ויקהל- פקודי: המשכן,השבת ובריאת העולם- בדיבור

פתיחה: מדוע היה מעמד זה דווקא בפני כל עדת בני ישראל- מה שלא ראינו פרט למעמד הר סיני ?

 וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לַעֲשֹׂת אֹתָם (שמות לה,א)

רצף העברת הידיעות לעם בד"כ - ממשה לאהרון לנשיאים ולעם:

ת''ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה 

נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה 

נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר

נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים

נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן

נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה (עירובין נד,ע"ב)

הקדמה: 

1.פשט: טעם תזמוני- תיקון של חטא העגל ע"י הקמת המשכן :

ויקהל משה. למחרת יום הכפורים   כשירד מן ההר, (רש"י,שם)
יש לומר כיון דעיקר ההקהל היה בשביל נדבת מלאכת המשכן ושתבא נדבת זהב למשכן לכפר על זהב העגל אם כן מסתמא היה זה מיד ברדתו מן ההר כדי שיהא להם כפרה מיד על מעשה העגל שיסור חרון אף מישראל(שפתי חכמים,שם)

2.דרש - דרשות ודברי תורה - הקהלת קהילות בשבת

ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבית מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני... אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי... (,ילקוט שמעוני,שמות פרק לה, תח)

3.רמז: יש קשר בין 60 ריבוא שבתות של ההסטוריה ל-60 ריבוא נשמות ישראל  ומכאן גם לשישים ריבוא אותיות- הדיבור האלוקי שהוא  התורה):

מָצָאתִי כָּתוּב בִּמְגִלַּת סְתָרִים, אִם תַּחְשֹׁב כָּל הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁל הַשְּׁמִטָּה, עוֹלִים שִׁשִּׁים רִבּוֹא שַׁבָּתוֹת כְּמִסְפַּר בְּנֵי יִשְֹרָאֵל, שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל שֶׁהוּא אֶזְרָחִי נִשְׁמָתוֹ אֲצוּלָה מִשַּׁבָּת אַחַת. וְכֵן הַמִּדּוֹת, כָּל אַחַת כְּלוּלָה מֵעֶשֶֹר (והיה) [וְהָעֶשֶֹר] כָּל אַחַת כְּלוּלָה מֵעֶשֶֹר עַד שֶׁיַּעֲלוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא, וְכֵן יֵשׁ שִׁשִּׁים רִבּוֹא צִנּוֹרוֹת, וְעַל כֵּן בְּלֵיל שַׁבָּת יוֹרְדוֹת נְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת. וְנִרְאֶה שֶׁכָּל נְשָׁמָה יוֹרֶדֶת בְּצִנּוֹר אֶחָד שֶׁלָּהּ, עַד כָּאן מָצָאתִי (שם). וּתְמֵהַנִי, כִּי בְּשֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה, אִם תַּחְשֹׁב לְכָל הַשָּׁנָה חֲמִשִּׁים שַׁבָּתוֹת, לֹא תִּמְצָא רַק שָׁלשׁ פְּעָמִים מֵאָה אֲלָפִים. וְאַף אִם תִּרְצֶה לַחְשֹׁב הָעִבּוּרִים, לֹא יַעֲלֶה הַחֶשְׁבּוֹן בְּרָחוֹק, אִם לֹא שֶׁנֹּאמַר שֶׁחוֹשֵׁב לְכָל שַׁבָּת לִשְׁתַּיִם, דְּהַיְנוּ הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם. אֲבָל זֶה דּוֹחַק בְּעֵינַי, דְּזָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ (ראש השנה כז א):

 עַל כֵּן נִרְאֶה בְּעֵינַי, דְּיַעֲלֶה הַחֶשְׁבּוֹן עִם אֶלֶף הַשְּׁבִיעִי [עַד] הַשְּׁמִינִי שֶׁהוּא כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ, וְכָל שֵׁשֶׁת יָמִים נֶחְשָׁבִים לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת וְאָז יַעֲלוּ אֵלּוּ הַיָּמִים גַּם כֵּן לְשָׁלשׁ פְּעָמִים [מֵאָה] אֶלֶף, הֲרֵי הַכֹּל בְּיַחַד שִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְאֵין לְהַקְשׁוֹת, עַתָּה יִהְיֶה הַחֶשְׁבּוֹן בְּיוֹתֵר חֲמִשִּׁים אֲלָפִים, דְּהַיְנוּ הַשַּׁבָּתוֹת שֶׁל שְׁנַת הָאֶלֶף. דַּע, כִּי שְׁנַת אֶלֶף כֻּלּוֹ שַׁבַּת קֹדֶשׁ, וְאֵלּוּ הַחֲמִשִּׁים אֶלֶף קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. 

(ספר השל"ה הקדוש - מסכת שבת תורה אור )

. וכשתחשוב השבתות של שיתא אלפי, ואח"כ האלף השביעי כולו שבת, הרי הם ת"ר אלף שבתות, שהם ששים רבוא, והם ששים רבוא נשמות ישראל, שהם מששים רבוא אותיות התורה

(ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - פרשת כי תשא תורה אור א)

4.סוד:  החזרת העם לאחדות (=סוד, להסתודד, עניין הסוד הוא להראות שהכל אחדות אחת) שהיתה לפני ממעמד הר סיני

 ויקהל משה. טעם מה שנאמר בהקהל דוקא.  יש לפרש כי במתן תורה נאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד שהיו כולם שלמים מותאמים באחדות גמור מצד הקדושה שהוא מקום היחוד וע״י העגל חזרו למקום הפרוד וקצצו בנטיעות וכמ״ש דביעקב כתיב שבעים נפש ובעשו כתיב שם נפשות וע״ז כאן שבא להזהירם על מעשה המשכן לכפר על עון העגל הוצרך להקהילם באחדות אחד להשיבם אל הענין שהיו בו במעמד הנבחר :(ארץ חמדה, מלבי"ם,תחילת פרשת ויקהל)

חלק א: בין מעשה המשכן לבריאת העולם

1.ממעשה בראשית למעשה המשכן

אנחנו יכולים לחלק את כל המסופר בתורה מבריאת העולם עד התחלת בניין המשכן לשני חלקים. החלק הראשון - מעשה בראשית: הקב״ה סידר את העולם כך שהוא יהיה בית נאה לאדם. אז מתחיל חלקה השני של אותה עבודה - חלקו של האדם: הוא צריך להכין את העולם, כדי שהעולם יוכל להיות בית לשכינה. הוא צריך להפוך את העולם הזה לעולם הבא, לעולם שבו יכולים הבורא והאדם להיפגש פנים בפנים. (סוד מדרש התולדות חלק ד, מאמר תיקון העולמות, הרב יהודה ליאון אשכנזי)

2.המשכן וכליו נעשו כנגד בריאת העולם – ששת ימי המעשה:

אֶת הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הָעוֹלָם שֶׁקָּרוּי אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁמִּשְׁכָּן קָרוּי אֹהֶל, כֵּיצַד, כְּתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו' וּכְתִיב (תהלים קד, ב): נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב (שמות כו, ז): וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וגו', 

כְּתִיב בַּשֵּׁנִי (בראשית א, ו): יְהִי רָקִיעַ וגו' וִיהִי מַבְדִּיל וגו', וּבַמִּשְׁכָּן כְּתִיב (שמות כו, לג): וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם, 

בַּשְּׁלִישִׁי (בראשית א, ט): יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם, וּבַמִּשְׁכָּן (שמות ל, יח): וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וגו'. 

בָּרְבִיעִי (בראשית א, יד): יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּבַמִּשְׁכָּן (שמות כה, לא): וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר וגו'. 

בַּחֲמִישִׁי (בראשית א, כ): וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וגו', וּבַמִּשְׁכָּן (שמות כה, כ): וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם. 

בַּשִּׁשִּׁי, נִבְרָא אָדָם, וּבַמִּשְׁכָּן (שמות כח, א): וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ. בַּשְּׁבִיעִי, כְּתִיב (בראשית ב, א): וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וגו', וּבַמִּשְׁכָּן (שמות לט, לב): וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן וגו'. 

בִּבְרִיאַת עוֹלָם כְּתִיב (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, וּבַמִּשְׁכָּן (שמות לט, מג): וַיְבָרֶךְ אֹתָם. בַּשְּׁבִיעִי (בראשית ב, ב): וַיְכַל אֱלֹהִים, וּבַמִּשְׁכָּן: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה. בַּשְּׁבִיעִי (בראשית ב, ג): וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, וּבַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, א): וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, הֱוֵי: אֶת הַמִּשְׁכָּן.

(במדבר רבה יב,יג)

3.כל מלאכה קדושה- נשלמת מאליה- כך בבריאת העולם וכך בהשלמת מלאכת המשכן:

וּבֹא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁכָּל הָאֻמָּנִים הִתְחִילוּ לַעֲשׂוֹת הָאֻמָּנוּת, אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה מַמָּשׁ שֶׁהִתְחִילוּ הָיָה נִשְׁלָם מֵעַצְמוֹ. הֵם מַתְחִילִים - וְהִיא מַשְׁלִימָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, הִיא מַמָּשׁ. מִנַּיִן לָנוּ? שֶׁכָּתוּב וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד

כְּמוֹ זֶה - (בראשית ב) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. וְאִם תֹּאמַר, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - וַדַּאי כָּךְ הוּא! שֶׁכָּל הָעוֹלָם, אַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂים נִשְׁלְמוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כָּל הָעוֹלָם לֹא הָיָה שָׁלֵם בְּקִיּוּמוֹ עַד שֶׁבָּא הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. שֶׁכְּשֶׁבָּא הַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָז נִשְׁלְמוּ כָּל הַמַּעֲשִׂים, וְהִשְׁלִים בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. בָּזֶה נִשְׁלַם, בְּקִיּוּם כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה, וְעַל זֶה וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

וּכְשֶׁנִּבְנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה - נַעֲשָׂה מֵעַצְמוֹ. הָאֻמָּנִים הִתְחִילוֹ - וְהַמַּעֲשֶׂה נִרְאָה לָהֶם לְהֵעָשׂוֹת וְנִרְשַׁם לִפְנֵיהֶם וְהִשְׁתַּלֵּם מֵעַצְמוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב (מלכים א ו) וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ. לֹא כָתוּב וְהַבַּיִת כַּאֲשֶׁר בָּנוּהוּ, אֶלָּא בְּהִבָּנֹתוֹ, שֶׁהוּא נִשְׁלַם מֵעַצְמוֹ. וְכָתוּב אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה. לֹא כָתוּב בָּנוּהוּ, אֶלָּא נִבְנָה, הוּא מֵעַצְמוֹ נִבְנָה. וְכָל בְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא קָדוֹשׁ, מִשְׁתַּלֵּם מֵעַצְמוֹ.

(זוהר מבואר שמות רכב ע"ב- רכג ע"א)

4.שורשם של ששת ימי הבריאה  קשור למועד הקמת המשכן:

המספר שש, מסמל כפי שראינו את ששת ימי המעשה. בנוסף מבאר המהר''ל שמספר זה מורה על גבול ההתפשטות של כל עצם חומרי בעולמנו- ימין ושמאל, פנים ואחור, ומעלה מטה. ביום השבת נאסר על היהודי לעשות כל מלאכה, והסיבה היא ''כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי וינפש''.

באם נבחן את שורשו של המספר 6, מספר המגלם בתוכו את ששת ימי המעשה, תתגלה לעינינו תגלית מופלאה, השורש מורה לנו על התאריך המדויק לבריאת העולם בו הוקם המשכן. יש להקדים ולומר שששת ימי בראשית מגלמים בתוכם את ששת אלפי השנים בהן העולם עתיד לעמוד, כל יום מרמז על מאורעות אלף השנים המקבילות לו כמובא בפירוש הרמב''ן על התורה (בראשית פרק ב').

שנת הקמת המשכן כפי המובא בתורה היא השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים, חישוב השנים מבריאת העולם מורה על שנת 2448 כשנה שיצאו בנ''י ממצרים (ע''פ החישוב בחומש בראשית, אברהם אבינו נולד בשנת 1948(!) לבריאת העולם, לאחר 100 שנה נולד יצחק, ולאחר 400 שנה מיום היוולדו חלה יציאת מצרים, התוצאה היא= 2448). שנה לאחר מכן מוקם המשכן, והיא אם כן שנת 2449 לבריאה. הקמת המשכן הייתה בראש חודש ניסן כמובא בתחילת פרשת שמיני, ל' אדר יוצא ביום ה- 178 מתחילת השנה.

עתה כשנתבונן בשורש המספר 6 ניווכח שהתוצאה היא: 2.4494897 כיוון שכל יחידה מרמזת על אלף שנים, התוצאה היא שנת 2449 והשארית המרמזת על הימים היא 4897. על מנת להגיע למספר הימים עלינו להכפיל את השארית במספר ימי השנה 0.4897 כפול 365= 178.7405 היום המדובר הוא היום ה- 178 והשארית מורה על השעות.

על מנת לדעת מהי השעה המדויקת, נכפיל 0.7405 ב- 24 שעות והתוצאה היא 17.772 שהיא השעה חמש וארבעים אחרי הצהריים שזו בדיוק שעת השקיעה ביום זה במדבר סיני, והרגע המדויק בו נכנס ראש חודש ניסן של שנת 2449 לבריאה, שהוא היום בו הוקם המשכן! מצאנו אם כן שהמספר 6 מרמז בתוכו מעת הבריאה את הרגע המיוחד בו יוקם המשכן הנקרא עולם קטן, ובו נעשו אותן המלאכות בהן ברא אלוקים את עולמו.

(מאמר "אותיות הבריאה: סוד המשכן והמקדש"/ הרב דוד קליינר)

5.עשר יריעות כנגד עשרה מאמרות של בריאת העולם:

וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:(שמות כו,א)

ואת המשכן תעשה עשר יריעות. רמז בזה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לומר ששקול המשכן ככל העולם כלו שנברא בי' מאמרות, גם זכות לישראל בו כאילו קיימו הי' מאמרות שבהם נברא העולם. 

(אור החיים,שם)

6.בצלאל- אדיכל המשכן ידע לצרף את האותיות בהם נברא העולם - לצורך הקמת המשכן :

א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן כלים שאני עושה להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב''ה עשה משכן ארון וכלים אמר לו שמא בצל אל היית וידעת אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא {שמות לה-לא} וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם {משלי ג-יט} ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב {משלי ג-כ} בדעתו תהומות נבקעו

(ברכות נה,ע"א)

7.בצלאל בן האור הראשון בו נברא העולם:

בִּמְקֹוֹם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ תְּלוּיִים כָּל אוֹתִיּוֹת הָאַלְפָא בֵּיתָא בְּסוֹדוֹת חֲקוּקִים שֶׁל שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים, קְשׁוּרִים, רְקוּמִים עָלָיו, וְכָל הָעוֹלָם שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה, הַכֹּל בְּסוֹד שֶׁל אוֹתִיּוֹת מְתֻחָמוֹת (חקוקות) וּגְלוּפוֹת, וְסוֹדוֹת הַקְּדֻשָּׁה (השם הקדוש) הָעֶלְיוֹנָה נֶחְקָק עֲלֵיהֶם.

בַּמִּשְׁכָּן נֶחְקְקוּ וְהִצְטַיְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת כָּרָאוּי, שֶׁהֲרֵי בְּצַלְאֵל הָיָה יוֹדֵעַ אֶת הַחָכְמָה לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְעַל חָכְמָתוֹ (זו) נִבְנָה הַמִּשְׁכָּן עַל יָדוֹ וְנִבְחַר מִכָּל עַם יִשְׂרָאֵל. וּכְמוֹ שֶׁהוּא נִבְחָר לְמַעְלָה, כָּךְ רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּבָּחֵר לְמַטָּה. לְמַעִִלָה כָּתוּב (שמות לא) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל. לְמַטָּה - (שם לה) רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. וּשְׁמוֹ בְּסוֹד עֶלְיוֹן נִקְרָא כָּךְ בְּצַלְאֵל - בְּצֵל אֵל. וּמִיהוּ? זֶה צַדִּיק, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּצֵל אֵל, אוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא אֵל עֶלְיוֹן, וְהוּא יוֹשֵׁב כְּמוֹ שֶׁאוֹתוֹ אֵל. אוֹתוֹ אֵל נוֹטֵל שִׁשָּׁה צְדָדִים, אוֹתוֹ צַדִּיק נוֹטֵל אוֹתָם. אַף כָּךְ אוֹתוֹ אֵל מֵאִיר לְמַעְלָה, וְהַצַּדִּיק הַזֶּה מֵאִיר לְמַטָּה. אוֹתוֹ הָאֵל כְּלָל שֶׁל כָּל שֵׁשֶׁת הַצְּדָדִים. וְאוֹתוֹ צַדִּיק הוּא כְּלָל שֶׁל כָּל שֵׁשֶׁת הַצְּדָדִים. בֶּן אוּרִי - בֶּן הָאוֹר הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. בֶּן חוּר - הַבֵּן שֶׁל חֵרוּת הַכֹּל. דָּבָר אַחֵר בֶּן חוּר - בֵּן חִוֵּר מִכָּל הַגְּוָנִים. וְזֶה הִתְמַנָּה לְמַטֵּה יְהוּדָה, הַכֹּל כָּרָאוּי.

(זוהר שמות קנ"ב ע"א- ע"ב)

8.בין בצלאל בן אורי לספר יצירה:

וכיון שצפה אברהם אבינו והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצירף וצר ועלתה בידו' (…) והתחיל לבחון זה עד שחקק בחוכמתו וחצב בבינתו אותיות הקודש ודרש ועלתה בידו הבריאה שנאמר: 'את הנפש אשר עשו בחרן' (…) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'ואמלא אותו רוח אלוהים' – יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. וכאשר עלתה (עטרת) בידו, נגלה עליו אדון (יסוד) הכל וקראו אוהבו, כי חקק י' ספירות בצורתו.


(מתוך פירוש לספר יצירה שלר' יוסף בן שלום אשכנזי מחבר ספר הבהיר)

חלק ב: המשכן, הדיבור והשבת

1.הקב"ה שבת מעשרה מאמרות בשבת ובזה קידש את השבת משאר הימים:

 וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה(בראשית ב,ב)

ואמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. לרמוז שבשאר הימים היה גוזר ואומר יהי רקיע יהי מאורות אבל ביום השבת נח אפילו מהדיבור שהיה מדבר בשאר הימים. ומכאן אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר כי אפילו הדיבור אסור בשבת וזהו וישבות ביום השביעי ואפילו מהדבור ובזה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו שהפרישו בזה משאר הימים. וכן רמז בזה שקדשו בנפש יתירה משאר הימים כמאמרם ז"ל. ולכן אנו אומרים נשמת כל חי בשבת לרמוז שיש לנו נפש יתירה בשבת ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת לפי שהוא יום מוכן לכל השגה ובפרט לצדיקים שהם חיים וזהו נשמת כל חי....

(צרור המור, שם )

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת(שם,שם,ג)

וחתם הפרשה ואמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ולא אמר אשר ברא אלהים ועשה, להורות על מה שאמרנו. שהשם ברא כל הדברים במאמר לא ייעף ולא ייגע ולא עשה אלא שברא הכל במאמר יש מאין, והיה אומר לאומנים שיעשו הדברים, כאומרו תוצא הארץ (לעיל א, יב) ישרצו המים (שם כ), ולכן אמר אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה אלא שצוה לאחרים שיעשו והוא היה גוזר ואומר:

(צרור המור על בראשית פרק ב פסוק ג )

2.מה בין שמירת השבת לבנית המשכן?

א.שני סוגים של שבת- שבת בזמן(יום השבת) ושבת במקום( המשכן-המקדש)

פרשת ויקהל פותחת בנושא שמירת השבת ורק לאחר מכן מתפנה לעסוק בבנין המשכן על מנת ללמדנו שישנם שני סוגים של שבת: שבת בזמן ושבת במקום. השבת בזמן היא המרחב בזמן בו האדם פוגש את ה' (כך למשל מופיע במסה הקצרה "השבת" של אברהם השל, המתארת את השבת כזמן המועדף למפגש בין הבורא לנברא), ואילו השבת שבמרחב המקום - היא למעשה המשכן.

ב.השבת והמשכן הם השלמת מעשה הבריאה:

 וכשם שהשבת בזמן מופיעה כהשלמה של מעשה הבריאה, כך גם המשכן (זו גם הסיבה שישנה הקבלה בין מלאכות השבת לבין המלאכות של בריאת העולם). 

ג.סוד המספר 39: 

הוא  משותף לשבת(אבות מלאכה) ולאותיות והמספרים בהם נברא העולם( כ"ב אותיות+ בגד כפרת+ 10 ספירות)

נוכל למצוא קשר נוסף בין השבת למשכן בחיפוש אחר מקור המספר שלושים ותשע שבל"ט אבות מלאכה. בספרות הנסתר הקדומה נאמר שהקב"ה ברא את עולמו בעשרים ושתים אותיות ובעשר ספירות. אפשר לומר שמדובר באיכות ובכמות, כאשר האותיות הן יסוד הדיבור - המסמל את האיכות, ואילו הספירות בתור המספר, הכמות. נוסף על כך, מצאנו שבעברית העתיקה היו שבע אותיות שכשהיו מוסיפים להם דגש - היו הוגים אותן אחרת (אלו הן אותיות בג"ד כפר"ת). וראה זה פלא, אם נסכום הכל יחד נגיע למנין שלושים ותשע. כלומר - הקב"ה ברא את עולמו בשלושים ותשעה כוחות, וכשם שהקב"ה שבת ביום השבת מכל אותן מלאכות בהן ברא את עולמו, כך גם אנחנו מצווים לשבות ביום השבת מל"ט המלאכות שעל ידן נבנה המשכן.

(נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת ויקהל-פקודי/ הרב אורי שרקי)

4.בין האדם למקום במקדש הזמן והמקום:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת-
הקשר בין השבת למקדש חוזר על עצמו במהלך התורה. המקדש זה השבת במימד המקום, והשבת זה המקדש במימד הזמן. המקדש הוא המקום בו האדם נפגש עם ה', והשבת זה הזמן שהאדם נפגש עם ה'. ההלכה קשרה בין הלכות שבת להלכות המקדש – המלאכות האסורות בשבת הם המלאכות הנעשות במקדש. אנו בונים את המקדש במשך ששת ימי המעשה. כלומר בששת אלפים שנה אנו בונים את מה שיהיה ביום השמיני (ע"פ ההסבר בספר בראשית שאנחנו נמצאים ביום השביעי שהוא יום השבת של הקב"ה). 

בבית המקדש אין איסור לעבוד אבל יש איסור לבנותו – משום שהמקדש במידת מה כבר בנוי - בזמן. לפי זה יש דמיון בין האופן שבו הקב"ה ברא את העולם, לבין האופן שאנו בונים את המקדש. לפי זה הקב"ה ברא
את העולם בשלושים ותשע מלאכות. אחד המינים שאל את רבי אבהו שהקב"ה מחלל שבת שכן הוא מוריד גשם. ענה לו ר' אבהו שאצל הקב"ה הכל זה רשות היחיד וזה לא נחשב שהוא מוציא מרשות לרשות. אך הוא תירץ לו רק מלאכה אחת ומה עם שאר המלאכות? אלא אצל הקב"ה כל המלאכות הם הוצאה מרשות
לרשות. הוצאה מתייחדת בכך שאין שינוי בחפץ ורק מקומו השתנה, ובכל שאר המלאכות יש הוצאה מהכח אל הפועל. אצל הקב"ה הבכח והבפועל גלויים בפניו באותה מידה ולכן כל מלאכה אצלו היא בגדר אותה רשות (כח או פועל)

(ע"פ שיעורים על ספר שמות- פרשת ויקהל /הרב אורי שרקי, חוברת התלמידים)

5.בין ל"ט אבות המלאכה לאותיות והספרות:

יש לעיין בקשר בין השבת למשכן. המלאכות האסורות בשבת הן כידוע 39 והן נלמדות מהמלאכות במשכן. מדוע מלאכות שבת נלמדות ממלאכות הקמת המשכן?

מה אנו עושים במלאכות הללו האסורות בשבת? אנו בונים את העולם ומקדשים אותו כך שאותן המלאכות הנדרשות לבניית המשכן הן הן אותן המלאכות שבהם נבנה העולם. יוצא מזה שבמלאכות הללו נברא העולם – המקדש שהוא העולם כולו.

איך ה' ברא את העולם? בעשרה מאמרות. למאמר יש שני חלקים: התוכן והקול. התוכן הוא עשרה מאמרות והקול הוא האותיות שמהן מורכב הקול. יש 22 אותיות, מתוכן 7 אותיות המקבלות דגש קל והן בעצם כפולות. המדובר באותיות ב,ג,ד כ,פ,ר,ת (בעבר גם ר' קיבלה דגש קל). בסה"כ הקול+המאמר מסתכם ב-39 (22+7+10=39) כך שגם המלאכות שבהן ה' ברא את העולם הם 39.

מה הקשר בין המלאכות של השבת למאמרות ולאותיות? ניתן לחלק את המלאכות האסורות בשבת לפי נושאים. חלוקת המלאכות:

11 מלאכות נדרשות להכנת לחם: חורש, זורע וכו'.

11 מלאכות נדרשות להכנת לבוש: מנפץ, טווה וכו'.

זה מקביל ל-22 האותיות והן המלאכות הנדרשות לצרכים הבסיסיים של האדם (לחם לאכול ובגד ללבוש). יש להוסיף שבבגדים יש גם משהו שונה מבגד רגיל, הדורש יותר השקעת עבודה והוא בגד עור. לעיבוד עור נדרשות 7 מלאכות וזה המקביל לשבע האותיות עם הדגש הקל.

בעשרה מאמרות נברא העולם ,שעשוי מארבע היסודות: אויר, מים, אדמה ואש או בשפת ימינו: מצב גאזי, נוזל ,מוצק ואנרגיה. עד כאן היו מלאכות איכותיות וכעת מלאכות כמותיות.

2 מלאכות קשורות לאדמה – הבונה והסותר.

2 קשורות לאש – המבעיר והמכבה.

2 מלאכות קשורות לאויר – הקושר והמתיר, כיון שהקשר מחזיק עקב הלחץ והחיכוך והלחץ בא מהרוח.

2 מלאכות קשורות במים – הכותב והמוחק, כיון שהכתיבה בדיו.

2 המלאכות האחרונות קשורות ליסוד של בריאת העולם. העולם נברא בשני שלבים. בשלב הראשון ה' פינה מקום לעולם ויצר את ה"אין" מתוך ה"יש" שלו. בשלב שני נברא ה"יש" של העולם שלנו מתוך ה"אין". המלאכה המקבילה לשלב השני מן ה"אין" ל"יש" היא מכה בפטיש ,שמגלה את צורת הכלי שלא הייתה קיימת קודם. החומר אמנם היה קיים אך הצורה התחדשה. המלאכה המקבילה לשלב הראשון של הבריאה, מן ה"יש" ל"אין" היא מלאכת הוצאה מרשות לרשות. יוצא שמלאכת ההוצאה היא הגדולה כי היא נעלמת – לא מורגשת ואכן התוספות כינו זאת "מלאכה גרועה" – שלא רואים שינוי בחפץ.

הקבלה זו של מלאכות שבת לאותיות ולמאמרות של בריאת העולם מזכירה את מדרש חז"ל שבצלאל נבחר לעשות את המשכן כי "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ" (ברכות נ"ה). דהיינו – שמים וארץ והמשכן נבראו באותן 39 אותיות ומאמרים.

(מאמר "ויקהל - המשכן והמלאכות האסורות בשבת"/הרב אורי שרקי, טרם עבר את עריכת הרב)

6.פינוי מחשבתו ודיבורו לדברי הבל בשבת עלול לעורר את אש המחלוקת ועל כך רמז הפסוק "לא תבערו אש":

ולא עוד אלא שלמדו מרבוי הכתובים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה (מכילתא פ' מ"ת פ"ז) והוא הדין בדברי הבאי וכל שכן שיהיה הדיבור חמור האיסור במה שיזיק וכבר אמרו (שבת ק"נ א) ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נ"ח) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול וכל זה בכלל כל העושה בו מלאכה יומת כלומר העושה בו כל מלאכה. כמו שהורגל בכל מקום לומר לא תעשה בו כל מלאכה. והכונה לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית. כי מציאות המלאכה ראשונ' הוא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבת או כי יפנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במשאות שוא ומדוחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ. ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו וכ"ש אם הם מאזרי זיקות באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם אשר בהם מטרידים את התפלה ומונעים את התורה אשר כל זה באמת הוא אסור לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו. וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

(עקידת יצחק,רבי יצחק עראמה ז"ל/שער נ"ה פרשת ויקהל)

7.דווקא מלאכת הבערת אש יצאה- כי היא לא מלאכה מששת ימי בראשית אלא רק ממוצאי שבת:

לא תבערו אש בכל מושבותיכם. הא דהוציא כאן דוקא ההבערה מכלל שאר מלאכות נראה לבאר כי בלוחות הראשונות נתן טעם לשמירת שבת זכר למעשה בראשית וזה שייך בכל דברים הנבראים בששת ימי המעשה אבל האור במוצאי שבת אברי וא"כ אינו בכלל כי בו שבת ולכך הוצרך לאו מיותר ונאמר אחר לוחות אחרונות כי שמה לא נזכר טעם מעשה בראשית רק טעם יציאת מצרים:

(תפארת יהונתן,שם)

8.יש להימנע מכעס במיוחד בשבת וזה מה שעומד מאחורי לא תבערו אש בכל מושבותיכם:

זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר (שמות לה ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם, אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר חַד אִינוּן לָקֳבֵל אַרְבָּעִים מַלְקִיּוֹת חָסֵר חַד בְּשַׁבָּת, וְאִינוּן עֲשָׂרָה דְלָקָה אָדָם וַעֲשָׂרָה לְחַוָּה וַעֲשָׂרָה לְנָחָשׁ וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא, וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין לוֹקִין בְּשַׁבָּת, דְּאִלֵּין מְלָאכוֹת אִינוּן חֲשִׁיבִין לְיִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל מַלְקִיּוֹת.

(תיקוני הזוהר, דף פה עמוד א)

וצריך ביאור הלא הכעס הוא עון חמור גם בימי החול ומדוע הזהיר על הכעס בפרטות ביום השבת. ופירש הרב קנה חכמה דרוש ט' כמ"ש כל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"ז כאנוש מוחלין לו וצריך ביאור למה שמירת שבת גדול כ"כ שאפילו עע"ז כאנוש וכו' אמנם אמרו רז"ל כי בתחבולות תעשה לך מלחמה אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות רגלים ממהרות לרוץ לרעה יהי רצון לדבר מצוה לשון שקר אמת יהגה חיכו וכו' והיינו אחר שעשה תשובה אי אפשר לגרש אותן המשחיתים שברא ושורין באברים רוחניים של נשמתו אם לא שיעשה באותם אברים מצות ונבראים מלאכים קדושים זכאים לשרות באותם אברים ואז המשחיתים נמוגים כהמס דונג. והעע"ז שהוא ככופר בכל התורה א"כ צריך לקיים כל המצות שנפגמו כל אבריו וא"א כי כמה מצות א"א לקיים ותלויות בארץ או בכהנים או במקרים ורובם א"א לקיים. אמנם בשמירת שבת שהוא שקול כנגד כל המצות יכופר גם הע"ז ששורים מלאכים בכל האברים ודוחים המשחיתים. ואם ח"ו עובר עבירה אחרת אע"ג דעבירה מכבה מצוה מ"מ אינה מכבה מצות שבת שהיא ככל המצות אבל אם כועס שהוא כעע"ז אז מכבה השבת ולזה הזהיר בפרטות על הכעס בשבת ולכן כתיב לא תבערו אש ופירשו בתקונין שלא יכעוס שאם כועס חלף הלן מצות שמירת שבת ואין לו תקנה עכ"ד:

(החיד"א , כסא דוד, דרוש ג, שבת הגדול)

חלק ג: קדושת הדיבור בשבת

1.דיבור של שבת צריך להיות שונה מהדיבור של חול:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר(ישעיה נח,יג)

ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דבור אסור הרהור מותר (שבת קיג ע"א-ע"ב)

א.אסור לדבר שיבור עסקי:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול - כגון מקח וממכר וחשבונות:  הרהור מותר - להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו (רש"י,שם)

ב.למעט מדיבורי חול בשבת:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת: (תוספות,שם, ד"ה ולא)

ולענ"ד, דאיצטריך ד'ממצוא חפציך', הוה אמינא דאינו אסור אלא בעושה מעשה, כגון הולך לטייל בשדהו לידע מה היא צריכה... אבל מקח שנגמר בדיבור, אימא דבורא לאו כלום הוא (מגיני שלמה,שם)

ואסור להרבות בשיחה בטלה שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול (רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ד)

ודבר דבר' דרשו חכמים, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שלא יאמר דבר פלוני אעשה למחר, ואפילו דבר שאינו אסור לעשותו בשבת עצמה אלא מדברי סופרים, כגון שכירות ומקח וממכר וכיו"ב, ואע''פ שאין דיבור זה שבשבת מועיל לו כלום לעשייה שיעשה למחר, ואינו דומה לאומר לחברו שיעשה לו למחר, שאמירה זו מועלת לעשייה שלמחר, שעל ידי אמירה זו עושה חבירו למחר, ונמצא שהוא מוצא חפציו בשבת על ידי אמירה זו שאומר לחבירו, ואסור משום 'ממצוא חפצך'. משא"כ כשאומר על עצמו שיעשה דבר פלוני למחר, אין לאסור משום 'ממצוא חפצך', שאינו מוצא חפציו על ידי אמירה זו, שאף אם לא היה אומר כן בשבת היה יכול לעשות כן למחר, אעפ"כ אסור משום 'ודבר דבר', שלא יהא דיבורו בשבת כדיבורו בחול, ואפילו לומר מצוה פלונית אעשה למחר אסור - אם הוא מצוה שאסור לעשותה בשבת, ולא אמרו ש'חפצי שמים מותר' לדבר בהם בשבת, אלא כשיש צורך למצוה בדיבור זה, אבל כאן אין אמירתו מועלת כלום לעשייה שלמחר

(שולחן ערוך הרב, או"ח סי' שז ס"א)

א.שביתה ממאמר בשבת מקבילה לשביתת ה' מעשרה מאמרות בהם נברא העולם:

שבת להשם אלקיך רבי תנחומא ואמרי לה רבי אליעזר בשם רבי מאיר שבות כאלהיך, מה אלהיך שבת ממאמר אף אתה שבות מן המאמר, 

ב.שאילת שלום בשבת- מדוחק:

אמר רבי חנינה מדוחק התירו שאילת שלום בשבת

(פסיקתא רבתי פיסקא כג י' הדברות פ' תליתאה)

2.דיבור ותפילה על צרכיו אסור בשבת פרט לנוסח קבוע של ברכת המזון:

מִמְּצוֹא חֶפְצֶךָ, מִכָּאן אָסוּר לְאָדָם לִתְבֹּעַ צְרָכָיו בְּשַׁבָּת. רַבִּי זְעִירָא בָּעֵי קוֹמֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֲמַר לֵיהּ אִלֵּין דְּאָמְרִין רוֹעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ בְּשַׁבָּת, מַהוּ, אָמַר לוֹ טוֹפֶס בְּרָכוֹת כָּךְ הִיא

(ויקרא רבה לד, טז)

3.אמו של רשב"י הרבתה בדבור בשבת בדברים בלים ומיותרים והעיר לה על כך ושתקה:

וְדַבֵּר דָּבָר, אִמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, כַּד הֲוַת מִשְׁתָּעֲיָא מוֹתָר מִלִּין בְּשַׁבַּתָּא הֲוָה אָמַר לָהּ שַׁבַּתָּא הִיא וַהֲוַת שָׁתְקָא.

(ויקרא רבה לד, טז)

אמו של רשב"י היתה צריכה למעט בדיבר לפי מדרגתה הגבוהה ולא שדיברה כאדם פשוט דברים מיותרים:

‏מובא בזוהר הקדוש (ח"א לב.); כך הוה עביד רבי שמעון , כד חמי ‏לאמיה דהות משתעיא, הוה מר לה אמא שתוקי שבת הוא ואסיר. היינו שכאשר ראה רבי שמעון בר יוחאי את אמו משוחחת ביום השבת היה אומר לה שתשתוק לפי ששבת היום ‏וזאת היתה אמו של התנא ‏ ‏האלוקי רבי שמעון בר יוחאי שעליה אמרו‏(מכות יז:) כל אימא דתילד  ‏כוותיה דר' שמעון תילד, וכן אמרו עליה ‏(פיוט בר יוחאי) אשרי יולדתו. כי בוודאי לא היתה אשה פשוטה שזכתה  ‏שהתנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי יצא ממנה, ומכל מקום כששמע ‏רבי שמעון בר יוחאי אותה מדברת בשבת, אמר לה, אמא, שתוקי, ‏שבת הוא ואסיר. הדברים נוראים ומופלאים, והלוואי יהיה לי ביום ‏הכיפורים בתפילת נעילה התעוררות לטובה אחד מני אלף ממה שהיה ‏לאמו של רבי שמעון בר יוחאי בעת שדיברה אז בשבת, שבוודאי לא ‏סיפרה בדברים בטלים ואסורים, אך מכל מקום לפי ערך מדרגתה ‏אמר לה רבי שמעון בר יוחאי אמא שתוקי שבת הוא, ואף שבכלל  ‏כיבוד אב ואם הוא שאסור לומר לאביו ואמו שאינם מתנהגים כהוגן ‏(קידושין  לב.). שכן בשבת אסור להרבות בדיבורים, בהיות ששורש ‏השבת הוא מעולם המחשבה (של""ה חולין סח., קדושת לוי יתרו).

‏(שפע חיים/רבי יקותיאל יהודה הלברשטם מצאנז זצוק"ל , שיעור חומש רש"י ויקהל תשמ"א)

‏דאיתא בספרים ובמקובלים ש'אימא' הוא רמז לשכינה הקדושה. ‏: רבי שמעון בר יוחאי היה לו דביקות בשכינה, והשכינה היתה בצער ודיברה מתוך צער, אמר לה רבי שמעון בר יוחאי ‏ ‏שבתא היום' ולא צריך להיות בצער, שבת הוא זמן שמחה (ספרי ‏בהעלותך עז), שבתא בגימטריא שמעון בר יוחאי.

‏‏(פני שבת, עמ' שס"ח)

4.דיבור של חול עולה למעלה ופוגם ביום הקדוש:

מִמְּצוֹא חֶפְצְךְ וְדַבֵּר דָּבָר, וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, מִשּׁוּם שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר עוֹלֶה וּמְעוֹרֵר דִּבּוּר שֶׁל חֹל לְמַעְלָה. מִי שֶׁמַּזְמִין אוֹרֵחַ, צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ וְלֹא בְּאַחֵר.בֹּא רְאֵה, אוֹתוֹ הַדִּבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הָאָדָם, עוֹלֶה וּמְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת עֶלְיוֹנָה, אִם לְטוֹב אִם לְרַע. וּמִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּעֹנֶג שַׁבָּת, אָסוּר לוֹ לְעוֹרֵר דִּבּוּר שֶׁל חֹל, שֶׁהֲרֵי הוּא פּוֹגֵם פְּגָם בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ. מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּהִלּוּלַת הַמֶּלֶךְ, לֹא רָאוּי שֶׁיַּעֲזֹב אֶת הַמֶּלֶךְ וְיִתְעַסֵּק בְּאַחֵר.וּבְכָל יוֹם צָרִיךְ לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה וּלְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ, וּבְשַׁבָּת בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם וּבִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר, וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר.

(זוהר שמות מז ע"ב)

5.מטרת השבת- להגות ולדבר בדברי ה' וכך נהגו גם בזמן הנביאים:

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ(שמות כ,ח)

והנה השבת ניתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני השם בפעלך [תהלים צ"ב, ה], כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר [ישעיה נ"ח, י"ג]. ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת [מלכים ב' ד, כ"ג] {מעשה האישה השונמית ואלישע כשהלכה אליו אחרי שבנה מת למרות שלא היה שבת}

(אבן עזרא,שם)

6.השפעת הדיבור בשבת על דיבור של חול:

א.מה עומד מאוחרי העמדת זכור כנגד לא תענה:

זכור את יום השבת. כנגדו לא תענה, כי כל מחלל שבת מעיד שלא ברא הקדוש ברוך הוא עולמו בששה ימים ונח בשביעי. 

ב.פעולות האדם הם במעשה ושל ה' בדיבור:

ולי נראה לפי שנאמר בשבת (ישעיה נח יג) ממצוא חפצך ודבר דבר ואמרו חז"ל (שבת קיג ב) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, וטעמו של דבר הוא לפי שכל פעולות האדם הוא בכלי המעשה שלו אבל פעולת הקדוש ברוך הוא הוא בדיבור לבד כי בדבר ה' שמים נעשו והוא אמר ויהי (תהלים לג ו - ט), 

ג.כדי להידמות לבורא שובת גם מדיבור שלא שייך לשבת:

ולפי זה כשהאדם שובת בשבת ואינו עושה מלאכה בכלי המעשה שלו אין שביתה זו דומה לשביתת הקדוש ברוך הוא כי הקדוש ברוך הוא שבת אפילו מדיבור פיו והאדם אינו שובת כי אם מפעולת כלי המעשה, על כן נאמר ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול לזכור שביתת הקדוש ברוך הוא אשר שבת מן הדיבור וממנו תראה וכן תעשה שלא לדבר בשבת מחפצך כי אם מחפצי שמים, 

ד.אם ישמור פיו בקדושה בשבת זה יוכל להשפיע על דיבורו בחול שלא להוציא דבר שקר ולענות סרה בחברו:

ועל ידי שיזכור את יום השבת שהוא מחויב לקדש מוצא שפתיו שלא לדבר בדברי חול אז לפחות בשאר ימות השבוע אף על פי שכלי שנשתמש בו קודש בשבת ישתמש בו חול בימי השבוע מכל מקום לפחות יקדש דברי שפתיו שלא להוציא שקר מפיו ולענות סרה בחבירו

(כלי יקר,שם)

7.הנשמה היתרה בשבת זקוקה לדיבור הקדוש וכל דיבור צריך להיות מטוהר כדי שיעלה למעלה בקדושה:

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:(במדבר יט, יד-טו)

ועל דרך דרוש זה יש לפרש הפסוק של אחריו וכל כלי פתוח וגו', כי בעליות נשמת הצדיק מעולם אל עולם מעלה עמו כל התורה והתפילה וכל הדיבורים, וע"ז אמר הושע [הושע יד, ג] קחו עמכם דברים ושובו אל ה' שיעלו עמהם כל התפילות והדיבורים כי אינו דומה הדיבורים מעולם אל עולם, וע"ז אמר דהמע"ה [תהילים קמט, א] שירו לה' שיר חדש תהילתו בקהל חסידים, ענינו כי חידוש השיר הוא מה שיהיה תהלתו בקהל חסידים בקדושת פיהם, 

וכן אמרו [שבת קיג ב] ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול, כי כשאדם מתקדש בנשמה יתירה כל הדיבור היוצא מפיו קדוש, והיינו דאמר קחו עמכם דברים וגו' ונשלמה פרים שפתינו, שיהיו הדיבורים כקרבנות העולים לריח ניחוח, וירמז בזה וכל כלי פתוח כל דיבור שיצא מפיו שלא בקדושה בדביקות השי"ת, וכמו שכתוב בזוהר [תקוני זוהר, תיקון י', כה ב] דכל מילי דלא מתאמרי בדחילו ורחימו לא פרחת לעילא, והיינו דאמר אשר אין בו צמיד פתיל, פירוש שאין בו דביקות וקישור לשם יתברך טמא הוא, דאינו עולה במקום טהרה, על זה אמר יטהר אותם ואז יעלה אותם למעלה

(פנים יפות/פנחס בן צבי הירש הורביץ, במדבר פרק יט פסוק יד )

8.דברים בטלים בשבת- חילול שבת:

וְלָכֵן אַזְהָרָה לָאָדָם שֶׁמִּתְעַטֵּר בְּעִטּוּר קָדוֹשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּיו דִּבּוּר שֶׁל חֹל, מִשּׁוּם שֶׁאִם יֵצֵא מִמֶּנּוּ, הוּא מְחַלֵּל אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, בְּיָדוֹ - בְּמַעֲשֶׂה, וּבְרַגְלָיו - לָלֶכֶת מִחוּץ לְאַלְפַּיִם אַמָּה. כָּל אֵלּוּ הֵם חִלּוּל שַׁבָּת.

(זוהר שמות סד, ע"א)

9.דברי תורה מחפים לכאורה על האכילה והשתיה בשבת:

רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח

התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה.

(ירושלמי שבת פרק ט"ו הלכה ג)

10.דברים האסורים והמותרים בדיבור בשבת : 

‏א. אמירה שיעשה מחר דבר רשות - 

כתב הטור: ייהלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר, או ‏סחורה פלונית אקנה למחר"י; וכן פסק השו"ע; וכן כתב הרמ"א (סעיף ח בשם הרא"ש: ייוכן לא יאמר אעשה ‏דבר פלוני למחר")

‏‏המג''א ס"ק יא כתב שרוב הראשונים חולקים על זה, וסוברים שהאיסור לומר הוא רק כאשר מתייעץ בעניין
‏זה, אך עצם הדיבור - אינו אסור, והביאור הלכה (ד"ה וכן לא יאפר) כתב שהאחרונים חלקו על המג"א הזה,
‏ולמעשה יש לפסוק כרמ"א.
‏
‏המ"ב ס"ק א כתב שהאיסור הוא לומר דבר שאסור לעשותו בשבת (אפילו מדרבנן), אך דבר המותר לעשותו
‏- מותר לאומרו (כמבואר בסעיף ח לקמן)
‏
‏עוד כתב (ס"ק לט) שהאיסור הוא לומר בדרך האסורה, אך אם אומר: מחר אלך (נמקום לומר: מחר אסע) -
‏הדבר מותר, שהליכה היא דבר המותר בשבת, וזה שאכן מתכנן לנסוע - הרי זה בגדר הרהור, והרהור =
‏מותר; וכן פסק בשש"כ פרק כט, סח).

‏‏ב.אמירה שיעשה מחר דבר מצווה (כגון : כתיבת ספר תורה) - נחלקו האחרוניים בעניין זה ‏המג''א ס"ק א כתב לאסור, ואילו האליהו רבה, המאמר מרדכי והברכי יוסף התירו. המ'יב סייק או ‎POD‏

‏‏שלכתחילה נכון להחמיר כשאין צורך בדיבורו היום, ואם האמירה תזרז אותו לעשות את דבר המצווה
‏(שאמירה לגבוה הוי כנדר) - לכולי עלמא מותר.
‏
‏ג. שיחת דברים בטלים - מובא בירושלמי (שבת פרק טו הלכה .) שאפילו בשיחת דברים בטלים אין להרבות.
‏וכן כתבו התוספות (שס, הרא""ש (פרק טו סימן ב), הר"ן (מג,ב ד"ה וברח) והרמב"ם (פרק כד הלכה ד), וכן כתוב ‏בסמ"ג (לאוין סה כב,ג); וכן פסק השו"ע.

‏ד. סיפורי מלחמות ושמועות - כתב בשו""ת תרומת הדשן (טימן סא) להתיר לדבר בכך למי שמתענג מסיפורים.

‏אלה, כפי שהתירו ריצה וקפיצה לבחורים. אך מי שאינו מתענג ומספר רק עבור השומעים - אסור לו לספר;

‏והביאו הב'"י, וכן פסק הרמ"א.

‏‏וכתב המ""ב סייק ד-ה) שלמרות היתר זה, מכל מקום צריך ליזהר שלא להימשך הרבה בשיחות כאלו, ששבת
‏ניתנה לעסוק בה בתורה, ובפרט לאותם שבימות החול עסוקים, ואין להם פנאי לעסוק רבות בתורה,
‏והנשמר מלדבר דברי חול - קדוש יאמר לו"
‏‏עוד כתב המ"ב (שם) שאנשי מעשה מקפידים לדבר בשבת אפילו בדברים הכרחיים אך ורק בלשון הקודש,
‏וכתב שנראה שהטעם הוא לגדור את עצמם שלא יבואו לידי שיחה בטלה.

‏‏ה. דברים שמצטער מהם - כתב המ"ב (ס"ק ג) שאסור לספר בשבת דברים שמצטער בהם.

‏וכן כתב הט""ז (סוף סיק ידא שאסור להזכיר בשבת את אוהבו שמת.

‏‏ו. בוקר טוב ושבת שלום - 

כתב המ'"ב (טייק ה, בשם השלייה) שאין לומר בשבת יבוקר טובי אלא 'שבת שלום' ‏כדי לקיים 'זכור את יום השבת'

‏‏ז. מיעוט הדיבור בשבת - כתב הרד"יק (ישעיהו נח)  "ודבר דבר" - שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של.

‏חול, כלומר שידבר בשבת בנחת וימעט בדברים , וכבר הובא לעיל שכך פירשו התוספות את האיסור.

‏"שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחוליי, ובירושלמי נאמר. "רבי חנינא מדוחק התירו לשאול. ‏שלום בשבת"

‏ח. אמירה על שמירת פרות - קנא,א: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחברו: שמור לי

‏פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי"", וכן פסק השו'יע.

‏‏וביאר המ"ב (סייק מא ובטער הציון סיק מו) שהחידוש בזה הוא שאף על פי שבדרך כלל אדם האומר לחברו

‏שמור לי ואשמור לך הרי הוא כשומר שכר, מכל מקום בעניין אמירה בשבת הרי זה מותר.

(פני שבת, הרב יוסף פרקש, סימן שז)

 11.דיני שבת התלויים בדיבור

א אסור לדבר דברי חול בשבת, והיינו בדברים שאסור לעשותם בשבת, כגון למחר אעשה כן, או למחר אסע במכונית, או אכתוב מכתב, או אקנה סחורה פלונית, או היאך אבנה הבית למחר. ואין הבדל בין מלאכות האסורות מן התורה, ובין איסורי שבות מדרבנן. וכן אין הבדל בין אם אומר כן לאחר, או אומר כן בינו לבין עצמו, וכן אין הבדל בזה בין אם אומר זאת לשותפו או לבעל חנות, או לאדם אחר שאינו קשור כלל לענין. אבל דבר שמותר לעשותו בשבת באיזה אופן, מעיקר הדין מותר לדבר עליו בשבת. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעב].

ב אפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות בשבת. ולכן גם בדברים שאין בהם שום זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל, גם בהם צריך למעט בשבת. ודברי גנאי וקלות ראש, אסור אפילו בחול ואפילו מעט. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעד].

ג ראוי ונכון לכל מי שקדושת שבת קרובה ללבו שלא ידבר בה כי אם בדברי תורה ובדברים הצריכים לו. וכן אמרו חכמינו, וישבות ביום השביעי, מאי וישבות? ששבת מן הדיבור, שבכל יום ויום היה אומר: יהי כך וכך. ובשבת שלמו מעשי בראשית ופסק הדיבור. ועוד אמרו, שבת לה', מה הקדוש ברוך הוא שבת ממאמר, אף אתה שבות ממאמר. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד קעה].

ד המבקר את חבירו בשבת, אל יאמר לו שלום כדרכו בימות החול, אלא צריך לומר לו ''שבת שלום'', לקיים מה שנאמר ''זכור את יום השבת לקדשו''. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעו].

ה בן השומע את אביו או את אמו המדברים דברי חול בשבת, והוא בקי בהלכה שדבר זה אכן אסור לאומרו בשבת, יאמר להם: למדנו שאסור לדבר דברי חול בשבת, כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו, והוא יבין מעצמו ולא יתבייש. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעו].

ו מי ששומע את אשתו המדברת דברי חול בשבת, אם יודע שאם יעיר לה תקבל ממנו, צריך להעיר לה בניחותא שהדבר אסור לפי ההלכה. אך אם לא תשמע לו, ועל ידי שיעיר לה יתבטל השלום בבית, יניח הדבר לפעם אחרת להסביר לה האיסור, שגדול השלום מאד. [שם עמו' קעז].

ז חפצי שמים מותר לדבר בהם בשבת, ולכן מותר למכור את העליות לספר תורה, פתיחת ההיכל, והגבהת הספר תורה, אף אם עושים כן על-ידי הכרזה, וכל המרבה במחיר זוכה בעשיית המצוה. מאחר שאין המכירה לצורך אדם, אלא לצרכי מצוה. ואין לערער עליהם שנראה הדבר כמקח וממכר בשבת ויום טוב, כי מאחר שאמרו חז''ל חפצי שמים מותרים, אף הנדבות שנתרמו בשביל מצות אלו, נחשבים כחפצי שמים, לשלם כל ההוצאות של בית הכנסת, כגון נר למאור החשמל בחול ובשבת, ושכר החזנים, והנקיון בבית הכנסת. והנח להם לישראל. וכן מותר לערוך מגביות בשבתות ובימים טובים, להחזקת התלמודי תורה והישיבות, ומוסדות הצדקה והחסד. אך אסור להקדיש בשבת ספרים או חפץ כלשהו לבית הכנסת, אלא אם כן הקדיש את הספרים והחפצים מערב שבת, שאז מותר להביאם לבית הכנסת בשבת. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעז]

ח לכתחלה ראוי שלא לומר למחר אכתוב ספר תורה או מזוזה, אף שהוא דבר מצוה. ואם מתיירא שיתרשל בדבר, מותר לו לזרז את עצמו, דאמירתו לגבוה הוי כנדר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קעט].

ט לדבר בשבת על עשיית מלאכה למחרת לצורך חולה, שאומר שיעשה כך וכך לצורך החולה, אם יש בדיבורו צורך רפואתו של החולה מותר לדבר בזה, דזה הוי בכלל חפצי שמים. אבל אם אין בדבריו צורך רפואתו, לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ילקו''י שבת ב' עמ' קעט בהערה].

י מותר לומר בשבת אלך מחר למקום פלוני, גם אם כוונתו לנסוע לשם במכונית, שמאחר ולא מוציא בשפתיו ענין הנסיעה, ורק מהרהר בה, אין בזה איסור של דיבור חול בשבת. ומותר לומר כן אפילו אם הוא נוסע לעיר אחרת, ובלבד שיאמר בלשון הליכה. ולדבר מצוה מותר.

יא הרואה את חבירו בשבת, מותר לומר לו שיסע עמו למחרת לצורך איזה דבר מצוה. אבל שלא לדבר מצוה אסור לומר למחר אסע למקום פלוני, אלא יאמר לו למחר אלך למקום פלוני.

יב גוי המראה לישראל מטבע או שטר בשבת, ושואלו אם הוא טוב או מזוייף, וכדו', אין להשיב לו, שמאחר והוא יודע שאסור לנו לומר לו, ליכא איבה. וגם יכול להגיד לו בפירוש שאסור לנו לדבר בזה בשבת. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעט].

יג וכל שכן שאסור להשיב כן לישראל מחלל שבת בפרהסיא. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קעט].

יד מותר לחפש בשבת מלמד לבנו ללמדו ספר או אפילו אומנות, ולדבר עמו על כך ואף להבטיח לו שכר, ובלבד שלא יפסוק עמו הסכום. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קפ, ועמוד תרכה].

טו חשבונות שאין בהם צורך לשבת, מותר מן הדין לחשבם בשבת, כגון כך וכך הוצאנו בחופת בננו, כך וכך חייליו של המלך וכו'. וכן אם כבר פרע לפועלים את שכרם, מותר לחשב כמה הוצאות הוציא עבור דבר פלוני. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קפ].

טז אף על-פי שמותר לחשב בשבת חשבונות שאין בהם צורך, וכגון, כמה מעות היו לו בשנה שעברה, וכמה הוצאות הוציא עבור חתונת בנו, וכיו''ב, מכל מקום יש להמנע מזה משום שיחה בטלה בשבת, שכבר אמרו חז''ל (שבת קיג:)''ודבר דבר'', שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ופירשו התוס', שאין לדבר ולשוחח כל כך כמו בחול, וכמו שאמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה לד) ר' שמעון בר יוחאי היתה לו אמא זקנה שהיתה מרבה לדבר, כדרך הנשים, אמר לה אימא! שבת הוא, ושתקה. ועוד אמרו בירושלמי, בקושי התירו שאלת שלום בשבת. לכן ראוי לחסוך במלים מלבד בדברי תורה, כמו שדרשו חז''ל על הפסוק ''האמנם אלם, צדק תדברון'' (חולין פט.), וכל שכן בשבת. שאין שיחה בטילה ראויה ליראי חטא. וגם בחול ראוי להימנע מזה שלא לצורך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפא].

יז מותר לדבר על מחיר חפץ שקנה, אם כבר שילם על החפץ, או אפילו אם עדיין לא שילם, אבל המחיר הוא קבוע, ואינו צריך לחשבו. אולם אם יודע שחבירו רוצה לקנות דבר מסויים, אסור לומר בשבת בכך וכך קניתי דבר זה, אבל אם אין חבירו מעוניין ברכישת הדבר, והוא משיח דברים בעלמא, כגון כך וכך עלה לי חפץ פלוני, מותר. וגם בזה ראוי להמנע מלדבר כן בשבת, וכמבואר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפא].

יח מותר לחשב בשבת [בעל פה] עניני צדקה ושאר צרכי-צבור. ולכן מותר לקבוע סכום חלוקה לעניי העיר, ולישיבות הקדושות. אבל מקח וממכר ממש אין להתיר גם לעניני מצוה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפב].

יט ולפיכך מותר לחשב בשבת כמה הוצאות יצטרך להוציא עבור סעודת מצוה, כגון סעודת נישואין, או סעודת בר-מצוה, או סעודת סיום מסכת. [ילקו''י שבת כרך ב עמוד קפב].

כ אסור לשכור פועל בשבת, אפילו פועל גוי, כדי לעשות לו מלאכה עם צאת השבת, אף אם לא ידבר עמו על התשלום. אבל בדרך רמז מותר, וכגון שאומר לחבירו או לגוי: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על-פי שמבין מתוך כך שצריך לו לערב לשוכרו. אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב, שזה דיבור חול ממש. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפג].

כא מותר לשכור גוי בשבת לצורך מלאכות המותרות בשבת, וכגון אם צריך לשכור גוי לשמש כמלצר בסעודת מצוה וכדומה, ובלבד שלא יזכיר שם דמים. [ילקוט יוסף שם עמ' קפג].

כב לא יאמר אדם לחבירו בשבת להיות מוכן אצלו עם רכבו במוצאי-שבת כדי לקחתו, אבל מותר לומר לו זאת ברמיזה. ואם הוא לדבר מצוה מותר בכל אופן. [ילקוט יוסף שם עמ' קפג].

כג מותר לומר לחבירו בשבת שמור לי על פירותי, ואני אשמור לך על פירותיך, אף שנראה כשוכרו בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קפד].

כד השואל דבר מחבירו בשבת לא יאמר לו בלשון ''הלויני'', אפילו אם הוא לזמן מועט, אלא יאמר בלשון שאלה, או בלשון בקשה: תן לי. ומותר לסיים ולומר לו: ואחזור ואתן לך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפה].

כה גם בדבר מצוה אין לומר בלשון הלואה, ולכן השואל מחבירו בשבת ספרי קודש, או שאר דברי מצוה, לא יאמר לו בלשון הלויני דבר זה, אלא יאמר לו בלשון שאלה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפו].

כו מותר לומר לגוי שיתן לו חפץ מסויים, אף אם אומר לו בלשון הלויני. [שם עמ' קפו הער' כו].

כז מותר לאדם לבקש מחבירו בשבת כלי שהשאילו, אם צריך לכלי זה בשבת. רק לא יאמר לו בלשון פרעון, אלא בלשון חזרה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קפז].

כח מי שנתבקש על-ידי חבירו ליתן לו בהשאלה איזה דבר בשבת, והוא אינו מאמינו שיפרע לו, יכול לקחת ממנו משכון בשבת אם הוא לצורך השבת, כגון שמן ויין, אך כשנותן לו המשכון לא יאמר לו הילך משכון זה. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קפז].

כט מי שלקח מחבירו בהלואה מערב-שבת בקבוקי שמן או יין לזמן מרובה, אסור לפרוע לו בשבת. ואם בעת שמחזיר לו אומר בלשון חזרה ולא בלשון פרעון, מותר. וכל זה בדבר מאכל וצורך השבת, אבל בלאו הכי אסור בכל לשון. [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קפז]

(קיצור ילקוט יוסף סימן שז סעיף א')

12.אמירה לגוי בשבת:

כל דבר שאסור לישראל לעשותו בשבת, אסור לומר לנכרי לעשותו, בין אם יעשה זאת בשבילו בחנם, בין אם יעשה זאת תמורת תשלום. בין מלאכות האסורות מן התורה, ובין מלאכות האסורות מדברי סופרים. ואין הבדל בין אם אומר לו מערב-שבת לעשות לו המלאכה בשבת, או אם אומר לו כן בשבת עצמה. [ואף במקום מצוה אסור לומר מערב שבת לנכרי שיעשה מלאכה בשבת האסורה מדאורייתא. ובמלאכה דרבנן ראה להלן סעיף נג]. ויש מי שאומר שאיסור אמירה לגוי בעצם יום השבת הוא מן התורה, אולם לדינא אמירה לגוי גם בשבת עצמה אינה אסורה אלא מדרבנן. [ילקו''י שבת א' סי' רמו, ובאורך בשבת ב' עמ' רכז, ועמ' תרלא].

יש אומרים שאיסור אמירה לגוי הוא גם באופן שאומר לגוי אחד שיאמר לגוי חבירו שיעשה מלאכה בשבילו. ויש חולקים. ובמקום מצוה דרבים, כגון תפלה בבית הכנסת, יש לסמוך על המקילים. [ילקוט יוסף, שבת כרך ב' עמ' רמז. ראה במשנ''ב סי' שז ס''ק יא, וס''ק כד].

סיום ספר שמות- ספר הגלות והגאולה : גאולה ודיבור

1.דיבור וגאולה חד הם
..גאולה זהה, כאמור, עם התקשרות הדדית, עם התגלותה של המילה, כלומר - עם הופעתו של הדיבור. משעה שעם נוטש עולם אילם ובא בעולם של קול, של דיבור ושיר, הוא נהיה לעם נגאל, עם בן חורין. במילים אחרות, חיים אילמים זהים לשעבוד! חיים שחוננו בדיבור חיי חרות הם .
('גאולה, תפילה, תלמוד תורה' בתוך: 'דברי הגות והערכה', הרב סולובייצ'יק)

2.משמעות שחרור הדיבור האלוקי - להביא לעולם את בשורת החירות והגאולה:

וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. (הגדה של פסח)

חכמי הקבלה מסבירים לנו אחרת, שהכוונה לדיבור האלוהי שהיה שבוי במצרים. יעקב נשלח למצרים כדי לגאול את הדיבור משם. כלומר, כשרבש"ע ברא את עולמו, הוא השתמש בכלי הדיבור, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם".
הדיבור של הקב"ה חופשי, והוא ברא בדיבורו החופשי עולם מלא בחוקיות והכרח. ולא עוד, אלא שהיצירה היותר מופלאה שהוא ברא באותו עולם היא האנושות, ופיסגת התרבות האנושית בימי קדם היתה מצרים, וכל עניינה של מצרים הוא להיות בית עבדים. יש כאן סתירה נוראה בין הראשית לאחרית, בין בריאת עולם מתוך חרות גמורה, ליצירת אומה שמליאה בחוקיות ושעבוד (-הרצון האלוקי לחופש וחרות לא מתגלה בבריאה, וכמבואר להלן)...

(ע"פ הרב אורי שרקי)

3.סוד הסמכת גאולה לתפילה:

בתפלת שחרית צריך לסמוך גאולה לתפלה, ואין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו בשתיקה, ולא עוד אלא שאסור להפסיק אפילו לקדיש ולקדושה ולברכו. ואם ממתינים שיהיו עשרה שיתחילו תפלת הלחש ביחד, יש להמתין קודם החתימה, ולא אחר שחתמו גאל ישראל. 

ועל פי הזוה''ק אין להפסיק בין גאולה לתפלה אפילו באמן אחר גאל ישראל. 

ולכן השליח צבור יכול לומר בקול רם עד גאל ישראל, כי בלאו הכי אין עונים אחריו אמן. [ראה להלן סי' קיא דעת הרמ''א]. ומכל מקום אם שומע קדיש וקדושה וברכו בין גאולה לתפלה, יכול לשמוע מפי השליח צבור ויוצא מדין שומע כעונה. [ובלבד שהשליח צבור בקי להוציא י''ח קדושה את השומעים]. [שם עמד' תקפז]. (קיצור ילקוט יוסף,סימן סו סעיף י) 

לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה כי על ידי יציאת מצרים נפתח פיהן של ישראל וזה שכתוב : א-דוני שפתי תפתח וקבעוהו בין גאולה לתפילה כי זה תכלית הגאולה: להיות פתיחת פיהם של בני ישראל
(אור יואל פרשת שמות ע"מ סו)

סיכום ספר שמות- חומש הגלות והגאולה- של הדיבור:

1.כל אחד מהחומשים הוא דיבור כי כל התנ"ך הוא דבר ה':

הקדמונים כינו אותו בשם ספר שני. ולא מצינו שבראשית נקרא ספר ראשון, או שויקרא ייקרא ספר שלישי. חייב

להיות הסבר מעמיק לדבר. אפשר לומר שחז"ל ראו בספר שמות מעין בראשית ב'. ספרי התורה הם דבר ה', ולכן כולם פותחים בדיבור. דברים – אלה הדברים, במדבר – וידבר ה', ויקרא – ויקרא אל משה, שמות – שמות זה המרכיב של השפה. בראשית – בעשרה מאמרות נברא העולם ואמרו חז"ל שגם בראשית הוא

מאמר. 

כל פעם הדיבור מגיע מתוך נקודת מוצא אחרת: בספר בראשית הדיבור הוא מלמעלה למטה. הקב"ה מחולל את העולם וההיסטוריה, עד ויישם בארון במצרים. ספר ויקרא הכיוון הוא ויקרא אל משה, הכיוון הוא מלמטה למעלה כי ה' רוצה שמשה יבוא אליו, וזה כל העניין של קרבנות, יוזמה של הקרבנות. ספר במדבר מראה עולם של משבר בדיבור. וספר דברים מראה דו כיווניות בדיבור מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. בספר

שמות הדיבור הוא מלמעלה למטה, ומכיוון שאין חידוש בינו לבין בראשית הוא נקרא ספר שני. אבל עדיין חייב להיות הבדל בין שני הספרים. הבריאה שהקב"ה ברא מסתירה אותו, ולכן אפשר להסתובב בעולם ולא לדעת שיש מי שברא אותו. כדי להגיע  להבנה שיש בורא עולם, ה' צריך לפרוץ את מחסומי הבריאה ולהתגלות.

(הקדמה לשיעורים על ספר שמות תלמידי הרב שרקי)

2.שמירת מרכיבי הזהות הנבדלת- שם,לשון, לשון הרע ופריצות- ברית הלשון וברית המעור:

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי (ויקרא רבה,לב,ה)

3.היהודים תמיד דיברו גם בשפות המחברות את העברית לשפה המקומית:

יידיש(אשכנז) ,לדינו(ספרדית יהודית) פרסית יהודית (איראן) ,ערבית יהודית(ארצות ערב)

4.סיפור הגאולה והזכותש ל מררדכי בפני המלך  - בזכות שידע את שפת התרסיים של בגתן ותרש:

השר משה מונטיפיורי שאל לבעל חידושי הרי"מ {יצחק מאיר אלתר מייסד חסידות גור}  על שלא יתנו יהודים ללמוד שניבם שפות זרות הלא סנהדרין היו יודעים 70 לשון, וגם ע"י שמרדכי הבין לשון בגתן ותרש מזה בא הישועה לישראל (מגילה דף יג),
וענה אדרבא שזה ראיה להיפך כי אם היו היהודים מבינים בלשונות אחרות אז היו בגתן ותרש נזהרים מלדבר לפני מרדכי שלא יספר למלך, ומוכח שיהודים אין מבינים בלשון זר, ולא שמרו עצמם מפני מרדכי, ושאל השר אבל לפחות אחד צריך להיות מבין בלשון זר, והשיב לו די לנו במעלתו שבקי בשפות אחרות ( פרדס יוסף, ויקרא, ע"מ ג)

5.במגילת אסתר- חלק מהצו של אחשוורוש עוסק שחובה של האישה להיות כפופה לשפתו של בעלה ומצד שני שמעכשיו משמרים את השפה של כל עם ועם בהתכתבות עם המלך:

א.האגרת הראשונה- בשורת שמירת השלונות של כל העמים:

וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ: לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ, וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ(אסתר א,כב)

ומדבר כלשון עמו. כופה את אשתו ללמד את לשונו אם היא בת לשון אחר : (רש"י,שם)

ע''פ זה נתן הדת הראשון שכל איש ידבר כלשון עמו, וזה עשה בחכמה ודעת, כי עד עתה היה בחוקי פרס שכל העמים הנכנעים תחתם כשהיו כותבים אל המלך וכן המכתבים שהגיעו מן המלך אליהם היה צריך להיות בלשון פרס שהוא שפת האום המולך, ומצד זה היו כולם צריכים ללמוד לשון פרס, ואחר שאחשורוש החזיק עתה, שלא המדינה היא המולכת רק הוא עצמו הוא המולך על כולם ממילא אין הבדל בין מדינת פרס ליתר מקומות ממשלתו, שכולם נכנעים תחתיו ועבדים לו כאלה, ממילא אין לכתב ולשון פרס יתרון על יתר לשונות הגוים, כי אין המלכות נקראת מעתה על שם פרס רק ע''ש אחשורוש, וע''ז כתב אל כל עם ועם כלשונו, ונתן הדת שכ''א ידבר כלשון עמו,

(מלבים,שם)

ב.ההדגשה הנפרדת על היהודים- אולי כאן רמז שקודם לכן היהודית לא קיבלו את העצמאות הלשונית שלהם ורק כעת כן:

וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם (אסתר ח,ט)

ככתבה. באותיות שלה : כלשנו. הוא הדיבור : (רש"י,שם)

חלק מהצלת היהודים מיוצג דרך גאולת השפה- היהודית שבים לקבל איגרות בשפה שלהם.

(אסתר מגילת סתרים פר' יונתן גרוסמן ע"מ 52)

סוף דבר: השפה והגאולה של דורנו - "לשון הרע לא מדבר אלי" (הרב הלפרין)

תחיית השפה העברית- דווקא במקביל לגאולה האחרונה של דורנו :
אין גאולה לעם, לא רוחנית ולא חומרית, אם לשונו אינה נגאלת עמו. (ברל כצנלסון)

החפץ חיים חיבר ספרו בגלל שזה היה גורם התארכות הגלות וראה זה פלא שאחר שנפוץ ספרו החלה הגאולה האחרונה:

וכאשר נחפשה דרכינו ונחקורה איזה עונות הם מהעיקרים הגורמים לאריכת גלותינו, נמצאם הרבה. אך חטא הלשון הוא על כלו מפני כמה טעמים. אחד, כיון שזה היה העיקר לסיבת גלותינו כמו שהבאנו מגמרא יומא ומירושלמי הנ"ל. אם כן כל כמה שלא נראה לתקן זה החטא איך תוכל להיות גאולה, כיון שזה החטא פגם כל כך שעל ידי זה גלינו מארצינו על אחת כמה וכמה שאינו מניחנו לבוא לארצינו. 

(חפץ חיים הקדמה)
___________________________________________________________________________

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%93%D7%91%D7%A8

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=20619

https://www.doresh-tzion.co.il/QAShowAnswer.aspx?qaid=147608

https://din.org.il/2020/12/20/%D7%9E%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%9D-%D7%9C%D7%A2%D7%A1%D7%A7-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%AA/

https://www.doresh-tzion.co.il/QAShowAnswer.aspx?qaid=147608

הלכות של דברים שאסור לומר בשבת:

https://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/9122.pdf

https://ph.yhb.org.il/01-22-10/

יום א' נבראו שמים וארץ – "נוטה שמים כיריעה"

ובמשכן כתוב "ועשית יריעות עיזים".

יום ב' נברא הרקיע וכתוב: "ויהי מבדיל בין מים למים"

במשכן הייתה הפרוכת: "והבדילה הפרוכת בין הקודש לקודש הקדשים"

יום ג' ציווה ה': "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה"

כנגד זה נעשה הכיור "ונתת שמה מים"

יום ד' נבראו המאורות – השמש

כנגד זה הייתה המנורה שהפיצה אור במשכן

יום ה' נבראו העופות ובעלי הכנף

כנגד זה נעשו הכרובים: "והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת"

יום ו' נברא אדם הראשון

וכנגדו הכהן הגדול משרת במשכן

אם כן יוצא שהמשכן וכליו הם כנגד בריאת העולם

(מאמר "תרומה המשכן ובריאת העולם הרב שלמה הלוי שליט"א)

כה) שלא לדבר בדברי סחורה בשבת, שנאמר ממצוא חפצך (ישעיה נח, יג):

 כו) שלא לדבר שיחה בטילה בו, דכתיב ודבר דבר (שם), אמרו בירושלמי בקושי התירו שאילת שלום בשבת (תוס' שבת קיג ב). ובזוהר קרי לדברים בטלים חלול שבת:

(ספר חרדים - פרק מז )

__________________________________________________________________

https://www.hidabroot.org/article/3546

https://liebes.huji.ac.il/files/kafrat.pdf

3.בין ל"ט מלאכות  ול"ט אבני היסוד- אותיות רגילות, דגושות וספרות:

מלאכת הבריאה הייתה בעשרה מאמרות. הדיבור מתחלק לשני חלקים: הדיבור והקול של הדיבור "קול דברים אתם שומעים"

(ד, יב). הקול זה עשרה מאמרות, והדברים זה האותיות. אם כן יש לנו עשר מאמרות, ועשרים ושנים אותיות – הרי 32 .ועוד אותיות דגושות: בג"ד כפר"ת – הרי 39 .

מלאכות השבת משמשות לפי חילוק: 

11 ראשונות – עשיית לחם. 

11 נוספות –עשיית בגד . 

(22- כנגד איכות חיים האדם.)

7 מלאכות אחריהן –  כנגד 7 אותיות דגושות, שהם מעבר לבגד הפשוט של האדם.

 ועוד {10} מלאכות כמותיות שיש בהם שלילה וחיוב, לפי ארבעת היסודות הקדמונים. אש: מבעיר – מכבה.

עפר: בונה – סותר. מים: כותב – מוחק. רוח: קושר – מתיר (מה שמייצר את הקשר זה הלחץ). ועוד מהאין ליש – מכה בפטיש. ומן היש לאין: הוצאה מרשות לרשות (הדבר היה כאן וכעת הוא איננו) כל אלו כנגד עשרה מאמרות – ספירות.

(ע"פ שיעורים על ספר שמות- פרשת ויקהל /הרב אורי שרקי, חוברת התלמידים)