פתיחה:היכולת לשנות את ההלכה- לא בזמן הגלות:
ישנו מדרש בשם חכמי צרפת [מופיע בריטב"א וברמב"ם] האומר שהתורה ניתנה למשה רבנו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, ומשה רבנו מסרם לחכמי הדורות. כלומר שכל הלכה בתורה ניתנת להידרש בהרבה מאוד אופנים שונים, וביד חכמי הדורות להחליט באיזו דרשה יש להשתמש. אך מאז שבטלה הסנהדרין אין לנו יותר את הכוח הזה.
הרפורמים טוענים שהם מפתחים את ההלכה, כפי שהיא התפתחה במשך אלפי שנים. ניתן להמשיל את הדבר: כל גוף חי שאינו נמצא בתנועה, הוא מתנוון. לעומת זאת אם הגוף מת, אזי דווקא התנועה הורסת אותו יותר ועדיף שיישאר ללא תנועה. בזמן הגלות עם ישראל משול לגוף מת, לכן עדיך לשמור על המצב הקיים ללא שינויים. מה שהציל את עם ישראל בגלות היה השמרנות ההלכתית. אלא שהרפורמים חושבים שזהו גוף מת המתנהג כגוף חי.
(מאמר "סנהדרין" /הרב אורי שרקי ,ח' בסיון תשס"ג)
הרפורמים טוענים שהם מפתחים את ההלכה, כפי שהיא התפתחה במשך אלפי שנים. ניתן להמשיל את הדבר: כל גוף חי שאינו נמצא בתנועה, הוא מתנוון. לעומת זאת אם הגוף מת, אזי דווקא התנועה הורסת אותו יותר ועדיף שיישאר ללא תנועה. בזמן הגלות עם ישראל משול לגוף מת, לכן עדיך לשמור על המצב הקיים ללא שינויים. מה שהציל את עם ישראל בגלות היה השמרנות ההלכתית. אלא שהרפורמים חושבים שזהו גוף מת המתנהג כגוף חי.
(מאמר "סנהדרין" /הרב אורי שרקי ,ח' בסיון תשס"ג)
1.לפי מי נפסקת ההלכה?
א.אשר יהיה בימים ההם-יש לשמוע אל השופט שבימך כי דרכו עבור דבר ה':
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.(דברים יז,ט)
ובאת אל הכהנים הלוים. שהם מורי התורה. ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא שופט שבימיך, יפתח בדורו כשמואל בדורו, זהו לשון אשר יהיה בימים ההם, אע"פ שאינו בחכמה כשאר השופטים שהיו לפניו צריך אתה לשמוע לו, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל שכן שאומר לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל: וכתב הרמב"ן ז"ל הצורך במצוה זו גדול, כי התורה נתנה לנו בכתב, והדעות לא ישתוו בכל הדברים הנולדים ואז ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות, ולכך חתך לנו הכתוב הדין הזה שנשמע לב"ד הגדול העומד לפני השי"ת בכל שיאמר לנו בפירוש התורה כמו שקבלו עד משה מפי הגבורה, כי על הדעת שלהם הוא נותן לנו את התורה אפילו יהיה בעיניך בהפך מדעתך כמי שמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב כי הם יודעי האמת ורוח הקדש שורה עליהם לכוין אל האמת לעולם:
(רבנו בחיי,שם)
(רבנו בחיי,שם)
ב.יש מקום לשני הצדיקים-צדיק וטוב לו- שההלכה כמותו, צדיק ורע לו- שאין ההלכה כמותו :
וכל הדיבורים שמקבלין משם, היינו מ"בחינת ידיים", "בחינת שמים"... אין לגנות את המקבל אף אם אין הלכה כמותו, מאחר שקיבלם מן השמיים. ועל כן, באמת, 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים' (עירובין יג, ע"ב). ומה אין הלכה כמותו - זה אי אפשר לנו להבין ולהשיג... היינו בחינת 'צדיק וטוב לו', 'צדיק ורע לו'... שאפילו משה רבנו ע"ה לא השיג זאת. ועל זה ביקש: 'הודעני נא את דרכך' (שמות לג, יג), כי 'צדיק וטוב לו' זה בחינת צדיק שהלכה כמותו, 'צדיק ורע לו' זה בחינת צדיק שאין הלכה כמותו... ואפילו משה לא השיג זאת, כי הם בחינת דרכי ה'... שהם נפלאות תמים דעים, שאי אפשר להשיג... ועל כן, כשמקבלים דיבורים מן השמיים, מבחינת "ידיים"... אין לגנות אותו אף אם אין הלכה כמותו, כי זה בחינת מחלוקת לשם שמיים, שבאמת אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (ליקוטי מוהר"ן נ"ו,ט).
ג.ההלכה תיפסק לפי הצדיק שמבין את הערכים המיוחדים של הדור:
אמרה התורה, שכאשר ישנו ספק בדברי התורה, צריך לפנות אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי אפשר ללכת אל שופט שחי לפני מאתיים שנה?! אלא, מבין השופטים החיים בדורך - עליך ללכת דווקא אל הצדיק אשר יהיה בימים ההם, כלומר צדיק המבין את הערכים המיוחדים של הדור, שהרי צדיק שחי לפי דור אחר הוא סובל, ואין הלכה כמותו, והדבקים בו גם הם סובלים מפני שהם נאמנים לסגנון של צדקות שאין הלכה כמותה.
("שמונה עשרה- ברכת על הצדיקים"/הרב אורי שרקי)
ד.רבן יוחנן בן זכאי עשה נכון לדורו כשנכנע לאספסינוס וחזקיה עשה נכון לדורו כשלא נכנע למלך אשור:
רבן יוחנן בן זכאי הוא החכם שהציל את היהדות בזמן חורבן בית שני, ואיפשר את המשכת קיומה בגלות על ידי סידור הלכותיה.בזמן המצור, רבן יוחנן בן זכאי מעריך את מצבו של העם ומבין שלא ניתן להציל את ירושלים. הגיע הזמן לעבור מן המלכות אל הגלות. הוא מגיע אל אספסיאנוס קיסר ומבקש לחתום אתו בשם עם ישראל על חוזה המורכב משלושה סעיפים: "שושילתא דרבן גמליאל" - המשך מוסד הנשיאות בתור אוטונומיה משפטית של היהודים, עמוד המלכות. "יבנה וחכמיה" - הקמת בית מדרש שבו תמשיך התורה שבעל פה, עמוד התורה. "אסוותא לרבי צדוק" - רפואה לרפא את החכם החולה שתפילתו מצילה את עם ישראל, עמוד התפילה. על ידי חוזה זה, רבן יוחנן בן זכאי מקים את היהדות הגלותית, שהמשיכה את הקיום היהודי בגלות לאורך ההיסטוריה.
החלטה זו של רבן יוחנן בן זכאי, זכתה לביקורת חריפה של רבי עקיבא שאמר עליו: "משיב חכמים אחור ודעתם יסקל" (ישעיהו מד, כה). הוא סבר שרבן יוחנן בן זכאי היה צריך לבקש מאספסיאנוס לבטל את המצור ולעזוב את ירושלים. גישה זו של רבי עקיבא אכן תואמת את תמיכתו במרד בר כוכבא, בהתאם לדברי הרמב"ם שרבי עקיבא היה מנושאי כליו של בר כוכבא.
תחריש דומה מצאנו בימי חזקיהו מלך יהודה, כאשר סנחריב מלך אשור צר על ירושלים ושלח את רבשקה שר צבאו להציע הסכם כניעה לחזקיהו. בתמיכתו של ישעיהו הנביא, חזקיהו דחה את ההסכם למרות המצב הצבאי הקשה, וזאת משום שהוא לא רצה לוותר על ירושלים. חזקיהו התפלל לד' והלך לישון. ד' שמע לתפילתו ופרצה מגפה במחנה אשור, וסנחריב עזב את ארץ ישראל ונהרג.
ממעשה זה יתכן להסיק שרבן יוחנן בן זכאי טעה בהערכתו והיה עליו שלא לוותר על ירושלים. התלמוד מספר (ברכות כח, ב): "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו ... התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ... ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ... ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה??".
היתכן שרבן יוחנן בן זכאי, צדיק שבצדיקים, איננו יודע אם הוא הולך לגן עדן או לגהינם? נראה שעד סוף ימיו רבן יוחנן בן זכאי לא ידע אם נהג כהלכה בויתורו על ירושלים והקמת יבנה וחכמיה, הסנהדרין של הגלות או שמא היה צריך לנהוג כחזקיהו מלך יהודה. ממשיך התלמוד: "בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". פירש רש"י על אתר: כאשר אדם נפטר מן העולם, באים לקראתו אותן נשמות שאיתן הוא ישב בגן עדן. התברר שחזקיהו מלך יהודה הסכים למעשיו של רבן יוחנן בן זכאי.
מכאן למדנו שישנן תקופות בהיסטוריה שבהן צריך לנהוג כחזקיהו מלך יהודה, וישנן תקופות אחרות שבהן צריך לנהוג כרבן יוחנן בן זכאי. זהו ההבדל בין שעת חורבן לשעת בנין. כמה גדולה אחריותנו לדעת להעריך נכון מה הוא האופי של התקופה שבה אנחנו חיים.
("רבן יוחנן בן זכאי", הרב אורי שרקי, סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא)
ה.באופן פנימי- המעשה של רבן יוחנן בן זכאי וחזקיהו הוא זהה- המשכת שלטון ה' על עם ישראל:
הסיפור המרגש על מותו של רבן יוחנן בן זכאי והשיחה האחרונה בינו לבין תלמידיו , מבטאים מעט ממה שחשבו אחרים עליו וממה שחשב הוא על עצמו , לפני מותו . בסופה של אותה שיחה אמר להם רבן יוחנן בן זכאי : " פנו כלים מפני הטומאה והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה . " ביקורו של חזקיהו מלך יהודה בשעה כזו מהווה את ההגדרה המסכמת לתפקידו של רבן יוחנן בן זכאי - בקשרו את פעלם של שני האישים במשמעות אחת . לכאורה , נהג חזקיהו מלך יהודה בדרך הפוכה . בהיותו במצב דומה , נתון במצור על ידי אימפריה גדולה - הוא אינו נכנע ואינומקבל שום תנאים של שלום . ובכל זאת , חזקיהו מלך יהודה בא לבקר את רבן יוחנן בן זכאי בשעת מותו , משום שבאופן פנימי עושים שני האנשים הללו אותה פעולה עצמה . כל אחד , בדור שלו ובדרכו שלו , דואג להמשכיות הקיום היהודי . אף על פי שאחד עושה זאת על ידי מלחמה ער לקץ ( שסופה עלול היה להיות טרגי לולא ההצלה בדרך נס , ( והשני נוטש את העיר הנצורה וכביכול בוגד בה - התכוונו שניהם לדבר אחד . להמשיך את השלטון , לא של בית , של שושלת או של תפיסה פוליטית מסוימת , אלא של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל .
(אישים בתלמוד/פרק ג- רבן יוחנן בן זכאי- ע"מ 26 , הרב עדין שטיינזלץ)
2.תקנות של רבן יוחנן בן זכאי אחרי החורבן ששינו את ההלכה שהיתה קיימת - בהתחשב בנסיבות של הדור:
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין {א}. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
(ראש השנה פרק ד משנה א)
בֵּית דִּין. מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין זְרִיזִין הֵן וְלֹא יָבֹאוּ הַתּוֹקְעִים לְהַעֲבִיר הַשּׁוֹפָר בִּפְנֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שֶׁבֵּית דִּין מַזְהִירִין אֶת הָעָם וּמוֹדִיעִים אוֹתָם (משנה תורה ספר זמנים הלכות שופר ב,ט)
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד:
(ראש השנה פרק ד משניות ג-ד)
בגמרא בפירוש הפיסקא "ונתקלקלו הלויים בשיר": יש מפרשים, שלא אמרו שיר של יום טוב אלא שיר של חול; ויש מפרשים, שלא אמרו שיר בלל. אחר כך באו עדים מבעוד יום וקידשו בית דין את החודש ועשו אותו יים ראש השנה, ונמצא שקלקלו הלויים בשיר של מנחה
(קהתי ,שם)
3.גודל מעשהו של רבי יהודה הנשיא בהעברת התורה שבע"פ- אל גירסה ערוכה וכתובה:
רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ חִבַּר הַמִּשְׁנָה. וּמִיְּמוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, לֹא חִבְּרוּ חִבּוּר שֶׁמְּלַמְּדִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה; אֵלָא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹ נָבִיא שֶׁיִּהְיֶה בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ זִכָּרוֹן בַּשְּׁמוּעוֹת שֶׁשָּׁמַע מֵרִבּוֹתָיו, וְהוּא מְלַמֵּד עַל פֶּה בָּרַבִּים.
וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כּוֹחוֹ, מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכּוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּדִינִים שֶׁלֹּא לְמָדוּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֵלָא בְּמִדָּה מִשְּׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת וְהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד, עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְהוּא קִבַּץ כָּל הַשְּׁמוּעוֹת וְכָל הַדִּינִין וְכָל הַבֵּאוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְשֶׁלִּמְּדוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ; וְחִבַּר מֵהַכֹּל סֵפֶר הַמִּשְׁנָה. וְשִׁנְּנוֹ בָּרַבִּים, וְנִגְלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל; וּכְתָבוּהוּ כֻּלָּם, וְרִבְּצוּ בְּכָל מָקוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִיִּשְׂרָאֵל.
וְלָמָּה עָשָׂה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּךְ, וְלֹא הִנִּיחַ הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה – לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁהַתַּלְמִידִים מִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, וְהַצָּרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבָאוֹת, וּמַמְלֶכֶת הָרִשְׁעָה פּוֹשֶׁטֶת בָּעוֹלָם וּמִתְגַּבֶּרֶת, וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לַקְּצָווֹת: חִבַּר חִבּוּר אֶחָד לִהְיוֹת בְּיַד כֻּלָּם, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּהוּ בִּמְהֵרָה וְלֹא יִשָּׁכַח; וְיָשַׁב כָּל יָמָיו הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וְלִמַּד הַמִּשְׁנָה בָּרַבִּים (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)
וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד כּוֹתֵב לְעַצְמוֹ כְּפִי כּוֹחוֹ, מִבֵּאוּר הַתּוֹרָה וּמֵהִלְכּוֹתֶיהָ כְּמוֹ שֶׁשָּׁמַע, וּמִדְּבָרִים שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּדִינִים שֶׁלֹּא לְמָדוּם מִפִּי הַשְּׁמוּעָה אֵלָא בְּמִדָּה מִשְּׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת וְהִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶן בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְכֵן הָיָה הַדָּבָר תָּמִיד, עַד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ.
וְהוּא קִבַּץ כָּל הַשְּׁמוּעוֹת וְכָל הַדִּינִין וְכָל הַבֵּאוּרִין וְהַפֵּרוּשִׁין שֶׁשָּׁמְעוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ, וְשֶׁלִּמְּדוּ בֵּית דִּין שֶׁלְּכָל דּוֹר וָדוֹר, בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ; וְחִבַּר מֵהַכֹּל סֵפֶר הַמִּשְׁנָה. וְשִׁנְּנוֹ בָּרַבִּים, וְנִגְלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל; וּכְתָבוּהוּ כֻּלָּם, וְרִבְּצוּ בְּכָל מָקוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִיִּשְׂרָאֵל.
וְלָמָּה עָשָׂה רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ כָּךְ, וְלֹא הִנִּיחַ הַדָּבָר כְּמוֹת שֶׁהָיָה – לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁהַתַּלְמִידִים מִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִים, וְהַצָּרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבָאוֹת, וּמַמְלֶכֶת הָרִשְׁעָה פּוֹשֶׁטֶת בָּעוֹלָם וּמִתְגַּבֶּרֶת, וְיִשְׂרָאֵל מִתְגַּלְגְּלִים וְהוֹלְכִים לַקְּצָווֹת: חִבַּר חִבּוּר אֶחָד לִהְיוֹת בְּיַד כֻּלָּם, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּהוּ בִּמְהֵרָה וְלֹא יִשָּׁכַח; וְיָשַׁב כָּל יָמָיו הוּא וּבֵית דִּינוֹ, וְלִמַּד הַמִּשְׁנָה בָּרַבִּים (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה)
(אישים בתלמוד, עדין שטיינזלץ, ע"מ 48)
נחזור: איך רואים דווקא בהלכות תלמוד תורה, מה שנוגע לתורה, שיש שינויים וקורים דברים ממש הפוכים (מן ההלכה הראשונה)? עם השינוי הראשון, שהוא העיקר, הרמב"ם לא מחכה להלכות תלמוד תורה – הוא כותב עליו כבר בהקדמה. הוא מסביר את כל סדר הדורות של מסירת התורה, עד חתימת התלמוד בימי רב אשי (וממשיך להסביר מה קרה אחר כך), וכשהוא מגיע לרבינו הקדוש (רק שנים שהרמב"ם קורא להם רבינו, משה רבינו ורבינו הקדוש, כפי שדובר), הוא מסביר למה הוא עשה משהו שנגד ההלכה. לא מדובר ב'סתם' הלכה פרטית, כמו אליהו שהקריב קרבן בהר הכרמל (משהו גדול, אבל הוא עדיין פרט) – רבינו הקדוש הפך על פניו את כל הסדר, את ההלכה הנוגעת לעצם הגדר של התורה שבעל פה.
מה רבינו הקדוש עשה? יש כלל גדול בתורה, שהיא מחולקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה – "התורה והמצוה", כדברי הרמב"ם בתחלת הקדמתו – והחילוק הוא שהתורה שבכתב ניתנת להכתב ואילו התורה שבעל פה אסור לכתוב. החלק של תורה שבעל פה צריך להיות חי, מתפתח, גדל מדור לדור – אסור לקבוע אותו באותיות של כתב. יש ביטוי, שהרבי אהב להשתמש בו – אסור לקבוע מסמרות. את תורה שבעל פה חייבים להשאיר פתוחה. שוב, לא מדובר בדין פרטי, או אפילו מצוה אחת מתוך תריג, אלא דין שכולל את כל האידשקייט כולה. בא רבינו הקדוש, הסתמך על הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – הגיע זמן לעשות משהו לה' – ושינה זאת.
4.הלל השני- הרפורמה בלוח השנה העברי- קביעה ע"פ חשבון ולא ע"פ עדים:
א.קביעת הלוח הקבוע ע"י אחרון נשיאי הסנהדרין:
הלל השני , אחרון נשיאי הסנהדרין , ערך את חשבונות המולדות וקבע לוח מסודר לדורות הבאים , משום שראה את הנולד וחשש שגזירות הרומאים עלולות לגרום לכך שבתי הדין יאבדו מסמכותם , ושוב לא יהיה מי שיקדש חודשים . על פי לוח זה , אנו יודעים היום לקבוע בדיוק מתי יחול כל חג
(הנחת יסוד : מאה מושגים ביהדות/ הרב ישראל מאיר לאו ע"מ 219 )
ב.הרקע להחלטת רבי הלל נשיאה לקבוע את לוח השנה ע"פ חישוב לכל הדורות:
התקנה שתיקנו ר' הלל בן יהודה הנשיא ובית-דינו לקבוע חודשים ולעבר שנים עפ"י חשבון בלבד, ניתקנה בשנת ד'קי"ט - 7 שנים אחרי פטירת רבא. מזמן שחרב בית המקדש הלך והורע מצבם של היהודים בארץ-ישראל: גזרות השלטונות הרומיים והפורענויות תכפו, וחכמי ישראל נדרשו למאמצים גדולים לשמור על נכסי הרוח של האומה. אך מזמן שקיבלו עליהם קיסרי רומי את הנצרות, הורע מצב עמנו שבעתיים. בשנת 325 לסה"נ התאספו ראשי הנוצרים בניקיאה, ובין השאר החליטו על ניתוק הקשר עם לוח השנה היהודי. החלטה זו גרמה למחלוקת בנצרות. בא"י, כמו בסוריה ובאסיה הקטנה, המשיכו הנוצרים לחוג את הפסחא בערב פסח של היהודים. דבר זה הרגיז את ראשי הכנסייה הנוצרית, והם הפעילו את כוחם לשבש את סדרי המועדים של היהודים. בארץ שלטו הנוצרים אנשי רומי, והם גזרו שלא לעבר את השנה, ואף עצרו יהודים שנחשדו כשליחים להודיע על העיבור. מסיפור המעשה על זוג שבא מרקת (סנהדרין יב ע"א) נראה, שאכן הצליחו הנוצרים לשבש את סדרי המועדים שלנו. ואין ספק שמעשים מעין אלו, שהלכו והתרבו, היו בין הגורמים שהשפיעו על מעבר לקידוש החודש ועיבור השנה עפ"י חשבונות וכללים.
(מתי נוסד הלוח העברי? מתי תוקן ומתי נחתם? פרקים בהיסטוריה של הלוח העברי/ רחמים שר-שלום)
ג.ביטול סמכות הסנהדרין ותיקון סדר העיבוד לכל הדורות:
מימי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, שנת תר"ע לשטרות, בטלה (סמכות) הסנהדרין בארץ ישראל, ובטלו ממנה מומחים, והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חדשים לדורות(הרמב"ן,ספר הזכות)
ד.החשבון המקורי היה כמו של הלל נישאה אלא שהיה ביד הסנהדרין האפשרות לשנותו - עד שנת 359 למניינם שאז כבר ' הלל נשיאה תיקן ולמעשה החזיר את המצב לחשבון ידוע מראש:
וכך אני אומר כי משה רבנו לימד את ישראל את עיקרו של הסוד הזה ואף על פי שנתן להם את הסוד הזהירם שכל זמן שהסנהדרין קיימת יש להם לשנות מן המסורת להקדים או לאחר ואע"פ ששינו לצרכיהם אנו אוחזים כסדר הזה לשנים ראשונות מלפני משה רבנו גם אחריו. עד ימי הלל בן יהודה בשת תר"ע לשטרות שמאותה שנה לא הקדימו ולא אחרו אלא אחזו הסדר אשר היה בידם
(ספר העיבור , אברהם בן חייא הנשיא)
6.לימוד תורה לנשים*
(*הרבה מהמקורות ע"פ המובא בספר "ניצחוני בני לרב אמנון בזק שליט"א)
א.ולמדתם אותם ולא אותן:
(ספרי דברים פיסקא מו ע"מ 104)
ב.האישה לא מצווה ללמד את עצמה ולא ללמד אחרים:
איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו
(קידושין כט ע"ב)
ג.נשים באות לשמוע ולא ללמוד:
מַעֲשֶׂה בְּרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרִבִּי אֶלְעָזָר חַסְמָא שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים מִיַּבְנֶה לְלוֹד. וְהִקְבִילוּ אֶת רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בִּבְקִיעִין. אָמַר לָהֶן. מַה חִידּוּשׁ הָיָה לָכֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַיּוֹם. וְאָֽמְרוּ לוֹ. הַכֹּל תַּלְמִידֶיךָ וּמֵימֶיךָ אָנוּ שׁוֹתִים. אָמַר לָהֶן. אֲפִילוּ כֵן אֵי אֶפְשָׁר לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא יְהֵא בוֹ דָבָר חָדָשׁ בְּכָל־יוֹם. מִי שָׁבַת שָׁם. אָֽמְרוּ לוֹ. רִבִּי לָֽעְזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וּמַה הָֽיְתָה פָרַשְׁתּוֹ. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף. וּמַה אָמַר בָּהּ. הוֹאִיל וְהָאֲנָשִׁים בָּאִים לִלְמוֹד וְהַנָּשִׁים בָּאוֹת לִשְׁמוֹעַ. הַטָּף לָמָּה בָא. אֶלָּא לִיתֵּן שָׂכָר לַמְּבִיאֵיהֶן
(ירושלמי סוטה פרק ג הלכה ד)
ד. רבי אליעזר מעדיף שישרפו ח"ו דברי תורה ולא ימסרו לנשים:
ד1.שאלה חכמה של אישה-לא מקבלת מענה ענייני :
מַטְרוֹנָה שָׁאֲלָה אֶת רִבִּי לִעֶזֶר. מִפְּנֵי מַה חֵט אַחַת בְּמַעֲשֵׂה הָעֶגֶל וְהֵן מֵתִים בָּהּ שָׁלֹשׁ מִיתוֹת{נבדקו כסוטה, נהרגו בחרב,נהרגו במגפה} . אָמַר לָהּ. אֵין חָכְמָתָהּ שֶׁלָּאִשָּׁה אֶלָּא בְפִילְכָהּ. דִּכְתִיב וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ. אָמַר לוֹ הוּרְקִנוֹס בְּנוֹ. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לְהָשִׁיבָהּ דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אִיבַּדְתָּ מִמֶּנִּי שְׁלֹשׁ מְאוֹת כּוֹר מַעֲשֵׂר בְּכָל־שָׁנָה. אָמַר לֵיהּ. יִשְׂרְפוּ דִבְרֵי תוֹרָה וְאַל יִמְסְרוּ לְנָשִׁים. וּכְשֶׁיָּֽצְתָה אָֽמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו. רִבִּי. לְזוֹ דָחִיתָה בְקָנֶה. לָנוּ מַה אַתָּה מֵשִׁיב. רִבִּי בְּרֶכְיָה רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְשֵׁם רִבִּי לִיעֶזֶר. כָּל־מִי שֶׁהָיָה לוֹ עֵדִים וְהַתְרָאָה הָיָה מֵת בְּבֵית דִּין. עֵדִים וְלֹא הַתְרָייָה הָיָה נִבְדָק כְּסוֹטָה. לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָייָה הָיָה מֵת בַמַּגֵּפָה. רַב וְלֵוִי בַּר סִיסִי תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. זִיבַּח קִיטֵּר נִיסַּךְ הָיָה מֵת בְּבֵית דִּין. טִיפַּח רִיקֵּד שִׂיחֵק הָיָה נִבְדָק כְּסוֹטָה. שָׂמַח בְּלִיבּוֹ הָיָה מֵת בַמַּגֵּפָה
(ירושלמי סוטה פרק ג הלכה ד)
ד2."ואל ימסרו" - הטעם לתשובתו של רבי אליעזר- בור סוד שאינו מאבד טיפה- קנאותו להעברת המסורת והפחד להעביר את המסורת דרך נשים מהחשש שלא יעבור במדוייק הלאה:
מעשיה זו נמצאת בנוסח קצת שונה בבבלי יומא סו, ב "שאלו את רבי אליעזר... שאלו את רבי אליעזר... לא מפני שהפליגן בדברים (שהתחמק מתשובה), אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה? אמר לה: אין חכמה לאשה אלא בפלך, וכן הוא אומר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו".
ושמעתי מפי חכם שאפשר שסמיכות המעשיות בבבלי אינו רק בעובדה שלא נתן תשובה לשאלה שנשאל, אלא גם מעשה זה, כקודמיה, קשור לדיוק המסורת שהייתה אצל רבי אליעזר ושלכן סירב למסור תורה לאישה מפני שאין בידה כוח הדיוק במסירת דברי תורה וח"ו יפגמו דברי תורה אם תעבור המסורת דרכם, כי אין הנשים בנויים להבין ולהשכיל בחכמת התורה
ושמעתי מפי חכם שאפשר שסמיכות המעשיות בבבלי אינו רק בעובדה שלא נתן תשובה לשאלה שנשאל, אלא גם מעשה זה, כקודמיה, קשור לדיוק המסורת שהייתה אצל רבי אליעזר ושלכן סירב למסור תורה לאישה מפני שאין בידה כוח הדיוק במסירת דברי תורה וח"ו יפגמו דברי תורה אם תעבור המסורת דרכם, כי אין הנשים בנויים להבין ולהשכיל בחכמת התורה
(נשים במאי זכיין/אליהו סולוביצ'יק, אתר דעת 2005)
ד3.לדעת רש"י רבי אליעזר הוא גם רבו הישיר של רבי מאיר ומכאן שמפתיעה דעתו על לימוד תורה לנשים ושלא כמו ברוריה אשת רבי מאיר שכן למדה תורה
הא ר''מ וכו'. תלמיד של שניהם היה כדאמרי' במס' ביצה (ד' ג:) גבי ליטרא קציעות ר''מ אומר א''ר אליעזר רואין כאילו הן פרודות וכו' ובמס' עירובין בפ''ק (דף ינ.) אמר ר''מ שמש את ר''ע הא דקתני אחותו אסורה לו ואשת אביו מותרת לו ר''מ היא משום ר''א והאי דקתני חייבי מיתות נאסרו להם ולא חייבי כריתות ר''מ היא אליבא דר''ע
(רש"י, סנהדרין נח ע"א)
ה.מחלוקת בן עזאי ורבי אליעזר האם המלמד בתו תורה- למדה תפלות:
אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְטַמֵּא הָעֲזָרָה. אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה {יד} אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים {טו}, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע {טז} שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם {כ}:
(סוטה פרק ד משנה ג)
ה1.תפלות -ערמומיות
תיפלות ס''ד אלא אימא כאילו למדה תיפלות א''ר אבהו מ''ט דר''א דכתיב {משלי ח-יב} אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית (סוטה, כא ,ע"ב)
רוצה אשה בקב ותיפלות. חפיצה ליזון במזונות מועטין ויהא תיפלותה מצוי לה בתשמיש מט' קבין ופרישות לפרוש מן התיפלות לפיכך אין טוב שתלמוד תורה:(רש"י,שם)
ה2.תפלות- זלזול בתורה :
תפלות - .... וי"א דר"ל כתפל בלי מלח, דעל ידי שאין לה לב להבין טעמי התורה, יהיו לצחוק בעיניה:
(תפארת ישראל /יכין/ על מסכת סוטה פרק ג משנה ד )
ה3.תפלות- גאווה ויוהרה בהבנת התורה
מלמדה תפלות ר"ל דברים תפלים שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט ואין שכלה מספיק להבנה הראויה והיא סבורה שהשיגה ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל ובתלמוד המערב אמרו דרך גוזמא ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים:(מאירי, סוטה כ, ע"א)
ו.מה נפסק להלכה :
ו1.היו מהראשונים שפסקו כבן עזאי- בזמן שנוהגת סוטה ובלשון רשות בימנו:
אף על פי שאין האשה מצווה על תלמוד תורה כמו שנ' ולמדתם אותם את בניכם, ולא את בנותיכם, אם רצה ללמדה הרשות בידו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. ובזמן שהיו משקין את הסוטות חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה ותנצל תדע שהזכות תלת לה
(פסקי ריא"ז מסכת סוטה פרק א - המקנא , רבי ישעיה בן אליה די טראני ,נפטר ב-1280 לערך))
ו1.פסק הרמב"ם: לימוד תורה שבע"פ- תפלות, תורה שבכתב- אינה תפלות
אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:
(ספר המדע, הלכות למוד תורה ,א,יג)
בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה- שיש בה יותר מקום לחוסר הבנה ושיבוש (פירוש הרב שטיינזלץ,שם)
למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות
במתן תורה נאמר: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" מו"ר אבא זצ"ל היה אומר כי לפי הגמרא ההלכה הזו נועדה לאפשר לנשים להיות טהורות במתן תורה. במיוחד התוספת שהוסיף משה "אמר רבי יצחק שלא יהא הללו הולכין לקבל תורה והללו הולכין לטבילה" (שבת פו ע"ב).
אמרו חז"ל שהנשים היו ראשונות לקבל תורה. שנאמר: "וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט). "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים. "ותגד לבני ישראל" – אלו האנשים (מכילתא ב). ובמדרש (רבה שמות כח ב): "למה לנשים תחלה? שהן מזדרזות במצות. דבר אחר כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. אמר רב תחליפא דקיסרין: אמר הקב"ה כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב וכו'".
ביציאת מצרים הנשים היו הראשונות שזיהו את הגאולה. הן היו הראשונות שהתנקו מעבודה זרה ולא השתתפו בחטא העגל. הן היו הראשונות שהתנתקו מהגעגועים למצרים ולא חטאו בחטא המרגלים. הן היו הראשונות שהבינו את מעלתה של ארץ ישראל ורצו נחלה. והן היו הראשונות במתן תורה, ועל זה אומר המדרש: "למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות"
(לימוד תורה לנשים/הרב שמואל אליהו שבט תשע"ב , אתר ישיבה)
ו3.החשש לערמויות שתנוצל לרעה הוא רק בתורה שבע"פ:
והרמב"ם פ"א הי"ג מת"ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע"פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע"פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו' וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע"פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא"כ בתורה שבכתב:
(תורה תמימה/ביאורים/ על דברים פרק יא פסוק יט )
ח.החשש בעיקר ללמד לבתו הקטנה ואם למדה מעצמה כשהיא גדולה- יש לחזק אותה :
ו4.שינון שייך גם לנשים, לימוד בהעמקה - יותר לגברים:
"לימוד כולל יותר משינון... מצות לימוד תורה לבנים בלבד ולא לבנות נלמדת מ'ולמדתם אותם את בניכם' ולא מ'ושיננתם לבניך'. למעשה נשים אינן חייבות להיות בקיאות במדרשי הלכה, כי בזה יעסקו בעיקר האנשים. אולם הבנת המקרא ואותה ידיעה הדרושה ליראת ה' המביאה לשמירת מצוות קפדנית ולקיומן השלם, היא שייכת לעיצוב הרוח והלב של בנותינו בדיוק כמו של הבנים".
(סידור הרש"ר הירש,שם)
ו5.משמעות הביטוי הנשים לשמוע- לא להעמיק:
בלימוד פירוש דברי תורה דרך התחכמות והבנה אסרו לכתחלה וזה מובן בלשון התלמוד אנשים ללמוד והנשים לשמוע דהיינו שהנשים לא ישימו לב רק בפשוטי הדברים לשמוע אותן אבל לא בחלק הלימוד כמו שזכרנו כן נראה לי:
(טורי זהב על יו"ד סימן רמו )
ז.אישה חייבת ללמוד הלכות:
ז1.אינה מחוייבת ללמד בנה אבל כן מחוייבת ללמוד דינים השייכים אליה:
אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה. ואע"פ שיש לה שכר, צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות (פי' דבר עבירה). בד"א בתורה שבע"פ; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור): הגה - ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור בשם סמ"ג). ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה, חולקת שכר בהדייהו: (הגהות מיימוני פ"א דת"ת וסמ"ג):
(שו"ע יו"ד סימן רמו )
ז2. הראייה לדבר- מימי חזקיה המלך:
חייב אדם ללמוד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות, ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאלו מלמדה תיפלות זהו עומק תלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן, אבל הלכות מצוות ילמד לה, שאם לא תדע הלכות שבת - איך תשמור שבת?! וכן כל מצוות כדי לעשות להיזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' (דברים ל"א, יב)" (ספר חסידים/ר' יהודה החסיד, סימן שי"ג, גרמניה, המאה ה- 12 )
ז3.אישה יותר מעשית מגבר לכן לומדת את הצד המעשי ופחות את הצד העיוני:
הבחנה דומה מצינו גם בנוגע למצוות "הקהל", שהוזכרה לעיל, אשר לגביה נאמר כאמור "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". פסוק זה נדרש על ידי התנא ר' אליעזר בן עזריה, כי האנשים באו כדי ללמוד והנשים כדי לשמוע. לימוד הוא העיון הטהור והמופשט, לעומת זאת שמיעה היא ביטוי להפנמה וליישום, בבחינת "נעשה ונשמע". נשים נכללו אפוא בחיוב ללמוד תורה ככל שהדברים נוגעים לשמיעה וללימוד המדגיש את התחום המעשי, וזאת על שום היתרון הבולט שיש להן בתחום זה.
(פמינזם ויהדות /ד"ר אבי וינרוט ע"מ 62-63)
אם חשקה נפשך בתורה הטהורה... אל תנחי ואל יעצרך גשם... וקושית מאמר רבותינו ז"ל כל המלמד בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, אינה צריכה לפנים... כי אפשר לחלק שחכמים ז"ל לא דברו אלא כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות, כלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם הנשים אשר נדבה לבן אותנה לקרבה אל המלאכה, המלוכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלן בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה ועל חכמי דורן להדרן לאדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן לחגור מתניהן לאזור חלציהן... (מעין גנים לרבי שמואל בן אלחנן יעקב ארקיוולטי, (1515-1611)
ט.ללמוד מעצמה- מותר, ללמד אסור- כי אין יודעים מה שבלבה ומה מטרתה בלימוד:
מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת וכו'. אבל אם למדה לעצמה אנו רואין שיצאה מהרוב ולכך כתב לעיל שיש לה שכר ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי כי הוא אינו יודע מה שבלבה וק"ל:
(פרישה לרבי יהושע פלק(וולק) 1555-1614 על יו"ד סימן רמו )
י.אשתו של בעל הפרישה היתה לומדת תרוה עם רש"י ומחדשת חידושים מתוקים:
אחר התפילה לא שם נפשה לשום דבר בטלה רק מחיל אל חיל, עוסקת בתורה פרשה של ימי השבוע עם פירוש רש"י ושאר מפרשים, כידוע לכל תלמידי אבי מורי ורבי ז"ל מאוכלי שולחנו, שתמיד אשר היו פוטרין השלחן בדברי תורה, היתה אוזרת כגבר חלציה במשא ומתן בדברי תורה, ולפעמים אשר המציאה מדעתה איזה פשט מתוק מדבש נופת תטופנה שפתותיה. ובפרט בדיני נשים ובהלכות נידה היתה בקיאה כמעט כאחד מבעלי הוראה.
(הקדמה לספר הפרישה לרבי יהושע פלק(וולק))
וברוריא שהכירו בה שהיתה כוונתה ללמוד בכל ליבה וגודל שעלה, לכך לימדוה (טוב עין לחיד"א, סימן ד)
ואם הלכה כרבי אליעזר, איך רבי חנניא בן תרדיון אביה ותלת מאה רבוואתא מלמדיה עברו יחדיו והיו מלמדין אותה תורה שבעל פה?ובברוריא שהכירו בה שהיתה כונתה ללמוד בכל לבה וגדל שכלה – לכך למדוה
(ע"פ החיד"א על הגמרא פסחים סב ע"ב)
יא2.ברוריה אשת רבי מאיר היתה שונה 300 שמועות ביום!
רבי שמלאי בא לפני רבי יוחנן וביקש ממנו ללמוד ספר יוחסין בשלושה חודשים. ענה לו רבי יוחנן: אם ברוריה אשת רבי מאיר, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אשר היתה שונה שלוש מאות שמועות ביום בשם שלוש מאות גדולים, בכל זאת לא הספיקו לה שלוש שנים (ללימוד ספר יוחסין) - אתה מציע ללומדו בשלושה חודשים?
(פסחים סב, ע"ב, תרגום לעברית )
יא3.הרמב"ם פסק הלכה כמותה ובתו של המרי"ל לימדה תורה מאחורי המחיצה:
ברוריה אשת רבי מאיר היתה חכמה גדולה בתורה, פעם אחת נחלקה באיזה דין עם אחד מהתנאים הגדולים רבי יוסי הגלילי, ופסק הרמב"ם כמותה! בתורה אין משוא פנים, היתה לה חכמה כמו אחד התנאים.
פעמים רבות היא שכנעה את רבי מאיר והודה לה, כמו שהגמ' בברכות מספרת, שהיו להם שכנים בריונים מצערים את רבי מאיר בויכוחים ובפסוקים, עד שנקעה נפשו מהם ורצה ח"ו להתפלל שימותו. אמר לאשתו, הרשעים האלה מצערים אותי, ברצוני להתפלל שימותו, ואם רבי מאיר מתפלל אין זה כמו התפילה שלנו...
אמרה לו, למה לך להתפלל שימותו? אם משום שנאמר 'יתמו חטאים מן הארץ', הלא לא כתוב יתמו "חוטאים", יתמו "חטאים"! תתפלל שישובו בתשובה וממילא העוונות ילכו. שמע רבי מאיר בקולה, התפלל שיחזרו בתשובה וחזרו בתשובה. ניצחה אותו בדיוק מהפסוק. בפרט אז היה להם שכל בהיר וגאוני, וזהו לא פלא שידעה יותר ממנו.
בתו של מהרי"ל, רבם של בני אשכנז שכמעט על פיו ישק כל דבר ממנהגיהם, היתה חכמה גדולה. וכשאביה לא היה חש בטוב היו עושים מחיצה בינה לבין התלמידים כדי שלא יסתכלו בה והיא היתה עומדת אחריה מקשה מתרצת ואומרת את הפלפולים של אביה... יש כאלה ב"ה שיש להן אהבה לתורה ויש להן כשרונות וראויות ללמוד תורה, ורק כשמלמדה דרך כפיה זהו מגונה.
ולכן אם היא אשה חכמה שיודעת לקרוא ולהבין, תבוא עליה ברכה, ובפרט אם יודעת להרצות את הדברים ולחיותם, ובפרט אם היא מורה בבית הספר שעליה לדעת ללמוד רש"י ומפרשים [על התורה] כדי שתוכל להעביר לבנות כהוגן.
( מתוך הספר "מעדני המלך" לרב עובדיה יוסף, מתוך אתר הידברות)
ברוריה אשת רבי מאיר היתה חכמה גדולה בתורה, פעם אחת נחלקה באיזה דין עם אחד מהתנאים הגדולים רבי יוסי הגלילי, ופסק הרמב"ם כמותה! בתורה אין משוא פנים, היתה לה חכמה כמו אחד התנאים.
פעמים רבות היא שכנעה את רבי מאיר והודה לה, כמו שהגמ' בברכות מספרת, שהיו להם שכנים בריונים מצערים את רבי מאיר בויכוחים ובפסוקים, עד שנקעה נפשו מהם ורצה ח"ו להתפלל שימותו. אמר לאשתו, הרשעים האלה מצערים אותי, ברצוני להתפלל שימותו, ואם רבי מאיר מתפלל אין זה כמו התפילה שלנו...
אמרה לו, למה לך להתפלל שימותו? אם משום שנאמר 'יתמו חטאים מן הארץ', הלא לא כתוב יתמו "חוטאים", יתמו "חטאים"! תתפלל שישובו בתשובה וממילא העוונות ילכו. שמע רבי מאיר בקולה, התפלל שיחזרו בתשובה וחזרו בתשובה. ניצחה אותו בדיוק מהפסוק. בפרט אז היה להם שכל בהיר וגאוני, וזהו לא פלא שידעה יותר ממנו.
בתו של מהרי"ל, רבם של בני אשכנז שכמעט על פיו ישק כל דבר ממנהגיהם, היתה חכמה גדולה. וכשאביה לא היה חש בטוב היו עושים מחיצה בינה לבין התלמידים כדי שלא יסתכלו בה והיא היתה עומדת אחריה מקשה מתרצת ואומרת את הפלפולים של אביה... יש כאלה ב"ה שיש להן אהבה לתורה ויש להן כשרונות וראויות ללמוד תורה, ורק כשמלמדה דרך כפיה זהו מגונה.
ולכן אם היא אשה חכמה שיודעת לקרוא ולהבין, תבוא עליה ברכה, ובפרט אם יודעת להרצות את הדברים ולחיותם, ובפרט אם היא מורה בבית הספר שעליה לדעת ללמוד רש"י ומפרשים [על התורה] כדי שתוכל להעביר לבנות כהוגן.
( מתוך הספר "מעדני המלך" לרב עובדיה יוסף, מתוך אתר הידברות)
יא4- סופה של ברוריה?
ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא. שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ:) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא:
(ע"ז יז ע"ב, רש"י- ד"ה ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא)
יא5.הרב יעקב עדס מעיד שהרב אליישיב אמר לו שזה נוסח טעות שכתב תלמיד רש"י והשתרבב לשם
הייתי אצל מרן הגרי"ש בביתו ונתגלגל הדברים שהזכיר הרב לשבח את ברוריה אשתו
של רבי מאיר שלמדה הרבה מאוד תורה (כמפורש ב....). ואמרתי בזה לרב שהרי סופה
של ברוריה היה במעשה לא טוב המבואר ברש"י בע"ז יח, ב, וכמדומה שהרב הגיב על
זה שהמעשה הזה לא היה ולא נברא, ואמר הרב את זה בנחרצות טובא (רבה)... וכנראה
דסבירא ליה להגריש"א שתלמיד טועה הכניס דברים אלו בנוסח של רש"י ולא כתב רש"י
זה מימיו... כנראה היה לגריש"א סימוכין לכך מאיזה בקי בכתבי יד, או איזה שמועה בעל
פה ממישהו מגדולי ישראל מדורות קודמים וצ"ב.,.
(דברי יעקב בתשובות הגרי"ש, ירושלים תשס"ג, ע"מ 264-265)
יא6.איך לימדו תורה לברוריה?
יא7.אישה חכמה יכולה להיות מורת הרואה:
אף דאשה פסולה לדון, מכל מקום אשה חכמה יכולה להורות הוראה. וכן מתבאר מהתוספות (יבמות מה: ד"ה מי. גיטין פח: ד"ה ולא. ועוד) לחד שינוייא, דדבורה היתה מלמדת להם דינים. וכן תראה בספר החינוך דבסימן פ"ג, הסכים דאשה פסולה לדון, ובסימן קנ"ב בענין שתוי כתב וז"ל, ומניעת ההורייה וכו', וכן באשה חכמה הראויה להורות וכו'. ע"ש
(החיד"א, ברכי יוסף חושן משפט סימן ז ס"ק יב)
יא8.חולדה הנביאה ישבה בבית המדרש:
וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן תִּקְוָה בֶּן חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ:
(מלכים ב ד כג)
במשנה. בבית אולפנא. שער יש בעזרה ששמו שער חולדה במסכת מדות (לד א). ויש שפותרים 'במשנה', חוץ לחומה, בין שתי החומות, שהיא משנה לעיר, [ במשנה, היתה לומדה התורה שבעל פה לזקנים שבדור, והיא היא המשנה, הג''ה דר''ע ], [ במשנה, מאלה הדברים עד לעיני כל ישראל, וכן כל הדברים הנכפלים בתורה דרשה ברבים, וגלתה העונשים והגלויות הנכפלים לעוברים על סודו ורמזי התורה. סוד מישרים ] : (רש"י,שם)
יב.סדרת טעמים לכך שנשים מברכות ברכת התורה בכל בוקר:
שוב תמהת על הנשים שמברכות ברכת התורה וחלקת דלא דמי לשופר ולולב משום דכתב הרמב"ם כאילו מלמדה תפלות, הא לאו פירכא היא ותשו' בצידך.
יב1.מברכות על לימוד תורה שבכתב:
דווקא תורה שבעל פה ולא שבכתב,
יב2.מברכות על לימוד של עצמן:
ודווקא המלמד לבתו אבל היא שלמדה בעצמה יש לה שכר כאינה מצוה ועושה שהיא מכוונת לטוב'.
יב3. מברכות של לימוד מצוות השייכות להן:
ועוד הרי בהקדמת סמ"ק כתב שיש להן ללמוד מצות הנוהגות בהן ויש לה שכר טובה, ראיי' מגוי העוסק בתורה כו'יג
יב4.מאחר ומחוייבות בקרבן כמו האיש אז חייבים בקטעי התפילות שכנגדן:
ועוד נר' דעדיף משאר מצות שפטורות מהן, דרבנן תקנו פרש' וידבר משו' נגד התמיד כדאמר מר כל העוסק בפרשת עולה כו'טו ואטו נשים מי לא מחייבי בתמיד וקרבנות כמו אנשים, הא חייבות בתפילות וכנגד תמידין תקנו וא"כ מחייבי נמי לסדר ענייני קרבנות, קראי, ושמא נמי מתני' דאזהו מקומן. ותפלות אין שייך דאינן מבינות, ומ"מ הוי כאילו הקריבו קרבן משום עקימת שפתים, דליגרוסיז איניש אף על גב דלא ידע [מאי קאמר] ופשיטא דאיש חייב לברך אף על גב דאין מבין קריאתו וגרסתו
יב5. מברכות על מנת לקרוא ק"ש ופסוקי דזמרא:
ועוד הרי מכניסות את עצמן לק"ש ולפסוקיכ דזימרהכא נמי מחייב' בהו וכמ' שבחות באיכ' בהניכב קראי.
(שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מה)
יג. מחלוקת אם האישה צריכה להגיד ברית ותורה בברכת המזון:
אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפי' אם לא חיסר אלא אחד מהם, מחזירין אותו: הגה - ונשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו (כל בו):
(שו"ע או"ח סימן קפז )
עשתה היסטוריה: הרבנית שהנגישה את "הדף היומי" לנשים
בפעם הראשונה בהיסטוריה תוביל הרבנית מישל כהן-פרבר כנס שבו יחגגו מאות נשים את סיום לימוד הש"ס, במסגרת מיזם "הדף היומי" המזוהה לאורך דורות עם הגברים. מי שנמנתה על חלוצות האברכיות בישראל והנגישה את ההדף היומי בפודקאסט קבוע ברשת, מסבירה מדוע לימוד הגמרא חיוני גם לנשים - ולמה חובה להתחיל אותו בגיל ילדות
"בפמיניזם החרדי אנחנו לא מנסות לפעול למהפכה, אלא לאבולוציה"
מלכי רוטנר מגדירה את עצמה פמיניסטית חרדית. היא מקדמת לימוד גמרא לנשים ומתנגדת להדרה בציבור, אך "לא תתאבד" על האיסור לנשים לנהוג ובהלכה ודאי שלא תיגע. מה היה חדשני מבחינתה בסדרה התיעודית על חסידות בעלז "מלכויות של מטה" בהשתתפותה, ובאילו קשיים נתקלה בלימודיה באוניברסיטה?
השינוי השלישי, שגדולי ישראל דווקא בדורות האחרונים השתמשו לגביו בפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", הוא הקמת מוסדות חינוך לבנות ולימוד בנות ונשים תורה (וכמו שנסביר תיכף, לא רק את ההלכות שהן צריכות לדעת אלא בכלל, "הותרה הרצועה" ללמד לבנות את כל התורה כולה). למי נזקוף את השינוי השלישי? היו הרבה גדולי ישראל שלחמו על הענין, ואחד מהם הוא החפץ חיים[ו].
גם קודם בנות למדו תורה בתוך הבית עם האמא, והיו לפעמים גדולות בתורה יותר מהגברים – ידעו לפסוק הלכה יותר מהרבנים. דוגמאות לכך כתובות כבר בספר הזכרונות – הענין קשור למסורת החסידות. אך כל הלימוד היה עדיין בתוך הבית. אבל הפיכת הענין לנחלת רבים, שחובת קדש לעבור על איסור חמור לפי מה שכתוב גם בשו"ע, היא הפעם השלישית שבאו גדולי ישראל ופה אחד (אפשר לומר) אמרו "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".
החפץ חיים אמר ש"עת לעשות להוי' הפרו תורתך", צריך להקים מוסדות חינוך לבנות, בגלל רוח הזמן – הבת חשופה לכל מיני רוחות זרות, ולכן מוטב שהיא תשב ותלמד תורה. הרבי אומר בעצם אותו דבר, אבל הרבה יותר געשמאק – שמוטב ערמומית של תורה מהערמומית של הרוחות הזרות שנושבות בעולם החיצוני. הוא כותב "ערמומית דקדושת התורה", כלומר שהערמומית דקדושת התורה כבר הפכה להיות דבר טוב – "קלקלתנו [הרוחות הזרות] היא תקנתנו [שעצם הערמומית הפך לערמומית חיובית]" – ומה עוד שהשתנתה המציאות וכבר רוב הנשים דעתן מכוונת. הרבי כותב שזו טעימה של משיח, כמו שמצוה לטעום את מאכלי שבת בערב שבת. הטעימה של משיח היא שרוב הנשים דעתן מכוונת להעמיק בתורה, וממילא ודאי מצוה שכולן תקבלנה חינוך תורני, ואפילו לא רק בהלכות שהן צריכות – שהן חייבות בהן – אלא בכל התורה כולה.
("הפרו תורתך" – מהפכות בלימוד התורה/ הרב יצחק גינזבורג , חסיד חב"ד ,שליט"א)
...דוקא היא (התנועה הפמיניסטית) יצרה אצל הנשים רגשי־נחיתות עמוקים ביותר!: היא ביטלה לחלוטין את חשיבותה של האשה כאשה ואת ערכם של תפקידיה המיוחדים והציבה כמודל לחיקוי את הגבר ואת תפקידיו..
כט6.לימוד קבלת האריז"ל, גמרא ו"עין יעקב" לנשים:
היו נשים ששאלו את הרבי האם מותר להן ללמוד קבלה – לא רק חסידות, אלא כתבי האריז"ל. יותר נכון, הבעל כתב בקורת על אשתו שהיא רוצה ללמוד קבלה – סיפור שעבר דרכנו, שהבעל היה בקפידא גדולה על אשתו שרוצה ללמוד קבלה – הוא כתב לרבי: 'מה זה? אשתי רוצה ללמוד קבלה (כתבי האריז"ל)?!'. הרבי ענה שאם היא רוצה באמת – זה מאה אחוז בסדר. בכך הרבי לא שינה כלל את הדין – זהו הדין של הרמב"ם, שלאשה שלומדת תורה (בלי שום תנאי) יש שכר. במה שהיא רוצה, בהתעוררות פנימית שלה, היא יכולה ללמוד הכל – בלי שום מגבלה. אבל מצד הדין אסור לי ללמד אותה, אפילו סתם משהו, כי איני יכול לדעת אם היא מהרוב או מהמיעוט.
כעת המציאות השתנתה – דעתן של רוב הנשים מכוונת. עדיין, לגבי לימוד גמרא לבנות (וכן לגבי לימוד ספרי הקבלה, שלפני החסידות), הרבי כותב שטוב שבנות תלמדנה סוגיות בגמרא שנוגעות להלכה למעשה – ששייכות להן. אבל לא בא לשלול שהיא יכולה היום ללמוד כל דבר וגם לברך ברכת התורה על כל מה שהיא לומדת.
("הפרו תורתך" – מהפכות בלימוד התורה/ הרב יצחק גינזבורג שליט"א)
שענין זה(התעוררות לימוד התורה לנשים) הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים... ויש לומר, שהטעם שזכינו להוספה בלימוד התורה דנשים בדורות ההכנה לזמן הגאולה, ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה כו'" האחרונים דוקא, אע"פ ש"אכשור דרא" - כיון שבסוף זמן הגלות מודגשת יותר...
(רבי מנחם שניאורסון, ליקוטי שיחות, כרך ח, עמ' 288)
חיים אנו בתקופה שללא עזרתה הפעילה של האשה בהפצת והחדרת התורה והמצוות בחיי היום־יום, אין עמנו יכול להתקדם אל המנוחה ואל הנחלה שהבטיח לנו הקדוש ברוך הוא. בכל שטחי החיים היהודיים, ובמיוחד בשטח שהטילה עליהן ההשגחה העליונה. החינוך על טהרת הקודש, חייבות נשי ובנות ישראל למלא את המשימה ...
יב.צאינה וראנה- מהספרים הפופולאריים ביותר באשכנז ללימוד תורה לנשים:
צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590. מקור השם בפסוק ”צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ“ (שיר השירים ג יא). הספר נדפס ביותר ממאתיים מהדורות שונות מאז שיצא לאור לראשונה...
רבים מפוסקי ההלכה התייחסו ל"צאינה וראינה" כאל ספר תיווך טוב ללימוד פרשיות השבוע; הטורי זהב,[4] ובעקבותיו המשנה ברורה[5], כותבים כי מי שאינו מבין את פירוש רש"י יכול לקרוא את "צאינה וראינה" כ'תרגום', כחלק מהמצווה לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום. נתון זה מלמד כי הספר היה מקובל בעולם היהודי לדורותיו, ואף נכנס לספרי הלכה במובן חיובי.
הספר תורגם לעברית בסוף המאה ה-20.
(אליבא דויקיפדיה)
יב.רוחות ההשכלה והריחוק מבית ההורים מחייבים ללמדה דברי מוסר:
ונראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזקה מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך' (דברים לב, ז), בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים, אבל כעת בעוונותינו הרבים שקבלת האבות נתרופף מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון הגוים, בודאי מצוה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכד', כדי שיתאמת אצלן ענין אמונתינו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרכי ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו.
(ליקוטי הלכות לחפץ חיים, סוטה פרק שלישי, ירושלים תשל"א, עמ' 20, הערה 3)
יג.החידוש בהקמת מוסדות בית יעקב לא אהיה התוכן שהיה מותר ממילא אלא המיסוד של לימוד תורה לנשים:
בתמיכתם של כמה מגדולי ישראל נוסדו מוסדות חינוך תורניים המיוחדים לבנות, דוגמת 'בית יעקבי
מייסודה של שרה שנירה בהם הבנות למדו תורה ויראה. עיקר החידוש שבהקמת מוסדות אלו היה החידוש הממסדץ היינו הקמת מוסדות חינוך תורניים רשמיים לבנות, שכן תכני הלימוד העיקריים שנלמדו בהם - פשטי המקראות בתורה שבכתב והלכה למעשה במצוות מעשיות - מותרים ללימוד מעיקר הדץ, כאמור לעיל
(ראה שו"ת מאזנים למשפט א,מב).
(שולחן מלכים-משנה תורה לרמב"ם- ספר המדע עם ביאור הרב שטיינזלץ , הרחבות ע"מ 336)
יד.לימוד תורה שבע"פ- רק פרקי אבות:
לימוד משניות לבנות בע"ה מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר אליהו שווי שליט"א הר"מ בפילאדעלפיא שלו'.
הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב"ם פ"א מהלכות ת"ת הי"ג פסק כר"א בסוטה דף כ' ע"א שאין ללמד לבנות תורה אך הוא מחלק שכאילו מלמדה תפלות הוא בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב אינו כמלמד תפלות אך שלכתחלה גם זה אין ללמד, עכ"פ משניות שהוא תורה שבע"פ צוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה ורק פרקי אבות משום שהוא עניני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות ומתוך הפשיטות אקצר וגומר בברכה לכתר"ה שירביץ תורה ויראת שמים לעולם. ידידו, משה פיינשטיין.
(שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן פז)
טו.חיוב גמור לללמד את הבנות תורה ויראת שמים:
לא כימים הראשונים הימים האחרונים: בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל על פי השלחן ערוך ואפשר היה ללמוד את כל התורה מן הנסיון, וממילא לא היה צורך ללמד את בנות ישראל תורה מן הספר, אבל עתה בעוונותינו הרבים יש בתים אשר אין זכר בהם להרבה מצוות ולחוקי התורה, ובת ישראל שבאה מן הבתים האלה ללמוד בבית ספר דתי הרי היא כמעט כנכרית שבאה להתגייר, שמן ההכרח ללמדה תורה כדי שתדע
את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה...
לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה, ומצווה רבה לייסד בתי ספר לבנות ולהשריש אמונה טהורה בלבן וידיעת התורה והמצווה. בלימוד תורה שבעל פה צריך להתיישב, ועל תורה שבכתב אין שום פקפוק, ובפרט בדור תהפוכות זה.
(שו"ת מאזניים למשפט/הרב זלמן סורוצקין 1880-1966 בעל ה"אזניים לתורה" - היה ראש מועצת גדולי התורה , חלק א, סימן מב)
טז- הטעם לפטור נשי ממצוות לימוד תורה- בגלל התפקידים הנוספים ועול הבית
צריך לדעת כי אין זה בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים דלענין הקדושה שוות לאנשים לענין שייכות החיוב במצות שרק מצד הקדושה דאיכא בישראל הוא ציוי המצות וגם לנשים נאמרו כל הקראי דקדושה בין תחלת תנאי קבלת התורה והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי גוי קדוש שנאמר לבית יעקב אלו הנשים ותגיד לבני ישראל אלו האנשים, ובין ואנשי קדש תהיון לי שבמשפטים והייתם קדשים דשמיני וקדשים תהיו והייתם קדשים שבפ' קדשים וכי עם קדוש אתה לה' שבפ' ראה ובכל מקום שנמצא ענין קדושה דישראל נאמר גם לנשים, ולכן גם הנשים מברכות בלשון אשר קדשנו במצותיו כמו האנשים אף על המצות שלא חייבתן תורה, ורק שהוא קולא מאיזה טעמי השי"ת שרצה להקל לנשים כדלעיל ולא מצד גריעותא ח"ו, ובהחיובים בין איש לאשתו איתא חיוב הכבוד על האיש לאשתו ועל האשה לבעלה בלא שום חלוק, והרבה מהנשים שהיו נביאות ויש להן כל דיני נביא שבאנשים, ובהרבה דברים נשתבחו בין בקראי בין בדברי חז"ל עוד יותר מלאנשים, וליכא שום זלזול בכבודן ובכל דבר בזה שנפטרו מלמוד התורה וממצות שהזמ"ג וליכא כלל שום סבה להתרעם כלל, וזה יש לכתר"ה להסביר בכל פעם ופעם ולהיות תקיף וחזק בדעתו שהוא כדיני התורה למחות באלו הנשי שאחר כל זה יעמדו בדעתן האולת והעקושה שלא לשנות שום דבר ממנהגי ישראל הקדושים.
(שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מט)
טז. בדורנו מותר ללמד תורה שבע"פ לנשים שהיא סם חיים:
האם מותר ללמד בנות תורה
----------
שאלה:
"האם בזמנינו מותר ללמד בנות דתיות (שכבר סיימו בי"ס תיכון) תורה שבעל - פה".
וכמפרש דבריך הוספת לפרש מלת "בזמנינו":
לעת כזאת כאשר העולם מלא תפלות, (תי"ו חרוקה) ונחוץ להעמיק בלמוד התורה גם לבנות במיוחד לאלה שלומדות למודים אחרים ברמה גבוהה, ולא תהא תורה שלמה שלנו וכו'.
"ואולי כסניף, אפשר לצרף את הגירסא בטור המהפך את הגירסא בהרמב"ם. ועוד: משום עת לעשות וכו'" עד כאן לשון השאלה.
תשובה:
טז1.אין לשון של איסור גם בדברי רב אליעזר שחולק על בן עזאי:
מקור ההלכה הוא במס' סוטה (סוטה כ') מחלוקת התנאים. בן - עזאי אומר חייב אדם ללמד את בתו תורה וכו' ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפילות.
וכבר בתחלת דברינו נציין, שלעומת "חיוב" אדם ללמד בתו תורה, שבדברי בן - עזאי, לא באה מלת "איסור" או כל לשון שלילית אחרת בדברי ר' אליעזר, אלא כל המלמד... כאילו וכו', שעדיין אינו לשון איסור, אלא מורת רוח.
אלא שהרמב"ם לא כתב כן, וראה בדברי ר' אליעזר צווי שלא ללמד הבת תורה, וכך לשונו: "צוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן" (הל' תלמוד תורה פ"א ה"יג).
וסיים שם הרמב"ם: במה דברים אמורים בתורה שבעל - פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפילות.
רצונך להשתמש בנוסחת הטור בדברי הרמב"ם שהיא הפוכה מזו שלפנינו, אינה נראית, משום שקרוב לודאי שיש בדברי הטור טעות - סופר, וכמו שכן כתב מרן הב"י (על דברי הטור בסי' רמ"ו) וציין הנוסחא שבדברי הרמב"ם כפי שהיא בפנינו וסיים: "וכן מוכיחים הדברים", ולא הוצרך אף לפרש מדוע, כדבר המובן מאליו, כי איך אפשר ללמד תורה שבעל - פה ללא תורה שבכתב שהיא יסוד הכל, ועוד כיצד אפשר שלא ללמד כל יסודות אמונת ה' ותורתו, כפי שבאו בתורה שבכתב.
ועוד הוכחה פשוטה שגירסת הטור היא טעות - סופר, כאשר נברר מקור דבריו, מהיכן הוציא הרמב"ם חילוק זה בין תורה שבכתב לתורה שבעל - פה שלא לזכר בדברי מחלוקתם של התנאים במס' סוטה הנ"ל.
טז2.ראיה לדברי הרשמם בדבר ליוד תורה שבכתב ממסכת נדרים:
והנה גם בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ו) נפסקה הלכה זאת, ושם ציין הגר"א (באות כ"ה) מקור לדברי הרמב"ם מהמבואר במס' נדרים (נדרים ל"ה ע"ב) לגבי המודר הנאה מחבירו, בדברי המשנה: ומלמדו מדרש הלכות ואגדות, (שהם תורה שבע"פ) אבל לא ילמדנו מקרא, אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ע"כ.
הרי מבואר שצד ההיתר בלמוד הבנות, הוא מקרא, וזה מקור דברי הרמב"ם, ומכאן שזו הגירסא הנכונה.
ולכאורה נראה בבירור שאסור ללמד בנות תורה שבעל - פה.
טז3.יש נשים בגבולי התנאים:
אבל, כבר הוכיחה המציאות שרבות בנות עשו חיל ולמדו תורה והפליגו, וכבר העתיק מרן החיד"א (ב"שם הגדולים" מערכת ר' ד"ה תבנית) בשם רבינו שמשון, שאשה נזכרה בברייתא חולקת עם התנאים (בתוספתא דכלים פרק א' דבבא - מציעא) וציין כחידוש למצוא אשה בגבול התנאים, והוסיף שם מרן החיד"א שאותה אשה היתה ברוריא אשת רבי מאיר (וציין לעיין במס' פסחים ס"ב ועירובין נ"ג) ועוד האריך שם וציין שהרשב"ץ גדול המורים הביא תירוץ בשם רבנית אחת, ובנו של הסמ"ע מביא שני דינים שחידשה אמו הרבנית, וציין עוד ספרים שרבניות שאלו שאלות וכו' עיין שם באורך.
אמנם, הרוצה לדחות כל זה יכול לדחות בקלות, שכל האיסור אינו אלא על האב שלא ילמד בתו תורה. אבל לא מצאנו מעולם איסור על האשה שלא תלמד בעצמה, ויתכן שכל הנ"ל למדו בעצמם תורה.
אלא שהיא עצמה קשה ביותר, מדוע נאסר לימוד תורה על האב שלא ילמד את בתו, ולא נאמר איסור מפורש על הנשים שלא תלמדנה, והלא החשש שיוציאו דברי תורה לדברי הבאי קיים בין כך ובין כך.
טז4.האיסור הוא על רוב נשים שאין דעתן מכוונת להתלמד ולכן מי שאינה בגדר זה- מותר ללמדה:
ומכאן נראה לי להמציא חידוש בהלכה זאת, וממנה פתח היתר ללמד הבנות תורה.
ובתחלה נקדים שבסיס טעם האיסור כפי שבא בדברי הרמב"ם, דיו להוכיח שאין האיסור מוחלט, שכן כתב, "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו" ומלת "שרוב" אומרת דרשני, משום שיש איפוא מיעוט שראויות ללמוד תורה, ואין חשש שיוציאו דברי תורה לדברי הבאי, ומכאן שכאשר ידוע לנו בודאות שאשה זאת רצונה ללמוד תורה בכנות, ודעתה שלימה ויציבה, הרי נתברר שאין היא שייכת לרוב שאסור ללמדו תורה.
ועתה יובן, שהאיסור חל על האב ללמד בתו תורה, והיינו מן הסתם, בנותיו הקטנות, שאין איש יודע את כונתן ויציבות דעתה ואין כל בטחון שכאשר תגדלנה לא יצמח קלקול מלימוד זה. אבל כאשר גדלה הבת, ובגרה בשכלה ומגלה רצון כנה ללמוד תורה ממש, הרי הוכיחה שאין היא שייכת לאותן "רוב" נשים שאין דעתן מכוונת להתלמד.
טז5.בימנו הלימוד מעיד על בגרות שכלית והוא טוב וראוי:
אוסיף גם את הנימוק שהזכרת בדברי שאלתך "בזמנינו" ו"במיוחד לאלה שלומדות לימודים אחרים ברמה גבוהה". כי נראה שבזמנים הראשונים כאשר היתה האשה עקרת - בית גרידא, והבנות לא למדו כל עיקר, היה קיים חשש שלימוד התורה, שכולה חכמה, ועליה נאמר "אני חכמה שכנתי ערמה" (ראה בגמרא סוטא ל"ב) תגרום אולי נזק לאותן נשים שהיו מרוחקות מכל חכמה אחרת, ולא התירו ללמדן אלא דינים הנחוצים להן בלבד, אבל בזמנינו שלומדות לימודים כלליים בכל הרצינות הראויה למה יגרעו דברי תורה.
ולכן, בנות הרוצות ללמוד תורה שבעל - פה בבתי - ספר תיכוניים, שעצם לימודן שם מוכיח על בגרות שכלית ורצון ללימוד וידע, מותר ללמדן תורה, שהיא סם - חיים לעוסקים בה, וקיום מצוותיו, שנועדו "לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה".
(שו"ת עשה לך רב/הרב חיים דוד הלוי חלק ב סימן נב)
יז.חובה ללמד אישה כדי שתהיה תשובת נגד ללימוד האקדמיים שעלולים להרחיקה מהתורה:
הדבר פשוט שלא נחלקו בן עזאי ורבי אליעזר אלא בזמניהם, שהייתה האשה כבודה בת מלך פנימה, ומעולם לא יצאה חוץ למחיצת הבית... ומשום כך נחלק רבי אליעזר, ואמר שאין ללמדה תורה, שכן היא גורמת לה לצאת ממסגרת המשפחה ותלמד עורמה ותחבולות לעשות מעשיה בצנעא. לא כן בימינו אלה, שהנשים לוקחות חלק גדול באורחות חיים, חודרות אל מעמקי החוכמות החיצוניות וממלאות ספסלי האוניברסיטאות...
והן מחכימות יותר ומתפתחות יותר מהגברים... בוודאי יודה גם רבי אליעזר שאין שום איסור ללמדה גם תושבע"פ, בכדי שתדע להזהר ולשמור את כל חוקי התורה הקשורים בכל הליכותיה ובעבודתה, ולא זו בלבד, אלא שהחיוב מוטל עלינו ללמדה, ולהלעיטה כל מה שאפשר, אולי המאור שבה יחזירנה למוטב.-
ואולי תשמש משקל נגדי, לכל אותן התחבולות והערמומיות שהן לומדות באותם ספרים חיצוניים.
(שו"ת מקוה המים/הרב משה מלכה רבה הרשי של פ"ת 1911-1977 חלק ג, יו"ד, סימן כא)
יח.חינוך אינטנסיבי גם ממקורות תושב"ע:
לדעתי רצוי וצריך, לא רק אפשר, לתת חינוך אינטנסיבי לבנות גם ממקורות תושבע"פ, בין אם משום הטענה שנשים שעוסקות בכל המקצועות, מדוע יגרע חלקן דווקא לגבי תורה, ובין אם משום דברי החפץ חיים, שאם הרמב"ם אומר שצריך ללמד לגר את עיקרי הדת, אדם שגדל במסגרת יהודית - על אחת כמה וכמה. הבנות כיום מקבלות חינוך כללי רחב ורבות מגיעות לאוניברסיטה, ושם - ולא רק שם, אלא בחברה בכלל - הן
באות במגע עם השקפות ותפיסות עולם שונות, כך שהיידע וערכי התורה נחוצים לבת.
(האישה וחינוכה/ הרב אהרון ליכטנשטיין, כפר סבא תש"ם, עמ' 159-158 )
יט.דעת הגרי"ד סולובייצ'יק : הדור הזה שמתומדד עם לימודים אקדמיים- חייב איתו את תבלין התורה כנגד היצר הרע- גם לנשים:
הרב הדגיש מאוד את הסיבה לעודד לימוד תורה לנשים. הרב החשיב את לימוד התורה, באמת ובתמים, לא בתור סיסמה. הוא חשב באמת: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב). הוא חשב שיצר הרע פועל אצל נשים לא פחות מאשר גברים. ממילא, או שאינך שולח אותן לאוניברסיטה, ואז אתה מוציא אותן מהמעגל ההשכלתי, התרבותי, ואם אתה שולח אותן, הן אינן מצוידות בתבלין של התורה שיגן עליהן. כיון שהוא היה בעד שנשים תלמדנה השכלה רחבה ותשתלבנה בתרבות, ממילא הוא באמת חשב שחשוב, חשוב מאוד, שהן תלמדנה תורה. בכל מקרה, גם אלמלא הסכנות והסיכונים התרבותיים, הוא בכל מקרה היה מעודד את זה שהן תלמדנה
(הרב חיים סבתו, מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין, עמ' 170-169.)
כ.גישת הרב עובדיה יוסף לגבי לימוד תורה לנשים:
כ1.מותר לאישה ללמוד תורה אבל לשים את מרכז הכובד בהלכה למעשה ובחיזוק בעלה:
הנשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, שנאמר ולימדתם אותם את "בניכם", ולא את בנותיכם (קידושין כט:). ואף על פי כן חייבות ללמוד הדינים השייכים להן, שאם לא תדענה הלכות נדה וטבילה, והלכות שבת, והלכות ברכות, והלכות איסור והיתר, מליחה, ובשר וחלב, וכיו"ב, איך יוכלו לקיימן ולהשמר בהן. ומטעם זה הנשים מברכות בכל יום ברכות התורה, ואומרות אשר קדשנו במצותיו "וצונו" על דברי תורה. וכמו שנפסק בשלחן ערוך (סי' מז סעיף יד), ובמגן אברהם שם.
ומכל מקום אשה שלמדה תורה אפילו בשאר מצות שאינן שייכות לה, יש לה שכר, אלא שאין שכרה כשכר האיש שלומד, כי גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. (קידושין לא.). ומכל מקום ציוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה שבעל פה. ואמרו (סוטה כ.) כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תיפלות, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד בעומק העיון, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. (הרמב"ם פרק א הלכה יג. וטור ושלחן ערוך סי' רמו ס"ו).
במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב, תנ"ך, לא ילמד אותה לכתחלה, ואם לימדה אינו כמלמדה תיפלות. (הרמב"ם שם. וטוש"ע שם). [ובהערה שם הביא, שיש אומרים שדווקא ללמוד תנ"ך בעיון נאסר, אבל פשטי המקראות אין בזה איסור כלל]. ומכל מקום בזמנינו יש להתיר לכתחלה ללמד הבנות תורה שבכתב בהסברה מלאה, עם מוסרי חז"ל שבתורה שבעל פה. וכיו"ב. [משום "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכמו שהבאת בשאלתך את דברי החפץ חיים בייסוד מוסדות "בית יעקב"].
אולם אשה שמגדלת בניה לתורה ומחנכת אותם ללמוד תורה, ומעודדת את בעלה ללמוד תורה, שכרה הרבה מאד, שהיא חולקת שכר עמהם, וכמו שאמרו (בסוטה כא.) דפלגן בהדייהו [-האישה מתחלקת בשכרה עם בעלה ובניה]. וכן אמרו (בברכות יז.) גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו
(הליכות עולם/הרב עובדיה יוסף, ח"ח, הלכות תלמוד תורה סעיף כ)
כ2.לקום בפני תלמידת חכמים
שאלה: האם יש מצוה לקום מפני אשה חכמה בחכמת התורה, או זקנה בשנים, כשם שמצוה לקום מפני איש תלמיד חכם או זקן? והאם יש מצוה על תלמידה לכבד בקימה את מורתה שלמדה תורה מפיה? והאם יש איסור לתלמידה לקרוא את מורתה בשמה?
.......
בסיכום: מצוה לקום מפני אשה חכמה בחכמת התורה, וכן מפני אשה זקנה בגיל שבעים שנה. ותלמידה חייבת לקום ולכבד את מורתה שלמדה תורה מפיה, ואסור לה לקרוא את מורתה בשמה הפרטי, אלא בתוספת תואר מורתי. וכשהמורה נכנסת לאוטובוס, והתלמידה יושבת, צריכה לקום מפניה. ואם אין מקום נוסף לישיבה, עליה לתת לה את מקומה. וכן הדין לגבי אשה חכמה או זקנה, כשם שצריך לעשות כן מפני זקן או תלמיד חכם.
(שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן עב)
כ3. הרב עובדיה פסק כנגד פוסקים אחרים שלא ראו שייכות באישה כתלמידת חכמים:
ולא יורה בפניו ובתוך שנים עשר מיל הלשון קצת מגומגם. וע' ר"מ שם דינים אלו ובש"ע באריכות ומ"ש הרב המחבר ונוהגת בזכרים ונקבות ז"פ ולענין לעמוד לפני אשה זקנה לדידן דפסקינן כאב"י דאפי' זקן אשמאי א"כ בודאי חייב לעמוד מפני אשה זקינה אך לדעת הר"מ דילד חכם א"צ לעמוד בפני זקן אשמאי רק הידור וא"צ לעמוד אלא מפני זקן חכם בודאי א"צ לעמוד מפני אשה אף שהיא חכמה שלמדה תורה מ"מ אין חכמה לאשה אלא בפלך וכל הדינים שצריך חכם בודאי ל"ש באשה אף שהיא חכמה דאינו נקרא חכם רק אם מצווה ללמוד ולקנות חכמה ע"כ
(מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רנז אות ג)
כא.שרה שנירר- מייסדת בתי הספר ללימוד לנשים- בית יעקב:
שרה שֶׁנִירֶר (בכתיב יידי: שענירער; א' בתמוז תרמ"ג, 6 ביולי 1883 – כ"ו באדר א' תרצ"ה, 1 במרץ 1935) הייתה מחנכת, מורה ופעילת חינוך חרדית, סופרת יידיש ומחזאית. מייסדת רשת בית יעקב לחינוך חרדי לבנות...
שנירר החלה לפנות למנהיגי הציבור היהודי בניסיון לשכנע אותם כי יש צורך בחינוך יהודי מסורתי לבנות, אולם לא זכתה להבנה מהרבנים שאליהם פנתה. אחיה יעץ לה לפנות לאדמו"ר מבעלז, רבי יששכר בער, והוא נתן לה את ברכת הדרך[9], ואף חיזק אותה עוד פעמים רבות לאחר מכן כשהייתה באה להתייעץ עימו[10...
פתיחת רשת בתי הספר גרמה למחלוקת גדולה בציבור החרדי. בהונגריה דחו הרבנים ממונקאטש ומקאלשיץ את בתי הספר לבנות. בגליציה התנגדה חסידות בעלז לבתי הספר של בית יעקב, ואף במידה רבה נמנעה בעלז להיכנס לרשת אגודת ישראל, בעקבות כך. המתנגדים טענו כי ברכת הרבי מבעלז ניתנה לשנירר באופן פרטי, ולא לשם הקמת תנועה[13].
הדרך להקמת רשת החינוך נפתחה בעקבות פסק הלכה במאה ה-20 של "החפץ חיים", הרב ישראל מאיר הכהן, שסבר כי קביעת התלמוד בנושא לימוד תורה לנשים התייחסה לנסיבות מסוימות שאינן חלות עוד. הן הניחו קיומה של אווירה שבה "מסורות ומנהגים עתיקי־יומין היו מושרשים", ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמלי אלא פשוט מהתבוננות בנעשה בבית. בימינו השתנו שני דברים, טען החפץ חיים: ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק - היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה; שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי. מכאן ש"אם הדבר לא ייעשה", כתב החפץ חיים, "הן עלולות לסור לגמרי מדרך ה' ולעבור על אושיות הדת".
(אליבא דויקיפדיה)
כב.בתי מדרש לנשים וסיום הש"ס לנשים במסגרת הדף היומי לנשים:
בפעם הראשונה בהיסטוריה תוביל הרבנית מישל כהן-פרבר כנס שבו יחגגו מאות נשים את סיום לימוד הש"ס, במסגרת מיזם "הדף היומי" המזוהה לאורך דורות עם הגברים. מי שנמנתה על חלוצות האברכיות בישראל והנגישה את ההדף היומי בפודקאסט קבוע ברשת, מסבירה מדוע לימוד הגמרא חיוני גם לנשים - ולמה חובה להתחיל אותו בגיל ילדות
הכירו את הרבנית מישל כהן-פרבר. בחודש הבא היא תעשה מהפכה בעולם היהודי: בפעם הראשונה בהיסטוריה תוביל כנס שבו יחגגו מאות נשים את סיום לימוד הש"ס, במסגרת מיזם "הדף היומי" המזוהה לאורך דורות – כמו לימוד הגמרא כולו – עם המגדר הגברי. אולי המבצר האחרון.
לפני כחצי יובל החלה מהפכת לימוד הגמרא גם לנשים, עם הקמתם של בתי מדרש כגון מת"ן, מדרשת לינדנבאום ומגדל עוז. לצדם צצו מדרשות הרבה, וגם באולפנות רבות הכניסו את המקצוע, אפילו לבגרות - אלא שההתעלות הדתית הזו פסקה, בדרך כלל, עם תום הלימודים, בשונה מהגברים.
עד לפני שבע וחצי שנים. אז החליטה הרבנית כהן-פרבר לייסד שיעור דף יומי גם לנשים, וכעת היא עומדת לסיים עם תלמידותיה את לימוד כל הש"ס כולו – על 2,711 דפיו של התלמוד הבבלי, הכולל הלכות, אגדות ודברי מוסר שבהם עסקו חכמי ישראל מתחילת המאה השלישית ועד לתום המאה החמישית.
(מתות אתר Ynet
כג.הרבנית ימימה מזרחי- לימוד לנשים המשלב פ"ש,מוסר,חסידות וזוהר:
- הרבנית ימימה מזרחי (נולדה בי"ז בתמוז ה'תשכ"ז, 25 ביולי 1967) היא רבנית ודרשנית פופולרית בקרב נשים, שמשה בעבר כעו"ד וכטוענת רבנית.
- בשנת 2021, נבחרה לאחת מ-50 הנשים המשפיעות בישראל על ידי מגזין "גלובס"[7]
- נכון לשנת 2022, מעבירה מזרחי, שיעורים שבועיים בפני אלפי נשים, ולנשים בלבד, וההשתתפות בהם כרוכה בתשלום. קהל היעד שלה כולל דתיות לאומיות, חוזרות בתשובה, חרדיות ואף חילוניות. הרצאותיה עוסקות במעגל השנה, בפרשת השבוע, במעמד האישה ותפקידיה, בזוגיות ובהורות, והם כוללים לעיתים גם התייחסות אקטואלית. היא משתמשת בשיעורים בהומור, מדגישה את חשיבות השמחה ומתנגדת לסגפנות.
(אליבא דויקיפדיה)
כד.מלכי רוטנר- חסידת בעלז,פמיניסטית חרדית שמקדמת לימוד גמרא לנשים:
"בפמיניזם החרדי אנחנו לא מנסות לפעול למהפכה, אלא לאבולוציה"
מלכי רוטנר מגדירה את עצמה פמיניסטית חרדית. היא מקדמת לימוד גמרא לנשים ומתנגדת להדרה בציבור, אך "לא תתאבד" על האיסור לנשים לנהוג ובהלכה ודאי שלא תיגע. מה היה חדשני מבחינתה בסדרה התיעודית על חסידות בעלז "מלכויות של מטה" בהשתתפותה, ובאילו קשיים נתקלה בלימודיה באוניברסיטה?
(שני ליטמן, מתוך כתבה בעיתון הארץ, https://www.haaretz.co.il/gallery/television/2019-12-09/ty-article-magazine/.premium/0000017f-e550-df5f-a17f-ffde39840000)
כה.מגמות הלימוד של רשת בתי הספר פלך- לימוד גמרא ממוסד לבנות:
בית ספר פלך היה ממבשרי מהפכת לימודי הגמרא לנשים. זה למעלה משלושים שנה לומדות נשים גמרא בבית הספר וניגשות לבחינת הבגרות בתחום. בית הספר מקיים שתי מגמות ראשיות של לימודי יהדות – תנ"ך ותושב"ע.
כל תלמידה נדרשת לבחור באחד משני המקצועות, תנ"ך או תושב"ע, אותו היא לומדת כמקצוע מוגבר לקראת בגרות בהיקף של 5 יח"ל, ובמשנהו היא לומדת לקראת בגרות של 3 יח"ל. רצוי שהבחירה תיעשה בראש ובראשונה לפי נטית ליבה של התלמידה ומשיכתה לאחד מן המקצועות. למעוניינות תינתן אפשרות ללמוד בשני המסלולים המוגברים בשני המקצועות גם יחד.
(מתוך אתר פלך- http://www.pelech.org.il/%D7%AA%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%A2/)
כו.צדיק שאין ההלכה כמותו- עדיין סובר שאין ללמד נשים תורה גם במאה ה-20:
אי אפשר להקל בשום אופן, אף במימרא אחת ללמוד עמה [-עם אשה] מה שאסרו חכמינו ז"ל. ורבי אליעזר הפסיד הון רב לבנו עבור זה... וכל זה על מימרא אחת.. ואי אפשר להתחכם על דברי חז"ל
במה שראיתי בדבריו בענין ללמד תורה לנשים, והנה תמה אני ולא אדע דמי הוא זה, יהיה מי שיהיה אף אם גובה ארזים גבהו ושיאו עד לשמים יעלה, שיכול לסטות בככלשהו מפסק ברור.... ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, ואיך אפשר לעשות ח"ו מתיפלות גדר לאמונה קדושה ופרישות
(האדמו"ר מצאנז זצ"ל 1905-1994, דברי יציב)
כז.גישה שמרנית כנגד מעמדם הגובר והולך של נשים בלימוד תורה:
בדורנו נוצר מצב ביש שלא היה מעולם, נשים נעשו 'דעת תורה'. קושרים לדמותן - 'סיפורי מופת', מדמיינים שיש להן - 'ראיה רוחנית עליונה', מייחסים להן כחות על טבעיים'... והשלב הבא הוא שהן נעשות 'רבניות', ומכריעות בנושאים גורליים ומורכבים מאוד, כאילו הן 'דעת תורה'.
מהיכן באה להן דעת?!
מהיכן באה להן תורה?!
וכיצד התחברו אצלן דעת יחד עם תורה?! ממתי יש לאשה יכולת הכרעה תורנית?!
אלף נשים בעלות תואר ראשון, שני, שלישי וכו' אינן מהוות מנין לתפילה, לקדיש, אינן מצטרפות לזימון. לעומתן גבר עם הארץ, לא יודע מלה אחת של תורה הוא מצטרף למנין, לקדיש, לזימון...
אישה זכויותיה רבות ונעלות, אלא שתפקידיה מאוד מוגדרים ומדוייקים, והצלחתה מותנית ביישומם כפשטם וכלשונם. הגמרא אומרת (ברכות יז.) : 'אמר ליה רב לרבי חייא: . נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן,ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן'. .
כלומר, חלקה של האשה בתורה הוא בכך שהיא שולחת את בניה ואת בעלה ללמוד תורה, ובשקט הנפשי לה שהיא מעניקה להם לשקוד על לימודם, בעוד היא מטה את שכמה לעול הבית.
אין לאשה חלק בלימוד מעמיק ופנימי בתורה הקדושה מלבד ידיעת ההלכות הנוגעות לה בחיי היום יום, כדאיתא בירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד), 'רבי אליעזר אומר: המלמד את בתו תורה מלמדה תְפְלוּת'. לימוד תורה לאשה הוא לימוד חסר
טעם והגיון, תְפְלוּת. שומר נפשו ירחק מהנשים ומעצותיהן
(ירום ונישא/בראשית א .דרשות הרב יורם אברג'ל, ע"מ פד- פו)
כח. הוויות אביי ורבא- ראויים ללמידה לכל אדם ובכלל זה נשים:
וְעִנְיְנֵי אַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ שֶׁבְּחָמֵשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ הֵם שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים קוֹרְאִין אוֹתוֹ [א] פַּרְדֵּס כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס. וְאַף עַל פִּי שֶׁגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים הָיוּ לֹא כֻּלָּם הָיָה בָּהֶן כֹּחַ לֵידַע וּלְהַשִּׂיג כָּל הַדְּבָרִים עַל בֻּרְיָן. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין רָאוּי לְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס אֶלָּא מִי שֶׁנִּתְמַלֵּא כְּרֵסוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר. וְלֶחֶם וּבָשָׂר הוּא לֵידַע הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִשְּׁאָר הַמִּצְוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרִים אֵלּוּ דָּבָר קָטָן קָרְאוּ אוֹתָן חֲכָמִים שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְדָבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא. אַף עַל פִּי כֵן רְאוּיִין הֵן לְהַקְדִּימָן. שֶׁהֵן מְיַשְּׁבִין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם תְּחִלָּה. וְעוֹד שֶׁהֵם הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשּׁוּב הָעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לִנְחל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּדָעֵם הַכּל קָטָן וְגָדוֹל אִישׁ וְאִשָּׁה בַּעַל לֵב רָחָב וּבַעַל לֵב קָצָר:
(ספר המדע, החלכות יסודי התורה, פרק ד, הלכה יג)
כט.מהפכת מיסוד לימוד התורה לנשים- אחד מ-4 המהפכות בהסטוריה של לימוד התורה :
דווקא בהלכות האלה – הנוגעות לתלמוד תורה, ששקול כנגד כל מצוות התורה – קרו שינויים גדולים במשך הדורות. אחרי קבלת תורה, אחרי "תורה צוה לנו משה", קרו שינויים גדולים שנוגעים דווקא להלכות ת"ת, יותר מאשר לכל שאר מצות התורה...
השינוי הראשון – כתיבת התורה שבעל פה...
המהפכה השניה – ההיתר לקבל שכר על לימוד תורה....
המהפכה השלישית – מיסוד לימוד התורה לבנות
דווקא בהלכות האלה – הנוגעות לתלמוד תורה, ששקול כנגד כל מצוות התורה – קרו שינויים גדולים במשך הדורות. אחרי קבלת תורה, אחרי "תורה צוה לנו משה", קרו שינויים גדולים שנוגעים דווקא להלכות ת"ת, יותר מאשר לכל שאר מצות התורה...
השינוי הראשון – כתיבת התורה שבעל פה...
המהפכה השניה – ההיתר לקבל שכר על לימוד תורה....
המהפכה השלישית – מיסוד לימוד התורה לבנות
המהפכה הרביעית – לימוד תורה לגוים -החיוב ללמד גוים את שבע המצוות ששייכות להם....
השינוי השלישי, שגדולי ישראל דווקא בדורות האחרונים השתמשו לגביו בפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", הוא הקמת מוסדות חינוך לבנות ולימוד בנות ונשים תורה (וכמו שנסביר תיכף, לא רק את ההלכות שהן צריכות לדעת אלא בכלל, "הותרה הרצועה" ללמד לבנות את כל התורה כולה). למי נזקוף את השינוי השלישי? היו הרבה גדולי ישראל שלחמו על הענין, ואחד מהם הוא החפץ חיים[ו].
גם קודם בנות למדו תורה בתוך הבית עם האמא, והיו לפעמים גדולות בתורה יותר מהגברים – ידעו לפסוק הלכה יותר מהרבנים. דוגמאות לכך כתובות כבר בספר הזכרונות – הענין קשור למסורת החסידות. אך כל הלימוד היה עדיין בתוך הבית. אבל הפיכת הענין לנחלת רבים, שחובת קדש לעבור על איסור חמור לפי מה שכתוב גם בשו"ע, היא הפעם השלישית שבאו גדולי ישראל ופה אחד (אפשר לומר) אמרו "עת לעשות להוי' הפרו תורתך".
כט.גישתו המיוחדת של הרבי מלובביץ'- להתיר לנשים ללמוד גם תורה שבע"פ
כט1.גישת הרבי מלובביץ' לפמיניזם- דחייה!
...דוקא היא (התנועה הפמיניסטית) יצרה אצל הנשים רגשי־נחיתות עמוקים ביותר!: היא ביטלה לחלוטין את חשיבותה של האשה כאשה ואת ערכם של תפקידיה המיוחדים והציבה כמודל לחיקוי את הגבר ואת תפקידיו..
(הרב מנחם שניאורסון, התוועדויות, תשמ"ה, חלק א, עמ' 128-137 )
כט2.בנות צלפחד- טעימה מהגאולה העתידית למקומן של הנשים:
מעלתן של בנות צלפחד - ש"נטלו חלק בארץ" כמו הזכרים, כלומר, לא רק
שהיו מחבבות את הארץ, אלא עוד זאת, שנטלו חלק בארץ בפועל, כמו הזכרים.
וזהו הקשר עם הגאולה העתידה - שאז יהיה לא רק "קול חתן", אלא גם קול כלה", היינו, שבחינת הנוקבא תתעלה להיות בבחינת משפיע כמו הזכר , ואדרבה - "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה".
(מ' שניאורסון, התוועדויות, תשמ"ה, כרך ג, עמ' 1644.)
כט3.מסודות בית רבקה של חב"ד הוקמו גם במרוקו בשנות ה-50 ועוררו בתחילה התנגדות רבנית מקומית:
בשיחה
שהתקיימה ב־1981 בין הרב מנחם מנדל שניאורסון (להלן: רמ"מ)לאדמו"ר מבעלז,
סיפר רמ"מ כי בערך שלושים שנה קודם לכן הורה ריי"צ לייסד בתי ספר יהודיים
2 והצליח לעורר את חמתם של כל
במרוקו ובכלל זה בתי ספר לבנות (רשת 'בית רבקה'),
הרבנים הספרדים. אלה באו אליו בטענות על כי הוא מוציא ילדות מביתן טרם חתונתן.
הרבנים הספרדים ראו בכך תכתיב אשכנזי, אך לדברי רמ"מ, נוכחו לבסוף בתועלת שבדבר*
( נשים ונשיות במשנתו של הרבי מלובביץ' , תחילתה של תקופת הנשים, אלדד וייל,
*תמליל שיחה בין רמ"מ לאדמו"ר מבעלז, ד' באדר שני תשמ"א, בתוך: מ' לויפער )עורך(, בצל
החכמה, קרית מלאכי, הוצ' נחלת הר חב"ד, תשמ"ז, עמ' 120( הדיון בסוגיית הנשים בספר זה הוא
בעמ' 119-129.)
כט4.לימוד תורה לנשים הוא הכנה לזמן הגאולה:
מכיוון אחר התייחס לנושא זה האדמו"ר מליובאוויטש. לשיטתו, עניין זה של תוספת לימוד תורה לנשים בדורות האחרונים אמנם התחיל מתוך ירידת הדור וחשש לפריקת עול, אך בסופו של דבר הוא מהחידושים לטובה
שבדורות האחרונים, שיש בו משום הכנה לזמן הגאולה, שאז "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שולחן המלך/הרב מלובביץ', הלכות תלמוד תורה עמ' רו).
(שולחן מלכים-משנה תורה לרמב"ם- ספר המדע עם ביאור הרב שטיינזלץ , הרחבות ע"מ 337)
כט5.לימוד תורה שבע"פ- לכתחילה:
הרי לא זו בלבד שמותר להן ללמוד תורה שבעל פה אלא יתרה מזה... צריך ללמדן תורה שבעל פה. לא רק לימוד הלכות פסוקות בלי טעמיהן, אלא גם לימוד טעמי ההלכות, ושקלא וטריא שבתורה (המשא ומתן ההלכתי) שמטבע האדם (איש או אישה) שחפץ ומתענג יותר בלימוד זה...
שעל ידי זה יש באפשרותן לסייע ולהוסיף בתלמודם של בניהן, וגם בתלמודם של בעליהן, שנוסף על חלקן וזכותן בלימוד התורה של בעליהן יכולות לעזור ולסייע על ידי ההתעניינות וההשתתפות בלימוד עצמו...
הרי, התוצאה בפועל ממש היא לטובה - שעל ידי זה מתווסף יותר בלימוד התורה. ויש לומר, שהטעם שזכינו להוספה בלימוד התורה של נשים בדורות האחרונים דווקא... כיוון שבסוף זמן הגלות מודגשת יותר ההכנה לזמן הגאולה (ועד שישנה כבר ה'טעימה' של מעין ודוגמת המעמד ומצב של הגאולה) שבאותם הימים תרבה הדעה והחכמה
(שיחה שנתן הרבי מלובביץ בשנת תש"ן (1990), נלקח מתוך הספר "פמיניזם ויהדות/ד"ר אבי וינרוט, ע"מ 86-87)
כט6.לימוד קבלת האריז"ל, גמרא ו"עין יעקב" לנשים:
היו נשים ששאלו את הרבי האם מותר להן ללמוד קבלה – לא רק חסידות, אלא כתבי האריז"ל. יותר נכון, הבעל כתב בקורת על אשתו שהיא רוצה ללמוד קבלה – סיפור שעבר דרכנו, שהבעל היה בקפידא גדולה על אשתו שרוצה ללמוד קבלה – הוא כתב לרבי: 'מה זה? אשתי רוצה ללמוד קבלה (כתבי האריז"ל)?!'. הרבי ענה שאם היא רוצה באמת – זה מאה אחוז בסדר. בכך הרבי לא שינה כלל את הדין – זהו הדין של הרמב"ם, שלאשה שלומדת תורה (בלי שום תנאי) יש שכר. במה שהיא רוצה, בהתעוררות פנימית שלה, היא יכולה ללמוד הכל – בלי שום מגבלה. אבל מצד הדין אסור לי ללמד אותה, אפילו סתם משהו, כי איני יכול לדעת אם היא מהרוב או מהמיעוט.
כעת המציאות השתנתה – דעתן של רוב הנשים מכוונת. עדיין, לגבי לימוד גמרא לבנות (וכן לגבי לימוד ספרי הקבלה, שלפני החסידות), הרבי כותב שטוב שבנות תלמדנה סוגיות בגמרא שנוגעות להלכה למעשה – ששייכות להן. אבל לא בא לשלול שהיא יכולה היום ללמוד כל דבר וגם לברך ברכת התורה על כל מה שהיא לומדת.
("הפרו תורתך" – מהפכות בלימוד התורה/ הרב יצחק גינזבורג שליט"א)
כט7.במציאות המשיחית העתידית ישמע קול הכלה( כנסת ישראל) במקביל לקול החתן ודווקא היא תהיה הכח שישפיע על החתן ( זעיר אנפין):
הנה יש להבין מה ששינה בחתימת ברכת שמח תשמח מחתימת ברכה האחרונה אשר ברא כו' ששם אמר משמח חתן וכלה ובחתימת ברכת אשר ברא אומר משמח חתן עם הכלה. וגם מהו ענין הבקשה באמרו מהרה ישמע כו' קול חתן וקול כלה מה שייך ענין הרמת קול לחתן וכלה בשמחתם. וגם למה דוקא לעתיד
ישמע קול חתן ולא עתה וגם מהו שכפל לומר שני קולות קול חתן וקול כלה
אך הנה מה שאומר משמח חתן וכלה קאי עתה בזמן הגלות ומה שאמר משמח חתן עם הכלה קאי לעתיד דהיינו אחר שישמע קול חתן וקול כלה אז לעתיד דוקא משמח חתן עם הכלה אבל עכשיו שלא נשמע עדין קול חתן וכלה משמח חתן וכלה
וההפרש ביניהם ידוע שכשאומר משמח חתן עם הכלה היינו השמחה באה מצד הכלה וממנה עיקר השמחה לשמח את החתן אבל כשאומר משמח חתן וכלה היינו שהחתן משמח לכלה ואל החתן בא עיקר השמחה בתחילה ולכך אומר משמח חתן ואחר כך כלה כו,
.........
וזהו ישמע כו' קול כלה פירוש מהרה ישמע לשון עתיד דוקא כי דוקא לעתיד יהיה בחי' קול כלה העליונה וכל עיקר הטעם הוא לפי שעכשיו אינו אלא בח" אירוסין שהאור אינו בא אלא בבחי' חיצונית בלבד ובחי" הפנימית שורה רק בבחי' מקיף והוא ענין הקידושין בטבעת כנ"ל לכך בשתיקה דוקא מתקדשת דהיינו
בהיותה דוקא בבחי' ביטול בצלותא דבלחש כו' אבל לעתיד שתתעלה המלכות בבחי' הכתר ותקבל מבחי" פנימית אא"ס שהוא בחי' נשואין דהיינו שנעשית כלי בפני עצמה ע"כ ממילא יהיה למלכות בחי' קול בהתפשטות ואדרבא מן המלכות יבא אור שפע לבחי' זעיר אנפין כנ"ל בפירוש משמח חתן עם הכלה דקאי לעתיד דוקא
כנ"ל וד"ל
(סידור תפילות כל השנה, ברכת אירוסין ונישואין, רבי שניאור זלמן מלאדי(האדמו"ר הזקן), יצא לאור ע"י בנו רבי דובער שניאורי (האדמו"ר האמצעי))
כט8.עליית האישה לאחר ימות המשיח מעל האיש:
המקובל רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, לימד שבמהלך כל ההיסטוריה האנושית, מן הבריאה ועד ביאת המשיח, האישה עוברת דרך שבעה שלבים של עלייה עד להשגת שוויון עם הזכר (עץ החיים שער מיעוט הירח)
ההיסטוריה היא סיפורה של עליית האישה ממה שהאר"י מתאר כ"נקודה" -תחת ספירת היסוד של בן זוגה (הספירה של כוח ההולדה) עד למקום שבו הם חולקים יחד את הכתר שלו (ספירת העל מודע), עד שהם נעשים כביכול "שני מלכים המשמשים בכתר אחד".
בתקופה שלאחר ימות המשיח, הנקבה תעלה למדרגה גבוהה מזו של הזכר. האישה תהפוך לכתרו של האיש, ותאיר עליו את אורה מלמעלה, כפי שמתואר בפסוק "אשת חיל עטרת בעלה".
(מציץ מן החרכים, הרב יצחק גינזבורג, ע"מ 109)
והנה גידול המלכות אינה בפעם א' רק בזמנים הרבה נתקנת ונתגדלת מעט מעט כנ"ל. ונבאר עתה באורך כללותן אע"פ שיש פרטים הרבה הנה תכלית המיעוט אשר בה אינה פחות מנקודה א' כלולה מי' שהיא נקודה מלכות האחרונה שבה כנ"ל ותכלית גידול שלה הוא שיהיה בה כל היוד ספירות שלה ותהיה עם זעיר אנפין פנים בפנים שוה לגמרי וישתמשו ב' מלכים בכתר א' שהוא מה שקטרגה הירח כנודע.
(ספר עץ חיים - שער לו פרק א מ"ב )
והנה ידוע כי זהב חשוב יותר מן הכסף לכן הגבורות חשובים יותר מחסדים וזשארז"ל צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן שהיא נוקבא גבורה עטרת בעלה שהוא חסד והנה זהו בזמן מתוק הגבורות אבל כשעדיין אינ נמתקים אז ודאי החסדים חשובים מהגבורות
(ספר עץ חיים - שער לח פרק ג מ"ת )
כט8. במציאות הנוכחית הרבי מלובביץ' מתחיל את פעמי המשיח ולכן דירבן לימוד תורה לנשים :
(רבי מנחם שניאורסון, ליקוטי שיחות, כרך ח, עמ' 288)
חיים אנו בתקופה שללא עזרתה הפעילה של האשה בהפצת והחדרת התורה והמצוות בחיי היום־יום, אין עמנו יכול להתקדם אל המנוחה ואל הנחלה שהבטיח לנו הקדוש ברוך הוא. בכל שטחי החיים היהודיים, ובמיוחד בשטח שהטילה עליהן ההשגחה העליונה. החינוך על טהרת הקודש, חייבות נשי ובנות ישראל למלא את המשימה ...
(רבי מנחם שניאורסון, ליקוטי שיחות, כרך ח, עמ' 288)
שמעלתן של נשי ישראל מורגשת (לא רק בהבאת הגאולה, אלא גם ובעיקר) בהגאולה עצמה, כידוע ומבואר בספרי קבלה וחסידות, שלעתיד לבוא תתגלה מעלת ספירת המלכות (שענינה הוא-[ מקבל, אשה) ששורשה למעלה מכל הספירות שענינן הוא-[ משפיע, איש), כמו שכתוב "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה"
(רבי מנחם שניאורסון, התוועדויות, תשנ"ב, כרך ב', עמ' 184)
(מ' שניאורסון, התוועדויות, תשמ"ה, כרך א, עמ' 109)
ל.השינויים ביחס ללימוד תורה לנשים- חלק מתהליך התיקון של החטא הקדמוני:
העולם נברא על יסוד ערך השוויון. קביעה זו מקבלת תימוכין מתהליכי הבריאה: החמה והלבנה נבראו כשוות - "את שני המאורות הגדולים". האיש והאישה נבראו שווים - "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם". גם בני האדם נבראו שווים - "ויברא א-להים את האדם בצלמו". כל חטא הביא לפיחות במעמדו של הצד החוטא, וממילא תהליך התיקון נעוץ בתשובתו של החוטא למעמדו המקורי. לפי חז"ל, הלבנה חטאה שקטרגה:(חולין ס,ע"ב) "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?" ולכן עונשה נקבע בפיחות במעמדה - "לכי ומעטי עצמך". נבואת הגאולה עוסקת בשחזור מעמדה של הלבנה: "והיה אור הלבנה כאור החמה". חטא האנושות במגדל בבל עת ניסו לייצר שוויון מזויף גרם לפיזורם ולהפצתם בכל העולם. תיקון העולם יבוא לידי ביטוי כאשר ישרור שוויון מדויק ונכון:!* "כִּי אז אקרא אֶל עמים שִפָה בְרוּרֶה לְקֶרא כְּלֶם בָּשֶם ה' שכם אֶחֶד". גם בעם ישראל יש מעמדות - כהנים, לוויים וישראל.מעמדות אלו הם תוצאה של חטא העגל - "ואקח את הלווים תחת כל בכור בבני ישראל" שאיפה של תיקון עולם היא להביא לביטול המעמדות, כפי שכתב הרב קוק(קבצים מכתב יש קדשו כרך ב מחברות קטנות):
ויוכל להיות שעל פי סנהדרין ועל פי נביאים תשוב העבודה לבכורות, כיון שימצא על זה מקרא מפורש בתורה אין זה עוקר דבר מן התורה כי אם מקיים את התורה. וכיון שהבכורות נפסלו על ידי חטא העגל, אי אפשר שיהי' דבר של חטא קיים לעולם, כי התשובה קדמה לעולם, על כן כשיתוקן כל רושם של חטא העגל תשוב העבודה לבכורות.
(גשר ההלכה /הרב רונן נויברט זצ"ל, ע"מ 366-367)
לא.מעמד האישה בסוף תקופה היסטורית
אפשר למצוא מעורבות גוברת של נשים בזמנים שתהליכים היסטוריים כוללים מגיעים לקיצם: נעמה שהופיעה בסמוך להבאת המבול לעולם, נשים צדקניות שבזכותן יצאו אבותינו ממצרים, בנות צלופחד המופיעות לפני הכניסה לארץ ועוד. כך גם סיום מעשה המשכן מזמין את ההופעה של האישה בתור מי שמשלימה את
המלאכה הגברית הגלויה של בנייתו. רמז לדבר נמצא בכך שתחילה נאמר "את המשכן..את עמודיו ואת אדניו " ומספר פסוקים לאחר מכן נאמר: "אֶת קְלְעִי הֶחצֶר אֶת"עמְדָיו ואֶת"אדניה (שם, יז). האישה מייצגת את העוצמה שבפעילות הפסיבית. באופן גלוי העולם מנוהל על ידי הגברים, אבל כל עוצמת החיים הסמויה מגיעה מכוח הנשים, וזהו כאמור דבר המתגלה לעיני כול באחריתן של תקופות היסטוריות.
(חידוש גדול/הרב אורי שרקי, ע"מ 164)
לב.הפמיניזם כפי שהוא היום פוגע בנשים:
זה לא בריא כעמדה נפשית שאישה תגיד: אני רוצה להיות גבר.הפמיניזם הדתי נועד לכישלון, הוא לא ישחרר את הנשים מתסכולן ואף יגדיל תסכול זה.הפמיניזם באופן כללי לא היטיב עם הנשים. אישה היום דורשת להיות גם יפה וגם קרייריסטית
("הרב שרקי: הפמיניזם הדתי מתסכל נשים"/כתבה מתוך ynet בתאריך 22/1/2014 )
לג.התביעה הפמיניסטית הראויה:
בנות צלופחד היו במובן מסוים פמיניסטיות. יש מי שמחשב את זכויותיו ושואל את עצמו מה מגיע לו, ויש מי ששואל את עצמו מה יוכל לעשות עם זכויותיו למען הזולת. ראינו שאצל בנות צלופחד שעליהן נאמר "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן" (בבא בתרא קיט, ב), התביעה הפמיניסטית היתה לקבל נחלה משלהן כדי ליישב את ארץ ישראל.
כאשר האישה רוצה לתרום מהכישרון הנשי שלה לקידום העולם, לקידום האומה וארץ ישראל, אזי כל יוזמה מצדה היא לטובה ולברכה, והקב"ה נותן הדרכה איך לממש את אותה נטיית נפש אצילה.
(חידוש גדול/הרב אורי שרקי, ע"מ 164)
לד.בת תלמידה חכמה* [ע"פ רב אברום שפירא]:
חז"ל הורו שלא לשאת בת של עם הארץ (פסחים מט, ע"ב) אלא בת תלמיד חכם.
אך בת של עם הארץ שלמדה הרבה תורה, הרי היא בעצמה "תלמיד חכם"! דוגמה מובהקת לכך היא שלוש האימהות -- רבקה, רחל ולאה - שלא היו בנות של צדיקים ובכל זאת אי אפשר לומר שלא יצא מהן משהו טוב.
(חידוש גדול/הרב אורי שרקי, ע"מ 165)
לה.ההלכה תיפסק לפי הצדיק שמבין את הערכים המיוחדים של הדור:
אמרה התורה, שכאשר ישנו ספק בדברי התורה, צריך לפנות אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי אפשר ללכת אל שופט שחי לפני מאתיים שנה?! אלא, מבין השופטים החיים בדורך - עליך ללכת דווקא אל הצדיק אשר יהיה בימים ההם, כלומר צדיק המבין את הערכים המיוחדים של הדור, שהרי צדיק שחי לפי דור אחר הוא סובל, ואין הלכה כמותו, והדבקים בו גם הם סובלים מפני שהם נאמנים לסגנון של צדקות שאין הלכה כמותה.
("שמונה עשרה- ברכת על הצדיקים"/הרב אורי שרקי)
לו.ארבע סיבות להצלחה העצומה של רשת בית יעקב במאה ה-20 :
הניסיון לשפר את חינוכן של הבנות היהודיות לא החל במאה ה-19. ב-1745 נעשה ניסיון, יחיד עד כמה שידוע לנו להקים בית ספר לבנות ברומא. רבי שבתי בן רבי דוד מסינאי תיאר את מצבן של הבנות היהודיות בזמנו:
במקום המשפט, ליכנס בכי טוב ולהתחיל הדבר בפסוקי תורה המהוללה, שם הרשע, לדבר תהפוכות כל היום בפה דובר נבלה, כי אמותיה, רוגן ככולן,כיוצא בהם לא ידעו ולא יבינו ללמדן בקטנותן ברכת נטילת ידיים, פסוקי שמע, או לפחות חובת התפילה ... אדרבה, מלמדין אותן דברי הבא שירי עגבים ותֶפלה (בתוך: שמחה אסף, ימקורות לתולרות החינוך בישראל, כרך ב עמ' 7)
רבי שבתאי מאשים במיוחד את האמהות שאינן רוצות, ואולי אינן יכולות, ללמד את בנותיהן ולחנכן בדרך התורה. בשל כך הוא הציע להקים בית ספר לבנות, ממש כפי שחברות הצדקה והקהילות השכילו להקים בתי ספר לבנים, לא ידוע מה עלה בגורלו של ניסיון זה, אבל נראה שהעת עוד לא בשלה להקמת בתי ספר מיוחדים
לבנות.
.....
בתקופה ההיא {סוף המאה ה-19} לא הייתה במזרח אירופה מערכת חינוך יהודית לבנות. באימפריה האוסטרו-הונגרית שאליה השתייכו קרקוב וגליציה כולה לפני מלחמת העולם הראשונה חל חוק חינוך חובה על כל הילדים והילדות מגיל שש עד גיל 14, ובכלל זה גם על הילדים היהודים. בעוד שהורים יהודים היו מוכנים
לשלם עבור חינוך פרטי לבניהם ולספוג קנסות מפני שסירבו לשלוח אותם לבתי הספר הציבוריים, הבנות
נשלחו על פי רוב לבתי ספר עירוניים או קתוליים, ורק מיעוט מבוטל למד ב'חדר' בסגנון מסורתי: הבנות
שלמדו בבתי הספר הקתוליים או העירוניים רכשו השבלה כללית רחבה ולמדו שפות זרות, וחלקן אף
סיימו בהצלחה את לימודיהן בגימנסיה, דבר שאפשר. להן להמשיך ללימודים גבוהים באוניברסיטאות,
הוריהן של בנות אלה קיוו שהחינוך היהודי שקיבלו הילדות בבית יגבר על ההשפעות החיצוניות, אולם
תקוותם נגוזה. רבות מהנערות שנחשפו לתרבות המערבית והלכו לתאטראות ולאולמות הריקודים
התנגדו לשיטת השידוכים המסורתית והתקשו למצוא מכנה משותף עם הבחורים שקיבלו חינוך מסורתי
ב'חדר' ובישיבה.
........
על אף ששנירר לא הייתה הראשונה שקראה להקים בתי ספר לבנות, רק היוזמה שלה הצליחה להפוך לרשת מצליחה, משגשת ובת קיימא. כיצד הצליחה 'התופרת מקרקוב'{פולין} במקום שאחרים נכשלו בו.הצלחת רשת בית יעקב נבעה משילוב של ארבעה גורמים:
העיתוי, האישים שתמכו ביוזמה, הגב הממסדי ודמותה של שנירר עצמה/
הגורם הראשון היה העיתוי: בעקבות מלחמת העולם הראשונה ניצבו הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובמזרחה בפני שבר היסטורי שנבע מיצירת מדינות לאום חדשות ומתהליכי מודרניזציה מואצים.
במצב חדש זה ייתכן שגם יוזמה שרק שנים אחדות קדרם לכן נראתה נועזות ויוצאת דופן התקבלה בקלות רבה יותר.
הגורם השני היה האישים שתמכו בהקמת הרשת: במחקרים על הקמת בית יעקב נהוג לציין את התפקיד החשוב שמילאו בה שני רבנים - הרב יששכר דב רוקה, האדמו"ר מבעלו, מחשובי המנהיגים של היהדות החסידית; והרב ישראל מאיר. הכהן, יהחפץ חיים', פוסק הלכה שנחשב בראשית. המאה העשרים למנהיג הסמכותי ביותר של היהדות שומרת המסורת והיה מקובל על כל הזרמים כמעט.
קביעתו של החפץ חיים במכתב מכ"ב בשבט תרצ"ג לקהילת פריסטיק כי חינוך מסודר וממוסד לבנות הוא "עניין גדול ונתוץ הוא בימינו אלה" ובתוך: 01 Great Jewish letters: a collection classic and inspirational writings of Torah 39 ,1 ווסצושקו סיפקה את הגושפנקה ההלכתית והתורנית להקמת בתי הספה ברכתו של הרבי מבעלז, על אף חשיבותה, הייתה כללית מאוד. ולא ברור אם הוא אכן נתן את ברכתו להקמת בתי ספר של ממש או רק לפעולה כלשהי בתחום החינוך.
בנוסף זכתה שנירר לתמיכת נכדתו של מייסד שושלת צאנז, וכך קיבלה את תמיכתן של החצרות. המרכזיות ושל האישים החשובים ביותה, או לפחות כך הציגה את הדברים.
הגורם השלישי היה הגב הממסדי: תנועת אגודת ישראל מילאה תפקיד חשוב בפיתוח רשת בית יעקב. כאמור ב-1919 לקחה אגודת ישראל את בית הספר בקרקוב תחת חסותה, והודות לתמיכה הממסדית והכלכלית של התנועה התרחבה הרשת והתבססה במהירות במרכז אירופה ובמזרחה, והקימה סניפים בליטא, ברומניה, בהונגריה ובאוסטריה,
והגורם הרביעי היה דמותה של שנירר עצמה: כאישה אדוקה וחסידה ממשפחה מכובדת ומיוחסת.
אי אפשר היה להטיל ספק בטוהר כוונותיה וביושר מניעיה של שנירר והיה לכך תפקיד מכריע בהצלחת
הרשת. מעדויות תלמידותיה ניתן להסיק כי למרות גישתה המחמירה והבלתי מתפשרת בתחום קיום המצוות היה לאישיותה גם צד כריזמטי ומעורר הערצה. גם לאחר שהרב ד"ר שמואל (ליאו). דויטשלנדר מונה בתרפ"ה 1925 לעמוד בראש. הרשת, וגם בתקופת יורשו הרב יהודה לייב אורליאן, נותרה שרה שנירר דמות מרכזית בתנועה ומקור השראה והתלהבות לתלמידות עד מותה בתרצ"ה
(1935)
הגידול במספר התלמידות בית יעקב לפני השואה:
תרפ"ג (1923)-1,040
תר"צ (1930)-24,440
תרצ"ג (1933)- 37,891
(מתות המאמר "תופרת לבוש לנשמה"/טלי ברנר, מגזין סגולה 53)
לז.סיכום המהלך של השינויים ביחס ללימוד תורה לנשים:
לז1.מחלוקתהמשנה:
אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְטַמֵּא הָעֲזָרָה. אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה {יד} אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים {טו}, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע {טז} שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם {כ}:
(סוטה פרק ד משנה ג)
לז2.הרמב"ם והאבחנה בין תורה בכתב לתורה בע"פ וההקלה לאישה ללמוד מעצמה:
אִשָּׁה שֶׁלָּמְדָה תּוֹרָה יֵשׁ לָהּ שָׂכָר אֲבָל אֵינוֹ כִּשְׂכַר הָאִישׁ. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִצְטַוֵּית. וְכָל הָעוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ אֵין שְׂכָרוֹ כִּשְׂכַר הַמְצֻוֶּה שֶׁעָשָׂה אֶלָּא פָּחוֹת מִמֶּנּוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ שָׂכָר צִוּוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה. מִפְּנֵי שֶׁרֹב הַנָּשִׁים אֵין דַּעְתָּם מְכֻוֶּנֶת לְהִתְלַמֵּד אֶלָּא הֵן מוֹצִיאוֹת דִּבְרֵי תּוֹרָה לְדִבְרֵי הֲבַאי לְפִי עֲנִיּוּת דַּעְתָּן. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אֲבָל תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא יְלַמֵּד אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה וְאִם לִמְּדָהּ אֵינוֹ כִּמְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת:
(ספר המדע, הלכות למוד תורה ,א,יג)
לז3.ההכרה וההדגשה מה אישה כן חייבת ללמוד - הלכות הנוגעות לה:
אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה. ואע"פ שיש לה שכר, צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות (פי' דבר עבירה). בד"א בתורה שבע"פ; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות (רמב"ם וסמ"ג ולא כמקצת ספרי הטור): הגה - ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. (אגור בשם סמ"ג). ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה, חולקת שכר בהדייהו: (הגהות מיימוני פ"א דת"ת וסמ"ג):
(שו"ע יו"ד סימן רמו )
לז4. פתיחת בית יעקב באישור החפץ חיים:
ונראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזקה מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, וכמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך' (דברים לב, ז), בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים, אבל כעת בעוונותינו הרבים שקבלת האבות נתרופף מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון הגוים, בודאי מצוה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכד', כדי שיתאמת אצלן ענין אמונתינו הקדושה, דאי לאו הכי עלול שיסורו לגמרי מדרכי ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו.
(ליקוטי הלכות לחפץ חיים, סוטה פרק שלישי, ירושלים תשל"א, עמ' 20, הערה 3)
לז. הסכמת הרב סורוצקין- ראש מועצת גדולי התורה- לכך שיש ללמד לכתחילה נשים תורה ( בנושאים שהתירו):
לא כימים הראשונים הימים האחרונים: בימים הראשונים התנהגו בתי ישראל על פי השלחן ערוך ואפשר היה ללמוד את כל התורה מן הנסיון, וממילא לא היה צורך ללמד את בנות ישראל תורה מן הספר, אבל עתה בעוונותינו הרבים יש בתים אשר אין זכר בהם להרבה מצוות ולחוקי התורה, ובת ישראל שבאה מן הבתים האלה ללמוד בבית ספר דתי הרי היא כמעט כנכרית שבאה להתגייר, שמן ההכרח ללמדה תורה כדי שתדע
את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה...
לא רק שמותר ללמד תורה ויראת שמים לבנות בדורנו זה, אלא חיוב גמור יש בזה, ומצווה רבה לייסד בתי ספר לבנות ולהשריש אמונה טהורה בלבן וידיעת התורה והמצווה. בלימוד תורה שבעל פה צריך להתיישב, ועל תורה שבכתב אין שום פקפוק, ובפרט בדור תהפוכות זה.
(שו"ת מאזניים למשפט/הרב זלמן סורוצקין 1880-1966 בעל ה"אזניים לתורה" - היה ראש מועצת גדולי התורה , חלק א, סימן מב)
לז6.הכרת הרב עובדיה באישה חכמה שיש לעמוד בפניה:
ולא יורה בפניו ובתוך שנים עשר מיל הלשון קצת מגומגם. וע' ר"מ שם דינים אלו ובש"ע באריכות ומ"ש הרב המחבר ונוהגת בזכרים ונקבות ז"פ ולענין לעמוד לפני אשה זקנה לדידן דפסקינן כאב"י דאפי' זקן אשמאי א"כ בודאי חייב לעמוד מפני אשה זקינה אך לדעת הר"מ דילד חכם א"צ לעמוד בפני זקן אשמאי רק הידור וא"צ לעמוד אלא מפני זקן חכם בודאי א"צ לעמוד מפני אשה אף שהיא חכמה שלמדה תורה מ"מ אין חכמה לאשה אלא בפלך וכל הדינים שצריך חכם בודאי ל"ש באשה אף שהיא חכמה דאינו נקרא חכם רק אם מצווה ללמוד ולקנות חכמה ע"כ
(מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רנז אות ג)
לז7. גישת הרבי מלובביץ' שנשים צריכות ללמוד תורה כחלק מהתקרבות לימות המשיח:
שענין זה(התעוררות לימוד התורה לנשים) הוא מהחידושים לטובה שבדורות האחרונים... ויש לומר, שהטעם שזכינו להוספה בלימוד התורה דנשים בדורות ההכנה לזמן הגאולה, ש"באותן הימים תרבה הדעה והחכמה כו'" האחרונים דוקא, אע"פ ש"אכשור דרא" - כיון שבסוף זמן הגלות מודגשת יותר...
(רבי מנחם שניאורסון, ליקוטי שיחות, כרך ח, עמ' 288)
(רבי מנחם שניאורסון, ליקוטי שיחות, כרך ח, עמ' 288)
7.לימוד תורה בשכר והנאה גשמית מלימוד תורה:
א.ר' טרפון הצטער שהציל עצמו ממוות תוך כדי שימוש בשמו ומעמדו במקום בדרך אחרת:
ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהוקפלו המקצועות{ סכינים שהם מיוחדים לחתוך תאנים כשעושין מהם עיגולי דבילה והותרו כבר הפירות באכילה לכולם והיו כהפקר} דקאכיל אחתיה בשקא ושקליה ואמטייה למשדיה בנהרא אמר לו אוי לו לטרפון שזה הורגו שמע ההוא גברא שבקיה וערק אמר רבי אבהו משום ר' חנניה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם קל וחומר ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר {יחזקאל ז-כב} ובאו בה פריצים וחיללוה כיון שפרצום נעשו חול נעקר מן העולם דכתיב {דניאל ה-ל} בה בליליא קטיל בלשצר המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם על אחת כמה וכמה
ורבי טרפון כיון דכי אכיל דהוקפלו רוב המקצועות הוה אמאי צעריה ההוא גברא משום דההוא הוו גנבי ליה ענבי כולה שתא וכיון דאשכחיה לר' טרפון סבר היינו דגנבן אי הכי אמאי ציער נפשיה משום דרבי טרפון עשיר גדול הוה והוה ליה לפייסו בדמים
(נדרים סב ע"א)
ב.רוב החכמים- מלבד מי שהחזיק בתפקיד מנהיגותי - התפרנסו מעמל כפם:
...
מי לנו גדול מהלל הזקן, שלפני שנתמנה לנשיא התפרנס בדוחק רב מחטיבת עצים....אולם כל שאר תלמידי החכמים שלא היה להם תפקיד מנהיגותי, למרות שהיו גדולים מאוד בתורה, לא התפרנסו מהציבור. שמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, רבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים...
(לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?/הרב אליעזר מלמד)
ג.איסור להנות מכתרה של תורה:
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: "אַל תַּעֲשֵׂם (את דברי התורה) עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם."
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף."
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
(אבות ד,ה)
אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת ולדעתי ג"כ שדברי בה לא יאות לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים....(פירוש הרמב"ם ,שם)
ד. דעת הרמב"ם- איסור מוחלט ודברים קשים כנגד המתפרסנים מללמד תורה:
הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה לִקַּח מְלַמֵּד הַתִּינוֹקוֹת שָׂכָר נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ [ה]. וְחַיָּב לְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר עַד שֶׁיִּקְרָא תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כֻּלָּהּ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְלַמֵּד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב בְּשָׂכָר מֻתָּר לְלַמֵּד בְּשָׂכָר. אֲבָל [ו] תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָסוּר לְלַמְּדָהּ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד-ה) 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'' וְגוֹ' מָה אֲנִי בְּחִנָּם לָמַדְתִּי אַף אַתֶּם לְמַדְתֶּם בְּחִנָּם מִמֶּנִּי וְכֵן כְּשֶׁתְּלַמְּדוּ לְדוֹרוֹת לַמְּדוּ בְּחִנָּם כְּמוֹ שֶׁלְּמַדְתֶּם מִמֶּנִּי. לֹא מָצָא מִי שֶׁיְּלַמְּדוֹ בְּחִנָּם יְלַמְּדוֹ בְּשָׂכָר שֶׁנֶּאֱמַר אֱמֶת קְנֵה. יָכוֹל יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים בְּשָׂכָר. תַּלְמוּד לוֹמַר (משלי כג-כג) 'וְאַל תִּמְכֹּר'. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאָסוּר לוֹ לְלַמֵּד בְּשָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁלִּמְּדוֹ רַבּוֹ בְּשָׂכָר:
(ספר המדע הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ז)
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה וְכִבָּה מֵאוֹר הַדָּת וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה. אָמְרוּ חֲכָמִים (משנה אבות ד-ה) 'כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם'. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות ד-ה) 'אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶן'. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ (משנה אבות א-י) 'אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת', (משנה אבות ב-ב) 'וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן'. וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת:
(ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י)
ה.רבנו יונה: אפילו להציל חייו ע"י כבוד תורה אסור כשיש דרך אחרת
הא כל הנאות מדברי תורה, שנהנה מדברי תורה בעולם הזה, הרי הוא נוטל חייו מן העולם, כלומר מן העולם הבא. ולא הנאת כבוד והנאת ממון בלבד אמרו, אלא אפילו להציל עצמו מן המיתה בכבוד תורה בזמן שהיה יכול להציל את עצמו על ידי ממון או על ידי דבר אחר אסור...
מי שהוא בריא ויכול לעשות מלאכה אסור לו ליהנות בכבוד תורה כל עיקר.
(פירוש רבנו יונה על אבות פרק ד משנה ה )
ו.הרשב"ץ: משום ירידת הדורות אבל התייחס לרבנים בעלי תפקיד קהילתי
ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הציבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה - אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עליה ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הארץ יזדלזלו בפניהם, ודומה הוא למה שאמרו בפרק השותפין: "רבנן לאו בני מיפק באוכלוסא נינהו". אבל התלמידים הטוב והישר להם שיעסקו בתורה לשמה - לא על מנת שיקראו חכמים, וסוף הכבוד לבוא, וילמדו גם כן אומנות, ושיעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת...
( תשב"ץ חלק א קמב- קמ"ח)
ז.רבי יוסף קארו מציין בפירוש לרמב"ם את המציאות ההפוכה:
וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח''ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר:
(כסף משנה, שם)
ח.זקן וחולה מותר לכ"ע, עשיר אסור, ומידת חסידות היא שיתפרנס ממעשה ידיו:
וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. (לשון הטור). וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו, (רבינו ירוחם ורבינו יונה נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה), אבל זקן או חולה, מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (לכ"ע). ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ). ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון. (אברבנאל בפירוש מסכת אבות). ודוקא חכם הצריך לזה, אבל עשיר, אסור. ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח. ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא, אך אין זה מדת כל אדם, שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו
(שו"ע, יורה דעה, רמא, כא-כב)
ט. האיסור הוא על מי שכופה על הציבור לפרנס אותו מלימוד תורה:
בהגהה כל המשים על לבו לעסוק בתורה כו' הוא דעת הרמב"ם והאריך לגנות הרבה בהולכי במדה זו אלא דדוקא דייק הרמב"ם ז"ל דכל זה לא מיירי אלא במי שהוא מטיל פרנסתו על הזולת שיושב ולומד ובהכרח על הצבור לפרנסו אבל אם הצבור או היחיד מבקשים ממנו ללמוד בעדם או לזכות לאו איסורא עביד דכן מצינו היתר בהדיא שמח זבולון כו' ויששכר באהליך ושמעון אחי עזריה והרבה כיוצא בזה אלא דבזה לא מיירי כלל אלא דוקא בנדון הנז' שמטיל פרנסתו וצרכי עצמו על הזולת כמאן דתובע שכר לימודו דבזה פשיטא שהוא נוטל חייו מן העולם
(ראשון לציון לרבי חיים בן עטר, סימן רמו סעיף כא)
י. אור החיים הקדוש: חולשת הדורות מחייבת לימוד כל היום ומותר להסתפק מהזולת
ואני הצעיר אומר, כי לא דיבר החכם אלא בזמנם שהיה להם דעת זך ורוב תורה, לזה יותר טוב ליהנות מיגיעו. מה שאין כן בזמננו כי נתמעטו הדעות, והלואי ואולי ילמוד כל היום וכל הלילה ויוכל להשיג לידע ולהבין בתורה ולידע כל דיני התורה הצריכים, ונתמעטה בעוונות התורה ולומדיה, פשיטא כי יודה ויאמר החכם דהאידנא ילמוד כל היום ויסתפק מהזולת
(חפץ ה'/לרבי חיים בן עטר , ברכות ח ע"א)
יא. לימוד תורה בע"פ בשכר- מותר אם זה נחשב כשכר בטלה:
כתיב (דברים ד) ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן ת"ל חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום. וכן חמיי מתנייא נסבין אגריהון. א"ר יודן בי רבי ישמעאל שכר בטילין הן נוטלין
(ירושלמי נדרים פרק ד הלכה ג )
מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי. (וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו): (הגהות מיימוני פ"א):
(שו"ע יו"ד סימן רמו )
יב.אגרות משה: מותר לעסוק התורה ותהלפרנס מזה והלוואי שיהיו הרבה תומכי תורה
ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות אם מדינא אם מתקנה דעת לעשות לה' הפרו
תורתך שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או
שהוא רב ומורה הוראה, ואין להמנע מזה אפילו ממדת חסידות. ואני אומר כי אלו
המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה
ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע
זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה
כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים
צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר
שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה... ומי יתן והיו נמצאים אנשים מתנדבים לפרנס
הרבה ת"ח היו מתרבים בני תורה גדולי ישראל ובעלי הוראה כרצון השי"ת שאין לו בעולמו
אלא ד' אמות של הלכה. ידידו מברכו בכוח"ט, משה פיינשטיין.(אגרות משה, יו"ד ח"ב,קטז)
ולכן למעשה אם אפשר להשפיע עליהם שיישארו בישיבה ללמוד תורה ולא ידאגו בענייני
פרנסה כלל, ככל אלו הרוצים ללמוד תורה, שהוא מחמת עצם לימוד התורה, צריך להשתדל
להשפיע עליו. אבל אם לא אפשר להשפיע עליו שיישאר תלמיד בישיבה - באופן שלא ידאג
על פרנסתו לאחר הרבה שנים ויבטח בהקב"ה לעניין פרנסתו - אף אם אפשר להשפיע
שיישאר עוד שנה ושתים, משום שלא יפסיד כלום, צריך להתבונן הרבה...
וגם הרי אפשר
שאחרי שילמוד בישיבה עוד שנה ושתים יתחזק ליבו לתורה ויישאר בן תורה לעולם...
וגם צריך לידע כי רבותינו הראשונים שעסקו ברפואה היה לימודם מספרי רפואה שחברו
איזה רופאים גדולים, או מרופא גדול אחד מפורסם בביתו. וגם לא הוצרך ללימודים אחרים
לזה, וכמעט שלא ביטלו מלימוד התורה. ובזה"ז לא שייך זה, כי צריך דווקא לבתי ספר
שלהם, וגם צריך ללימודים אחרים וג"כ לימודים אחרים אלה הם דווקא בבתי ספר שלהן,
שהוא לפרוש מלימוד התורה וגם רוב היום להיות בחבורה אחרת שלא שייכי לתורה כלל
וגם לא למושגי התורה... (אגרות משה ,יו"ד ח"ד,לו)
יג.הרב עובדיה: עדיף לאדם ללמוד תורה כל היום ולהתפרנס בדוחק מתיכה כלכלית של כולל
...ועוד שאפילו אם נודה שהלכה מעיקר הדין כדברי רבינו, מכל מקום כבר הסכימו כל גדולי הדורות להתיר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת המלמדים והלומדים מצויה מתרומות הצבור, לא היו יכולים להקדיש את זמנם ולטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת מישראל ח"ו, אבל בהיותה מצויה לפרנסתם יוכלו לעסוק בתורה תדיר. ויגדיל תורה ויאדיר. עכת"ד. (וע"ע למרן בשו"ת אבקת רוכל סימן ב. ע"ש). גם המהרש"ל בספר ים של שלמה (פ"ג דחולין סי' ט) האריך למעניתו להחזיק המנהג שנהגו כל התלמידי חכמים להתפרנס מתרומות הצבור ולעסוק בתורה, וכתב שאם לא היו עושים כן היתה התורה בטלה ומשתכחת ח"ו מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה לדון ולהורות הלכה למעשה לרבים ולהתפרנס ממעשה ידיו, וכל שכן למי שהוא ראש ישיבה ומרביץ תורה ברבים, והוא צריך לחלק עתותיו בלימוד התורה לו ולאחרים, שעבירה היא בידו אם לא יקבל פרנסתו מאחרים......
המורם מכל האמור שעדיף לבחור ההצעה ללמוד תורה כל היום. ולקבל משכורתו לצורך פרנסתו ממחזיק פרטי, או מהנהלת הכולל, יותר מאשר לעסוק במלאכה או בסחורה כמה שעות ביום לצורך פרנסתו, וילמד רק בשעות הפנאי, ואף אם המשכורת מהכולל זעומה ומספיקה לו בדוחק, כבר הבטיחו חז"ל שכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, כענין הלל וחביריו. וכן נאמר, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד. והבוטח בה' חסד יסובבנו.
(שו"ת יביע אומר חלק ז - יורה דעה סימן יז)
יד. דעת הרב מלמד: מצד אחד צריך כל תלמיד להתחזק במשך כמה שנים בישיבה אבל לאחר מכן מי שאינו מתאים להשיר בעולם התורה שילמד מצוע ויקבע עיתים לתורה
... בעקבות התמעטות הדורות וריבוי הספרים והדעות, ברור שלא ניתן יהיה להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שלומדי התורה יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור, שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הלכה, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, הציבור תורם כספים להחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו המהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כא).
היתר נוסף לדורנו
בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק להדריך את חייהם לאורה של תורה. וכיוון שיש מצווה לחנך את הבנים לדעת תורה ולחיות לאורה, חייבים ההורים להמשיך לממן את לימודיהם עוד מספר שנים בישיבה, כדי שירכשו את יסודות התורה. וכיוון שישנם הורים שאינם מסוגלים לשלם עבור לימוד ילדיהם (ויש גם הורים שאינם רוצים לשלם), צריך הציבור כולו לדאוג לכך, ולכן יש צורך לאסוף תרומות להחזקת הישיבות.
בחור שאינו מתאים להוראה ורבנות
אבל לאחר שהבחור למד מספר שנים בישיבה וקיבל בסיס בתורה ויראת שמים, מן הראוי לכוון אותו לפי כישוריו ונטיית לבו, אם בתחום התורה לחינוך והרבנות, ואם למקצועות ריאליים, כגון ניהול או כל מקצוע אחר שמתאים לאישיותו.
ולענייננו, מי שמוצא בעצמו שאינו מתאים למקצוע ההוראה או הרבנות, אין לו יותר היתר ללמוד כל היום תורה ולהתקיים על חשבון הציבור או מכספי צדקה.
וכך נוהגים אצלנו בישיבת הר ברכה, לאחר מסלול הלימודים המסודר, שכולל חמש שנים (כולל השירות הצבאי), כל בחור בוחר לו את דרכו המתאימה לו, לשם שמים, אם במקצועות הקודש ואם במקצועות החול, ואף הישיבה מעודדת אותו להיות נאמן לאופי המיוחד שלו. וכך רבים הולכים ללמוד מקצוע ומשתדלים לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר לפי יכולתם, ועם זאת ממשיכים לקבוע עתים לתורה, ומפנימים ערכים של מסירות ואהבה לתורה וללומדיה ולקיום המצוות בכל דקדוקיהן ומשתדלים להרבות בצדקה וחסד, לסייע בבניין הארץ ולקדש שם שמים.
(לימוד בכולל או עבודה - מה עדיף?/הרב אליעזר מלמד)
מכירת חמץ
א.איסור החזקת חמץ בביתו - מדאורייתא:
מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ
(שמות יג,ז)
ב.מכירת החמץ לגוי- מותרת כמכירה רגילה לכל דבר:
כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ
(פסחים פרק ב משנה א)
ג.מכירה גמורה לגוי לפני פסח- לפי בית שמאי לא בכל תנאי:
תנו רבנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע בו שיכלה קודם הפסח, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו, רבי יהודה אומר: כותח הבבלי וכל מיני כותח - אסור למכור שלשים יום קודם הפסח.
(שבת יח ע"ב)
ד.מקרה קצה: ישראל שלא הספיק לבער חמץ והוא שרוי בספינה יכול למוכרו לגוי מכירה זמנית עד אחרי הפסח
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה (תוספתא פסחים פרק ב הלכה יב)
ה.איסור הערמה
ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד ששלא יערים (הלכות גדולות סימן יא))
וזאת ההערמה שאנו חוששין הוא מילתא דשכיח, כלומר שיקנה אדם תבואתו לגוי. שהרי כמה בני אדם עושין כיוצא בזה בשביל הרווחה. שכשהוא קרוב לפסח רואה גוי נאמן אצלו ומפקיד בידו מורייס הבא מן הדגן, שעוברין עליו בפסח, ומערימין להקנותו לו, ומאמינים לו שיחזירנו לאחר הפסח
(כפתור ופרח/ ר' אשתורי הפרחי , פרק ד, עמ' כ"ח)
ו.שלא לעשות את המכירה באופן הזה דבר קבוע:
אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח, שעשאוהו כאילו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים, וכן הוא בירושלמי (ה"ב), ע"כ:
( ריטב"א על פסחים דף כא)
ז.אפשר למכור גם בסכום סמלי ובתנאי שיוציאו מביתו
חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.
(שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות פסח סימן תמח, סעיף ג)
ח.המציאות המשתנה מצריכה פתרון רחב יותר:
אבל בהמשך הזמן נעשה הדבר בלתי אפשרי.המסחר של היהודים, הסיטונאי וגם הקמעוני,היה לרוב בבי"ש שנעשה מתבואה חמוצה ואי אפשר היה להעבירו מרשות לרשות.תהווה הכרח למכור את החמץ מבלי שיוציאוהו מרשותו הקודמת
(המועדים בהלכה, הב זווין ע"מ שס)
ט.התנייה על מנת שיחזיר כשהחמץ אצלו ומסירת המפתח לגוי
ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לגוי מחוץ לבית בפרט למחזיקים באורנד"א
יש להתיר בענין זה שימכור לגוי כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לגוי
אלא כיון דקיימא לן דאין הגוי קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאיתא בפרק קמא דקידושין (יד ב) וטריחא מילתא לכתוב שטר
גם אולי יעלה על דעת הגוי להחזיק בחדר שלא להחזירו כיון שהשטר בידו ואיכא הפסד מרובה, צריך שיהא מתנה עם הגוי ושיאמר לו אני מקנה לך גם החדר בכסף זה שאתה נותן לי אף על פי שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו דאמירה זו מהני דקני לה... ויהא נזהר שיאמר כן בתחלת המקח דאם לא כן הווה לה אמירה זו פטומי מילי... ומיהו צריך למסור לגוי גם המפתח
(ב"ח / רבי יואל סירקיש המאה ה-16-17 ,אורח חיים סימן תמח)
י.האם הפיכת הדבר לממוסד בעייתית
ולבי א"ל דדוקא בימים הקדמונים שהיה דבר זה במכירת חמץ לגוי דרך מקרה. והיה המכירה בלב בין אצל ישראל המוכר ובין אצל הגוי הקונה אבל עתה בעו"ה הן רבים עתה ע"ה שגם בעיניהם הדבר רק מצות אנשים ומנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש שאין דעת הגוי לקנות כלל בעניותי הדבר קשה בעיני הרבה
(מחצית השקל על או"ח סימן תמח )
יא. אין זה משנה אם דעת הגוי להקנות לעצמו או לא, מכל מקום זו מכירה גמורה וכשרה:
אמנם לפע"ד הקו' מעיקרא ליתא מתרי טעמי. חדא מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא, אנן לא בעינן להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל, ולא דמי למכירת בכור שעיקר הכוונה שיזכה הגוי בבהמה, אבל בחמץ עיקר הכוונה שלא יהי' חמצו של ישראל, וכל שיצא מרשותו של ישראל אפילו רק בדרך הפקר אינו עובר עליו, והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת, והא דמשמרו בביתו היינו לצורך העכו"ם, ואלו רוצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל, א"כ מה לי שלא יהיה דעתו של גוי לקנות:
ועוד לא דמי לקנין אגב דלא סמכא דעתו של גוי שיהי' הקנין הזה קונה ושיפעול המעשה הזה כלל, אבל הכא הרי קנה בדרכי הקניות כסף ומשיכה שיודע הגוי שקונים בו מדינא ועשה כל המעשים הראוים, רק שנאמר אין דעתו לקנות, בכי האי גונא אמרינן דברים שבלב אינם דברים. ולא
(שו"ת חתם סופר חלק יו"ד תשובה שי )
יב.מכירה ע"י שליח- בטלפון או ע"י האינטרנט:
שאלה:
לרב שמואל אליהו שלום וברכה,
ראיתי שבאתר זה מתאפשרת מכירת חמץ באמצעות רשת האינטרנט.
ברצוני לשאול מה תוקפה של מכירה זו מבחינה הלכתית? והאם ניתן למכור את החמץ באמצעות האתר?
בברכת פסח כשר ושמח,
בעז
תשובה
בס"ד
לא מוכרים חמץ דרך האינטרנט, אלא רק ממנים את הרב שליח למכור את החמץ שלך.
בעקרון זה מה שעושים ברבנויות השונות. הרב לא קונה חמץ מהציבור, הוא מקבל שליחות והרשאה למכור חמץ בתור שליח.
על מנת למנות שליח אין צורך להיות נוכח, די במינוי דרך האינטרנט.
לסיכום זה כשר למהדרין מן המהדרין.
(מכירת חמץ בערב פסח באמצעות האינטרנט/הרב שמואל אליהו)
בס"ד
לא מוכרים חמץ דרך האינטרנט, אלא רק ממנים את הרב שליח למכור את החמץ שלך.
בעקרון זה מה שעושים ברבנויות השונות. הרב לא קונה חמץ מהציבור, הוא מקבל שליחות והרשאה למכור חמץ בתור שליח.
על מנת למנות שליח אין צורך להיות נוכח, די במינוי דרך האינטרנט.
לסיכום זה כשר למהדרין מן המהדרין.
(מכירת חמץ בערב פסח באמצעות האינטרנט/הרב שמואל אליהו)
יג.מציאות צריכת החמץ השתנתה וחכמים פעלו במסגרת ההלכה כדי למצוא לכך פתרונות מבלי ח"ו לעבור על איסור חמץ:
מכל מקום, בדרך זו נוצרה מציאות שבביתו של אדם, או במבנה השייך לו, נמצא חמץ, שהוא עתיד להשתמש בו, וזאת לכאורה בניגוד לצו התורה: "שבְעָת יִמִים שאר לא יִמְצָא בְְּתִיכֶם" (שמות יב, יט). הנחת היסוד שעמדה מאחורי הדרך לאפשר מבחינה הלכתית את השארת החמץ היקר ובעל הערך בבית, הייתה ההבנה שאיסור התורה התייחס למציאות של חמץ בתצרוכת יומיומית. עם הזמן השתנתה צורת השימוש בחמץ: נוצר חמץ שעשוי להחזיק מעמד במשך זמן מרובה, וסביבו התפתח מסחר רחב. שוב לא ניתן היה לדרוש מן האדם לעמוד בהפסד המרובה שביעור החמץ בפועל ידרוש ממנו. הדרך למכור את החמץ לגוי הייתה פתרון שיש בו מן ה"הערמה", אבל כלפי האמת, הוא היה הדרך החיונית להמשיך לשמור על חג הפסח גםבמציאות המשתנה. גם במקרה זה בולט השימוש בכלים הלכתיים, שאפשרות את שינוי המציאות ההלכתית בפועל, בשל תנאי החיים המשתנים.
(ניצחוני בני/ הרב אמנון בזק ע"מ 383)
8.פולמוס השמיטה:- האם ניתן או לא לסמוך על היתר המכירה לגוי
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%A8_%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%94#cite_ref-%D7%A6%D7%A4%D7%AA_1-0
א.הפולמוס הראשון בישוב עקרון שביקש לשמור שמיטה:
בשנת תרמ"ט ( 1889 ) נתגלע הפולמוס החריף ביותר מסוג זה על שנת השמיטה . היו אמנם רבנים במחנה החרדי שנטו להתיר עיבוד אדמות בשנת שמיטה , ולעומתם נמצאו איכרים וחובבי ציון שנטו לאסור על עיבוד הקרקע , אך במרוצת הוויכוח המר החריפו הניגודים שבין "חיבת ציון" לבין הנהגת היישוב הישן , והנהגת היישוב הואשמה כי היא מתנכלת בזדון להתיישבות החדשה . לאחר ששככה המחלוקת נעשה ניסיון לפשר בין "חובבי ציון" להנהגת הכוללים של ירושלים . בתר"ן ( 1890 ) הגיע לארץ הרב שמואל מוהלינ : ר , בראש חבורה של "חובבי ציון" ממזרח אירופה , וערך "הסכם שלום" שבו פרסמו ראשי היישוב הישן הכרזת תמיכה במטרות "חיבת ציון . ''
עורך/כים: ישראל ברטל ויהושע בן-אריה
( ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917)/ע"מ 256)
עורך/כים: ישראל ברטל ויהושע בן-אריה
( ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917)/ע"מ 256)
ב.פולמוס השמיטה של הרב קוק ורבני הישוב הישן:
המאבק בעניין שנת השמיטה שהתנהל בשנת תרס"ג (1903) היה כאין וכאפס לעומת זה שהתלקח בשנת תר"ע (1910). ואולם הפעם כבר לא עמד לצדו האדר"ת. הרב קוק ניצב עתה לבדו בעין הסערה וזו הייתה אחת מנקודות המבחן המרכזיות שלו הן בעיני היישוב החדש והן בעיני היישוב הישן. עמדתו במאבק מבליטה את גישתו החד-משמעית כלפי המפעל הציוני כולו וכלפי מתנגדיו מימין ומשמאל.
על רוחות המלחמה שהיו גלומות בסוגיה ניתן היה לעמוד כבר במכתבו לאחיו בשלהי תרס"ט, כשהיה בחופשה ברחובות בעת בציר הענבים. במכתב הוא הביע את התפעלותו מיופיה של ארץ-ישראל המתפתחת לנגד עיניו אך הצר על החובות הרבות המוטלות עליו גם בזמן החופשה, "בפרט בשנה זו, שנת הרת עולם של סדרי תיקון השמיטה שהיא מטרדת [מטרד] גם בפועל ומעשה" ('אגרות', א, עמ' רסב). "שבת הארץ הולכת היא ופורשת את כנפיה על אדמת הקדש", תיאר באופן ציורי, "ונכנסת ברוח חרישית בלב עם ד' היושב עליה" (שם, עמ' רסא), וכל זאת למרות הצורך בפתרון הלכתי המאפשר הפקעת האדמה מבעלוּת יהודית כדי להתיר את העבודה על אדמת ארץ-ישראל. הרב קוק סבר כי הדבר מחייב לתת את הדעת לפרטי-פרטים קטנים. בקול קורא מעל דפי 'חבצלת' (ג' בכסלו תרס"ט, ולאחר מכן בי"ט באדר תרס"ט) ביקש לקבל מהקוראים נתונים על "פרטי העבודות הנהוגות בסביבתם". הוא חפץ, הוסיף, להיפגש עם עובדי האדמה ולהכיר "הרבה לבבות עובדות ועמלות בחריש ובקציר בשדמות בת עמנו". הרב קוק אמר כי הוא מתפעל מכך שעבודת הפועלים האלה "מהולה בעמל גוף עם חבה אידיאלית ועונג של קדושה פנימית, אשר לא נראה כמוה בכל הארץ ובכל הגוים". מן הפועלים החילוניים הללו שמע על תחושת הקדושה המפעמת בהם לקראת שנת השמיטה והביע את התפעלותו מאותן "נשמות אשר לא ידעו את מעמקי עצמן. אשרי העם שד' אלהיו" (שם). בד-בבד עמד מקרוב על הקשיים של היישוב, בין היתר על המצב הכלכלי המעורער של ההתיישבות היהודית.
הרב קוק החליט להתיר את העבודה בתנאים מגבילים ולאחר שימולאו כל התנאים ההלכתיים הטכניים. מבחינה הלכתית הוא הורה כי העבודה שתיעשה בשנת השביעית לא תהיה עבודה שדינה נובע מהתורה (דאורייתא) אלא רק מלאכות שאסרו חכמים (דרבנן). כדי להגיע למצב כזה דאג למכור את הקרקע של ארץ-ישראל לנוכרי. כך תהיה הקרקע פטורה ממצוות שביעית מהתורה. כמו כן הורה שאת כל המלאכות האסורות על-פי התורה בשנה השביעית יעשה רק מי שאינו יהודי, כך שיהודים יוכלו לעבוד בחקלאות רק במלאכות האסורות מדרבנן.
להחלטה ההלכתית הזאת של הרב קוק היו שני טעמים: הראשון, ביטול העבודה ינחית מכה אנושה על החקלאות בארץ-ישראל; והשני, אם לא יינתן היתר, החקלאים לא ישעו להוראה שלא לעבד את האדמה (גרוע מכך: גם אם ירצו לשבות, יאלצו אותם פקידי המושבות לעבוד, ולא - יסלקו אותם מאדמותיהם). בין כך ובין כך מפעל ההתיישבות בארץ ייפגע.
בנתינת ההיתר הזה הכניס עצמו הרב קוק לעין הסערה. על מאבקיו הקשים ניתן ללמוד מהתכתבות שלו עם הרידב"ז (ר' יעקב דוד בן זאב וילוסקי, 1913-1845), רב חרדי מצפת, שיצא חוצץ נגד החלטתו ואף הקדיש לכך חיבור הלכתי. לפני שפרצה המחלוקת בעניין שנת השמיטה עמד הרידב"ז לצד הרב קוק. באחד המקרים, כשנעשה ניסיון לפגוע במעמדו של הרב קוק באמצעות הקמת מערכת שחיטה חלופית לזו שניהל, היה הרידב"ז מראשי הרבנים - יחד עם הרב שמואל סלנט והרב חיים ברלין - שיצאו בשצף קצף נגד הניסיון הזה. במכתב מ-1909 כתב הרידב"ז: "איך יעלה על הדעת שילחום זבוב קצוץ כנפים נגד הנשר הגדול דפקיע [מפורסם] שמיה [שמו] בתבל ומלואה?" לכן תגובתו של הרידב"ז להיתר המתגבש פגעה מאוד ברב קוק. במכתב לרידב"ז מב' באדר תרס"ט כתב כי דבריו היו "למלח על פצעי לבבי". הוא ציין שעז רצונו כי תקוים מצוות שביעית, "ובכל חיי רוחי ונשמתי, הנני משתוקק וצמא לחזקה ולהחזיר עטרה ליושנה". ואולם, הוסיף, יש הבדל בין המצוי לרצוי. הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו "שאם לא יעשה ענין המכירה יעברו רבים מאד על כל איסורי שביעית בלי שום צד היתר כלל, ורשעים ירימו קרן לומר הותרה הרצועה לעקור מצות מן התורה בלא שום שאלה". לדבריו, מצב כזה יהיה "חורבן תורתנו הקדושה וחילול שם שמים". לכן אך סביר הוא ללכת לאור הכלל של חז"ל - "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבילות", והוכרחתי לסדר זה ההיתר למוכרחים להשתמש בו, כאשר עשו כן בשמיטות שעברו" ('אגרות', א, עמ' רמה-רמז).
הרידב"ז הציע פתרון - להשיג תרומות מחו"ל שיפרנסו את מתיישבי ארץ-ישראל בשנת שמיטה. הרב קוק אמר בתגובה כי הוא מוכן לנסוע לחו"ל עם הרידב"ז כדי להשיג את התרומות הנחוצות. ואולם, הוסיף, הדבר יהיה אפשרי רק בשנת השמיטה שלאחר שנת השמיטה הקרובה. בשנת השמיטה הקרובה יש להפעיל את היתר המכירה מכיוון שלא ניתן בשלב הזה לממש את הנסיעה בזמן כה קצר. הנזקים הצפויים מהעדר תיקון המכירה, הזהיר, עצומים ויש להביא בחשבון גם את כל העסקים הקשורים בשרשרת עבודת החקלאות. "חלילה לנו", הפציר ברידב"ז, "להעלים עין מזה" (שם, עמ' רמז). אם לא יינתן ההיתר, ואם לא יפורסם הדבר בעולם היהודי, יימנעו יהודים דתיים מלעלות לארץ והיישוב הציוני יקלוט רק אנשים שאינם חוששים לעבוד בשנת השמיטה ללא היתר, והרי יש בכך פגיעה בנשמת המפעל הציוני (שם, עמ' שי).
דבריו של הרב קוק הבהירו לכול עד כמה עמוקה זיקתו לחלוצים הציונים וכי יש בעיניו חשיבות לכך שלא יוּצאו אל מחוץ לגדר "היהדות הנאמנה".
(אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרב קוק: תחילתו של הפולמוס/ אבינועם רוזנק)
ג.הספר ההלכתי שבת הארץ וההדי שעורר בעקבותיו:
הספר 'שבת ארץ' עורר סערה בעיקר בקרב אלה שהיו מסוגלים לקרוא ולהבין את הדיון ההלכתי המוצג בו. סערה גדולה עוד יותר התחוללה לאחר שהרב קוק פנה במכתב גלוי אל איכרי ארץ-ישראל בעיתון 'החירות' ובו ביקש להבהיר את עיקרי היתרו ואת סייגיו ההלכתיים. קולות ההתנגדות לצעד הזה היו כה רמים וצורמים עד כי כמה מרבני יפו התגייסו לפרסם קול קורא המחזק את ידיו. מעל דפי 'האור' (י"ב בסיוון תר"ע) ו'החירות' (י"ג בסיוון תר"ע) הם מחו:
כי לא עת לחשות עתה, התאפק לא נוכל, עלבון התורה ובזיון גאון וצדיק עומדים מאחורי כתלנו. [...] קמו מתי מספר מאנשי ירושלים, אנשים כאלה אשר חובתם היא לכוף כאגמון ראשם מול גאון וצדיק כזה, וטרם באו לעמקה של הלכה להבין היטיב את מקורה, יצאו בקהל בדעותיהם הפעוטות ובאיסוריהם אשר אין להם שחר, ויעיזו פנים לעמוד במערכה מול גאון כזה בלי חרב וחנית, ובלי כל מערכי מלחמה, הוא מתיר והמה אוסרים. הלב שותת דם וכאבנו נעכר לראות תמונות מעציבות כאלה הפוגעות בכבוד התורה והיהדות כולה ועלולות להביא חורבן להישוב כולו [...]
צחוק מכאיב לב הוא, כי ענין השביעית אשר כבר דשו בה גאוני קדמאי, וכולם מצאו דרך נכון להתיר, ושלש שמיטות נוהגין כן על פי הוראת חכמי ישראל וגאוניו, ומה חדשה העלו במצודתם בשמיטה הרביעית לאסור את אשר הותר כבר?
אך לא נוכל התאפק לבלי לצאת למחאה גלויה נגד אלה מתי המספר אשר בכח התורה לקחו להם קרנים לנגח צדיק תמים, ועל דעת הדין מחויבים המה לסור למשמעתו ולקבל את דברי הגדול מהם, ובשם התורה וחובביה הננו מגידים וחוזרים ומגידים לעם קדוש לבל ישעו לדברי הבל [...] ומי לנו פה בר סמכא יותר גדול ממנו? חלילה לנו לפקפק רגע בהוראתו ('אגרות', א, עמ' שפג-שפד).
ואולם, גם לנוכח גילוי האהדה הזה לא חש הרב קוק בנוח. הכוחניות שבאה לידי ביטוי בהתגוששות בין המחנות לא הייתה לרוחו. במכתב לאנשי ראשון-לציון, שביקשו לכנס אסֵפה להבעת תמיכה בהיתר שלו בניגוד לדעתם של רבני ירושלים, כתב: "מסופק אני בעצמי אם יש לי רשות להכנס בתחום שאינו שלי, להגיד איזו דרך לאנשים מעשיים כשהם רואים לעשות איזה דבר לטובת הישוב לפי נקודת השקפתם בדרך החיים והמעשה". הוא ביקש מהם לזכור כי מלחמת אחים היא דבר רע והוסיף: "ישוו נא בדעתם כי כבודה של ירושלים הוא כבודנו, כבוד האומה כולה". מוטב שלא לצאת נגד ירושלים אלא פשוט "לעסוק בפועל בהתעצמות ישובנו הקדוש [...] בהשקט ובמנוחה". תמיד יש לשמור על נימוסים מהוגנים, אמר, ולא להגיע לידי "שום פגיעה בכבודו של שום אדם ומפלגה" (שם, עמ' שעא).
גם הוריו הביעו את דאגתם על כך שבנם נמצא במחלוקת עם חלקים כה גדולים בעולם הרבנות. בכ"ג בסיוון תר"ע כתב להם דברי הרגעה:
מאד אבקש את כבוד הורי חביבי נפשי האהובים שיחיו, שלא יהיה להם חס ושלום שום צער כלל בדבר כל הענינים המסוכסכים [...] [ש]הנני מוכרח להיות מתערב בם (שם, עמ' שנב). "אין כאן ממה להצטער... ברוך ד' אשר עשה לי את הנפש הזאת, ואשר הביאני במסיבותיו העליונות, לעבוד בכחי המצער על הרי ישראל, בעת המאושרה הזאת ששפעת חיים לעם ד' על אדמתו הולכת ומתקבצת, שהרימני מכל אלה הדברים הקטנים, ואינם נוגעים ב"ה לרוחי ולבבי, ולא יעיבו אפילו במקצת את זהרה של מטרתי הברורה להיות ממסייעים למלאכת שמים, להיות מהמנצחים על המלאכה הקדושה (שם, עמ' שנב).
אין לשכוח: אנו מייסדים עתה את אבן הפינה לעם ישראל הנידח השב לארצו! הוא מפציר בהוריו שלא יהיה בלבם "נדנוד כל-דהו של צער בגלל אלה הדברים". כל המהומה עתידה להפוך לטובה. "צערי מתרכז רק על מה שרבים עוד אינם מכירים, שכל יראי ד' באמת מכוונים את לבם למטרה אחת, ושאין כאן מריבה במובן הרגיל. אקוה שגם זה יוכר". הוא מאמין כי הוויכוח כולו - הן מצדו והן מצד מתנגדיו - הוא לשם שמים. גם כאן תורת אחדות ההפכים שימשה לו אמצעי להבנת המתחולל סביבו וברוח הזאת כתב לאחיו שמואל:
הנכון לנו להרחיב את דעתנו, ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכח, כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים וברוח דעת ויראת ד' נדע שכל עלילות מצעדי גבר [האדם] וכל הגיוני רוח איש ופעלם בעולם, בחוג גדול או קטן. הכל ערוך ומסודר מקורא הדורות מראש, לעזור לשכלול העולם וקדמתו להזרחת אורו [...] ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם, ואלהי הרוחות לכל בשר את הכל עשה יפה בעתו.
ורעיון זה, אף על פי שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מלפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות ונהיה תמיד מלאים אומץ רוח, מנוחת הנפש ובטחון בד' אוהב אמת (שם, עמ' שנב-שנד).
דומה שהוויכוח הגדול על השמיטה שימש לרב קוק מעין כור היתוך מזקק, שגיבשו והעמיד אותו כמנהיג ציבור וליבן את הטפל מן העיקר בתפקידו הרבני. הוויכוח גם הבהיר לו את כובדו של העול הציבורי שהוא נושא בו ואת החובה להקריב את ענייניו הפרטיים על מזבח הכלל (שם, ב, עמ' קנג).
(אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות : הרב קוק: תחילתו של הפולמוס/אבינועם רוזנק)
ג.פריצת הדרך של הרב קוק ביחס אל הקהל שאינו שומר תורה ומצוות:
וההתחדשות הלאומית. שני עיקרים אלו הם סטייה מעקרונות היסוד בפסיקת ההלכה האורתודוקסית כפי שהונחו במרכז אירופה במאה שקדמה לרב קוק.
הרב קוק מעגן את חובת הסטייה הזו במציאות הארץ ישראלית וטוען טענות עקרוניות בזכותה. אין מדובר בטענה המוכרת שיש להקל למען מצוקת היישוב
וכדומה, אלא בטענה עקרונית הרבה יותר שלפיה — מבחינה הלכתית טהורה — ישנם שיקולים חדשים בארץ ישראל. מנגד אבקש לעמוד על הגישה העקרונית שבהתנגדות להיתר ועל ההשלכות של התנגדות זו על עיצובה של הגישה החרדית בשאלות היסוד של הלכה ומדינה ושל הלכה וחברה בישראל. את פולמוס השמיטה אקבע אפוא כציון דרך בפיצול שבין שתי גישות פסיקה ואת שיטות הפוסקים בפולמוס כמניחות את התשתית לעקרונות הפסיקה שיעמדו בהמשך בבסיס כל אחת משתי האסכולות....
שתי שאלות יסוד העסיקו את החשיבה ההלכתית בעת החדשה ועיצבו את אופייה ואת מגמותיה ההלכתיות של האורתודוקסיה. האחת היא היחס לחידושים ושינויים בהלכה והשנייה היא היחס ליהודי שפרק מעל עצמו עולם של תורה ומצוות. שתי השאלות התעוררו בעקבות השינויים החברתיים העמוקים — החילון
והרפורמה — שהתחוללו בקרב יהדות אירופה בתקופה זו. ברצוני להראות שהרב קוק ביקש במודע ובמוצהר לסטות בשני עניינים אלו מן ההלכה האורתודוקסית ולהעמיד עקרונות הלכתיים נגדיים למציאות בארץ ישראל. לעומתו ביקשו מתנגדי ההיתר להישאר נאמנים לעקרונות הקודמים ביחס לחידושי הלכה,
ובעיקר ביחס אל היהודי הפורק עול מצוות.
אשר לשאלה הראשונה — היחס אל החידושים — ידועה סיסמתו של החתם סופר (1762-1839),הנחשב לאבי האורתודוקסיה: "חדש אסור מן התורה".הרב קוק סטה מעיקרון זה בפולמוס השמיטה והצהיר שלא רק שבסמכותו לחדש חידושים, אלא שזו אף חובתו. סמכות החידוש שהוא טען לה עולה במאמרו
של אבינועם רוזנק, אשר עומד על רגישותו של הרב קוק כפוסק לצורכי היחיד והכלל. רוזנק מערער על ייחודו של היתר המכירה ועומד על מצוקת היחיד.....
בפולמוס השמיטה דחה הרב קוק במפורש ובמודע תפיסה זו של עיצוב גבולות הקהילה סביב המחויבים להלכה וביקש לעצב את גבולות הקהילה לצורך פסיקת הלכה סביב המחויבים לעם ישראל, אף אם אינם רואים את עצמם כמחויבים להלכה .
של אבינועם רוזנק, אשר עומד על רגישותו של הרב קוק כפוסק לצורכי היחיד והכלל. רוזנק מערער על ייחודו של היתר המכירה ועומד על מצוקת היחיד.....
בפולמוס השמיטה דחה הרב קוק במפורש ובמודע תפיסה זו של עיצוב גבולות הקהילה סביב המחויבים להלכה וביקש לעצב את גבולות הקהילה לצורך פסיקת הלכה סביב המחויבים לעם ישראל, אף אם אינם רואים את עצמם כמחויבים להלכה .
(על דעת הקהל : דת ופוליטיקה בהגות היהודית ספר היובל לכבוד אביעזר רביצקי - על דעת הקהל :ע"מ 834-837, מאמר על "שורשי הפסיקה הציונית–הדתית , הרב קוק ופולמוס השמיטה"/אריה אדרעי)
9.המחלוקת על העלייה להר הבית
א.הצהרת הרבנות הראשית:
אחרי שזכינו בחסדי ה' יתברך שהר הקודש והמקדש, חמדת ישראל, נמצא ברשותנו, ורבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקודש והמקדש, ויש מהם שנכנסים בשטח הר הבית, אשר מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה. זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאתנו המקום המדויק של המקדש וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקודש הקדשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת ח"ו. לפיכך אנו חוזרים ומזהירים על מה שהוזהרנו מכבר, שבל יהין איש ואישה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער נכנסים בו. ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו.
(נוסח המודעה נמצא אצל: איתמר ורהפטיג (עורך), הרבנות הראשית לישראל - שבעים שנה
ליסודה, ב, ירושלים תשס"ב, עמ' 782.בשנת תשמ"ה פורסם שוב האיסור משנת תשכ"ז.)
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=104658748#63.0.0.default
10.הרב עובדיה התיר לספרדים קטניות - בתנאים של היתר , הקמת בית חדש וכו'- כדעת בעל השולחן הערוך שהוא המרא דאתרא של א"י:
א אורז וכל מיני קטניות, ובכלל זה אפונים [חימוץ], מותרים בפסח, ובלבד שיזהרו לברר את האורז היטב לבל יהיו בו חטים או שעורים וכיו"ב ממיני דגן. ולכן נוהגים לבדוק את האורז בתשומת לב רבה ובכובד ראש, שלש פעמים, ובשעה שאין ילדים קטנים בקרבתם. ואחינו האשכנזים נוהגים איסור בפסח באורז וקטניות, ואין להם לשנות ממנהגם זה, אפילו על ידי התרה. [שו"ת יביע אומר חלק ה' חאו"ח סימן לז סק"ה. ושו"ת יחוה דעת חלק א' סימן ט. וחזון עובדיה על הלכות פסח עמוד נג, ובמהדורת תשס"ג עמוד פב].ב יש חלק מהספרדים, שגם הם נהגו להמנע מאכילת "אורז" בלבד בפסח, מחשש פן לא יוכלו לבודקו יפה יפה. והספרדים שנהגו להחמיר באורז וקטניות אם ירצו לבטל מנהגם (מחמת איזו סיבה של חולי, וכיוצא בזה) אפשר להקל להם על ידי התרה. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פד].ג מי שנהג איסור באורז, בגלל היותו סמוך על שלחן הוריו, שנהגו בו איסור, וכיום נשא אשה ועומד ברשות עצמו, רשאי לנהוג היתר בלי שום התרת חכם. ומכל מקום נכון להחמיר לעשות התרה אצל חכם. [חזון עובדיה על פסח מהדורת תשס"ג, עמוד פה].
(קיצור שולחן ערוך ילקוט יוסף, סימן תנג - אורז בפסח)11.לעתיד לבוא- הלכה כבית שמאי:
א.לעתיד הדין ידבר :
ההלכה כבית הלל, שידוע שמידת בית שמאי היא מידת הדין, ומידת בית הלל היא מדת הרחמים, אך הנה ידוע מה כתב האר"י ז"ל, שלעתיד יהיו הגבורות יותר במעלה מהחסדים, ועל כן תהיה אז הלכה כבית שמאי (שם משמואל בראשית כרך ב עמוד רפז)
ב.העולם הזה במידת הרחמים ולכן הלכה כבית הלל:
אך הענין, דבית שמאי ובית הלל נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם, וכן נקראו בזוהר הקדוש אבהן דעלמא, והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם, ושמאי היה מסטרא דדינא גובה דרגה דיצחק, וכן כתב האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כבית שמאי, והוא על פי מה שאמרו רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברא העולם במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין... ועל כן בעולם הזה שמתנהג על פי ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדת הדין הלכה כבית הלל, אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש והיה כמו שעלה במחשבה, עשה האלקים את האדם ישר, ויוכל העולם להתנהג במדת הדין יהיה ההלכה כבית שמאי, וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפילו כחוט השערה, שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה... (פרי צדיק חנוכה ח, וראה שם עוד)
חלק ג: יישוב סתירות בין פסוקים ובין פירושים- החילוקים ושיטת התמורות
1."מחלוקת בין פסוקים"- איך יתכן ששני כתובים יסתרו זה את זה?
שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם, כיצד?
כתוב אחד אומר: וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר.
וכתוב אחר אומר: מן השמים השמיעך את קולו ליסרך,
הכריע השלישי: כי מן השמים דברתי עמכם, מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על ההר ודבר עימהם מן השמים.
וכן הוא אומר: ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו.
(ברייתא דרבי ישמעאל)
2.הטעם להבאה מלכתחילה של 2 כתובים המכחישים זה את זה:
לכאורה אינו מובן: למה נכתב העניין בתורה באופן שתחילה ישם שני כתובים שמכחישים זה את זה, "הכחשה" על-פי תורת אמת15, ואחר-כך ניתוסף "כתוב השלישי" שמכריע ביניהם - הרי התורה היתה יכולה לכתוב לכתחילה מסקנת העניין שבכתוב השלישי?!
וההסברה בזה - בפשטות - באופן המובן מעצמו לבן חמש למקרא:
סדר הלימוד הוא באופן שלומדים כל פסוק ופסוק בפני עצמו16, אשר, כל פסוק בפני עצמו כולל ריבוי עניינים, "עולם ומלואו", ולכן, צריכים לעיין ולדייק בכל פרטי העניינים דפסוק זה מבלי לערב עניינים שנאמרו בפסוק אחר17, עד שיודעים כל העניינים שבפסוק זה לאשורם ולבוריים, ועל-דרך זה בפסוק שלאחרי זה, וכן הלאה: ולאחרי זה באים לדרגה נעלית יותר באופן הלימוד - ובמיוחד מצד החיוב דלימוד כל התורה כולה18 שמוצאים נקודה כללית בשני כתובים, ובכמה וכמה כתובים, עד לכל התורה כולה, שהיא "תורה אחת", "כל התורה עניין אחד"19.
ולכן כשהתורה רוצה להדגיש שני קצוות שיש בעניין אחד - הסדר הוא באופן דשני כתובים המכחישים, וכתוב השלישי שמכריע ביניהם:
כשהתורה כותבת קצה אחד בכתוב אחד וקצה השני בכתוב אחר, הרי, על-ידי לימוד כתוב הראשון יתקבל ויוקלט בשכלו של האדם הלומד ההדגשה בקצה אחד, ועל-ידי לימוד כתוב השני יתקבל ויוקלט בשכלו ההדגשה בקצה השני. ולא עוד, אלא, ששני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק - כדי ליתן רווח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפני עצמו;
ואחר-כך בא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם, אשר, "הכרעה" אמיתית היא20 (לא באופן שמכריעים כמו כתוב אחד, ושוללים הכתוב השני, אלא) באופן ששני הכתובים (שמצד עצמם מכחישים זה את זה) מתאימים יחדיו על-פי ההכרעה דהכתוב השלישי, שמחבר ומאחד ב' הקצוות שבשני הכתובים (מה-שאין-כן אם היה נכתב רק הכתוב השלישי, ללא הקדמת שני הכתובים המכחישים זה את זה, לא היו ידועים (כל-כך) שני הקצוות שבדבר).
(קטעים משיחות שבת-קודש פרשת נשא, י"ד בסיוון, ויום א' ט"ו בסיוון ה'תשמ"ט - 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, חלק שלישי עמ' 333-341)3.האם התורה היא קנין או מתנה? לכאורה מחלוקת בתוך הפסוק
עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם וְאַף סוֹרְרִים לִשְׁכֹּן יָהּ אֱלֹהִים (תהילים סח,יט)
במדרש עלית למרום כו' לקחת מתנות. בלקיחה ניתנה יכול שצריך ליתן דמים ת"ל מתנות כו'. פי' כי וודאי התחלת הכל צריך להיות במשפט ע"פ עבודת האדם. וע"ז אמרו כל התחלות קשות. ואמרו פתחו לי כחודה של מחט כו'. שכשאדם זוכה קצת לדבקות התורה. שוב מצד התורה עצמה היא מתנת חנם. ושורש הדברים כי בתחילה מתנהג הכל במדה"ד. אח"כ משתתף עמו מדה"ר. כמ"ש בענין בריאת העולם.
(שפת אמת שמות יתרו תרלז,ה)
4.הבחינות השונות בתורה שמבטאות אמת שלמה:
א. המפגש עם התורה מתחיל בסתירות ומסתיים ביישובם:
התורה מדברת בלשונות בני אדם שונים, השונים זה מזה במחשבתם ובסיגנונם, אך היא מדברת גם בסגנונו של 'עורך', המיישב את כל הסתירות. ולמדנו מכאן עיקר גדול: האמונות המובעות בתורה הן סותרות זו לזו... ורק אחרי שנאמרו הדברים בסתירתם, יכלו לחזור ולהיאמר ביישובם
(מבוא לספר פרקי מועדות/הרב מרדכי ברויאר)
ב.הבחינות השונות מבטאות מידות שונות וצירופן הוא גדולת התורה ולא חסרונה:
חוקרי המקרא הוכיחו, כידוע, שהתורה לא נכתבה בידי אדם אחד, אלא היא פרי עטם של מחברים אחדים. והיא לא נכתבה בדור אחד - לא בארבעים יום ולא בארבעים שנה - אלא היא פרי התפתחות של מאות בשנים, והיא הגיעה לידי גיבוש סופי רק אחרי גלות בבל...
אין לך דבר שאין בו 'בחינות' שונות ואף סותרות. כל בחינה מבטאת את האמת שלה, המתאימה לאחת ממידותיו של ה'. אולם אין זו אלא אמת חלקית. ורק צירוף כל הבחינות האלה מבטא את האמת השלמה הכוללת את כל מידותיו של ה', ורק היא אמיתה של תורה. משום כך כינס הקב"ה את הבחינות האלה למסגרת אחת, נתן להן ביטוי ספרותי הולם וכך יצר את ספר תורת ה'; הוא הספר שמשה קיבל מיד ה' בהר סיני ומסר אותו לבני ישראל.
7.בענייני אגדה- המחלוקות הן זויות מבט שיכולות לדור בכפיפה אחת:
והנה באמת לא שייך מחלוקת אלא בדבר הלכה, וגם בזה רק בנוגע למעשה איך לעשות, אבל בעצם תוכן הענין לא שייך מחלוקת, כאמרם ז"ל אלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ע"ב). פירוש, דשתי הדעות - שני מבטים אמת, ושניהם אמת. למשל, אם נקח גליון של נייר, והאחד יראנו אך מצד עביו, וצד השטחי נסתיר ממנו, והשני יראנו אך מצד השטחי, הלא תפרוץ מחלוקת ביניהם אם הנייר הוא שטחי או חד, וכל אחד ואחד ידמה בשכלו כי חבירו טועה לגמרי. ואיך הוא באמת? שניהם רואים אותו הגליון עצמו, אך משני מבטים, היינו משני צדדים. וגם זוהי בחינת מה שהזכרת במכתבך במחלוקת בית שמאי ובית הלל, דלעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי, כי לעתיד לבוא יהיה המבט להלכה בבחינת מידת הדין, ושניהם דברי אלוקים חיים, וגדר מחלוקתם, דכל אחד ראה את האמת מצד בחינת מידתו בעבודת ה'. וע" מה שכתב בזה אא"ז הגרי"ס זצ"ל באור ישראל (סי" כח).
והנה מפורש בתיקוני זוהר, דבעניני אגדה וקבלה לא שייך מחלוקת. והביאור הוא כנ"ל, משום דשני המבטים אמת כל אחד בבחינתו, ואינו חלוק למעשה.
(מכתב מאליהו חלק ג ע"מ 353)
סיום: בסיני קיבל משה את השלמות של מ"ט האופנים ןהתיר ולאסור כל דבר כדי שגדולי כל דור יכריעו לפי העניין הנדרש בדורם:
אלו ואלו דברי אלהים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר:
(ריטב"א על עירובין דף יג/ב )
סיכום: התורה כולה שלום- אחדות - שלמות , רק צריך להגיע למדרגה שמאשרת לראות את זה:
[יד] זהו' שאמ' הכת' דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה (משלי ג:יז). דרכיה דרכי נועם, ביקש הקב"ה ליתן תורתו לישר' בשעה שיצאו ישר' ממצרים והיו חלוקין אילו על אילו והיו אומ' נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד:ד). מה כת', ויסעו מסוכת ויחנו באיתם (שמות יג:כ), היו נוסעים במריבה וחונים במריבה, לא עשה אלא כשבאו לרפידים הושוו כולהם ונעשו אגודה אחת, שנ' ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני (שם יט:ב). ומניין שהושוו כולם ונעשו אגודה אחת, שנא' ויחנו שם ישראל אין כת' כאן, אלא ויחן שם ישראל נגד ההר (שם). א' הקב"ה התורה כולה שלום, למי אני נותנה לאומה שהיא אוחזת בשלום, הד' דכ' וכל נתיבותיה שלום (משלי שם).
(פסיקתא דרב כהנא יב,יד)
אחרית דבר: מהותה של "תורת הסוד"- לגלות את האחדות בכל המציאות
בספר הזוהר כתוב שיש שני עצים: "עץ הדעת" טוב ורע ו"עץ החיים"."עץ הדעת" הוא עץ שבו יודעים בברור מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור, מה טוב ומה רע. הוא כולו שיעור בוב ורע. קיים מישור עליון יותר שהוא "עץ החיים" ,שבו הכל פטור ומותר.זוהי תורת הסוד אשר מגלה לנו איך לכל דבר ,כולל דברים שמצד הופעתם הם רעים, יש משמעות.
המילה – סוד ענינה לחבר, מלשון להסתודד. כמו שנאמר: "בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי". יש כאן תקבולת. סוד פרושו ,אסיפה שבה אנשים מתאספים = אחדות. ענינו של הסוד לגלות את האחדות במקום שאחרים רואים בו פרוד. יש בכך סכנה ,שכן ניתן לתת לגטימציה לרע, לכן התורה נשמרת בסוד. היא חלק מהותי מאמונת הייחוד, שאם השם נמצא בכל דבר, הרי הכל קשור ומאוחד.
(מאמר "חמישה שלבים בהתגלות תורת הסוד"/ הרב אורי שרקי, לא עבר עריכה עדיין)
______________________________________________________________________
גדול הוא השלום, שבכל המסעות כתיב "ויסעו ויחנו" נוסעין במחלוקת וחונין במחלוקת. בזמן שבאו לסיני חנו חנייה אחת, ויחן שם ישראל (שמות יט). אמר הקב"ה: הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום, ונעשו חנייה אחת - הרי השעה שאתן להם את תורתי:
( פרק השלום, מסכתות קטנות)
https://www.daat.ac.il/daat/mishpach/maamad/talmud-2.htm
הרב גינזבורג:
כְּשֵׁם שֶׁיַּיִן חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, כָּךְ יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים בַּתּוֹרָה
(במדבר רבה יג, ו)
6.היתר עיסקה
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=81738729
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%97%D7%9E%D7%A5
https://www.mishnetorah.co.il/wp-content/uploads/documents/learn-rambam/01/01/parnasa_mitora.pdf
https://www.ykr.org.il/question/18851/
הליכות עולם חלק ח ע"מ ש"מ שנ"א
