בין המצרים: על השמחה שבתוך הצער

פתיחה: למעט בשמחה - משמע שיש שמחה?

חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה ( תענית פרק ד,משנה ו)

הקדמה: חמישה מול חמישה- שבירת השלמות של עשר:

בדרך כלל כשאנחנו מדברים על דברים שארעו את אבותנו המספר הוא עשרה (בעשרה מאמרות נברא העולם,עשרה דורות מאדם ועד נוח מנוח עד אברהם...עשר המכות ...עשרת הדיברות..המספר עשר תמיד מייצג שלמות..מבחינה אטימווגית המילה עשר והמילה עושר יש איזשו קירבה, מציאות שלמה , שלמה מכל צד,ואילו כאן אנחנו מדברים על חמישה וחמישה,אז יש לנו גם כן עשרה מאורעות בין שבעה בתמוז לתשעה באב...כביכול באים לומר שחל איזה שהוא קרע בשלמות .במקום שיהיה עשר יש לנו חמש מול חמש,דבר זה אנחנו  מוצאים גם בגוף שלנו יש לנו חמש אצבעות מול חמש אצבעות, בד"כ אנחנו מעדיפים שיהיה שיתוף פעולה בין הימין שלנו לשמאל שלנו אבל לפעמים יש נתק, יש חמש מול חמש, זה ציון המשבר, זה זמן משברי ((הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)

חלק א: בין המצרים

1.ימי צער של מזיקים:

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה, א', ג')ביומין דעקא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי (איכה רבא, א,כט)

2.תמוז - צירוף אותיות שם ה'- שמעיד על צער(סופי תיבות) ואב- חצי חודש צער וחצי נחמה:

צירוף הוי"ה השולט בחדש תמוז הוא הוה"י, יוצא מפסוק "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה יג) מן הסופי תיבות. וצירוף הוי"ה של חדש מנחם אב הוא הוי"ה, נרמז בתורה: "הנה יד י"י הוי"ה במקנך" וכו' (שמות ט ג), ואם ירצה ה' ידובר בזה עניינים שונים כיד ה' הטובה עלינו, והשם יתברך יהיה בעזרנו:

והנה צירוף השם של חדש תמוז הוא למפרע לגמרי, והוא מורה על דין. ומצירוף זה השם נתהווה הדין על המן הרשע באומרו: "וכל זה איננו שוה לי". על כן שליטת הדין בזה החדש, ואפילו קודם י"ז בתמוז, להיות הימים ימי הילוך המרגלים, אין הימים הללו בהתגברות הרחמים כל כך. וצירוף השם של חדש אב, תחילתו הוא למפרע וחציו השני י"ה הוא כסדר, מורה על ט"ו ימים (מנין י"ה) מן חמשה עשר ואילך מתעוררים הרחמים, והתחלת התעוררות התשובה עילאה בינה י"ה, נראה לי:

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר א- מהות החודשים סעיף א)

3.שם ה' בהסתרה- רמז לימי בין המצרים:
מבואר בכוונת האריז"ל‏ כוונת ברכת אבות בימי בין המצרים, סיום הברכה, "ברוך אתה י"י", יכוונו חילוף הוי"ה בשם טדה"ד, היינו אותיות הקודמים לאותיות הוי"ה. הנה השם הזה בהתחלקו ירמוז לימי בין המצרים לתמוז ואב, אותיות ט"ד הם י"ג, רומזים לי"ג ימי תמוז מן התענית עד סוף החודש, ואותיות ה"ד הם ט', רומזים לט' ימים אשר מן ראש חודש אב עד התענית, אשר אלו הימים כביכול הם בהסתר עד ירחם השם יתברך במהרה בימינו.
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף ג)

4.ימי ביכורי ענבם- רמז לשליטת סמ-אל שהם האותיות המקדימות:
כתיב בשליחות המרגלים, "והימים ימי בכורי ענבים" (במדבר יג כ). כתב הרב הקדוש מהר"ש מאוסטירפאליע ז"ל, סוד שבאותיות אשר הם בכורים וקודמים לאותיות ענבי"ם הם אותיות ס"מ, כי אז שליטתו, עד כאן דבריו. 
(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף יא)

חלק ב: חמישה דברים וחמישה דברים

0.הקדמה:

בפשטות, המשנה מציגה את סדר האסונות לפי סדר כרונולוגי:

תקופה	שבעה עשר בתמוז	תשעה באב
במדבר	נשתברו הלוחות	נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ
בית ראשון	ובטל התמיד	וחרב הבית בראשונה
בית שני	והובקעה העיר‏	ובשנייה
בית שני	ושרף אפסטמוס את התורה	ונלכדה בית תור
בית שני	והעמיד צלם בהיכל	ונחרשה העיר

(ע"פ ויקיטקסט, ביאור:נחרב הבית בראשונה, בשנייה ובשלישית....)

1.נשתברו הלוחות- חטא העגל: כביכול מאליהם- בלי להזכיר את משה כי חטא העגל אולי הוא עצמו שבירת הלוחות, הפעולה של משה היא רק טכנית, הלוחות כבר היו שבורים מרגע שחטאו ישראל:

כך חכמינו זכרונם לברכה רואים את עניינו של יום י"ז בתמוז. היה זה צריך להיות יום גדול, יום של תקון העולם. לא זכו, ואי הזכיה היא בעצם המציאות הזאת שבה נשתברו הלוחות שבאים לטהר את חטא העגל. דהיינו - ישראל עוד לא היו ברי הכי לקבל את השלימות העליונה הזאת, ולהיטהר טהרה גמורה

(שבירת הלוחות בי"ז בתמוז,הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א)
2.ובטל התמיד- שגרת הקשר של קרבן התמיד- הופסקה:

א.לכאורה כי כל הכהנים היו טמאי מתים בגלל המלחמה:

שביום ההוא – שבעה עשר בחודש פַּנֶמוֹס (=י"ז בתמוז) – נפסקה הקרבת הקרבן לאלוהים הנקרא קרבן התמיד.. בשל מחסור באנשים (מלחמת היהודים , יוספוס פלביוס 95-93).  

ב.הופסק התמיד בגלל קורבן חזיר:

תנו רבנן, כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ, ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקפה, ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד. שהיה מכיר בחכמת יונית. לעז להם בחכמת יונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה, אין נמסרין בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקפה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית (סוטה מט)
ג. מחסור בכבשים:

ובטל התמיד - שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור:(פירוש רבנו עובדיה מברטנורה, משנה,שם)

ד.גזרה של המלכות:

ובוטל התמיד:    גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע"פ גזרת מלכות הרשעה:(מלאכת שלמה,משנה,שם)

ובטל התמיד. לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד (תענית כו, ע"ב, רש"י ד"ה ובטל התמיד)

3.הובקעה העיר:

בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר:(ירמיהו לט, ע"ב)


א.בלבול חשבונות לכאורה אצל הנביא:

והובקעה העיר. כתיב (ירמיה לט, ב) בתשעה לחדש הובקעה העיר ואת אמר הכין א"ר תנחום בר חנילאי קילקול חשבונות יש כאן הה"ד (יחזקאל כו) ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח מהו האח אין תימר בא' באב עדיין לא נשרף אין תימר בא' באלול ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור אלא קלקול חשבונות יש כאן. ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אמר למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רשב"ל אמרא למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקדש אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רבי מנא בעי ניחא נתקללו לשעבר דילמא להבא. בין כמ"ד בתשעה לחדש בין כמ"ד בי"ז מה ביניהון. כ"א יום מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב בהמ"ק. א"ר אבונה סימנא (ירמיהו א) מקל שקד אני רואה מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו כ"א יום כך מים שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית כ"א יום. מ"ד בט' לחדש בא' באב חרב הבית מ"ד בי"ז בט"ב חרב הבית

(ירושלמי תענית פרק ד הלכה ה)

ב.י"ז תמוז כתאריך הבקעת העיר הוא רק בבית שני:

הובקעה העיר בי"ז הוה והכתיב (ירמיהו נב, ו) בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר וכתיב בתריה (ירמיהו נב, ז) ותבקע העיר וגו' אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בשבעה עשר בו

(תענית כח, ע"ב)

4.ושרף אפסטמוס את התורה:

 איננו יודעים מי הוא היה, מתי זה היה ואיפה זה קרה, ויש כאן השערות רבות. לפי אחת מהן הכוונה לאנטיוכוס אפיפנס החמישי, מימי החשמונאים, כמסופר בספר החשמונאים - א' (א', נו): "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש", אלא שהשם אפיפנס השתבש לאפוסטמוס. לפי השערה אחרת קרה הדבר בתקופת שלטון הרומאים, לפני המרד הגדול.
( אתר דעת, ערך י"ז בתמוז)

אין לנו מקורות ברורים מיהו אותו אפוסטמוס ששרף את התורה, ומתי היה אותו מעשה. אך נראה לי שמכוון הוא לאותו סיפור שמספר יוספוס בקדמוניות היהודים (ס"ב 5, 4), במלחמת היהודים ברומאים, שעל ידו פרץ המרד נגד רומא. כאשר חייל רומאי בבית חורון, שרף ספר תורה. אומר יוספוס, שהדבר הזה היה קשה ליהודים כאילו שורפים חלק מארצם. מכאן למדנו ששריפת התורה יכולה להיות חמורה כמעט כמו שריפה של חלק מארץ ישראל. הנה מן המשברים גם אנחנו למדים כמה מחבבת האומה את ארצה, וכמה מסוגלת היא לחוות בעומק ליבה את כל הפגיעות שנעשות בארצה ובתורתה, ומתוך כך מובטחים אנו, שכל מה שנשרף ונקרע ונשבר מאתנו, ייבנה, יינטע לעד ולעולמי עולמים.
(ע"פ הרב אורי שרקי, מאמר י"ז בתמוז - סדק במוחלט)

5.והעמיד צלם בהיכל:

לפי ו' החיבור - "והעמיד" - מניחים שהכוונה לאותו אפוסטמוס, ורמוזה כאן, אולי, העמדת פסל ציאוס במקדש בימי אנטיוכוס. לפי השערה אחרת הכוונה כאן להעמדת פסל יופיטר בבית המקדש בימי הגזרות של אדריאנוס , לאחר שגירש את היהודים מירושלים והדביק לה את השם "איליא קפיטולינה".

( אתר דעת, ערך י"ז בתמוז)

6.סיכום ביניים: 5 דברים שקרו בי"ז בתמוז מתחילים מהמקום הכי פנימי ( קודש הקדשים שם נמצאים הלוחות) ומתרחבים על כל העולם כולו( צלם בהיכל) :

השבירה של הלוחות הולכת ומתפשטת. מגיעה עד התמיד. השבירה יוצאת מבית קדשי הקדשים - שם נמצאים שברי הלוחות, ומופיעה גם בעזרה. השבירה ממשיכה ומתפשטת גם בכל העיר כולה, עד כדי שבסוף גם אפוסטמוס מסוגל לשרוף את התורה, ובסופו של דבר מועמד צלם בהיכל של העולם כולו.
(ע"פ הרב אורי שרקי, מאמר י"ז בתמוז - סדק במוחלט) 

7.נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ- חטא המרגלים:

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ מנלן דכתיב {שמות מ-יז} ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ואמר מר שנה ראשונה עשה משה את המשכן שניה הקים משה את המשכן ושלח מרגלים וכתיב {במדבר י-יא} ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדות וכתיב {במדבר י-לג} ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים אמר רבי חמא בר חנינא אותו היום סרו מאחרי ה' וכתיב {במדבר יא-ד} והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל וגו' וכתיב {במדבר יא-כ} עד חדש ימים וגו' דהוו להו עשרין ותרתין בסיון וכתיב {במדבר יב-טו} ותסגר מרים שבעת ימים דהוו להו עשרין ותשעה בסיון וכתיב {במדבר יג-ב} שלח לך אנשים ותניא בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים וכתיב {במדבר יג-כה} וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום הני ארבעים יום נכי חד הוו אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה דכתיב {איכה א-טו} קרא עלי מועד לשבור בחורי וכתיב {במדבר יד-א} ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה אמר ר' יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה אמר להם הקב''ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות חרב הבית בראשונה דכתיב {מלכים ב כה-ח} ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרוף את בית ה' וגו' וכתיב {ירמיה נב-יב} ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו'

(תענית כט, ע"א)

8.וחרב הבית בראשונה :

קיים קשר ישיר בין חטא המרגלים לגזירת החורבן. בתורה אמנם לא נכתב במפורש שגזירת החורבן וגזירת הגלות באו כתוצאה מחטא המרגלים , אבל בתנ"ך מפורש הדבר. בתהילים (ק"ו, כ"ד) נאמר: "וימאסו בארץ חמדה". בחטא המרגלים מאסו ישראל בארץ חמדה. ארץ ישראל. בעקבות כך: "וישא ידו להם" (פס' כ"ו), נשבע הקב"ה: "להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות" (כ"ז). הרי שהגלות לבין הגויים וארצותיהם באה בעקבות חטא המרגלים.

דומה לכך מוצאים אנו אצל הנביא יחזקאל: "ואביאם אל המדבר... גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגויים ולזרות אותם בארצות" (כ', י'). נראה מכאן שגזירת הגלות נגזרה עוד בהיות עם ישראל במדבר בצאתם ממצרים. מדוע נגזרה הגזירה על עם ישראל שיגלו לבבל? בהיות שאברהם הלך לארץ ישראל, הלך בתחילה עם יוצאי תיבת נח במגמה להגיע לארץ ישראל. אלא משהגיעו לבבל מצאו שם בקעה בארץ שנער וישבו שם (בראשית י"א, ב').

בבל הועדפה על ידם ובחרו בה במקום ארץ חמדה. אברהם נטל שכר הליכתם עד בבל, והמשיך ללכת לארץ ישראל כצוויו של הקב"ה. ניתן, אם כך, לראות שבפעם הראשונה מאסו בארץ חמדה ובחרו בבבל. לכן כששוב מאסו – בחטא המרגלים – בארץ, נענשו לגלות לאותה ארץ שכביכול טובה היא להם יותר מארץ חמדה. בלילה זה גלגלו חובה גם לשני בתי המקדש שחרבו ולשאר הדברים שאירעו עם אבותינו ביום זה ...

(מה בין חטא המרגלים לגזרת החורבן?, הרב חניאל פרבר)

8.ובשניה :

בתשעה באב לעת ערב הציתו אש בהיכל, ונשרף עד שקיעת החמה ביום עשירי. ומפני כך, מנהג כשר שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי (שולחן ערוך אורח חיים תקנח)

ביום עשירי – והטעם שקבעוה בתשיעי, משום דאתחלתא דפורענותא עדיפא.(משנה ברורה,שם)

10.ונלכדה ביתר:

שלש שנים ומחצה הקיף אדריאנוס קיסר לביתר, והיה שם רבי אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו, ובכל יום ויום מתפלל ואומר: 'רבש"ע, אל תשב בדין היום!' ולבסוף נתן דעתו לחזור.בא כותי אחד ואמר לו: אדוני, כל זמן ש"אותה תרנגולת" מתפלשת באפר אין אתה יכול לכבוש אותה. המתן לי ואעזור לך לכובשה. מיד נכנס בסתר לעיר, ומצא את רבי אלעזר המודעי שהיה עומד בתפילה. עשה עצמו לוחש באוזנו של רבי אלעזר המודעי. באו ואמרו לבר כוכבא: דודך רבי אלעזר - חותר לעשות שלום עם אדריאנוס!שלח בר כוכבא וקרא לאותו כותי. א"ל: מה אמרת לו? א"ל: 'אם אומר לך הקיסר יהרוג אותי, ואם לא אומר לך אתה תהרוג אותי... מוטב שאני איהרג, ולא יתפרסמו סודות הקיסרות'... סבר בן כוזיבא שרבי אלעזר רוצה להשלים.
כיון שגמר רבי אלעזר תפילתו שלח והביאו. א"ל: מה אמר לך הכותי הזה? א"ל: 'אין אני יודע מה לחש לי באוזני, ולא שמעתי כלום שהייתי עסוק בתפילתי, ואין אני יודע מה היה אומר לי'.

בן כוזיבא נתמלא רוגז, בעט בו ברבי אלעזר בעיטה אחת והרגו. יצאה בת קול ואמרה לו (זכריה יא, יז): 'הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ, זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה'. - 'אתה סימית זרועם של ישראל וסימית עין ימינם, לפיכך זרועך שלך יבוש תיבש ועין ימינך כהה תכהה'. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר, ונהרג בן כוזיבא, והביאו ראשו לפני אדריאנוס. אמר: מי הרגו לזה? אמר לו אחד מלגיונו: אני הרגתיו. א"ל: לך והראה לי גוויתו... שלח להביאו, ומצא נחש כרוך על צוארו. א"ל: אילו לא א-להיו הרגו לזה מי היה יכול לו?! וקרא עליו: (דברים לב) 'אם לא כי צורם מכרם'.

(איכה רבה פרשה ב סימן ד)

11.ונחרשה העיר:

א.חרישת ההיכל או העיר כולה:
ונחרשה העיר" — חרש רופוס, שחיק עצמות, את ההיכל (ירושלמי, מסכת תענית, דף כ"ה ע"ב)

ב.מנהג הרומאים היה לזרות מלח באדמה של עיר שנכבשה ע"מ למנוע את עיבודה מחדש:
לפי סיפורים שנפוצו לראשונה בסוף המאה ה-19, הרומאים זרעו את הקרקע מלח על־מנת להבטיח שהיא תשאר בלתי פורייה ואיש לא יתיישב בה שוב (אליבא דויקיפדיה)

ג.חרישה כדי למנוע בנייה:

וחרישת איזה מקום היה אצל הרומיים לאות וסימן קללה שלא יבּנה עוד לעולם, וכפי חוקיהם לא היה רשאי עוד אדם לבנותו, על כן, אחרי ראה אדריינוס רב הכוסף של היהודים עוד לבנין ההיכל רצה להראותם שכל תוחלתם מהיום והלאה אפס ואין, וציווה לחרוש ההיכל, למען ידעו ברור כי לא ייבנה עוד
(מתוך ספר "ערך מלין" לר' שלמה יהודה רפפורט)


12.סגירת מעגל הצרות שהחל בי"ז תמוז- שבירת הלוחות והסתיים היסטורית בי"ז בתמוז עם העמדת הצלם בהיכל:

בתשעה באב בשנת 136 לספירת הנוצרים נחרשה העיר- היינו נערך הטקס הרומי הסמלי של חרישת תוואי החומה העתידה להיבנות , מעין הנחתה של אבן פינה בימנו, בנייתה של העיר החדשה נתנהלה בשקידה ובמהירות ובהר הבית במקום המקדש החרב נבנה מקדש ליופיטר שנחנך בי"ז בתמוז (שנת 137 או 138  לספירה הנוצרית) והושם בו צלם בהיכל- שלמו של הדריאנוס.העיר נבנתה כקולוניה ונקראה אליה קפיטולינה (אליה עם שם משפחתו של הדריאנוס וקפיטולינה על שם יופיטר קפיטולינוס).לכתחילה נאסר בעונש מוות על  יהודים  להתיישב בעיר.

(ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך רביעי- שלטון רומי, ע"מ 367-368)


חלק ג: השמחה שבתוך הצער

1.נקודת המוצא של הפורענות - טו"ב בתמוז:

י"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות (תענית כו ב), ולא במקרה הוא י"ז דייקא, בגימטריא טו"ב. והוא על פי מה שאמרו רז"ל (בבא קמא נד ב): מפני מה אין טוב בדברות הראשונות? כי היה גלוי וידוע לפניו יתברך שמו שעתידין להשתבר, ויאמרו: חס ושלום פסק הטוב, על כן אין בהם טוב, רק בלוחות שניות, לומר שכל אלה העניינים טו"ב לישראל, על כן אירע המעשה ביום טו"ב בתמוז. וזהו שכתב האריז"ל: "ויקרא אהרן ויאמר חג לי"י מחר" (שמות לב ה), אמר כן בנבואה, שעתיד להיות היום ההוא חג ויום טוב לישראל, ויבואר עוד אם ירצה ה':

(בני יששכר חודש תמוז אב, מאמר ב- בין המצרים סעיף א)


2.שבירה נוספת של ה-10 אבל עם הטייה לטובת הנחמה:

תלתא דפורענותא- שבעה דנחמה- סה"כ 10 והנחמה גדולה מן הפורענות (ענ"ד)

ומי"ז  בתמוז ואילך מפטירין ג' דפורענותא, ז' דנחמתא, (תרתי דתיובתא ) (שו"ע או"ח תכח, ח)

"דברי ירמיהו (ספר ירמיהו, פרק א'), 
"שִׁמְעוּ דְבַר-יְ-ה-וָ-ה בֵּית יַעֲקֹב" (ספר ירמיהו, פרק ב') 
"חזון ישעיהו" (ספר ישעיהו, פרק א')

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" - (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַא-דֹנָי, שְׁכֵחָנִי" - (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת עקב
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" - (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת ראה
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" - (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת שופטים
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" - (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת כי תצא
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" - (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת כי תבוא
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי" - (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת נצבים

 שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות ומאורך הגלות (דון יצחק אברבנאל -נביאים אחרונים, עמ' קצ:)

3.ימי בין המצרים הם הזמן למצוא את ה':

כשהמלך בביתו, קשה לכל אחד מנתיניו להגיע אליו. מה יעשה האזרח הקטן החושק לפוגש במלך ולבקש ממנו בקשה? מחכה עת ייצא המלך אחת בשנה למסעו המפורסם לשדה. שם ניתן להגיע ולהתקרב, ללא שומרי ראש וללא מחיצות של ברזל.

כן גם בימים אלו, מסביר המגיד הקדוש, הקדוש ברוך הוא כביכול עוזב את ביתו ואת ממלכתו ויוצא אל העם שבשדות. כשאין לו בית, בית המקדש, אז הוא יוצא לשדה, וכשהמלך בשדה קל יותר להגיע אליו. זו כוונת הכתוב "כל רודפיה" – רודפי י-ה, מבקשי ה', "השיגוה בין המצרים" – יכולים להשיג את המלך כשהוא בין המצרים, רחוק מביתו.

(ע"פ המגיד רבי דוב בער ממזריץ' בשם הבעל שם טוב, מתוך מאמר של הרב בן ציון נורדמן באתר בחדרי חרדים)

4.הלכות ט באב הנובעים מהיותו "מועד":

סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲ-דֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲ-דֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה (איכה א,טו)

בפוסקים בהל' ט' באב מבואר, דפסוק זה קאי על ט' באב ונקרא יום זה "מועד" בגלל לידתו של משיח צדקנו ביום זה וכמפורש במדרש (איכה א. נא) ע"ש, וכ"ה בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ד) ובארחות חיים (הל' ט' באב סי' י"ב) ע"ש. 

וכמה הלכות נזכרו בדיני ט' באב בגלל זה דיום זה נקרא מועד וכנ"ל:
א) אם חל ט"ב בשבת או במוצ"ש, אין אומרים בשבת במנחה צו"צ, מידי דהוה אר"ח, דט"ב נמי איקרי מועד (הג"א סוף תענית וטור או"ח סי' תקנ"ט).
ב) נוהגים שלא לומר תחינה ערב ט"ב משום דאיקרי מועד (הגהות מיימוני סוף הל' תענית וש"ע או"ח סי' תקנ"ב י"ב). ועיין שם עוד בטור (סי' תק"ט) שמטעם זה אין אומרים תחנון בט"ב עצמו.
ג) מטעם מועד בט"ב, יש מי שרוצה לומר, שלא להגיד תיקון חצות בליל ט"ב. (ברכי יוסף סי' תקנ"ט).
ד) יש אומרים, שלא לומר ענינו בשחרית בט"ב לפי שנקרא מועד (טו"ז סי' תקנ"ז ס"ק ב').
ה) אין להחמיר ולשבת בט"ב על הקרקע עד הערב, משום "קרא עלי מועד", ע"כ אסור לנהג בו אבילות יותר ממה שאמרו בהלכה (שו"ת נאות דשא סי' ל"ו)

(דף על הדף -פסחים דף עז עמוד א)

סיום: בחודש אב- גנוזה שמחה גדולה שהמציאות מחייבת למעט אותה:

1.בגלל העתיד- שיהפוך לימי שמחה:

אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב משום דאקרי מועד וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט"ב וגם בת"ב עצמו כן והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים
( ערוך השולחן אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנב יד)

2.בגלל ההווה- עם ישראל חי:

...ישנה הלכה מקבילה, והיא "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (תענית פ"ד מ"ו.) . זהו סימן, שבחודש אב ישנן גם סיבות טובות לשמוח, אבל מכיוון שהחורבן באופן גלוי הוא דבר רע, שבא על ידי צרות רבות, אנחנו ממעטים בשמחה שבצורה טבעית הייתה ראויה למלא את לִבֵּנו בחודש אב, כדי שנוכל להתאבל על החורבן. מהי הסיבה לשמחה בחודש אב? על כך נכתב בתהלים (תהלים ע"ט, א) : "מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלם לעיים..."; הביטוי 'מזמור לאסף' מלמד שאנו, אכן, שמחים, ושואל המדרש (איכה רבה ד, יא.) : מדוע אין אנו אומרים 'קינה לאסף', שהרי לכאורה היה ראוי לקונן על דברים אלו? אלא שאנחנו שמחים שהקב"ה השליך את חמתו על עצים ואבנים, ולא כילה את חמתו בבשר ודם; אחרת, חס וחלילה, עם ישראל לא היה קיים עוד. זו הסיבה שבגללה יש מקום לשמוח, אבל עם זאת אנחנו נדרשים למעט בשמחה משום שחרב הבית...

מדוע בכל זאת אנו שמחים? משום שבתיאור הכללי המגילה, בעצם, מספרת לנו שבהתחלה היה גרוע; אחר כך נהיה גרוע מאד; ואז הקב"ה הציל אותנו וחזר להיות רק גרוע; ועל זה שניצלנו מן הגרוע מאד - צריך להודות לה' ולשמוח. לומר הלל - אי אפשר, אבל לשמוח צריך. ברם כדי לשמוח - צריך לשכוח, צריך לשכוח שאתה בגלות. לכן, תשתה כדי לשכוח שהגאולה באה בצורה כל כך בזויה.

(עצבות וחודש אדר, הרב אורי שרקי)

3.בגלל העבר- היה אמור להיות זמן הכניסה לארץ ובניית המקדש:

יציאת מצרים היתה אמורה להסתיים בר"ח אב שהיה אמור להיות חודש הגאולה שכן אילולי חטאו בעגל אזי היה יורד משה בי"ז תמוז,ואחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע כך שבכ"ט בתמוז היו עומדים בשערי א"י ובר"ח אב היו נכנסים לארץ ואז הסדר היה חוזר אל א"ב, הסדר הטבעי והנכון עם הכניסה לארץ ישראל (ע"פ דברי הרב אורי שרקי שליט"א)

אין בעברית את המילה טרגדיה ואכן י"ז בתמוז בעומק בא ללמדנו שהכל לטובה:

יש מילה שלא קיימת בעברית. המילה טרגי... לא קיימת באוצר ההמחשבה היהודי . כלומר הטרגדיה היא אבדון.אין תקווה. אז אין מצב כזה. כלומר זה מה ששבעה עשר בתמוז מלמד, דע לך שכל המשברים שבאים אח"כ...אינם דברים טרגי יש להם אחרית ותקווה (הרב שרקי, י"ז בתמוז - חמישה דברים שאירעו בי"ז בתמוז, ערוץ תכלת, תמלול הקלטה)

אחרית דבר: בין ט' באב לטו באב:

...ונראה דחגה קאי על ט' באב, דבזמן הבית היה חג, וכמו שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל", ואיזה חג נהפך לאבל אם על ה' חגים הלא לא נהפכו לאבל יותר משאר ימות השנה, רק קאי על תשעה באב שבזמן הבית היה חג,...ונראה שהיה החג ז' ימים מט' באב עד ט"ו באב, ויש לומר שזה שלמדו (מו"ק כ) לאבילות ז', דכתיב והפכתי חגיכם לאבל, מה חג ז' אף אבילתו ז'... ובט"ו בו קבעו בזמן הבית חג ומחולות שהיה יום האחרון מן ז' ימי חג אלו... (פרי צדיק, ט"ו באב א) {46}

הקשר בין מאורעות טו באב למאורעות ט' באב:
1.אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה
אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל כנגד שנאת חינם של : וחרב הבית ....ובשניה

2.(אמר) רבה בר בר חנה א''ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר כנגד:נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

3.עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר
לאיזה שירצו יעלו כנגד ע"ז של וחרב הבית בראשונה

4.רב מתנה אמר יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה כנגד:ונלכדה ביתר

5.רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין כנגד:ונחרשה העיר
(תענית ל ע"ב-לא ע"א)

סוף דבר : רק אהבת חינם- תנצח

ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם. נשוב להיבנות והעולם עמנו על ידי אהבת חינם (אורות הקודש, חלק ג', עמ' שכ"ג-ד').


_____________________________________________________________________

שבירת הקדושה-10 לעומת   5 +5 ,
3 דפורענותא 7 דנחמתא

https://www.tzevet.co.il/?CategoryID=986&ArticleID=13105

הפטרות הפורענות- שמיעה ראייה דיבור

http://www.aspaklaria.info/300_SHIN/%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%94%20%D7%A2%D7%A9%D7%A8%20%D7%91%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%96.htm

תשעה באב:
http://www.aspaklaria.info/

הרב זלמן מלמד על שבירת הלוחות במשמעות אקטואלית:

https://www.yeshiva.org.il/midrash/445

https://www.facebook.com/jhistory.huji/posts/1509165742517139/

חורבן ביתר: https://www.mayim.org.il/?holiday=%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F-%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8#gsc.tab=0