....
מעתה יאירו עינינו להבין פירוש הכתוב לפי ה"חתם סופר": "וספרתם לכם", ב' מיני ספירות שהן הכנה לקבלת התורה, ספירה אחת היא "ממחרת השבת", ממחרת יום ראשון של פסח ל"ב ימים הכנה לתורת הנגלה, ספירה שניה היא "מיום הביאכם את עמר", מיום שירד עומר המן לישראל בל"ג בעומר, י"ז ימים כמספר טו"ב שהם הכנה לקבלת תורת הנסתר, לכן יש בפסוק זה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר", ל"ג אותיות כנגד ל"ג בעומר שבו התחיל המן לרדת, שמיום זה מתחילה ההכנה השניה לקראת קבלת תורת הנסתר....
3.לכן מביאים 2 לחם- כנגד תורה נגלית ותורה נסתרת:
לפי האמור יש לבאר הטעם שצונו הקב"ה להביא דוקא שתי הלחם, על פי שהביא ה"שפת אמת" (שבועות תרל"א) בשם זקינו הגה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע, כי שתי הלחם שמקריבים לפני ה' בחג השבועות, הם כנגד שתי בחינות של לחם: "לחם מן השמים" עם "לחם מן הארץ". ונראה לפרש כוונתו על פי מה שמבואר בגמרא (חגיגה יד.) שהתורה נקראת לחם, כמו שכתוב (משלי ט-ה): "לכו לחמו בלחמי".
(שבילי פנחס, פרשת אמור, שנת תשפ"א)
חלק א: ממחרת השבת- מדוע נקטה התורה בלשון שבת לגבי פסח- שהוא יום טוב:
0.מחלוקת הפרושים והבייתוסין:
ממחרת השבת - ממחרת יום טוב , שהיו בייתוסין אומרים: עצרת (- חג השבועות) אחר השבת(ברייתא מנחות סה ע"ב)
כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ כְרִיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אוֹמֵר {ג} לָהֶם, בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים, הֵן. בָּא הַשָּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. בְּשַׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵן. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר {ד}. אֶקְצֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵן, הֵן, הֵן. וְכָל כָּךְ לָמָּה. מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:
(מנחות פרק י,משנה ג)
1.לא ניתן להבין כשבת ממש כי אז לא תמיד יהיו חמישים יום:
… שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: "שוטים מנין לכם?" ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: "משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים". קרא עליו מקרא זה: "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר" – ואם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: "רבי בכך אתה פוטרני?" אמר לו: "שוטה! ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר: "תספרו חמשים יום" וכתוב אחד אומר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" – הא כיצד? -כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת...(מנחות סה, ע"א-ע"ב)
ממחרת השבת- אם אתה או מ ר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מונה חמשים ושנים חמשים וארבע חמשים וששה לא פחות ולא יותר וסימן לא בל׳׳ו פס ח הא מה אני מקיים ממ ח ר ת כשבת ממחרת יו״ט :(חזקוני,שם)
2.מהמילה תספור לך משמע שזה תלוי בבית דין לכן לא יכול להיות שבת בראשית אלא יו"ט:
....רבי אליעזר אומר אינו צריך הרי הוא אומר {דברים טז-ט} תספר לך ספירה תלויה בבית דין שהם יודעים לחדש ממחרת השבת מחרת י''ט יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם (מנחות סה ע"ב )
3.פסח ראשון לא יכלו לקדשו בגלל טומאת מצרים ולכן ינק את קדושתו מהקב"ה בדומה לשבת:
טעם דמחרת הפסח נקר׳ מחרת השבת וספרתם לכם ממהרת השבת. להבין מפני מה פסח נקרא שבת , יש לומר על דרך דאיתא דענין שבת אינו תלוי במעשה: התחתונים אלא מקודש ועומד הוא וכמו שאמרינן מקדש השבת ׳ אבל יו"ט ישראל מקדשין כמ״ש מקרא קודש , והנה בפסח ראשון לא היה כח בישראל לקדשו דהיו במ״ט שערי טומאה ער שהשי״ת היה מרחם עליהם נמצא דקדושת הפסח היה על ידי הקדוש ב״ה וזהו דנקרא שבת דהוה דוגמתה (ראשי בשמים,שם)
4.מהות הספירה היא יציאה מטומאות מצרים והרי כשביתה מענייני חולין ורוח המתבטאים כמובן באופן מובהק בשבת:
משום שבלשון זו רומז הכתוב על מהותה הראשונה של הספירה- היציאה מטומאת מצרים וההתרחקות ממנה- שהרי התרחקות זו הרי היא כשבת שעיקר עניינה הוא שביתה מחיי החולין והחומר וכפי שכתב האלשיך "ועל כן אמרה תורה ממחרת השבת הוא יום ששבתו ממשא טומאתם , יספרו שבע שבתות" (דרש דוד,שופרא דמועדא, ע"מ קפג)
5. בשבת ובפסח מכנה משותף -איסור הוצאה מה שלא נמצא בשם מועד אחר:
כשם שנאסרה הוצאה מרשות לרשות בשת כך נאמר גם איסור הוצאה מפסח - של בשר הפסח...וכשם שבשבת אינו חייב אלא אם כן עשה עקירה והנחה אף בפסח אינו חייב אלא אם כן עשבה עקירה והנחה
זאת ועוד: בפסח מצרים נצטוו "והיה הדם לכם לאות", ואמרו במכילתא: "לכם ולא לאחרים", הרי שקרבן פסח לא נעשה לשם השפעה על אחרים, אלא ענין פנימי לכלל ישראל, זאת בשונה מחג הסוכות שבו מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים האומות.
ולכן חג הפסח הוא החג היחיד שנקרא שבת, שכן דומה הוא לשבת בנקודה זו --
שאין לזרים חלק בו!
(מתוך כמוצא שלל רב ע"מ שא-שב, ע"פ מילי דמרדכי עמוד תקלג-תקלד)
7.יש הבחנה ברורה בלשון התורה בין שבת ל-יום השבת:
הגיע הזמן לפתוח את החומש. שבת מופיעה בתורה יותר מארבעים פעם ובדרך כלל מוצמד לשבת - יום. הנה כמה דוגמאות: :
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי-ה-וָֹ-ה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְ-ה--וָֹה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ (שמות כ,ח-יא)
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:(שמות לה,ג)
בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָֹ-ה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם:(ויקרא כד,ח)
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת(במדבר טו,לב)
וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ:עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ:(במדבר כח,ט-י)
........
גם בתנ"ך יהיו קיצורים אחדים(שבת) שבתנאי שההקשר מבהיר לנו שזהו יום השבת דווקא.אך ככלל ,בתורה אין די במילה שבת כדי להצביע על יום השבת.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: {טו} שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַי-ה-וָֹ-ה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת: {טז} וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: {יז} בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ
(שמות לא,יד-יז)
......
בתורה, אם כן, שבת סתם איננה בהכרח יום השבת, וכדי להצביע על יום השבת נזקקת התורה למילה יום. בנביאים ובכתובים המילה יום הולכת ומתייתרת בהדרגה, עד למצב שבו בימי חז"ל שבת = היום השביעי.
ונחזור לענייננו. אילו רצתה התורה להצביע על היום השביעי, היא הייתה כותבת: וספרתם לכם ממחרת יום השבת. מכיוון שהתורה לא השתמשה לעניין ספירת העומר בביטוי המלא יום השבת, עלינו להביט ימינה ושמאלה ולחפש אילנות להיתלות בהם.
בפסוקים הקודמים נכתב:
וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַי-ה-וָֹ-ה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ: בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַי-ה-וָֹ-ה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ (ויקרא כג,ו-ח)
מוזכר כאן חג הפסח. מוזכרים יום טוב ראשון ויום טוב אחרון, ובשניהם - כל מלאכת עבודה לא תעשו. בהגיענו אל פסוק ט"ו, השבת היא היא מקרא הקודש (החג, היום ששובתים בו) מפסוק ז'. זהו הפשט. למחרת השבת, ביום ט"ז בניסן, מתחילה הספירה של שבע שבתות תמימות = שבעה שבועות שלמים.
די להתנצל. הפשט מורה על ט"ז בניסן כעל מחרת השבת. הצדוקים והקראים נכשלו, ממש כפי שאנחנו נכשלים מפעם לפעם, בגלל ידיעת העברית בתקופות שאחרי התנ"ך. גם בעברית של חז"ל שבת סתם הייתה היום השביעי, אך חז"ל לא נפלו בפח ולא כפו את העברית שלהם על התורה, משום שדבקו במסורת שבידיהם. בזכותה יכלו לשמור על ההבנה המקורית של הפסוק, אף שנכתב בעברית שקדמה להם.
(תנ"ך שרואים מכאן/משה אקשטיין, פרשת אמור)
8.ממחרת השבת או מיום הביאכם? בא לומר שגם במדבר ספרו את העומר על אף שנאמר בה: "כי תבואו אל הארץ":
ממחרת השבת מיום וגו'. פירוש מעכשיו קודם שתכנסו לארץ ממחרת השבת, וכנגד אחר ביאתם לארץ אמר מיום הביאכם וגו', ולזה הקדים ממחרת השבת להיותה מצוה שישנה אז מה שאין כן מיום הביאכם שהוא אחר ביאה לארץ:
(אור החיים,שם)
חלק ב: בין מצוות העומר לבין המן
1.איזכורו הראשון של העומר בירידת ה-מן:
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:...וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: (שמות טז,טז;יח)
וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא:(שמות,טז,לו)
והעומר עשירית האיפה. סמך והעומר לפרשת המן רמז שיאכלו המן עד שיקריבו העומר: (בעל הטורים,שם)
(עומר-2.16 ליטר)
2.מה קרה בט"ז בניסן?
א.מצוות הנפת עומר:
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה(ויקרא כג,טו)
ב.שביתת המן:
וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ:וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא (יהושע ה,י-יב)
ג.מיתת המן האגגי:
וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶל הַפַּחוֹת אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ:(אסתר ג,יב)
בי"ג בניסן כתב המן את הספרים להשמיד להרוג וגו', בט"ו בניסן נכנסה אסתר לפני המלך, בי-ו בניסן תלו את המן (סדר עולם רבה פרק כט)
3.הקשר בין העומר שבמן לספירת העומר:
א.מידה כנגד מידה:
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיִיתִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַמָּן הָיִיתִי נוֹתֵן עֹמֶר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות טז, טז): עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת, וְעַכְשָׁיו שֶׁאַתֶּם נוֹתְנִים לִי אֶת הָעֹמֶר אֵין לִי אֶלָּא עֹמֶר אֶחָד מִכֻּלְּכֶם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ שֶׁל חִטִּים אֶלָּא שֶׁל שְׂעוֹרִים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר. (ויקרא רבא,כח,ג)
ב.אהבה כנגד אהבה:
זמנה של הקרבת מנחת העומר הוא ממחרת השבת-ממחרת חג הפסח שבו גילה הקב"ה את אהבתו לישראל וגאלם ממצרים ונראה כי ישראל מקריבים את מנחת העומר דוקא בזמן זה משום שעניינה של מנחה זו הוא לגלות את אהבתם לאביהם שבשמים ולהשיב לקב"ה אהבה על אהבתו אותם לפיכך לא נצטוו ישראל להביא קרבן גדול בכמותו ובחשיבותו...כי דוקא העומר-הכמות המצומצמת ביותר של מזון המיועדת לאדם אחד הינה...החביבה לפני הקב"ה כיון שקריבה היא מתוך אהבה...
עיקר עניינה של מנחת העומר מכוון כנגד מהותו של המן-החיבה והאהבה שהראה הקב"ה לישראל בעת שהוריד להם את עומר המן ולפיכך מקריבים ישראל את העומר בזריזות...למען השב לו אהבה על אהבתו אותם...
נמצא אם כן שביום בו מביאים ישראל את מנחת העומר- שעיקר עניינה הוא הביטוי של כלל ישראל לאהבתם את ה' יתברך-ציוותה התורה להתחיל את ההכנה לקראת קבלת התורה הנלמדת מתוך אהבה כפי שנאמר מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה לפיכך נקראה הספירה כולה על שם העומר למען נלמד ממנחת העומר את הדרך לקניינה של תורה-"שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו. (דרש דוד/הרב דוד הופשטטר שליט"א,שופרא דמועדא,ע"מ קפ-קפא)
4.הקשר בין העומר לבין מיתת המן הרשע :
א.עומר כנגד שקלים:
מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס [וגו'] וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס (אסתר ו, י יא), הָלַךְ לוֹ אֵצֶל מָרְדֳּכַי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּידוּ לְמָרְדֳּכַי שֶׁהוּא בָּא, נִתְיָרֵא עַד מְאֹד, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְתַלְמִידָיו לְפָנָיו. אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו, בָּנַי, רוּצוּ וְהִבָּדְלוּ מִכָּאן שֶׁלֹא תִכָּווּ בְּגַחַלְתִּי, שֶׁהֲרֵי הָמָן הָרָשָׁע בָּא לְהָרְגֵנִי. אָמְרוּ, אִם תָּמוּת נָמוּת עִמְּךָ. אָמַר לָהֶם, אִם כֵּן נַעֲמֹד בִּתְפִלָּה וְנִפָּטֵר מִתּוֹךְ הַתְּפִלָּה, וַחֲסַלּוּן צְלוֹתְהוֹן יָתְבוּן וְעָסְקִין בְּהִלְכוֹת מִצְוַת הָעֹמֶר, שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם ט"ז בְּנִיסָן הָיָה, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקְרִיבִין עֹמֶר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם. אֲתָא הָמָן לְגַבֵּיהוֹן אֲמַר לוֹן בַּמֶּה אַתּוּן עָסְקִין, אָמְרוּ לוֹ בְּמִצְוַת הָעֹמֶר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ב, יד): וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' וגו', תַּמָּן אָמְרֵי הִלְכוֹת קְמִיצָה אַחֲווּ לֵיהּ וְדָבָר אֶחָד שֶׁהָיוּ קוֹמְצִין מִן הָעֹמֶר. אֲמַר לוֹן וְהָדֵין עוּמְרָא מַהוּ דִּדְהַב אוֹ דִּכְסַף, אַמְרֵי לֵיהּ לָא דִּדְהַב וְלָא דִּכְסַף וְלָא דְּחִיטִין, אֶלָּא דִּשְׂעוֹרִין. אֲמַר לוֹן בְּכַמָּה הוּא טִימֵיהּ דִּידֵיהּ הֲוָה בְּעַשְׂרָה קַנְטְרִין, אָמְרִין לֵיהּ סַגְיָן בְּעַשְׂרָה מָנִין. אֲמַר לוֹן קוּמוּ דְּנַצְחוּן עַשְׂרָה מִנְכוֹן לְעַשְׂרָה אַלְפֵי קַנְטְרִין דִּכְסַף דִּילִי. (אסתר רבא,פרשה י,ד)
ב.קרבן העומר מכוון כנגד הטבע- הנס הנסתר שבנסתר ומתוכו צומח הנס של פורים הנגלה שבנסתר:
בתוך ההסתר של הטבע ישנם ב' אופנים של הסתר – ישנו ה"נסתר שבנסתר" שזה כולל את כל חוקי הבריאה הקבועים כמו שמש ירח וכוכבים – גשם וטל – פירות וצמחים וכו' וכו' אבל ישנו גם ה"נגלה שבנסתר"- בדוגמת הגילוי של פורים כאשר מאורעות הטבע מתנהלים בצירוף מתואם המגלה בתוך הטבע את הנהגת השי"ת.בזכות קרבן העומר המגלה את יד ה' גם בתוך ה"נסתר שבנסתר" – בחוקי הטבע הקבועים של צמיחת השעורים וגדילתם – זכו לנס הפורים – לגילוי יד ה' ב"נגלה שבנסתר" – בתוך המאורעות הנראים כטבע – ועל כן נתלה המן בט"ז ניסן שהוא יום הקרבת העומר – ללמד אותנו שהנסתר שבנסתר והגלוי שבנסתר שוים הם כי שניהם נס גמור.( מכתב מאליהו , חלק ב, עניין פורים)
ידועים הם דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא – …מן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה – שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד – אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו – הכל בגזירת עליון כאשר הזכרתי כבר. עכ"ל.מאחר והרמב"ן שם בכל אריכות דבריו מדבר על הניסים הגדולים של יציאת מצרים – יוצא מדבריו שהתכלית של הלימוד של הניסים הגדולים של יציאת מצרים ביו"ט ראשון של פסח הוא – כדי שמזה נכיר בניסים הנסתרים.על פי זה יש לבאר שלכן – נצטוינו להקריב "ממחרת השבת" – ממחרת יו"ט ראשון של פסח את קרבן העומר – כדי לבטא את ההכרה בניסים הנסתרים של הנהגת הטבע – אותם למדנו מהניסים הנגלים של יציאת מצרים.ומאחר ומהותו של יום ט"ז בניסן הוא הלימוד של הניסים הנסתרים – על כן התגלגל נס תלייתו של המן השייך למגילת אסתר ליום זה בדוקא, מפני שכל נס הפורים לא בא אלא לגלות את הנסים המסתתרים – בתוך לבוש הנהגת הטבע.(מתוך אתר דין , מאמר ספירת העומר, ממחרת השבת)
5.שביתת המן ביום הנפת העומר- ממחרת השבת- אחרי הנסים הגלויים של פסח נכנסים למציאות הנסתרת שבה פוסק נס המן ונכנסים לארץ ישראל :
על פי זה יובן ענין נוסף שהתגלגל ליום זה – והוא האמור בפסוק [יהושע ה' יב] – "וישבות המן – ממחרת השבת".מציאות ירידת המן היתה כולה נס – המעבר מאכילת המן לזריעה וקצירה הוא המעבר מתקופת הניסים הגלויים של דור המדבר – להנהגה הנסתרת בלבוש הטבע שבארץ ישראל – ועל כן המעבר הזה התרחש ממחרת השבת – ביום של המעבר מלימוד הניסים הגלויים של יציאת מצרים – ללימוד הניסים הנסתרים שבהנהגת הטבע. (מתוך אתר דין , מאמר ספירת העומר, ממחרת השבת) חלק ג: טעמי ספירת העומר
1.מדוע שבע שבתות ולא שבעה ימים?
א.יחיד שנטהר סופר שבעה ימים, אומה שנטהרת סופרת שבע שבועות:
...ואמרו ז''ל (זוהר ח''ג צד.) כי לצד שהיו בטומאת מצרים ורצה ה' להזדווג לאומה זו דן בה כמשפט נדה שדינה לספור ז' נקיים, וצוה שיספרו ז' שבועות ואז יהיו מוכשרים להכניסתם כלה לחופה, והגם כי שם ז' ימים וכאן ז' שבועות, לצד הפלגת הטומאה וגם היותם בכללות ישראל שיער התמים דעים כי כן משפטם...(אור החיים,שם)
ב.כדי להיטהר מ-7 סוגי טומאה ולכל סוג נדרשים 7 ימים:
טעם לז' שבועות דווקא ולא ז' ימים שמספר ז' ימים הנאמר בטמאים שמספר מצאנו בשבעה דברים ואלו הן א׳ נדה, ב׳ זבים, ג׳ יולדת , ד׳ מת , ה׳ נגעי הגוף ו נגעי בגדים ז' נגעי בתים . בכולן תלויה טהרתן אחרי מלאת להן שבעה ימים ומשבעה טומאות אלו לא היו נזהרים במצרים או הם או הרומז אליהם מע״ז שבידם ומתקרובתן שאכלו מזבחי מתים ולעומתן הוצרכו לספיר ז׳׳פ שבעה לטהר מידי ז' טומאות אלו להיות ראויין לקבלת התורה (ילקוט יצחק,מצוה שז, אות ז)
2.מדוע אומרים יהי רצון אחרי ספירת העומר (הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש במהרה בימנו) ?
ואומרים יהי רצון אחר ספה"ע משום שעכשיו ספה״ע הוא מדרבנן הואיל ואין בית המקדש קיים לכן אנו אומרין יהי רצון שיבנה בית המקדש ואז יהיה זמן התורה ונקיים מצותיה : (אוצר המדרשים על תרי"ג מצוות, מצוה שו)
3.מה טעם קוראים אחרי ספירת העומר את "למנצח בנגינות"?
ול פ י דעתי לכך תקנו קריאת מזמור אלהים יחנני ויברכנ ו מלבד שיש בו מ"ט תיבות כ נ ג ד מ"ט ימי הספירה והם ז פסוקים מפסוק א -להים יחננו וכו' מ פס' כנ ג ד ז' שב ו ע ו ת ו ת מ צ א שיש בפסוק ראשון ז תיבות ו בכתב אחרון ז ' ת י בות ל רמוז שמצוה לממני שבועות (כסף משנה לר' יאשיהו פינטו,פרשת אמור)
4.אנא בכח אחרי ספירת העומר:
א.מניין התיבות
לפי שבאנא בכח יש שבעה פסוקים כנגד שבעה השבועות של ספירת העומר
(ע"פ ספר הזיכרון להרב יצחק נסין להרב יצחקה וניסי כרך א' עמוד קנ"ב כרך ראשון עמ' קנד הערה 7)
ב.שם בן מ"ב הרמוז בתוך אנא בכח מבטא מעבר:
השם הקדוש עליו בנויה תפילת אנא בכח הוא השם בן מ"ב האותיות כמספר מסעות בני ישראל במדבר.השם הזה קשור למעבר ממציאות אחת למציאות אחרת ולכן אומרים את אנא בכח בזמנים השייכים לכך כגון בספירת העומר שהיא זמן בו אנו עוברים תהליך של השתנות של מעבר מגלות לגאולה ולמתן תורה או בתפילת ליל שבת בזמן המעבר בין מציאות של חול למציאות של שבת. (חיי עולם, הרב עדין שטיינזלץ, ע"מ 379)
4. ספירת העומר- במעומד:
א.ספירה במעומד- בקמה -בקומה
וצריך לספור מעומד דתנו רבנן "בקמה תחל לספור", לא תקרא בקמה אלא בקומה וסימנך " עצת ה' לעולם תעמוד" נוטריקון עומר ציצית תפילין (מ"מ, מתוך אוצר המדרשים על תרי"ג מצוות, מצוה שו)
ב.ברכה במעומד- כשנכתב "לכם" וכשאין הנאה:
...ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם: עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם בעומר וספרתם לכם (ויקרא כג טו)
וכן בלבנה (שמות יב ב) החדש הזה לכם,
וכן בציצית והיה לכם לציצית (במדבר טו לט)
וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א)
וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג מ)
וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו).
ואנו למדין חמשתן בגזירה שווה מלכם הכתוב גבי עומר, וספירת העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה, קרי ביה בקימה. ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה
וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומדלפי שכל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה בעמידה (אבודרהם הלכות ברכות השחר, עמוד מה)
5. לספור את העומר לפני או אחרי עלינו לשבח? תמימות תהיינה
א.קודם עלינו לשבח:
דכל מה שאפשר לאקדומי מקדימינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה (משנה ברורה,שם)
ב.לאחר עלינו לשבח:
יש נוהגים לספור אחרי קדיש יתום שלאחר עלינו לשבח(הגר"א מעשה רב סימן סט)
הטעם:
לעיתים מקדימים להתפלל ערבית בשעה שאינה ודאי לילה לכן ראוי לאחר את ספירת העומר כדי שזו תהיה בזמן שודאי לילה ( כתר שם טוב סימן תתסד, ע"פ הלכה וטעמיה חלק ג)
6.מדוע לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר?
א.מכשיר מצווה להגעה לחג השבועות:
מהרא"ק: מאי דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר, דאינו אלא כמכשירי מצוה, דעיקר מנינא משום רגל דשבועות, ועדיין לא הגיע סוף שבעה שבועות
(ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ספירת העומר סעיף טז)
ב.אין מברכין שהחיינו על מצוה שהיא רק דיבור:
[והא דאין אומר שהחיינו משום דאין בו מעשה - רק דיבורא בעלמא - ודוגמת זה אין מברכין זמן על הלל].
(ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ספירת העומר סעיף טז)
ג.איך אפשר לברך שהחיינו על משהו שרצו שיחלוף ויגיעו כבר אל חג השבועות:
נראה לבאר מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין שהחיינו ועל מצות *ספירת* *העומר* *אין* מברכין שהחיינו. דהנה איתא בכתבי האריז"ל על פסוק (שמות ג,יב) תעבדון את אלהים על ההר הזה, דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע. וזהו פירוש הפסוק תעבדון את האלהים, פירוש תעבדו נו"ן עד כאן לשונו. ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה:
( ספר קדושת לוי - דרוש לספירה )
ד.אי אפשר לברך שהחיינו על מצוה התלויה במקדש והוא חרב ואין בה שום הנאה :
ולענין זמן כבר נשאלה שאלה זו לראשונים. וכתוב עליה בספר בתשובת השאלה שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה. כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרוקינן. ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא בנו מספק נפל. דכל ששהה שלושים יום באדם אינו נפל. וספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחורבן בית מאויינו. עד כאן לשון הרב ז"ל.
(שו"ת הרשב"א חלק א סימן קכו)
7."האידנא חד יומא בעומרא"- מנהג התימנים שספירת העומר בארמית - שלא יקנאו המלאכים:
המנהג לספור העומר בלשון ארמי אולי טעמו כטעם הקדיש שלא יתקנאו בנו המלאכים לפי שבספירת העומר אנו נכנסים ומתעלים במ"ט שערי טהרה...
(תיכלאל , סדר ספירת העומר)
חלק ד- סוד 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה:
1-.שמחת ל"ג בעומר - על שום מה?
קושייה:
ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה ואי משום שפסקו מלמות מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו:(פרי חדש על או"ח סימן תצג)
ע"פ הרמ"ע מפאנו השמחה היא על שרבי עקיבא לא מת (שמעתי בשיעור של הרב רוזנבלום שליט"א אמור תשפ"א)0.פטירתו של רבי עקיבא:
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה [קורא קריאת שמע ו]מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? [אין אתה מניח כוונתך? רש"י בע"י]
אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך'- 'אפילו נוטל את נשמתך' אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא; זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה"! [תהלים יז-יד. ופירושו– מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם. שם].
אמר להם [הקב"ה את המשך הפסוק:] 'חלקם בחיים' [יש לו חלק לחיי עוה"ב].
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא
(ברכות סא ע"ב)
1.דברי הגמ' הללו טעונים ביאור.
א.ר"ע מתאוה למות על קידוש ה'. מדוע? והרי שאיפת חייו של היהודי היא לחיות על קידוש ה' ואין הוא שואף למות חלילה? (ע"ש בענף יוסף בשם השל"ה ובעיון יעקב מש"כ בזה).
ב.ועוד יש להבין את דברי הבת קול – 'אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד', וכי אם לא יצאה נשמתו באחד- אין אשריו, והרי זכה למות על קידוש ה'?
ג.ועוד צריך ביאור- מהי תשובת בורא עולם למלאכי השרת- 'חלקם בחיים', וכי אלולי מת מיתה משונה זו- לא היה חלקו לחיי העוה"ב?
ד.ומהו 'חלקם' בלשון רבים? (עי' בעיון יעקב),
ה.וכן דברי הבת- קול 'אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב' תמוהים, וכי לא פשוט הוא שר"ע מזומן לחיי העוה"ב? אם הוא לא- אז מי כן?…
(משנת הגלגולים עמ' 64 והילך)
2.זמרי ברבי עקיבא, וכזבי בת צור באשת טורנוסרופוס
כתב עוד הרמ"ע מפאנו (שם, וכ"ה בחסד לאברהם מעין ג' נהר כ"ג בשם מהרח"ו):
זמרי בן סלוא התגלגל בר' עקיבא, והמדיינית עמה חטא – כזבי בת צור – התגלגלה באשת טורנסרופוס אותה נשא ר' עקיבא לאשה.
כ"ד אלף תלמידי ר"ע – הם כ"ד אלף בני שבט שמעון שמתו במגיפה.
זמרי וכזבי מתים במיתה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת- למות על חילול ה'…
כעת ר' עקיבא ואשת טורנוסרופוס זוכים לתקן את שפגמו בגלגולם הקודם.
כיצד?
כדי להבין זאת עלינו להקדים את דברי הגמ' במסכת ברכות (סא:)....
3.קידוש ה' לתיקון חילול ה':
כאמור ר' עקיבא הוא גלגול של זמרי בן סלוא. 'זמרי בן סלוא' עם האותיות בגימטריה (406) 'עקיבה בן יוסף' (ספר הגלגולים פס"ז בשם מהרח"ו).
זמרי מת על חילול ה'. ר"ע בא לתקן זאת, ולכן כל ימיו הוא מתאוה למות על קידוש ה'
כאשר עבר זמרי את העבירה עם כזבי, מה עשו משה ואהרון? "והמה בוכים פתח אהל מועד". ביאר בתרגום יונתן [כה-ו] "והם בוכים וקוראים שמע". הם ראו חילול ה' גדול, ולכן קראו שמע לקדש שם ה'
ולכן כל ימיו מתאוה רבי עקיבא לקרוא ק"ש ולקדש שמו יתברך ברגעיו האחרונים, ולמות על קידוש ה', והוא אכן זוכה לזה, ונשמתו יוצאת ב'אחד'. [הרמז לכך: "יש קונה עולמו בשעה אחת" ראשי תיבות עקיב"ה (ספה"ג פמ"א בהג"ה)].
מובא בזוהר (צו לג.) שר"ע התכוין לסיים 'ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו לעולם ועד', והנה הר"ת הוא בשכ"ם, לרמז לתקון שמתקן כעת ר"ע את נשמת שכ"ם בן חמור [מגלה עמוקות פ' פנחס].
על כך ה'בת קול' משבחת אותו. ה' אומר למלאכי השרת 'חלקם בחיים', וזו אכן תשובה לשאלה 'זו תורה וזו שכרה','חלקם' בלשון רבים בדוקא- לרמז על זמרי בן סלוא ועל ר' עקיבא, שכעת תוקן חטאו של זמרי, וממילא אין שאלה של חוסר צדק.
ולכן הבת קול אומרת 'אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העוה"ב' כשאין הכוונה לר' עקיבא עצמו, שזה ברור מאליו, אלא הדברים מכוונים על השלמת התיקון שלו, שכעת זמרי בן סלוא מזומן לחיי העוה"ב!
[עניינו של ר' עקיבא רמוז בר"ת בפסוק (יחזקאל לט-ז): 'ואת שם קדשִי אודיע בתוך עמי ישראל, ולא אחל את שם קדשי עוד' ובא הדבר לרמז שר"ע יקדש שם שמים בתוך עם ישראל, ולא יחלל את שם ה' עוד כבגלגולו הקודם].
4.מסרקות כנגד מסרקות:
ר"ע מת במיתה משונה, כשאת בשרו סורקין במסרקות של ברזל. מדוע דוקא כך? היה זה לתקן את אשר עשה בגלגולו הקודם כזמרי, שתפס את כזבי בשיער בלוריתה ואמר למשה מדיינית זו מותרת או אסורה כו', כנגד זה נענש שסרקו את בשרו כדרך שסורקין השיער [מגלה עמוקות פ' פנחס].
5.פנחס הוא אליהו מתקנו:
מובא במדרש [משלי פר' ט'] לאחר שהרגו את ר"ע החזירוהו לבית האסורין, ובא אליהו הנביא להתעסק בקבורתו. אליהו הוא פנחס כידוע. פנחס משלים את המעגל, אז – הוא הביא להריגתו של זמרי, וכעת – הוא דואג לקבורתו של ר"ע [מגלה עמוקות פ' פנחס].
וזהו שמצינו בגמרא [נדרים נ"א] שאחרי שנשא רבי עקיבא את בתו של כלבא שבוע ולא היה להם מה לאכול, כי כלבא שבוע הדירם מנכסיו, בא אליהו הנביא כדי לחזקם ונתחפש לאדם עני וקרא על פתח ביתם; 'תנו לי קצת תבן לחמם הבית, כי אשתי ילדה ואין לי במה לחמם הבית' אמר רבי עקיבא לאשתו – ראי שישנם בני אדם שאין להם אפילו תבן לחמם את הבית! הרי לנו שכל הטירחא הזו טרח אליהו הנביא זכור לטוב שהוא פנחס שהרג את זמרי בגלגול הקודם כדי לסייע לרבי עקיבא לעלות בתורה ובקדושה ולתקן את זמרי [הגר"פ פרידמן הו"ד בארשת שפתינו פ' פנחס].
6.כ"ד אלף אנשי שכם – תלמידי ר"ע:
זמרי בן סלוא גרר עמו לזנות גם את שבטו. עשרים וארבעה אלף איש משבט שמעון (ערש"י במדבר כו-יג) מתים בעטיו במגיפה. הם שבים בגלגול בדורו של ר' עקיבא, והם הם עשרים וארבעה אלף תלמידיו של ר' עקיבא.
זמרי בן סלוא היה נשיא שבטם, וכעת הוא רבם – ר' עקיבא. אז הוא דירדר אותם מבחינה רוחנית ומוסרית, וכעת הוא מרומם אותם ומלמדם תורה.
אולם כל אותם כ"ד אלף תלמידים מתים שוב במגיפה בין פסח לעצרת. הטעם לכך- משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
7.מדוע באמת לא נהגו כבוד זה בזה?
משום שכל אחד זכר מה עשה חבירו בגלגולו הקודם, וכיצד יכול הוא עתה לרחוש לו כבוד?! והם מתים שוב במגיפה כדי לכפר על חטאם הקדום. (הרמ"ע והחס"ל שם).
(משנת הגלגולים עמ' 64 והילך)
