שנוי במחלוקת: תשעה באב - נקודת קיצון של המחלוקות בעם ישראל

פתיחה:  מדוע שנאת חינם חמורה יותר מ- ע"ז, ג"ע,ש"ד? ואיך ניתן לקיים גמילות חסדים כשיש שנאת חינם?

מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... שפיכות דמים דכתיב (מלכים ב' כ"א ט"ז) 'וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה'. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט ע"ב)

הקדמה: 

"אהבת חינם זה בחינם, שנאת חינם זה ביוקר" (סטיקר "לשון הרע לא מדבר אלי")

*בתשעה באב: 

נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, 

וחרב הבית בראשונה 

ו(חרב הבית)בשניה, 

ונלכדה ביתר, 

ונחרשה העיר.  ( תענית פרק ד,משנה ו)

1.גלות היא פירוד בין העמים- מידה כנגד מידה של מציאות של מחלוקת לא לשם שמים ושנאה פנימית:

א.חטא המרגלים היה מחלוקת בין עם ישראל(=10 השבטים) מול יהושע וכלב(יהודה ואפרים) ותוצאתה- גלות :

וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: {כה} וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְ-ה-וָ-ה: {כו} וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: {כז} וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: (תהלים קו,כד-כז)

קיים קשר ישיר בין חטא המרגלים לגזירת החורבן. בתורה אמנם לא נכתב במפורש שגזירת החורבן וגזירת הגלות באו כתוצאה מחטא המרגלים , אבל בתנ"ך מפורש הדבר. בתהילים (ק"ו, כ"ד) נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". בחטא המרגלים מאסו ישראל בארץ חמדה. ארץ ישראל. בעקבות כך: "וישא ידו להם" (פס' כ"ו), נשבע הקב"ה: "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (כ"ז). הרי שהגלות לבין הגויים וארצותיהם באה בעקבות חטא המרגלים.

דומה לכך מוצאים אנו אצל הנביא יחזקאל: "ואביאם אל המדבר... גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות" (כ', י'). נראה מכאן שגזירת הגלות נגזרה עוד בהיות עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים. 

ב.מדוע נגזרה הגזירה על עם ישראל שיגלו לבבל? 

בהיות שאברהם הלך לארץ ישראל, הלך בתחילה עם יוצאי תיבת נח במגמה להגיע לארץ ישראל. אלא משהגיעו לבבל מצאו שם בקעה בארץ שנער וישבו שם (בראשית י"א, ב').

בבל הועדפה על ידם ובחרו בה במקום ארץ חמדה. אברהם נטל שכר הליכתם עד בבל, והמשיך ללכת לארץ ישראל כצוויו של הקב"ה. ניתן, אם כך, לראות שבפעם הראשונה מאסו בארץ חמדה ובחרו בבבל. לכן כששוב מאסו – בחטא המרגלים – בארץ, נענשו לגלות לאותה ארץ שכביכול טובה היא להם יותר מארץ חמדה. בלילה זה גלגלו חובה גם לשני בתי המקדש שחרבו ולשאר הדברים שאירעו עם אבותינו ביום זה ...

("מה בין חטא המרגלים לגזרת החורבן?"/ הרב חניאל פרבר)

ג.יהושע(שבט אפרים) וכלב (שבט יהודה) מייצגים שני שבטים שנתפלגו בימי שלמה חורבן מלכות ישראל ואחרי יהודה הוא תוצאה של פילוג זה:

וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ:(מלכים א יא כו)

ד.הנסיון לאחות את הקרעים בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה נעשה מאוחר מידי וממלכת ישראל חרבה ואחריה ממלכת יהודה כ-138 אחריה:

בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים: {ב} וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: {ג} עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה: {ד} וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא: {ה} וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים: {ו} בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי

(מלכים ב, יז א-ו)

רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו- למשפט כללי זה מתקשרת המסורת שהושע בן אלה היה המלך הראשון בממלכת ישראל שהרשה לתושבי הממלכה לבוא לבית המקדש שבירושלים.אף על פי שגם הוא לא ביטל את עגלי ירבעם בדן ובבית אל , הוא נטל מהם את בלעדיותם.אולי בגלל שהיה גדול מקודמיו או שמא בשל מצבההנואש של ממלכת ישראל ,הסיר הושע את שומרי הגבול שמנעו את הקשר עם המקדש בירושלים.מעשיו יכולים היו לסמן התחלה חדשה ביחסי בין שני הממלכות אבל בפועל בתקופה זו הקיץ הקץ על ממלכת ישראל(התנך המבואר/הרב עדין שטיינזלץ,הרחבות,  שם)

ה.בית "טחון טחנת"- חורבן של בית חרב שהחל עם פילוג הממלכות:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתְּרָהּ וְאָמַר לָהּ (ישעיה מז, ב): קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, הָא כָּל עַמָּא טָחֲנִין חִטִּין וְאַתְּ אוֹמֵר וְטַחֲנִי קֶמַח, אֶלָּא אָמְרָה יְרוּשָׁלָיִם לְבַת בָּבֶל, אִלּוּ מִמָּרוֹם לֹא עָשׂוּ בִי מִלְחָמָה אַתְּ הָיִית יְכוֹלָה לְהִלָּחֵם בִּי, אִלּוּ מִמָּרוֹם לֹא שָׁלְחוּ בִי אֵשׁ אַתְּ הָיִית יְכוֹלָה לִי, אֶלָּא אַרְיָא קְטִילָא קְטַלְתְּ, קִמְחָא טְחִינָא טְחַנְתְּ, קַרְתָּא יָקִידְתָּא אוֹקִידְתָּא, לְכָךְ אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה

(איכה רבה פרשה א אות מ"א)

___________________________________________________________________________________

**בתשעה באב: 

נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, 

וחרב הבית בראשונה 

ו(חרב הבית)בשניה, 

ונלכדה ביתר, 

ונחרשה העיר.  ( תענית פרק ד,משנה ו)

__________________________________________________________________________

2.חורבן הבית השני מתחיל במלחמת האחים - כפשוטו- הראשונה בין יהודה אריסטובלוס ליוחנן הורקנוס על המלכות:

א.ימי שלומציון כמלכה היו  ימים של שקט ושלווה ופריחה כלכלית:

שנותיה האחרונות של מדינת החשמונאים היו שנים של פריחה ושגשוג:המלכה שלומציון, אלמנתו של ינאי,שלטה במדינה במשך תשע שנים ביד רמה ובתבונה גדולה...בנה יוחנן הורקנוס השני שימש ככהן גדול...שקט ושלווה שררו לאורך הגבולות...המסחר והחקלאות התפתחו ושגשגו...

ב.המאבק שבין בניה של שלומציון הסתיים שניתחונו(הזמני) של יהודה אריסטובלוס:

אבל עם מותה בשנת מאה שלושים ושבע לפני חורבן בית המקדש(67 לפנ"ס) התחילה מהומה גדולה.בניה-הבכור יוחנן הרוקנוס השני ואחיו הצעיר יהודה אריסטובלוס השני- פתחו במאבק ירושה קשה ומכוער, והדברים הגיעו עד למלחמה ממש.

במלחמה זו ניצח יהודה ויוחנן נאלץ לותר על המלוכה.יהודה שזכה למלוכה המשיך את דרכו של ינאי אביו וחיזק את כוחה הצבאי של המדינה.אבל האויב לא בא מבחוץ אלא מבפנים...חכמי ישראל סירבו לתמוך באחד הצדדים ודרשו מהם להפסיק את מלחמתם.כתוצאה מכך הרגו אנשיו של יוחנן את חוני המעג..שסרב להתפלל להצלחתם.

ג.הרומאים מנצלים את המצב כדי לקבל דריסת רגל ודורשים מהאחים להתייצב למשפט שיקבע מי ימלוך:

באותם ימים שהיהודים נלחמו אלו באלו הרחיבה האמפריה הרומית את כיבושיה במזרח הים התיכון.פומפיוס,מפקד הצבא הרומאי,...מששמע על מלחמת האחים בירושלים הבין ששיחקה לו השעה והוא יוכל להשתלט בקלות על ממלכת יהודה.הוא שילח את נציגו לירושלים ודרש משני הצדדים להפסיק את מלחמתם ולהתייצב לפניו למשפט בדמשק....יהודה עזב במהירות את דמשק..

ד.הרומאים משתלטים על ירושלים אבל לא פוגעים במקדש אלא רק ממנים את אנטיפטרוס כנציג מטעמם:

לפי עצתם של אנשי יוחנן ניהלו הרומאים את פעולות המצור בעיקר בשבתות שבהן שבתו היהודים ממלחמה...פומפיוס..השאיר את יוחנן ככהן גדול ...אבל את השלטון נתן לאנטיפטרוס יועצו של יוחנן שהתגלה כמשרתם של הרומאים...

(מגילת החורבן/ד"ר חגי בן ארצי, פרק ראשון)

3.בתוך מציאות של חורבן הבית השני מתגלעת מחלוקת בצורה שלילית בין בית הלל לבית שמאי:

א.יחסי אהבה וכבוד הדדי:

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. חָלְצוּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ, בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין, וּבֵית הִלֵּל פּוֹסְלִין. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית שַׁמָּאי. וְכָל הַטָּהֳרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ לִהְיוֹת עוֹשִׂים טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ:
(עדויות ד,ח)

ב.כמעט מלחמת אחים:

.. תנא רבי יהושע אונייא: 'תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל'. תני: 'ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים'. תני: 'שמונה עשר דבר גזרו ובשמונה עשרה רבו ובשמונה עשרה נחלקו

(ירושלמי שבת א ג)

ג.מה גרם לשינוי היחס בין ב"ה לב"ש?

ב"ה מצד שהיו נוחים ועלובים התכנעו תחת עול סבלם כי  ידעו והתבוננו כי אין כח לעמוד נגד הרומיים על כן דומו לה' והתחללו לו.לא כן ב"ש הם היו מנגדי הממשלה בגלוי ובלי ספק היתה ידם עם הקנאים וזה הדבר גרם להתרחב הפירוד בין הבתים עד שגם מחלקותיהם בדינים הונהגו בנפש מרה ...ובת שמאי שלחו יד בתלמידי בית הלל...
בתחלת ייסוד הבתים נהגו אלה באלה עוד בשלום ורעות ולאחר זמן נבדלו בדעותיהם גם בבחינת מצבם לעומת הממשלה שבית שמאי היו מנגדי הממשלה וידם עם הקנאים ובית הלל השתמרו ממרידה והכנעו לפני הרומיים וחילוק הדעות בזה הוליד איבה בינהם וזאת האיבה התפשטה על מחלוקותיהם בדינים 

(דור דור ויורשיו אייזיק הירש וייס, ע"מ 175)

4.שנאת החינם של שלהי בית שני היתה ביטוי קיצוני למחלוקות שיצאו מפרופורציה:

א.המחלוקת בין חכמים לרבי זכריה בין אבקולס וחוסר יכולתו להכריע- מהגורמים לחורבן:

"אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: (משלי כ"ח) אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר. אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא, אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך! אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך! א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא. סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג!
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.(גיטין נה,ע"ב)

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר:

"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה" (משלי כח, יד) –  

עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם,

עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ,

עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר.

 

"על קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם". –

 

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא

וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא.

עָשָׂה סְעֻדָּה.

אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא.

הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא.

בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב.

אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וָצֵא!

אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה.

אָמַר לוֹ: לֹא. – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעֻדָּתְךָ...

– לא!

– אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעֻדָּתְךָ

– לא!

תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.

 

אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים

וְלֹא מִחוּ בּוֹ –

מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם –

אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. 

בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים.

אָמַר לוֹ: – מִי יֹאמַר?

אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ.

 

הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ.

בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם.

אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת;

אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ.

אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵך וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ.

אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.

 

(אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ

וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ

וְהֶגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ).

(תרגום ע"פ אתר האגדה https://agadastories.org.il/node/306)

וכאשר תדקדק בלשון 'קמצא', כי השם הזה מורה על חלוק, שקורא 'קמצא' על שם החלוק והפירוד, כי זה הוא לשון קמיצה, כמו (ויקרא ב, ב) "וקמץ משם"

(ספר נצח ישראל - פרק ה )

ב.ההגדרה המשתעמת של שנאת חינם- שנאה לא רציונלית ולא פרופורציונלית  שפוגעת גם בצד השונא:

בסיפור של קמצא ובר קמצא אנו עדים לשנאה כל כך חולנית, שאיננה משקללת אפילו את האינטרס האגואיסטי (הפסול מאוד כשלעצמו!) של השונא. הוא שונא את השני יותר מאשר אוהב את עצמו. לבעל הסעודה הוצע על ידי בר קמצא החזר של דמי כל הסעודה בתמורה לאכילה של אדם אחד. כל איש עסקים מתחיל היה מקבל את ההצעה הזו ברצון, אפילו אם שונאו המושבע היה מציע אותה, בגלל שיש לו אינטרס ברור לקבלה. גם לבר קמצא אמנם הייתה סיבה לעשות מה שעשה, שהרי שפכו את דמו, אבל זו עדיין הייתה שנאת האחר שגדולה מאהבת עצמו. שהרי ברגע שבית המקדש נחרב ועם ישראל נרצחו והוגלו, גם בר קמצא סבל כמו כולם מהגלות. אבל, הוא העדיף נקמה על פני טובתו שלו וטובת היקרים לו.

כלומר, הפירוש המילולי של "שנאת חינם" איננו "שנאה בלי סיבה בעבר", אלא "שנאה בלי אינטרס עתידי", שנאה בלי תכלית עתידית (אפילו לא תכלית אגואיסטית פסולה של השונא עצמו).
(מהי שנאת "חינם"?/הרב אלדד יונה)

ג.המחלוקת של הקנאים שהעדיפו "לשרוף את המועדון":

שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר אתא צר עלה תלת שני הוו בה הנהו תלתא עתירי נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה בעבורו בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע בן ציצית הכסת שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות איכא דאמרי שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי חד אמר להו אנא זיינא להו בחיטי ושערי וחד אמר להו בדחמרא ובדמלחא ומשחא וחד אמר להו בדציבי ושבחו רבנן לדציבי דרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה בר מדציבי דאמר רב חסדא אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא

(גיטין נו, ע"א)

שדריה עילוייהו [שלח עליהם] את אספסיינוס קיסר. אתא, צר עלה תלת שני [בא, צר עליה על ירושלים שלוש שנים]. הוו [היו] בה, בירושלים, הנהו תלתא עתירי [שלושה עשירים אלה]: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. ומסבירים את שמותיהם: נקדימון בן גוריון — שנקדה לו חמה בעבורו, כמסופר, שזרחה לו השמש שלא בזמנה כדי להצילו מהפסד גדול. בן כלבא שבוע — כך קראו לו, שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב, יוצא כשהוא שבע. בן ציצית הכסת — שהיתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, שלא היה הולך ברחוב על הארץ אלא היו שמים לפניו כסתות. איכא דאמרי [יש שאומרים]: שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי, שהיה יושב ביניהם.

ועשירים אלה התנדבו לעזור, חד [אחד] מהם אמר להו [להם]: אנא זיינא להו בחיטי ושערי [אני אזון אותם, את בני העיר, בחיטים ושעורים], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: אני אזון אותם בדחמרא ובדמלחא ומשחא [ביין ובמלח ובשמן], וחד [ואחד] אמר להו [להם]: בדציבי [בעצים] שאספק לכולם. ומעירים: ושבחו רבנן לדציבי [ושיבחו חכמים את זה שנתן עצים] שזו הוצאה גדולה מאד. שרב חסדא כל אקלידי הוה מסר לשמעיה [כל המפתחות של ביתו היה מוסר לשמשו], בר מדציבי [חוץ מהמפתח של מחסן העצים] שחשב שהוא חשוב ביותר. דאמר [שכן היה אומר] רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי [מחסן אחד של חיטים צריך ששים מחסנים של עצים] כדי לאפות אותם כראוי. הוה להו למיזן עשרים וחד שתא [היה להם במחסניהם מזון כדי לזון את הנצורים עשרים ואחת שנים].

הוו בהו הנהו בריוני [היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו [נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים]. לא שבקינהו [הניחו להם]. אמרו להו [להם] הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו [נצא ונעשה מלחמה איתם], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: לא מסתייעא מילתא [יסתייע הדבר] ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא [עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב] ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.

(ביאור שטיינזלץ,שם)

5.כאשר ההשחתה הציבורית היא במידות זה חמור יותר מעבירות ג"ע ע"ז ש"ד:

 והמים להם חומה מימינם ומשמאלם - בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דוקא ביחיד 

העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה (א-א) דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו, שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר (ויקרא טז, יז) השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב (תהלים נז, ו) רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם, 

וגדולה מזו אמרו (יומא ט) שבמקדש ראשון היו עו"ג עריות כו' ובמקדש שני היו עוסקין בתורה ובמצות כו' מפני שנאת חנם ושם שאלו מי הם גדולים תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים כו', הרי דאם הצבור נשחתין במדות גרוע יותר מאם נשחתין במצוות ולכן אמר ר' יוחנן חלק דף ק"ח בא וראה כמה גדול כוחו של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על שפשטו ידיהם בגזל דכתיב הנני משחיתם כי מלאה הארץ חמס שעל עריות דין צבור יש להם והי' מרחם עליהם אבל על נמוסיות לא יתכן, ולכן על חלול שבת בעוה"ר שנתפשט אז יכולים לקוות כי יאחר להם כי הם צבור ואף בעו"ג אמרו בספרא (קדושים צב. צה) והנפש ונכרתה שאין הצבור נכרתין אבל כיון שפרצו בנמוסיות הולכים בחרבות וחצים לחמוס ולגזול ונשחתו במדות כי המה כחייתו טרף אז נקום ינקם ה' ולא יאחר כי איך נחשוב להם אם כיחידים הלא על מצות הן נכרתין ואם כצבור הלא על נמוסיות הן יתמו, וכן בדור המבול על גזל לבד היה דנן כיחידים אבל כיון שהשחית כל בשר דרכו אם היה דן אותן כל יחיד לעצמו היה נכרת וע"כ דדן אותם בהצטרף כצבור והיו נכרתין עבור הגזל, 

ולכן מצאנו שעל העגל שהי' החטא בעו"ג מחל הקב"ה להם ונתרצה להם אבל על מרגלים שהי' לשון הרע וכפיות טובה לא מחל להם ונגזר במדבר הזה יתמו. 

ובזה אתי שפיר המדרש שהובא בילקוט (ס"ס רלד) והמים להם חומה מלמד שעמד סמאל ואמר רבש"ע לא עבדו עבודה זרה ישראל במצרים ואתה עושה להם נסים כו' ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובען (לכן כתוב חמה חסר וי"ו), היינו דעל הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען משום דהגם דהיו נשחתין במצוות כמו שעבדו עו"ג והפרו ברית מילה אבל מיושרין היו במדות שלא הי' בהן לשון הרע והיו אוהבין זה  את זה יעוי"ש מכילתא בא פ"ה (פ' כח) ולכך בצבור הקב"ה עושה להן נסים אבל במים כשנחלקו לד' כתות (מכילתא יד ס"פ (יג)) ויש שאמרו נשוב מצרימה הלשין שצריך לדון אותם כיחידים והן נכרתין על עו"ג והיך אתה עושה להם נסים ודו"ק.

(משך חכמה, שמות יד, כט)

6.בבית שני רבתה שפיכות דמים "לשם שמים" כי חשדו באנשים שהם צדוקים:

(ועיין מש"כ בס' דברים בשירת האזינו בפסו' שחת לו וגו' דור עקש ופתלתול וגו' דחרבן ראשון חרב מפני ש"ד באיסור כמו ע"ז וג"ע. ובית שני חרב מפני ש"ד בהיתר שכסבורים היו שמצוה להרוג את חבירו. שהוא צדוקי וכדומה

(העמק דבר על במדבר פרק לה פסוק לד )

(ה) שחת לו וגו'. שני. שני פסוקים הבאים מיוסדים על הקדמה אחת שבשירה זו מבואר שני חורבנות והגאולות היינו עד מקרא ל"ה לי נקם ושלם חרבן ב"ר. וזה המקרא הוא הגאולה מגלות בבל כאשר יבואר שם ואמר אי אלהימו הוא החורבן השני. ראו עתה וגו' היא הגאולה העתידה ב"ב. והנה ידוע דחרבן ראשון הי' בשביל ע"ז וג"ע וש"ד שהיה להכעיס להקב"ה. וחרבן ב"ש חרב מפני שנאת חנם וביארנו בס' במדבר ל"ה ל"ד שהיו עוסקים בתור' ועבודת ה' אך היה רוב ש"ד לש"ש שהיו דנים את העובר על איזה דבר שהוא צדוקי ומסור ומורידין וכדומה ובזה נעשה הנהגתם מקולקלת מאד והכל לש"כ וכאן הקדים להצדיק את פעולת ה' ואמר על חרבן ב"ר שחת לו. שהמה שחתו לו כ"י וכ"מ שנאמר השחתה הוא ע"ז ג"ע. וביאר המקרא לא. לא יעלה עה"ד שהקב"ה יפעל חלילה מעון הדור. אלא בניו מומם. שבניו נעשו בע"מ שהם חלק אלוה ממעל. וכשהשחיתו נעשו בע"מ כלשון המקרא כי משחתם בהם מום בם ובזה הרי הם כמו שחתו לו ועל דור חרבן ב"ש אמר דור עקש ופתלתול. שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לש"ש:

(העמק דבר על דברים פרק לב פסוק ה )

7.החלוקה למחנות מפלגת את העם והיא שקולה לעבודה זרה( עבודת הבעל):

בעמדנו על סף השנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, במצב של תקווה והתעודדות לעומת כל הדיכאון אשר עבר עלינו בשנה זו העומדת לחלוף מול עבר פנינו, וממעמקי הלב נאמר עליהם "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", ואנו נזקקים לפשפוש המעשים ולהתקרבות לאורח התשובה המביאה גאולה ורפואה לעולם, לפי מצבנו בעולם בכלל ובארץ ישראל שלנו בפרט, הננו צריכים לציין את הגוון המיוחד הדרוש להיות מובלט אצלנו בכיוון היסודי הזה. 

דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם "חרדים" ו"חופשים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו. 

ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים - שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני מחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו - הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. 

"החרד", כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו "חרדים", הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני "החופשים". ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה, הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. 

ו"החופשי", כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח "חרדי" שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא? 

זה העיכוב האחד. ועוד עיכוב שני, מה שהוא איננו קל מן הראשון, כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות האלקית הקדושה המוכרחת להיות שורה על עם ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו והננו ממששים כעיוורים באפילה. 

אין לנו עצה אחרת, אמנם כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו. באמת, לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא ש"ציבור" הוא כולל במובנו כפי הנוטריקון שלו "צדיקים בינונים ורשעים", אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש"אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע". וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיוכל באמת להיות שיש במצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין. 

והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא. 

נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי, לא בשם מפלגתי ומחנתי. 

נדע, שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המיית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". 

(הרב קוק זצ"ל, מתוך "היסוד" גיליון ס', כ"ו אלול תרצ"ג)

8.השיח הדתי - חילוני יוצר מתחים ודחייה בתוך העם:

[101] המושגים דתי וחלוני אינם מושגים יהודיים. הם אומצו באירופה במהלך המאה השמונה־עשרה, כאשר התחיל תהליך החילון. הם נובעים מתפיסת היחס בין האדם למקום שהיא זרה לתורת ישראל. אין מושג של יהודי דתי. יהודי מצווה לקיים מצוות. יש מי שמקיים יותר ומי שמקיים פחות. האסון שקרה בעולם היהודי, החל מאותה תקופה, בייחוד בעולם האשכנזי שחי בתוך העולם הנוצרי, הוא שגרם לאמץ תפיסה קיצונית של ״הכול או לא כלום״ ביחס לשמירת המצוות. או שאתה מקיים הכול ואז אתה שייך לאנשי שלומנו או שאתה בחוץ. גם אם בהתחלה היו הכוונות טובות, אסטרטגיה פדגוגית זו מוטעית. היא הביאה אנשים רבים להזניח לחלוטין את קיום המצוות משום שהם חשו דחויים על־ידי המערכת הרבנית. אסטרטגיה זו לעולם לא אומצה על־ידי הרבנים בצפון אפריקה. הם תמיד עודדו אנשים לקיים מצוות, גם אם מיד אחרי זה עברו עבירות (מתוך שיעורי הרב על התפילה).

(סוד מדרש התולדות 4: הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח הערה 101)

***בתשעה באב: 

נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, 

וחרב הבית בראשונה 

ו(חרב הבית)בשניה, 

ונלכדה ביתר, 

ונחרשה העיר.  ( תענית פרק ד,משנה ו)

9.לכידת ביתר במד בר כוכבא - בגלל תככים ומחלוקת פנימית:

בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה ( תענית פרק ד,משנה ו)

שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: 'רבש"ע, אל תשב בדין היום!' ולבסוף נתן דעתו לחזור.בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר לעיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר - חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: 'אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי... מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות'... סבר בן כוזיבא שרבי אלעזר רוצה להשלים.
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: 'אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי'.

בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו (זכריה יא, יז): 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'. - 'אתה סימית זרועם של ישראל וסימית עין ימינם, לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה'. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם'.

(איכה רבה פרשה ב סימן ד)

***בתשעה באב: 

נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, 

וחרב הבית בראשונה 

ו(חרב הבית)בשניה, 

ונלכדה ביתר, 

ונחרשה העיר.  ( תענית פרק ד,משנה ו)

10.ונחרשה העיר- סמל לכוונת הרומאים לייר חורבן ארוך טווח( לשיטתם- נצחי):

א.חרישת ההיכל או העיר כולה:
ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל (ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב)

ב.מנהג הרומאים היה לזרות מלח באדמה של עיר שנכבשה ע"מ למנוע את עיבודה מחדש:
לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב (אליבא דויקיפדיה)

ג.חרישה כדי למנוע בנייה:

וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד
(מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט)

ד.חרישת העיר(פעולה שהיא ההפך הגמור של חרישה שמטרתה ליצור תנאים לצמיחה)  היא סמל לשנאת החינם(שנאה שמבקשת לעקור ולפגוע ב-2 הצדדים גם יחד)  שביקשה לעקור ולהרוס את עצמה והיא היא סיבת אורך הגלות לכמעט 2000 שנה:

רבות עסקו גדולי החסידות בשאלה למה הגלות הזאת ארוכה כל-כך. רבנו הזקן מסביר (לקוטי תורה מטות פו,א): הבית השני נחרב בגלל שנאת-חינם. לכן גלות זו, שהיא תיקון שנאת-חינם, נמשכת זמן רב. שכן שנאת-חינם אינה נחשבת בעיני האדם גרועה כל-כך, מפני שנדמה לו ששנאתו לחברו היא בגלל סיבה מוצדקת. צריכים זמן רב לבירור שנאה זו ולתיקונה. כמשל הפסולת הדקה, שכדי לבררה דרושה שהות רבה יותר מהפסולת הגסה, שניכר לכול שפסולת היא.
(שיחה השבוע גליון 1333)

סיום: שנאת חינם מפוררת את הכל מבפנים 

אני טוען שמלחמת האחים היא שהכריעה את העיר ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים שהייתה קשה הרבה יותר מחוזקן של החומות (מלחמת היהודים/יוסף בן ממתיהו,  ה' 257)

הפירוש המילולי של "שנאת חינם" איננו "שנאה בלי סיבה בעבר", אלא "שנאה בלי אינטרס עתידי", שנאה בלי תכלית עתידית (אפילו לא תכלית אגואיסטית פסולה של השונא עצמו).....

ניתן לעזור לזולת אפילו לפנים משורת הדין ולגמול איתו חסד, לא כי אנו אוהבים אותו, אלא רק כי כך אנו מצווים על ידי התורה, ויחד עם זאת לשנאות אותו או אחרים בלי תכלית. פשוט שנאה לשם שנאה.

(מהי שנאת "חינם"?/הרב אלדד יונה)

אחרית דבר: אהבת חינם  

ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם... 

(אורות הקודש, חלק ג' עמוד שכג-שכד)

_________________________________________________________________________

נספח:המחלוקת עם הנוצרים

א.תיקון תפילת למלשינים ולמינים:

ובאמת כבר אמרו חכמים ששמונה עשר ברכות שבתפילה מכוונות כנגד שמונה עשר אזכרות (=שמות הבורא) שבקריאת שמע. שואל התלמוד, ומה עם ברכת המינים? ועונה שהיא מכוונת כנגד המילה "אחד" שב"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", שגם הוא בכלל שמותיו של הקב"ה. אם כן כבר הוכנה מראש האפשרות, שכאשר תהיה פגיעה באמונת הייחוד על ידי המינים - הם הנוצרים הראשונים - אז תהיה אפשרות, ויהיה גם צורך, לקבוע ברכה מיוחדת להרחקתה של המינות מקרב ישראל.

אלא שקביעתה של ברכה כזאת מהווה קושי משתי בחינות. הראשון, הוא שעל מנת לתקן ברכות צריך רוח הקודש של הנביאים – וכך היה בשמונה עשרה ברכות, שתוקנו על ידי הנביאים האחרונים, משום שרק מי ששמע את קול ה', יודע כיצד יש לפנות אליו. אם כן מה יעשו התנאים בזמן שכבר פסקת הנבואה? כיצד יקבעו ברכה נוספת, והלא הם אינם נביאים?

הקושי השני הוא, שתוכן הברכה הזאת הוא שנאה, הרחקה, ויש סכנה שהאדם שיתקן אותה לא יהיה נקי לגמרי מן השנאה הטבעית שבלבו, ויתכן שכאשר יתקן את הברכה, הוא יכוון בברכתו לכלול גם אנשים שאינם צריכים להיות כלולים בברכת המינים. כיצד יִמָּצֵא הגבול הדק המבדיל בין מי שיש באמת לשנאותו, למי שאסור לשנאותו?

עד שמצאו את שמואל הקטן, העונה על שתי הדרישות הללו – הוא נקי מכל שמץ של שנאה, ושרידי הנבואה נשארו אצלו. במסכת אבות (ד,יט) תולים בו את הפסוק 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ' (משלי כד,יז) כאילו הוא המציא אותו: "שמואל הקטן אומר: 'בנפל אויביך אל תשמח' ", ללמדנו שאישיותו הייתה ביטוי מושלם לפסוק הזה, נטולה כל שנאה טבעית. והוא נקרא "שמואל הקטן" משום שהיה קטן משמואל הרמתי (ירושלמי סוטה פ"ט הי"ג), ללמדנו שיש בו מן הנבואה.

שמואל הקטן הוא היחיד שיכול היה לתקן את ברכת המינים מבלי לכוון בברכתו לשנוא את פושעי ישראל שאינם בכלל המינים, ושאותם יש לקרב באהבה על מנת להשיבם לאיתן התורה, כדברי הרמב"ם (בהלכות ממרים פרק ג).

(שמונה עשרה - ברכת המינים/הרב אורי שרקי שליט"א)

ב.קמצא- רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס , בר קמצא- יש"ו:

"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִנְוְותָנוּתוֹ [כלומר, ההססנות] שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס הֶחְרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ".

זה לא מובן: בהתחלה של האגדה היה כתוב שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, ופתאום מספרים לנו שלא קמצא ובר קמצא החריבו את ירושלים אלא רבי זכריה בן אבקולס?! צריך להבין מיהו רבי זכריה בן אבקולס. זה אדם, מן הסתם תלמיד חכם, מהתנאים, שמשרת במקדש, אבל מה שחשוב לו זה טכניקה הלכתית יבשה, ה"שולחן ערוך": 'אם אתה עושה כך יחשבו כך, אם אתה עושה כך יחשבו כך. לכן לא עושים כלום' - ומה עם גורל האומה?! כשהדאגה היא רק לטכניקה הלכתית יבשה ולא עושים שיקולים מדיניים, ירושלים חרבה.

עכשיו ברור מי זה קמצא. קמצא זה דמותו של רבי זכריה בן אבקולס. הוא רואה את הדברים בצורה מקומצת, בקטן. ובר קמצא? הוא דמותו של יש"ו. נסביר למה.

בר קמצא עושה מום שפסול לנו וכשר לגויים. הרי היה אפשר להסביר לגוי שיש פה בעיה הלכתית ולכן אי-אפשר להקריב את הקרבן, והגוי היה מקבל את ההסבר. אבל אז הגוי היה שואל: 'למה כשאנחנו מביאים דבר כזה אתם מקריבים, וכשאתם - לא?' - והיה צריכים להסביר לו למה. המהר"ל אומר שדוק שבעין - זו החכמה (הרי "עיני העדה" אלה החכמים), ניב שפתיים - זו הנבואה (הרי נביא הוא מי שמדבר בשם ה'). לפי זה יש משהו שמבדיל בין ישראל לעמים - חכמה ו\או נבואה. תשובה כזאת הייתה מרגיזה את המלך עוד יותר. ה"גזענות היהודית" היא זו שמרגיזה, וזה בדיוק מה שבר קמצא רצה להבליט - שהיהודים הם גזענים, כי הם אומרים שהם עם סגולה, שהם מיוחדים וכו'. זה בדיוק מה שהמלך רוצה לבטל וזה בדיוק מה שיש"ו עשה. הוא רצה לבטל את ההבדל בין ישראל לעמים והביא משום כך לשנאת ישראל גדולה. זה בדיוק בר קמצא. כלומר, הרעיונות האלה שהתחילו אז לעלות - הם החריבו את ירושלים.

(תשעה באב - קמצא ובר קמצא (אגדות החורבן ממסכת גיטין)/הרב אורי שרקי)

https://www.facebook.com/ShlomoAviner/photos/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%9B%D7%96%D7%94-%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA%D7%99-%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%AA/740579372694978/

בלק: טוב שם משמן טוב

פתיחה: מה בין שם לשמן ?

טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ (קהלת ז,א)

1.מהו שם? ייעוד,התוכן של הנשמה:

שם האדם =מטרה("לשם") (ע"פ הרב אורי שרקי)

2.שמות השבטים- נאים ונאים מעשיהם, שימעאל אינו שומע ועשיו אינו עושה אבל ב"י- נעשה ונשמע:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אַרְבַּע מִדּוֹת נֶאֶמְרוּ בְּשֵׁמוֹת, יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתָם נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים. יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתָם כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים. יֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים. וְיֵשׁ שֶׁשְּׁמוֹתָן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים. שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעוּרִים, עֵשָׂו, שְׁמוֹ עֵשָׂו וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה. יִשְׁמָעֵאל שְׁמוֹ, שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ. שְׁמוֹתָן כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶם נָאִים, אֵלּוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה (עזרא ב, נא): בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר, וְזָכוּ וְעָלוּ וּבָנוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. שְׁמוֹתֵיהֶן כְּעוּרִים וּמַעֲשֵׂיהֶן כְּעוּרִים, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים (במדבר יג, יג): סְתוּר בֶּן סְתוּרִים, (במדבר יג, יא): גַּדִּי גְּרָדִים וּמְרָדִין.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא שְׁמוֹתֵיהֶן נָאִים וּמַעֲשֵׂיהֶן נָאִים אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים, רְאוּבֵן, רְאוּ בֵן בֵּין הַבָּנִים. שִׁמְעוֹן, שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֵין שְׁמוֹתָם שֶׁל שְׁבָטִים עָכוּר לָהֶם, אֶלָּא חָפוּת לָהֶם.

(בראשית רבה, עא,ג)

3.אברהם מייצג את השפע והריבוי - אב להמון גויים, בלעם מייצג את החוסר והצרון לקפח ולאבד עם:

אברהם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית י"ז,ה)
בלעם: בלעם - בלא עם (סנהדרין ק"ה ע"א)

4.הן אברהם והם בלעם לוקחים את נעריהם עימהם- רק שכל אחד מהם בוחר בחירה שונה אברהם - שם טוב ובלעם- שמן טוב:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: (בראשית כב,ג)

וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ(במדבר כב,כב)

"ושני נעריו עמו" (במדבר כב,כב). אצל אברהם נאמר (בראשית כב,ג) "ויקח את שני נעריו אתו". 'נער' ראשי-תיבות: נפש, עין, רוח. כמאמר חז"ל שאברהם אבינו היה בעל "נפש שפלה, עין טובה ורוח נמוכה", ואילו בלעם היה בעל "נפש רחבה, עין רעה ורוח גבוהה" (ע"פ בעל חידושי הרי"ם, מתוך עלון שיחת השבוע 1331)

5.השם שאדם קונה לעצמו נשאר איתו  גם לאחר פטירתו:

 שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו

(תנחומא, פרשת ויקהל)

סיום:השם הוא התוכן הפנימי של האדם והרושם השאיר פה אחרי פטירתו - השמן זוהי המעטפת החיצונית

בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו כב): "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך":

(אבות ו,ט)

___________________________________________________________________________________

לשם ולשמן תכונה משותפת והיא ששניהם יש בהם צד של בידול: השמן כידוע צף על פני המים וכאילו נבדל מהם, ונתינת שם לדבר  יש בה צד שמבדל בין הקורא לנקרא אלא שדווקא הקריאה בשם יש בה צד של חיבה וקירבה וכמו שמצאנו למשל כשאלוקים קרא ליעקב בהיותו בבאר שבע לפני רדתו למצרים וכפל את שמו "יעקב יעקב" ומסביר רש"י שכפל השם הוא "לשון חיבה".אומר לנו קהלת ששם - נתינת שם לדבר - עדיפה משמן טוב ואינה זהה לו שכן שמן רק נבדל וצף על פני המים אבל נתינת שם מצד אחד מבדילה ומייחדת את הדבר אך מצד שני הקריאה בשם מחזירה ומקרבת אותנו אליו ולכן עדיף החיבור שיש בקריאה בשם על פני הבידול שיש בשמן הנפרד מהמים.

ועם כל זאת, במקרה שבו יש מרכיב של כבוד- כמו בין אדם להוריו או לבוראו- הרי שאז יש איסור על קריאה בשם שכן יש תכלית להראות על ההבדל בין הבורא לנברא או בין בן להוריו.
וממילא מובן מדוע נהגו לומר פסוק זה דווקא בהקשר של פטירת האדם (וכמו שגם מעיד סוף הפסוק עצמו) שכן פטירת האדם כביכול מאבדת את שמו בעולם ועל כן יש חשיבות להזכיר את שמו שזהו הזכר של מעשיו בעולם הזה ובפרט אם נפטר בשם טוב.  (ענ"ד)

בלק: סוד ההרתעה הישראלית- הקנאה, התאווה והכבוד

פתיחה: ההרתעה הישראלית- מדוע בלק נבהל רק מהניצחון על סיחון מלך האמורי ולא התייחס לנצחון המוחץ כנגד עוג מלך הבשן ?

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי (במדבר כב,ב)

1.המאבק הראשון בהסטוריה- על קנאה תאווה וכבוד:

א.קנאה- רכוש:

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם וגו' (בראשית ד, ח), עַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִים, אָמְרוּ בּוֹאוּ וְנַחֲלֹק אֶת הָעוֹלָם, אֶחָד נָטַל הַקַּרְקָעוֹת וְאֶחָד נָטַל אֶת הַמִּטַּלְטְלִין, דֵּין אָמַר אַרְעָא דְּאַתְּ קָאֵם עֲלָהּ דִּידִי, וְדֵין אָמַר מַה דְּאַתְּ לָבֵישׁ דִּידִי, דֵּין אָמַר חֲלֹץ, וְדֵין אָמַר פְּרַח, מִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ

ב.כבוד- רוחני:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁנֵיהֶם נָטְלוּ אֶת הַקַּרְקָעוֹת, וּשְׁנֵיהֶן נָטְלוּ אֶת הַמִּטַּלְטַלִין, וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אֶלָּא זֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה וְזֶה אוֹמֵר בִּתְחוּמִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִבְנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין שָׂדֶה אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֵיךְ מַה דְּאַתְּ אָמַר (מיכה ג, יב): צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ (בראשית ד, ח): וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וגו'. 

ג.תאוה- נשים:

יְהוּדָה בַּר אָמֵי אָמַר עַל חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה חָזְרָה לַעֲפָרָהּ וְעַל מָה הָיוּ מִדַּיְּנִין, אָמַר רַבִּי הוּנָא תְּאוֹמָה יְתֵרָה נוֹלְדָה עִם הֶבֶל, זֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁאֲנִי בְּכוֹר, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נוֹטְלָהּ שֶׁנּוֹלְדָה עִמִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ וַיָּקָם קַיִן.

(בראשית רבה, כב,ז)

2.הקנאה התאוה והכבוד- 3 בורות שמפילין את האדם :

רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר:הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

(אבות ד,כא)

א.שורש כל החטאים בעולם:

דמלבד הרעות שיתגלגלו בעה"ז על ידן, ג"כ אין שום חטא בעולם שאין א' מהנ"ל סבה לו:(תפארת ישראל,שם)

ב.כיצד מוציאין אותו מעולם שלא בא עדיין בשעריו( העולם הבא) ?

מוציאין את האדם מן העולם:    מעה"ז ומעה"ב. (תפארת ישראל,שם)

- באומרו: "מוציאין את האדם מן העולם". ולא ידענו אם אמרו על העולם הזה או על העולם הבא? ואם כוונתו על העולם הזה, איך יצדק מאמרו ששלושה המה יהיו סיבת המוות? כי גם מבלתם המוות הכרחי על המורכב כמו שאמר הוא עצמו: "הילודים למות". ואם כיון על העולם הבא, שהאיש אשר ימצאו בו שלושה החסרונות האלה, אין לו חלק לעולם הבא, למה אם כן אמר: "מוציאין" ומי הכניסו שיצא? והיה לו לומר מונעין את האדם מן העולם....

אלו הדמיונות שהם "מוציאין האדם מן העולם", וממהרים את קיצו. וגם כיון לומר שיוציאו את אדם מן העולם הבא והוא רע ומר, שבעבור שלושה דמיונות שאין בהם ממש, יאבד האדם שלימותו האחרון. ואמר בזה לשון "מוציאין", לפי שכל ישראל מפאת נפשם יש להם חלק לעולם הבא וסוגי העבירות האלה מוציאין אותו מאותו טוב הצפור אליו. זהו פירוש המאמר הזה הראשון והותרו שתי השאלות הנופולות בו.

(נחלת אבות על מסכת אבות פרק ד משנה כא )

ג.בעולם הזה מוציאים אותו בדרך הטבע ובעולם הבא בדרך העונש:

והתאוה כבר כתבתי במשנת מרבה בשר מרבה רמה שהתענוגים כמו המלח שמעוטו יפה ורובו קשה, והנמשך אחריהם מפסיד את עצמו. 

והכבוד, כי השררה קוברת בעליה וכמו שהוכיחו מיוסף הצדיק, ועל הפלא תמצא בעל שררה יאריך ימים. ימצאו שלש אלה מוציאין את האדם מן העוה"ז על דרך טבע, אמנם מן העוה"ב על דרך עונש מהשי"ת, כי ידוע שכל מה שבזה העולם הכל הכנה לחיי העוה"ב, והמקנא והמתאוה והרודף אחר השררה עושים מהטפל עיקר, וכאילו אומרים כי אלו הדברים מכוונים לעצמם ואין זולתם, ולכן יהיה עונשם מדה כנגד מדה, כי כאשר הם בזוהו כמו כן תהיה אצלם ולא יכנסו לעולם האמתי

(פירוש היעב"ץ על אבות פרק ד משנה כא )

ד.שלושה שלבים בהתפתחות של כל אדם:

קנאה- בילדות, תאווה- בבחרות, כבוד- בזקנה

( כך שמעתי מהרב שרקי שליט"א)

ד.גיבור הכובש יצרו ההפך של  התאווה, עשיר השמח בחלקו ההפך של קנאה, חכם ומכובד המכבד את הבריות - ההפך של רודף ה כבוד:

הנה אם כן שלושה אלה: "הקנאה והתאוה והכבוד" הם כנגד שלושה המה שזכר בן זומא: "אי זהו גבור"; "אי זהו עשיר"; "אי זהו מכובד".‏

(נחלת אבות על מסכת אבות פרק ד משנה כא )

ה.התיקון:תורה- תיקון התאווה , עבודה - כבוד, גמילות חסדים - קנאה

[ד' א'] לא חסיד אני כו'. פירוש חסיד הוא הנבדל מקנאה תאוה וכבוד שמוציאין כו' וכנגדן ג' דברים שהעולם עומד. כי תורה היא תיקון לתאוה כמו שכתוב ועץ חיים תאוה בה. כי תאוה דהיינו שכל מה שיש לו רוצה יותר עיקרה נבראה בשביל התורה כמו שאמרו ז"ל (מכות ר'.) אוהב כסף כו' וכשמשים תאותו בה ניצול מתאות עולם הזה כמו שכתוב הרמב"ם (סוף הל' איסורי ביאה) כי לא תמצא תאות אלא בלב פנוי מדברי תורה. ועבודה תיקון לכבוד כי אין כבוד במקום עבודת השם יתברך וכמו שכתוב בבני עלי כי מכבדי וגו' וכמו שכתוב (פסחים נ"ז:) ביששכר דכריך ידיה בשיראי ועביד. כי העבודה היא עבודת עבד ואין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ומאין יחפוץ בכבוד אחר שיודע רבונו ומכיר קונו וגדולתו ושפלת עצמו. וגמילות חסדים בין אדם לחבירו נגד קנאת איש מרעהו שממנו מקור כלל עבירות שבני אדם לחבירו.

(דובר צדק, קונטרס דובר צדק ברכות ד ע"א/ רבי צדוק הכהן מבלובלין)

3.שלושת מעגלי הכרת המציאות- בין אדם לחברו (קנאה) ,  בין אדם לעצמו (תאווה), בין אדם לה' (כבוד): 

שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג' שלימות כוללים הכל 
(דרך חיים על אבות הקדמה ומבוא)

4.תלמידי בלעם הרשע: עין רעה- קנאה, רוח גבוהה- כבוד, נפש רחבה- תאווה

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו- מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים- מתלמידיו של בלעם הרשע.

עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו

עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע.(אבות ה,יז)

ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק וגו', לא אמר להם בלעם לא נתן לי רשות לילך ולקלל, אלא לתתי להלוך עמכם, אמר לי אין כבודך לילך עם אלו אלא עם גדולים מהן שהוא חפץ בכבודי... ויען בלעם ויאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, מיכן אתה למד שהיו בו ג' דברים, עין רעה, ורוח גבוהה ונפש רחבה, עין רעה דכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, רוח גבוהה דכתיב, כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, נפש רחבה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, אילו היה מבקש לשכור לו חיילות להלחם כנגדן ספק נוצחין ספק נופלין, לא די שיתן כך ונוצח, הא למדת שכך בקש. לא אוכל לעבור, מתנבא שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו מפי השכינה, ועתה שבו נא בזה גם אתם, מהו גם אתם, שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים, ואדעה מה יוסף ה', שנתנבא שעתיד הקב"ה להוסיף להם ברכות על ידו. (במדבר רבה יט ט)

5. בבלעם היו כל 3 התכונות הללו :

הקנאה. מן הנחש וקין וכיוצא:

והתאוה. מן בלעם:

והכבוד. מן קרח 

וכלם היו בבלעם כמ"ש בפ"ה. ונאמר (משלי י"ד) ורקב עצמות קנאה. (שם כ"א) תאות עצל תמיתנו ולפני שבר גאון:

(הגר"א על אבות פרק ד משנה כא )

6.אחרי פעמיים שלא הצליח לקלל את ישראל -  בלעם  רואה אצל עם ישראל שאין בהם קנאה ואין בהם תאווה ולכן מבין שלא יוכל לקללם:

וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים (במדבר כא,ב)

שכן לשבטיו. ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו:

ותהי עליו רוח אלהים. עלה בלבו שלא יקללם (רש"י,שם)

דאיתא בגמ' דבבא בתרא (דף ס') אין עושין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון משום עין הרע 

והמדרש אמר טעמו כדי שלא יציץ ראובן באשת שמעון 

(ספר מדרש יהונתן - פרשת בלק )

7.אצל בלעם: כולו שרוי בתוך קנאה תאוה וכבוד

א.בלעם כלפי חוץ מל"ו הצדיקים ובפעול משוקע במ"ט שערי טומאה של קנאה תאווה וכבוד:

...ובלעם היה נגד זה התפאר ויודע דעת עליון שהיה יודע ומשיג דרגא דדעת זו אלא שקראה דעת עליון, פירוש עליון מה שהוא למעלה ממדרגת מוחו ולבו דאצלו היה זה למעלה מן הטבע, והיינו אף שהוא גם כן היה יודע רבונו ומתנהג גם כן בדרך התורה בשמירה מקנאה תאוה וכבוד, באמת היה משוקע בהם כנז"ל, וכמו שנתברר אז באותה מעשה שהיה לו כל ג' מדות רעות באחת במעמקי לבו, ואף שהשיג שהשי"ת בחר בישראל רצה הוא להיפך, ועל ידו היה בירור ענין זה שאף שהוא רצה לעורר חטאי ישראל שגם בהם נמצא המגדילים החטא עד שאובדים חלק עולם הבא, מכל מקום מעלתם גדולה באמת... (חלק ה רסיסי לילה/רבי צדוק הכהן מלובלין , עמוד פו)

ב.קנאה- השורש של לשון הרע:

אָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיוּ בְּוַדַּאי בְּבִלְעָם...לָשׁוֹן הָרָע לֹא הָיָה בָּעוֹלָם כְּמוֹתוֹ.(זוהר מתורגם במדבר רו  ע"ב)

ג.כבוד- רודף כבוד ולא שבע ממנו:

ג1.בלק הכיר את בלעם ולכן הציע לו כ"כ הרבה כבוד:

כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה(במדבר כב,יז)

ג2.בלעם חורק שיניים כשרואה שבלק כיבד אותו רק בבקר וצאן אחד:

הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אברהם אמר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואחרי כן מהרי שלש סאים ואל הבקר רץ אברהם (בראשית יח) והרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים בלק אמר כי כבד אכבדך מאד כשבא לא שגר אלא בקר וצאן אחד התחיל בלעם חורק שניו עליו שהיתה נפשו רחבה אמר כך שלח זה מחר אני משלח מארה בנכסיו שנאמר ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה וגו' ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל 

(מדרש תנחומא בלק - פרק יא )

ג3.בלעם לוקח את כל הקרדיט והכבוד אליו כאילו הוא ערך לבדו את כל שעת המזבחות:

בֹּא וּרְאֵה, אוֹתוֹ בִּלְעָם הָרָשָׁע כָּל מַעֲשָׂיו לְרָע, בְּרוּם לֵב. שְׁנֵיהֶם הָיוּ מַעֲלִין קָרְבָּן, שֶׁכָּתוּב וַיַּעַל בָּלָק וּבִלְעָם. וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת הָיָה בָּלָק מְסַדֵּר, וְהוּא הָרָשָׁע הָיָה מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ וְאוֹמֵר (במדבר כג), אֶת שִׁבְעַת [שבע] הַמִּזְבְּחֹת עָרַכְתִּי וָאַעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ. וְאִלּוּ אֶת בָּלָק לֹא שִׁתֵּף יַחַד אִתּוֹ

(זוהר מתורגם במדבר דף ר עמוד א)

ד.תאווה- 

ד1.שכב עם אתונו:

מִשּׁוּם כָּךְ אוֹתוֹ בִּלְעָם הָרָשָׁע, כְּדֵי לִמְשֹׁךְ עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה מֵאוֹתוֹ הַנָּחָשׁ הָעֶלְיוֹן, הָיָה נִטְמָא בְּכָל לַיְלָה עִם אֲתוֹנוֹ, וְהָיָה עוֹשֶׂה עִמָּהּ מַעֲשֵׂי אִישׁוּת כְּדֵי לְהִטָּמֵא וְלִמְשֹׁךְ עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה, וְאָז עָשָׂה כְשָׁפָיו וּמַעֲשָׂיו.

(זוהר מתורגם בראשית קכה ע"ב)

ד2. עשה קסמים דרך איברו:

 בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר שתום העין. קוסם באמתו היה, כתיב הכא נופל וגלוי עינים, וכתיב התם והמן נופל על המטה וגו'

(סנהדרין קה, ע"א)

ד3.יעץ לבלק עם מעשי הזנות של בנות מואב:

לכה איעצך. מה לך לעשות,  (א) ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו' כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (במדבר לא, טז) (רש"י,שם)

ד4.תאוות ממון:בלעם רודף כבוד וגם תאוות ממון ולכן רמז על כסף וזהב:

ויאמר אל עבדי בלק - גם זה מציין את אפיו של בלעם, הוא מחניף בפני הנמוכים, שאותם הוא קורא בשם שרים, וגאה מול הגבוהים, שאותם מכנה "עבדי בלק". כסף וזהב - אף שבלק דבר רק מכבוד, בלעם מתרגם דבר זה מיד לכסף וזהב. (רש"ר הירש במדבר כב יח)

8.אם היה כ"כ טמא ומלא בקנאה תאווה וכבוד שהם הפך המדיות הנדרשות מנביא- חכם גיבור ועשיר אז איך התנבא?

בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים ההחיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דק"ה) שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה? ולא היה זה אפשר מצדו כלל. אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות אתה רחקתנו כנ"ל. לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו, על ידי זה העין שלא חטאה. וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין דשפיר חזי, רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה' ('בעש"ט על התורה'. פרשת בלק).

9.בלעם ביקש לעקור שלושה רגלים שמתקנים את הקנאה התאווה והכבוד:

כי הכיתני... ובלקוטי תורה מהאריז"ל, שבלעם רצה לעקור מישראל את ג' הרגלים. ויש להתבונן מאי אולמא דג' רגלים מיתר המצות שבתורה. ונראה דהנה אמרו ז"ל (אבות פרק ה') עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. ונראה דג' אלה הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, עין רעה היא קנאה, ורוח גבוהה היא כבוד, ונפש רחבה היא תאוה, ומביאים לידי ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים... וידוע במהר"ל שג' האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' החטאים האלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה... הרי כי ג' מועדים אלו משפיעים היפוך מדתו של בלעם, על כן היה בלעם שונא ביחוד לג' מועדים ורצה לעקרם מישראל. (שם משמואל, בלק תרע"ב)

10.סופו של בלעם- 

א.סופו של הכבוד המדומה - לברוח:

וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְ-ה-וָ-ה מִכָּבוֹד (במדבר כד, יא)

ברח לך - גזר עליו ד' דברים, אחד שלא יתעכב אלא ילך באותה שעה, והוא אומרו "ועתה", 

ב' שילך במרוצה כבורח, והוא אומרו "ברח",

 ג' שלא ילך אחר עמו ללוותו אלא הוא לבדו, והוא אומרו "לך", 

ד' שלא ילך מעיר זו לעיר אחרת מערי מואב או מדין, אלא למקומו פתורה, והוא אומרו "אל מקומך", 

ולפי שכל זה הוא זלזול לבלעם, והוא הפך מה ששלח לו "כי כבד אכבדך מאד", לזה אמר "והנה מנעך ה' מכבוד"... וסתר בלעם טענתו כי שקר בפיו, "הלא גם אל מלאכיך דברתי", פירוש ואף על פי כן סברת וקבלת ושלחת לי "כי כבד אכבדך"... (אור החיים על במדבר  כד יא)

ב.ניסה לעשות "תשובה" תחת כיסא הכבוד האמיתי :

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש, אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו, עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד, מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו. (ילקוט שמעוני במדבר  פרק לא, תשפה)

בלעם היה בעל תשובה כשזכר שם המפורש ונשתטח לפני כסא הכבוד, ונסתפק פנחס להמיתו שאין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, ויצא מפי משה ובית דינו לדון אותו בד' מיתות בית דין, לפי שהמית כ"ד אלף מישראל ועברתו שמורה נצח כל צרות של ישראל. (ילקוט ראובני, מטות)

12.בלעם ניצל לרעה את זה שה' לא כעס כי אז התגברה מידת החסד והתאוות וכך הפיל את עם ישראל בתאווה- "ועתה לכה איעצך":

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים (במדבר כה, א), הֲלָכָה, בִּזְכוּת כַּמָּה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמוֹתָן, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא גִלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁלָּהֶם, שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם (שמות ג, כב): וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וְהָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֻפְקָד אֶצְלָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא גִּלָּה אֶחָד מֵהֶם לַמִּצְרִיִּים, וְלֹא נִפְרְצוּ בַּעֲרָיוֹת, שֶׁכֵּן כְּתִיב (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, אֵלּוּ הַזְּכָרִים, (שיר השירים ד, יב): גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, תֵּדַע לָךְ שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב (ויקרא כד, י): וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. וְכָל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא סָרְחוּ בַּמִּדְבָּר עַד שֶׁבָּאוּ לַשִּׁטִּים, לְכָךְ כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת, שִׁטִּים שֶׁעָשׂוּ שְׁטוּת

(במדבר רבה פרשה כ סימן כג)

הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד ובדין, במקום שגוברת מדת הדין, והאנשים עניים ורעבים, הנה גם הם ילמדו להתנהג ביניהם בקושי וברוגז... אמנם כשההנהגה בחסד, גם התאוות מתרבות, כי כשהעולם בריוח הם נוחים למלא את תאוותיהם, וכמו שכתוב בעריות "חסד הוא", דעריות תולדת מדת החסד בסילוף מצד הטומאה. ובגמרא (ע"ז ד') דהקב"ה כועס בכל יום, ואפשר דהיינו שנדרשת לבריאה גם הנהגה במדת הדין בכל יום, למען משקל המדות בבני אדם, ובלעם כשרצה לקלל היה מכוון לאותו רגע של זעם. ובברכות ז' אמר להו נביא לישראל... צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם... אבל זו היתה עומק עצת בלעם, דכיון דלא רתח הקב"ה נוח הוא להשתמש בכח התאוה, "ועתה לכה איעצך", עתה, מכיון דלא רתח הקב"ה. וכיון שיצאו ממשקל המדות על ידי חסרון מדת הדין, ונפלו ברשתו של אותו הרשע, שוב גברה מדת הדין והיתה המגפה... (מכתב מאליהו, הרב אליהו דסלר, חלק א עמוד רלו)

13.המתים במגפה היו מאמהות משבט שמעון ואבות מערב רב שהתגייר- ייחוס פגום ולכן חטאו בתאווה:

וְכִי אֵיךְ הֵשִׁיב פִּנְחָס אֶת חֲמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַהֲרֵי כָּתוּב וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה וְגוֹ'? אִם לֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם, הָיִיתִי אוֹמֵר הֵשִׁיב חֲמָתִי, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁכָּל אֵלּוּ מֵתוּ, מָה הַטַּעַם הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא וַדַּאי בֵּרוּר הַדָּבָר: אוֹי לוֹ לְבֶן אָדָם שֶׁפּוֹגֵם זַרְעוֹ! אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁלֹּא שׁוֹמֵר זַרְעוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ! חַס וְשָׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מֵת, אֶלָּא שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן, כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אוֹתָם עֵרֶב רַב, הִתְעָרְבוּ בַּנָּשִׁים שֶׁל שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן לְאַחַר שֶׁהִתְגַּיְּרוּ, וְהוֹלִידוּ בָנִים - מֵהֶם מֵתוּ בָּעֵגֶל, וּמֵהֶם מֵתוּ בַּמַּגֵּפָה, וַאֲחֵרִים מֵתוּ כָּאן, אֵלּוּ שֶׁנִּשְׁאֲרוּ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה. אֲשֶׁר מֵתוּ לֹא כָתוּב, אֶלָּא הַמֵּתִים, מֵתִים שֶׁכְּבָר הָיוּ.

(זוהר רלז ע"א)

סיום: הפחד של בלעם ובלק היה מהאחדות של עם ישראל ולכן ניסה בלעם לקללם ולהכניס בהם "קנאה , תאווה וכבוד"

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: {כב} אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: {כג} וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: {כד} וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: {כה} וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ:

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי: {לד}  מפטיר  וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן: {לה} וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ:

(במדבר כא, כא-לה)

‏יש להקשות, מדוע פחד בלק מנצחון ישראל על האמורי [סיחון) יותר מנצחונם על עוג מלך הבשן?

‏‏ועוד, מהו "את כל אשר עשה ישראל", 'את כל אשר עשו ישראל' מבעי ליה!

אלא שכאשר נצחו ישראל את עוג נאמר "ויכו אותו וירשו את ארצו" (כא. לה) - לשון רבים, ומשמע

‏שלא היו ישראל באחדות, אך בנצחונם על האמורי כתיב "ויכהו ישראל לפי חרב וירש את ארצו" - לשון

‏יחיד, וכלומר שנצחוהו ע"י אחדותם.

‏

‏דבר זה הטיל אימה על בלק, שע"י שישראל יהיו באחדות - ינצחו אותו!

‏

‏זה שאמר הכתוב, שבלק ראה "את כל אשר עשה ישראל" - כאיש אחד - "לאמורי", שע"י אחדותם

‏‏נצחו אותם. ולכן אמרו מואב לזקני מדין: "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", לשון התקהלות

‏ואחדות.

‏

‏(ע"פ רבי אהרן קוטלר, מתוך "מתוקים מדבש" ע"מ רנה-רנו)

בשולי הדברים :במשה רבנו, להבדיל,  חשדו בו בתאווה ולא בקנאה או כבוד

א.כבוד- הקב"ה מעידו שהוא העניו מכל האדם 

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה (ענו) עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(במדבר יב,ג)

ב.קנאה- 

ב1.ביקש שאהרון יהיה המנהיג במקומו:

 וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד,יג)

ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלוח , והוא אהרן.(רש"י,שם)

ב2.משה רבנו יש בו קנאה טובה -קנאת סופרים- רק לדבר ה':

(דברים לא, יד): קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִטֹּל יְהוֹשֻׁעַ אַרְכִי שֶׁלִּי וֶאֱהֵא חָי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשֵׂה לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָךְ, מִיָּד הִשְׁכִּים משֶׁה וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִתְיָרֵא יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר משֶׁה רַבִּי בּוֹא אֶצְלִי, יָצְאוּ לַהֲלֹךְ, הָלַךְ משֶׁה לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, נִכְנְסוּ לְאֹהֶל מוֹעֵד, יָרַד עַמּוּד הֶעָנָן וְהִפְסִיק בֵּינֵיהֶם, מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עַמּוּד הֶעָנָן הָלַךְ משֶׁה אֵצֶל יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר מָה אָמַר לְךָ הַדִּבּוּר, אָמַר לוֹ יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהָיָה הַדִּבּוּר נִגְלָה עָלֶיךָ יוֹדֵעַ הָיִיתִי מַה מְדַבֵּר עִמְּךָ, אוֹתָהּ שָׁעָה צָעַק משֶׁה וְאָמַר מֵאָה מִיתוֹת וְלֹא קִנְאָה אֶחָת, וּשְׁלֹמֹה מְפָרְשָׁהּ (שיר השירים ח, ו): כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, אַהֲבָה שֶׁאָהַב משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וּמַה שֶּׁקִּנֵּא משֶׁה בִּיהוֹשֻׁעַ.

(דברים רבה ט,ט)

ג.תאווה- 

ג1.עדת קרח שחשדו בו באשת איש:

{במדבר טז-ד} וישמע משה ויפול על פניו מה שמועה שמע אמר רבי שמואל בר נחמני א''ר יונתן שחשדוהו מאשת איש שנאמר {תהילים קו-טז} ויקנאו למשה במחנה א''ר שמואל בר יצחק מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה שנאמר {שמות לג-ז} ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה {במדבר טז-כה} 

ג2.ליצני הדור חשדו בו בתאוות ממון:

אלה פקודי המשכן, ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו, שנא' (במדבר יב) 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא', ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו, שנאמר (שמות לג) 'והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה' (שם /שמות ל"ג/) 'והביטו אחרי משה', ומה היו אומרים? ר' יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה, ומה הוא רואה בו כל ימיו, הקב"ה מדבר עמו כל ימיו, הוא מושלם להקב"ה, זהו 'והביטו אחרי משה', ר' חמא אמר: היו אומרים: חמי קדל דבריה דעמרם (כמה עבה צווארו של בן עמרם), וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כששמע משה כך א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון! אמר להם: בואו ונעשה חשבון, הוי 'ואלה פקודי המשכן

(שמות רבה נא, ו)

__________________________________________________________________________

וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, סָטְתָה מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיְתָה טְעוּנָה מִצַּד דִּין הַקָּשֶׁה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל. וּבַמָּה רָאָה בִלְעָם שֶׁהִיא סָטְתָה מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁאֲפִלּוּ בַּדֶּרֶךְ רָצָה לְהַזִּיק לְיִשְׂרָאֵל בְּכֹחַ אֲתוֹנוֹ. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָלְתָה בְיָדוֹ, מַה כָּתוּב? וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. הִטְעִין אוֹתָהּ וְהִלְבִּישׁ אוֹתָהּ בְּזֵרוּזֵי דִין קָשֶׁה וְחָזָק. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּמַּקֵּל, בַּמַּקֵּל דַּוְקָא, שֶׁהוּא דִּין קָשֶׁה תַּקִּיף. בְּמַקְלוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא בַּמַּקֵּל.

צֵא וּרְאֵה כַּמָּה תַּקִּיפָה חָכְמַת אוֹתוֹ רָשָׁע וְתַאֲוָתוֹ לְהַזִּיק לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא הִשְׁגִּיחַ לָצֵאת מֵרָשׁוּת שֶׁלְּמַעְלָה בִּגְלַל תַּאֲוָתוֹ לְהִתְכַּבֵּד וּלְהַזִּיק לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל.

(זוה מתורגם במדבר רח ע"ב)

ראשי ישיבת נהורא:

https://nehora.co.il/wp-content/uploads/2019/11/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%9C%D7%A7.pdf

קנאה- ראה שאין פםתחיהם מכוונים זה כנגד זה, אין בהם קנאה אחד כלפי השני

דברתי לאמר - לראיה שאין לי חפץ במתנותיך ובכבודך, כי אז הייתי צריך להחניף לך, ואפילו למלאכיך כיניתיך בשם בלק ולא מלך, כי לפני ה' אתה כאדם פשוט, וגם "דברתי אליהם", לשון קושי. (אלשיך במדבר כד יב)