵר, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, בַּלֵּילוֹת. בִּימֵי הוֹרְדוֹס הַמֶּלֶךְ הָיוּ גְשָׁמִים יוֹרְדִין בַּלֵּילוֹת, בְּשַׁחֲרִית נָשְׁבָה הָרוּחַ נִתְפַּזְרוּ הֶעָבִים זָרְחָה הַחַמָּה נִתְנַגְּבָה הָאָרֶץ, וְהָיוּ פּוֹעֲלִים יוֹצְאִים וְעוֹסְקִין בִּמְלַאכְתָּן וְיוֹדְעִין שֶׁרְצוֹן אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מַעֲשֵׂיהֶם.

דָּבָר אַחֵר, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, מַעֲשֶׂה בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וּבִימֵי שְׁלַמְצָה הַמַּלְכָּה שֶׁהָיוּ גְּשָׁמִים יוֹרְדִים בְּלֵילֵי שַׁבָּתוֹת עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּים כִּכְלָיוֹת וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי הַזֵּיתִים וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב, וְצָבְרוּ מֵהֶם חֲכָמִים וְהִנִּיחוּם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים(ויקרא רבה,לה,ט-י)