בראשית: שותפות האדם וה' בבריאת העולם

 פתיחה: מדוע לא נאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" ?

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד...
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי
...וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א,ה-ל)

הקדמה: שיתוף הרחמים עם הדין הוא המאפשר את בריאת העולם

ברא אלהים. ולא אמר ברא ה', (ר"ל שהיל"ל ברא ה' אלקי' כמ"ש גבי ביום עשות כו')  (מ) שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב  (נ) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים (בזה"ל הובא באלשיך בשם הב"ר פי"ב):

(רש"י,בראשית ,א,א)

1.מה נברא קודם - השמים או הארץ?

ת''ר ב''ש אומרים שמים נבראו תחלה ואח''כ נבראת הארץ שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ וב''ה אומרים ארץ נבראת תחלה ואח''כ שמים שנאמר {בראשית ב-ד} ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים 

אמר להם ב''ה לב''ש לדבריכם אדם בונה עלייה ואח''כ בונה בית? שנאמר {עמוס ט-ו} הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה 

אמר להם ב''ש לב''ה לדבריכם אדם עושה שרפרף ואח''כ עושה כסא שנאמר {ישעיה סו-א} כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי 

וחכ''א זה וזה כאחת נבראו שנאמר {ישעיה מח-יג} אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו ואידך מאי יחדו דלא משתלפי מהדדי קשו קראי אהדדי אמר ר''ל כשנבראו ברא שמים ואח''כ ברא הארץ וכשנטה נטה הארץ ואחר כך נטה שמים 

(חגיגה יב, ע"א)

א.ריש לקיש{אולי כי הוא בעל תשובה שהיה בשני העולמות}  ממצע בין 2 הדעות -תחילת הבריאה- קודם השמים- גמר הבריאה - קודם ארץ:

והנטיה היא גמר עשיה ותיקונה כי מלאכת הארץ נגמרה ביום הג' שנא' ביום הג' ותראה היבשה וגו' ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו' וגמר מלאכת השמים היה ביום הד' שנאמר בו יהי מאורות ברקיע השמים וגו' ולכך בענין העשיה הזכיר הארץ תחלה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו'

(מהרש"א,שם)

ב.יש 2 בריאות : מצד הדין(א-לוהים) נבראו השמים תחילה ומצד הרחמים(י-ה-ו-ה א-להים) נבראה הארץ תחילה:

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ולמעלה הקדים שמים לארץ לפי שארז"ל (רש"י כאן א.א בר"ר יב.טו) רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים. והנה לא איש אל ויתנחם ומעיקרא מאי סבר אלא שבאמת השמים וכל צבאם הרוחנים יכולין להתקיים במדת הדין יותר מן התחתונים אשר בעפר יסודם ע"כ האי לדסמוך ליה והאי לדסמוך ליה, כי למעלה הזכיר שם אלהים וסמכו לאת השמים המרבה כל צבאם כי המה נבראו במדת הדין לבד. וכאן הזכיר שיתוף של רחמים וסמכו אל הארץ כי בעבור יושבי הארץ היה צריך לשיתוף זה.

(כלי יקר, בראשית  ב,ד)

ג.מתי נברא העולם? תשרי או ניסן

תניא רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בתשרי מתו אבות בפסח נולד יצחק בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין בר''ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל ר' יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות בניסן מתו אבות בפסח נולד יצחק בר''ה נפקדה שרה רחל וחנה בר''ה יצא יוסף מבית האסורין בר''ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים בניסן נגאלו בניסן עתידין

(ר"ה י, ע"ב- יא ע"א)

ד.איך תתכן מחלוקת על המציאות? אלא תשרי -העיבור וניסן -הלידה והשאלה מה נקודת הבריאה- העיבור או הלידה

דשניהם מדברים בעולם התחתון ואחד מדבר על עת העיבוש שהיה בתשרי ואחד מדבר על  עת הלידה וכאמור היה בניסן

(בניהו ,שם)

ה.מה עיקר הבריאה- העליונים( המחשבה) או התחתונים( המעשה):

ועל פי הדברים  הדברים הנפלאים הללו, ניתן להוסיף ולבאר, ששתי המחלוקות ‏הנ"ל [האם העולם נברא בתשרי או בניסן, ומה העיקר השמים או הארץ] תלויות זו בזו:

‏
‏שכן, לדעת בית שמאי השמים הם העיקר, המלאכים הם העיקר בעולם,  ‏והם כסא הכבוד, ולכן הביאו ראיה מן הפסוק הראשון: "בראשית ברא ‏אלוקים את השמים". וכדעתם, סובר גם רבי אליעזר, כיון שהוא תלמידם ‏של בית שמאי, כפי שהוא מכונה במסבת נדה (דף ז) רבי אליעזר שמותי.  ‏ובירושלמי (שביעית ריש פ"ט) אמרו חז"ל שמותי - היינו משמאי. ולכן לדעת ‏רבי אליעזר העולם נברא בתשרי, כי אז נברא במחשבה, וזה הוא העיקר ‏לפי סברתו. וכעין מה שפירש רש"י, במחשבה עלה לפני ה' לברוא [את  ‏העולם] במידת הדין, שזוהי ההנהגה בשמים, אם כן, לפי בית שמאי העיקר ‏הוא מידת הדין.

‏לעומת זאת, לפי בית הלל, הארץ והאדם הם העיקר, ולכן הביאו ראיה ‏מהפסוק שמקדים רחמים לדין. וכדעתם סובר רבי יהושע, שהעולם נברא ‏בניסן, משום שהולכים לפי העשיה בפועל שהיתה בניסן. וכיון שהעשיה ‏היתה ברחמים, נמצא שלפי בית הלל, העיקר הוא מידת הרחמים.

(המהלך ע"פ ספר תורת חסד בראשית ע"מ כח-לא)

2.וייצר בשני יודין-  כוח מהעליונים וכח מהתחתונים:

להבין עוד למה עיקר התיקון דווקא ע"י האדם, הוא ‏מפני שיש בו כל הכוחות מכל הפרטים, וכמבואר בזוהר

‏הקדוש{בראשית כו ע"ב} : "וייצר ה' אלקים את האדם - וייצר' תרין יצורין ‏הווין ביה, יצירה דעילאין ודתתאין כלילא ביה

(עבודת הלוי לר' אהרון מסטרשלה, דף ג ע"א)

3.יש מי שמוריד את השמים אל הארץ(משה) ויש מי שמעלה את הארץ אל השמים(אהרון):

הנה בטעם הדבר שניתנה מצות נשיאות כפים דווקא לאהרן ובניו הכהנים, יש לומר בזה בהקדם מה ששמעתי מרבותינו הקדושים בשם הזוהר הקדוש (ח"ג כ, א), שעבודתו של משה רבינו עליו השלום היתה לקרב את הקב"ה אל לבות בני ישראל, ואילו עבודתו של אהרן הכהן היתה להגביה את העם אל הקב"ה...

לא היה למשה רבינו עליו השלום שייכות לברך את ישראל ברכת כהנים, שהם ברכות גשמיות, מאחר שהגשמיות לא היתה נחשבת אצלו כלל וכלל

(שארית מנחם- ברכת כהנים ונשיאת כפיים)

3.תפילתו של האדם לגשמים- היא המוציאה את הבריאה אל הפועל ועושה אותו שותף להשלמת הבריאה:

א.כנראה התפילה הראשונה שהיתה במציאות:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: (בראשית ב,ה)

טרם יהיה בארץ. כל טרם שבמקרא לשון עד לא (ה) הוא, ואינו לשון קודם, ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים, וזה (ו) מוכיח, ועוד אחר (ז) כי טרם תיראון (שמות ט, ל.), עדיין לא תיראון. (ח) ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ, כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם, וכל עשב השדה עדיין לא צמח, ובג' שכתוב ותוצא, לא יצאו, אלא על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי, ולמה, כי לא המטיר, ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, (ט) התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים (רש"י,שם)

ב.האדם הוא היחידי שיכול לחבר את השמים עם הארץ ולכן בתפילתו מביא את הגשם שמקשר בין שמים לארץ:

רגע לפני שנקרא על האדם שנוצר מן האדמה, כותבת התורה ‏שעלה אד מן האר והשקה את כל הגן על מנת להצמיח את ‏עשבי השדה. לכאורה, יש משהו מפליא בתיאור הזה, המובא ‏פסוק אחד לפני "וייצר ה' אלהים את האדם" (בראשית ב, ז). ‏מערכת אורגנית מפרה את עצמה ומצליחה לקיים תהליכים של ‏גידול, התפתחות וצמיחה בלי מעורבות של גורם אנושי. אם כן,למה בכלל לברוא אדם?

‏‏תשובה לזה נותנת התורה ברמז. אד מן הארץ השקה את הגן ‏ולא גשם מן השמים, "כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ, ואדם ‏אין לעבוד את האדמה" (שם, ה). לפני שנברא האדם - היו השמים ‏והארץ מנותקים, המים העליונים והתחתונים לא חוברו יחדיו.
‏שני עולמות מפוצלים בעולם אחד שסוע. על האדם שנברא אומר ‏המדרש (חגיגה יב, א): "אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע". רק ‏הוא הצליח לחבר שמים וארץ, לעשות מהארץ שניתנה לו שמים ‏כמו אלו שיש לה'.

‏‏לכן, אולי יש לערוך תיקון קל בשירו של אהוד מנור, "בראשית"! - "גן בעדן, גן בלי שער, משמים גשם לא ניתך" - עד שבא האדם‏‘ ‏מילותיו הורידו גשמים, בנו צינורות וחיברו עולמות.‎

(דיבור המתחיל/הרב נדב אבוקרט, פרשת בראשית)

4.השותפות של האדם עם ה' מתקיימת גם בתוכו פנימה בעצם הגדרתו: אדם- שותפות בין הגוף לנשמה- בין האדמה ו"אדמה לעליון":

דמשונה האדם מכל המינים. דכל המינים נבראו באופן שכל מין שוה בתכליתו ובתכונתו. משא״כ האדם עלה במחשבה שיהא בשתי תכונות. האחת יהא דבוק באלהיו עומד ומשמש בארץ כמלאך בשמים. והשני׳ שיהא מדיני ועושה צרכיו. אע״ג שמ״מ יעשה רצון ה׳. אבל אינו במעלה הראשון. והנה בתכונה הראשונה הוא אדם ממילא מלשון אדמה לעליון. באשר הוא בדמות אלהים.

(העמק דבר א כו)

5.חטא אדם וחווה וערעור השותפות בין שמים לארץ:

א.החטא של אדם וחווה- רצו להיות כא-לוהים במקום  בשותפות-בצלם א-להים:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (בראשית א,כז)

כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּ-אלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (שם,ג,ה)

ב.החטא של הנחש- ביקש להפריד בין השותפות של אדם וחווה:

ואיבה אשית. אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא  (ר) תחלה ותשא את חוה,  (ש) ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות, ויודעות לפתות את בעליהן, לפיכך ואיבה אשית (סוטה ט:):(רש"י, בראשית ג,טו)

וא"ת למה לא ירא הנחש שמא תאכל חוה תחילה דהא לה נתן בתחילה, וי"ל דנחש סבר דדרך הנשים שמכבדות את בעליהן ונותנין להם תחילה, וחוה גם היא תתן לאדם תחילה וימות, וכיון שתראה חוה שימות הוא לא תאכל היא, או הנחש היה סבור שלא יניחה הוא לאכול. ועוד י"ל דסבר הנחש אדם מצוה שלא לאכול מעץ לכך ימות הוא, אבל האשה אינה מצווה כי דוקא לאדם אמר הקב"ה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, לכן אף אם תאכל היא לא תמות:

(שפתי חכמים,שם)

ג.אילולי החטא היה האדם דר בשני העולמות ומחבר בינהם בצורה מלאה - שמים וארץ גם יחד - כל הזמן:

כי יש לך לדעת, כי אם לא היה אדם אוכל מעץ הדעת, היה מצוי בעולם הזה ובעולם העליון כאחת, כאדם הדר בבית ובעליה, וכשחטא נגשם ואינו יכול לדור בשניהם יחד, אלא בעולם הזה בפני עצמו, וכשירצה לעלות לעליה צריך השתנות הגשם וזו היא מיתת אדם

(אור החיים בראשית ג,ד)

ד.מות תמות- פעם הבלידה כשמת מהעולם העליון ופעם בפטירה כשמת מהעולם התחתון :

חשבתי דרכי לבאר בזה מה שהזהיר הקב"ה את האדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". ויש לומר שאמר לו בכוונה תחילה כפל לשון "מות תמות", לרמז בכך שאם יאכל מעץ הדעת, לא יוכל לחיות בשני העולמות כבית ועליה, אלא יצטרך למות פעמיים, פעם אחת בלידתו בעולם הזה ופעם שניה במיתתו בעולם הזה. 

(שבילי פנחס, בראשית תשפ"ב)

חלק ב: איך נעשים  שותפים לקב"ה במעשה בראשית

0.שיתוף במעשה בראשית ע"י חיבור עלמא דשיקרא עם העולם העליון:

כשדן ע"י שוחד אפי' הוא צדק א"י להתקשר בשורש האמת ואינו לאמתו. וזה הרמז שהדן ד"א לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כי עיקר מעשה בראשית התקשרות והתחברות תחתונים לעליונים ארץ ושמים. כי עוה"ז עלמא דשיקרא ואין לו קיום רק בכח התחברות לעולם העליון ובזה מתקיים העולם

(שפת אמת תרנג שופטים כ)

1.אמירת הקידוש בכל שבת - היא היא המאמר העשירי המשלים את המאמרות שבהם נברא העולם:

א.עשרה מאמרות -  חסר אחד?

בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות,ה,א)

בעשרה מאמרות . תשעה ויאמר , ובראשית נמי מאמר הוא , דכתיב (תהלים ל''ג) בדבר ה' שמים נעשו (רע"ב,שם)

ב.המאמר החסר: המאמר של האדם ב"ויכולו":

דאמר רב המנונא כל המתפלל בע''ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב''ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו אמר רבי אלעזר מניין שהדיבור כמעשה שנאמר {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (שבת,קיט,ע"ב)

אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר "ויכלו" (בראשית ב, א־ג), וכפי שאמר רב המנונא : כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וכפי שנאמר: "ויכלו", אל תקרי [אל תקרא] "ויכלו" אלא "ויכלו", כלומר: שניהם, הקדוש ברוך הוא והמזכיר ואומר דבר זה, נעשו בו שותפים כאילו שניהם יחד כילו את המלאכה

(פירוש שטיינזלץ,שם)

ג.שותף לקב"ה ששיתף חסד עם דין בבריאת העולם:

 וכל האומר ויכלו על הכוס כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (ע' שבת קיט:, וע' אוה"ח בראשית ב ג), פירוש, כו"ס גימטריא אלהי"ם, מרמז לבחינת גבורות, ויכ"לו גימטריא חסד, וכל המחבר בחינת ויכ"לו לבחינת כו"ס, היינו בחינת רחמים לבחינת אלהים בחינת דין (זח"ג ל.), כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שאמרו חז"ל (ב"ר פי"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף מדת הרחמים למדת הדין, כי זהו ענין העבודה לה', לשתף תמיד ולחבר מדת חסד לבחינת דין כנ"ל.

(בת עין וישב ה)

ג.השותפות של האדם בבריאה- דיבורו כנגד שתיקתו של ה':

אמר לו טורנוסרופוס : אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? א"ל ר"ע ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול - לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם (תנחומא, תזריע,סימן ה)

ד.בעשרה מאמרות נברא העולם- אך המאמר העשירי חסר- הדיבור העשירי הוא השתיקה של הקב"ה והדיבור של האדם:

כאלו נעשה שותף כו'. כי האומר ויכולו הרי הוא מעיד על מעשה בראשית והרי הוא נעשה שותף עם הקב"ה כי בלתי עדותו לא יוודע עשייתו וכמו שהעשייה לא היה רק במאמר כדמייתי עלה בדבר ה שמים נעשו כן עדותו במאמר והו"ל כאלו נעשה שותף במאמר והוא מבואר שאמר אפי' יחיד כו' צ"ל ויכולו ר"ל אפי' יחיד שאין עדותו עדות גמור במקום אחר אעפ"כ צ"ל ויכולו להעשות שותף של הקב"ה בעדותו זאת באמירה בעלמא ודו"ק:

(חידושי אגדות למהר"ל,שבת,קיט,ע"ב)

2. הצדיקים שותפים במעשה בראשית:

א.הצדיק שבתפלתו מהפך את הגזירה הוא שותף לקב"ה כמו שהוא שיתף הרחמים עם הדין בבריאת העולם:

ואפשר לומר שלזה כוונו ג"כ חז"ל "מתחילה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים ושתפו למדת הרחמים", וכבר צווחו קמאי דקמאי וכי יש ח"ו השתנות. ונראה דאיתא בגמ' "שלשה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו" ר"ל "אביו" הוא הצדיק הנקרא "אב", כמו שאמר אלישע לאליהו "אבי אבי רכב ישראל", ו"אמו" היינו כנסת ישראל היא השכינה, ו"אביו מזריע את הלובן", דהיינו שהצדיק מלבן את העוונות ומהפך הדינים לרחמים, וגם השכינה נקראת רחמים.

‎ונמצא יהיה הפירוש כך, שבוודאי לא חזר הקב"ה, ומחשבתו ית' נתקיימה אף לאחר הבריאה שנברא במדה"ד, אך שמסר ונתן הרשות ביד הצדיק ועשאו שותף למעשה בראשית שיהיה יכול להפך הדין לרחמים בצדקותיו ותפילותיו, ונמצא שהניח הדבר כמקדם, וזהו הפירוש של "ושתפו" קאי על הצדיק שעשאו השי"ת שותף בזה שיהיה יכול להמתיק הדינים ולהפכם לרחמים גמורים, והכל היה בסקירה אחת

(נועם אלימלך דברים א ג)

ב.הצדיקים בוראים עולמות כי הם שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית:

 וְכָל מַה שֶּׁהַצַּדִּיקִים מְדַבְּרִים הֵם בּוֹרְאִים עוֹלָמוֹת, כִּי הֵם שֻׁתָּפִים לְהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, מָה אֲנָא עַבְדֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכוּ'. וְאִם הָיוּ כָּל הַצַּדִּיקִים אֶחָד הָיָה הָאוֹר אֵין סוֹף וְלֹא הָיָה מָקוֹם לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, עַל-כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיֻּמְשַׁךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְצִדּוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מַחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם חִלּוּקֵי דֵּעוֹת וְכָל אֶחָד נִמְשָׁךְ לְצִדּוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַמְשָׁכַת הָאוֹר אֵין סוֹף לַצְּדָדִין וְעַל-יְדֵי-זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי וְאָז יֵשׁ מָקוֹם לְהַבְּרִיאָה, דְּהַיְנוּ בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת שֶׁבּוֹרְאִין הַצַּדִּיקִים בְּכָל דּוֹר כַּנַּ"ל

(ליקטוי הלכות יורה דעה הלכות מזוזה ד ד)

3.עשיית חסד היא שותפות עם מעשה בראשית:

שם. בגמ' - כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם כולו חסד. [חידושי אגדה]. 

העולם נברא במדת החסד של הקב"ה ותכלית בריאת האדם שיעשה גם הוא חסד כמו בוראו. כשאדם עושה חסד עם אחרים הוא מתדמה לבוראו ובכך נעשה שותף במעשה בראשית. "עולם חסד יבנה" - בין ע"י הקב"ה שעושה חסד עם בריותיו ובין ע"י האדם שעושה חסד עם חבריו שבחסד מתקיים העולם.

(רשימות שיעורים על סוכה/ דף מט ע"ב,   הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק)

4.לדון דין אמת לאמיתו- שותפות במעשה בראשית:

כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להק"בה במעשה שמים וארץ(שבת י ע"א)

א.הדיין נקרא אלהים כי הוא מקיים את העולם ובלבד שלא יעמיד רק על הדין אלא גם על אמת ושלום:

... כי בזה יתקיימו האנשים על אותו הטבע והאופן שנבראו בו לפי מה שהם עצמם ועל זה השתוף נקראו השופטים (שמות כ"א) אלהים בכל מקום והנחש אמר (בראשית י"ג) והייתם כאלהים יודעי טוב ואמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) יוצרי עולמות אמנם הדיינים הדנין תמיד לפי ההנחות הכוללות עם שהם דנין דין אמת הנה הם מחריבי עולם וכמו שאמרו לא חרבה ירושלם אלא מפני שדנו בה דין אמת (ב"מ ל"ח:) כלומר לפי האמת הכולל ובלתי מישירי' אותו אף כי יבא הצורך אבל אמר יקוב הדין את ההר. ועליהם אמר המשורר (תהלים פ"ב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ (עקידת יצחק מג א)

כי על הדינין העולם עומד ונתקלקל היסוד נופל גם הבנין שעליו, אני אמרתי אלהים אתם, כי הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה להיות כאלהים

(כלי יקר שמות יח כא) 

ב.גם כשאדם הראשון נידון הקב"ה שיתף דין וחסד וכך הוא מצפה מהאדם כשהוא דן:

ודברך אמת וכו׳ פי׳ לפי שאמר למעלה מזה מלוך על כל העולם וכו׳ עד ויאמרו כל אשר נשמה באפו ה׳ אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה אמר ודברך אמת וקיים לעד פירוש אתה הבטחתנו בכמה מקומות בענין הגאולה שתהיה לך לבדך המלוכה ולכך אנו מבקשים שתאמת דבריך כי דברך אמת וקיים לעד. פסיקתא כשדן הקב״ה את אדם הראשון שתף מדת רחמים למדת הדין שנ׳ ויאמר ה׳ אלהים הן האדם והתנה לו שכך ידין את בניו במדת רחמים וזהו שאמר דוד לעולם ה׳ דברך נצב בשמים. פי׳ לעולם תהיה מדת רחמים כי דברך נצב לעולם ואמונתך לדור ודור. וכך התנית לאדם הראשון זהו כי אתה אלהים אמת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים ואמונתך לדור דור. אמר דוד לפני הקב״ה רבונו של עולם כשבראת עולמך יצרתו במדת רחמים שנ׳ ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. ובבריאת אדם ויברא ה׳ אלהים. אלהים מדת הדין ה׳ מדת רחמים. ובהן תבנה עולמך ובעת סלחת לאדם הראשון סרחונו הבטחתו שתציב ותשמו׳ דבר זה לדורות הבאים אחריו ומה היא ההבטחה אמר ר׳ סימון אותו יום שסלח בו סרחונו לאדם הראשון יום שבת ויום הכפורים היה והבטיחו הקדוש ב״ה כי ביום זה יסלח עונותם של ישראל וי״א יום שבת ור״ה היה ועל הכל חלה דוד פני אל שיציב וישמור אותו הדבר לעמו לדורות והיינו דחתמין בקדושת יום טוב של ר״ה ויום הכפורי׳ ודברך אמת וקיים לעד שתעמיד אותו דבר שהבטחת לאדם שתשפוט עולמך ברחמים.

(כל בו סד לז)

ג.הדיין דן דין אמת בדיבורו כמו מעשה בראשית שהיה במאמרות:

דלגבי הקדוש ברוך הוא הדבור בו כמעשה כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו ועל זה אמרו כל הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כי כמו שהקב"ה קיים עולמו במעשה בראשית במאמר ובדבור כן זה הדן דין אמת לאמתו קיים את העולם בדבורו ואמר:(חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין ו,ע"ב י)

ד.הלימוד ממשה שדן את העם מהבוקר עד הערב כמו במעשה בראשית שהיה מערב עד בוקר:

כל דיין שדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ב"ה במעשה בראשית כתיב הכא מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ותנן על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום וכל דיין שדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו מילא כל העולם כולו חסד ושלום

(שאילתות דרב אחאי גאון קסו)

ה.הדן דין אמת מקיים את העולם שעומד על הדין ולכן שותף במעשה בראשית:

ותנן על ג' דברים כו' וכל דיין כו'. רבינו מסביר היאך נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. שהוא עפ"י דתנן באבות פ"א דעל ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ובאשר שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו מילא כל העולם חסד ושלום נמצא מביא ומעמיד שלשה עמודים שהעולם קיים עליהם. דין אמת ושלום

(העמק שאלה לנצ"ב, על שאילתות דרב אחאי גאון קסו ח)

ו.כל אדם שדן את עצמו ממחשבות רעות והופך חושך לאור כמו במעשה בראשית:

וזה שאמרו חז"ל כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה כו'. פירוש זה קאי על כל אדם, שצריך שיהיה דיין לדון את עצמו להציל את העושק מיד עשקו, הוא האור הנצוצות הקדושים, מהעושקו הוא הסטרא אחרא, המחשבה או תאוה רעה שבאה לו, שיראה ויבין את האור שיש בהחושך ויעלה אותו ל"ו ית', בכדי להשלים עם ל"ו מלת ער"ב, להמתיק הדין, ויעשה בוק"ר רחמים, להפך חשוכא לנהורא. ובזה כאלו נעשה שותף במעשה בראשית, כי גם הוא הפך חשוכא לנהורא.(בת עין /הרבי מאבריץ , יתרו ז)

5.ואהבת לרעך כמוך- כאילו נעשה שותף במעשה בראשית:

ובזה נ"ל מה שאמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח) כלל כל התורה וכו'. דקשה, איך אפשר לאהוב את חבירו כשאינו שוה לו במדותיו, וכקושיא הנ"ל. ולדברינו אתי שפיר, דכבר א' במשנה דאבות פ"א (מי"ב) הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. הרי דעיקר האהבה הוא לבריות, כדי לקרבן לתורה. וא"כ ז"ש ואהבת לרעך כמוך, ר"ל שעיקר האהבה הוא שיהיה כמוך, דכאן הוא משנת חסידים דכבר קיים והלכת בדרכיו וכנ"ל, לכך תראה להיישיר גם השאר, שהוא מדת אהרן, רבים השיב מעון (מלאכי ב, ו), כדי שיהיה רעך כמוך, וע"ז היה צ[ו]וי ואהבת לרעך וכו', ובאמת הוא כלל כל התורה בהיישיר את עצמו וזולתו, שנעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שהמקיים נפש א' מישראל כאלו וכו' (סנהדרין לז.), וק"ל.

(תולדות אהרון יוסף ואתחנן)

6.המזכה את הרבים- שותף במעשה בראשית:

.. מִי שֶׁמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, נַעֲשֲׂה שֻׁתָּף לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.

(ספר המידות לרבי נחמן מברסלב , תשובה חלק ראשון נד)

7.עניית אמן יהא שמיה רבה- שותף למעשה בראשית:

וידבר אלהים וגו', בפסוק זה יש ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפסוק בראשית וכן יהא שמי' רבה וכו', לומר שכל העונה יהא שמי' רבה בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית של ז' הימים וכאלו קבל הדברות מפי ית':

(פענח רזא, יתרו כז)

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. בזה הפסוק יש ז' תיבות וכ"ח אותיות וכן בפ' א' של בראשית וכן במענה של קדיש (אמן) יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא. אסמכתא למה שארז"ל כל העונה אמן בכל כחו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ובמתן תורה:

(רא"ש על התורה שמות כ א)

8.המתנדב לקודש נעשה שותף למעשה בראשית:

והנה מצות עשיית המשכן היתה על פי נדבה, (שם כה, ב) מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. וכבר כתבתי בהקדמת שובבי"ם ת"ת שבפרשה זו, מענין נדבת לב במעלת נתינת הצדקה ולכל דבר שבקדושה. ואז הוא משותף להקב"ה במעשה בראשית, כי ברא את העולם בנדבה, אין צורך לו בעולמו אלא בראו בנדבתו הטוב, ומי שהתנדב בלב טוב היה הקב"ה משתף עמו:

(של"ה תרומה תורה אור לג)

9.קיום התורה הוא חלק משותפות במעשה בראשית:

ברוכים אתם לה' וכו' וקשה לשון עושה משמע שעכשיו עושה הלא כבר ברא הכל. אמנם הענין לא אם בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. נמצא אם עוסקים בתורה הוי כאלו הם מסייעים כל יום בעשיית שמים וארץ וארז"ל כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ומתפלל המשורר שיאמרו האומו' לישראל ברוכים אתם לה' עושה שמים ר"ל כל אחד ישראל עושה שמים וארץ אפי' בשביל צדיק אחד עולם מתקיים כמו שדרשו ביומא וצדיק יסוד עולם:

(מרבה לספר על הגדה של פסח, הלל מסיימים את ההלל ב  יא /ידידה טיאה וייל)

10.שמירת המועדות- שותפות במעשה בראשית:

ועשיתם עולה. מה נשתנה יום הזכרון שכתוב ועשיתם עולה שכל המועדות כתוב והקרבתם עולה וכאן כתיב ועשיתם עולה ..... ד״א ועשיתם עולה. מלמד שכל המשמר את המועדות כראוי כאילו שותף עם הקב''ה במעשה בראשית שנאמר (בראשית ב) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים לכך נאמר בראש השנה ועשיתם שבתשרי נברא העולם:

(לקח טוב במדבר כט,ב)

11.קיום מצווה גדולה- נעשה שותף למעשה בראשית:

ואפשר לזה אמרו ז"ל (בשבת קי"ט:) בכמה מצוות שהאדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו וכו'. ולכאורה איך יעשה שותף אחר הנעשה כי כבר נגמר מלאכת שמים וארץ וכל צבאם, ואמנם כי האדם כאשר מקיים מצוותיו באמת ובאהבה אז לוקח וממשיך שפע ברכת ה' לשורש נשמתו והוא ברצונו ולבבו הטוב ממשיך ברכתו לכל העולמות...ובבחינה זו נעשה האדם שותף להקב"ה במעשה בראשית כי אם יעשה מצוה גדולה שסגולתה הוא להרבות השפע במאוד מאוד לכל בריותיו ברוך הוא הרי הוא שותף ממש להחיות ולקיים העולם בטובו וסוד עבודתו.

(באר מים חיים שמות כה י, ר' חיים מטשרנוביץ)

12.מצוות סוכה- שותפות במעשה בראשית:

המקיים מצות סוכה כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית (שו"ת מהרי"ו,רבי יעקב בן יהודה וייל)

ימי הסוכות שנקראים זמן שמחתנו כי השם יתברך זיכה אותנו לישב בצלו. והיא מעין בחינת הגן עדן דכתיב וישם שם כו' האדם. ועיקר הבריאה היה להיות דירת האדם שם (= בגן עדן). ושם היה השמחה כמו שנאמר כשמחך יצירך בגן עדן. והגם שכתוב ויגרש את האדם. אעפ"כ יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחינת הגן עדן...(שפת אמת, דברים,תרמ"ג)

13.ישראל שותפים במעשה בראשית מצד סגולתם- מכח שמם:

על כל מעשיך. על ישר' שנקרא מעשה. כד"א ישמח ישר' בעושיו (תהילים קמ״ט:ה׳). וייראוך וישמרו תורתך ומצותיך. כמו פחדו בציון חטאים (ישעיהו ל״ג:י״ד). שיחזרו בתשובה. ואמ' ואימתך על כל מה שבראת. כדי שייראוך. על ישר' שנקראו ברואים. כד"א כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו (ישעיהו מ״ג:ז׳). וגו'. כל הנקרא בשמו של הקב"ה מעלה עליו הכת' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית

(מחזור ויטרי הלכות ראש השנה שכח ג)

חלק ג: הסכנה והיתרון העצום שבשותפות של האדם עם הקב"ה

1.המלאכים לא נבראו ביום הראשון שלא יאמרו שהם שותפים למעשה בראשית:

ברא מלאכים ביום שני. כדי שלא יאמרו שותף היה להקב"ה במעשה בראשית:

(עץ יוסף על שמות רבה טו כב לא)

2.מדוע האדם נברא אחרון ?

א.שלא יחשבו שהוא ברא את העולם:

ת"ר אדם נברא בערב שבת ומפני מה שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית (סנהדרין לח, ע"א)

שלא יאמרו הצדוקים שותף היה - אדם במעשה בראשית לפיכך קדמו לו כולם:(רש"י,שם)

ב.האדם נברא אחרון כדי שיוכל לקשר בין העליונים לתחתונים ולא יהיו נפרדים אחד מהשני:

מה שאמר שנברא האדם בסוף שלא יאמרו שותף היה לו במעשה בראשית, פירושו כי אם לא נברא בסוף לא היה העולם בקשר אחד ע"י האדם והיו העליונים בפני עצמם והתחתונים בפני עצמם, והפעל שהוא מחולק הוא מפועלים מחולקים, עכשיו שהאדם הוא מקשר עליונים ותחתונים, ולכך נברא באחרונה לקשר הכל, הנה הפעולה אחת והפועל אחד, ואף כי יש ריבוי בעולם הנה העולם הוא אחד (עיין בנצח ישראל פ"ב) ואין להאריך:

(דרשות מהר"ל דרשת השבת הגדול)

3.המלאכים דימו לומר לפני אדם הראשון שהוא  קדוש שהוא כשותף של הקב"ה בבריאה וכביכול הוא כאלוה:

אמר רבי הושעיא: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון, טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש.
משל למלך ואפרכוס שהיו בקרוכין והיו בני המדינה מבקשין לומר למלך דומינו, ולא היו יודעין איזהו, מה עשה המלך?דחפו והוציאו חוץ לקרוכין וידעו הכל שהוא איפרכוס.
כך, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש, מה עשה הקדוש ב"ה?
הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב): חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא:
(בראשית רבא ח,י)

4.בזכות השותפות של האדם עם ה' - הוא יכול לסמוך עליו שיהיה איתו בצרה ולכן כשגלו גלתה שכינה עימהם:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה (שיר השירים ה ב)

תמתי. ר' ינאי אמר, תמתי – תאומתי, כביכול לא אני גדולה ממנה ולא היא גדולה ממני  , ור' לוי אמר, מה התאומים הללו אם חושש אחד מהם בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה.

כמ"ש ישראל והקב"ה חד הוא [וע' חגיגה ג' ב' בתוס'] ואמרו (שבת קי"ח ב') כל האומר ויכלו הוי כמו שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

(תורה תמימה,שם)

סיום: העולם הנברא מתקיים בתוך היום השביעי של הקב"ה- ששת אלפי שנות ההסטוריה- והשחקן הראשי בעולם הוא האדם- וע"י כל פעולותיו בעולם הוא שותף של הקב"ה

בפרשת בראשית מתואר היום הראשון כך (בראשית א, ג - ה):
"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"
ניתן לראות ארבעה שלבים עיקריים ביום הראשון:
התוכנית – "יהי אור".
הביצוע – "ויהי אור".
משפט תיאור – "וירא אלקים...ולחשך קרא לילה".
סיכום – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
וכך גם בשאר ימי השבוע מופיעים ארבעת השלבים, כאשר בסיום כל יום מופיע "ויהי ערב ויהי בקר". ונשאלת השאלה מדוע לא מופיע המבנה הזה גם עבור היום השביעי? מדוע אין"ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי" או "יום השביעי"? התשובה לשאלה זו, היא שפסוק זה לא מופיע כיון שהיום השביעי טרם הסתיים (אחרת כן היה מופיע פסוק כזה). משמעות הדבר היא שאנחנו עדיין בעיצומו של היום השביעי שנמשך כבר קרוב לששת אלפים שנים. יום זה הוא יום שבו הקב"ה אינו מתערב לכאורה בנעשה בעולם, הקב"ה שובת ממלאכה והאדם הוא זה שפועל ביום השביעי. ניתן לומר שהקב"ה שומר שבת ואילו אנו ה"גוי של שבת" שלו. כל המנגנון הזה עובד לפי שעון שבת – שהוא הטבע, כלומר העולם של היום השביעי מתנהג על פי חוקי הטבע. ולכן כאשר מתרחש דבר לא טבעי, נס, זהו מעין חילול שבת. אך חילול שבת מותר במקרה של פיקוח נפש, ולכן כאשר הקב"ה רואה שתוכניתו עומדת לכאורה בפני סכנה, אזי הקב"ה "מחלל" את שבתו ועושה נסים, על מנת להציל את עמו.

משך היום השביעי ע"פ הגמרא בסנהדרין – ששת אלפים שנה. מה שמאפיין את היום השביעי – הקב"ה מפסיק את פעולתו ונמצא מאחורי הקלעים, והאדם הוא השחקן הראשי על הבמה. זהו מצב נוח מבחינה מסוימת, כיון שהוא נותן לאנושות אוטונומיה. אך המטרה היא לא להישאר במצב זה, צריך לברר מהו התפקיד שהוטל על היום השביעי, מהם ארבעת המרכיבים: התוכנית, הביצוע, המשפט והסיכום. ובעיקר לברר מהי מטרת היום השביעי.

(הרב אורי שרקי, מאמר "בית המקדש השלישי")

‏אחרית דבר: הכישרון המיוחד של ישראל - לאחד את כל העולמות

בְּרֵאשִׁית(בשביל ראשית - עם ישראל)  בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ- (כדי שיחבר שמים לארץ) (בראשית א א) (ענ"ד)

‏כדי להגיע ל"עץ החיים", צריך לעבור את "לְהֶט הַחֶרֶב הַמְּתְהַפְּכֶת": צריך לדעת ‏לחבר (אותיות חרב) את ההפכים. זו סגולתם המיוחדת של ישראל, וזהו ייעודם - ‏שהתורה הנקראת "ראשית" תופיע בגילויה העצום "לעיני כל ישראל". ומה יועיל ‏כל העולם הזה וכל התורה כולה, אם התורה נשארת בבחינת פרד"ס (פשט, רמז, ‏דרש, סוד)?

‏ארבעה חלקי הפרד"ס הם כנגד ארבעת העולמות - פשט כנגד עולם העשייה, ‏רמז כנגד היצירה, דרש כנגד הבריאה וסוד כנגד האצילות; אבל הגבוה מכולם, ‏בחינת קוץ היו"ד, בחינת היחידה - הוא האדם היהודי, האיש הישראלי הלוקח ‏את כל ארבעת חלקי התורה, ואת כל העולמות, ומאחד אותן ליישות אחת. כל ‏אחד מחלקי התורה מצד עצמו הוא כחומר גולמי, והפעולה של כולם נעשית על ‏ידינו, עם ישראל - על ידי הבירור של הכל במחשבה, וגילוי הביטול של נקודת ‏האין בכל יהודי ויהודי.

‏‏וכותב על כך הרב אהרון מסטרשלה"", שתפקיד האדם בעולם לחבר את "מלא  ‏כל עלמין" (היש) ו"מסובב כל עלמין" (האין). וזהו הקו, הנכנס לתוך חלל הבריאה ‏מהאור המקיף אותה; והוא בחינת ו' החיבור המחבר שם הוי"ה עם שם אדנות.
‏זהו הו' הפותח את הפרשה האחרונה בתורה - "וזאת הברכה": כל גילוי ה' בעולם ‏נעשה ע"י האדם המחבר את העולמות. אם האדם היהודי לא מחבר, המציאות ‏כולה אינה קיימת.

‏

‏איך האדם יכול לחבר את העולמות? - כתוב בכתבי האר"י ז"ל*' (ומובא ב"דעת ‏ותבונה" וב"נפש החיים" ובספרים רבים) שהאדם נברא ונוצר מכל העולמות: ‏ה'יחידה' שלו מעולם האצילות, נשמתו מהבריאה, רוחו מהיצירה ונפשו מן ‏העשייה. והאדם הוא המרכז של כל עולם ועולם, ולכן החיבור שלו אל עצמו בכל ‏רגע ורגע, יוצר חיבור בין העולמות - שהם בעצם הכלי שלו! האדם הוא מרכז ‏ההוויה, מרכז התיקון והוא הגילוי. ה"אין" שבאדם מגלה את ה"אני" שבו, והחיבור ‏בין ה"אין" ל"אני" הופך להיות ניגון אחד שלם.

(הדרך פנימה בפרשה, הרב אליהו עובדיה  ע"מ מב-מג)

_________________________________________________________________________

שותפות האמונה- האדם ב-אלוהים וא-להים באדם:

כך מסביר מדרש ההלכה הִתנְאִי ספרי את הביטוי "אֶל אַמוּנָה" בשירת האזינו: "שהאמין בעולם וּבַרְאו".*
‏המסתורין הדתי האמיתי, אומרת היהדות, איננו אמונתנו באלוהים - אלא אמונתו ‏של אלוהים בנו.

‏‏רעיון יוצא דופן זה מזדהר מן התנ"ך כולו. אלוהים תולה את תקוותיו ואת ‏ציפיותיו מן העולם ביצור המוזר, קשה העורף, חם המזג, כפוי הטובה והמנוון ‏לעיתים הקרוי הומו ספיינס, שחלקו עפר הארץ וחלקו רוח אפו של אלוהים, שמעשיו ‏מאכזבים תדיר את בוראו ולפעמים אף מעוררים את חמתו. ובכל זאת,לעולם‏ אין ‏אלוהים מוותר. הוא מנסה שוב ושוב - עם אדם, עם נח, עם אברהם, יצחק, יעקב, ‏משה, יהושע, ושלשלת של שופטים ומלכים. הוא מנסה לזמן אל המשימה הגדולה ‏גם נשים, וכאן מצליח הרבה יותר. הן נאמנות יותר, אלימות פחות, נוהות פחות אחר ‏הכוח. אבל אלוהים מסרב לוותר על הגברים. קרובים במיוחד הם יחסיו עם הנביאים.‏הם מבינים אותו, ונעשים נושאי דברו לעולם. אך רובם, סופם שהם מתאכזבים מקהל בני האדם, כשם שאלוהים מתאכזב ‎מהם.

‏‏הנושא האמיתי של התורה איננו אמונתנו באלוהים, שלעיתים קרובות היא ‏מגומגמת, אלא אמונתו המתמדת של אלוהים בנו. התורה איננה ספרו של האדם על ‏אלוהים. היא ספרו של אלוהים על האדם. רק 34 פסוקים מתארים בה איך אלוהים ‏ברא את העולם, אך יותר מ-500 פסוקים מתארים איך בנו בני ישראל מבנה קטן,
‏ארעי ונייד שנקרא המשכן . אלוהים אינו חדל לעולם להאמין בנו, לאהוב אותנו, ‏ולצפות מאיתנו לטוב ביותר. לרגעים הוא כמעט מתייאש. כבר בפרשתנו מסופר על ‏רגע כזה: "וַיְרָא ה' כִּי רַבָּה רְעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יצר מחֶשבת לְבוּ רק רע כָּל הַיום, ‏וַינְּחֶם ה' כּי עָשָה אֶת הָאָדֶם בָּאָרֶץ וַיִתְעַצָב אֶל לְבּוּ" (בראשית ו, ה-ו). אבל נח, איש ‏טוב, תם וישר, מנחם אותו. ולמען אדם טוב אחד אלוהים מוכן להתחיל מחדש...

‏ידינו רפות לפעמים; לעולם לא יד אלוהים. אנו עלולים לומר נואש; לא כן ‏ז", הנותן לנו תקווה. אלוהים מאמין בנו גם כשאנו איננו מאמינים בעצמנו. אנו ‏עלולים לחטוא ולאכזב פעם אחר פעם, אך אלוהים אינו חדל לסלוח לנו כשאנו ‏כושלים ולרוממנו בנופלנו. האמינו אפוא באמונתו של אלוהים בנו - ותמצאו את ‏הדרך מאפלה לאורה.

(רעיונות משני-חיים/הרב יונתן זקס זצ"ל, פרשת בראשית)

_________________________________________________________________________

5.

וְאָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חָשַׁשׁ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כְּבוֹד שְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁהוּא יהו''ה, כִּי זֶהוּ שְׁמוֹ מַמָּשׁ. אֲבָל שֵׁם אֱלֹהִים, מְשֻׁתָּף הוּא עַל יֶתֶר הַנִּבְרָאִים. הַמַּלְאָכִים נִקְרָאִים אֱלֹהִים. בְּנֵי אָדָם נִקְרְאוּ אֱלֹהִים. הַדַּיָּינִים נִקְרְאוּ אֱלֹהִים.

(זוהר חדש בראשית רעב)

4.מה ענין שמיטה אצל הר סיני? שותפות התורה שבע"פ בין האדם לקב"ה כמו שותפות האדם והאדמה בשמיטה

שאלה זו מובאת בדבריו של רש"י בפתיחת פרשתנו. תחילה נבאר את שאלתו: הר סיני הוא מקור הרוחניות היותר גדול, אין "ארציות" בהר סיני. אם כן, השמיטה - שהיא כל כולה נוגעת לאדמה - מה עניינה אצל הר סיני? משיב רש"י (בשם תורת כהנים): "אלא, מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". נבאר: מצוות השמיטה הוזכרה עוד בפרשת משפטים: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. והשביעית - תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כ"ג, י-יא). פרשת משפטים נאמרה כידוע בהר סיני, ובה נמסרו "כללותיה" של מצוות השמיטה - אלו הם שני הפסוקים האמורים. בפרשתנו מובאים כל "דקדוקיה" של מצוות השמיטה - ויחד עמם נמסרת לנו הידיעה שאף כל דקדוקי המצווה נמסרו בהר סיני יחד עם כללותיה. דבר זה מלמד אותנו על מהותה של התורה שבעל פה בכלל - שכאשר נמסרה תורה שבכתב, נמסרה התורה שבעל פה עמה באופן סימולטני. מדוע יסוד זה נמסר לנו דווקא דרך מצוות השמיטה? משום שהתורה שבעל פה היא השותפות של האדם בגילוי תורת ה', והשמיטה היא ביטוי לשותפותה של האדמה במצוות האדם, אם כן - יש דמיון ענייני בין מצוות השמיטה לתורה שבעל פה.

(הרב אורי שרקי,נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת בהר-בחוקותי)

אברהם אבינו הראשון להיות שותף עם ה' במעשה בראשית דרך ברית המילה:

ואתנה בריתי ביני ובינך. שבברית הראשון על מתנת הארץ כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית. והיה הברית רק מצד הנותן לא מצד אברהם, אבל ברית הזה תהיה ביני ובינך, בענין שיחול החיוב על שני הצדדים הכורתים ברית, כי גם אברהם התחייב א"ע להיות שותף לה' במעשה בראשית להשלים את הבריאה ולתקנה, וראשית התקון יתחיל בעולמו הקטן שהוא גופו, ובזה ארבה אותך במאד מאד, רבוי זה מענין גדולה שתגדל על כל המעשים, כי אתה לבדך תלך מהלך השלמות על כל היצור, כיכפי מה שתתגבר החלק האלהי והרוחני בעולמך הקטן כן תחול השראת השכינה והאלהות בעולם הגדול:

(מלבי"ם בראשית יז ב)

5.הקמת המשכן ובריאת העולם- בשניהם כל שותף מותיר לצד השני משהו בהשלמת המלאכה:

וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו,ז)

בפסוק מרבים העם כו' איש ואשה אל יעשו עוד כו' ויכלא העם מהביא. ביאור הענין עפ"י דברי המדרש תנחומא וירא משה את כל המלאכה כו'. מלאכת המשכן אין כתיב רק כל המלאכה הוא מעשה בראשית כו' ע"ש. וכלל הדברים שכל מלאכת המשכן הי' לתקן כל הבריאה. וכמו דמצינו שם וירא ה' כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד כו' ויכלו כו' ויברך כו'. כמו כן המשכן שהוא קיום העולם הי' ע"י וירא משה והוטב בעיניו ויברך אותם כו'. כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי שהקב"ה ברא העולם בכח התורה. והצדיקים מקיימים העולם בכח התורה ע"ש. וז"ש וירא משה שתיקנו כל המלאכה היינו כל הנבראים וכל העשי' ניתקן. וז"ש לעשות אותם כו' עשי' לשון תיקון כמ"ש וימהר לעשות אותו. וכמו דמצינו שנתרחבו שמים וארץ עד שאמר הקב"ה לעולמו די. כמו כן התנדבו בנ"י עד שנאמר להם די. וזהו פי' הכתוב והמלאכה היתה דים כו' ומקשין כיון בהותר אין זה לשון די והוא תרתי דסתרי.

 אמנם אינו קושיא כי כך הי' צריך להיות שיתנדבו במותר עד שיאמר להם די. וזה עצמו גם כן בכלל המלאכה שנצרך להמשכן כמ"ש. ולהוסיף ביאור על הנ"ל דאיתא שהקב"ה הניח מלברוא גופים להרוחות בבין השמשות של שבת. והלא גלוי וידוע לפניו ב"ה שיערב השמש בינתים. אמנם כך הי' רצונו ית' שלא להיות נשלם העוה"ז בשלימות. וכמ"ש המהר"ל ז"ל שעולם הזה הוא בחסרון השלימות. וההשלמה ע"י המשכת כח הבורא ע"י תורה ומצות. וזה ענין צדיקים מקיימין העולם. ומצד זה עצמו שולטין המזיקין בעולם ע"י חסרון השלימות.

ונחזור לדברינו שכמו כן התנדבו בנ"י ביותר. אך לא בא הכל לידי מעשה. ויכלא כו' מהביא ע"י הפקודה אל יעשו עוד כנ"ל. ויכלא לשון בית הכלא שהיו נעצרים למלאות תאוותם ע"י גזירת המקום. ושמעתי מאא"ז ז"ל על הפסוק העשיר לא ירבה כו'. כי ב' בחי' נדבות הי'. להעשיר שיעצור עצמו ע"י רצון המקום. והעני שיתנדב יותר מכפי היכולת כו'. וזה ענין אם רץ לבך שוב לאחור. כמ"ש והחיות רצוא ושוב שצריך האדם בכל מעשה לידע כי אין בכחו באמת להשלים רצון הבורא כראוי. וע"י ההכנעה בסוף המעשה לבקש עזר מהשי"ת על ידי זה נשלם המעשה ונעשה דבר של קיימא. כמ"ש לאל גומר עלי שסוף השלימות הכל הוא רק בכח השי"ת:

(שפת אמת שמות ויקהל תרלז )

5.כריתת ברית בין ה' לאבות ולעם ישראל- מיסוד השותפות:

המשמעות הפשוטה של ברית היא: ההסכמה של שני גורמים לשתף את רצונותיהם ולהפוך אותם לרצון אחד. זהו עניין מופלא, שקיים באופן ראשוני בכל חברה, על ידי מה שרוסו כינה "האמנה החברתית". עצם ההסכמה של בני אדם לחיות ביחד, לקבל את הרלוונטיות של הרצון של זולתו, בנויה על הנחה סמויה שכל אחד ויתר על האוטונומיה המוחלטת של רצונו לטובת הרצון של הכלל. הביטוי המושלם של ההתקשרות בין בני אדם הוא ברית הנישואין, שבה כל צד תורם חלק מהאנרגיה שלו לבניין הזהות המשותפת "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד). אין פלא אפוא, שהדימוי המועדף אצל הנביאים לברית בין ה' לבין בעלי בריתו הוא הזוגיות של הדוד והרעייה.

שלוש עשרה בריתות כרת הקדוש ברוך הוא עם בני האדם, ואלו הן:

א. הברית על קיום העולם. נאמר לנוח: "והקימותי את בריתי אתך". תמוה הדבר שהברית מוצגת כאן כעניין שידוע מכבר, אע"פ שלא הוזכר מקודם. נראה שברית זו כלולה כבר בדברי ה' בראשית האנושות: "מלאו את הארץ וכבשוה" שכולל את כל הפיתוח התרבותי והטכנולוגי-מדעי של העולם, כביאור הרמב"ן על אתר. שלא כבמיתולוגיה היוונית, המציגה את הצלחתו של האדם בעקבות השימוש באש כמתחרה באלים, עין טובה יש לבורא על שותפות האדם בהשלמת מעשה בראשית.

ב. הברית על מידת הרחמים. ברית הקשת, השומרת על האנושות מכליה. אם כרת ה' ברית עם בני האדם שלא יהיה עוד מבול, אנו מבינים שהאנושות הגיעה לשלב של אל-חזור בהתעלותה המוסרית. מצב זה הוא שאיפשר את קבלת שבע המצוות היסודיות של בני נוח, בימי נוח.

ג. הברית עם אברהם על הארץ, בבין הבתרים ובמילת הבשר, במידת החסד.

ד. הברית עם יצחק, על הארץ, במידת הדין.

ה. הברית עם יעקב, על הארץ, במידת האמת. ....
ו. הברית עם לוי, על החיים והשלום: "בריתי היתה אתו, החיים והשלום" (מלאכי ב, ה). נראה שבכתוב הזה נמצא המקור לדברי הרמב"ם שיעקב אבינו מינה את לוי לראש ישיבה, כלומר לממשיך דרכו. הברית על החיים תואמת את אופיו של יעקוב כאבי נצחיות האומה "יעקב אבינו לא מת – מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". והברית על השלום בא לקבוע את ערך האחדות באומה שכמעט ונתפרדה בימי לוי על ידי מחלוקת יוסף ואחיו.

ז. הברית עם עם ישראל בסיני ובאוהל מועד, להיות סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש. ברית זו מורה על כך שאין תפקידו עם ישראל מושלם כל עוד אין הוא נושא בשורה לכל העמים, "כי מציון תצא תורה".

ח. הברית עם אהרון, לקיומה הנצחי של הכהונה. הכהונה משמשת בתור נציגות של העולם הבא בעולם הזה, ומפרנסת את הציפיה לעולם אידיאלי.

ט. הברית עם פינחס, על השלום. ללמדנו שהשגת השלום תלויה במוכנות למסירות נפש הנראית לפעמים כנוגדת את השלום, כבמעשהו של פינחס.

י. הברית עם עם ישראל בערבות מואב, על הערבות ההדדית. התלמוד מבאר שבמעמד ערבות מואב קיבלו בני ישראל להיות ערבים זה לזה ולשאת כל אחד באחראיות על מעשי זולתו. האהבה עוברת משלב של איכפתיות לגורל זולתו למצב של המוכנות לשאת בתוצאות של הערבות ההדדית.

י"א. הברית בהר גריזים והר עיבל, על תורת ארץ ישראל. בעוד שבסיני נותר העם בתחתית ההר, וקול מאיים נשמע מפסגת ההר, בבחינת תורה מן השמים במובן הקיצוני של הביטוי, הרי שבגריזים ועיבל, עולה העם על ההר, וקול אנושי מפי הלויים עולה אליו מן הארץ. זו תורה מן הארץ, טבעית, המשלימה את התורה מן השמיים.

י"ב. הברית עם מלכות בית דוד, על גאולת העולם. קיומה של השושלת המשיחית, מבטיח את האחרית הטובה של ההיסטוריה. כאן היסוד לאופטימיות ביחס לעתידם של ישראל ושל האנושות כולה.

י"ג. הברית בימי יאשיהו, על התשובה. מדובר במאורע של תשובה אל ה' ואל תורתו בקנה מידה לאומי, הנוסך בנו ביטחון שגם תקופות ארוכות של הנהגה לאומית כושלת, כשל מנשה ואמון, ניתנות לתיקון.

ריבוי הבריתות מורה על הערך הרב של כריתת הברית כדרך רצויה להתנהלות החיים. מה הסוד המסתתר מאחורי העדפה זו? מפני מה רוצה הקדוש ברוך הוא בבריתות? נראה שכאן טמון היסוד של האידיאליזם האמיתי. אם אני מסוגל לכרות ברית עם הזולת, זה ההוכחה לכך שאני יודע לצאת מתחום האינטרסים הצר של אישיותי ולהצטרף לאישיות אחרת ממני שאין לי שליטה עליה. היכולת לכרות ברית היא לפי זה מדד למוסריותו של האדם...

(מאמר "חודש הברית", הרב אורי שרקי שליט"א)

משה במדרגה מעל שותף:

..... והנה נתאוה משה בפעם השלישי שקיבל את התורה בערבות מואב שיזכה למדריגת שותף, מאחר שכבר זכה לב' מדריגות הקודמות והם עבד, וכן התפלל עתה שיהיה שותף להקב"ה במעשה בראשית. לזה חשב שיהיה בכניסתו לארץ, שיתקים אז המה היוצרים יושבי נטועים עם המלך במלאכתו ישבו שם (דברי הימים א' ד כג). ז"ש אשר מי אל בשמים ובארץ, שיהיה שותף לך שיעשה כמעשך וכגבורתך, ואמרו רז"ל (ב"ר פע"ז א') אין כאל ישרון (דברים לג כו), שהצדיקים הם דומים לבוראם, מה הקב"ה מחיה מתים וכו', לכן אמר ואראה את הארץ ואזכה להיות שותף להקב"ה. השיב לו הקב"ה הלא יש לך מעלה גדולה יותר מזו מן שותף להקב"ה, שאתה הרב ואני מחוייב לעשות רצונך, כי ותגזור אומר ויקם לך (איוב כב כח), הקב"ה גוזר גזירה ואתה מבטלה (מו"ק ט"ז ע"ב), כי צדיק מושל ביראת אלהים מי מושל בי צדיק (שמואל ב' כג ג), ומשה שנקרא איש האלהים (דברים לג א), לכן אל תוסף צו את יהושע וחזקהו על מדריגת עבד, ואמצהו על מדריגת בן, כי הוא יעבור על מדריגת שותף, והוא ינחיל לבטל כביכול הגזירה:

(מגלה עמוקות ואתחנן אופן קיז) 

אחריות השותף- לא לקלקל:
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו לפני כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי, כמה משובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי.
תן דעתך, שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך

(קהלת רבה (וילנא), ז, א (יג))

שמיני עצרת - וזאת הברכה: טוב עין הוא יבורך

 פתיחה: מדוע דווקא כעת מכונה משה איש ה-אלוקים

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:(דברים לב,א)

הקדמה: איש האלהים- ובאותה נשימה- לפני מותו- כי גם הוא בשר ודם:

אמרי ליה פפונאי – לרב מתנה:... משה מן התורה מנין? – (בראשית ו, ג) בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר.(חולין קלט, ע"ב)

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:(בראשית ו,ג)

משה "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" איננו דמות שמימית. אמנם הוא נביא, שליחו של הקב"ה, אבל עדיין "בשר" – כזה המסוגל לטעות. כך נוצר קונטרסט לדמותו של ישו הנוצרי ש"שודרג" לדרגתו של אלוהים ממש. המילה "בשר" מדגישה שהתהום בין האדם לבין אלוהים היא אינסופית ואינה ניתנת למעבר (האיש משה , פרופסור שלום רוזנברג,מוסף שבת,פרשת וזאת הברכה)

חלק א: על ענייני ברכה

1. שלושה דברים להם נזקק האדם לברכה:
אמר רבא חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מועד קטן, כח, ע"ב)

ושורש הברכות הם חיי בני ומזוני (פרי צדיק ראה ז)

2.הגדרת הברכה: שורש ב.ר.כ - ב.כ.ר - כפילות ושפע:

בתיבת בכר רמוז הדין של פי שניים, כי האותיות של תיבת בכר כפולות הנה במניין...והנה האות ב'... והוא הכפול שביחידות,הכ שהוא הכפול בעשרות והר' כפול במאות (ע"פ ליקוטי תורה מהגר"א,מתוך ספר פנינים משולחן הגר"א,פרשת כי תצא)

3.ברכה- בריכה וברך:

משורש בר"ך נגזרו עוד 3 מילים המוסיפות נופך למגוון ההוראות של הברכה, והן: ברֵיכה, בֶרֶך והַבְרָכָה (של עץ); הרשב"א רואה את הבּרכה מלשון ברֵיכה ונביעה, מקור מים חיים, שפע של הֲכָלָה, ועצם אמירת הברכה מרבה את השפע שהא-ל מוריד לעולם. 

בנוהג שבעולם – המתברך היה כורע ברך לפני המברך "ואנחנו כורעים ומשתחווים"; וע"י כפיפת ה"בֶּרֶך" מנמיך האדם את גוו/גאוותו ומבטל את האגו שלו, הוא מתרוקן ואז יש לו יכולת הֲכָלָה גדולה יותר. 

'הַבְרָכָה' - להבריך אילן פירושו ליצור שורשים מן הענף בעודו קשור לצמח על מנת ליצור עץ חדש, אך לשם כך יש לכופף ענף אל הקרקע ולכסותו באדמה, הענף יתחדש, ישריש וייצור חיים מכוח שורשי האילן, ולאחר ההשרשה הענף ינותק (פועל זה משמש גם להברכת גמלים-ישיבה על הברכיים)

(משה אוסי, מאמר ""רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם..את בְּרָכָה")

4.הברכה האולטימטיבית - בדבר הסמוי מן העין- ובשמירה מהמזיקים:

א.הברכה המלאה - דווקא באסם הנסתר:

ואמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר {דברים כח-ח} יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (תענית ח,ע"ב)

ב.לא רק הברכה סמויה מן העין - גם המזיקים ולכן צריך מהם שמירה בברכת הכהנים:

ותמוה ונ"ל דאיתא בגמרא ותענית ח ע"ב:  אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, ומזיקין שולטין גם כן בהם כדאיתא בגמרא, לכך ‏אמר יברכך בממון, וקשה הלא המזיקין שולטין גם כן בהם, ואמר וישמרך מן המזיקין.

(מדרש יונתן,רבי יונתן אייבשיץ)

5.ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה:

 א.תוכחה האוהב - היא היא הברכה:
נאמר וזאת ב-וו החיבור להורות כי פרשיות התוכחה והמוסר הסמוכות הן הם הברכה אשר בירך משה את ישראל- וזאת הברכה- כי אין לך ברכה יותר נעלית מתוכחה זו הרצופה כולה אהבתו ישראל (ע"פ ילקוט מנחם,רבי מנחם מנדל מרימינוב, מתוך חומש פניני החסידות,שם)

ב.ברכת הרשע- קללה:

ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה, אמר ר' אידו דווין וכפויין ולא היו מפרינין (מברכין) אלא בפה לא בלב. בוא וראה מה גרמה ברכתם שלרשעים שהיתה עקרה עשרים שנה, מכאן אמרו ברכת הרשע קללה, ואימתי נתקיים הדבר, בימי משה, דכתיב שובה ה' רבבות אלפי ישראל. (מדרש הגדול, בראשית  כד ס)

6.מה משמעות לברך את ה' והרי הוא שלם ואינו צריך תוספת:

משמעות לשון ‘ברכה’ – תוספת וריבוי. כמו שנאמר (שמות כג, כה): “וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ”, והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר (דברים ז, יג): “וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ”, והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. ואם כן מהו שאנו מברכים את ה’, הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכל ממנו, ואומרים זאת, אורו ושכינתו מתגלים יותר בעולם (נפש החיים שער ב’, פרקים ב-ד).

(פניני הלכה/הרב אליעזר מלמד, ברכות פרק א, ג)

7.ברכה אמיתית היא זו שמתאימה למתברך:

‏...וסוד זה רמוז בפסוק על ברכת יעקב כאומרו כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם(בראשית מט כח).

‏הכתוב אומר שיעקב בירך כל אחד "איש אַשֶר כְּבַרְכָתו בַּרְך אתֶם", ומשמע שלא ‏יעקב החליט מה לברך כל אחד, אלא בהתאם ל'ברכתו' שמצויה כבר אצל כל איש, ‏התאים יעקב את הברכה. והיינו שהורה לנו שבכל אחד יש כבר שייכות לברכה ‏מיוחדת, והיא לפי שורש נשמתו ושורשו בשכינה, ובהתאם לשורש עליון זה בירך

‏יעקב את כל אחד מבניו. והיינו שברכת יעקב היא חשיפת השורש העליון של כל ‏שבט, באיזה בחינה וכוח הוא מושרש בשכינה, ויעקב חשף שורש זה, וייחד את השורש בענף היינו המשיך את השורש על בנו, שהוא ראש השבט.ובירכו וחיזקו בתפקידו בעולם( טללי חיים/הרב חיים כהן החלבן זצ"ל דברים,ע"מ תתנא - תתנב ע"פ דברי שערי אורה)

8.הברכה- הוספת כלים לעבודת ה':

כל מה שאנו מבחינים בעולמנו כמציאות הוא כלי שניתן לנו עבור עבודתו יתברך, ורק לזה נברא, העשיר - עשרו ניתן לו למען יעשה צדקה, ואם לא יתן גוזל את העני, וגוזל מהקב"ה שהפקיד אצלו ממון, דהיינו כלים למצות הצדקה, ומועל בו ולקחו לעצמו ולהנאותיו. וכן כל כלי שנותנים מהשמים לא לצרכי התאוות הגופניות ניתנו אלא לעבודת ה', וגזילת כלי העבודה מביאה למניעת השפע, לחסרון ברכה, כי הברכה היא הוספת כלים לעבודת ה'... (מכתב מאליהו חלק ב עמוד קנו)

9.טוב עין הוא יבורך והוא יברך:

א.אליעזר יצא מכלל ארור משום שלא היתה בו עין רעה כמו קין וחם:

וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְ-הֹ-וָ-ה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים:(בראשית כד, לא)

ולפי זה יובן הענין שיצא מכלל ארור לכלל ברוך, דהנה חטא חם שנתקלל כנען בשבילו איתא במדרש, אמר להם, אדם הראשון ב' בנים היו לו ועמד אחד מהם והרג את חברו... הנה מפורש שנתירא שמא יוליד עוד אחד ויגרע חלק ירושתו... ומזה נמשכה הקללה, ועל כן אליעזר ששירת אותו צדיק באמונה שלא היה חושש לטובת עצמו כלל היה היפוך ממעשה חם, ועל כן נסתלקה ממנו הקללה ויצא מכלל ארור לכלל ברוך. (שם משמואל, חיי שרה תרע"ח)

ב.משה רבנו מברך את עם ישראל בעין טובה:

דבר אחר זה הוא שאמר הכתוב טוב עין הוא יבורך (משלי כ"ב), ר' אלעזר בן פדת אומר טוב עין הוא יבורך זה משה שבירך את ישראל בעין טובה, אל תקרא יבורך אלא יברך, שבירך את ישראל ברכה שאין בה קטטה. את מוצא נוח כשבירך לבניו בירך לאחד וקילל לאחד, יעקב אבינו קנתר מקצת בניו ובריך מקצתן, אבל משה כשבירך את ישראל בירכן ברכה שלמה שאין בה קטטה. וממי למדו האבות והנביאים לברך זה את זה, הוי אומר מהקב"ה, שבשעה שברא אדם הראשון אמר אין העולם מתקיים בלא ברכה, ומיד נגלה עליו ובירכו, שנאמר ויברך אותם אלקים... (מדרש הגדול דברים  לג א)

ג.המתכון להיות כלי לברכה לכל אדם - עין טובה:

אם ירגיל אדם לדון לכף זכות ולדבר תמיד טוב ולא רע כלל יהיה כלי וצנור אל הקדושה, ואם להיפוך להיפוך בר מינן, וכן העין בראותו חבירו בטוב עין הוא יברך וישפיע טוב לחבירו וגם יבורך, ולהיפך בר מינן, דכתיב טוב עין הוא יבורך, וקרי יברך... (ספר חרדים פרק ד דברי כבושין)

10.הברכה היא עצם ההקשבה לדבר ה' עוד לפני שוראים את השפע פורץ החוצה:

אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (דברים יא, כו)

ברכה - היא מצב של התפתחות ללא מעצור, של שגשוג מתקדם.... אשר תשמעו - עצם קיום מצוות ה' יש בו משום ברכה, ואין הברכה חלה רק בעקבות השמיעה אל המצוה, אלא היא מתחילה להתגשם כבר בעצם השמיעה וקיום המצוה. המעשה הרוחני והמוסרי של הנאמנות לתורה, הוא עצמו יש בו משום התקדמות רבת ברכה של כל ישותנו... (רש"ר הירש, דברים יא  כו-כז)

חלק ב: ראשית הברכה בתורה

1.הברכה הראשונה: מזוני- ריבוי לשוכני הימים
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ (בראשית א,כב)

2.הברכה השניה: בני- ריבוי לבני האדם
וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כח)
הברכה השלישית: חיי- מעין עולם הבא- קדושת הזמן
וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג)
הדגים- סמל לברכה ולכן נאכלים בשבת:

שב"ת בגימטריא ג' פעמים ברכ"ה עם אותיות יה"ו. תתבונן הדבר על פי מה שכתבנו טעם למצוה מן המובחר לאכילת דגים בשבת. דהנה אשכחן במעשה בראשית ברכה בג' דברים, והם בג' ימים זה אחר זה רצופים: ברכה לדגים ביום ה', וברכה לאדם ביום ו', וברכה לשבת ביום הז' (וסימנך: בנאות דשא ירביצני (תהלים כג ב) ראשי תיבות ד'גים ש'בת א'דם).
והנה חוט המשולש לא במהרה ינתק, אדם (היינו ישראל, "אתם קרויים אדם" (יבמות סא א)) האוכל דגים לכבוד שבת, הנה יתברך בברכה המשולשת ולא במהרה תנתק. (בני יששככר, מאמרי השבתות,א,יא)

3.פרו ורבו- איכות וכמות:

ויש לומר דכתיב פרו ורבו פרו משמע איכות שהבנים יהיו אילני פירות ולא אילני סרק ורבו משמע כמות 

ואיכות קודמת לכמות אף שאמרו רבותינו והעמידו תלמידים הרבה (אביר יעקב, שבועות- פרק שני)

4.המקלל הראשון הוא גם המברך הראשון- נח:
א.ברכה וקללה בנשימה אחת:
וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו:
וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:(בראשית ט,כה-כח)

ב.הקללה- בגלל שמנע ממנו להוליד בן רביעי ולהרבות את העולם("רבו"):

ארור כנען. אתה גרמת לי  שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה. ומה ראה חם שסרסו, אמר להם לאחיו, אדם הראשון שני בנים היו לו, והרג זה את זה בשביל ירושת העולם, ואבינו יש לו ג' בנים ועודנו מבקש בן רביעי: (רש"י,שם)

5.אברהם- 

א.מקור הברכות:

והיה ברכה, מהו, שברכתך קודמת לברכתי, בתחילה אומרים מגן אברהם ואחר כך מחיה המתים. אמר לו הקב"ה משעה שבראתי את עולמי הייתי זקוק לברך בריותי, ברכתי לאדם וחוה, כדכתיב ויברך אותם אלקים, ברכתי לנח ובניו, מכאן ואילך אתה היה עשוי על הברכות, כיון שעמד יצחק ביקש אברהם לברכו, צפה שעשו ויעקב יוצאים ממנו ולא ברכו, אמר אברהם יבא בעל העולם ויברך מי שירצה... (תנחומא לך לך ד)

ב.הראשון שביקש מאחרים לברך את ה':

ויקרא שם בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב''ה בפה כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלהי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם

(סוטה י ע"א- י ע"ב)

ב.מעביר את הברכה ליצחק בצורה סמויה:

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ר' יהודה אמר בכורה, ר' נחמיה אמר ברכה. ( בראשית רבה סה ה)

6.יצחק- הראשון לברך את בניו לפני מותו בגלוי אך הברכות שהחזיקו הם אלה שלא באו בהטעייה ובלבול:

טוב אחרית דבר מראשיתו (קהלת ז'), הברכות הראשונות שבירך יצחק ליעקב על טללי השמים ועל דגן הארץ, הברכות האחרונות ברכת יסוד עולם, ואין בהם הפסק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר (בראשית כ"ה) וא-ל ש-די יברך אותך, ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם, שנאמר (שם) ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, הוי אומר טוב אחרית דבר מראשיתו. (פרקי דרבי אליעזר פרק לה)

7.יעקב- שורש כל הברכות :

"תנו רבנן שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב ביה בכל, יצחק דכתיב ביה מכל, יעקב דכתיב ביה כל". (בבא בתרא טז ע"ב-יז,ע"א)

ופירש רש"י: "בכל מכל כל, באברהם כתיב (בראשית כד-א) וה' ברך את אברהם בכל, ביצחק כתיב(שם כז-לג) ואוכל מכל, ביעקב כתיב (שם לג-יא) וכי יש לי כל, כלומר לא חסרו שום טובה". 

וכתב בשל"ה הקדוש (פרשת חיי שרה תורה אור) כי שורש כל הברכות בתכלית השלימות, הוא מה שכתוב אצל יעקב אבינו שהיה לו "כל" בלי שום הוספה, כי מיטתו היתה שלימה כל בניו היו צדיקים בלי שום פסולת. אבל מה שכתוב אצל אברהם "בכל" בהוספת ב' ואצל יצחק "מכל" בהוספת מ', הוא משום שהברכות לא היו כל כך בשלימות, כי מאברהם יצא ישמעאל ומיצחק יצא עשו.

(שבילי פנחס לך לך תשעט)

8. התגלגלות הברכה מאברהם ועד דוד:

וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם יַעֲקֹב, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲבִיהֶם, עָתִיד אָדָם אֶחָד כַּיּוֹצֵא בִּי לְבָרֵךְ אֶתְכֶם, וּמִמָּקוֹם שֶׁפָּסַקְתִּי הוּא מַתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר, כֵּיוָן שֶׁעָמַד משֶׁה פָּתַח בְּזֹאת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, א): וְזֹאת הַבְּרָכָה, אָמַר לָהֶם אוֹמַר לָכֶם הַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ אֵימָתַי הֵם מַגִּיעוֹת לָכֶם בְּשָׁעָה שֶׁתְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, מד): וְזֹאת הַתּוֹרָה, הֱוֵי: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, בַּמֶּה שֶׁסִיֵּים לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם פָּתַח לָהֶם משֶׁה, אָמַר משֶׁה (תהלים קיט, ק): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן, יִצְחָק כְּשֶׁבֵּרַךְ אֶת יַעֲקֹב אָמַר לוֹ (בראשית כח, ג): וְאֵל שַׁדַּי, בַּמֶּה חָתַם (בראשית כח, א): וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב, וְאַף יַעֲקֹב בַּמֶּה שֶׁפָּסַק אָבִיו מִשָּׁם הִתְחִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, א): וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וְחָתַם כְּשֶׁבֵּרְכָן בְּזֹאת, וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר, מִמָּקוֹם אֲשֶׁר פָּסַק מִשָּׁם הִתְחִיל משֶׁה, וְֹזאת הַבְּרָכָה, וּבַמֶּה חָתַם משֶׁה (דברים לג, כט): אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל, וְאַף דָּוִד כְּשֶׁבָּא לוֹמַר תְּהִלָּה, מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק משֶׁה מִשָּׁם הִתְחִיל (תהלים א, א): אַשְׁרֵי הָאִישׁ וגו', הֱוֵי: מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן.
(בראשית רבה ק,יב)

חלק ג: השבטים בהם נזכרה במפורש המילה "ברכה":

0.הברכות לכל שבט מאירות ומרוממות את  כל עם ישראל:

...ראשית כל נציין יסוד גדול. אף שהברכות נראות כברכות פרטיות לכל שבט, באמת ‏ברכות אלו הן לכלל עם ישראל. אלא שבכל שבט ושבט יש נקודת אור ייחודית שהוא ‏מנחיל לכלל השבטים כולם. כך שהברכה לכל אחד מהשבטים היא ברכה לכל ישראל, ‏כי הוא המאיר עניין זה לעם כולו. משל לחילות הצבא, שכל חִיל אמון על תחום אחר, ‏אך בוודאי שתפקידו מיועד לצבא כולו, וכולם נעזרים ממנו. כמו כן נתבונן בברכות לא  ‏רק במובן אישי, אלא כמערכת שלמה שביחד מהווה שלמות של שפע וברכה והצלחה,‏‏הנארגת מכל הברכות כולן.

  

(טללי חיים/הרב חיים כהן זצ"ל, דברים ע"מ תתנו)

1.בין ברכת משה לברכת יעקב
משה עצמו פותח ואומר: "וזאת הברכה" (דברים ל"ג, א') - וא"ו החיבור באה כאן לרמז על ברכת יעקב שעימה מתכתבת ברכת משה, כאשר ברכת יעקב היא "ברכת האב", וברכת משה היא "ברכת הרב". יש תורה שאדם מקבל מביתו ויש תורה שאדם מקבל מרבו. אצל יעקב אבינו הקדושה מוטבעת היא בטבע עצמו ובמשפחה עצמה, ואילו אצל משה - יש איזשהו ריחוק טבעי מעצם היותו "הרב".

יחד עם זאת, כמו בברכות יעקב לבניו, יש נתינת מקום למיוחדות שבכל שבט ושבט. אין לנו נוסטלגיה מזויפת המתרפקת על ימים עברו בהם היינו כאלומה אחת ואחידה, מפני שתמיד היו חיכוכים ובירורים בקרב האומה, זהו היופי שבמורכבות החיים. משה רבנו רוצה שנוכל להגיע לאחרית הימים, ואי אפשר להגיע לאחרית הימים אם לא מתוך מודעות להבדלים בינינו, ולכן הוא מדגיש את המיוחד שבכל שבט ושבט ולא רק באומה כמכלול. לפעמים במפגשים בין מגזרים שונים יש נטיה לנסות להשכין שלום בין הצדדים על ידי שאומרים אמירות כגון: "רב המאחד על פני המפריד", "כולנו אחים", "ההבדלים ביננו אינם משמעותיים באמת", וכו'. ביטויים אלו - שהם כמין טשטוש מאחד - אין בהם תועלת של ממש, שכן אם אדגיש בפניך שוב ושוב שכל מה שביני לבינך הוא אחד, מה שלבסוף יבצבץ ויצוף מעל פני השטח הוא דווקא מה שאנו נבדלים בו, שנינו לא נדע איך להתמודד עם המצב - ונתרחק. מה שאין כן אם אתה ואני יודעים להגדיר בדיוק במה אנו שונים וחלוקים זה מזה, או אז יש בסיס בריא כדי לדעת גם מה מאחד ביננו.

(הרב אורי שרקי שליט"א, נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת וזאת הברכה)

2.ברכת לוי:

א.ריכוך דברי יעקב לשמעון ולוי:

וּלְלֵוִי אָמַר... בָּרֵךְ יְ-ה-וָ-ה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן:

ברך ה' חילו. הבכורים והמעשר: (אבן עזרא,שם)

ברך ה' חילו. ברך נכסיהם באופן שיספיק להם מעט עסק בם ויהיה להם פנאי להבין ולהורות (ספורנו,שם)

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (בראשית מט,ז)

אחלקם ביעקב. ...אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו  דרך כבוד: (רש"י,שם)

ב.לוי זוכה ללשון ברכה כי הוא זקוק לריבוי- אם לא כמותי אז איכותי לעתיד לבוא במלחמה ביוונים:

לֵוִי, כְּנֶגֶד מַלְכוּת יָוָן, זֶה שֵׁבֶט שְׁלִישִׁי וְזוֹ מַלְכוּת שְׁלִישִׁית. זֶה אוֹתִיּוֹתָיו מְשֻּׁלָּשִׁין וְזוֹ אוֹתִיּוֹתֶיהָ מְשֻׁלָּשִׁין. אֵלּוּ תּוֹקְעֵי קַרְנַיִם וְאֵלּוּ תּוֹקְעֵי סוֹלְפִּירִים. אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי כּוֹבָעִים וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי קִיסִים. אֵלּוּ לוֹבְשֵׁי מִכְנָסַיִם וְאֵלּוּ לוֹבְשֵׁי פֶּמִלַּלְיָא. אֵלּוּ מְרֻבִּים בְּאֻכְלוּסִין וְאֵלּוּ מוּעָטִין בְּאֻכְלוּסִין. בָּאוּ מְרֻבִּים וְנָפְלוּ בְּיַד מוּעָטִין, בְּאֵיזוֹ זְכוּת, מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שֶׁאָמַר (דברים לג, יא): מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו. בְּיַד מִי מַלְכוּת יָוָן נוֹפֶלֶת, בְּיַד בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאי שֶׁהֵם מִשֶּׁל לֵוִי

(בראשית רבה צט,ב)

ויש לרמז בתפלתו: "ברוך ה' חילו" -  חיל"ו נוטריקון ח' י'מים ל'מד ו'יו, היינו ח' ימי חנוכה שמדליקים בהם ל"ו נרות. (שבילי פנחס,חנוכה תשעט)

3.ברכת יוסף- אישרור לברכתו של יעקב:

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְ-ה-וָֹ-ה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת (דברים לג יג)

ובברכות שברך משה ליוסף, ראיתי הסכמה מופלגת בין ברכות יעקב לברכות האלה, עד שהדברים עצמם שאמר יעקב עליו, אמרם משה גם כן....כשבא עתה משה לברך את יוסף, אמר כמו שאמר החכם: אילן אילן במה אברכך. רוצה לומר: יוסף, איני יודע במה אברך אותך. אם אברכך בשפע ארצך ודשנותה, כבר ברכך אביך. והוא אמרו: "מבורכת יי' ארצו", לא אמר: תבורך, כי אם: "מבורכת", כאלו אמר:
כבר ארצו מבורכת מפי יעקב אבינו  (אברבנאל על דברים - פרק לג פסוק יג-יז )

4.ברכת גד- סוד הברכה השלמה- מא' ועד ת' :

לְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד:(דברים לג,כ)

ולגד אמר. בברכתו של גד תמצא כל אלפא ביתא. לפי שמרע''ה קבור בחלקו שקיים כל התורה כולה מאל''ף ועד תי''ו. וכן בברכת יוסף. לפי שארונו של יוסף היה מהלך אצל הארון, לומר קיים זה מה שכתוב בזה(בעל הטורים,שם)

5.ברכת נפתלי- הברכה העליונה- שמחה בחלקו:

וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְ-ה-וָ-ה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה:  (דברים לג,כג)

יש ללמוד מכאן אדם ששבע רצון יזכה ל"מלא ברכת ה'" כמאמר חז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו(אבות ד) (ע"פ ליקוטי נסים, מתוך פאר לשולחן)

6.ברכת אשר כתיקון לקללת אדם וחווה:

וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לב,יא-כד)

א.הקללה  לאדם וחווה היתה על בני,חיי ומזוני:

בני :אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: (בראשית ג,טז)

חיי:וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב,יז)

מזוני: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג,יט)

ב.- האחרון להתברך- תיקן את הראשונים להתקלל:

ב1.בני: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו 

 ראיתי בספרי (שנה.) אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר (רש"י,שם)

ב2.מזוני: וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ
שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין(רש"י,שם)

ב3.חיי: וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ

דבאך. וכימיך שהם טובים לך, שהן ימי תחלתך ימי נעוריך, כך יהיו ימי זקנתך, שהם דואבים זבים  (נ) ומתמוטטים (רש"י,שם)

חלק ד: המתכון להחלת הברכה

1.עבר: בשביל שתתחיל הברכה- צריכה לחול על משהו

אֵין מִתְעוֹרֵר לְמַעְלָה עַד שֶׁמִּתְעוֹרֵר לְמַטָּה, וְהַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה לֹא נִמְצָאוֹת אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, וְאֵינוֹ רֵיקָן

מִנַּיִן לָנוּ? מֵאֵשֶׁת עוֹבַדְיָהוּ שֶׁאָמַר לָהּ אֱלִישָׁע (מלכים ב ד) הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת. שֶׁהֲרֵי הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה אֵינָן שׁוֹרוֹת עַל שֻׁלְחָן רֵיק וְלֹא בְּמָקוֹם רֵיק. מַה כָּתוּב? וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךְ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. מַה זֶּה אָסוּךְ? אֶלָּא אָמְרָה לוֹ, הַשִּׁעוּר שֶׁל הַשֶּׁמֶן הַזֶּה אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי מְשִׁיחַת אֶצְבַּע קְטַנָּה

אָמַר לָהּ, נִחַמְתַּנִי, שֶׁהֲרֵי לֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ יִשְׁרוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה בְּמָקוֹם רֵיק, אֲבָל עַכְשָׁו שֶׁיֵּשׁ לָךְ שֶׁמֶן, זֶהוּ מָקוֹם שֶׁיִּמָּצְאוּ בוֹ בְּרָכוֹת

(זוהר,בראשית,פח,ע"א)

נפסק להלכה: השארת הלחם על השולחן לאורך כל הסעודה
אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון: כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם...(שו"ע אורח חיים - סימן קפ,א-ב )

 אין להסיר - כדי  שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:(משנה ברורה,סעיף קטן א)

2.הווה: המשך הברכה בהווה - בזכות נתינה מתמדת

ולְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ (דברים לג,כד)

כיצד קרה שאשר לא היווה מקור לקנאה בשל הברכה על עושרו?

ברוך מבנים אשר. הנה אשר בזה יהיה ברוך מכל שאר השבטים כי אמנם על כל עשיר תהיה קנאת אחיו ושנאתם בצד מה והפך זה יקרה לשבטו של אשר כי אמנם יהי רצוי אחיו: וטובל בשמן רגלו. וזה שהוא היה נותן זול בשמן בין אחיו לרב השמן אצלו: (ספורנו,שם) 

3.עתיד: הברכה העתידית- המשך הברכה לבניו

רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא ...כי הוו מיפטרי מהדדי א''ל ליברכן מר אמר ליה אמשול לך משל למה''ד לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר אילן אילן במה אברכך אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין שיהא צילך נאה הרי צילך נאה שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך אף אתה במה אברכך אם בתורה הרי תורה אם בעושר הרי עושר אם בבנים הרי בנים אלא יהי רצון שיהו צאצאי מעיך כמותך (תענית ה,ע"ב-ו,ע"א)

סיום: בזכות ברכתו והשתדלותו בעבור עם ישראל- נהייה לאיש האלוקים- ולכן גם נתקיימה ברכתו כברכת א-לוקים:

1.משה נקרא איש האלהים כי ברך את עם ישראל לפני מותו ולא נטר להם טינה על שגרמו שלא יכנס לארץ:

ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלהים מה גדלו מעשיו, הנה בפרשה הקודמת לזה סמוך למאמר וזאת הברכה מלפניה אמר הכתוב החלט הגזירה על משה למות באומרו (לעיל לב מט) עלה אל הר העברים וגו' ומות וגו' על אשר וגו', ואם כן יאמר האומר כי זה משה האיש טינא היה בלבו על מיתתו אשר היה לה סיבה עם בני ישראל אחר שרץ אחריהם כסוס (מדרש תנחומא) גרמו לו מיתה בחוץ לארץ ומנעוהו מעבור לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, וטבע אנוש ירחיק הסובב רע, והגם שידוע הוא הצדיק לסבלן אחר היכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל קורבת הלב היא נמנעת על כל פנים, לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו עוד לו זאת הברכה וגו':

2.בגלל שמשה היה איש האלהים- יכול היה לברך את עם ישראל:

איש הא-להים. להגיד כי ברכתו מקויימת כי איש האלהים היה ותפלת ישרים רצונו (רמב"ן,שם)

אחרית דבר:וזאת הברכה - בראשית:  מסיים ופותח בברכה

וזאת הברכה. התחלת התורה הוא בראשי' שהוא דרגא ראשונ' ומסיים בזאת שהוא דרגא אחרונה וז״ש וזאת. והתחלת התורה הוא בבי״ת לפי שהב' הוא ברכה כמ״ש במדרש ולכך מסיים וזאת הברכה (הגר"א, אדרת אליהו דברים ג,א)