בר מצווה: על הקשר העמוק בין התפילין לחג הפסח

פתיחה: מה לתפילין וסיפור היציאה ממצרים ?

וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָֹ-ה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: {ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְ-ה-וָֹ-ה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: {ד} הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: {ה} וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: {ו} שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַי-ה-וָֹ-ה: {ז} מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: {ח} וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְ-ה-וָֹ-ה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: {ט} וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְ-ה-וָֹ-ה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם: {י} וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (פ) 

{יא} וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ יְ-ה-וָֹ-ה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: {יב} וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַי-ה-וָֹ-ה וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַי-ה-וָֹ-ה: {יג} וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: {יד}  מפטיר  וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: {טו} וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְ-ה-וָֹ-ה כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי-הֹ-וָ-ה כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: {טז} וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְ-ה-וָֹ-ה מִמִּצְרָיִם: (ססס)

(שמות יג,א-טז)

והיה לך לאות. יציאת מצרים תהיה לך לאות: על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע: על ידך. יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שנייה (פסוק טז.), לדרוש בה יד שהיא כהה (מכילתא שם מנחות לז.) (רש"י,שם)

1.בתוך תהליך יציאת מצרים- כבר התחילו להניח תפילין:

ומתי התחילה מצות תפילין לנהוג בישראל? אמר הגאון רבי יהשוע ליב דיסקין ז"ל מבריסק  שתיכף אחר שגמרו לאכול פסחיהם ונשאר להם זמן רב עד יציאתם מאר להם משה פרשת קדש לי כל בכור והזהירם על מצוות תפילין " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" והם הלכו ועשו להם תפילין מעורות הפסחים וגידהם, ומאז והלאה היו הולכין מוכתרין בתפילתהם כל זמן מצוותם 

(סידור אוצר התפילות, פירוש על הושענות פיסקה "כהושעת אלים")

2.היד החזקה והיד הכהה - חלק מתשובת האב  לבן שאינו יודע לשאול והתם ,ע"פ התורה, היא מצוות התפילין:

 ויהי כי הקשה - כל זה תאמר לבנך וכן מוכיח מדכתיב הוציאנו ה' ממצרים. כי הקב"ה אמר למשה כל פרשה זו. וישראל אומר לבנו הוציאנו ה' וגו' כי משה לא אמר לישראל פסוק זה מעצמו שיאמר משה לישראל והיה לאות על ידכה כי בחוזק יד הוציאנו וגו' אלא האב אומר לבנו כך:

(רשב"ם על שמות פרק יג פסוק טו )

3.מה הקשר?  קשר התפילין והקשר הבין דורי שבהגדה של פסח:

א.משה מבקש לראות את ה' ולהתקשר ולתחבר אליו וה' מראה לו קשר ל תפילין:

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ...וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (שמות לב יח-כג)

 וראית את אחורי. הראהו קשר של תפילין:(רש"י,שם)

ב.עניין ההגדה לקשר בין הדורות- אבות ובנים

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר (שמות יג ח)

4.התפילין הם המשקפיים(טוטפות במצרית) הרוחניים דרכם יראה האדם את פלאות מצרים מדור לדור:

וי"א שהמלה הזאת היא מצרית, בספר העבודה המצרית בחלק העשירי בתוארי הזקנה תמצאנה. כי המראות שישימו האנשים בין עיניהם לראות בטוב נקראים שם, טו אטף גם טטף ליחיד וטטפת, ושרש שלשתם שוה:

והשם יתברך צוה לזכור הדברים האלו ושלא ימושו מפינו, וכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (לעיל ט), ע"כ אמר והיו לאות, שלא ימוש מידך. ולטטפות, ולמראות מאירות תמידיות בין עיניך. לראות תמיד פלאות אלהינו, ומן הראיה תבא לידי זכירה. לכן אמר בראשונה במקום טטפת, זכרון בין עיניך (שם).

(צרור המור על שמות פרק יג פסוק טז )

5.ארבע בתים כנגד ארבע בנים ועוד בית אחד כנגד הבן החמישי:

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הדבר בא למעט פרט נוסף. וא"כ ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו, שכלל לא הגיע אל הסדר. ההגדה מונה את ארבעת הבנים. "אחד... ואחד... אחד... ואחד..." ביטוי זה בלשונם של חז"ל הוא ביטוי של השוואה. כי כולם באים אל הסדר. אך גם מן הבן החמישי אין להתייאש. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו הוא להשיב לב בנים על אבותם. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא אתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו אל אליהו, שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ".
(הרב אורי עמוס שרקי - הגדה של פסח - כנגד ארבעה בנים דיברה תורה)

6.התפילין הם "תיקון" מוסרי לתכשיט המצרי שהונח ביד ועל הראש:

רגע לפני היציאה ממצרים נצטווינו לקחת איתנו מזכרת מהתרבות המצרית. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. בחלק מן המקורות הטוטפות מתורגמות כ"זיכרון" ו"רושם". התפילין מזכירות לנו את מצרים, למרבה ההפתעה המצרים היו הראשונים בעולם שהניחו חפצים במקום הנחת תפילין. מהתבוננות בציורים העתיקים נראה שהביטוי שייחד את הפרעונים המצרים היה בהנחת חפץ בראש, ובשני צמידים סביב הזרוע. מקור המילה "טטפת" באה מהמילה המצרית ddft, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו.
עם ישראל לוקח את התכשיט המצרי למזכרת, מעניק לו נופך חדש ומשדרג אותו לעבודת ה'. תפישתם של המצרים הייתה שהם נשלטים על ידי כוחות הטבע, כביטוי לחשיבה זו הניחו המצרים את הנחש על המוח שהוא מקור החשיבה שבאדם. הנחש מסמל את השכל הטבעי. פיתוח הטבע בלבד ללא מקור של מוסר הוליד את המחשבה שאין לאדם התעלות על הטבע, האדם הוא בסך הכול חיה (ואולי מכוֹנה) משוכללת.
וככזה הוא משועבד תחת שליטת הטבע ובשל כך אינו יכול להיות מוסרי. המציאות כולה משועבדת לחוקי טבע עיוורים של סיבתיות טכנית. כולם אחוזים כנחש מפותל בטבעת של הטבע.
התפילין הן מרובעות בקווים ישרים להורות על מציאות סולם ערכים. מימד של מעלה ומטה, טוב ורע.

(הרב דוד מנחם, ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

סיום: בתפילין אנו מחדשים את העטרה שקיבלו במעמד הר סיני- תפילין של יד(נעשה) ואח"כ תפילין של ראש ("ונשמע")

דרש רבי סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע... אמר ריש לקיש עתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם... (שבת פח א)

מקדימים תפילין של יד לשל ראש כי קודם עושים כי ה' ציווה ואח"כ מחפשים את ההסברים והסברות והביאורים והעומק ובכך מנציחים את מה שאמרו ב"י במעמד הר סיני: נעשה- ונשמע

שההתחלה צריכה להיות באופן של הקדמת "נעשה" ל"נשמע", שזהו ענין הקבלת-עול, אבל, אין להשאר בענין ד"נַעשה", אלא לאחרי זה צריך להיות גם הענין ד"נשמע", שמיעה והסברה, עד שיתקבל ויונח בשכלו.

(ע"פ הרבי מלובביץ', קטע משיחת יו"ד שבט, רשימת השומעים בלתי מוגה. תו"מ ה'תשכ"ט חוברת ג' ע' 13.)

אחרית דבר: 4 בתים בתפילין של ראש אבל רק בית אחד בתפילין של יד

בתפילין של-ראש ארבעה בתים, ואילו בתפילין של-יד – בית אחד בלבד. כי בתחום ה'ראש' אפשר שיהיו בעלי דעות והשקפות מגוּונות, אבל בתחום השייך ל'יד' – למעשה בפועל – כאן אנו חייבים להיות מאוחדים, לעשות יד אחת ולהיות בית אחד.

(עיטורי תורה)

פסח: סוד איסור החמץ

 פתיחה: מה היסוד העומד מאחורי האיסור הטוטאלי של התורה לאכילת חמץ בפסח?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת. 
אֲנַחְנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה. 
וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה:( "מה נשתנה", הגדה של פסח)

ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח, שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:
1.האיסור הראשון – שלא לאכול חמץ, שנאמר (שמות יג, ג): "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" ... צריך לציין, כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח – כרת, שנאמר (שמות יב, טו): "כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".
2.האיסור השני – שלא ימצא חמץ ברשותנו...
3.האיסור השלישי – שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".
4.מצווה רביעית, והיא מצוות עשה, להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".
(פניני הלכה פסח, פרק ב, א)

הקדמה: הקטניות- אסורות למי שנהגו אך אינם בכלל חמץ- ולכן הותרו בשעת הדחק

בשנת 1942 נשאל רבה של חוסט הרב יהושע גרינוולד האם בשל המצב הדחוק ניתן להתיר אכילת קטניות. הרב גרינוולד אסר לאכול קטניות, כדי שלא יבואו להתיר גם חמץ, אולם לחיילים שניצבו בפני שתי ברירות: אכילת חמץ או אכילת קטניות, התיר בלית ברירה אחרת לאכול קטניות^[45]. בפסח 1943 התיר הרב יוסף הירש לעובדים במחנה העבודה פלאשוב לאכל קטניות^[46], וכך התירו גם האדמו"ר ר' קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצ'נה בגטו ורשה^[47] והרב אפרים אשרי בגטו קובנה^[48].

בתקופת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, התיר הרב צבי פסח פרנק לאכול אורז וקטניות בפסח, בשל המחסור במזון^[49]. כעבור שנה בתקופת הצנע בפסח תש"ט (1949) התירה הרבנות הראשית באופן כללי אכילת קטניות בפסח בשל המחסור במזון בארץ^[50]

(אליבא דויקיפדיה)

מלחמה בשטח אויב, כאשר המזון החליפי אינו מספק, בוודאי מוגדרת ״שעת הדחק״, ועל כן במציאות זו מותר גם לבני אשכנז לאכול קטניות. מדובר על היתר מרווח וברור, והוא אינו מצריך ״התרת נדרים

(איגרת של הרב הצבאי הראשי הרב סא"ל אייל קרים, 2024)

חלק א: יציאת מצרים- תוכנית ההתנתקות

0.לצאת ממצרים- לכאורה סתירה לוגית:

א.סגורה בפני עבדים:
מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת (מכילתא יתרו א)

ב.המילה מצרים מעידה על המלכודת:
גם דברי הימים של העם היהודי באים לידי ביטוי ב-מ' הפתוחה וב-ם' הסתומה. הגלות והגאולה – שניהם רמוזים בה. בראש שמה של מצרים, מקום הגלות הראשונה של עמנו, ניצבת מ' פתוחה. שכן, בתחילה היתה מצרים פתוחה. בני ישראל התקבלו בה בחמימות ויכלו לנוע בה בחופשיות, לבוא אל הארץ ולצאת ממנה. לעומת זאת, האות ם' הסגורה, שבסוף המלה מצרים, מראה על כך, שבסופו של דבר נסגרו בני ישראל במצרים, נלכדו בה ושועבדו ללא אפשרות בריחה. (סוד השפה העברית עולם האותיות האות מ)

1.הראשון לצאת ממצרים- משה צריך להתנתק ממצרים וליצור מסלול התנתקות כדי שאח"כ יוכל על פיו לגאול את עם ישראל:

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה, ע"ב)

א.ההתנתקות הנפשית- בירור הזהות של משה:
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (שמות בףיב)
המצרי בגימטריה משה ומכאן שמשה הכה את המצרי שבו .היה צריך לעשות בירור ואת המצרי שבו הוא טמן בחולין, השאיר אותו בחול ונשאר משה (הרב שרקי בשם מר שושני, נאמר בערב השקת בית שלום יוחאי )

ב.ההתנתקות הפיזית: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה 
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר...
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְ-ה-וָֹ-ה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה 
וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:(שמות ב,טו-ג,ב)

 וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם... (שמות יד,ה)
וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה..(שם,שם,טו)
וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְ-ה-וָֹ-ה בָּאֵשׁ 
 וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שם,יט,יח)

2.הגטו התרבותי- סוד השמירה בגלות - הבידול והניתוק בזמן ששהו במצרים:

א.עם ישראל- שמר על זהותו התרבותית:

רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי.(ויקרא רבה,לב,ה) 

ב.יוסף- סמל לצדיק שהצליח למרות הכל להתבדל בתוך מצרים ולשמור על זהותו- גם אם לא כלפי חוץ:

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(בראשית מא,מה)

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מה,יב)

והנה עיניכם רואות..... ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש (בב"ר שם י.): (רש"י,שם)

וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט,ו)

ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם. ...והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם. כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי (אבן עזרא,שם)

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם(שמות יג,יט)

דווקא ביציאה מהגלות -משה לוקח את העצמות- המהות של יוסף- איתו, היכולת לשרוד בתוך הגלות (ענ"ד)

3.מ"ט ימי העומר כנגד מ"ט שערי הטומאה מהם היו צריכים ב"י להתנתק ולנער מעליהם:

דודאי ישראל כד הוו במצרים- אסתאבו, ואתטנפו גרמיהון בכל זיני מסאבו, עד דהוו שראן תחות ארבעים ותשע חילי דמסאבותא. וקב"ה אפיק יתהון מתחות פולחן כל שאר חילין(זוהר חדש, ראש פרשת יתרו)

כי וודאי כשישראל היו במצרים, נטמאו וטנפו את עצמם בכל מיני טומאה, עד שהיו שוכנים תחת מ"ט כוחות הטומאה, והקב"ה הוציאם מתחת השעבוד של כל אלו הכוחות( בעל הסולם,שם)

4.נס ההפלאה במכות מצרים- הצעד הראשון בניתוק בין ישראל למצרים:
ערוב:
וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת-אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת-שָׁם עָרב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (שמות,ח,יח)
דבר:
וְהִפְלָה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל-לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר (שמות,ט,ד)
ברד :
רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד (שמות,ט,כו)
חשך:
וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבתָם (שמות,י,כג)
בכורות :
וּלְכל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד-בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-ה-וָ-ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל (שמות,יא,ז)

5.כשמשה מתפלל על פרעה ומצרים- מחוייב להתנתק ולצאת מתוך הישוב במצרים:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְ-ה-וָֹ-ה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַי-ה-וָֹ-ה הָאָרֶץ (שמות ט,כט)

כצאתי את העיר. מן העיר, אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה  (כ) גלולים (שם יב, ז.): (רש"י,שם) 

(נח"י) אע"פ שגם בזמן מכת הצפרדעים ומכת ערוב היתה ג"כ מלאה גלולים וא"כ מסתמא לא היה מתפלל בתוך העיר והל"ל שם כצאתי את העיר י"ל דשם היה מתפלל על למחר והיה לו שהות להתפלל ולא היה צריך לגלות לפרעה כצאתי את העיר אבל כאן שאמר פרעה ורב מהיות קולות והיה מבקש שהברד לא יתך ארצה והיה רוצה שלא להתמהמהות לכן הוצרך לגלות כצאתי את העיר ולא בתוך העיר:(שפתי חכמים,שם)

6.מצוות ראשונות- מצוות ניתוק ממצרים בזמן שהייתם ממצרים:

א. קידוש החודש:

א1.קידוש הזמן- תחילת החירות והניתוק ממנטליות העבד בכלל:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:(שמות יב,ב)

עבדי זמן עבדי עבדים הם \ עבד ה' הוא לבדו חפשי (ריה"ל)
...שעבוד מצרים אשר שלל כל יסוד של חופש והתבטא בהעדר שליטה בזמן כסממן מינימלי לחופש, עלול היה ליצור עם השחרור תגובה קיצונית של חופש מוחלט ועִמו שעבוד חדש לזמן ותעתועיו, לפורקן רגשות, אשר יגרור בהכרח הפקרות ואנרכיזם. מצוות קידוש החודש מסמלת כמצווה ראשונה כפיפות ללוח זמנים חדש המבשר לצד החופש עבדות לבורא עולם שהיא מהותו החדשה של כל אחד מבני ישראל. (ע"פ עו"ד פינחס חליוה, עלון אוני' בר אילן תשס"ח)

א2.קידוש החודש בר"ח ניסן - התנתקות מלוח השנה המצרי שהחל במילוי הלבנה ולא בתחילת החודש:

וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב, שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו, הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה, מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה, והוא החדש שכולו חג להם, ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים. 
וראשית כל דבר רצה הקב"ה לזכות לישראל, ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים, הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה. 

 (צרור המור על שמות פרק יב פסוק ב )

ב.קרבן פסח- מקריבים את האל של מצרים:

מדוע נצטוו ישראל לשחוט שה בליל היציאה ממצרים?
נביא שני טעמים לענין. האחד - באותה תקופה רווחה תפיסת הדטרמיניזם האסטרלי העוסקת בכוכבים. מזל טלה הוא המזל הראשון בגלגל המזלות השולט בחודש ניסן, ולכן שחיטת הטלה מהווה מעשה סמלי שמשמעו שחיטת אלוהי מצרים (אמון-רע), המראה שבני ישראל מתנשאים מעל לכח הזה ומסוגלים אף להעלותו עימם דרך האכילה. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

הם לקחו הטלה לממונה עליהם, ובעבורו אין אוכלים בשר, אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. 
הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו, ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיריחו ריחו, ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם, ולהקריבם אל עבודתו ית'. 
ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח, עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם, ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה' (לק' יב, כז), לשם ה', ולא לשם זולתו מהעליונים. 
 (צרור המור על שמות פרק יב פסוק ב )

7.מצוות שמעדנות או ממירות את הרע בתרבות המצרית:

א. שאילת הכלים:

וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם (שמות ג,כב)

זהב מצרים- העלאת הניצוצות:
מסביר האר"י הקדוש שהציווי להוציא ממצרים את כלי הכסף, הזהב והשמלות, הוא בעצם ציווי להוציא את ניצוצות הקדושה ממצרים. א"כ, הקב"ה ציווה מבני ישראל 'להשאיל' ממצרים את אותם המרכיבים החיוביים שקיבלו במצרים: הן את מה שקיבלו מחוויית העבדות, והן את מה שקיבלו מהחברה הסובבת אותם. מצרים הייתה התרבות המפותחת ביותר באותה תקופה, ובני ישראל היו צריכים להוציא עמם את הדברים החיוביים שלמדו שם. בשל כך, ציווה הקב"ה שבני ישראל ישאלו את הדברים, ולא יקנו אותם, משום שמחד הקב"ה רוצה שבני ישראל יקחו את אותם דברים, אולם מצד שני הוא רוצה לוודא שנדע שאלו דברים שאולים, שאינם שייכים במקורם ליהדות, ולכן יש להזהר בהם מאד (שיחה של הרב עמיטל)

ב.תפילין-תכשיט מצרי:

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג,ז-י)

ב1.מתי התחילו להניח תפילין ?

ומתי התחילה מצות תפילין לנהוג בישראל? אמר הגאון רבי יהשוע ליב דיסקין ז"ל מבריסק  שתיכף אחר שגמרו לאכול פסחיהם ונשאר להם זמן רב עד יציאתם מאר להם משה פרשת קדש לי כל בכור והזהירם על מצוות תפילין " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" והם הלכו ועשו להם תפילין מעורות הפסחים וגידהם, ומאז והלאה היו הולכין מוכתרין בתפילתהם כל זמן מצוותם (סידור אוצר התפילות, פירוש על הושענות פיסקה "כהושעת אלים")

ב2.קושי: מה לתפילין בתוך מצוות הפסח?

מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהוָֹה מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה (שמות יג,ז-י)

*מזכרת מתרבות מצרים-טוטפות הם זיכרון:
רגע לפני היציאה ממצרים נצטווינו לקחת איתנו מזכרת מהתרבות המצרית. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם. בחלק מן המקורות הטוטפות מתורגמות כ"זיכרון" ו"רושם". התפילין מזכירות לנו את מצרים, 

**המצרים- הראשונים להניח חפץ עגול על הידיים ועל הראש:

למרבה ההפתעה המצרים היו הראשונים בעולם שהניחו חפצים במקום הנחת תפילין. מהתבוננות בציורים העתיקים נראה שהביטוי שייחד את הפרעונים המצרים היה בהנחת חפץ בראש, ובשני צמידים סביב הזרוע. מקור המילה "טטפת" באה מהמילה המצרית ddft, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו

***עם ישראל משדרג טת התפיסה המצרית שכפופה לטבע לגישה הכפופה לקב"ה:
עם ישראל לוקח את התכשיט המצרי למזכרת, מעניק לו נופך חדש ומשדרג אותו לעבודת ה'. תפישתם של המצרים הייתה שהם נשלטים על ידי כוחות הטבע, כביטוי לחשיבה זו הניחו המצרים את הנחש על המוח שהוא מקור החשיבה שבאדם. הנחש מסמל את השכל הטבעי. פיתוח הטבע בלבד ללא מקור של מוסר הוליד את המחשבה שאין לאדם התעלות על הטבע, האדם הוא בסך הכול חיה (ואולי מכוֹנה) משוכללת.
וככזה הוא משועבד תחת שליטת הטבע ובשל כך אינו יכול להיות מוסרי. המציאות כולה משועבדת לחוקי טבע עיוורים של סיבתיות טכנית. כולם אחוזים כנחש מפותל בטבעת של הטבע.

***הטוטפות המצריים עגולות( נחש) כסמל לטבע ואצל עם ישראל מרובעות- רווים ישרים- מוסריות:
התפילין הן מרובעות בקווים ישרים להורות על מציאות סולם ערכים. מימד של מעלה ומטה, טוב ורע.

(הרב דוד מנחם, ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

8.הצהרת ה' על הניתוק ממצרים:

א.איסור על היחיד ועל העם לחזור ולהשתקע  במצרים:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם (שמות יד,יג)

... עם ישראל נולד במצרים, והתורה מצווה אותנו לא לחזור לשם, כדי שלא יהיה גילוי עריות קולקטיבי. (מותר לבקר במצרים אך לא מעבר לזה). 

(אורות - ארץ ישראל, הגדרת ארץ ישראל ,מתוך ספר אורות [1], אורות ארץ ישראל, לראי"ה קוק, ע"פ הרב אורי שרקי)

א2. האיסור ההלכתי :

וּמֻתָּר לִשְׁכֹּן בְּכָל הָעוֹלָם חוּץ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. [ב] מִן הַיָּם הַגָּדוֹל וְעַד הַמַּעֲרָב אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה כְּנֶגֶד אֶרֶץ כּוּשׁ וּכְנֶגֶד הַמִּדְבָּר. הַכּל אָסוּר לְהִתְיַשֵּׁב בָּהּ. בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָשׁוּב לְמִצְרַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-טז) 'לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד'. (דברים כח-סח) 'לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ'. (שמות יד-יג) 'לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם'. וַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיאָה בִּכְלַל הָאִסּוּר:

(ספר שופטים הלכות מלכים פרק ה הלכה ז)

א3. האיסור לא כולל למסחר וכשלא מתכוון להשתקע וכן התבלבלות האומות מאז סנחריב:

מֻתָּר לַחְזֹר לְאֶרֶץ מִצְרַיִם [ג] לִסְחוֹרָה וְלִפְרַקְמַטְיָא. וְלִכְבֹּשׁ אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת. וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְהִשְׁתַּקֵעַ שָׁם. וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה. שֶׁבְּעֵת הַכְּנִיסָה מֻתָּר הוּא. וְאִם יַחֲשֹׁב לֵישֵׁב וּלְהִשְׁתַּקֵעַ שָׁם אֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם כָּבַשׁ אֶרֶץ מִצְרַיִם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. וְלֹא הִזְהִירָה אֶלָּא לָשׁוּב לָהּ יְחִידִים אוֹ לִשְׁכֹּן בָּהּ וְהִיא בְּיַד עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מְקֻלְקָלִין יוֹתֵר מִכָּל הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יח-ג) 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם':

(ספר שופטים הלכות מלכים פרק ה הלכה ח)

וא"ת תיקשי לרבינו (הרמב"ם) שהרי נשתקע במצרים, וי"ל דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתיישבתי במצרים זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה. וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים"
(רדב"ז הלכות מלכים פרק ה' הלכה ז').

פי' דאע"ג דכתיב 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד', כבר פירשו בספרי לגור שם אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולכבוש את הארץ. ומיהו תמיהא מילתא, על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם ז"ל וכמה גדולים אחרים. ויש אומרים שאותן עיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן שנתיישבו אחרי כן. וה"ר אליעזר ממיץ תירץ שלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים דהכי כתיב קרא 'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה'. והנכון יותר, שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נידחים בכל קצוי הארץ, כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ
(ריטב"א יומא דף לח, ע"א ד"ה לאלכסנדריאה של מצרים).

ב.איסור על המלך להרבות סוסים שמקורם בעת העתיקה בעיקר במצרים:

רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַי-ה-וָ-ה אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד (דברים יז,טז)

ב1. אשת שלמה מושוות לסוסי פרעה - כמחמאה:

לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי (שיר השירים א ט)

ב2.מצרים- מעצמה של סוסים ומכאן האיסור על המלך:(הכוונת המקורות ע"פ אראל סג"ל)

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן (שמות יד,ט)
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה(דברים יא,ד)

וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה מִמִּצְרַיִם, וּמִקְוֵה סֹחֲרֵי הַמֶּלֶךְ יִקְחוּ מִקְוֵה בִּמְחִיר. וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרָיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה; וְכֵן לְכָל מַלְכֵי הַחִתִּים וּלְמַלְכֵי אֲרָם בְּיָדָם יֹצִאוּ(מלכים א י, כח-כט)

הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה, עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ, וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד; וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת ה' לֹא דָרָשׁוּ... וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן (ישעיהו לא,א-ג)

 וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב הֲיִצְלָח? הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה, וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט?! (יחזקאל יז,טו)

9.קושי הניתוק המנטלי ממצרים תוך כדי המסע במדבר:

א.הוצאה הגלות ויציאה מהגלות:

קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל (שמריהו לוין ,1867-1935)

ב.טעם היציאה בחיפזון - לפעמים יש צורך בפעולה חדה כדי לייצר את הניתוק הראשון:

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהוָֹה:(שמות יב,יא)

וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:

וחמשים. ....דבר אחר חמושים מחומשים, אחד מחמשה  יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה: (רש"י,שם)

על אף הקשיים הנוראיים שעברו בני ישראל כעבדים במצרים, הם אינם מעיזים למרוד במשעבד המצרי אותו הם מכירים במשך דורות. כאדם אשר עבר התעללות לאורך זמן ממושך, הפחד והשיתוק מהתוקף כמו גם החשש מהלא נודע הצפוי להם נטרלו אותם מלפעול והם קפאו על שמריהם, נאמנים מתוך הרגל למשעבדם. היכולת לבחור להשתחרר מהמקום הרע בו אתה נמצא דורשת תעצומות נפש שלא בהכרח היו להם, מאחר והיו בתודעת עבדות המושרשת בהם כה חזק ומשפיעה על פעולותיהם. הבהילות והחופזה על פי הסבר זה נדרשים היו לטובת עם ישראל כדי להוציאם ממצרים, משום שמבלי לחץ זה מפני המצרים הבאים להרגם, ייתכן שאף חמישית העם לא היה יוצא משם אלא ממשיך לקפוא על שמריו.

(מאמר "תודעת עבד" ,ליאור קמינצקי)

ג.הקב"ה מסובב את העם בדרך ארוכה כדי שיעברו תהליך מנטלי של הוצאת מצרים מתוכם- מלחמת עמלק היא נסית אבל צריך שהעם עצמו מבחינה מנטלית יאמין בעצמו:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: (שמות יג,יז)

כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. (ב) ומדרש אגדה יש (ג) הרבה: בראותם מלחמה. כגון מלחמת וירד העמלקי (ד) והכנעני וגו' (במדבר יד, מב.), אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעוקם אמרו נתנה ראש (ה) ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה 
(רש"י,שם)

ד.חטא המתאוננים- נוסטלגיה אל הקולינריה המצרית:
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים(במדבר יא,ד-ה)

ה.חטא המרגלים מתבסס על המוטיבציה שפורצת החוצה- לשוב למצרים ולא להיכנס לא"י:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:(במדבר יד,ד)

ההנחה רווחת היא שפעמים רבות, כדי ששינויים חברתיים יתרחשו צריך שיתחלף הדור. האנשים שהיו עבדים במצרים יישארו לנצח עם מנטליות של עבדים, ולכן אם מבקשים לבנות חברה חדשה של בני חורין, יש להמתין להתחלפות הדור, גם אם הדבר יארך 40 שנה.

את ההבנה שתפיסות עולם ואופי של עם לא משתנים בן רגע, וגם לא תוך שנות דור, יסבירו הסוציולוגים בעזרת המושג "חִברות" (סוציאליזציה), שהוא התהליך שבו אדם רוכש את הערכים ואת הנורמות של החברה שבה הוא חי. אם נולדת לחברה שדפוסי החשיבה וההתנהגות בה מייצגים עבדות, כנראה שתתקשה לאמץ דפוסים שונים בתכלית.

לכאורה, היה אפשר לממש את העונש ולהביא להחלפת הדור גם בדרכים אחרות, הכוללות אירועים על-טבעיים המצויים לרוב בספר זה (מכות משמים, מגפות וכו'). אך ה' לא בוחר בדרכים הללו, אלא מעדיף את הדרך הארוכה, שהיא גם דרך הטבע. מדוע, בעצם? אולי ה' מצפה שבמהלך הנדודים במדבר הלקח יילמד והמשמעויות יעברו מאבות ואמהות כ"סוכני החִברות" אל הדור הצעיר.

(מאמר "עבד נשאר עבד" מתוך אתר 929 /אביב צמח)

10.טעם נוסף לכך שלא נימולו במדבר- אולי כדי להתנתק מהמילה הנהוגה במצרים:

"וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (בראשית מ"א, נה) – ר' אבא בר כהנא אמר: כפאן למול. בראשית רבה צ"ג, ד.

א.יוסף כפה על מצרים למול ומנהג זה נשאר שם גם לאחריו:

לפי דרשתנו, המנדט הנרחב שנתן פרעה ליוסף, נוצל על ידו בכדי לכפות את המילה על כלל יושבי הממלכה המצרית. נראה כי מדרש זה מנסה להסביר את המציאות ההיסטורית שהיתה מוכרת לחז"ל, לפיה המצרים נהגו למול וראו פגם גדול בערלות.

ב.ממצאים ארכאולגיים לכך שברית המילה היתה מקובלת במצרים:
במצרים נמצאו תמונות ופסלים של גברים נימולים, ואף תבליטים המראים את מעשה המילה עצמו (ראה אנצקלופדיה מקראית, "מילה", עמ' 896). כמו כן, כמה מן החנוטים נבדקו, ונמצא שהיו נימולים. ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מתאר את המילה כמנהגה של מצרים, ואף ראה במצרים את המקור למנהג המילה (היסטוריות, ב, 104). אנו אף יודעים כי במקביל לגזרות היוונים והרומאים על המילה בישראל, נגזרו גזירות דומות גם במצרים.

ג.מדוע לא קיימו ישראל את מצוות המילה במדבר? מדוע לא הודעים ה' שיהיו 19 שנה בלא תנועה?

נראה כי מנהג המילה המצרי, שדרשתנו מהווה לו הד, יכול להסביר את המילה ההמונית אותה ביצע יהושע בגלגל עם הכניסה לארץ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ. כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר… וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ. (יהושע ה', ד-ז).
מדוע לא קיימו ישראל את מצוות המילה במדבר? תשובת הגמרא לפיה ישראל נמנעו למול משום סכנת הדרכים שבמדבר (יבמות ע"א ע"ב), אמנם מסבירה את הנימוק ההלכתי מדוע בני ישראל לא מלו – אך עדיין יש לתמוה מדוע הקב"ה לא הודיע לישראל על קיומה של עצירה ארוכה לצורך המילה, במקום ליצור מצב שבו ישראל לא ימולו במשך דור שלם.

ד.יהושע מסיר את חרפת מצרים- כי עבור המצרים זה היה חרפה לא למול:
שאלה נוספת עולה מתוך דברי ה' אל יהושע עם סיומו של מעשה המילה – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (יהושע ה', ט). פרשנים רבים תמהו על ביטוי זה – שכן לכאורה היה ראוי לכנות את חרפת אי-המילה 'חרפת המדבר', שכן בהיות ישראל במצרים הם דווקא הקפידו על המילה. אך לאור מנהג המילה המצרי (בין אם הונהג על ידי יוסף כדברי דרשתנו, ובין אם נבע מסיבות היסטוריות שונות) – ניתן לפרש כי היות האדם ערל, היה נחשב לחרפה בארץ מצרים.

ה.בני ישראל לא נימולו במדבר כדי להתנתק מברית המילה שהיתה נהוגה במצרים:

מנהג המילה המצרי, יכול גם להסביר מדוע הקב"ה יצר מצב שבו ישראל יימנעו מלמול עצמם בהיותם במדבר (ולא הודיע להם מראש על חניית 19 השנים בקדש, לדוגמא, שם יכלו למול ללא חשש את בניהם). נראה כי אותם השנים הארוכות בהם נמנעו ישראל מלמול, נועדו לאפשר את הניתוק ממנהג המילה שנהגו ישראל במצרים – שהיה עלול להיתפס כחלק מהתרבות המצרית. פעמים רבות על מנת להתנתק מתרבות בעייתית – יש צורך בתקופת ביניים בה יהיה ברור כי יש ניכור ערכי מוחלט בין תרבותנו לתרבות הקלוקלת.

(מאמר "כיצד יש להתנתק מתרבות מצרים ויוון?"/איתן פינקלשטיין)

11.בכורי מצרים היו מקור לפולחן ולכן בכורי ישראל יועדו במקור לכהן בעבודת ה' במקדש:

כתוב בחז"ל, שהמצרים היו מציירים על קירות בתיהם, תמונות של הבכורים שלהם... למי שהיה יותר כסף, היה עושה את זה מזהב, למי שהיה פחות, היה עושה את זה מכסף ...

שהגיעה מכת בכורות, אומרים חז"ל, הכל נמס !

(ע"פ הרב ברוך רוזנבלום שנת פרשת בֹא , תשע"ג)

12.ליל הסדר- שחזור הניתוק ממצרים- דרך חירות:

א.שימוש בכלים הכי מפוארים- דרך חירות 
יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ יָפֶה בְּכֵלִים נָאִים כְּפִי כֹּחוֹ(שו"ע,או"ח, תעב,ב)

בכלים נאים וכו' - ואע"ג דבכל השנה טוב למעט בזה משום זכר לחורבן בליל פסח מצוה להרבות שזהו בכלל דרך חירות ואמרו על מהרי"ל שכשהיו בידו משכנות של נכרים כלים נאים לא היה משתמש בהם בשום פעם רק בפסח היה מנהגו להשים אותם על שולחן מיוחד לשמוח בראייתם (משנה ברורה שם)

ב.הא לחמא עניא:
ננסה להתנער ממציאות של עבד החושב רק על עצמו ונעבור למציאות של בן חורין החושב על אחרים ("הא לחמא עניא- הזמנת אורחים).ננסה להתנער ממציאות של עבד שגופו הוא השליט, למציאות של בן חורין שרוחו שולטת בו .(ליל הסדר, הלכה ממקורה, הרב יוסף צבי רימון,ע"מ 87)

המשנה הראשונה על ליל הסדר- מתמקדת בעני:
עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב.
וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:(פסחים י,א)

בליל הסדר האדם מחויב לחוות בעצמו את סיפור יציאת מצרים: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” (פסחים י, ה). [1] יסוד מרכזי בחוויה של יציאת מצרים הוא המהפך, ההיחלצות מהשִפלוּת ומהשעבוד, “הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה” (שם). זו הסיבה שליל הסדר מתחיל ב”הא לחמא עניא”, לחם של עוני, ובקריאה “עבדים היינו לפרעה ממצרים”, ובו בלילה האדם הופך להיות בן חורין. המשנה הראשונה מדגישה את העני משום שבתחילת ליל הסדר, על כל אחד ואחד בישראל לראות את עצמו כעני שחי בעבדות ובשעבוד,[2] ורק כך הוא יוכל לחוש את שמחת הגאולה בכל שנה ושנה מחדש (נשמת המשנה,שם,הרב יעקב נגן)

ג.ההטבלה: משמעות 2 הטבלות בליל הסדר - נקודת ההתחלה של שעבוד מצרים ונקודת היציאה וההתנתקות ממצרים:

ואנו נוהגים בכרפס זכר לכתונת הפסים שעשה יעקב אבינו ליוסף אשר בסיבתה נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים
(ספר המנוחה ,רבינו מנוח, המאה ה-13, פרובנס, הלכות חמץ ומצה ח, ב)

אף שחז"ל בגמרא נתנו טעם לטיבול ראשון כי היכי דליהוי היכרא לתינוקות, יתכן לומר טעם נוסף, מאחר וקיים חיוב בלילה הזה להתחיל בגנות ולספר אופן השתלשלות ירידתם למצרים, על כן נצטוינו לעשות שני טיבולים: האחד קודם הסעודה כנגד הסיבה לירידתם "ויטבלו את הכתונת בדם", וטיבול שני אחר כך זכר למאורע בגאולתם "וטבלתם בדם אשר בסף והגעת אל המשקוף". (מעשי ה' ,ר' אליעזר אשכנזי, המאה ה-16, חלק ב עמוד כג)

ד.ארבע כוסות ואכילה בהסבה- דרך חירות :
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ יָצָא עַתָּה מִשִּׁעְבּוּד מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-כג) 'וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם' וְגוֹ'. וְעַל דָּבָר זֶה צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ כְּלוֹמַר כְּאִלּוּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הָיִיתָ עֶבֶד וְיָצָאתָ לְחֵרוּת וְנִפְדֵּיתָ:
לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב  דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה [ג] אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית(משנה תורה, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ז,ו-ז)

ה.כרפס- סימן לחירות- אכילת ירק לפני האוכל:

והתשובה לתינוקות הוא דהטיבול שקודם הסעודה הוא דרך חירות כדרך בני חורין שמטבילין קודם סעודה להמשיך תאות המאכל כן כתבו קצת מפרשים ( בית חדש, או"ח, סימן תע״ג)

13.להתנתק ממצרים ולהיות בן חורין - בידיים שלנו:

שאלו פעם את הרב שך למה אומרים שלא עשני גוי ולא אומרים שעשני יהודי
ענה הרב ואמר הקדוש ברוך הוא עושה שלא תהיה גוי אתה עושה שתהיה יהודי...עכשיו אני מבין למה אומרים שלא עשני עבד ולא אומרים שעשני בן חורין כי הקדוש ברוך הוא עושה שלא תהיה עבד התורה עושה שתהיה בן חורין ( "אתה עושה שתהיה יהודי"/ אהרון רזאל)

חלק ב : מצרים- ארץ הלחם*:

1.דומיננטיות הלחם בזמן הרעב:

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ… וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם, אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשּנָה הַהִוא. 

וַתִּתֹּם הַשּנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשּנָה הַשּנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ …לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשם (בראשית מז, יג-כג)

 2.הלחם - סמל להבחנה בין מעמדות ודתות:

 "וַיָּשימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם, כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב).

ידיעות על הלחם ודרכי הכנתו מופיעות בתעודות מצריות, ואף נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במצרים כיכרות לחם בצורות שונות מתקופות קדומות. בציורי קיר מצריים עתיקים ניתן לראות את כל שלבי האפייה, למן לישת הבצק ועד להוצאת כיכרות הלחם מן התנור. צורות הלחם הן רבות: לחמים עגולים, לחמים מרובעים, לחמים בעלי כיפות, לחמים דומים לקוביות, לחמים גבוהים, לחמים בצורת חרוט, לחמים דמויי בעלי חיים ועוד. הלחם והבירה נחשבו מרכיב מזון מרכזי בכל ארוחה במצרים, ובראש המאפייה הממלכתית עמד "שר האופים" (בראשית מ, א-ב).
...

מתעודות מצריות עולה שכמויות עצומות של כיכרות במגוון עשיר של צורות הוגשו כמנחה לכוהני מצרים ואליליה. מדובר אפוא בארץ של תרבות הלחם, או כפי שכינה את המצרים הגיאוגרף היווני הקטיאוס (476-550 לפנה"ס): "אוכלי הלחם".

...

 בני ישראל הכירו בוודאי את אפיית הלחם המוחמץ במצרים. ברקעו של איסור אכילת מחמצת בחג המצות עומד אפוא עניין עקרוני – התביעה להיבדלות ולהשתחררות מן התרבות הרוחנית והחומרית של מצרים. היציאה ממצרים הייתה גם בגדר פרישה והיטהרות מן המחמצת ומהלחם העשיר המאפיין את מצרים יושבת הקבע, המעונגת והמסואבת, על גאוותה ועריצותה, על מקדשיה ואליליה.

אכילת המצה בחג החירות מסמלת את חזרת עם ישראל לכור מחצבתו. הלחם הוא אפוא סממן המבדיל בין ישראל לבין העמים. וכבר עמד הרמב"ם (במורה הנבוכים ג מו) על טעמו של האיסור להקריב לחם שאור ודבש על המזבח (ויקרא ב, יא), וכתב שהוא בא כנגד מנהגם של עובדי העבודה הזרה, כפי שהיה מקובל בפולחן המצרי.

(פרופ' זהר עמר , 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א)

3.התורה אוסרת הקרבת שאור, ודבש- כנגד מה שהיה מקובל בתרבות הע"ז:

ולפי שלא היו עובדי עבודה זרה מקריבים להם כי אם חמץ, ומרבים בהקרבת דברים המתוקים, ומורחים קורבנותיהם בדבש כפי שמפורסם בספרים שהזכרתי לך , וכן לא תמצא בשום דבר מקורבנותיהם מלח , לפיכך הזהיר יתעלה מלהקריב כל שאר וכל דבש , וציווה בתדירות המלח, על כל קורבנך תקריב מלח . (מורה נבוכים,ג,מו)

4.מדוע היה כה חשוב שישראל יאכלו דווקא מצות ולא חמץ? עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר אגב את ציווי התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', יא)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (או: ביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום. מוטיב זהה מצאנו באיסור לבישת שעטנז: איסור זה היה מובן לכל יוצא מצרים, שכן המצרים (עובדי האדמה) נהגו ללבוש פשתן ואילו העברים (רועי הצאן) נהגו ללבוש צמר. התורה כאומרת כאן: הפרד הצמר מן הפשתים, אין לערבב מצריות בעבריות! יחד עם זאת, ניתן וצריך להוציא ממצרים את הטוב שבה, ולכן בתוך הבית פנימה - בבית המקדש - היו הכהנים לובשים שעטנז, כי שם מובטחנו שידעו לברור את הטוב מן הרע. (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

5.בין ביעור חמץ למחיית עמלק:

א.סיפור גזרת המן מתרחש בי"ג ניסן ולכן אסתר לא ידעה על גזרתו כי עסקה בבדיקת חמץ:

שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע, זוֹ אֶסְתֵּר, שֶׁהָיְתָה עֲסוּקָה בְּמִצְוַת בִּעוּר חָמֵץ. וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם, זֶה מָרְדְּכַי, דִּכְתִיב (אסתר ד, א): וּמָרְדְּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה.(קהלת רבה, פרק ח,ט)

ב. הניתוק הוא לא מהאדם המצרי(בניגוד לעמלק)  אלא מהתרבות המצרית המקולקלת:

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:(דברים כג,ח)

וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח(דברים כה,יט)

סיכום : שמות החג- מסמלים התנתקות ויציאה מהמצב הקודם:

א.חג האביב- המעבר הקיצוני ביותר בין עונות השנה- מחורף וקיפאון לאביב ופריחה
יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו (הרב קוק)

ב.חג הפסח- ההבחנה העדינה בין ישראל למצרים היא שיאם של מכות מצרים שהבחינו בין ישראל למצרים

ג.חג החירות-יציאה מעבדות לחירות היא יציאה תודעתית עמוקה ושורשית ותהליכית

ד.חג המצות-המצה היא סמל לפשטות וענווה המנותקת מהגאווה המגולמת בלחם התופח

(ענ"ד) 

סיום: יציאת מצרים - מישראל 

יציאת מצרים- יותר משהיא יציאת עם ישראל מאדמת מצרים הרי שהיא תהליך של יציאת המצריות מתוך עם ישראל, תהליך ארוך שהחל בצאת ישראל ממצרים ונמשך מאז ועד היום, זהו תהליך בו עם ישראל מתנער מהסיגים והקליפות של התרבות המערבית על כל המשתמע מזה, לפעמים על ידי המרת תכנים(תפילין במקום הנחש), לפעמים ע"י הרמת החומר(זהב מצרים שעובר אל המשכן) ופעם בשנה למשך שבוע ע"י מחיקת כל זכר למה שמסמל את עולם החומר שמייצגו היה מצרים (ביטול ושריפת החמץ). (ענ"ד)

בשולי הדברים: 
איסור אכילת חמץ וכל סממני הניתוק ממצרים הם האופן שבו יוכל כל אדם מישראל לראות עצמו כאילו יצא ממצרים:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (הגדה של פסח)

נקודה למחשבה: הגדרה על דרך השלילה- דווקא בפסח
דווקא בפסח, נקודת הראשית, ההגדרה העצמית מתחילה דווקא דרך השלילה.כמו בגיל הנעורים שבועטים בכל מה שקודם, הגדרה דרך החיוב היא תהליך ארוך שיבנה  במהלך ההסטוריה, קודם מה לא, על מה כן אפשר לדון ולבנות במשך הזמן (ענ"ד)

נספח: לעתיד לבוא החמץ העולמי יהפוך למצה:

אלא שהחמץ לא נשלל באופן גורף ונצחי. באורות הקודש (חלק ג' קכ"ז), מפגיש אותנו הרב קוק עם המושג "תיקון החמץ העולמי", בו החמץ עתיד להפוך למצה: 

"כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה את העוז לשבר את הנקודה המבדלת בין עומק רע

לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם, והחמץ העולמי יהפך למצה.

ואותו הקנה, של "חית קנה", המשתמש בכחו הספרותי לרועץ, להמס את החברה, ולבצר את

מקלטי הרשעה, יכרת ממנו חלקו הירוד, המשתפל לאותן התהומות האפלים, ויתקדש להראות בכחו

את מה שראוי להראות בעולם, שהאדם העשוי בצלם אלהים חי בו. ואותו הקנה שהעלה שרטון וכרך גדול שברומי עליו הוא בנוי, שלקח עוצם כחו מפני הירידה הישראלית, אשר באה מאז הוגלם החפץ לנטיה

החצונית של ההתהדרות הגויית, ביום שנשא שלמה את בת פרעה, גער חית קנה, ויאמר, הנה,

ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן". 

דרשו הדרשנים שישנו הבדל של אות אחת בין "חמץ" ל"מצה" - האות חי"ת לעומת האות ה"א. שתיהן

מורכבות משלשה קוין ופתוחות מלמטה, אלא שהאות חי"ת סתומה בכל שלשת הצדדים לגמרי, ואילו האות ה"א יש לה פתח מלמעלה. כל שצריך, אם כן, כדי להפוך את החמץ למצה הוא לגרד קצת מהאות ח' ואז לקבל את האות ה'. באופן דומה הביטוי "חית קנה", שהוא כינוי לתרבות המצרית (התנין שחי ביאור בינות קני הסוף) או הרומית (המשתמשת בקנה בתור הקולמוס), ולתרבות הזרה השלטת בעולם בכללה, יהפוך לעתיד לבוא לביטוי אחר: "קנה" יהפוך ל"הנה" - בעזרת גירוד של האות קו"ף

והפיכתה לאות ה"א, כאשר המילה "הנה" מסמלת את בוא הגאולה: "ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן". תהליך זה של הפיכת ה"קנה" ל"הנה" הוא תיקון החמץ העולמי למצה, שהוא העלאת הגרעין הטוב המסתתר בתוככי הרע שבתרבות הגויית.

(מאמר תיקון החמץ העולמי/ סיכום דרשת השבת הגדול תשע"ה הרב אורי שרקי שליט"א)