כי תשא: למען השם*

*לע"נ סולה בת מרים

פתיחה: שם טוב מול שמן טוב
רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן: (אבות ד,י"ג)

"טוב שם משמן טוב"(קהלת ז,א) שם טוב עדיף על שאר המידות הטובות אותם הוא מכנה שמן טוב משום שהכוהנים והמלכים נמשכו בשמן בכניסתם לתפקיד.(יחל ישראל,הרב ישראל לאו שליט"א,חלק ד',רסא)

1.מחיקת שמו של משה :
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל י-ה-ו-ָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות, לב, לא-לב)

קללת חכם:
על שם שאמר (שמות לב,לב) : "מחה ני נא מספרך אשר כתבת" כי קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא,א).
(פירוש הטור,ד"ה: "ואתה תצווה")

רמז למקום מחיקת שמו:
ויש מרמזים רמז יפה מחני נא "מספרך" אותיות מספר כ' דהיינו הפרשה העשרים מתחילת בראשית. כלומר שמשה רבינו ביקש מחני נא מהפרשה העשרים שהיא פרשת תצוה. (פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג)

שם משה- בפנימיות הפרשה:
ועוד אמר הגר"א דבסדרא הזאת יש ק"א פסוקים ובשם מ-ם ש-ין ה-א, מ+י+נ+א=ק"א.
זאת לרמוז לנו שאע"פ שהחיצוניות של משה רבנו ע"ה דהיינו גופו הקדוש נעדר מאיתנו מכל מקום הפנמיות שלו, דהיינו הרוחניות שלו, שהיא התורה הקדושה שלימד לנו, עוד חיה עימנו וכל ימי עולם לא ישבותו(קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)

התורה- על שם משה:
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: (מלאכי ג,כב)

2.שם ה' נמחה על המים:
וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה (במדבר ה,יט)
תני רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (ויקרא רבה ט, ט)

3.שם הנשים נפקד ממחצית השקל:
לפי שהשקלים האלה באים לכפר על מעשה העגל, והואיל והנשים לא חטאו בעגל והאיש בלי אשה אינו אלא חצי גוף, לכן די לכל אחד במחצית השקל. (ספר התודעה, עמ' רל"ח)

סיום: 3 שמות לאדם
שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו(תנחומא, פרשת ויקהל)