ויגש: זה יגמר בבכי

פתיחה: מדוע יעקב לא בכה במפגש עם יוסף ומדוע יוסף חיכה כ"כ הרבה שנים עד למפגש הזה?

וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן: 

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: 

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: (בראשית מו כח-ל)

ויבך על צואריו עוד.לשון הרבות בכיה, ... אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל, 

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע (רש"י,שם)

הקדמה:בספר בראשית הגברים הם הבוכים העיקריים על אף שלרוה הנשים הם הנוטות לבכות יותר

מחקרים מצאו שנשים בוכות יותר פעמים מגברים (פי שלושה עד פי חמישה) וגם לזמן ארוך יותר. ההסברים לכך הם גם טבעיים וגם תרבותיים. נמצא כי טסטוסטרון המצוי בכמות גבוהה אצל גברים, הוא הורמון המעכב בכי, בעוד שפרולקטין (אשר נמצא ברמות גבוהות יותר אצל נשים, כ-50% יותר מאשר אצל גברים) נמצא כמקדם בכי. פריי טען שיש גם הבדלים אנטומים במבנה בלוטת הדמעות בין גברים לנשים. 

מבחינה תרבותית מקובלת העמדה היא כי התניה חברתית ממעיטה עוד יותר את הבכי אצל גברים, באשר הוא נתפס כחולשה.

(אליבא דויקיפדיה)

רב אמר, לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו מתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה (בבא מציעא, נט)

חלק א: מדוע יוסף לא יצר קשר עם אביו במשך כל השנים?

1.רצה לקיים את חלומותיו

ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם. עליהם וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו לשון רש"י ולפי דעתי שהדבר בהפך כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון והנה אנחנו מאלמים אלומים כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה כי היה אביו בא מיד בלא ספק ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו פיוס לבנימין פיוס ליוסף ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו' וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות 

כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו אי אפשר להיות בארצם והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו

(רמב"ן,בראשית מב,ט)

2.השביעו אותו שלא יעשה כן:

"מה בצע כי נהרוג את אחינו" – אמר יהודא: למה נעשה עון זה להמיתו ולא נהנה כלום במיתתו? מוטב שנמכרנו ולא יהיה העון כל כך, ונהנה, וגם לא נראה אותו עוד, ולא יקניט אותנו. ונראים הדברים: שכשמכרוהו השביעוהו שלא יבוא עוד אל בית אביו, ולא יגלה עצמו לאביו ולא יודיע לאביו שהוא חי, ושהוא נמכר. ולא יאמר לשם12 שהוא מבני יעקב, בשום סימן ולא בשום ראייה. וכן עשה, שמוטב היה לו לעשות כן, ולא שימות בידם. דאי לא היה כן, כשהיה גדול בבית אדוניו, וגם תשע שנים שהיה מלך במצרים, שבע שני השבע ושתים מן הרעב, למה לא שלח לאביו לאמר: "הנני כאן במצרים"? הלא היה יודע כי אביו מצטער עליו! אלא ודאי נשבע להם.

(בכור שור, בראשית לז,כו)

וגם יוסף למה לא הודיע לאביו שהוא במצרים? אלא שהטילו חרם ביניהם וגם שתפו להקב"ה וליוסף נמי השביעו שלא לגלות והכתוב מוכיח דכתיב: "הוציאו כל איש מעלי שלא רצה לגלות לזרים מפני השבועה.

(דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית מב א )

3.יוסף חשש לגרום לפירוק בית יעקב

ועוד אם היה מגיד לאביו היה ירא שמא ישמעו אחיו ויבהלו ויברחו זה לצפון וזה לדרום מרוב פחד שייראו שיהרגם ונמצא אביו מצטער עליהם וגורם צער גדול לאביו. ולכך המתין עד שבאו אחיו אצלו ונתגלה להם תחלה ופייסם בדברים ושאין בלבו עליהם ואמר להם לבשר לאביהם וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים

(דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית מב א )

4.עונש משמים של מידה כנגד מידה:

לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן עשרים ושתים שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם. ויש להקשות: הלוא הלך ברשות אביו ואמו ובמצוותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים? כי אף אם תמצא לומר שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז מד) וישבת עמו ימים אחדים, מכל מקום למה נענש על כל הימים?

אלא ודאי לפי שאביו אמר לו: "קום לך פדנה ארם", התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל! כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה, נקרא הולך ולא יוצא. והוא לא כן עשה, אלא: "ויצא יעקב" – מכל וכל, כאילו שכח כל בית אביו ואמו. על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כיבדו עשרים ושתים שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו,22 כמו שנאמר: "כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי". וידע יוסף כי מאת ה' היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים. אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו. ולא יכול "כי נשני אלהים"

(כלי יקר בראשית כח י)

5.סבר שהוא נדחה מבית יעקב:

א.יוסף חשב שנדחה מבית אביו כפי שנדחו ישמעאל, עשיו ולוט ושיעקב היה שותף בהלשכתו לבור ומכירתו:

עלינו לחזור, לפיכך, לנקודת הפתיחה ולקבוע, ראש לכול, כי יוסף לא ידע בשחיטת השעיר וברמאות האחים עם אביהם כי נטרף יוסף. מחשבה מעין זו אף לא עלתה בקצה דעתו! לכן, יוסף הוא התוהה במשך 13 שנה של עבדות במצרים, ועד עלייתו לגדולה, היכן אביו! - מדוע אין איש מחפשו?! כל נתוני הקושיה מתהפכים עתה: ארץ מצרים קרובה לארץ כנען, אביו של יוסף איש נכבד ומפורסם הוא, בעל קשרים משפחתיים וממלכתיים מסועפים, שיירת הישמעאלים-המדנים-המדיינים, יש בה ככל הנראה קרובי משפחה לא רחוקים (כה, א-ו) ואיש לא יגיד שאי-אפשר לאתר אף לא אחד מאנשי השיירה! הן ישמעאל, מדן ומדיין, בניו של אברהם הם, ואף אם פנו לארץ קדם, אפשר למצאם שם. אם יש ליעקב די שליחים ועבדים ללוות עדרים לקראת עשו - בוודאי יש לו כדי לחפש את יוסף. יעקב אינו עושה כך, כי חושב הוא שנטרף בנו, אך יוסף אינו יודע זאת!3.

תמיהתו של יוסף מצטרפת לחרדה נוראה ההולכת וגוברת עם חלוף השנים - איש אינו בא! עינוי הנפש של יוסף מתמקד בדמות דיוקנו של אביו. לקול המכה כפטיש: איפה אבא? מצטרף קול אכזר שני: מדוע שלחני אבא אל האחים? מדוע הפשיטוני מיד בהגיעי? מדוע השליכוני אל הבור? וכי לא ידע אבא כמה מסוכנים הם שמעון ולוי, והרי אמרתי לו את "דבתם רעה"? ומה אמרו לו האחים בחוזרם? האמנם לא ידע אבא דבר בכל מעשיהם? הקולות מתערבים, מתמזגים ונפרדים, מעוררים גלי פחד וייאוש, זעם ושנאה חליפות. די בחודשים אחדים כדי להשתגע - בור, גמל, מכירה לעבד, ואיש אינו בא...!

הייאוש הנורא מפנה מקום להשלמה שקטה עם מר גורלו. אין מנוס עוד מהמסקנה החדה כתער: האחים שכנעו את אבא! לפני? אחרי? אין יודע! או יוסף - או כולנו! מישהו ימות! מוטב פירוד - כמו שהציע אברהם ללוט - כמו ששילח אברהם את ישמעאל - כמו שפרש לו עשו. אין ספק - אבא השלים עם שילוחו של יוסף, המתגאה, המתגרה, המביא דיבה, המעורר שנאה ומדנים, החולם לשלוט באביו ובאמו... וקול אחר זועק בלבו: הייתכן, שישלים עם גירוש בנו האהוב, בכור לאמו, עטור בכותנתו? והקול הראשון משיב: זכור איך העמיס אברהם את ישמעאל בנו עם חמת מים לנוע אל המדבר! איך הושלך תחת אחד השיחים! איך ניצחה שרה! איך שמע לה א-לוהים! ועוד: איך נכנע יצחק? איך הפסיד עשו האהוב? איך ניצחה רבקה! איך שמע לה א-לוהים?

ולבסוף - היש הגנה באהבת אב? הרי אמך רחל כבר מתה בדרך (בראשית מח, ז), ויעקב אצל לאה - האם אמרה דבר נגדו? האם דחה אותו אבא? האם נכנע? האם אמר ה' ליעקב שיוסף חטא והפסיד?

13 שנים של ייסורי נפש כאלה קבעו השלמה שקטה: לחיות עם מסורת מבית אבא, מבחוץ! לא לחטוא לא-לוהים - אפילו אם דחה אותו על חטאי גאוותו - לא יקרב אל אשת אדונו.

אך כאשר ימלוך יוסף על מרכבת המשנה, כאשר יגלח חתימת זקנו ויתייצב לפני פרעה, כבר יהיה ברור לו ליוסף, שעליו לבנות את חייו מחוץ לבית אביו - כך גזר עליו ה'; ואבא - אף אם אהב, אף אם מחה, על כורחו נכנע והשלים!

כאשר נולד בכורו, בן המצרית, הוציא יוסף את כל אשר בלבו: "... מנשה כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי" (מא, נא) - עד נשייה! עם הולדת השני, כבר נרגע: "... אפרים כי הפרני א-להים בארץ עניי" (מא, נב).

יעקב חי בטעות של כתונת, כי מת יוסף ונטרף. אולי עודנו מאמין בנס - אולי בכל זאת טעו - אולי מצאוֹ אדם והצילוֹ - אך מיד מגורשת האשליה ע"י האבלות הקשה.

יוסף חי בטעות של כתונת, שהופשטה, שנלקחה, שפינתה מקום לבגדי-שש, שאומרת: יוסף שולח מביתו בגאוות-חלומותיו.

יוסף חי בטעות של אבא, שוויתר, שנכנע, שהפסיד במאבק על בנו אהובו, שצירף את יוסף לרשימת הדחויים במשפחת תרח (זו - אולי - גם כוונת המדרש - בראשית-רבה צא, ו, שחיפשו האחים את יוסף בבואם למצרים, עשרה, בכניסתם בשערים שונים - ולעג לרש הוא זה בעיני יוסף: וכי עכשיו נזכרו לחפשני? שואל עצמו יוסף בראותו אותם?)

כשראה אותם יוסף נזכר בחלומות; כששמע על אביו מפיהם ניתר לבו. כל החרדה הישנה צפה באחת: "האמנם? הייתכן?"

מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם... לא אדני ועבדיך באו לשבר-אכל... לא כי... שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען, והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו... (מב, ז-יג).

יוסף תמה: ובכן, הכיצד ויתר יעקב על אחד משנים-עשר?! הלוא יחסר שבט?! הלוא הכל יודעים את סוד שנים עשר השבטים - הלוא גם ישמעאל - "שנים-עשר נשיאם" הוליד?! הן גם לעשו שנים-עשר בני-בנים! וגם לנחור! (בראשית יז, כ; כה, טז; לו, י-יד; כב, כ-כד). הן בירך ה' את יעקב בשובו מפדן ארם וקראו ישראל, ונולד לישראל בנו בנימין, ובארץ ישראל נולד - "ויהיו בני יעקב שנים-עשר"! (לה, כב). היוכל בית-ישראל להיבנות בלי למלא את החסר?! ואיך ייבנה המקדש בלא שבט?! הן יעיד המזבח של אליהו הנביא שאי אפשר לישראל אלא בשנים-עשר שבטי בני יעקב:

ויקח אליהו שתים עשרה אבנים,

כמספר שבטי בני יעקב

אשר היה דבר ה' אליו לאמר

ישראל יהיה שמך! (מלכים א, יח, לא).

האם לא עזבה השכינה את יעקב באבלו? (ראה אונקלוס ורש"י ל"ותחי רוח יעקב אביהם" - מה, כז). האם לא תעבור שוב אל מי מן האחרים במשפחה?? הייתכן?! אמרו האחים: "שנים-עשר"... "והאחד איננו" - היחסר חודש בשנה?! איך ויתר יעקב ומדוע?

ויוסף פותר: להביא את בנימין - אחיו בן אמו. הוא ידע הכול - למה נשני אבא? ומה קרה? ומה יהיה? על-כן יֵרד בנימין, יוחלף בשמעון, ויישאר אצל יוסף. ממנו אפשר יהיה לדעת הכול על "אביכם הזקן אשר אמרתם", ועל כל אשר אירע בינתיים. אז גם יוכל יוסף להחליט אם להפר את שתיקתו אם לא.

יוסף חשב עוד להתאפק ולהשיב לעצמו, איך ומדוע נענש ושולח מבית אביו, עד שכחה, עד נשייה, אך יהודה קלקל את תכניותיו, ושבר את החומה.

יהודה יצא להציל את בנימין דרך השכנוע על אביו הזקן, אולי ייעתר האיש השליט-הקשוח לרחם על האב הזקן, אבל ההשגחה שלחה את יהודה למוטט את חומת טעותו של יוסף, כדי למוטט גם את חומת טעותו של יעקב. וכך שם הקב"ה בפי יהודה, המתפתל בניסיונו הנואש - המסוכן להציל את בנימין, והנהו שלוח - מבלי דעת - להציל את יוסף ולומר לו: אבא מתאבל עליך:

ויאמר עבדך אבי אלינו

אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי.

ויצא האחד מאתי

ואמר אך טרף טרף

ולא ראיתיו עד-הנה.

ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון,

והורדתם את שיבתי ברעה שאלה, ועתה... (מד, כד-ל).

יוסף איננו שומע עוד את ההמשך! גלי קור וחום מציפים אותו מגבו - "ואמר אף טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה...".

הנה האמת העירומה: אבא הוטעה! חשב שנטרפתי! מתאבל עלי כל הימים, בוכה וצועק! לא ויתר, לא שכח, לא נכנע - לא הושפע!

לא האחים בני לאה - לא לאה אמם! לא נשייה!

ולא יכל יוסף להתאפק

לכל הנצבים עליו

ויקרא

הוציאו כל איש מעלי...

ויתן את קלו בבכי...

ויאמר יוסף אל אחיו

אני יוסף

העוד אבי חי... (מה, א-ג).

 העוד אבי חי? העודנו? אבי? חי ואוהב ולא שוכח? הייתכן?!

כל הנשייה היא טעות - גם בעיוורונו ידע ישראל הזקן להבחין ולהסיר ימינו מעל ראש מנשה - שנים עשר אחים אנחנו, והאחד ישנו. אמנם יש כוח גם לטעות של גדולים. יוסף לא יחזור ויימנה בין השבטים כי אם בניו, ואפרים ראשון להפרות את הנשייה:

ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם,

אפרים ומנשה

כראובן ושמעון יהיו לי" (מח, ה).

כל עשר השבטים, "שאינם עתידים לחזור", כל פירוד הממלכות כל שכחת אבינו הזקן - הכול טעות, הכול נחשף בעירומו, הכול מתברר - העוד אבי חי??

יהודה לא התכוון להציל אלא את בנימין - והנה דיבר ה' מגרונו אל יוסף ושלח אליו כי מיטתו של יעקב שלמה, והבנים שנים-עשר. כולם. ועוד - כי אשת-יעקב העיקרית-האהובה היא רחל, ושני בניה נפגשו מחדש בזכות יהודה גם אם בלא דעתו - ומנשה נגאל!

כל נפתולי בית יוסף וצאצאיו באים מכוחה של הטעות המרה: 22 שנות נשייה מדומה. כל הכפירה, כל השמד, כל הזעם וההשלמה, תולדותיה של נשייה מדומה.

מסירות נפשו של יהודה הפכה אותו בלא כוונה מצידו לצינור לדבר ה', להסיר את הטעות, לנשות את הנשייה, להפרות את הגאולה.

(וישב | מפני מה לא שלח יוסף שליח אל אביו?/הרב יואל בן נון)

ב.מובן מדוע בחר בשמות של שכחה:

וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱ-לֹהִים֙ אֶת־כׇּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כׇּל־בֵּ֥ית אָבִֽי.

אם כן מה הוא רוצה? להתנתק מבית אביו. מדוע? כנראה שהוא סבור שאביו הוא זה שנתן את ההוראה להשליך אותו אל הבור או למכור אותו. ברור אם כן שבשלב הזה יוסף טועה לגבי ההבנה של מה שקרה ולכן הוא מחליט שעם המשפחה הזאת הוא לא רוצה יותר קשר.

וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱ-לֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עׇנְיִֽי.

כלומר, לא רק זה [שהוא מחליט להתנתק מבית אביו] אלא הוא אומר שהניתוק משתלם - הניתוק גורם להצלחה אצל אומות העולם.

לפי זה אפשר להבין מדוע כאשר הוא מתפייס עם המשפחה, יעקב מחליט שאפריים לפני מנשה: אתה לא תצליח על חשבון הניתוק אלא אדרבה מתוך ההמשכיות.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מא)

ג.התגשמות החלומות הפתיעה את יוסף  ולכן התחיל לברר מדוע החלום לא התגשם עד תומו:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

הפשט הפשוט ביותר הוא שאז הוא זכר את החלומות. וזה קצת קשה מצד הפשט על דברי הרמב"ן שטוען שכל השנים בהן יוסף לא שלח מסר לאביו לומר שהוא חי זה בגלל שהוא רצה שיתקיימו החלומות. קצת מוזר שאדם לא מתקשר לאבא שלו עשרות שנים בגלל חלום שהוא חלם. זה לא סביר מצד הפשט. יותר פשוט לומר שעד אז הוא באמת רצה להתנתק מהמשפחה. ואז "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם" בהם הוא חלם על אחד עשר כוכבים ועל אחד עשר אלומות, ועכשיו הוא רואה רק עשרה והוא שואל את עצמו: 'איפה הכוכב האחד עשרה'?

נשאלת השאלה מה הוא חושב שקרה לבנימין. הוא חושש שהם הרגו אותו, כי אולי יש כאן מלחמה בין בני לאה לבין בני רחל, ובתור נפסל כבן רחל אולי גם הרעו באיזושהי צורה גם לבנימין. זה מה שיוסף רוצה כעת לברר. לפי הפשט, בשלב הזה הוא דואג לאחיו הצעיר.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מב)

חלק ב: יוסף-  הבכיין הגדול בתנ"ך:

1.במפגש הראשון עם האחים:

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם(בראשית מב,כד)

2.במפגש השני עם אחיו אחרי שהביאו את  בנימין:

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי:  וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה(בראשית מג,כט-ל)

כי נכמרו רחמיו אל אחיו - מעולם אבותינו רחמנים היו, ויבקש לבכות, מלמד שהבכיה מכבה גחלי הלב. (לקח טוב, בראשית מג ל)

3.עם התוודעותו לאחיו:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: {ב} וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה

(בראשית מה,א-ב)

למה הוא בוכה? אפשר להגיד כל מיני דברים: סתם מהתרגשות וכו'. אבל לפי הפירוש שהסברנו עד עכשיו, הוא בוכה כי עד הרגע הזה הוא לא ידע את המידע שיהודה בדיוק כעת מסר לו שיעקב לא היה בעניין, ולא עוד אלא שהם מוכנים למסור את הנפש בשביל האח. כלומר, אותם אחים שהיו מוכנים להרוג אח, עכשיו מוכנים למסור את הנפש עבור אח [ועוד מדובר באח מבני רחל]. וכעת יוסף מבין שהוא מוכרח לשוב אל המשפחה.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)

ויתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי, כך אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (ילקוט שמעוני בראשית פרק מה, קנב)

4.במפגש עם בנימין:

א.על מה בכו?

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: (בראשית מה,יד)

ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות   שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:): 

ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב,(רש"י,שם)

ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד...(תורת אמת און ליין,שם)

ב.מדוע נזכרו לבכות על המקדש דווקא כעת?

ב1.ירידה לגלות מבשרת את חולשת המקדש וחורבנו:

חז"ל אומרים שצוואר זה המקדש, "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ" (שיר השירים, ד ד). למה המקדש נקרא צוואר? כי הצוואר מחבר בין הראש לגוף והמקדש מחבר בין שמים לארץ. לכן הם בוכים זה על צוואר אחיו, כלומר, על המקדשים אחד של השני שעתידים להיחרב. 

האם בזמן שהם עושים את זה הם יודעים? לא! אבל הכתוב יכל לספר שהם בכו בלי לציין את הצוואר. זה שהוזכר הצוואר זה אומר שהתורה מספרת לנו שהעניין הזה מחובר אל חורבנות בתי המקדש. כלומר, כבר הירידה לגלות מבשרת את החולשה המהותית ביחס למקדש ואת האפשרות של חורבנו. זה לא סתם במקרה נמצא פה. אם לעם ישראל יש אפשרות לצאת לגלות סימן שגם מקדשו יכול להיחרב. והבכי המתלווה אל המפגש הזה קשור לבכי על חורבן המקדש.

   באופן כללי, בכלל, בכייה אמיתית היא רק על המקדש. "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט א), שזה תשעה באב, יום חורבן המקדש.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)

ב2.בכו על שנאת החינם ומכירת יוסףשהם הגורם אז וגם אחרי חורבן המקדש לגלות:

שבאותה שעה אמר יוסף לבנימין: בית המקדש שבחלקך יחרב בגלל שנאת חינם ומאותה סיבה לא נפגשנו שנינו

עשרים ושתים שנה שהרי נמכרתי בגלל קנאת האחים וכתב החיד"א ששנאת חינם מקורה בקנאה

ועוד, כל סיבת הגלות היא בגלל מכירת יוסף כפי שאומר הירושלמי שאורך הגלות בשביל מכירת יוסף

וקושי הגלות הוא בגלל חטא העגל.משום כך ראיוה היתה אותה שעה שנפגשו לאחר פרידה ארוכה

שנגרמה ע"י מכירת יוסף לבכות בה על בתי מקדשות שיחרבו

(דורש ציון בראשית, הרב מוצאפי ע"מ תרסד-תרסה)

5.אחרי שריצה את אחיו בדברים:

 וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ(בראשית מה,טו)

מָה הַצַּוָּאר כָּל תִּקּוּנֵי הָאִשָּׁה תְּלוּיִים בּוֹ - כָּךְ בַּמִּקְדָּשׁ כָּל תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִים וּשְׁרוּיִים בּוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב (איכה ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא הַצַּוָּאר וְהַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ, לִבְנוֹת אוֹתוֹ פַּעֲמַיִם. וְלֹא הוּנַּח לָנוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא הִשְׁאִירוּהוּ לָנוּ, וְנֶחֱרַב וְלֹא נִבְנָה לְאַחַר מִכֵּן.

מָה הַצַּוָּאר, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד, כָּל הַגּוּף מֻשְׁמָד עִמּוֹ - כָּךְ גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד וְנֶחְשַׁךְ, כָּל הָעוֹלָם כָּךְ גַּם נֶחְשַׁךְ, וְלֹא מֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְכוֹכָבִים.

מִשּׁוּם כָּךְ בָּכָה עַל זֶה יוֹסֵף, וְאַחַר שֶׁבָּכָה עַל זֶה, בָּכָה עַל הַשְּׁבָטִים שֶׁיֵּגֶלוּ. כְּשֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַשְּׁבָטִים גָּלוּ מִיָּד וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךָּ עֲלֵהֶם. עֲלֵהֶם וַדַּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרַב פַּעֲמַיִם, וְעַל אֶחָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהֻגְלוּ לַגָּלוּת וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, וְלֹא כָתוּב וַיִּבְכּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּכָה, שֶׁנִּצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם לֹא בָכוּ, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.

(זוהר מתורגם בראשית אט, ע"ב)

6.במפגש עם יעקב:

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית מו,כט)

א.יעקב קרא שמע משום בשכבך ובקומך- שהיה זה מבחינתו תחיית המתים( של יוסף) ועבור יוסף לא היה כן:

השאלה היא מי זה? מי הבוכה כאן? זה יוסף, מה עשה יעקב באותו זמן למה יעקב לא בוכה? חזל אמור דבר יחודי שבאותו זמן יעקב היה קורא את שמע אז אם זה הזמן של קריאת שמע, אז קודם כל זה מוזר שזה בדיוק הזמן שהם נפגשים דבר נוסף אם זה זמן ק"ש או בעמוד השחר או צ"ה אז מדוע יוסף לא קורא את שמע אם כבר, אלא שמתי קוראים את שמע? קוראים את שמע בשני מצבים או במעבר מן הלילה אל היום או מן היום אל הלילה, יש עוד מצב שצריך לקרוא את שמע לפני שמתים, נהגו אנשים לפני מותם לקרוא את שמע, למה? כי המוות אין לך בשכבך גדול מזה. ומה עם תחית המתים, לפי זה כשתקומו לתחית המתים לא לשכוח כל אחד לרשום לעצמו בפנקסו לא לשכוח לקרוא את שמע כי אין לך ובקומך גדול מזה. לכן עבור יעקב זה זמן ק"ש כי עבורו הייתה תחית המתים, לא שזה היה זמן ק"ש. אבל עבור יוסף זה לא היה תחית המתים כי יעקב חשב שיעקב מת אבל יוסף ידע על עצמו ועל יעקב שהם חיים אז עבור יוסף השינוי הוא לא שינוי מעבר לרגשי לכן הוא בוכה אבל לא קורא את שמע.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ו)

ב.לשון הרבות בכיה- מדוע נקטה התורה בלשון עוד:

ב1.אם עוד לשון הרבה מדוע לא נקט במילת הרבה?
רש"י אומר שעוד זה לשון הרבות. עוד - אז תכתבו הרבה, אבל אנחנו יודעים למה לא כותבים הרבה, כי עוד פירושו שזה עוד לא נגמר. "ויבך על צוואריו עוד", "על כן המו מעי לו זכור אזכרנו עוד", כך זה אצל רחל. כי זה נמשך ונמשך ונמשך, זה עוד. "ויבך על צוואריו עוד", הבכי הזה נמשך (א' בטבת התשס"ב , הרב מרדכי אלון , מאמר שמע ישראל)

ב2.יוסף בכה על "עוד" שנוא אותו, איבוי השנאה שהיה כלפיו:
ב.יוסף בכה על השנאה שהיתה לאחיו שהביאה להתגלגלותו עד מצרים ולפרידתו מאביו לכ"ב שנים ושנאה זו מועצמת ע"י המילה עוד כמו שנאמר: "...וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" {בראשית לז,ח} (ענ"ד)

ב3.יוסף בכה על חלום עוד:

חלום הירח והכוכבים שכעת בא אל פתרונו מכונה בתורה "חלום עוד" אע"פ שמילת עוד שם לכאורה מיותרת ועל כך שחלום זה נפתר ונחתם לאחר כל הסבל שהיה כרוך בכך בכה כעת יוסף:
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי
{בראשית לז,ח} (ענ"ד)

ב4.על שום מה יש ליוסף להוסיף בבכי מעבר לבכי המובן שהיינו מצפים אחרי 22 שנה שלא ראה את אביו?
אולי יש פה רמז לבכי על צרות הגלות ועל תחילת מימוש "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" ועל זה בכה בכי נוסף וכפי שביאר רש"י בבכי שבכה יוסף על צווארי בנימין{בראשית מה,יד} (ענ"ד)

ג.יעקב ביכה את יוסף כל השנים ולכן לא בכה יותר בניגוד ליוסף:

ויבך על צואריו עוד – יוסף בכה, אך יעקב לא בכה. זמן רב קודם לכן חדל כבר יעקב מלבכות, אך יוסף עדיין בכה. הוא אף הוסיף לבכות כשיעקב דיבר עמו. פרטים קטנים אלה מראים את המצב האמיתי.

במשך כל שנות היעדרותו של יוסף, חי יעקב חיים אחידים וקבועים חסרי חידוש וענין, כשהוא מבכה על יוסף. כל רגשותיו כלו באבל על יוסף. חיי יוסף, לעומת זאת, היו עשירים במאורעות. עקב כך, לא היה לו פנאי לתת לבו עד כדי כך לצער הפרידה מאביו, הוא היה שקוע תדיר בהווה המיידי. רק עתה, כשנפל על צוארי אביו, חש את כל צער הפרידה, הוא חי מחדש את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר נעשה ישראל, אולם יוסף היה עדיין בוכה.

(רש"ר הירש בראשית מ"ו:כ"ט)

ד.יעקב לא בכה בפני יוסף כי פחד למות מהתרגשות:

ויבך על צואריו עוד – רוצה לומר: יותר מהנהוג. או יהיה הרצון בזה — והוא היותר נכון — שעוד היה בוכה על צואריו כשאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך וגו׳; והרצון בזה, כי מרוב השמחה ימות האדם בקלות, וכל שכן הזקן, ולזה אמר יעקב שהוא ירא שימות בעת ההיא מרוב השמחה אחרי ראותו את פניו כי עודנו חי. ואמר זה כדי שיסור יוסף ממנו, ושלא יבכה לפניו, כדי שלא יתפעל לבו מזה, ויַפְנה יעקב לבו לדברים אחרים כדי שלא ימות. ולזה לא זכר בכיית יעקב על צוארי יוסף, כי יעקב מנע עצמו מזה כדי שלא ימות מרוב הִפָּעֲלוּת השמחה. ולזה תמצא שדיבר אחר זה יוסף עם אחיו ועם כל בית אביו, ולא היה שם יעקב, כי כבר רצה יעקב שיסור ממנו יוסף אז, כדי שלא ימות מרוב ההִפָּעֲלוּת.

(רלב"ג,שם)

ה.אפשר לומר שיעקב בכלל הוא זה שבכה:

וירא אליו.....-

והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבכור המולך

(רמב"ן,שם)

7.עם פטירת אביו- נכנסים לשלב חדש בגלות- בלי יעקב:

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית נ,א)

8.בדברי האחים אליו אחרי מות יעקב:

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: {יז} כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:(בראשית נ, טז-יז)

חלק ג:הבכי בספר בראשית:

1.הבכי של הגר- לא לראות במות ישמעאל בנה:

וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כא,טז)

2.הבכי של המלאכים ושל אברהם - בעקידה- לא מזוכר בפסוקים:

ויאמר אל תשלח ידך, וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות מלאכי השרת ונשחת הסכין... (בראשית רבה נו י)

הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעותיו לעיניו של יצחק... (בראשית רבה נו יא)

3.הבכי בפטירתה של שרה:

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ(בראשית כג,ב)

לספד לשרה - הבכי רגיל לבוא קודם ההספד, והיה ראוי לומר לבכותה ולספוד, אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחיו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם, כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים, כענין ההספד, וזה גם כן טעם כ' זעירא במלת ולבכתה. (הכתב והקבלה,שם)

3.הבכי של האמהות:

א.לאה בכתה שלא תיפול בחלקו של עשיו:

ותא חזי, דמעות רבות הזילה אותה הצדיקת לאה בשביל שתהיה בחלקו של יעקב ולא לאותו רשע עשו, וזהו שלמדנו, כל אדם המוריד דמעות לפני הקב"ה, אף על פי שכבר נגזר עליו העונש יקרעו את הגזר דין, ולא יוכל העונש לשלוט עליו, מאין לנו זה, מלאה, כי נגזר על לאה להיות בחלקו של עשו, והיא בתפילתה הקדימה להנשא ליעקב, ולא ניתנה לעשו. (זוהר ויחי רעד)

ב.רחל מבכה על בניה- רק לעתיד לבוא:

כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ (ירמיהו לא,יד)

4.הבכי של עשיו- מעכב את הגאולה:

אמר ר' יהודה, לעתיד לבא מה כתוב, בבכי יבואו ובתחנונים וגו', מהו בבכי יבואו, בזכות הבכיה של אם הילד, (אמם של ישראל), שהיא רחל, יבואו ויתקבצו מן הגלות. ואמר ר' יצחק גאולת ישראל אינה תלויה אלא בבכיה, דהיינו כשתשלמנה ותכלינה בכי הדמעות שבכה עשו לפני אביו (אז יגאלו), שכתוב וישא עשו את קולו ויבך, ואלו הדמעות הורידו את ישראל לגלות, כיון שתכלינה אלו הדמעות על ידי הבכיה של ישראל, יצאו מן הגלות, זה שאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (שמות רו)

וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. (ברכות לב ב)

5.הבכי של יעקב: 

א.במפגש עם רחל- אינה נכנסת לקבורה- בגלל הגלות !

וישא את קולו ויבך, למה בכה, א"ר, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה, ויקח העבד עשרה גמלים וגו', ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. דבר אחר למה בכה, שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה. (בראשית רבה ע יב)

ב.במפגש עם עשיו:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ (בראשית לג,ד)

המפגש בין יעקב לעשיו, מלמד כיצד יש לקיים את החיים היהודיים בתקופת הגלות. הגם "שעשיו שונא ליעקב", בכוחו של יהודי לגרום לכך ש"נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר שולחן שבת, מעובד מספר-השיחות כרך כ, עמ' 144)

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שבאותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו ונשקו בכל ליבו". נשאלת השאלה מה פירוש הביטוי "הלכה"? הביטוי "הלכה" אצל חז"ל משמעותו: מה שקורה בדרך כלל - בדרך כלל עשו שונא את יעקב, אבל יש לזה יוצא מן הכלל. ודווקא רבי שמעון בר יוחאי, שהיחס שלו אל הרומאים ואל אדום ואל הגויים בכלל הוא לא יחס חיובי, כפי שעולה מכמה הלכות, דווקא הוא מסוגל לזהות את הנקודה הטהורה והוא אומר: "באותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו".

נשאלת השאלה מה זה "נכמרו רחמיו"? כלומר, מה היתה הסיבה לרחם על יעקב באותה שעה? התשובה היא: בגלל שהוא היה צולע. כלומר, הצליעה של יעקב מעוררת רחמים של עשו. הדבר הזה מזכיר לנו קצת את היחס של עמי המערב אל העם היהודי אחרי השואה. חלק גדול מהמוכנות להענקת מדינה ליהודים היה בגלל סבלם של היהודים. 

אני זוכר שפעם אחת שמעתי את דוב שילנסקי זכרונו לברכה, שהיה יושב ראש הכנסת וגם היה מהלוחמים בתש"ח, והוא סיפר שכאשר הוא השתחרר ממחנה דָּכְאַוּ בגרמניה הוא היה נראה נורא מסכן, אחרי מה שהוא עבר שם, והוא הרגיש שהגויים שמסתכלים עליו מרחמים עליו, והוא אמר: אני מעדיף להיות חזק ושלא ירחמו עליי מאשר המצב הזה.

אפשר לומר שזה מעין מה שיש כאן. כלומר, יש מצב שבו עשו מוכן לגלות אחווה כלפי יעקב אם יעקב בחולשה.

אבל כאן באמת "נשקו בכל ליבו", כלומר, הדבר הזה נותן איזושהי תקווה, תקווה שבאחרית הימים האחווה בין יעקב ועשו חוזרת אל מקומה. 

שאלה: בעצם, המפגש עם יעקב שינה לעשו את התכנית? הרי הוא הגיע עם ארבע מאות איש כדי להילחם.

תשובה: כן. הוא גם קיבל את המנחה וראה יחס של הכנעה אז במצב כזה של הכנעה הוא היה מוכן לקבל [את יעקב]. מצב שבו עם ישראל חזק זה תמיד מהווה בעיה בעיניי העולם המערבי. היה גוי אחד בשם שארל דה-גול, הוא דיבר על כך שמדינת ישראל זה בסדר אבל בתנאי אחד - שהם לא יהיו חזקים מידיי, שיעשו מה שאנחנו האירופאים אומרים להם. במידה והם מחליטים להגן על עצמם שלא על-פי ההחלטה של האירופאים וכדומה אז זה כבר חוצפה, "עם של אליטה הבטוח בעצמו הוא שתלטן", כך הוא אמר על עם ישראל באותם הימים.

(תמלול השיעור היומי של  הרב שרקי, פרשת ויגש פרק לג)

6.הבכי על ההשפעה של מכירת יוסף- ע"י יצחק דווקא!

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:(בראשית לז,לג-לה)

ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי:(רש"י,שם)

7.הבכי של מצרים- מבינים אינטואיטבית את סופה של תקופת האבות והשפעתה על העולם

וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ,ג)

ויבכו - מלשון מבוכה, מורה על המבוכה שבלב. (הכתב והקבלה,שם)

חלק ד: על הבכי

0.האדם בא ויוצא מהעולם בבכי:

תַּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבָּא אָדָם כֵּן יֵלֵךְ, אָדָם בָּא בְּקוֹל וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּקוֹל, בָּא לָעוֹלָם בִּבְכִיָה וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בִּבְכִיָּה (קהלת רבה ה,יד)

1.הבכי -בלילה-הוא סמל לגלות- אליה יורדים יוסף ובית יעקב והשמחה בבוקר סמל לגאולה:

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה (תהילים ל,ו)

ויהי בשלח - מוציא אסירים בכושרות וכו', ואמרו במדרש, בבכיות ושירות, דכתיב "לערב ילין בכי ולבוקר רינה". שהגלות לברר התערובת ולהוציא ניצוצות קדושה על ידי קושי הגלות והיסורין והבכיות, ולבוקר רינה בחינת הגאולה... ויש עליה על ידי בכיה ויש על ידי שירה, יש דברים שיכולים להתברר רק על ידי בכיה, או רק על ידי רינה ושמחה... (שפת אמת, שמות בשלח תרנ"ג)

2.הבכי הוא נקודת המפלט של היהודי בעת צרותיו:

האוצר היחיד של היהודי בין כל צרותיו הוא הכוח לבכות על אסנותיו בהווה( פילון האלכסנדרוני, ספר הציטטות היהודי הגדול)

{פילון האלכסנדרוני (ביוונית: Φίλων ὁ Ἀλεξανδρεύς,^[1] בעברית מכונה ידידיה;‏ סביבות 15 לפנה"ס עד בערך 45 לספירה) היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית.(אליבא דויקיפדיה) }

3.בכי של ילדים:

א.רגישותם עמוקה יותר

ילדים בוכים לפרקים קרובים יותר ממבוגרים ולא שום שהם יבבנים אלא משום שהרגשתם עמוקה יותר ייסוריהם מרובים יותר

(יאנוש קורצ'ק,ספר הציטטות היהודי הגדול)

ב.הבכי מפריש ליחה ממוח הילדים ולכן הוא בריא להם:

 ומן התימה בענין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על ענינה מחדשת עליהם חידושים רעים, והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם ויינצלו מרעת מאורעיה.

(ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ה )

4.הבכי ממתיק את הדין:

...ואחזור לענין, כי הבכיה גורמת תיקונים גדולים למעלה בסוד רוך הלבב ומיתוק הדין ובהסתכל הרשב"י בסיתומי הגלות והתגברות הקליפות עד שהיה גורם לו ספק אם לומר אם לא לומר היה בוכה, ובאמת בכח הבכיה הזאת המשיך לו הכח ורשות לגלות... (רמח"ל, אדיר במרום דף כא)

5.הבכי הוא הוצאה של מה שנסתר- וזה מאוד אופייני ליוסף שמספר על חלומותיו ומבקש לפותרם:

 וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: {יא} וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר

(בראשית לז,ה-יא)

6.הבכי הוא הגילוי של העולם הפנימי החוצה- כמו רחל שהיא עלמא דאתגלייא:

רחל ובניה מייצגים את העולם הגלוי, "עלמא דאתגליא" (לעומת לאה, "עלמא דאתכסיא", כמו שהסברנו בפרשת ויצא) – ולכן הם רוצים להשפיע ולגלות את כל הדברים הטובים המכוסים, להביא מן ההעלם אל הגילוי. אבל המעבר מהנסתר לנגלה 'תקוע' לפעמים במיצר, ודרוש מאמץ גדול לעבור את המיצר ולהצליח להשפיע – המאמץ הזה הוא הוא הבכי של רחל ויוסף. המיצר הצר של ההשפעה הוא גם סוד הצוואר המוזכר כאן (יוסף בוכה על צוארי בנימין ובנימין בוכה על צואריו), שהרי הצואר הוא מיצר המחבר בין המח (הנסתר) ללב (הגלוי).

(דמעות של צדיקים/יוסי פלאי ע"פ הרב גינזבורג מתוך אתר גל עיני)

7.הבכי מעל החדווה- מהמקום הכי פנימי של הנפש:

הבכי והחדוה הנמצאים יחד בלב, מביאים אותנו לרובד נוסף, עמוק עוד יותר. אנו יודעים שברגעים של שמחה גדולה פורצות לפתע הדמעות מעינינו (ואם לא זוכרים, פתחו את אלבום החתונה הראשון שמגיע לידכם והסתכלו היטב בתמונות ההורים מתחת לחופה...). זהו בכי כאשר הלב אינו יכול להכיל את גודל השעה, כשאנו חשים שמשהו גדול ונשגב ממידתנו מתגלה, כל-כך טוב ויפה שפשוט בא לבכות. ואולי הבכי הזה הוא צירוף של שמחה עם געגוע, או עצב נסתר על הריחוק שלי מאותו יופי טהור? באמת קשה לדעת, כי הבכי הזה מגיע מהמקום הכי פנימי של הנפש, מ"היחידה שבנפש" שבה ההפכים כבר אינם הפכים, ורמז לכך: בכיה עולה בגימטריא יחידה (וכהשלמה: חדוה עולה בגימטריא חיה – גם החיה היא רובד עליון של הנשמה, אבל היחידה היא מעליה. שרש הבכיה גבוה משרש החדוה).

(דמעות של צדיקים/יוסי פלאי ע"פ הרב גינזבורג מתוך אתר גל עיני)

8.הבכי - דיבור שמעל המילים-כשהלב מקדים את המח- ולןכ התינוק בוכה:

יש דברים שמזעזעים אותנו עד לעומק עצמותנו. ליבת ישותנו אינה מחכה למתן רשות על ידי המוח או למילים הנכונות – אין מילים שיכולות להכיל זאת. הדברים הללו מתפרצים בצורה של בכי, צעקה, או שקט.

זהו קול השופר: קול בוכה, לא של בן אדם אלא של (קרן) בעל חיים. אנו זקוקים לחיה – לא בגלל הגסות שלה, אלא להיפך, משום שאנו זקוקים לבטא משהו מאד עדין ועילאי, שאינו יכול למצוא את המילים; כל כך חיוני ובלתי מוגבל, שהמוח אינו יכול לרדת לעומקו ולא לעצור אותו.

(לבכות/הרב צבי פרימן)

9.כשאדם בוכה בר"ה מעצמו- זה בזמן שדנים אותו:

גם היה נוהג מורי לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפלת יום כיפור, והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. גם היה אומר כי יש בני אדם שנידונים ביום הראשון ואז הם בדינא קשיא, ויש הנידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לקחם עליהם ודן אותם ביום השני. ואמר כי האדם שנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפל, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה אם ביום הראשון ואם ביום השני
(שער הכוונות, דרושי ר"ה, דף צ)

10.הבעל שם טוב על הבכי:

א. דגל בתפילה בדמעה:

כה אמר ה' התבוננו וקראו וגו' ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳:י״ז), דאיתא בתיקונים (תיקון י"א דמ"ה ע"א) אית היכלין דניגנא דלא מתפתחין אלא בניגונא כמה דאת אמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) ויהי כנגן המנגן וגו', ואית היכלא דדמעה, דלא מתפתחא אלא בדמעה, כמה דאת אמר (בפ' שמות) ותפתח ותראהו וגו' והנה נער בוכה ותחמול עליו, ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקדוש ברוך הוא, כמו שכתב בזוהר (שמות די"ב ע"ב, תרומה דקס"ה ע"א) עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה, והנה כמו בחורבן בית המקדש דאמר לו קודשא בריך הוא לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות (פתיחתא דאיכא רבתי סי' כ"ד) כן אנחנו נלמוד מזה:

(כתר שם טוב לבעש"ט,  ח"ב די"ג ע"ב, לראש השנה ויום כפור, כ״ו).

ב.בכי משמחה הוא טוב:

בכי הוא רע עד מאוד אלא אם כן הוא נובע מתוך שמחה

(העש"ט,ספר הציטטות היהודי הגדול)

11.הבכי הוא נביעת הלב(גימטריה בכי)  ופורקן שלו:

‘בכי’ עולה בגימטרייה שלושים ושתים, ל”ב. אלה ל”ב נתיבות חכמה, השבילים של אורות החכמה. כשאדם בוכה מתרחשת פעולה רוחנית. דמעות יוצאות ויורדות מנקבי העיניים. העיניים הם כנגד ספירת החכמה. ‘נקבי העיניים’ מציינים את הנוקבא שהיא המלכות שעלתה לשם. הדמעות מורידות את המלכות חזרה למקומה. מכאן באה תחושת ההקלה וההתחדשות המלווה כל בכי טוב. וכמובן שהרבה תלוי באיכות הבכי וכוונת הבוכה. לכן גם אמרו חכמים שאדם לא יבכה רק על עצמו אלא יחבר הבכי לשורשו ויבכה על צער השכינה.

(סודות הבכי/הרב דוד אגמון,שלוחו של הרב מרדכי שיינברגר)

12.רבי עקיבא- על הבכי וצחוק:

א.צוחק כשכולם בוכים:

וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף

באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה 

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו:

(מכות כד, ע"א-ע"ב)

ב.בוכה כשמגלה סודות עצומים - על שיר השירים ובוכה על מורו רבי אליעזר:

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים...

עד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי [שהרי באה העת להצרף]? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.

בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה.

וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.

הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְהִשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם פָּסוּק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁהַקָּבָּ''ה לֹא יַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בִּגְלָלוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לְפָנָיו שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ מֵרֹב הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אַחַר יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ. נִכְנְסוּ אֵלָיו כָּל שְׁאָר הַחֲכָמִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיב לָהֶם.

(זוהר מבואר בראשית צט ע"א)

סיום: הכי של יוסף מול הבכי החסר של יעקב

1.יעקב מסרב להתנחם גם אם בתודעה היום יומית מחשיב את יוסף למת - כי יוסף לא מת באמת- ולכן לא בכה:

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:  וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:  וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:(בראשית לז,לג-לה)

א.הבין שצרת יוסף באה לו כעונש מידה כנגד מידה על כ"ב שלא כיבד את הוריו:

ימים רבים. כ"ב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה, כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן, שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל (מגילה טז: - יז.). וזהו שאמר ללבן זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן: (רש"י,שם)

ואם תאמר למה נענש על כך והא יצחק ורבקה ציוו לו לילך לשם וליקח אשה, (קצ"מ), ותירץ רבינו בחיי בפרשת תולדות שיש לפרש כי דעתם היה שיקח לאה ויחזור מיד, אבל הוא נתן עיניו ברחל מחמת יופיה ואמר (לעיל כ"ט י"ח) אעבדך ז' שנים ברחל, ואם כן כל הזמן ששהה היה ברצונו: (שפתי חכמים,שם)

ב.מסרב לקבל תנחומים ומכאן שנצנץ בו שלא מת:

וימאן להתנחם. אין אדם מקבל תנחומין על החי (ב"ר פד, כא.), וסבור שמת, (ו) שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב, ולא על החי:(רש"י,שם)

2.הבכי של יוסף הוא על כל השנים בהם לא התנתק מבית יעקב- בגלל חוסר הבנת המצב הנכון לאשורו

(ענ"ד)

מקורש"י:
1.ויפל על צואריו- ולמה לא נשק יעקב ליוסף לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע :(מדרש אגדה,שם)
2.שאלה מן קמאי מר רב יהודאי גאון ז׳׳ל מהו שלא נשק לו ליוסף, ואמר דהוה קא קרי יעקב אבינו ק׳׳ש ולא פסק ליה.
(שו״ת תגאונים (דפוס ליק) סי׳ מ״ת תשובה ל״ח )
3.העבר רצונך ורצון חברך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב שלא נשק ליוסף. (דרך ארץ זוטא, פרק א)

הקושי עשה את שלו:
1.מה באה מילת "עוד" ללמדנו והלא לא מצאנו שיוסף כבר בכה על צוארי אביו קודם לכן ? (ע"פ משיח אלמים, מתוך חומש רש"י המבואר)
אלא שעוד מורה על - לשון הרבות בכיה וכו'
2.מדוע לא נאמר שגם יעקב בכה על צווארי יוסף?
שלא שאמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע

פשר הקשר:
מה הקשר בין שני חלקי דברי רש"י לשון הרבות בכיה לבין אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו?
מי שהרבה בבכי הוא יוסף ולא שתשחשוב שיעקב הוא שהרבה בבכי שכן יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו וכו' (ענ"ד)
ראיה לדבר:
וירא אליו יוסף נראה אל אביו-לא אביו אל יוסף שא״כ יהיה ויאסר ויעל שב אל יוסף וירא אליו שב אל ישראל אביו וויפול על צואריו ויבך שב אל יוסף על פי קבלת רז״ל שאמרו אבל יעקנ לא נפל על צוארי יוסף מפני שהיה קורא ק״ש ואין זה נכון מדרך הלשון (רא"ם,שם)

לשון הרבות בכיה.
1.אם עוד לשון הרבה מדוע לא נקט במילת הרבה?
א.רש"י אומר שעוד זה לשון הרבות. עוד - אז תכתבו הרבה, אבל אנחנו יודעים למה לא כותבים הרבה, כי עוד פירושו שזה עוד לא נגמר. "ויבך על צוואריו עוד", "על כן המו מעי לו זכור אזכרנו עוד", כך זה אצל רחל. כי זה נמשך ונמשך ונמשך, זה עוד. "ויבך על צוואריו עוד", הבכי הזה נמשך (א' בטבת התשס"ב , הרב מרדכי אלון , מאמר שמע ישראל)
ב.יוסף בכה על השנאה שהיתה לאחיו שהביאה להתגלגלותו עד מצרים ולפרידתו מאביו לכ"ב שנים ושנאה זו מועצמת ע"י המילה עוד כמו שנאמר: "...וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" {בראשית לז,ח} (ענ"ד)

ג.חלום הירח והכוכבים שכעת בא אל פתרונו מכונה בתורה "חלום עוד" אע"פ שמילת עוד שם לכאורה מיותרת ועל כך שחלום זה נפתר ונחתם לאחר כל הסבל שהיה כרוך בכך בכה כעת יוסף:
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי
{בראשית לז,ח} (ענ"ד)

וכן כי לא על איש ישים עוד (איוב לד, כג.), לשון רבוי הוא, אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו
2.מהו הקשר הענייני בין הדוגמא שהביא רש"י מספר איוב לבין בכיו המרובה של יוסף?
כשם שאמר אליהוא רעו של איוב שהקב"ה לא נותן עונש נוסף לאדם מעבר למה שראוי לו כך גם כאן הבין יוסף תוך כדי בכיו הרב שכל הצער שנצטער כל השנים הוא ואביו אין בו תוספת צער מאת ה' מלבד מה שהיה נדרש וראוי לו (ענ"ד)

אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל
3.על שום מה יש ליוסף להוסיף בבכי מעבר לבכי המובן שהיינו מצפים אחרי 22 שנה שלא ראה את אביו?
אולי יש פה רמז לבכי על צרות הגלות ועל תחילת מימוש "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" ועל זה בכה בכי נוסף וכפי שביאר רש"י בבכי שבכה יוסף על צווארי בנימין{בראשית מה,יד} (ענ"ד)

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו,
4.-מנין שיעקב לא נפל על צווארי יוסף?
לא אמ ר הכ ת ו ב ויפלו ­ על צואריהם ויבכו אבל אמר ויפול וגו' ו י ב ך וגו׳ הכל בלשון יחיד ובלי ספק שזה אינו שב רק על יוסף כמו שכל הפעלים הנזכרים מקודם הכתוב הזה מ ו סבי ם ר ק על יו ס ף . (באר יצחק,שם)

ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע
5.כיצד ניתן לדייק שיעקב קרא את שמע בזמן פגישתו את יוסף?
א.מתוך הכתוב:
דיוקו מדכתיב: לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל שהוא לשון קריאת שמע (דבק טוב,שם)

ב.לפי סדר הפסוקים:
אמרו חכמינו: ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. נצחו — מוטב, ואם לאו — יעסוק בתורה. נצחו — מוטב, ואם לאו — יקרא קריאת שמע. נצחו — מוטב, ואם לאו — יזכיר לו יום המיתה {ברכות ה} כאשר יעקב הגיע למצרים, למקום הטומאה, התיירא מאד מפני כוחו של יצר־הרע, ולפיכך הקדים את כל העצות האמורות כנגד זה: הכין׳ עצמו לעסוק בתורה, ככתוב: ״ואת יהודה שלח לפניו להורות רש״י על כך: ״לתקן לו בית תלמוד״, קרא קריאת־שמע ואף הזכיר לעצמו את יום המיתה, ככתוב: ״ויאמר ישראל אמותה הפעם״... (הרה" ק הרד ״מ זצ״ל מטשורטקוב )

אמותה- לאחר שיעקב אבינו קרא את שמע, מסר נפשו באותה שעה- אמותה הפעם. (עבודת ישראל,ר' ישראל מקוז'ניץ, ע"פ חומש פניני החסידות)

ג.ע"פ הסברה:
...ומהיכן למדו רז"ל לומר כן שיעקב היה קורא קריאת שמע שמא היה מתפלל תפילת שמונה עשרה או שהיה מתעסק בעניין אחר ולפיך לא נפל על צוורי יוסף ולא נשקו, תקשה לך אם כך למה הניח יעקב את יוסף ליפול על צוואריו בעת ההיא שמן הראוי היה ליעקב להיות רומז לו בשפתיו או קורץ בעיניו או יורה באצבעותיו ליוס, בטרם יקרב אליו לרמוז לו שלא יבוא אליו עד שיגמור תפילת שמונה עשרה או עד העניין ההוא אבל אם יעקב היה קורא את שמע אתו שפיר דהא תניה ומייתי לה בפרק קמא דיומא הקורא את שמע לא ירמוז בשפתיו ולא יקרוץ בעיניו ולא יורה באצבעותיו ואם עשה כן עליו הכתוב אומר"ולא אותי קראת יעקב"...ואם כן מי שלא כן כאשר עשה יעקב עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת כלומר לא קראת אותי כאשר קרא אותו יעקב... (אמרי שפר,שם)


6.אם היה זה זמן קריאת שמע, מדוע יוסף לא קרא שמע גם כן באותו הזמן?

ע"פ ההלכה:
ואמרו רביתינו ז"ל שהיה קורא קריאת שמע .והקשו למה יוסף לא קרא קריאת שמע כיון ששעת קריאת שמע היה שדוחק לומר שהקדים או שאחר כי זריזין מקדימין ושעה אחת לכלם. ועוד מנ"ל שקרא קריאת שמע שמא התפלל. ויש לתרץ כי יוסף קרא קריאת שמע וקיימא לן כרבי יהודה שבאמצע הפרק מפסיק לשאול מפני היראה והיינו יראת אביו ולפיכך היה מפסיק בקריאת שמע אבל יעקב לא היה מפסיק וקרא קריאת שמע (גור אריה,שם)

פטור זמני:
אלא, אצל יוסף הרי לא היתה, אהבה גשמית פשוטה, כי אם אהבה של מצווה, בגלל כיבוד־אב, ולפיכך לא היה צריך לכוון את אהבתו כלפי השם־יתברך, שכן עצם דבר זה הנהו אהבת השם, והעוסק במצווה פטור מן המצווה... (היהודי הקדוש ז"ל מפשיסחא)

אהבה שמעל הטבע:
דרכו של יעקב היתה, לצאת ולהתעלות מחוץ ומעל לטבע מפני אהבת־השם הסיח דעתו לחלוטין מן האהבה הטבעית ליוסף. ואילו דרכו של יוסף היתה, להיות דבוק בהשם־יתברך, אפילו בשעה שהוא עוסק בענינים טבעיים, וממילא יכול היה לקרוא קריאת־שמע אפילו בעת שהיה מנשק ליעקב... (ע"פ שפת אמת,מתוך מעיינה של תורה )

7.מה הקשר הענייני בין קריאת השמע שקרא יעקב לבין המפגש עם יוסף?
א.הכרת תודה:
אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך בא אליו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו וזהו מדת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם וזהו קריאת שמע שבו נזכר ייחוד מלכות שמים ואהבתו וראוי היה לקרות ק"ש כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה וקבל מלכותו ואהבהו ויראתו. וזהו נכון למבין (גור אריה,שם)

ב.אהבה מקלקלת את השורה:
וע"פי הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעי״ז האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכ ןהוא מתדבק מקודם בו ית׳ ועי״ז נשכח ממנו אהבת הגשמיות . וזה ענין מ״ש בכל לבבך בב׳ יצריך והיתכן לאהוב ה׳ ביצה"ר . רק שע״י היצה"ר מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצה"ר . אם אמנם כי הפי׳ עמוק מזה . אבל ע״י זה הדרך יוכל אחר כך •להפוך גם את כל היצה״ר לעבודת הבורא כ י ע"י זה הדרך נמלא נולד טוב מהיצר . ועי״ז מתהפך לטוב .(שפת אמת,שנת תרל"ז,שם)

ג.אהבה כנגד אהבה:
יעקב אבינו העלה את האהבה הטבעית בין אב לבן לאהבתו יתברך לפיכך קרא את שמע בעוד יוסף קיים באהבה זו מצוות כיבוד אב (ר' יעקב יצק מםשיסחא, תפארת היהודי, מתוך חומש פניני החסידות)

ד.מסר לעתיד:
יעקב אבינו הורה לבניו שעל ידי קבלת עול מלכות שמים יכולים להתקיים בגלות( רבי ברהם מרדכי מגור, לקוטי יהודה,מתוך חומש פניני החסידות)

ה.מהות המפגש:
פגישת יעקב ויוסף שתכליתה יחודו ואחדותו יתברך היא עצמה קריאת שמע (ר' ישראל מטשוטקוב,תפארת ישראל, מתוך חומש פניני החסידות)

ו.מטרה חינוכית:
והנה במקום שהיה לו ליעקב ליפול על בנו אהובו לחבקו ולנשקו, - עצם אז את עיניו, ובאימה וביראה ברתת ובזיע קרא בקול גדול אדיר וחזק בוקע רקיעים ״שמע ישראל הי אלקינו הי אחד״, וקבל עליו עול מלכות שמים של מה על רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו, ומ ס י ר ת נפשו לכל ד' מי ת ו ת ב״ד לא ה ב ת הי בכל לב ב ו ובכל נפשו ומאודו, וקרא כל הפרשיות כסדר, ושננתם לבניך וד ב ר ת בם [ולא בדברים בטלים], ודקדק וה ד ג יש כל מלה ומלה וכל או ת ואות, כדין הקורא את שמע, וכן בפ רשה שניה בק ב ל ת עול מצוות, ול מ ד ת ם אותם את בניכם לד ב ר בם, וכל זה ברוב התלהבות ורגשי קו דש, כדין הקורא ק״ש שהוא באימה וביראה ברתת ובזיע. ויוסף כשראה באביו המחזה הנורא הזה, התלהבותו ומסירות נפשו העזה, אש ר מיום הפרדו מא ב י ו הק ד וש לא ראה כמוה, נפל על צוארי אב י ו ועיניו נעשו כשתי מעינות והורידו דמעה כנחל, ויבך על צו א ר י ו עוד, וכ ת ב רש״י הרבה והוסיף בב כ י יותר על הרגיל, שלכאורה אין בזה חידוש שבכה הרבה, כיון שלא הת ר א ה עם אב י ו מש ך זמן רב כזה של עשרים ושתים שנה, וצ ר ו ת רבות ור ע ו ת שו נ ו ת עברו עליו חל י פ ו ת ותמורות, מט ו ב לרע ומרע לט ו ב , וא״כ מובן גם בט ב ע שב כ ה בכיה עצ ו מ ה , אלא הח י ד וש שגם אפילו לפי מצ ב כזה היתה הבכיה יותר על הרגיל, משו ם שהבכיה לא היתה רק מצ ד האהבה והגעגועים, אלא מר ו ב הה ת ר גשו ת וה ה ת פ ע ל ו ת מגודל הה ת ל ה ב ו ת והקדושה יתרה שראה באביו, ושהיתה בוערת בק רבו עד להפל יא . וכיון שזו היתה מט ר ת חפצו בא מ ר ו אלכה ואראנו, והכוונה וא ר א נ ו (הא׳ בפתח, וכנתבאר) בטרם אמות, כדי
לה ר א ו ת את יוסף רשפי אש של ה ב ת אה ב ת השם וי ר א ת הי, שכ ל מח מ ד י העולם הזה ות ע נ ו ג ו ת י ו המה בעיניו כאין וכאפס, כי אם בי ר א ת השם כל היום - לכן בח ר לקרוא אז קר י א ת שמ ע על תכ ל י ת זו, לע ו ר ר ו על תוקף וחוזק יר א ת השם , ושזו היתה כונתו בא מ ר ו אלכה (באר יוסף,שם)

אחרית דבר:
לפיכך אמרו חכמינו: ״כל הקורא קריאת־שמע ומרמז בעיניו וקורץ בשפתותיו, עליו הכתוב אומר: ״ולא אותי קראת יעקב" שאיננו נוהג כיעקב, שלא הפסיק באמצע קריאת־שמע, אפילו כשראה את בנו אחרי עשרים ושתים שנה...(מהרש"א,חידושי אגדות,יט,ע"ב)

__________________________________________________________________________

דמעות של צדיקים:

https://www.pnimi.org.il/weekly-portion/c-bereshit/vayigash/206-righteous-tears

בכי בספר בראשית:

https://www.929.org.il/pack/%D7%91%D7%9B%D7%99-%D7%91%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

בכיו של יוסף:

https://etzion.org.il/he/tanakh/studies-tanakh/literary-readings-tanakh/yosef-s-tears