תצוה,זכור ופורים : על השם הנסתר

פתיחה:
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל י-ה-ו-ָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות, לב, לא-לב)
שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו(תנחומא, פרשת ויקהל)

חלק א: מדוע לא נזכר שמו של משה בפרשת תצוה?
א.קללתו של משה:
על שם שאמר (שמות לב,לב) : "מחה ני נא מספרך אשר כתבת" כי קללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות יא,א).
(פירוש הטור,ד"ה: "ואתה תצווה")

וּבַחִבּוּר הַקַּדְמוֹן, שְׁלֹשָׁה הֵם שֶׁגּוֹרְמִים רָעָה לְעַצְמָם - שְׁנַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד בְּעוֹלָם אַחֵר.
וְאֵלּוּ הֵם: מִי שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ, שֶׁלָּמַדְנוּ, מְמֻנֶּה אֶחָד מֻפְקָד לִפְנֵי הָאָדָם, וּבְשָׁעָה שֶׁמְּקַלֵּל עַצְמוֹ אוֹתוֹ הָאָדָם, מְמֻנֶּה זֶה, וְשִׁבְעִים אֲחֵרִים שֶׁמְּמֻנִּים תַּחְתָּיו, נוֹטְלִים אוֹתוֹ דִּבּוּר וְאוֹמְרִים אָמֵן, וּמַעֲלִים אוֹתָהּ לְמַעְלָה וְדָנִים אוֹתָהּ, וְהוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו עַד שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ וּמְשַׁלֵּם לוֹ אוֹתוֹ דִּבּוּר.מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁאָמַר {שמות לב} וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ, וְאָמַר לְצֹרֶךְ, וְאַף עַל גַּב שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה רְצוֹנוֹ, עִם כָּל זֶה לֹא נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר שֶׁלֹּא נִזְכַּר בְּפָרָשַׁת וְאַתָּה תְּצַוֶּה, וְנִמְחָה מִשָּׁם...וְאֶחָד מִי שֶׁזּוֹרֵק לֶחֶם אוֹ פֵּרוּרִים שֶׁל לֶחֶם בַּקַּרְקַּע וְעוֹשֶׂה בּוֹ זִלְזוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְאֶחָד בָּעוֹלָם הַהוּא - מִי שֶׁמַּדְלִיק נֵר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת טֶרֶם מַגִּיעִים יִשְׂרָאֵל לִקְדֻשָּׁא דְסִדְרָא, מִשּׁוּם שֶׁמְּחַלֵּל שַׁבָּת, וְגוֹרֵם לָאֵשׁ שֶׁל הַגֵּיהִנָּם לִדְלֹק טֶרֶם הִגִּיעַ זְמַנּוֹ (זוהר,פרשת פנחס,רמו,ע"א-ע"ב)

ב.שכרו של משה:
...ולא מסתברא שעל מסירת נפשו יפקד שמו,אכן ואתה תצוה היא מעלה עליונה מהזכרת שמו, ואתה תצוה את בני ישראל, הפירוש שמשה רבינו עליו השלום יהיה תמיד בצוותא עם ב"י,דאיתפשתותא דמשה בכל דרא ודרא ותבוך כל אחד ואחד ולזה זכה כי מסר נפשו עבור טובת ישראל (לב שמחה, מתוך אוצר הפלאות על שמות)

ג.כבודו של משה:
לפי שרצה לצוות על עניין הבגדים לאהרון ומשה היה עתיד להיות כהן גדול והיה עוגמת נפש לו להזכירו אצל הבגדים שהיו ראויים לו ונלקחו ממנו.(פירוש הטור,שם)

ד.אזכרתו של משה:
.משום דז' אדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצוה (רק לפעמים רחוקות יקרה שפרשת תצוה נופל אחר ז' אדר) וה' יתברך ויתעלה שמו הצופה ומביט עד סוף כל הדורות ידע מראש כי בז' באדר יסתלק משה רבנו ע"ה לזאת לא זכר שמו בפרשה הזאת כדי לרמז על זה. (קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)
המושג נְשָמָה נזכר לראשונה בפסוק המתאר איך ה' בורא את האדם: בראשית : "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹ-הִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה"{בראשית ב,ז}...מסתבר שהנשמה מציינת את הקשר שבין ה' לאדם. ה' נפח, הצית באדם את הנשמה, ומאז הנשמה היא כמו נר הדולק בתוך האדם.
(אראל סגל,אתר http://tora.us.fm.)

ה.הוראה לכל מנהיג באשר הוא:
ונראה לומר על דרך המליצה: כשהמנהיג צריך לצוות, לפקד, עליו להוציא מהדגשת ציווי וקיום הפקודה את אישיותו הפרטית, את שמו המיוחד. ואתה - המנהיג, כמנהיג - אתה תצוה! (נר למאור,הרב משה צבי נריה זצ"ל,פרשת תצוה)

ו.ביאורים על דרך הרמז:
בכל הפרשיות משעה שנולד משה, הוזכר שמו. חוץ מחומש דברים בפרשיות ראה שופטים כי תצא כי תבוא, וכן בכל חומש בראשית ומרומז באותיות מחני נא מספרך "אשר כתבת" א' חומש ברא'שית, ש'ופטים, ר'אה כ'י ת'צא, כי תב'וא, ת'צוה.(פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג)

ויש מרמזים רמז יפה מחני נא "מספרך" אותיות מספר כ' דהיינו הפרשה העשרים מתחילת בראשית. כלומר שמשה רבינו ביקש מחני נא מהפרשה העשרים שהיא פרשת תצוה. (פרפראות לפרשת השבוע, הרב גרשון שטיינברג)

ועוד אמר הגר"א דבסדרא הזאת יש ק"א פסוקים ובשם מ-ם ש-ין ה-א, מ+י+נ+א=ק"א.
זאת לרמוז לנו שאע"פ שהחיצוניות של משה רבנו ע"ה דהיינו גופו הקדוש נעדר מאיתנו מכל מקום הפנמיות שלו, דהיינו הרוחניות שלו, שהיא התורה הקדושה שלימד לנו, עוד חיה עימנו וכל ימי עולם לא ישבותו(קהלת יצחק עה"ת, מתלמידי הגר"א)

חלק ב: מדוע נעלם שמו של ה' ממגילת אסתר?

א.מיהו המלך?
כל מקום שנאמר במגילת אסתר מלך אחשורוש באחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר מלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר, ודרש "כטוב לב המלך ביין" - כטוב לבו של הקב"ה ביינה של תורה (מדרש אבא גוריון פ"א)

ב.הסתר הפנים:
אסתר מן התורה מנין? {דברים לא-יח}: "ואנכי הסתר אסתיר פּנַי בּיּוֹם הַהוּא עַל כּל הָרָעָה אֲשׁר עָשׂה, כּי פָנָה אֶל אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים"(חולין קלט, ע"ב)
הסתר אסתיר- בימי אסתר יהיה הסתר פנים ומצאוהו צרות רבות ורעות (רש"י,שם)

ועתה נבאר בעזר אדון כל למה במגילה איננו מוזכר שום שם הויה ושום שם משמות הקדושים בפירוש רק בראשי תיבות ובסופי תיבות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל, וכגון יבא המלך והמן היום, ראשי תיבות הויה. וכל זה איננו שוה לי, סופי תיבות הויה, וכן כולם. כי הנס היה בתוך הטבעים הנהגתו מכוסה ולכן אין שום שם במגילה, כי בטבע הנהגותיו מכוסה, רק על ידי הנס דמרדכי ואסתר רואין שיש עילת כל העילות המנהיג עולמו ומרים תפארת ישראל ומשפיל ומכרית קרני רשעים, אבל אין רואין מלכותו כמו למעלה כמאמר המשורר (תהלים קג,יט) ה' בשמים הכין כסאו. ולכן כיון שעל ידי הנס ניכר שיש עילת כל העילות המנהג עולמו בחסד וברחמים ובמשפט לכן בראשי תיבות וסופי תיבות יש כמה שמות כמוזכר בדברי האר"י ז"ל. אפס כיון שאין רואין מלכותו לכן אין בו באתגליא. וגם כיון שרואין על ידי נסים נסתרים והנס צריך להיות מכמה דברים ומכמה סיבות. וכל שם היוצא מראשי תיבות וסופי תיבות הוא מכמה תיבות, כלומר שרואין מלכותו מהסיבות שהיה בימי מרדכי ואסתר והסיבה שהיה בימי מרדכי הוא מאיזה ספור מעשה וספור מעשה בא מכמה תיבות לכן בא השם בראשי תיבות וסופי תיבות מכמה תיבות. אבל שם בפני עצמו הוא תיבה מיוחדת איננו מוזכר, כי בפני עצמו אין רואין אותו בטבע והוא דק ועמוק.(קדושת לוי, ר' לוי יצחק מברדיצ'ב,קדושה ראשונה פורים)

ג.הסתר כעונש:
שאלו תלמידיו את רשב''י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו אמרו לו אמור אתה אמר להם מפני שהשתחוו לצלם אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב''ה לא עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב {איכה ג-לג} כי לא ענה מלבו (מגילה יב, ע"א)

ד.הסתרה כנגד המעתיקים:
והנכון בעיני, שזאת המגילה חיברה מרדכי וכו' והעתיקוה הפרסים ונכתבה בדברי הימים של מלכיהם, והנה הם עובדי עבודת גלולים,"והיו כותבים תחת השם הנכבד והנורא, שם תועבותם" , כאשר עשו הכותים, שכתבו תחת 'בראשית ברא אלקים' - 'ברא אשימא'. והנה כבוד ה' שלא יזכרנו מרדכי במגילה.(אבן עזרא,פתיחה למגילת אסתר)

ה.מניעת בזיון שם ה':
שאמרו בפ"ק דר"ה שבטלו לכתוב השם באגרת, כי למחר זה פורע את חובו ונמצא השטר או האיגרת מונח באשפה. ומגילת אסתר נקראת אגרת, ולא רצו לחלק בין אגרת הדיוט לאגרת אסתר (לפי ספר האשכול ח"ב סי' ב')

ו.דרגה אלוקית גבוהה:

בפנימיות הדברים באה אי-הזכרת שם ה' במגילה לרמז, שעניין המגילה קשור לדרגה גבוהה של אלוקות, הנעלית מהשמות הקדושים, דרגה שאינה נתפסת ונרמזת בשם.(לקוטי שיחות)

ז.שם ה' רמוז במגילת אסתר:{ע"פ הרב גרשון שטיינברג}

1.ראשי תיבות לפי סדר:
וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ (אסתר ה,ד)

מדוע דווקא בפסוק זה נרמז שם ה' בצורה הכי גלויה?
רבי נחמיה אומר, כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים (מגילה טו, ע"ב)

יבא המלך והמן היום (אסתר ה, ד) וגו' ולכך קאמר היום כי ראש התיבות הוא השם המיוחד ורמז בו כי השם המיוחד ג"כ יבא והשם המיוחד הוא ילחם כנגד המן שהוא זרע עמלק ואין השם שלם עד שימחה זכר עמלק ומפני כי עתה הוא התחלת הגאולה להפיל אותו ולכך הזכירה את שם המיוחד שהוא יפיל המן (אור חדש למהר"ל, ע"מ קסה)

שם ה' רמוז דווקא במקום הסעודה שכן הכל התחיל מהחטא ש'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע' (מגילה יב) ולכן דווקא ע"י סעודה כשרה שאסתר תערוך למלך ולהמן ובה היא תאזור אומץ להתמודד פנים אל פנים מול המן- משם תבוא ישועת ה' (ענ"ד)

2.סופי תיבות לפי סדר:
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: (אסתר ז,ז)

3.ראשי תיבות למפרע:
וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן (אסתר א,כ)

4.סופי תיבות למפרע:
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ה,יג)

5.סופי תיבות בצירופים שונים:
וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ(אסתר א,טז)

6.סופי תיבות בצירופים שונים:
וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת (אסתר ב,ז)

7.סופי תיבות בצירופים שונים:
וְהַמֶּלֶךְ קָם בַּחֲמָתוֹ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶל גִּנַּת הַבִּיתָן וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ (אסתר ז,ז)

ח.שם פנימי ושם חיצוני:
"מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו, לא פחות ולא יותר" (משנה מגילה פ"א מ"א). אלה הם הימים בחודש אדר שלפי הדין המקורי ניתן לקרוא בהם את מגילת אסתר. המגילה היא סיפור שבו הקדוש ברוך הוא מסתתר אך יחד עם זאת הקדוש ברוך הוא גלוי למי שעיניו פקוחות, לכל אורכו של הסיפור. יוצא שהמגילה היא "מגל י-ה" כלשונו של הרב קוק, המקום שבו מתגלה שם ה' דרך הסתר הפנים. וראה זה פלא, שסך הימים שבהם המגילה נקראת עולה ל-65, כמנין שם אדנות שהוא הביטוי הגלוי של שם הוי"ה. הביטוי "לא פחות" שבמשנה בא לשלול את הקריאה בי' באדר, והביטוי "ולא יותר" שולל את ט"ז. ושוב הפלא לפנינו, שסך שני הימים האלה עולה ל-26 כשם הוי"ה. ללמדך שיש לגלות את רצון הבורא דרך מידת האדנות דוקא, לאמור על ידי קבלת מלכותו, שהיא ההיכל של שפע אור אינסוף (היכ"ל בגימטריא אדנ"י), ולא בחזיון של אור ה' בטבע לבדו. (הרב אורי שרקי שליט"א)

ט.ההסתר מלמד זכות על ישראל:
...ומפני כן, מסתתר שמו של הקב"ה ואינו נכתב במפורש,כדי להעיד על הנס שהיה מוסתר ומכוסה בתוך כל המאורעות של המגילה.מכאן אנו למדים כי למרות המדרגה השפלה שאליה הגיע אותו הדור,עם כל זה זכו לנסים גדולים ברחמי ה' יתברך עליהם לקיים הבטחתו 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' {ויקרא כו, מד}
( רב פעלים ד,סוד ישרים יא, ע"פ פניני המועדים ע"פ הבן איש חי)

י.מגילת אסתר-סוף העידן הנבואי:
מגילת אסתר המתארת את אירועי הפורים היא הספר היחיד בתנ"ך שמדבר על מצב שבו אין נבואה. כשאין גילוי פנים של אלהים יש הסתרת זהות של האדם. אם אין נבואה, יש מסכות.(הרב אורי שרקי שליט"א, מתוך מצרף-מחשבות על יצירה ישראלית - יהודית)

סיום: שם ה' וזכר עמלק
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:(דברים כה,יט)
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי-ה-וָ-ה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר(שמות יז,טז)
כי יד על כס יה. ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו, להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה, שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו, יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר האויב תמו חרבות לנצח (תהלים ט, ז.), זהו עמלק שכתוב בו ועברתו שמרה נצח (עמוס א, יא.) וערים נתשת אבד זכרם המה (תהלים שם), מהו אומר אחריו, וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו, הרי הכסא שלם (רש"י,שם)

תרומה- משיב הרוח ומוריד הגשם

משיב הרוח:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
א.למה נאמר ויקחו ולא נאמר ויתנו?
1.הנותן מרוויח יותר מהמקבל:
ומה שלא הזכיר בכולם לשון נתינה כ"א לשון קיחה, לפי שכל נותן נדבה יותר הוא לוקח ממה שהוא נותן כי יוסף ה' לו כהנה וכהנה פי שנים כפלים, וזהו דעת המדרש (ויק"ר לג.ו) האומר אדם לוקח חפץ שמא יוכל ליקח בעליו עמו אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואמר קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה כביכול אותי אתם לוקחין (כלי יקר,שם)
וא''ר יוחנן מאי דכתיב {דברים יד-כב} עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר אשכחיה ר' יוחנן לינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך א''ל עשר תעשר א''ל ומאי עשר תעשר א''ל עשר בשביל שתתעשר אמר ליה מנא לך א''ל זיל נסי אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקב''ה והכתיב {דברים ו-טז} לא תנסו את ה' א''ל הכי אמר רבי הושעיא חוץ מזו שנאמר {מלאכי ג-י} הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמר רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכם (תענית ח ע"ב,-ט ע"א)

2.הכל שייך לה' ולכן לא שייך לשון נתינה:
דָּבָר אַחֵר, נִבְחָר שְׁמוֹ שֶׁל מָרְדְּכַי מֵעָשְׁרוֹ שֶׁל הָמָן, אָמַר רַבִּי יֹאשְׁיָה מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ רָשָׁע, הוֹצִיא כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהָיָה לוֹ וְנָתַן לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ: נִבְחָר מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב, נִבְחָר חִנָּהּ שֶׁל אֶסְתֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב, טו): וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן. כֵּיוָן שֶׁבָּא הָרָשָׁע עִם הַמָּמוֹן אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ (אסתר ג, יא): הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אַתֶּם מוֹכְרִים שֶׁלִּי עַל שֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, נה): כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וּכְתִיב (חגי ב, ח): לִי הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב, חַיֶּיךָ מַה שֶּׁאָמַרְתָּ: הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וגו', כָּךְ (אסתר ח, א): בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן.

3.ויקחו- הגבאים:
דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אמור לישראל שחפצתי שגבאים יגבו בעדי תרומה, וכן עשה משה ברדתו מן ההר, כאמרו ואחרי כן נגשו כל בני ישראל, ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני ואחר כך ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל שהם הסנהדרין קחו מאתכם תרומה ובזה צוה להם שיגבו. וישראל לא המתינו שיגבו הסנהדרין, אבל תיכף יצאו מלפני משה והביאו עד בלי די ולפיכך לא נשאר על הנשיאים שחשבו לגבות זולתי האבנים והשמן שלא הביאו ישראל עדיין (ספורנו,שם)
...לִי.....
ב.איך יתכן לתרום לה' והרי הכל שלו?
כל הקניינים מתייחסים לה' ושלו הם ואינם של האדם. רק בעת שיתנדב לשם שמים, אז הוא זוכה בהם שיחשב כאילו הם שלו. ואז הוא לוקח מה' וזוכה בו ויחשב שהתנדב משלו לה'. "ויקחו לי" – על ידי שיתנדב לשם ה' הוא לוקח מה' וזוכה בו. (מלבי"ם,שם)

ג.מה מלמדת המילה תרומה?
אותיות תורה מ רמז לתורה שניתנה ל-40 יום ללמדך כי באמצעות התורה ניתן לרומם כל דבר ודבר ולהעלותו לשמו יתברך- לי תרומה (בארות מים, רבי צבי הירש מרמינוב, ע"פ חומש פניני החסידות)
תרומה. הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה (רש"י,שם)
תחילה : סור מרע הפרשה יפרישו ולאחר מכן: עשה טוב, תרומה , התרוממות(בית ישראל, ר' אברהם יעקב מסדיגורה, ע"פ חומש פניני החסידות)

תרומה -להתרומם ולהתנשא מעל .להיות מורם ומובדל למען מטרה נעלה. (רש"ר הירש,שם)

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
ד.מה מרמזים 3 סוגי התרומה?
זהב= זה הנותן בריא כסף- כשיש סכנה פודה נחשת-נדבת חולה שאמר תנו (ע"פ פרפראות לתורה)
כנגד שלושה חלקי הנשמה של האדם: נפש,רוח,נשמה (שם משמואל, ר' משואל מסוכטשוב)

ויקחו...תקחו- מדוע כפל לשון הלקיחה?
קיימים שני סוגים של תרומה, האחד הוא המעולה ,זה הנותן בלב שלם ועליו נאמר תקחו את תרומי בלשון נוכח כי הקב"ה מאיר לו פנים ואילו על השני העושה רק בכדי לצאת ידי חובתו נאמר ויקחו לי תרומה בלשון נסתר (תורת אמת, ר' יהודה ליב מלובלין, ע"פ חומש פניני החסידות)

ועָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

ה.מדוע נאמר ושכנתי ולא ואשכון?
השראת השכינה קדמה להקמת המשכן כי בשעה שגמרו בליבם לעשות משכן, שרתה עליהם מיד השכינה לפיכך נאמר ושכנתי בלשון עבר ולא בלשון עתיד וכן בתוכם ולא בתוך המשכן כי רצונם הטהור גרם להשראת השכינה עליהם עוד בטרם יוקם המשכן (ארון עדות, ר' שרגא יאיר מביאליברז'יג,ע"פ חומש פניני החסידות)

ו.בְּתוֹכָם-מדוע לא נאמר בתוכו?
ככל שאתם תתעלו כך ארד אני לקראתכם ובזה יווצר המפגש ביני ובינכם - ושכנתי בתוכם( אור לשמים, רבי מאיר מאפטא,ע"פ חומש פניני החסידות)
בפנימיות הלבבות של כל אותם המנתנדבים למשכן (תפארת שלמה, רבי שלמה מרדומסק, ע"פ חומש פניני החסידות)

ומוריד הגשם:
תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר^א ולא ירדו גשמים.
שלחו לחוני^ב המעגל^ג : התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים^ד.
עג עוגה^ה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא^ו, שנאמר "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור" וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין.
אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך.
אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג.
אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם.
אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים.
אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם.
אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים^ז אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם.
מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.
שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי^ח.... אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו. ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך. (תענית כג,ע"א)

א.מהו הרקע למעשה חוני המעגל?
בעשרים ביה צמו עמא על מטרא ונחת להון .בכ"ב,אחר שעברו ג' שנים ולא המטיר, ריחם ה' על הארץ ונענה.מפני שהיה רעבון ובצרת בארץ ישראל ולא ירדו להם גשמים ג' שנים זו אחר זו , עד שירד חוני המעגל לפני התיבה , והתפלל וירדו גשמים . יום שירדו גשמים עשאוהו יום טוב שאין הגשמים יורדים אלא בשביל ישראל (מגילת תענית,חודש אדר)

ב.מדוע לא באו גשמים בתפילתו הראשונה של חוני המעגל?
אמר רבי יוסי בי רבי בון שלא בא בענוה (ירושלמי תענית פרק ג הלכה ט )
בזה שאמר להם {ע"פ לשון המשנה} הכניסו תנורכם הראה שהוא בטוח שתתקבל תפילתו ואין זה דרך ענווה (ע"פ פני משה,מובא בילקוט ביאורים, מתיבתא על תענית)

ג.מדוע נקרא חוני?
חוני נקרא על שם החנינה,על שם החן שהקב"ה מוצא בישראל אף בשעת החטא וחוננם חינם.(אנשי הגשם,ע"מ 39)

{יש לומר שאף על פי שגם על נח נקשר עניין החן "ונח מצא חן בעיני ה'", מכל מקום אצל נח החן היה חד כיווני, רק בעיני ה' הוא מצא חן אבל לא בעיני בני אדם אבל האידאל האמיתי הוא למצוא חן 'בעיני א-לוהים ואדם' ולכן התהפך שמו לנח ולא חן.חוני אינו נקרא חן כדי שלא תזוח עליו דעתו על כך שהוא כ"כ אהוב גם על אביו שבשמים וגם על עם ישראל ולכן נשתנשה שמו לחוני למלשון החן שלי } (ענ"ד)

ד.מדוע נקרא המעגל?
וביוחםין מביא בשם רב צמח גאון שהיה מעיר מגלו (תולדות תנאים ואמוראים,ערך חוני המעגל)
דעגיל להו מיעגל. ... מיעגל צירקל''א כדקרינן חוני המעגל על שם עוגה (תענית דף יט.): (רש"י,מנחות צד,ע"ב)

...ואולי המעגל על שום מקצועו של חוני, שהיה חופר שוחות סביב העצים לריכוז מי הגשמים, ועקב מלאכתו, היה רגיש וכואב עם הציבור את הבצורת הממושכת. יש שסברו שמעגל הוא מלשון מעגלה, אבן כבדה בצורת גליל, שנועדה לשטח את הגגות לפני הגשם, כדי שלא יחדרו גשמים לבית. במשנה במסכת מכות פרק ב' מ"א שנינו: "היה מעגל במעגלה ונפלה עליו... הרי זה גולה.." המשנה מדברת על ההורגים נפש בשגגה וחייבים גלות. הדוגמא הראשונה היא אדם שטייח גג בסיד, והשתמש במעגילה כלאמר באבן, כדי ליישר ולשטח את הטיח. מכאן, שמעגל הוא אדם העוסק בטיוח גגות, וזו הייתה מלאכתו של חוני. פרנסתו של מטייח הגגות הייתה תלויה בירידת גשמים. חוני ראוי להיות שליח ציבור על הגשמים כיון שפרנסתו תלויה בגשם.(ע"פ אתר דעת, מכללת הרצוג)

ה.מה בא לרמז המעגל שעשה חוני?
... יובן עוגה בעיגול היא דוגמת הגלגל שהוא מתהפך , כן תתהפך להם מידת הדין למדת רחמים. או ר״ל אם נגזר להם בר"ה גשמיה מועטים, גלגל להם גשמים שפסקת בארץ העמים ( בן יהוידע,שם)
ו.מה למד חוני ממעשה הנביא חבקוק?
עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי: (חבקוק ב,א)
מאי מצור? מלמד שצר צורה ועמד בתוכה, ואמר: איני זז מכאן עד שתודיעני דבר זה (אריכות הגלות)... (מדרש שוחר טוב ז,יז)
על משמרתי אעמדה. עג עוגה חבקוק ועמד בתוכה ואמר לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע ומה אשיב אל הבאים להתווכח לפני :(רש"י,שם)

באותה שעה עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה, וביקש רחמים עליה, ואמר: איני זז מכאן עד שתתרפא מרים אחותי. שנאמר: {במדבר יב} 'אל נא רפא נא לה'. (אבות דרבי נתן, פרק תשיעי)
מדוע לא תלתה הגמרא את מעשה חוני במעשה משה?
משה מתפלל על אחותו שחטאה ואינו מוכן לזוז מהעוגה עד 'שתתרפא מרים אחותי'.חשו למשה להדגיש שמרים אחותו על אף שהקב"ה ודאי יודע זאת.הסליחה נשענת על האחווה בין משה למרים ועל הערבות ההדדית הקיימת בינהם.
חבקוק מתפלל על כלל ישראל והוא מדגיש את כבודם של ישראל כבנים לעומת רשעות אומות העולם.כשמבקשים על ככל ישראל באמת מעומק המבט של בנים למקום,אפשר לעוד עוגה, וכם אף בסיפורנו על חוני המעגל.(אנשי הגשם,ע"מ 38)

ז.מפני מה הזכיר את יציאת מצרים?
י״ל למה ליה למימר אשר הוצאת בענין זה, ונ״ל בס"ד כוונתו לומר אל תאשים אותם על אשר הם מתחטאים לפניך כבן המתחטא לפני אביו אלא זה הדבר אתה סבבתה להם שנהגתה עמהם כמנהג האב עם בנו יחידו שמחבבו ביותר ועושה רצונו אע״פ ששואל שאלות הפכיות ורחוקות והסברת להם פנים הרבה שעל ידך היו כבן המתחטא לפני אביו ( בניהו, שם)

ח.מה היתה טענתו של שמעון בן שטח כלפי חוני?
שאלמלא היו שנים כשני אליהו. גזירת עצירת גשמים ומפתח של גשמים בידו של אליהו גרסינן: לא נמצא שם שמים מתחלל. בתמיה שאליהו נשבע חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א י') ואתה נשבע שאין אתה זז עד שירדו גשמים: נמצא שם שמים מתחלל על על ידך. דזה או זה בא לידי שבועת שוא: (רש"י,שם)

צריך אתה להתנדות. לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים לא כך שאלתי כמה פעמים וכבוד המקום כבוד הרב הוא(רש"י,ברכות,יט,ע"א)

משפטים: טעמי השולחן-בשר וחלב

פתיחה: לימוד טעמי המצוות
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:(שמות כא,א)
אשר תשים לפניהם. אמר לו הקב"ה למשה, לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם:(רש"י,שם)

בשר בחלב-המקור בתורה:
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג,יט)
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: (שמות לד,כו)
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַי-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (דברים יד,כא)

1.מדוע נקטה התורה בלשון גדי?
לא תבשל גדי. אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון אנכי אשלח גדי עזים (בראשית לח, יז.), את גדי העזים (שם כ.), שני גדיי עזים (שם כז, ט.). ללמדך שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע.(רש"י,שם)
דרך העזים ללדת שני גדיים יחד. ורגילים היו לשחוט אחד מהם ומתוך שרוב חלב בעזים. כדכתיב: ודי חלב עזים ללחמך וגו', היו רגילים לבשלו בחלב האם ולפי ההווה דבר הכתוב. (רשב"ם,שם)

שמנהג באותם ימים היה להשמין השדות כמו שאנו עושים בזבל כך היו אומות העולם נוהגין לבשל בשר גדי בחלב אימו ושפוך מעט מעט על שדמת הארץ .והזהיר הכתוב על זאת הסגולה משום שאסור לבשל בשר בחלב, משום הכי אסור בשר גדי בחלב אימו אפילו לצורך התבואה נמצינו למדים מזה דכ"ש כל בשר בחלב (העמק דבר,שם)

2.מדוע נאמר האיסור 3 פעמים בתורה?
ובג' מקומות נכתב בתורה, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בשול (חולין קטו:): (רש"י,שם)
רבי יאשיהו אומר : אחת לבהמה,ואחת לחיה ואחת לעוף (מכילתא,שם)

3.מה הטעם העומד מאחורי איסור בשר בחלב?
א.טעם נסתר:
י"א שמצוה זו מן החקות שאין להם טעם נודע לנו.(כלי יקר,שם)
ב.מדרכי עבודה זרה- לריצוי האלוה שלהם:
"והיותר נראה... שהיה ממעשה עובדי עבודה זרה בזמן קיבוציהם... לבשל הגדיים בחלב, בזמן אסיפת התבואות, לחשבם שבזה יתרצו לאלוהיהם... וישלח ברכה במעשה ידיהם... וכ"ש שהיו רגילים בזה אנשים רועי צאן בזמן שיתקבצו... שהיה
מאכלם אז גדיים מבושלים בחלב... עוד היום הזה, זה דרכם במלכות ספרד,שיתקבצו כל הרועים שתי פעמים בשנה להתיעץ ולעשות תקנות בעניני הרועים והצאן... ובזמן ההוא - הנה זאת חקרנוה כן היא - שזה מאכלם בשר וחלב, ובשר
הגדיים הם היותר נבחרים אצלם בתבשיל הזה. וכבר שאלתי ודרשתי וידעתי באמת, כי גם באי, קצה הארץ הנקראת... ששם כמות מופלג מהצאן, יותר מכל שאר הארצות, זה ג"כ מנהגם תמיד. ואחשוב באמת שמפני זה הזהירם יתברך,
שכאשר יתקבצו בחג הסוכות לא יבשלו גדי וחלב כדרכי הגויים, ולהרחיקם תכלית הריחוק מדרכי עבודת אלילים, אסר יתברך אכילתו והנאתו ובישולו"...(אבארבנל,שם)
ויש מביאין ראיה ממ"ש (בראשית ג.ד) והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, שהיו רגילין לעשות עבודה מן בשר בחלב.(כלי יקר,שם)

ג.מכח איסור כלאיים- התערבות בטבע:
וקרוב לשמוע שמצוה זו היא מענין איסור כלאים וערבוב הכחות כי ידוע שבשר העובר נולד מן הדם של הנקיבה האדום המוליד כל אודם כי משם מקורו, וכן חלב הבהמה גם כן מן הדם מקורו כי הדם נעכר ונעשה חלב, ולפי זה מן דם הבהמה יצא בשר העובר והחלב כי משם יפרדו, ואין נכון לחזור ולערבם ע"י בישול וכן ע"י אכילה כי האכילה היא ג"כ בשול באצטומכא, ואי תרו ליה כולא יומא בחלבא לית בה לאו דלא תבשל כי אינן חוזרין אל ערבובם הראשון ע"י שרייה כמו ע"י בישול בקדירה ובישול באצטומכא ודוקא כשאוכל בשר תחלה שאינו מתבשל באצטומכא מהרה עד שיבא החלב, אבל החלב מתבשל מהרה קודם שיבא הבשר ואין בו עירוב כל כך ע"כ אין איסור לאכול אחריו בשר. וטעם עירוב זה שייך בכל בשר בהמה, וגדי בחלב אמו נקט למופת כי בו נמצא בעצם וראשונה עירוב זה.(כלי יקר,שם)

שאיסור בשר בחלב הוא בסוד כלאים שמערב כוחות העליונות, כי הבשר שהוא אדום הוא מצד הדין והחלב מצד הרחמים (של"ה שכ"א ע"א). (ריקאנטי,שם)

לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערבתן בסבת הענין שאמרנו שם. ואפשר שתערבת הבשר עם החלב במעשה הבשול יהיה סבת אסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האסור לנו במעשה התערבת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין אסורו מחמת נזק אכילתו כלל רק שלא נעשה פעלת אותה התערבת ולהרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערבת לבל נאכלהו ולא נהנה בו להרחיק הענין. ואפילו (פסחים כה א) אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל אסורי המאכלות, וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערבת, וכענין שאמרנו בכשוף. (ספר החינוך,צב)

בעוד שהחלב הוא כבר מתוקן,כי דם נעכר ונעשה חלב, הרי הבשר עדיין לא נתקן, כי נפש כל בשר דמו בנפשו, לפיכך אסור לערבבם כאחד (דעת משה,ר' משה מבויאן קרקא, מתוך חומש פניני החסידות)

ד.מניעת אכזריות:
אולי היה כי אכזריות לב הוא לבשל הגדי עם חלב אמו כדרך ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו. גם לא תקח האם על הבנים. ומנהג רוב האדם שאין להם צאן ויקנו החלב בשוק והחלב יהיה מאוסף משיות רבות אולי הקונה הגדי לא ידע אנה אמו והנה אם קנה חלב אולי יש בו מחלב אם הגדי שקנה ויהיה עובר. וכל ספק שהוא מן התורה לחומרא. (אבן עזרא,שם)
וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו: באותו ואת בנו ושילוח הקן. ללמדך דרך תרבות צוה הכתוב (רשב"ם,שם)

4.מדוע הוזכרה מצוה זו בסמוך לעניין הרגלים דווקא ובסמוך לעניין הביכורים?
ולפי שברגל היו אוכלים בהמות הרבה, הזהיר בפרשת רגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו. (רשב"ם,שם)
וי"א שהיה מתחילה חק לע"ז שבשלו בשר בחלב בחגים שלהם ועל כן סמך מצוה זו לחגי השנה (כלי יקר,שם)

ועובדה היתה בימי המהר"ל מפראג שהיה מקורב למלך להתייעצות כי הכיר המלך גודל חכמתו של המהר"ל,פעם באמצע החורף נתאווה המלך לדובדנים וגילה למהר"ל חמדתו,הלך המהרל לאיכר שהיה לו חממה וביקש ממנו שישחט גדי ויבשל בחלב האם וישפוך התבשיל על שרשי האילן של הדבדבנים שהיה בימות החורף יבש וכך ציוה עליו לעשות בכל יוםעד שהתחילו להתרקם עלין ואח"כ פרחים ואמר לו שלא להפסיק בטיפול זה לשפוך את החלב על שרשי האילן עד שיצאו ונגמרו הדודבנים והביאם לפני המלך והמלך התפעל כמובן מחכמת המהר"ל וסיפר המלך זה לחכמיו.
כעבור מאתיים שנה ארע שהגאון ר' יונתן פראגער לקח ספר של חכמת אוה"ע בידו וראה המצאה זו שבשר גדי מבושל בחלב אימו מועיל להצמיח ואמר נצנץ במוחו שזהו אולי הממיכות של לא תבשל גדי בחלב אימו לראשית ביכורי אדמתך
שאם ירצה אדם להזדרז במצוה של הבאת ביכורים וירצה להקים הגידול ע"י השתמשות של גדי בחלב אימו לתכלית של ראשית ביכורי אדמתך להביאו בית ה' במוקדם,ובאה התורה לומר שגם זה אסור(ר' אייזיק אוזבנד שליט"א, מתוך המאור שבתורה,שם)

5.מדוע דוקא במצווה זו נאסרה אפילו הנאה מהאיסור?
אף על פי שלא אסרה התורה בישול בשאר המאכלות האסורות, מכל מקום בבשר בחלב החמירה התורה ואסרה לבשל. ואחד מן הטעמים שנאמרו בזה, משום ששאר איסורים כנבלה וטרפה וחזיר, בלאו הכי נבדל ונזהר מהם האדם ושומר מרחק, כי נפשו קצה בהם מחמת איסורם, לא כן באיסור בשר בחלב, שהבשר לבדו הוא מאכל היתר, והחלב לבדו גם כן מאכל היתר, אלא שחידשה התורה שבהצטרף שניהם יחד נאסרו באכילה, חששה התורה שמא האדם לא יזהר כל כך, ובשעת הבישול יטעה ויטעם מהתבשיל, לכך אסרה התורה אף את הבישול לבדו. (כסף משנה פרק ט מהלכות טומאת מת הלכה ב) (חוברת כשרות המטבח)

המתנה בין בשר לחלב-המקור בתלמוד:

בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א''ל ולא כלום איני והא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א''ל ולא כלום גופא אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה {במדבר יא-לג} הבשר עודנו בין שיניהם אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא (חולין קה,ע"א)
אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו: בשר שבין השיניים. מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו: הבשר עודנו. אלמא מיקרי בשר: אנא להא מילתא חלא בר חמרא. לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין: (רש"י,שם)
לסעודתא אחריתא אכילנא. לאו בסעודתא שרגילין לעשות אחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן (תוספות,שם)

להלכה:
אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין:(יורה דעה פט,א)
ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים ומסירו צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה) ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה) והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלין אחר כך גבינה מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד) דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה) ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל) ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ארוך בשם מהר"ח) אבל אין נזהרין בזה ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות: (רמ"א,שם)
6.מה הטעם להמתנה הארוכה בין אכילת בשר וחלב?
כתב הטור אכל בשר, לא שנא בהמה, חיה, ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהא כשיעור שמזמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב, שהוא שש שעות (תמידיות, והוא רבע מעת לעת). ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים צריך להסירו, ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור, לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך, ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק, א"צ להמתין, דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים, ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור, מותר אפילו נשאר בשר בין השינים, והלועס לתינוק צריך להמתין, וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים. עכ"ל.(ערוך השולחן יורה דעה פט,א)
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (בראשית יח,ח)

7.כיצד יתכן שאברהם האכיל אותם בשר וחלב?
מכאן שבתחילה ראוי להביא מיני חלב ואחר כך תבשיל של בשר(מדרש לקח טוב,שם)
אמר רב: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין ויש אומרים אף עירובי בשרבחלב והביאו ראיה מן 'וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה' והוא הבקשר אשר עשה {וכתיב} והוא עומד עליהם- שמא יערבו בשר בחלב( מדרש הגדול תולדות כו,ה)

בשר אחרי חלב:
רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי. אייתו ליה גבינה – אכל, אייתו ליה בשרא – אכל, ולא משא ידיה. אמרי ליה: והא תאני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן אמר להו: הני מילי בליליא, אבל ביממא הא חזינא
תרגום:
רב יצחק בנו של רב משרשיא נקלע לבית רב אשי. הביאו לו גבינה – אכל, הביאו לו בשר – אכל, ולא שטף ידיו (בין לבין). אומרים לו: והרי שנה אגרא, חמיו של רבי אבא "עוף וגבינה נאכלין באפיקורן", (מכאן) שעוף וגבינה כן, בשר וגבינה לא! אמר להם: אלה הדברים (אמורים) בלילה, אבל ביום הרי אני רואה.(חולין קד ע"ב)

להלכה:
האוכל מאכלי חלב ואחר כך רוצה לאכול בשר מיד, מעיקר הדין מותר לאכול בשר מיד אחר גבינה, אפילו גבינה קשה וישנה,, לאחר שיקנח פיו בפת או בפירות וכיוצא בו, שילעסם היטב ויבלעם, וידיח פיו במים או שאר משקים, ויעיין ידיו שלא ישאר שום דבר מהגבינה נדבק בהם, ואחר כך יאכל בשר. ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין היטב, צריך ליטול ידיו, או ינקה אותם היטב. . והאוכל חמאה שהשמנונית שבה נדבקת בחניכיים ובשיניים, יש להצריך גם שיקנח פיו בפת או בפירות. והאוכל עוף אחר גבינה, אין צריך לקינוח והדחת הפה. (ילקוט יוסף איסור והיתר כרך ג' עמוד תלא. יביע אומר ח''ו חלק יורה דעה סימן ז'. יחוה דעת ח''ג סי' נח עמוד קפג. הליכות עולם ח''ז עמוד מג)
סיום- התחליף לבשר עם חלב:
אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה. (הרי כל מה שאסר לנו הקב"ה - התיר לנו משהו דוגמתו)
אסר לן דמא שרא לן כבדא (אסר דם - התיר כבד)
נדה - דם טוהר (אסר נדה - התיר דם טוהר)
חלב בהמה - חלב חיה (אסר חֵלֶב של בהמה התיר חֵלֶב של חיה)
חזיר - מוחא דשיבוטא (אסר חזיר - התיר מוח של דג שיבוט שיש לו טעם של חזיר)
גירותא - לישנא דכוורא (אסר עוף ששמו גירותא התיר לשון של דג שיש לו אותו טעם)
אשת איש - גרושה בחיי בעלה (אסר אשת איש - התיר אשה גרושה בחיי בעלה).
אשת אח - יבמה (אסר אשת אח - התיר יבמה)
כותית - יפת תאר (אסר נכרית - התיר יפת תואר).
בעינן למיכל בשרא בחלבא (רוצה לאכול בשר בחלב)!!

אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי (אמר רבי נחמן לטבחים צלו לה "כחל" ו"כחל" הוא עטין של פרה שהוא בשר ויש בו גם חלב. ומותר באכילה צלוי ומשופד על שיפוד כיון שהחלב עדין לא נחלב)
(חולין קט,ע"ב,מבואר ע"פ תשובה של הרב שמואל אליהו שליט"א)

יתרו: מתן תורה ואמונה*

פתיחה: תורה ציווה לנו משה'וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן... תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' (דברים לג) - כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות. תחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא, שנאמר: 'והידים ידי עשו' 'ועל חרבך תחיה'.. הלך אצל בני עמון ומואב. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: כל עצמה של ערוה להם היא, שנאמר: 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן'.. הלך אצל בני ישמעאל. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם אביהם ליסטים היה, שנאמר: 'והוא יהיה פרא אדם'. וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה... יכול שמעו וקבלו?.. לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם עד שפרקום.(ספרי,דברים,פסקה שמג)

א.הצורך במעמד הר סיני:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְ-ה-וָ-ה: וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ-ה-וָ-ה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְהוָה: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְ-ה-וָ-ה:(שמות יט,ז-ט)

א מֹשֶׁה רַבֵּנוּ--לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה: שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת--יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי, שֶׁאִפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה הָאוֹת בְּלָאט וְכִשּׁוּף. אֵלָא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה בַּמִּדְבָּר, לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָן--לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה: צָרַךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים, קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָם בּוֹ. צָרַכְנוּ לְמָזוֹן, הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן. צָמְאוּ, בָּקַע לָהֶם אֶת הָאֶבֶן. כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח, בָּלְעָה אוֹתָם הָאָרֶץ. וְכֵן, שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת.

ב וּבְמַה הֶאֱמִינוּ בּוֹ, בְּמַעְמַד הַר סִינַי: שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ, וְלֹא זָר, וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ, וְלֹא אַחֵר--הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים. וְהוּא נִגָּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, וְהַקּוֹל מְדַבֵּר אֵלָיו; וְאָנוּ שׁוֹמְעִים: מֹשֶׁה, מֹשֶׁה--לֵךְ אֱמֹר לָהֶם כָּךְ וְכָּךְ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר "פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה,ד), וְנֶאֱמָר "לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת" (דברים ה,ג).

ג וּמְנַיִן שֶׁבְּמַעְמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ, הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שְׁהִיא אֱמֶת שְׁאֵין בּוֹ דֹּפִי--שֶׁנֶּאֱמָר "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט,ט): מִכְּלָל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה, לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שְׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם, אֵלָא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחְשָׁבָה.

ד [ב] נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשֻּׁלַּח לָהֶם, הֶם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שְׁהִיא אֱמֶת, וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת: שְׁהֶם וְהוּא אֶחָד בַּדָּבָר, כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד--שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם עֵד לַחֲבֵרוֹ שְׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ--כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעְמַד הַר סִינַי, וְאֵינוּ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת.

ה וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ, בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם, וְאָמַר לוֹ "וְשָׁמְעוּ, לְקֹלֶךָ" (שמות ג,יח): יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת, יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב, וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ, וְאָמַר "וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד,א)--עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֵלָא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם; וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה, יִסְתַּלַק הַהִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לָךְ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִבַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּן הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר "וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱ-לֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג,יב).
(הלכות יסודי התורה, ח,א-ה)
ב.אמונה- מלשון אמון ולא מתוך עיוורון:

פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ: (משלי יד,טו)
פתי יאמין לכל דבר. הנה האיש הפתי יאמין לכל דבר ולזה יתפתה לכל הדברים מזולת התבוננות אם הוא ראוי לעשות כן אם לא ומזולת התבוננות בדרכים הראוים להגיע אל התכלית ההוא ואולם החכם יבין לאשורו אם הוא ראוי אם לא ובאי זה דרך יגיע אליו : (רלב"ג,שם)
...וכשבא משה ארבע מאות שנה אחריו{אחרי אברהם} כבר הגיעו בני אדם לידיעות מדויקות על השמים ועל הארץ ובדור כזה הופיע משה לפני פרעה ולפני חכמי מצרים והנה גם חכמי בני ישראל שהסכימו לו בדקוהו וחקרוהו הואיל ולא האמינו אמונה שלמה כי ידבר האלוה עם בשר ודם ועמדו בספקם זה עד אשר השמיעם האלוה את דברו בעשרת הדברות כך נהגו בו בני עמו לא מתוך סכלותם כי אם מתוך חכמה כי יראו פן יש באותותיו תחבולה מתחבולות האצטגנינות או אמנות דומה לה אשר לא תעמדנה בפני הבחינה כי הן כמטבע המזויף ואלו הענין האלוהי כזהב המזקק אשר בעת הבחינה ימצא ערך כל דינר שלו גדול כפלים (ספר הכוזרי, מאמר א,מט)
ג.למי טובה התורה?

אמר רב יהודה: גדול מעלת וחשיבות יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה , שנא' {דברים לב-ב} יערף כמטר לקחי -ינטוף כגשם דברי תורתי ,שהתרה בהם לבל יעזבו את התורה ואמר להם שכמו שהגשמים חיים לעולם כך לקחי נותנת חיים לעולם ואין לקח אלא תורה שנא' {משלי ד-ב} כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו הרי שמשה רבינו השווה ירידת הגשמים לתורה.

רבא אמר: יום הגשמים גדול יותר מיום שניתנה בו תורה שנאמר יערף כמטר לקחי שכן כשמשווים שני דברים זה לזה מי נתלה במי הוי אומר קטן במעלה נתלה בגדול ממנו (ע"פ ביאור מתיבתא לתענית ז,ע"א)

סלע המחלוקת:
ע"פ רב יהודה: לענין טובה לעולם קאמר דכמו שהתורה טובה לנפשות הכי נמי המטר טובה לגופות
ע"פ רבא: שטובת הגשמים היא לגופות בין לצדיקים ובין הרשעים אבל טובת התורה אינה אלא לצדיקים בלבד שזוכין בנפש על ידה ( מהרש"א,שם)

ד.י"ג עיקרים של האמונה הישראלית:

1.יגדל א-לוהים חי וישתבח נמצא ואין עת אל מציאותו:
2.אחד ואין יחיד כיחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו
3.אין לו דמות הגוף ואינו גוף לא נערוך אליו קדושתו
4.קדמון לכל דבר אשר נברא ראשון ואין ראשית לראשיתו
5.הינו אדון עולם לכל נוצר יורה גדולתו ומלכותו
6.שפע נבואתו נתנו אל אנשי סגולתו ותפארתו
7.לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו
8.תורת אמת נתן לעמו אל על יד נביאו נאמן ביתו
9.לא יחליף האל ולא ימיר דתו לעולמים לזולתו
10.צופה ויודע סתרינו מביט לסוף דבר בקדמותו
11.גומל לאיש חסיד כמפעלו נותן לרשע רע כרשעתו
12.ישלח לקץ ימים משיחנו לפדות מחכי קץ ישועתו
13.מתים יחיה אל ברוב חסדו ברוך עדי עד שם תהילתו
(אלה שלש עשרה לעקרים הן הם יסוד דת אל ותורתו תורת משה אמת ונבואתו ברוך עדי עד שם תהלתו)
(פיוט יגדל ,דניאל בן יהודה דיין, איטליה,מאה ה-13)
וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות...
היסוד הראשון-מציאות ה'
להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם - בו קיום מציאותם וממנו קיומם.
ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.
ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו.
וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם - הכל צריכים במציאותם אליו.
וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך,

היסוד השני-אחדות ה'

יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף.
אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

היסוד השלישי-שלילת גשמיות מה'

שלילת הגשמות ממנו. וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד. ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי. כלומר: לא פירוד ולא עורף. והוא חיבור "ולא עפוי" מלשון "ועפו בכתף פלשתים", כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם.
ואמר הנביא "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה - הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז"ל (ברכות לא ע"ב) "דיברה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה.
והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.

היסוד הרביעי-הבורא הינו 'קדמון' לכל המציאות

הקדמות. והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו.
והראיות על זה בכתבי הקודש רבות.
והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלוהי קדם".

היסוד החמישי-ה' הוא היחיד שראוי לעבוד לו

שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצוותיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מטובעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו.
וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.

היסוד השישי- היכולת הנבואית

הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה.
וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם. וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד.
ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.

היסוד השביעי- מעלת נבואת משה רבנו

נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו. ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבדל כוחו המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים.
רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח המנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאוד, והיינו צריכים להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים. ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור, מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר הדרשות שייעדתי לחברו, או בספר הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.
ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים.
הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.
והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות "בחלום הלילה בחזיון לילה" ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך "ונועדתי לך שם". ואמר השם יתברך "אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו" וגו'.
העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר "ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח". ואומר "אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה", ואומר במראה "נהפכו עלי צירי". ומשה ע"ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע"פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) "ועתה קחו לי מנגן", ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע"ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ונאמר (ויקרא טז) "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אמרו חז"ל "אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא".

היסוד השמיני- תורה מן השמים

היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה "דיבור". ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע"ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות. ולפיכך נקרא "מחוקק". ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים" "ושם אשתו מהטבאל" "ותמנע היתה פלגש" ובין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל". כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת.
וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר, ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע"ה.
וזהו עניין (סנהדרין צ) "אין תורה מן השמים". אמרו חכמים ז"ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו. וזה "כי דבר ה' בזה".
השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.
אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט).
וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו.
והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי".

היסוד התשיעי- אסור להוסיף או להפחית מהמצוות האמורות בתורה

ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".

היסוד העשירי-הבורא יודע את כל מעשי בני האדם

כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו', "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" וגו' (בראשית ו) ונאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם יח).

היסוד האחד- שכר ועונש

כי הוא, השם יתברך, נותן שכר למי שעושה מצות התורה. ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול העולם הבא, והעונש החזק - הכרת, וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק.

היסוד השנים עשר-ביאת המשיח

ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) "תיפח רוחן של מחשבי קיצין".
ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים.
ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.

היסוד השלשה עשר-תחיית המתים

תחיית המתים. וכבר ביארנוה.
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.

(הקדמת הרמב"ם לפרק "חלק" )


סיום: התחדשות התורה והאמונה מדי יום
הַיּוֹם הַזֶּה יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ(דברים כו,טז)
היום הזה ה' אלהיך מצוך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם (רש"י,שם)

*חלק ניכר מהמקורות ע"פ הקו המנחה במאמר "תורה מן השמים" בספר שרשי החיים לרב אורי שרקי שליט"א