אישים ע"פ ויקיפדיה

רבי שלמה בן יצחק (רש"י: רבי שלמה יצחקי;‏ 22 בפברואר 1040- 13 ביולי 1105) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, והראשון שעשה זאת באופן כמעט מקיף.

רבי יוסף קארו (1488, ה'רמ"ח- 24 במרץ 1575, י"ג ניסן ה'של"ה) הוא מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר השולחן ערוך והבית יוסף, מכונה גם הבית יוסף, מרן והמחבר. עסק גם בקבלה.

הרב משה סופר (שרייבר) (14 בספטמבר 1762 - 3 באוקטובר 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

רבי דב בֶר (יידיש: בער) ממזריטש מכונה "המגיד ממזריטש" (כ"ח באב ה'תס"ד (28 באוגוסט 1704) - י"ט בכסלו ה'תקל"ג (15 בדצמבר 1772) היה תלמיד של הבעל שם טוב ויורשו בהנהגת תנועת החסידות. בחצרות מסוימות‏ הוא מכונה "המגיד הגדול" או "הרבי ר' בער".

רבי יהודה אריה ליב אלתר (כ"ט בניסן ה'תר"ז-ה' בשבט תרס"ה; 1847 - 1905), היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין בשלהי המאה ה-19. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. ספרו שעל שמו הוא נקרא שפת אמת הינו אוסף של דרשות על פרשיות השבוע וחידושים על הש"ס. הספר שהודפס לאחר פטירתו זכה להערכה רבה, ונודעה לו השפעה רבה בחסידות גור ומחוצה לה.

רבי יהודה ליווא בן בצלאל (נולד בסביבות 1520‏ - 1609), המוכר בכינויו מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) מפראג (בספרות הגרמנית כונה "רבי לעוו הגבוה") היה רב, פוסק הלכה, מקובל והוגה דעות דתי יהודי, מגדולי ישראל הבולטים בתחילת העת החדשה (ביהדות מתחילת תקופת האחרונים).

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי) היה מגדולי המשוררים וההוגים של יהדות ימי הביניים והיה גם רופא.ריה"ל נולד בשנות השבעים או השמונים של המאה ה-11 , בעיר טודלה או טולדו שבצפון ספרד, למשפחה עשירה ומשכילה. הוא זכה לחינוך מקיף גם בתחום היהדות וגם בתחום ההשכלה הכללית-הערבית. חוקרים רבים משערים שהיה תלמידו של פרשן ופוסק התלמוד רבי יצחק אלפסי.‏


רבי ישראל מאיר הכהן (כגן) מראדין (י"א בשבט ה'תקצ"ח 1838 - כ"ד באלול ה'תרצ"ג 1933) מחשובי הרבנים בדור שלפני השואה. מחבר הספרים משנה ברורה וחפץ חיים. מכונה "החפץ חיים" על שם ספרו.


רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ (נקרא גם הספורנו; איטלקית: Sforno) נולד בין השנים 1468 (ה'רל"ח)-1473 (ה'רמ"ג) - נפטר לאחר 1550( ה'ש"י)) היה פרשן מקרא יהודי-איטלקי, רב, רופא ואחד מראשי קהילת יהודי רומא וקהילת בולוניה. חיבורו החשוב והנפוץ ביותר הוא ביאור לתורה, למספר ספרי מקרא נוספים (בהם שיר השירים וקוהלת) ופירוש לפרקי אבות. פירושיו מבוססים על הפשט ולשונו קצרה ובהירה. נחשב לבעל השקפה הומניסטית לפיה "כל המין האנושי יקר אצלי", ולא רק עם ישראל, אלא שעל היהודים מוטלת חובה מוסרית גדולה יותר.

רבי עובדיה ירא מברטנורא נודע גם בכינוי הרע"ב או הרב, נולד באיטליה ככל הנראה בעיר ברטנורו בערך בין השנים ה'ר' - ה'ר"י (1450-1440), וגם על שנת פטירתו ישנן חלוקי דעות. רב, פוסק, פרנס, דרשן מנהיג יהודי ירושלים בשלהי התקופה הממלוכית וראש ישיבה, נודע בעיקר בשל פירושו על המשנה.

הרב בנימין אהרן סלניק (1530 - 1620), היה רב ואב"ד בפולין בהמאה ה-16, מחבר הספר משאת בנימין.וגם נחלת יעקב - ביאור נרחב על רש"י על התורה.