שבועות: מתן תורה ואחדות ההפכים והמחלוקות

פתיחה: אם המחלוקת היא רעה ולא התקיימה במעמד הר סיני ובזכות זה קיבלו את התורה  אז איך בסיני ניתנה התורה שבע"פ שכולה מחלוקות?

א.קיבלו את התורה בסיני בזכות שחנו באחדות ובשלום שזה כל אופיה של התורה:

[יד] זהו' שאמ' הכת' דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה (משלי ג:יז). דרכיה דרכי נועם, ביקש הקב"ה ליתן תורתו לישר' בשעה שיצאו ישר' ממצרים והיו חלוקין אילו על אילו והיו אומ' נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד:ד). מה כת', ויסעו מסוכת ויחנו באיתם (שמות יג:כ), היו נוסעים במריבה וחונים במריבה, לא עשה אלא כשבאו לרפידים הושוו כולהם ונעשו אגודה אחת, שנ' ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שם יט:ב). ומניין שהושוו כולם ונעשו אגודה אחת, שנא' ויחנו שם ישראל אין כת' כאן, אלא ויחן שם ישראל נגד ההר (שם). א' הקב"ה התורה כולה שלום, למי אני נותנה לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' וכל נתיבותיה שלום (משלי שם).

(פסיקתא דרב כהנא יב,יד)

ב. במתן תורה יורדים לעולם- 70 פנים של תורה:

כל גנזי החכמה נפתחו לו למשה בסיני. עד שלמדו בארבעים ימים כשהיה עומד בהר תורה בשבעים פנים של שבעים לשון, נביאים בשבעים פנים של שבעים לשון, כתובים... הלכות... שמועות... הגדה... תוספות......(אותיות דרבי עקיבא)

ג.הכל נאמר למשה מסיני- גם המחלוקות וחידושי תלמיד בפני רבו:

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים, וּכְתִיב (דברים ח, א): כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי וגו', כָּל כְּכָל, דְּבָרִים הַדְּבָרִים, מִצְוָה הַמִּצְוָה, מִקְרָא מִשְׁנָה הֲלָכוֹת תַּלְמוּד תּוֹסֶפְתּוֹת אַגָּדוֹת וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לוֹמַר לִפְנֵי רַבּוֹ, כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ לְמשֶׁה בְּסִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת א, י): יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, חֲבֵרוֹ מֵשִׁיב עָלָיו (קהלת א, י): כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים

(ויקרא רבה כב ,א)

ד.חכמים הם בעל אסופות שנאספים ואוספים דעות מדעות שונות:

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב {שמות כ-א} וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין

(חגיגה ג ע"ב)

הקדמה: הגישה הסינטזית

מעשייה חסידית ידועה מספרת על שניים שהתווכחו ובאו לרב שיכריע ביניהם. שמע הרב את דברי הראשון ואמר לו: אתה צודק. מיהר השני ופרש אף הוא טענותיו. חכך הרב בדעתו ואמר: גם אתה צודק. שמעה זאת אשת הרב והתפרצה בכעס: כיצד יתכן ששניהם צודקים? שמע הרב את דבריה ולבסוף קבע: גם את צודקת.

(אתר כיפה-https://www.kipa.co.il/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%92%D7%9D-%D7%90%D7%AA%D7%94-%D7%A6%D7%95%D7%93%D7%A7/)

חלק א: כוח האיזון

1.כל צד צריך למצוא צדדים צודקים גם בדעה ההופכית שהרי אלו ואלו דברים אלוהים חיים:

והנה ידועין דברי תרומת הדשן (סימן נ"ו) דכל היכי דאפלגי בדבר הלכה, לאו למימרא דמר סבר שחברו טועה לגמרי, שאין שום סברא לומר כמוהו, אלא שגם הוא מודה שיש צדדים לומר כן, אלא שאינן מספיקים לפסוק הדין כך בשביל צדדים אלו... (שם משמואל, ויקרא שמיני תרע"ה)

2.הקודש והחול ככוחות מנוגדים יכולים לשרת אחד את השני:

בִּכְלָל לֹא טוֹבָה הִיא שִׁיטַת הַמִּלְחָמָה בֵּין הַחֹל וּבֵין הַקֹּדֶשׁ. הֶכְרֵחַ הוּא שֶׁנִּמְצָא אֵיזֶה דֶּרֶךְ שָׁלוֹם, שֶׁהַחֹל וְהַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִרְאִים כְּאִלּוּ הֵם מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה בַּחַיִּים, מִכָּל מָקוֹם כָּל אֶחָד יֵלֵךְ בִּמְסִלָּתוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ. אין התנגדות בין הקודש והחול

וְעַל יְדֵי זֶה, עַל יְדֵי הַרְשָׁמַת הַמָּקוֹם שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּחוּג עֲבוֹדָתוֹ, לֹא דַּי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִתְנַגְּדִים זֶה לָזֶה, אֶלָּא שֶׁעוֹד יוֹסִיפוּ אֹמֶץ זֶה לָזֶה, וְכָל אֶחָד מֵאֵלֶּה שְׁנֵי הַכֹּחוֹת שֶׁבַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת יַעֲזֹר אֶת חֲבֵרוֹ לְהַשְׁלִים אֶת מַטְּרוֹתָיו הַיְסוֹדִיּוֹת.
(מאמרי הראיה ב, הקודש והחול, י)

3.דוד המלך, איש המלחמות ונעים זמירות ישראל, הוא סמל ל-2 הפכים החיים בכפיפה אחת:

"אדמוני עם יפה עיניים"- בשני קוים עמוקים אלה גילה הכתוב את ראי נשמתו של דוד המלך...וכדי לכלכל שתי אלה יחדיו, היתה צריכה נפשו להיות בנויה בשני כוחות קטביים:"יודע נגן" ו- איש מלחמה" כי כרוכים ירדו לו שניים, החרב עם הכינור

(יפיות מלכות וזמירות ע"מ 27, הרב יהשוע בכרך)

4.התורה היא כח מאזן בין קצוות ולכן מתן תורה הוא סיום מעשה בראשית:

‏אבל כך היה רצונו יתברך בהבריאה, כי כל התהוות הבריאה וטבע העולם יהיה על ‏ידי שני כוחות מתנגדות... וההרכבה זו של הכוחות ההפכיים הוא גם קיומם של דומם ‏צומח חי מדבר. ‏הבורא יתברך,‏ וזה דווקא כשכל אחד משני הכוחות הנ"ל הוא בגבולו שהטביע לו

(מסוד ישרים,‏הרב משה ואל לאבל  עמ' 69)

‏וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי ( בראשית א,לא)

יום הששי. הוסיף ה' בששי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת   שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום הששי, שכלם  (מ) תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון (ס"א שביום ו' בסיון שקבלו ישראל התורה נתחזקו כל יצירת בראשית, ונחשב כאילו נברא העולם עתה, וזהו יום הששי בה"א, שאותו יום ו' בסיון) המוכן למתן תורה (רש"י,שם)

5.מידת האמת של יעקב- עמוד התורה- היא המאזנת ומאחדת בין החסד של אברהם לדין של יצחק:

‏אברהם גילם את מידת החסד בעוד שמהותו של יצחק היתה דין, משפט ללא פשרות. ‏על יסוד כל אחד מעקרונות אלו כשלעצמו, לא יכול היה העולם להתקיים... רק על ידי ‏עקרון האמת של יעקב מצא העולם את האיזון הנחוץ לו. האמת היא המחליטה מתי ‏להזדקק לחסד, מתי להשתמש בדין ואימתי למזג את שניהם.

( "עולם האותיות" (עמ' 9)‏הרב יחיאל אריה מונק)

6.מתן תורה היה דווקא בשבת שזהו זמן השלום והאיחוד בין ההפכים:

שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום, שבשבת בתפלה ג' אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד, שפירוד הדיעות וכל המחלוקת בא מחמת שכל אחד נוגע לעצמו, ושבת דאיתא האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא, על כן נעשים בו ישראל גוי אחד, כיון שאין להם רק מכוון אחד לעשות רצון אבינו שבשמים, והאמת והשלום אהבו, וכעין מחלוקת שמאי והלל, ואז נקרא השי"ת מלך שהשלום שלו, שהוא עושה שלום במרומיו. (פרי צדיק שמות וארא טז)

...ולכן אמר לא תבערו אש וגו' ביום השבת, כי בחינת אש הוא זו המחלוקת שבאדם לשם שמים, שזה בית יעקב אש להלחם עם עשו ועמלק, אבל שבת בחינת אור הבא מלמעלה, בחינת שם ישראל והוא יום מנוחה, לכן לא תבערו אש. (שפת אמת ויקהל תרנ"ז)

7.במעמד הר סיני קיבלו תורה שבכתב שבה אין מחלוקת והיא בחינת עץ החיים ואילו התורה שבע"פ היא עץ הדעת טוב ורע- אלא אם מקבלים אותה אחרי עץ החיים:

...והיינו דתורה שבכתב נקרא עץ חיים, וכמו שכתב בריש תנא דבי אליהו... ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו', כמו שכתב בנדרים כ"ב, והיה די בזה לבד, והיו יודעין הכל מתורה שבכתב, וכמו שיהיה לעתיד, דכתיב לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו', אבל התורה שבעל פה יש בה מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, דאיהו איסור והיתר וכו', וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בהעלותך, ויש בהם מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, וזהו מחלוקת. אבל הוא לתיקונו של עולם, ואמר צלפחד דאפשר דעץ הדעת טוב ורע מעולה מעץ החיים, כיוון שמוציא אור מתוך החושך דייקא, שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, וזה שאמר דהוה פליג על שבת שהוא שלום...

(פרי צדיק במדבר קרח ה)

8.התורה נתנה בחודש השלישי דווקא כדי לרמז שהשלישי הוא הממצע בין 2 קצוות:

בחדש השלישי (שמות יט:א), התורה משולשת, והאבות משולשות, והשבט שניתנה על ידו משולש, והחדש משולש. ומניין שהתורה משולשת, א"ר אבון הלוי בר' מנין שנקראת משולשת, המשול' הזה נוטה שלשה מינים, יין ודבש ופלפלים. יין מנ', שנ' לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט:ה). דבש מניין, ומתוקים מדבש (תהלים יט:יא). ופלפלין מנ', א"ר אבון הלוי בר' כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל:ה), אילו הפילפלין. הא מכאן שהתורה משולש'. כל מעשה אותו היום היה משולש. התורה משולשת, התורה והנביאים וכתובים. ואותותיה משולש', אלף בית גמל. וישר' משולש', כהנים ולוים וישר'. בני אבות שלשה, אברהם יצחק ויעקב. ומשה שלישי ביניהם, אנכי עמד בין י"י וביניכם (דברים ה:ה). ואותותיו משולשים, משה. ומשבט שלישי, ראובן שמעון לוי. ואותותיו משולשים, לוי. ואחים שלשה, משה אהרן ומרים. ונצפן לשלשה, ותצפנהו שלשה ירחים (שמות ב:ב). והיום שלישי, כי ביום השלישי ירד י"י לעיני כל העם (שמות יט:יא). והחדש השליש', בחדש השלישי (שמות יט:א).

(פסיקתא דרב כהנא, יב,יג)

חלק ב: המציאות השלמה אליה חזרו ישראל  במתן תורה

1.במתן תורה עולם חזר למציאות שלפני החטא ולכן הראייה היתה של "הכל טוב" וכל צדדי המחלוקת לש"ש התבררו כשלמות אחת:

בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמה ע"ב-קמו ע"א)

ונראה בטעמו של דבר, דהנה ידוע שמפאת עירוב טוב ורע אי אפשר שימצא דבר שיהיה כולו טוב או כולו רע, אלא הכל בתערובת, ומכל מקום כמו שהעולם נידון אחר רובו, כן בדברים האסורים והמותרין נדונין אחר הרוב שבהם, ובדברים המותרים הרוב הוא חלקי היתר, ומיעוטי חלקי הרע בטלין ברוב החלקים של היתר, ובדברים האסורים הוא להיפוך, שרבו בהן חלקי האיסור על חלקי ההיתר, וחלקי האיסור גוברין. וזהו הענין דבש"ס סנהדרין י"ז אמר רבי יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה... (שם משמואל מצורע תרע"ו)

2.טענת קרח כלפי משה ואהרון היתה שכל עם ישראל שמע את 2 הדיברות הראשונות מפי הגבורה וממילא כולם קדושים, לפי חילוקי מעמד רוחני כי כולם חוו את המציאות האחודה שאין בה מחלוקות:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְ-ה-וָ-ה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְ-ה-וָ-ה (במדבר טז,ג)

רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמיכם גדולה. כולם קדושים - כולן שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה מלכות , לא היה לך לברור לאחיך כהונה; לא אתם לבדכם שמעתם בסיני "אנכי יי' אלהיך" (שמ' כ , ב) , כל העדה שמעו (ראה תנח' קרח ד).

(רש"י,שם)

3.למה לא ניתנה התורה בגבעה? כדי שתהיה להם הראייה הגבוהה הכוללת שמתנשאת מעל חילוקי המציאות

המצב הרצוי לקבלת התורה הוא הר נמוך . מצד אחד הר ומצד שני נמוך.
משמעות הדבר בעבודת האדם: 
ככלל נדרש האדם להיות נעו ושפל-רוח. אך ביחד עם זאת אין הנהגה זו שוללת התנשאות ותוקף במקום הדורש זאת, כפי שנאמר בתחילת השולחן-ערוך - "ואל יבוש מפני המלעיגים". יש זמנים ומצבים שבהם נדרש האדם לעמוד בעוזר ובתוקף כנגד המונעים ומעכבים אותו מעבודת ה
(ליקוטי שיחות כרך א ע"מ 276)

4.כשהעם רואים את הקולות - הגיעו למדרגה כה גבוהה שהם יכולים לראות את הקולות השונים במחלוקת לש"ש ולהתעלות מעליהן וכך נשאר עד חטא העגל שאז חזרו למדרגתם הקודמת

*ראייה- שלמה ובלי שינוי אבל חיצונית. 

**שמיעה- שונה מהקול המשמיע אבל פנימית. 

***לראות את הקולות- ההשגה המושלמת של שני האופנים ביחד

וכל העם רואים את הקולות, פרש"י ז"ל שראו את הנשמע, ויש להבין מה צורך בנס הזה, מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראיה ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה, ויש מעלה בכל א' וחסרון, כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי, אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע, וזה מעלת הראיה, ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש על ידי האוזן, אבל הראיה היא מבחוץ, מול זאת משמיענו הכתוב כי בני ישראל היו להם ב' המעלות, שקבלו את הדברות בבחינת רואין את הנשמע, שאף שנכנסו לתוכם ממש מכל מקום ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל... (שפת אמת, שבועות תרל"ה)

5.הקולות הם 70 הפנים של התורה שכוללים דרכים לטמא ולטהר:

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהוָה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים וַיִּתְּנֵם אֵלָי(דברים ה,יח)

...כל זה הוא כי בדברו אשר נאמר עליו קול גדול ולא יסף היו בו כל הפנים המשתנים והמתהפכים לטמא וטהור לאסור ומותר, לפסול וכשר, כי לא יתכן להאמין שיהיה הקול ההוא חסר כלום, ולכך בגודל הקול היו הדברים מתהפכין מכל צד זה לעומת זה, וכל אחד ואחד מן החכמים קבל את שלו, כי לא הנביאים בלבד קבלו מהר סיני, אלא אף כל החכמים העומדים בכל דור ודור, כי כל אחד קבל את שלו, שנאמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, ועל הענין הזה אמר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, כי אם היה אחד מהם טועה בקבלתו לא היה אומר כך. ואלו הם שבעים פנים שיש לתורה המתהפכין לכל צד, כי מחלק הקול ההוא לע' ענפים כאשר ביארנו... (רקאנטי, שמות יתרו דף מה)

6.בסיני קיבלו את המפתח לחילוקים בין דעות שונות:

יצתה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל וכו', יש לפרש לפי שבכל ענין יש חילוקים להיתר ולאיסור, כגון הא דבית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא עם כן מצא בה ערות דבר וכו', ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו וכו', ואמרינן שם, הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני וכו', ושניהם נאמרו מסיני, אלא שזה נאמר על זיווג ראשון, לא יגרש אלא אם כן מצא וכו', והקדיחה תבשילו נאמר על זיווג שני, רק משרבו תלמידי בית שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, לא קבלו החלוקים, וזה קבל מרבו לא יגרש וכו', וזה קבל מרבו אפילו הקדיחה תבשילו, ונעשה מחלוקת מזה... (הגר"א,קול אליהו עירובין)

7.עניינו של העולם הזה הוא המחלוקת ולכן שבת ומתן תורה שבהם היו במעין עולם הבא- נעלמת המחלוקת:

הלל ושמאי קבלו מהם, אלו הם הזוג החמישי באו ללמד על עיקר גדול, כי העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה, שהוא עולם הפירוד והחלוק, לכך המחלוקת רגיל בעולם. ודבר זה תוכל להבין כי באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל, שמזה תראה כי המחלוקת מסוגל לעולם הזה, בעבור כי העולם הזה הוא עולם החלוק והפירוד, לכך אמר כי ראוי שיהיה מחזיק בעולם ברדיפת שלום... (דרך חיים למהר"ל א יב)

8.ה"מה" הוא הבירור ההלכתי והשאיפה בעולם הזה היא להגיע לאחדות בין מים עליונים לתחתונים:

מים זה רבים של המילה "מה". כלומר, ישנו יסוד אחד שמרכיב ומאחד את הכל - מים. אך בעולם שלנו המים נפרדו - הקב"ה הבדיל בין המים ברקיע לבין המים בים. זאת בכדי שהעולם יתקיים, שכן יש צורך לשבור וליצור היררכיה ודירוג המאפשרים את החיים העולמיים. מכיוון שאם היינו רואים את האחדות המקורית לא היינו יכולים להתקיים.

הבעיה הנובעת מפירוד זה, בגללו נגרם המון צער, משום שההדרגה יוצרת גבולות ומאבקים בין ערכים שונים. כשהאדם הרשיע הקב"ה איחד בין המים של הרקיע והמים שלמטה ובכך החריב את העולם, ע"י שהוא לא אפשר לפירוד להמשיך להתקיים. המים זה היסוד הפנתאיסטי - כלומר, השייך לגישה שיש א-לוהות בכל מקום אפילו אם אנו לא רואים או חשים זאת. כאשר הקב"ה הפריד בין המים הם ניסו להתאחד עד שהקב"ה צעק עליהם והקפיא אותם. כלומר, יש למים יראה - יראת שמים. המצב של מדרג במציאות הוא לא נורמאלי אך רצונו של הקב"ה גובר על הנטייה הטבעית ולכן קיים בעוה"ז הפרדה.

התוצאה היא שבעולם הזה יש נוסטלגיה לאחדות. בניסוך המים אנו מחברים בין המים העליונים לתחתונים: שופכים את המים של השילוח, הם מי גשמים, לחור הנקרא "שיתין" שבמזבח, שדרכו היו המים מגיעים לתהום ומתחברים למים של התהום. חז"ל אמרו שהמים שבתהום רוצים לעלות למעלה, כמו במדרש על דוד המלך שהיה צריך לשים פתק עם שם ה' בעצת אחיתופל [1]: המים התחתונים מצד עצמם רצו להתאחד עם המים העליונים, ושם ה' - כלומר, הרצון של הקב"ה לקיום העולם - עצר אותם. בניסוך המים אנו מבטאים את הרצון שלנו לאחדות בסתרי המציאות.

(מאמר "סוכות - ניסוך המים כסמל האחדות"/הרב אורי שרקי)

9.סוד ההפרדה בין מים עליונים( בת קול מהשמים) לבין בית הדין (מים תחתונים) :משה למד את כל המחלוקות שבתורה (שהנמשלה למים) בהר סיני וקבע שההכרעה תהיה לפי התאמת חכמי כל דור ודור לעניין:

אבל הענין כך הוא, שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה בסיני, כמו שאמרו במגילה י"ט, אמר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים, מלמד שהראהו הקב"ה למשה כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שסופרים עתידים לחדש, ומאי ניהו מקרא מגלה. דקדוקי סופרים הם המחלוקת וחלוקי סברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדן משה רבינו מפי הגבורה, ושתהיה ההכרעה כפי הסכמת חכמי הדור. וזה ענין רבי אליעזר הגדול ומחלקותו, ואמרו שם בבבא מציעא נ"ט עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, כבר ניתנה למשה על הר סיני, וכתוב בה אחרי רבים להטות. הנה ראו כולם שרבי אליעזר היה מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם, אחר ששכלם היה נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים היפך האמת לא רצו לטהר, והיו עוברים על דתם אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא, שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות... (דרשות הר"ן, דרוש ג)

10.לפי מי נפסקת ההלכה?

א.אשר יהיה בימים ההם-יש לשמוע אל השופט שבימך כי דרכו עבור דבר ה':

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.(דברים יז,ט)

ובאת אל הכהנים הלוים. שהם מורי התורה. ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא שופט שבימיך, יפתח בדורו כשמואל בדורו, זהו לשון אשר יהיה בימים ההם, אע"פ שאינו בחכמה כשאר השופטים שהיו לפניו צריך אתה לשמוע לו, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל: וכתב הרמב"ן ז"ל הצורך במצוה זו גדול, כי התורה נתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לב"ד הגדול העומד לפני השי"ת בכל שיאמר לנו בפירוש התורה כמו שקבלו עד משה מפי הגבורה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו את התורה אפילו יהיה בעיניך בהפך מדעתך כמי שמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב כי הם יודעי האמת ורוח הקדש שורה עליהם לכוין אל האמת לעולם:
(רבנו בחיי,שם)

ב.יש מקום לשני הצדיקים-צדיק וטוב לו- שההלכה כמותו, צדיק ורע לו- שאין ההלכה כמותו :

וכל הדיבורים שמקבלין משם, היינו מ"בחינת ידיים", "בחינת שמים"... אין לגנות את המקבל אף אם אין הלכה כמותו, מאחר שקיבלם מן השמיים. ועל כן, באמת, 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' (עירובין יג, ע"ב). ומה אין הלכה כמותו - זה אי אפשר לנו להבין ולהשיג... היינו בחינת 'צדיק וטוב לו', 'צדיק ורע לו'... שאפילו משה רבנו ע"ה לא השיג זאת. ועל זה ביקש: 'הודעני נא את דרכך' (שמות לג, יג), כי 'צדיק וטוב לו' זה בחינת צדיק שהלכה כמותו, 'צדיק ורע לו' זה בחינת צדיק שאין הלכה כמותו... ואפילו משה לא השיג זאת, כי הם בחינת דרכי ה'... שהם נפלאות תמים דעים, שאי אפשר להשיג... ועל כן, כשמקבלים דיבורים מן השמיים, מבחינת "ידיים"... אין לגנות אותו אף אם אין הלכה כמותו, כי זה בחינת מחלוקת לשם שמיים, שבאמת אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו,ט).

ג.ההלכה תיפסק לפי הצדיק שמבין את הערכים המיוחדים של הדור:

אמרה התורה, שכאשר ישנו ספק בדברי התורה, צריך לפנות אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי אפשר ללכת אל שופט שחי לפני מאתיים שנה?! אלא, מבין השופטים החיים בדורך - עליך ללכת דווקא אל הצדיק אשר יהיה בימים ההם, כלומר צדיק המבין את הערכים המיוחדים של הדור, שהרי צדיק שחי לפי דור אחר הוא סובל, ואין הלכה כמותו, והדבקים בו גם הם סובלים מפני שהם נאמנים לסגנון של צדקות שאין הלכה כמותה.

("שמונה עשרה- ברכת על הצדיקים"/הרב אורי שרקי)

ד.רבן יוחנן בן זכאי עשה נכון לדורו כשנכנע לאספסינוס וחזקיה עשה נכון לדורו כשלא נכנע למלך אשור:

רבן יוחנן בן זכאי הוא החכם שהציל את היהדות בזמן חורבן בית שני, ואיפשר את המשכת קיומה בגלות על ידי סידור הלכותיה.

בזמן המצור, רבן יוחנן בן זכאי מעריך את מצבו של העם ומבין שלא ניתן להציל את ירושלים. הגיע הזמן לעבור מן המלכות אל הגלות. הוא מגיע אל אספסיאנוס קיסר ומבקש לחתום אתו בשם עם ישראל על חוזה המורכב משלושה סעיפים: "שושילתא דרבן גמליאל" - המשך מוסד הנשיאות בתור אוטונומיה משפטית של היהודים, עמוד המלכות. "יבנה וחכמיה" - הקמת בית מדרש שבו תמשיך התורה שבעל פה, עמוד התורה. "אסוותא לרבי צדוק" - רפואה לרפא את החכם החולה שתפילתו מצילה את עם ישראל, עמוד התפילה. על ידי חוזה זה, רבן יוחנן בן זכאי מקים את היהדות הגלותית, שהמשיכה את הקיום היהודי בגלות לאורך ההיסטוריה.

החלטה זו של רבן יוחנן בן זכאי, זכתה לביקורת חריפה של רבי עקיבא שאמר עליו: "משיב חכמים אחור ודעתם יסקל" (ישעיהו מד, כה). הוא סבר שרבן יוחנן בן זכאי היה צריך לבקש מאספסיאנוס לבטל את המצור ולעזוב את ירושלים. גישה זו של רבי עקיבא אכן תואמת את תמיכתו במרד בר כוכבא, בהתאם לדברי הרמב"ם שרבי עקיבא היה מנושאי כליו של בר כוכבא.

תחריש דומה מצאנו בימי חזקיהו מלך יהודה, כאשר סנחריב מלך אשור צר על ירושלים ושלח את רבשקה שר צבאו להציע הסכם כניעה לחזקיהו. בתמיכתו של ישעיהו הנביא, חזקיהו דחה את ההסכם למרות המצב הצבאי הקשה, וזאת משום שהוא לא רצה לוותר על ירושלים. חזקיהו התפלל לד' והלך לישון. ד' שמע לתפילתו ופרצה מגפה במחנה אשור, וסנחריב עזב את ארץ ישראל ונהרג.

ממעשה זה יתכן להסיק שרבן יוחנן בן זכאי טעה בהערכתו והיה עליו שלא לוותר על ירושלים. התלמוד מספר (ברכות כח, ב): "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו ... התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ... ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ... ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה??".

היתכן שרבן יוחנן בן זכאי, צדיק שבצדיקים, איננו יודע אם הוא הולך לגן עדן או לגהינם? נראה שעד סוף ימיו רבן יוחנן בן זכאי לא ידע אם נהג כהלכה בויתורו על ירושלים והקמת יבנה וחכמיה, הסנהדרין של הגלות או שמא היה צריך לנהוג כחזקיהו מלך יהודה. ממשיך התלמוד: "בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". פירש רש"י על אתר: כאשר אדם נפטר מן העולם, באים לקראתו אותן נשמות שאיתן הוא ישב בגן עדן. התברר שחזקיהו מלך יהודה הסכים למעשיו של רבן יוחנן בן זכאי.

מכאן למדנו שישנן תקופות בהיסטוריה שבהן צריך לנהוג כחזקיהו מלך יהודה, וישנן תקופות אחרות שבהן צריך לנהוג כרבן יוחנן בן זכאי. זהו ההבדל בין שעת חורבן לשעת בנין. כמה גדולה אחריותנו לדעת להעריך נכון מה הוא האופי של התקופה שבה אנחנו חיים.

("רבן יוחנן בן זכאי", הרב אורי שרקי, סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא)

ה.באופן פנימי- המעשה של רבן יוחנן בן זכאי וחזקיהו הוא זהה- המשכת שלטון ה' על עם ישראל:


הסיפור המרגש על מותו של רבן יוחנן בן זכאי והשיחה האחרונה בינו לבין תלמידיו , מבטאים מעט ממה שחשבו אחרים עליו וממה שחשב הוא על עצמו , לפני מותו . בסופה של אותה שיחה אמר להם רבן יוחנן בן זכאי : " פנו כלים מפני הטומאה והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה . " ביקורו של חזקיהו מלך יהודה בשעה כזו מהווה את ההגדרה המסכמת לתפקידו של רבן יוחנן בן זכאי - בקשרו את פעלם של שני האישים במשמעות אחת . לכאורה , נהג חזקיהו מלך יהודה בדרך הפוכה . בהיותו במצב דומה , נתון במצור על ידי אימפריה גדולה - הוא אינו נכנע ואינומקבל שום תנאים של שלום . ובכל זאת , חזקיהו מלך יהודה בא לבקר את רבן יוחנן בן זכאי בשעת מותו , משום שבאופן פנימי עושים שני האנשים הללו אותה פעולה עצמה . כל אחד , בדור שלו ובדרכו שלו , דואג להמשכיות הקיום היהודי . אף על פי שאחד עושה זאת על ידי מלחמה ער לקץ ( שסופה עלול היה להיות טרגי לולא ההצלה בדרך נס , ( והשני נוטש את העיר הנצורה וכביכול בוגד בה - התכוונו שניהם לדבר אחד . להמשיך את השלטון , לא של בית , של שושלת או של תפיסה פוליטית מסוימת , אלא של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל .

(אישים בתלמוד/פרק ג- רבן יוחנן בן זכאי- ע"מ 26 , הרב עדין שטיינזלץ)

11.תקנות של רבן יוחנן בן זכאי אחרי החורבן ששינו את ההלכה שהיתה קיימת  - בהתחשב בנסיבות של הדור:

יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין {א}. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:

(ראש השנה פרק ד משנה א)

בֵּית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין זְרִיזִין הֵן וְלֹא יָבֹאוּ הַתּוֹקְעִים לְהַעֲבִיר הַשּׁוֹפָר בִּפְנֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁבֵּית דִּין מַזְהִירִין אֶת הָעָם וּמוֹדִיעִים אוֹתָם (משנה תורה ספר זמנים הלכות שופר ב,ט)

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה  זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד:

(ראש השנה פרק ד משניות ג-ד)

‏בגמרא בפירוש הפיסקא "ונתקלקלו הלויים בשיר": יש מפרשים, ‏שלא אמרו שיר של יום טוב אלא שיר של חול; ויש מפרשים, ‏שלא אמרו שיר בלל. אחר כך באו עדים מבעוד יום וקידשו בית ‏דין את החודש ועשו אותו יים ראש השנה, ונמצא שקלקלו הלויים ‏בשיר של מנחה

(קהתי ,שם)

12.הרב עובדיה התיר לספרדים קטניות - בתנאים של היתר , הקמת בית חדש וכו'-  כדעת בעל השולחן הערוך שהוא המקרא דאתרא של א"י:

א אורז וכל מיני קטניות, ובכלל זה אפונים [חימוץ], מותרים בפסח, ובלבד שיזהרו לברר את האורז היטב לבל יהיו בו חטים או שעורים וכיו"ב ממיני דגן. ולכן נוהגים לבדוק את האורז בתשומת לב רבה ובכובד ראש, שלש פעמים, ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ואחינו האשכנזים נוהגים איסור בפסח באורז וקטניות, ואין להם לשנות ממנהגם זה, אפילו על ידי התרה. [שו"ת יביע אומר חלק ה' חאו"ח סימן לז סק"ה. ושו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ט. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נג, ובמהדורת תשס"ג עמוד פב].

ב יש חלק מהספרדים, שגם הם נהגו להמנע מאכילת "אורז" בלבד בפסח, מחשש פן לא יוכלו לבודקו יפה יפה. והספרדים שנהגו להחמיר באורז וקטניות אם ירצו לבטל מנהגם (מחמת איזו סיבה של חולי, וכיוצא בזה) אפשר להקל להם על ידי התרה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פד].

ג מי שנהג איסור באורז, בגלל היותו סמוך על שלחן הוריו, שנהגו בו איסור, וכיום נשא אשה ועומד ברשות עצמו, רשאי לנהוג היתר בלי שום התרת חכם. ומכל מקום נכון להחמיר לעשות התרה אצל חכם. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פה].

(קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף, סימן תנג - אורז בפסח)

13.גודל מעשו של רבי יהודה הנשיא בהעברת התורה שבע"פ- אל גירסה ערוכה וכתובה:

רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבַּר הַמִּשְׁנָה. וּמִיְּמוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, לֹא חִבְּרוּ חִבּוּר שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֵלָא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹ נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ זִכָּרוֹן בַּשְּׁמוּעוֹת שֶׁשָּׁמַע מֵרִבּוֹתָיו, וְהוּא מְלַמֵּד עַל פֶּה בָּרַבִּים.
וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כּוֹחוֹ, מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכּוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּדִינִים שֶׁלֹּא לְמָדוּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֵלָא בְּמִדָּה מִשְּׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת וְהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד, עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְהוּא קִבַּץ כָּל הַשְּׁמוּעוֹת וְכָל הַדִּינִין וְכָל הַבֵּאוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְשֶׁלִּמְּדוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ; וְחִבַּר מֵהַכֹּל סֵפֶר הַמִּשְׁנָה. וְשִׁנְּנוֹ בָּרַבִּים, וְנִגְלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל; וּכְתָבוּהוּ כֻּלָּם, וְרִבְּצוּ בְּכָל מָקוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִיִּשְׂרָאֵל.
וְלָמָּה עָשָׂה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּךְ, וְלֹא הִנִּיחַ הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה – לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁהַתַּלְמִידִים מִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, וְהַצָּרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבָאוֹת, וּמַמְלֶכֶת הָרִשְׁעָה פּוֹשֶׁטֶת בָּעוֹלָם וּמִתְגַּבֶּרֶת, וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לַקְּצָווֹת: חִבַּר חִבּוּר אֶחָד לִהְיוֹת בְּיַד כֻּלָּם, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּהוּ בִּמְהֵרָה וְלֹא יִשָּׁכַח; וְיָשַׁב כָּל יָמָיו הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וְלִמַּד הַמִּשְׁנָה בָּרַבִּים (הקדמת הרמב"ם  למשנה תורה)

יתר על כן , כלל היה בהלכה : כשם שדברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה כך דברים שבעל פה אין אתה רשאי לכתבם . אחד הטעמים שנתנו לכלל זה היה , ש"תורה שבעל פה" באשר היא שמורה בעל פה , שומרת על גמישות מירבית בהעברת דברים ובאינטרפרטציה שלהם . דברים כתובים מגיעים בשלב מסוים למצב של איבון , שאותו לא ניחן להמשיך ולפתח . הפרשנות על דבר כתוב היא בהכרח פרשנות הנוספת על הדברים , בעוד שהדברים עצמם אינם מתחדשים ומתחיים תוך כדי הוויתם . ולכן , בצידה של התורה הכתובה היתה תמיד מערכת גמישה יותר של ההבנה הפרקטית : הבנת המושגים , הסברתן של מילים ותפיסות יסוד , ובעיקר , של האופן בו יש לנהוג בפועל בבל מצוותיה של התורה הכתובה . כל אלה נמסרו במסורת ארוכה , רבת דורות , למן משה רבינו , דרך כל שלשלת הקבלה המפורטת בפרקי אבות , עד לדורו של רבי יהודה הנשיא , ונשמרו בקנאות כמסורת שבעל פה , שלא תיכתב ולא תיתאבן . למרות שיקול זה ושיקולים רבים אחרים , החליט רבי יהודה הנשיא כי הגיעה העת לשנות את מסורת התורה שבעל פה , לקבוע בה מסמרות ולעבדה בצורה מסוימת ומוגדרת . כפי הנראה , חש רבי שההזדמנות שניתנה לו היא הזדמנות היסטורית יוצאת דופן , שמצב זה שבו עומד חכם אחד בראש הישיבה המרכזית בדור , של שלווה מדינית וכלכלית - הוא מצב מיוחד ויוצא דופן , שלא יישנה . רבי חזה , שמסיבות אלו או אחרות לא רק שלא ישתפר מצבם של היהודים אלא אף ילך ויחמיר

(אישים בתלמוד, עדין שטיינזלץ, ע"מ 48)

14.הלל השני- הרפורמה בלוח השנה העברי- קביעה ע"פ חשבון ולא ע"פ עדים:

א.קביעת הלוח הקבוע ע"י אחרון נשיאי הסנהדרין:

הלל השני , אחרון נשיאי הסנהדרין , ערך את חשבונות המולדות וקבע לוח מסודר לדורות הבאים , משום שראה את הנולד וחשש שגזירות הרומאים עלולות לגרום לכך שבתי הדין יאבדו מסמכותם , ושוב לא יהיה מי שיקדש חודשים . על פי לוח זה , אנו יודעים היום לקבוע בדיוק מתי יחול כל חג

(הנחת יסוד : מאה מושגים ביהדות/ הרב ישראל מאיר לאו ע"מ 219 )

ב.הרקע להחלטת רבי הלל נשיאה לקבוע את לוח השנה ע"פ חישוב לכל הדורות:

התקנה שתיקנו ר' הלל בן יהודה הנשיא ובית-דינו לקבוע חודשים ולעבר שנים עפ"י חשבון בלבד, ניתקנה בשנת ד'קי"ט - 7 שנים אחרי פטירת רבא. מזמן שחרב בית המקדש הלך והורע מצבם של היהודים בארץ-ישראל: גזרות השלטונות הרומיים והפורענויות תכפו, וחכמי ישראל נדרשו למאמצים גדולים לשמור על נכסי הרוח של האומה. אך מזמן שקיבלו עליהם קיסרי רומי את הנצרות, הורע מצב עמנו שבעתיים. בשנת 325 לסה"נ התאספו ראשי הנוצרים בניקיאה, ובין השאר החליטו על ניתוק הקשר עם לוח השנה היהודי. החלטה זו גרמה למחלוקת בנצרות. בא"י, כמו בסוריה ובאסיה הקטנה, המשיכו הנוצרים לחוג את הפסחא בערב פסח של היהודים. דבר זה הרגיז את ראשי הכנסייה הנוצרית, והם הפעילו את כוחם לשבש את סדרי המועדים של היהודים. בארץ שלטו הנוצרים אנשי רומי, והם גזרו שלא לעבר את השנה, ואף עצרו יהודים שנחשדו כשליחים להודיע על העיבור. מסיפור המעשה על זוג שבא מרקת (סנהדרין יב ע"א) נראה, שאכן הצליחו הנוצרים לשבש את סדרי המועדים שלנו. ואין ספק שמעשים מעין אלו, שהלכו והתרבו, היו בין הגורמים שהשפיעו על מעבר לקידוש החודש ועיבור השנה עפ"י חשבונות וכללים.

(מתי נוסד הלוח העברי? מתי תוקן ומתי נחתם? פרקים בהיסטוריה של הלוח העברי/ רחמים שר-שלום)

ג.ביטול סמכות הסנהדרין ותיקון סדר העיבוד לכל הדורות:

מימי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, שנת תר"ע לשטרות, בטלה (סמכות) הסנהדרין בארץ ישראל, ובטלו ממנה מומחים, והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חדשים לדורות(הרמב"ן,ספר הזכות)

ד.החשבון המקורי היה כמו של הלל נישאה אלא שהיה ביד הסנהדרין האפשרות לשנותו - עד שנת 359 למניינם שאז כבר ' הלל נשיאה תיקן ולמעשה החזיר את המצב לחשבון ידוע מראש:

וכך אני אומר כי משה רבנו לימד את ישראל את עיקרו של הסוד הזה ואף על פי שנתן להם את הסוד הזהירם שכל זמן שהסנהדרין קיימת יש להם לשנות מן המסורת להקדים או לאחר ואע"פ ששינו לצרכיהם אנו אוחזים כסדר הזה לשנים ראשונות מלפני משה רבנו גם אחריו. עד ימי הלל בן יהודה בשת תר"ע לשטרות שמאותה שנה לא הקדימו ולא אחרו אלא אחזו הסדר אשר היה בידם

(ספר העיבור , אברהם בן חייא הנשיא)

15.היכולת לשנות את ההלכה- לא בזמן הגלות:

ישנו מדרש בשם חכמי צרפת [מופיע בריטב"א וברמב"ם] האומר שהתורה ניתנה למשה רבנו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ומשה רבנו מסרם לחכמי הדורות. כלומר שכל הלכה בתורה ניתנת להידרש בהרבה מאוד אופנים שונים, וביד חכמי הדורות להחליט באיזו דרשה יש להשתמש. אך מאז שבטלה הסנהדרין אין לנו יותר את הכוח הזה.

הרפורמים טוענים שהם מפתחים את ההלכה, כפי שהיא התפתחה במשך אלפי שנים. ניתן להמשיל את הדבר: כל גוף חי שאינו נמצא בתנועה, הוא מתנוון. לעומת זאת אם הגוף מת, אזי דווקא התנועה הורסת אותו יותר ועדיף שיישאר ללא תנועה. בזמן הגלות עם ישראל משול לגוף מת, לכן עדיך לשמור על המצב הקיים ללא שינויים. מה שהציל את עם ישראל בגלות היה השמרנות ההלכתית. אלא שהרפורמים חושבים שזהו גוף מת המתנהג כגוף חי.

מאמר "סנהדרין" /הרב אורי שרקי ,ח' בסיון תשס"ג)

16.פולמוס השמיטה:- האם ניתן או לא לסמוך על היתר המכירה לגוי

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%A8_%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94#cite_ref-%D7%A6%D7%A4%D7%AA_1-0

א.הפולמוס הראשון בישוב עקרון שביקש לשמור שמיטה:

בשנת תרמ"ט ( 1889 ) נתגלע הפולמוס החריף ביותר מסוג זה על שנת השמיטה . היו אמנם רבנים במחנה החרדי שנטו להתיר עיבוד אדמות בשנת שמיטה , ולעומתם נמצאו איכרים וחובבי ציון שנטו לאסור על עיבוד הקרקע , אך במרוצת הוויכוח המר החריפו הניגודים שבין "חיבת ציון" לבין הנהגת היישוב הישן , והנהגת היישוב הואשמה כי היא מתנכלת בזדון להתיישבות החדשה . לאחר ששככה המחלוקת נעשה ניסיון לפשר בין "חובבי ציון" להנהגת הכוללים של ירושלים . בתר"ן ( 1890 ) הגיע לארץ הרב שמואל מוהלינ : ר , בראש חבורה של "חובבי ציון" ממזרח אירופה , וערך "הסכם שלום" שבו פרסמו ראשי היישוב הישן הכרזת תמיכה במטרות "חיבת ציון . ''
עורך/כים: ישראל ברטל ויהושע בן-אריה
( ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917)/ע"מ 256)

ב.פולמוס השמיטה של הרב קוק ורבני הישוב הישן:

המאבק בעניין שנת השמיטה שהתנהל בשנת תרס"ג (1903) היה כאין וכאפס לעומת זה שהתלקח בשנת תר"ע (1910). ואולם הפעם כבר לא עמד לצדו האדר"ת. הרב קוק ניצב עתה לבדו בעין הסערה וזו הייתה אחת מנקודות המבחן המרכזיות שלו הן בעיני היישוב החדש והן בעיני היישוב הישן. עמדתו במאבק מבליטה את גישתו החד-משמעית כלפי המפעל הציוני כולו וכלפי מתנגדיו מימין ומשמאל.

על רוחות המלחמה שהיו גלומות בסוגיה ניתן היה לעמוד כבר במכתבו לאחיו בשלהי תרס"ט, כשהיה בחופשה ברחובות בעת בציר הענבים. במכתב הוא הביע את התפעלותו מיופיה של ארץ-ישראל המתפתחת לנגד עיניו אך הצר על החובות הרבות המוטלות עליו גם בזמן החופשה, "בפרט בשנה זו, שנת הרת עולם של סדרי תיקון השמיטה שהיא מטרדת [מטרד] גם בפועל ומעשה" ('אגרות', א, עמ' רסב). "שבת הארץ הולכת היא ופורשת את כנפיה על אדמת הקדש", תיאר באופן ציורי, "ונכנסת ברוח חרישית בלב עם ד' היושב עליה" (שם, עמ' רסא), וכל זאת למרות הצורך בפתרון הלכתי המאפשר הפקעת האדמה מבעלוּת יהודית כדי להתיר את העבודה על אדמת ארץ-ישראל. הרב קוק סבר כי הדבר מחייב לתת את הדעת לפרטי-פרטים קטנים. בקול קורא מעל דפי 'חבצלת' (ג' בכסלו תרס"ט, ולאחר מכן בי"ט באדר תרס"ט) ביקש לקבל מהקוראים נתונים על "פרטי העבודות הנהוגות בסביבתם". הוא חפץ, הוסיף, להיפגש עם עובדי האדמה ולהכיר "הרבה לבבות עובדות ועמלות בחריש ובקציר בשדמות בת עמנו". הרב קוק אמר כי הוא מתפעל מכך שעבודת הפועלים האלה "מהולה בעמל גוף עם חבה אידיאלית ועונג של קדושה פנימית, אשר לא נראה כמוה בכל הארץ ובכל הגוים". מן הפועלים החילוניים הללו שמע על תחושת הקדושה המפעמת בהם לקראת שנת השמיטה והביע את התפעלותו מאותן "נשמות אשר לא ידעו את מעמקי עצמן. אשרי העם שד' אלהיו" (שם). בד-בבד עמד מקרוב על הקשיים של היישוב, בין היתר על המצב הכלכלי המעורער של ההתיישבות היהודית.

הרב קוק החליט להתיר את העבודה בתנאים מגבילים ולאחר שימולאו כל התנאים ההלכתיים הטכניים. מבחינה הלכתית הוא הורה כי העבודה שתיעשה בשנת השביעית לא תהיה עבודה שדינה נובע מהתורה (דאורייתא) אלא רק מלאכות שאסרו חכמים (דרבנן). כדי להגיע למצב כזה דאג למכור את הקרקע של ארץ-ישראל לנוכרי. כך תהיה הקרקע פטורה ממצוות שביעית מהתורה. כמו כן הורה שאת כל המלאכות האסורות על-פי התורה בשנה השביעית יעשה רק מי שאינו יהודי, כך שיהודים יוכלו לעבוד בחקלאות רק במלאכות האסורות מדרבנן.

להחלטה ההלכתית הזאת של הרב קוק היו שני טעמים: הראשון, ביטול העבודה ינחית מכה אנושה על החקלאות בארץ-ישראל; והשני, אם לא יינתן היתר, החקלאים לא ישעו להוראה שלא לעבד את האדמה (גרוע מכך: גם אם ירצו לשבות, יאלצו אותם פקידי המושבות לעבוד, ולא - יסלקו אותם מאדמותיהם). בין כך ובין כך מפעל ההתיישבות בארץ ייפגע.

בנתינת ההיתר הזה הכניס עצמו הרב קוק לעין הסערה. על מאבקיו הקשים ניתן ללמוד מהתכתבות שלו עם הרידב"ז (ר' יעקב דוד בן זאב וילוסקי, 1913-1845), רב חרדי מצפת, שיצא חוצץ נגד החלטתו ואף הקדיש לכך חיבור הלכתי. לפני שפרצה המחלוקת בעניין שנת השמיטה עמד הרידב"ז לצד הרב קוק. באחד המקרים, כשנעשה ניסיון לפגוע במעמדו של הרב קוק באמצעות הקמת מערכת שחיטה חלופית לזו שניהל, היה הרידב"ז מראשי הרבנים - יחד עם הרב שמואל סלנט והרב חיים ברלין - שיצאו בשצף קצף נגד הניסיון הזה. במכתב מ-1909 כתב הרידב"ז: "איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפים נגד הנשר הגדול דפקיע [מפורסם] שמיה [שמו] בתבל ומלואה?" לכן תגובתו של הרידב"ז להיתר המתגבש פגעה מאוד ברב קוק. במכתב לרידב"ז מב' באדר תרס"ט כתב כי דבריו היו "למלח על פצעי לבבי". הוא ציין שעז רצונו כי תקוים מצוות שביעית, "ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק וצמא לחזקה ולהחזיר עטרה ליושנה". ואולם, הוסיף, יש הבדל בין המצוי לרצוי. הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו "שאם לא יעשה ענין המכירה יעברו רבים מאד על כל איסורי שביעית בלי שום צד היתר כלל, ורשעים ירימו קרן לומר הותרה הרצועה לעקור מצות מן התורה בלא שום שאלה". לדבריו, מצב כזה יהיה "חורבן תורתנו הקדושה וחילול שם שמים". לכן אך סביר הוא ללכת לאור הכלל של חז"ל - "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבילות", והוכרחתי לסדר זה ההיתר למוכרחים להשתמש בו, כאשר עשו כן בשמיטות שעברו" ('אגרות', א, עמ' רמה-רמז).

הרידב"ז הציע פתרון - להשיג תרומות מחו"ל שיפרנסו את מתיישבי ארץ-ישראל בשנת שמיטה. הרב קוק אמר בתגובה כי הוא מוכן לנסוע לחו"ל עם הרידב"ז כדי להשיג את התרומות הנחוצות. ואולם, הוסיף, הדבר יהיה אפשרי רק בשנת השמיטה שלאחר שנת השמיטה הקרובה. בשנת השמיטה הקרובה יש להפעיל את היתר המכירה מכיוון שלא ניתן בשלב הזה לממש את הנסיעה בזמן כה קצר. הנזקים הצפויים מהעדר תיקון המכירה, הזהיר, עצומים ויש להביא בחשבון גם את כל העסקים הקשורים בשרשרת עבודת החקלאות. "חלילה לנו", הפציר ברידב"ז, "להעלים עין מזה" (שם, עמ' רמז). אם לא יינתן ההיתר, ואם לא יפורסם הדבר בעולם היהודי, יימנעו יהודים דתיים מלעלות לארץ והיישוב הציוני יקלוט רק אנשים שאינם חוששים לעבוד בשנת השמיטה ללא היתר, והרי יש בכך פגיעה בנשמת המפעל הציוני (שם, עמ' שי).

דבריו של הרב קוק הבהירו לכול עד כמה עמוקה זיקתו לחלוצים הציונים וכי יש בעיניו חשיבות לכך שלא יוּצאו אל מחוץ לגדר "היהדות הנאמנה".

(אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרב קוק: תחילתו של הפולמוס/ אבינועם רוזנק)

ג.הספר ההלכתי שבת הארץ וההדי שעורר בעקבותיו:

הספר 'שבת ארץ' עורר סערה בעיקר בקרב אלה שהיו מסוגלים לקרוא ולהבין את הדיון ההלכתי המוצג בו. סערה גדולה עוד יותר התחוללה לאחר שהרב קוק פנה במכתב גלוי אל איכרי ארץ-ישראל בעיתון 'החירות' ובו ביקש להבהיר את עיקרי היתרו ואת סייגיו ההלכתיים. קולות ההתנגדות לצעד הזה היו כה רמים וצורמים עד כי כמה מרבני יפו התגייסו לפרסם קול קורא המחזק את ידיו. מעל דפי 'האור' (י"ב בסיוון תר"ע) ו'החירות' (י"ג בסיוון תר"ע) הם מחו:

כי לא עת לחשות עתה, התאפק לא נוכל, עלבון התורה ובזיון גאון וצדיק עומדים מאחורי כתלנו. [...] קמו מתי מספר מאנשי ירושלים, אנשים כאלה אשר חובתם היא לכוף כאגמון ראשם מול גאון וצדיק כזה, וטרם באו לעמקה של הלכה להבין היטיב את מקורה, יצאו בקהל בדעותיהם הפעוטות ובאיסוריהם אשר אין להם שחר, ויעיזו פנים לעמוד במערכה מול גאון כזה בלי חרב וחנית, ובלי כל מערכי מלחמה, הוא מתיר והמה אוסרים. הלב שותת דם וכאבנו נעכר לראות תמונות מעציבות כאלה הפוגעות בכבוד התורה והיהדות כולה ועלולות להביא חורבן להישוב כולו [...]

צחוק מכאיב לב הוא, כי ענין השביעית אשר כבר דשו בה גאוני קדמאי, וכולם מצאו דרך נכון להתיר, ושלש שמיטות נוהגין כן על פי הוראת חכמי ישראל וגאוניו, ומה חדשה העלו במצודתם בשמיטה הרביעית לאסור את אשר הותר כבר?

אך לא נוכל התאפק לבלי לצאת למחאה גלויה נגד אלה מתי המספר אשר בכח התורה לקחו להם קרנים לנגח צדיק תמים, ועל דעת הדין מחויבים המה לסור למשמעתו ולקבל את דברי הגדול מהם, ובשם התורה וחובביה הננו מגידים וחוזרים ומגידים לעם קדוש לבל ישעו לדברי הבל [...] ומי לנו פה בר סמכא יותר גדול ממנו? חלילה לנו לפקפק רגע בהוראתו ('אגרות', א, עמ' שפג-שפד).

ואולם, גם לנוכח גילוי האהדה הזה לא חש הרב קוק בנוח. הכוחניות שבאה לידי ביטוי בהתגוששות בין המחנות לא הייתה לרוחו. במכתב לאנשי ראשון-לציון, שביקשו לכנס אסֵפה להבעת תמיכה בהיתר שלו בניגוד לדעתם של רבני ירושלים, כתב: "מסופק אני בעצמי אם יש לי רשות להכנס בתחום שאינו שלי, להגיד איזו דרך לאנשים מעשיים כשהם רואים לעשות איזה דבר לטובת הישוב לפי נקודת השקפתם בדרך החיים והמעשה". הוא ביקש מהם לזכור כי מלחמת אחים היא דבר רע והוסיף: "ישוו נא בדעתם כי כבודה של ירושלים הוא כבודנו, כבוד האומה כולה". מוטב שלא לצאת נגד ירושלים אלא פשוט "לעסוק בפועל בהתעצמות ישובנו הקדוש [...] בהשקט ובמנוחה". תמיד יש לשמור על נימוסים מהוגנים, אמר, ולא להגיע לידי "שום פגיעה בכבודו של שום אדם ומפלגה" (שם, עמ' שעא).

גם הוריו הביעו את דאגתם על כך שבנם נמצא במחלוקת עם חלקים כה גדולים בעולם הרבנות. בכ"ג בסיוון תר"ע כתב להם דברי הרגעה:

מאד אבקש את כבוד הורי חביבי נפשי האהובים שיחיו, שלא יהיה להם חס ושלום שום צער כלל בדבר כל הענינים המסוכסכים [...] [ש]הנני מוכרח להיות מתערב בם (שם, עמ' שנב). "אין כאן ממה להצטער... ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת ששפעת חיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת, שהרימני מכל אלה הדברים הקטנים, ואינם נוגעים ב"ה לרוחי ולבבי, ולא יעיבו אפילו במקצת את זהרה של מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה (שם, עמ' שנב).

אין לשכוח: אנו מייסדים עתה את אבן הפינה לעם ישראל הנידח השב לארצו! הוא מפציר בהוריו שלא יהיה בלבם "נדנוד כל-דהו של צער בגלל אלה הדברים". כל המהומה עתידה להפוך לטובה. "צערי מתרכז רק על מה שרבים עוד אינם מכירים, שכל יראי ד' באמת מכוונים את לבם למטרה אחת, ושאין כאן מריבה במובן הרגיל. אקוה שגם זה יוכר". הוא מאמין כי הוויכוח כולו - הן מצדו והן מצד מתנגדיו - הוא לשם שמים. גם כאן תורת אחדות ההפכים שימשה לו אמצעי להבנת המתחולל סביבו וברוח הזאת כתב לאחיו שמואל:

הנכון לנו להרחיב את דעתנו, ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכח, כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים וברוח דעת ויראת ד' נדע שכל עלילות מצעדי גבר [האדם] וכל הגיוני רוח איש ופעלם בעולם, בחוג גדול או קטן. הכל ערוך ומסודר מקורא הדורות מראש, לעזור לשכלול העולם וקדמתו להזרחת אורו [...] ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם, ואלהי הרוחות לכל בשר את הכל עשה יפה בעתו.

ורעיון זה, אף על פי שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מלפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות ונהיה תמיד מלאים אומץ רוח, מנוחת הנפש ובטחון בד' אוהב אמת (שם, עמ' שנב-שנד).

דומה שהוויכוח הגדול על השמיטה שימש לרב קוק מעין כור היתוך מזקק, שגיבשו והעמיד אותו כמנהיג ציבור וליבן את הטפל מן העיקר בתפקידו הרבני. הוויכוח גם הבהיר לו את כובדו של העול הציבורי שהוא נושא בו ואת החובה להקריב את ענייניו הפרטיים על מזבח הכלל (שם, ב, עמ' קנג).

(אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרב קוק: תחילתו של הפולמוס/אבינועם רוזנק)

ג.פריצת הדרך של הרב קוק ביחס אל הקהל שאינו שומר תורה ומצוות:

הרב קוק ביקש לסטות — לפחות כאן בארץ ישראל — מכמה מעקרונותיה היסודיים של הפסיקה  אורתודוקסית כפי שהתפתחה באירופה במאה הי"ט, מתוך שהוא מבחין בין הסטייה שהוא מציע ובין ה"תיקונים בדת" הרפורמיים, אשר להם הוא התנגד בתוקף. אני סבור שבכתביו בעניין היתר המכירה בשמיטה הניח הרב קוק — במודע ובמוצהר — יסודות לזרם פסיקה ציוני–דתי. ייחודם של יסודות אלו בשני היבטים עיקריים — היחס אל ה"חדש" והיחס אל פורקי עול מצוות — שניהם מנקודת המבט של תחיית ההלכה לנוכח שיבת ציון
וההתחדשות הלאומית. שני עיקרים אלו הם סטייה מעקרונות היסוד בפסיקת ההלכה האורתודוקסית כפי שהונחו במרכז אירופה במאה שקדמה לרב קוק. 
הרב קוק מעגן את חובת הסטייה הזו במציאות הארץ ישראלית וטוען טענות עקרוניות בזכותה. אין מדובר בטענה המוכרת שיש להקל למען מצוקת היישוב

וכדומה, אלא בטענה עקרונית הרבה יותר שלפיה — מבחינה הלכתית טהורה — ישנם שיקולים חדשים בארץ ישראל. מנגד אבקש לעמוד על הגישה העקרונית שבהתנגדות להיתר ועל ההשלכות של התנגדות זו על עיצובה של הגישה החרדית בשאלות היסוד של הלכה ומדינה ושל הלכה וחברה בישראל. את פולמוס השמיטה אקבע אפוא כציון דרך בפיצול שבין שתי גישות פסיקה ואת שיטות הפוסקים בפולמוס כמניחות את התשתית לעקרונות הפסיקה שיעמדו בהמשך בבסיס כל אחת משתי האסכולות....

שתי שאלות יסוד העסיקו את החשיבה ההלכתית בעת החדשה ועיצבו את אופייה ואת מגמותיה ההלכתיות של האורתודוקסיה. האחת היא היחס לחידושים ושינויים בהלכה והשנייה היא היחס ליהודי שפרק מעל עצמו עולם של תורה ומצוות. שתי השאלות התעוררו בעקבות השינויים החברתיים העמוקים — החילון
והרפורמה — שהתחוללו בקרב יהדות אירופה בתקופה זו. ברצוני להראות שהרב קוק ביקש במודע ובמוצהר לסטות בשני עניינים אלו מן ההלכה האורתודוקסית ולהעמיד עקרונות הלכתיים נגדיים למציאות בארץ ישראל. לעומתו ביקשו מתנגדי ההיתר להישאר נאמנים לעקרונות הקודמים ביחס לחידושי הלכה,
ובעיקר ביחס אל היהודי הפורק עול מצוות. 

אשר לשאלה הראשונה — היחס אל החידושים — ידועה סיסמתו של החתם סופר (‏1762-‏1839),הנחשב לאבי האורתודוקסיה: "חדש אסור מן התורה".הרב קוק סטה מעיקרון זה בפולמוס השמיטה והצהיר שלא רק שבסמכותו לחדש חידושים, אלא שזו אף חובתו. סמכות החידוש שהוא טען לה עולה במאמרו
של אבינועם רוזנק, אשר עומד על רגישותו של הרב קוק כפוסק לצורכי היחיד והכלל. רוזנק מערער על ייחודו של היתר המכירה ועומד על מצוקת היחיד.....

בפולמוס השמיטה דחה הרב קוק במפורש ובמודע תפיסה זו של עיצוב גבולות הקהילה סביב המחויבים להלכה וביקש לעצב את גבולות הקהילה לצורך פסיקת הלכה סביב המחויבים לעם ישראל, אף אם אינם רואים את עצמם כמחויבים להלכה .

(על דעת הקהל : דת ופוליטיקה בהגות היהודית ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי - על דעת הקהל :ע"מ 834-837, מאמר על "שורשי הפסיקה הציונית–הדתית , הרב קוק ופולמוס השמיטה"/אריה אדרעי)

17.המחלוקת על העלייה להר הבית

א.הצהרת הרבנות הראשית:

אחרי שזכינו בחסדי ה' יתברך שהר הקודש והמקדש, חמדת ישראל, נמצא ברשותנו, ורבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקודש והמקדש, ויש מהם שנכנסים בשטח הר הבית, אשר מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה. זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאתנו המקום המדויק של המקדש וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקודש הקדשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת ח"ו. לפיכך אנו חוזרים ומזהירים על מה שהוזהרנו מכבר, שבל יהין איש ואישה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער נכנסים בו. ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו.

‏(נוסח המודעה נמצא אצל: איתמר ורהפטיג (עורך), הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה
ליסודה, ב, ירושלים תשס"ב, עמ' ‏782.בשנת תשמ"ה פורסם שוב האיסור משנת תשכ"ז.)

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=104658748#63.0.0.default

16.לעתיד לבוא- הלכה כבית שמאי:

א.לעתיד הדין ידבר :
ההלכה כבית הלל, שידוע שמידת בית שמאי היא מידת הדין, ומידת בית הלל היא מדת הרחמים, אך הנה ידוע מה כתב האר"י ז"ל, שלעתיד יהיו הגבורות יותר במעלה מהחסדים, ועל כן תהיה אז הלכה כבית שמאי (שם משמואל בראשית כרך ב עמוד רפז)

ב.העולם הזה במידת הרחמים ולכן הלכה כבית הלל:
אך הענין, דבית שמאי ובית הלל נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם, וכן נקראו בזוהר הקדוש אבהן דעלמא, והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם, ושמאי היה מסטרא דדינא גובה דרגה דיצחק, וכן כתב האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כבית שמאי, והוא על פי מה שאמרו רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין... ועל כן בעולם הזה שמתנהג על פי ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדת הדין הלכה כבית הלל, אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש והיה כמו שעלה במחשבה, עשה האלקים את האדם ישר, ויוכל העולם להתנהג במדת הדין יהיה ההלכה כבית שמאי, וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפילו כחוט השערה, שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה... (פרי צדיק חנוכה ח, וראה שם עוד)

17.השאיפה לאחדות - גם בתורה וגם במדע:

תחום נוסף המצביע על זיקה הדוקה בין התורה והמדע הוא השאיפה לאחדות. בתורת משה קיימת הנחת יסוד שהעולם הוא גילוי של אחדות נעלמת (דברים ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד". המדע לא טוען אמנם ש"ה' אחד" היא הנוסחה הכוללת של כל המציאות, אבל ניתן לראות שיש במדע שאיפה להגיע לתיאוריה פיסיקלית אחת שתתן הסבר כולל לתופעות השונות, כגון "תורת השדה המאוחד". בנקודה זו של שאיפה לאחדות מושגית התורה והמדע נפגשים.

ייתכן מאוד שחלק מההתפתחות המדעית גם הושפע במישרין מתורת משה. למשל, ישנה הנחה רווחת בפיזיקה המודרנית שחוק פיזיקאלי נכון בכל היקום כולו. דבר זה כלל לא היה ברור אצל המדענים היוונים. לפי הפיזיקה של אריסטו חוקים מסוימים נכונים לגבי כדור הארץ בלבד, ואילו בגלגלים (מונח אריסטוטלי שמתייחס למסלולי הכוכבים שמקיפים את כדור הארץ) שוררים חוקים אחרים. כאשר שאלו את אלברט איינשטיין מניין אנו יודעים שאחידות כזו מתקיימת בהוויה, הוא ענה: "זו אמונה". סביר להניח שמקור האמונה הזו הוא תורת משה.

(מאמר " תורה ומדע - מסתירה לאחדות"/הרב אורי שרקי)

חלק ג:יישוב סתירות בין פסוקים ובין פירושים- החילוקים ושיטת התמורות

1."מחלוקת בין פסוקים"- איך יתכן ששני כתובים יסתרו זה את זה?

שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם, כיצד?

כתוב אחד אומר: וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר.

וכתוב אחר אומר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך,
הכריע השלישי: כי מן השמים דברתי עמכם, מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על ההר ודבר עימהם מן השמים.
וכן הוא אומר: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו.

(ברייתא דרבי ישמעאל)

2.הטעם להבאה מלכתחילה של 2 כתובים המכחישים זה את זה:

לכאורה אינו מובן: למה נכתב העניין בתורה באופן שתחילה ישם שני כתובים שמכחישים זה את זה, "הכחשה" על-פי תורת אמת¹⁵, ואחר-כך ניתוסף "כתוב השלישי" שמכריע ביניהם - הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת העניין שבכתוב השלישי?!

וההסברה בזה - בפשטות - באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:

סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפני עצמו¹⁶, אשר, כל פסוק בפני עצמו כולל ריבוי עניינים, "עולם ומלואו", ולכן, צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי העניינים דפסוק זה מבלי לערב עניינים שנאמרו בפסוק אחר¹⁷, עד שיודעים כל העניינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים, ועל-דרך זה בפסוק שלאחרי זה, וכן הלאה: ולאחרי זה באים לדרגה נעלית יותר באופן הלימוד - ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולה¹⁸ שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכמה וכמה כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא "תורה אחת", "כל התורה עניין אחד"¹⁹.

ולכן כשהתורה רוצה להדגיש שני קצוות שיש בעניין אחד - הסדר הוא באופן דשני כתובים המכחישים, וכתוב השלישי שמכריע ביניהם:

כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה השני בכתוב אחר, הרי, על-ידי לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, ועל-ידי לימוד כתוב השני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, ששני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק - כדי ליתן רווח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפני עצמו;

ואחר-כך  בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, אשר, "הכרעה" אמיתית היא²⁰ (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד,  ושוללים הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצד עצמם מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו על-פי ההכרעה דהכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (מה-שאין-כן אם היה נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כל-כך) שני הקצוות שבדבר).

(קטעים משיחות שבת-קודש פרשת נשא, י"ד בסיוון, ויום א' ט"ו בסיוון ה'תשמ"ט - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, חלק שלישי עמ' 333-341)

3.האם התורה היא קנין או מתנה? לכאורה מחלוקת בתוך הפסוק

עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים (תהילים סח,יט)

במדרש עלית למרום כו' לקחת מתנות. בלקיחה ניתנה יכול שצריך ליתן דמים ת"ל מתנות כו'. פי' כי וודאי התחלת הכל צריך להיות במשפט ע"פ עבודת האדם. וע"ז אמרו כל התחלות קשות. ואמרו פתחו לי כחודה של מחט כו'. שכשאדם זוכה קצת לדבקות התורה. שוב מצד התורה עצמה היא מתנת חנם. ושורש הדברים כי בתחילה מתנהג הכל במדה"ד. אח"כ משתתף עמו מדה"ר. כמ"ש בענין בריאת העולם.

(שפת אמת שמות יתרו תרלז,ה)

4.הבחינות השונות בתורה שמבטאות אמת שלמה:

א. המפגש עם התורה מתחיל בסתירות ומסתיים ביישובם:

התורה מדברת בלשונות בני אדם שונים, השונים זה מזה במחשבתם ובסיגנונם, אך היא מדברת גם בסגנונו של 'עורך', המיישב את כל הסתירות. ולמדנו מכאן עיקר גדול: האמונות המובעות בתורה הן סותרות זו לזו... ורק אחרי שנאמרו הדברים בסתירתם, יכלו לחזור ולהיאמר ביישובם

(מבוא לספר פרקי מועדות/הרב מרדכי ברויאר)

ב.הבחינות השונות מבטאות מידות שונות  וצירופן הוא גדולת התורה ולא חסרונה:

חוקרי המקרא הוכיחו, כידוע, שהתורה לא נכתבה בידי אדם אחד, אלא היא פרי עטם של מחברים אחדים. והיא לא נכתבה בדור אחד - לא בארבעים יום ולא בארבעים שנה - אלא היא פרי התפתחות של מאות בשנים, והיא הגיעה לידי גיבוש סופי רק אחרי גלות בבל...

אין לך דבר שאין בו 'בחינות' שונות ואף סותרות. כל בחינה מבטאת את האמת שלה, המתאימה לאחת ממידותיו של ה'. אולם אין זו אלא אמת חלקית. ורק צירוף כל הבחינות האלה מבטא את האמת השלמה הכוללת את כל מידותיו של ה', ורק היא אמיתה של תורה. משום כך כינס הקב"ה את הבחינות האלה למסגרת אחת, נתן להן ביטוי ספרותי הולם וכך יצר את ספר תורת ה'; הוא הספר שמשה קיבל מיד ה' בהר סיני ומסר אותו לבני ישראל.

(על ביקורת המקרא/ מרדכי ברויאר,מגדים, ל' טבת תשנ"ט)

5.בת כמה היתה רבקה בנישואיה

א. בת 3:

 בן ארבעים שנה. שהרי  (ג) כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה בן ל"ז שנה, שהרי בו בפרק מתה שרה, ומשנולד יצחק עד העקידה שמתה שרה ל"ז שנה, דבת צ' היתה כשנולד יצחק, ובת קכ"ז כשמתה, שנאמר ויהיו חיי שרה וגו', הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה,  (ד) המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים,  (ה) ונשאה:(רש"י,שם)

....ואל תתמה איך יצאה לשאוב מים שהרי דורות ראשונים בת שלוש כבת עשר של דורות הללו ומכל מקום בת ג' ראויה לביאה (מדרש שכל טוב,שם)

ב.בת 14:

וכן הוא אומר והנערה טובת מראה מאד. תימה דהכא משמע דרבקה נערה היתה ובסדר עולם (פ''א) תניא בהדיא שהיתה בת שלש כשנשאה יצחק ואי אפשר להגיה דהא תניא התם יצחק אבינו כשנעקד על גבי המזבח היה בן שבעה ושלשים שנה ובו בפרק נולדה רבקה וכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה וגו' נמצאת שהיתה בת ג' וה''ר שמואל חסיד משפיר''א הוכיח שהיתה בת י''ד מדתניא בספרי ו' זוגות שנותיהן שוות וקחשיב קהת ורבקה וקהת חיה קל''ג כדכתיב בקרא ואם היתה בת י''ד כשנשאה אז החשבון מכוון דכשנולד יעקב היתה בת ל''ד ויעקב היה בן צ''ט כשמתה רבקה הרי קל''ג שהרי כשנתברך היה בן ס''ג שאז מת ישמעאל וכל שנותיו של ישמעאל קל''ז כדכתיב וישמעאל (גדול מיצחק י''ד שנה ויצחק בן ס' שנה בלדת אותם א''כ ישמעאל) בן ע''ד ונשאר מלידת יעקב עד סוף שני ישמעאל ס''ג וי''ד נטמן בבית עבר כדאמרינן במגילה (דף יז.) ועשרים שנה בבית לבן ושתי שנים בדרך ואז מתה רבקה כדדרשינן (מדרש רבה קהלת פ''ב) אלון בכות שתי בכיות של רבקה ומניקתה הרי צ''ט וצריך לומר דמדרשות חלוקים זה על זה

(תוספות יבמות דף סא ע"ב)

ג.יישוב הסתירה בין השיטות:

זה לדעת סדר עולם שנשאת לגיל ג שנים אולם תלמודא דידן שהיתה בת י"ג...
ואפשר לבאר ששתי הדעות שניהם אמת ...דיצחק אבינו תיקן ברכת מחיה המתים בשעת העקידה דפרחה נשמתו וחזרה.ומבואר בזוה"ק שהיה לו מתחילה נשמה מסיטרא דנוקבא  ובעקידה פרחה ובאה לו נשמה מסיטרא דדכורא והנשמה מסטרא דנוקבא שפרחה ממנו נכנסה באיל  וזהו פירוש "אילו של יצחק" ובאותה שעה קיבלה רבקה נשמה מסיטרא דנוקבא כי הנשמות הן זוגות והשתא אתי שפיר שתי הדעות שיטת התוספות הנ"ל שהיתה כבת י"ג שנים כן הוא האמת

(שארית נתן,ר' נתן לוברט נולד בשנת תרע"ז בווילנה, ראש פרשת תולדות)

וזה פירוש 'והנערה טובה עד מאוד' שהגיעה לגיל נערה שהוא אחר י"ב שנה אלא דעד עשר שנים לא היתה מיוחדת עבורו והיו הרבה כמותה ועכשיו קיבלה נשמה חדשה ולכן בשנת י"ג דידה היתה בת ג' מהנשמה החדשה כשאיתא בסדר עולם... (אוצר פלאות התורה בראשית ע"מ שפב)

6.היכן נמצא הקב"ה- בשמים או בארץ ?

א.הגישה האימננטית (א-לוהים נוכח בעולם) דעת רבי יהושע בן קרחה- אלוקים נמצא בכל מקום:

מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, שָׁאַל גּוֹי אֶחָד אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַבֵּר עִם משֶׁה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה. אָמַר לוֹ אִלּוּ מִתּוֹךְ חָרוּב אוֹ מִתּוֹךְ שִׁקְמָה כָּךְ הָיִיתָ שׁוֹאֲלֵנִי, אֶלָּא לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר, לָמָּה מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין מָקוֹם פָּנוּי בְּלֹא שְׁכִינָה אֲפִלּוּ סְנֶה.

(שמות רבה ב,ה)

ב.הגישה הטרנסדצנטית- דעת רבי יוסי- א-לוהים בשמים בלבד:

ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר {תהילים קטו-טז} השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ולא ירדה שכינה למטה והכתיב {שמות יט-כ} וירד ה' על הר סיני למעלה מעשרה טפחים והכתיב {זכריה יד-ד} ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים למעלה מעשרה טפחים ולא עלו משה ואליהו למרום והכתיב {שמות יט-ג} ומשה עלה אל האלהים למטה מעשרה והכתיב {מלכים ב ב-יא} ויעל אליהו בסערה השמים למטה מעשרה

(סוכה ה, ע"א)

ג.תמיהת שלמה בעת הקמת המקדש- האמנם ה'  יושב בארץ:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:

(מלכים א ח, כז)

ד.ה' נמצא במקום שנותנים לו להיכנס:

פעם אחת פנה הרבי מנדל מקוצק אל כמה אנשים נכבדים ושאל: "היכן נמצא אלוהים?"
צחקו האנשים והשיבו: "בכל מקום – הרי נאמר 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ'!"
אמר הרבי: "הקדוש ברוך הוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס".

(אתר זושא, https://zusha.org.il/story/%D7%9C%D7%AA%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%94%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%A0%D7%A1/)

ה. תשובת פשרה- תלוי מאיזה בחינה:

מבחינה מטאפיזית א-לוהים נוכח בעולם, מבחינה קיומית- קשה מאוד לאדם לחוות נוכחות זו ( ע"פ ובקשתם משם, ע"מ 140-141, הרב סולובייציק, מתוך תיקו /הרב חיים נבון ע"מ 27)

7.בענייני אגדה- המחלוקות הן זויות מבט שיכולות לדור בכפיפה אחת:

והנה באמת לא שייך מחלוקת אלא בדבר הלכה, וגם בזה רק ‏בנוגע למעשה איך לעשות, אבל בעצם תוכן הענין לא שייך מחלוקת, כאמרם ‏ז"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ע"ב). פירוש, דשתי הדעות - שני ‏מבטים אמת, ושניהם אמת. למשל, אם נקח גליון של נייר, והאחד יראנו אך ‏מצד עביו, וצד השטחי נסתיר ממנו, והשני יראנו אך מצד השטחי, הלא תפרוץ ‏מחלוקת ביניהם אם הנייר הוא שטחי או חד, וכל אחד ואחד ידמה בשכלו כי ‏חבירו טועה לגמרי. ואיך הוא באמת? שניהם רואים אותו הגליון עצמו, אך משני ‏מבטים, היינו משני צדדים. וגם זוהי בחינת מה שהזכרת במכתבך במחלוקת ‏בית שמאי ובית הלל, דלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי, כי לעתיד לבוא ‏יהיה המבט להלכה בבחינת מידת הדין, ושניהם דברי אלוקים חיים, וגדר ‏מחלוקתם, דכל אחד ראה את האמת מצד בחינת מידתו בעבודת ה'. וע" מה ‏שכתב בזה אא"ז הגרי"ס זצ"ל באור ישראל (סי" כח). 

‏והנה מפורש בתיקוני זוהר, דבעניני אגדה וקבלה לא שייך מחלוקת. והביאור ‏הוא כנ"ל, משום דשני המבטים אמת כל אחד בבחינתו, ואינו חלוק למעשה.

(מכתב מאליהו חלק ג ע"מ 353)

סיום: בסיני קיבל משה את השלמות של מ"ט האופנים ןהתיר ולאסור כל דבר כדי שגדולי כל דור יכריעו לפי העניין הנדרש בדורם:

אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר:

(ריטב"א על עירובין דף יג/ב )

סיכום: התורה כולה שלום- אחדות - שלמות , רק צריך להגיע למדרגה שמאשרת לראות את זה:

[יד] זהו' שאמ' הכת' דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה (משלי ג:יז). דרכיה דרכי נועם, ביקש הקב"ה ליתן תורתו לישר' בשעה שיצאו ישר' ממצרים והיו חלוקין אילו על אילו והיו אומ' נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד:ד). מה כת', ויסעו מסוכת ויחנו באיתם (שמות יג:כ), היו נוסעים במריבה וחונים במריבה, לא עשה אלא כשבאו לרפידים הושוו כולהם ונעשו אגודה אחת, שנ' ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שם יט:ב). ומניין שהושוו כולם ונעשו אגודה אחת, שנא' ויחנו שם ישראל אין כת' כאן, אלא ויחן שם ישראל נגד ההר (שם). א' הקב"ה התורה כולה שלום, למי אני נותנה לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' וכל נתיבותיה שלום (משלי שם).

(פסיקתא דרב כהנא יב,יד)

אחרית דבר: מהותה של "תורת הסוד"- לגלות את האחדות בכל המציאות

בספר הזוהר כתוב שיש שני עצים: "עץ הדעת" טוב ורע ו"עץ החיים".

"עץ הדעת" הוא עץ שבו יודעים בברור מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור, מה טוב ומה רע. הוא כולו שיעור בוב ורע. קיים מישור עליון יותר שהוא "עץ החיים" ,שבו הכל פטור ומותר.זוהי תורת הסוד אשר מגלה לנו איך לכל דבר ,כולל דברים שמצד הופעתם הם רעים, יש משמעות.

המילה – סוד ענינה לחבר, מלשון להסתודד. כמו שנאמר: "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי". יש כאן תקבולת. סוד פרושו ,אסיפה שבה אנשים מתאספים = אחדות. ענינו של הסוד לגלות את האחדות במקום שאחרים רואים בו פרוד. יש בכך סכנה ,שכן ניתן לתת לגטימציה לרע, לכן התורה נשמרת בסוד. היא חלק מהותי מאמונת הייחוד, שאם השם נמצא בכל דבר, הרי הכל קשור ומאוחד.
(מאמר "חמישה שלבים בהתגלות תורת הסוד"/ הרב אורי שרקי, לא עבר עריכה עדיין)

______________________________________________________________________

גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, ויחן שם ישראל (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי:

( פרק השלום, מסכתות קטנות)

כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה 

(במדבר רבה יג, ו)