מטות: נדרים, שבועות ומה שבינהם

פתיחה: מדוע התרת נדרים לא נכתבה במפורש בתורה?

 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ב-ג)

הֶתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר, וְאֵין לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ.(חגיגה,א,ח)


הקדמה:ענייני הפרשה
א.נדרים ושבועות  
ב.המלחמה במדיין והריגת בלעם   
ג.בקשתם של בני גד ובני ראובן

חלק א:נדרים ושבועות

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל,ג)
כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ: (שם,ל,יד)

1.מדוע פרשת נדרים מוזכרת דווקא כעת ? 

א.הקרבה אל ארץ ישראל ומלחמות כיבוש הארץ:

ראשי המטות. סמך ראשי המטות לנדרים ו...ועוד כשישראל בצרה ראשיהם נודרין כמו ביפתח: (בעל הטורים,שם)

נקם נקמת - סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה, ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן, מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו. (בעל הטורים שם לא ב)

ב.עם ישראל נוטש את "רחם המדבר" שכולו רוחני ונולד מחדש בכניסתו אל תוך ארץ ישראל שכולה גשמיות - ולכן הדגש הוא על האיבר הגשמי-הרוחני- הפה:
כשעם ישראל היו במדבר הם היו  במצב רוחני גבוה ששם הגשמיות כמעט בוטלה.:אכלו אוכל שנבלע באיברים כאוכל של מלאכים,שתומי מבאר ניסית,גדלו עם הבגדים שעליהם...במדבר עם ישראל משול לאותו תינוק כשנוצר במעי אימו שמלאך מלמדו את כל התורה כולה, כולו רוחני...אך כשעם ישראל עומד להיכנס לא"י הוא עובר מעבד חד: מהעולם הרוחני של המדבר אל העולם הגשמי של א"י..וזה מקביל לאותו תינוק..ושם בא המלאך וסותרו על פיו ומשכחו את התורה בגלל שהוא מתחבר אל הגשמיות.ומכיוון שעם ישראל הרוחני שבמדבר עומד לפני הכניסה לארקץ ישראל- העולם הגשמי ,צריכים לבוא ולצוות באופן מיוחד על קדושת מוצא פי האדם כדי שידע לקדש את גופו
(מדרש אור חדש, הרב חיים דוייטש, פרשת מטות)

2.בין הפרה להתרה:

א.הפרת נדרים והתרת נדרים: משל קריעת השרוכים או התרת הקשר

זה הדבר - החכם מתיר הנדר, ובעל מפר, פירוש שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, לכן גם שאר לשונות ביטול כשרים בו, אבל האב והבעל מפירים מכאן ולהבא, על כן לשון אחר לא זכתה להם התורה. (תורה תמימה, במדבר ל ב)

הפרת נדרים הוא הליך בהלכה, פעולה שאדם יכול לנקוט על מנת לבטל נדר שלו או של אדם אחר. על פי התורה, כל אדם יכול להפר את נדרה של אשתו או של בתו בעל כרחה, בתנאים מסוימים.

יש להבדיל את ההפרה מהתרת נדרים, שהיא התרה שחכם או בית דין יכולים להתיר נדרי כל אדם, על פי בקשת הנודר.

(אליבא דויקיפדיה)

ב.הפרה עוקרת מכאן ולהבא ולכאן מי שהתפיס עצמו עם הנודרת אין נדרו מופר דרך הפרת הבעל(ולהיפך בחכם שהתיר שעוקר את הנדר לגמרי וכאילו לא היה בכלל ):
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה וְשָׁמַע אַחֵר וְהִתְפִּיס עַצְמוֹ בְּנִדְרָהּ וְאָמַר וַאֲנִי. וְשָׁמַע אָבִיהָ אוֹ בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ שֶׁלָּהּ מוּפָר וְזֶה שֶׁהִתְפִּיס עַצְמוֹ חַיָּב: (משנה תורה, ספר הפלאה להכות נדרים פרק יג, הלכה טו)


ג.מי מפר ומי מתיר את הנדר?
ומה תלמוד לומר אל ראשי המטות, מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי המומחים... דבר אחר זה הדבר אשר צוה ה', הבעל מפר ואין חכם מפר, חכם מתיר ואין בעל מתיר...איש, להוציא את הקטן, משמע מוציא את הקטן ואת בן שלשה עשרה ויום אחד, הרי אתה דן, נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר, מה נדר האמור להלן נדר ונדבה עמו, אף נדר האמור כאן נדר ונדבה עמו, מיכן אמרו בן שלשה עשרה יום אחד דבריו קיימים...
(ספרי מטות קנג)

3.בין נדר לשבועה:

א.שבועות של אנשים בתנ"ך- כלפי אנשים אחרים:

א1.בתורה:

השבועות הראשונות מופיעות אצל אברהם: 

כאשר הוא נשבע למלך סדום, שהוא לא יקח שלל מהמלחמה (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"ב). 

אברהם ואבימלך נשבעו וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע".

בהמשך אליעזר עבד אברהם מתבקש להשבע על ידי אברהם כי לא יביא אישה ליצחק מבנות הכנעני אלא מחרן ממשפחת אברהם (ספר בראשית, פרק כ"ד).

יעקב מבקש מעשיו להישבע לו על מכירת הבכורה (בראשית, כ"ה, ל"ג).

יעקב ולבן כורתים ברית אי לוחמה בגלעד, ויעקב נשבע באלוהי אביו (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק נ"ג).

יוסף נשבע לאביו יעקב שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל בקברי אבותיו (בראשית, מ"ז, ל"א)

ובדומה יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר הם יצאו מארץ מצרים (ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה).

א2.בנ"ך:

כאשר ישראל נכנסים לארץ הם נשבעים לכרות ברית שלום עם הגבעונים. לאחר שהתברר כי הגבעונים רימו אותם ולא באו מארץ רחוקה כפי שסיפרו, מסופר כי ישראל לא יכלו להפר את הברית והשבועה שנשבעו בשם ה', ולכן כעונש הפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים.

יהושע נשבע שבועה נוספת שבה הוא מקלל את האיש שיבנה את יריחו מחדש (ספר יהושע, פרק ו', פסוק כ"ו).

מאוחר יותר שאול המלך נשבע לבנו יהונתן כי לא יהרוג את דוד. והוא משתמש בביטוי "חי ה'". שבועה שהוא מפר אותה מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה להורגו בכל זאת. (ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק ו'),

גם אצל בעלת האוב שאול משתמש בביטוי "חי ה'", ונשבע שלא יקרה לה רע (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק י').

גם דוד נשבע מספר פעמים: 

לשאול שלא ישמיד את צאצאיו. 

לא לאכול ביום שבו נרצח אבנר בן נר כסימן לאבלותו הרבה, 

לשמעי אויבו שהוא לא ימיתהו, 

ולבת שבע שיעתר לבקשתה כי שלמה ימלוך תחתיו.

עוד מסופר בתנ"ך כי מלך יהודה אסא, כופה על העם להשבע שבועת אמונים לאלוהים כנגד עבודת האלילים שרווחה. והעם נשבע בכל לבבו ורצונו ושמח על כך[4]. בדומה לכך עזרא הסופר משביע את העם לעזוב את הנשים הנוכריות.

שבועה מסוג שונה היא שבועתו של גדליהו בן אחיקם שנבוכדנצר השני, מלך בבל מעמיד בראש ישראל, נשבע לעם שהם יקבלו הגנה מפני העמים שמסביב, אם יכנעו למלך בבל. 

שבועה נוספת היא השבועה שהמלך צדקיהו נשבע לנביא ירמיהו, לא להרוג אותו ולא למסור אותו בידי אלו שרוצים להורגו, בתמורה לכך שיספר לו את העתיד שצופן לו[7].

(אליבא דויקיפדיא ערך שבועה)

ב.נדרים בתנ"ך- כולם כלפי ה':

ב1. אליעזר בחפשו כלה ליצחק:
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי. (ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוקים י"ג-י"ד)

ב2.יעקב- מפני סכנת עשיו:

וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
(בראשית, כ"ח, כ'-כ"ב)

אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
(בראשית, ל"א י"ג)

ב3.בני ישראל לפני מלחמתם בבני ערד:

וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה.
במדבר, כ"א, א'-ג'

החרמת הערים משמעותה שהשלל שייתפס יוקדש לה'.

ב4.יפתח נדר שלא כראוי ונענש שלא התיר נדרו אצל פנחס:
וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה.
( שופטים, י"א, ל'-ל"א)

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

(ויקרא רבה, פרשה ל"ז, פסקה ד')

ב5.חנה, בגלל שהיתה עקרה, נדרה נדר להקדיש את בנה לעבודת ה':

וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ. (שמואל א,א,יא)

ג.נדר תלוי בתנאי ושבועה אינה תלויה בתנאי:

דוגמה לנדר: אם דבר מסוים יקרה או לא יקרה אני מתחייב למשהו מסוים. שבועה לעומת זאת אינה כרוכה בתנאי... 
ד.נדר - כלפי ה', שבועה- כלפי בני אדם (ענ"ד)

ד.נדר חפצא, שבועה-גברא:

הנדר מוגדר בתלמוד כ"איסור חפצא ( = חפץ)", כלומר שהחפץ הוא זה שנאסר בנדר על הנודר, הרי שהשבועה נחשבת ל"איסור גברא ( = גבר)", כלומר שאיסור השבועה חל על האדם ( = גברא), בעוד שהחפץ הוא חפץ מותר. 

לדוגמה, אדם הנודר שלא לאכול את לחמו, איסור הנדר חל על הלחם, ולא על האדם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הלחם הוא האסור באכילה. לעומת זאת, בשבועה שלא לאכול לחם, איסור השבועה חל על האדם, ולא על הלחם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הוא אסור באכילה מלחם זה. 

ה.נפקא מינה בין נדר לשבועה:

אף על פי שההבדל בין נדר לשבועה נראה כתאורטי בלבד, שהרי בשני המקרים התוצאה היא אותה התוצאה, (בדוגמתנו - שאסור לאכול מן הלחם) ישנה נפקא מינה משמעותית בין נדר לשבועה, במקרה בו ראובן אמר "יהא אסור עלי לחם זה, כאיסור שחל על לחמו של שמעון". אם שמעון אסר את הלחם על עצמו בלשון נדר, הרי שהאיסור חל על הלחם, ולכן נדרו של ראובן חל. אך אם שמעון נשבע שלא לאכול את הלחם, הרי שאין האיסור חל על הלחם, אלא על שמעון, וממילא שבועתו של ראובן לא חלה, שהרי בלחמו של שמעון לא חל שום איסור.

(אליבא דויקיפדיה)

4.איך תיתכן לכאורה בכלל מציאות של נדר והרי זה כביכול מוסיף על דברי התורה :

א.לחכמים הכח להוסיף ועל הפרט לנהוג כן רק כשמזהה צורך לשמירה יתריה עבורו:
...וכמו כן איזה פרט מישראל, שמרגיש בעצמו באיזה ענין שנצרך שמירה יתירה בנפשו והוא עושה הרחקה לקדש את עצמו במותר לו, נדר כזה יש עליו הכח כאיסור של תורה ממש, ועל זה מרמז משה "אל ראשי המטות", היינו הסנהדרין ועיני העדה, שיש להם הכח הזה להוסיף על דברי תורה, לעשות מהיתר איסור ממש לצורך העת, וככח הזה ניתן לבני ישראל גם לפרטי נפשות בעת שירגיש בנפשו הצורך לזה... (פרי צדיק, במדבר מטות ב)

ב.חולשתו של הנדר לעומת מצווה- שהוא בר התרה וממילא פחות מדבר מצווה:
...וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דקדק, הלא אין עיקר נדר תלוי בראשי המטות, אלא עקירת הנדר, וכשהתחיל בראשי המטות, משמע שעיקר הנדר תלוי בראשי המטות, אמר הוא ז"ל דבר נחמד, שלכאורה איך נתנה התורה רשות לאדם לאסור את המותר לו, לחייב את עצמו בדבר שאינו חייב, שהוא כאילו מוסיף על דברי תורה, והכתוב אמר לא תוסיפו, אך באמת אין זה נחשב הוספה על המצוות, שהרי אינן בסגנון אחד, שמצוות התורה הן נצחיות בלי שינוי, וזה ישנו בשאלה, ולפי זה מה שהחכם יכול להתיר הנדר, זה עצמו הוא סיבה שיכול לנדור, אם כן עיקר מציאות הנדר תלויה בראשי המטות... (שם משמואל, במדבר מטות  תרע"ג)


5.הקשר הדרשני בין ראשי המטות לבין נדרים:-"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה:(שם ל,ב)

על פי רוב ראשי המטות,העסקנים והמנהיגים,הם שנודרים ונשבעים ומבטיחים, ולא מקיימים.הם מועדים לשנות מדבריהם ולחזור בהם מהבטחותיהם, ולכן הופנתה האזהרה דווקא להם: "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ע"פ חתם סופר ,מתוך שבעים פנים לתורה לשמחה רז, פרשת מטות)

6.מה מביא את האדם לידור?

...כי רוב העם ידרו מתוך כעס וכיוצא בזה, ולכן לא אכל שמעון הצדיק מקרבן נזיר. ואמר לראשי המטות להזהיר העם שאינו טוב להרבות בנדרים, אלא להכניע יצרו, כמעשה דשמעון הצדיק, והוא לה' - או להכניע יצרו כיוסף ובועז, וזהו לאסור איסר, דבר שכבר אסור, ועם כל זה טוב שלא ידור. (אלשיך, במדבר ל ב)

7.בין נדבת הצדיק לנדר הרשע- כוונת הלב:

במשנה (נדרים ט') כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, כנדרי כשרים לא אמר כלום וכו'. ומסיק שם בגמרא אליבא דרבי מאיר, שההפרש העיקרי בין נדר הרשע לנדבת הצדיק הוא בכוונת הלב, שמביא שם דוגמא לנדבה מאותו נזיר שבא מן הדרום אל שמעון הצדיק, שנזירותו היתה כולה לשם שמים. ביאור הדברים, שנדבות, היינו הנדרים הרצוים, הם הנעשים בהחלטה גמורה ואמיתית, שמשתמש האדם בנדר כדי לקבע במעשה את הכרתו הנוכחית הממשית, ואולם יש בני אדם הבורחים מההוה ומפייסים את מצפונם במה שמבטיחים שיעשו בעתיד, ואז ברור שלא יקיימו לעולם, והיינו כנדרי רשעים. (מכתב מאליהו חלק ג עמוד רצה)

8.שורש המשמעות של המילה נדר:

נדר - קרוב לנתר, קפץ, אך לא למעלה, אלא ממקום למקום, ונמצאת הוראתו לעבור למקום אחר, מתוך דילוג על הרווח שבינתים, נדר קרוב גם לנטר, המורה לא רק על שמירה והטמנה, שכן נגזר ממנו שם העצם מטרה, שהיא המקום אשר נוטרים אותו בלב ומשקיפים אליו מרחוק, כן כל נודר משים את עצמו בנקודת זמן שטרם באה, והרי הוא קובע מה ייעשה בה, והשוה את המליצות בלשון חז"ל: קפץ ונדר, קפץ ונשבע... ודוקא משום כך משום שהוא מקדים את העתיד נקרא הנודר חוטא, הן קשה הדבר למדי לסקור ולהעריך יפה את הרגע שבהווה, ולמלא את חובותיו באמונה... נדרים מיותרים איפוא בין להרע בין להיטיב, נשארים רק דברים חסרי ערך, אך יהיה זה יותר מסכלות, להעלות דבר חסר ערך לדרגת חובה רצינית על ידי הנדר, ועוד נוסף על כך בעתיד הנעלם. רק במקרים יוצאים מהכלל, כמו כאן בשעת צרה, אין מקדימים את העתיד, אלא היפוכו של דבר, הרגע בהווה כה גדול, עד שהוא נעשה יסוד ובסיס לחיי העתיד, רק אז הנדר מותר, וגם למצוה יחשב. (רש"ר הירש, בראשית כח כ)

9.המקפיד על דיבורו זוכה שגם תפילותיו יתקבלו: 
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו  - יעשה (ה')
לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. כי כחן של ישראל רק בפיהם כי כתיב ויפח באפיו נשמת (רוח) חיים. ולכן בכח האדם ע"י דברי תורה שמוציא מפיו להטות עצמו אליו ית'. ולכן מצוה לקרות שמע בכל יום ב"פ וכן שאר ברכות ותפלות שתקנו חז"ל. אך התנאי לזה כשאין אדם משנה בדיבורו כמ"ש לא יחל לא יעשה דבריו חולין מכלל שדבריו הם קודש בעצם ע"י קדושת השי"ת שנתן בכל איש ישראל וכפי מה שהאדם שומר פיו כן זוכה שכל היוצא מפיו יעשה שיועיל לו הקבלה והתפלה בפיו שיהי' כן:(שפת אמת,מטות,תרל"ד)

10.חומרתם של נדרים- מביאים למיתה:

בעוון נדרים מתה אשתו של אדם... בעוון נדרים בנים מתים כשהם קטנים... (שבת לב,ע"א)
נדרים. בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים: (בעל הטורים,שם)

11.דווקא הירא לדבר ה' נזהר ושומר על מוצא פיו , לא כן מי שמורגל שלא לעמוד במילתו ו"לפרוץ" את דיבורו:

פעם היו שני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, ולשניהם היו בנות. והנה כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן, השיא אותן אביהם ברוב פאר והדר, ואילו לגנב לא היה כסף כדי להשיא את בנותיו, ונשארו בבית עד שהזקינו. באחד הימים ניגש הגנב לשכנו, וביקש ממנו שיגלה לו כיצד הצליח להשיא את בנותיו ולתת להם נדוניה, והרי שניהם נמצאים במצב דחוק של עוני ומחסור?! השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שביום שנולד לו ילד הוא עושה לו 'קופה' קטנה סגורה במנעול, ובכל יום הוא שם בתוכה אגורה אחת, וכשמגיע הזמן שצריך לחתן את אותו הילד, יש לו בעבורו קופה מלאה בכסף לצרכי החתונה. "מציע אני גם לך לעשות כך", אמר החוטב לגנב. כששמע זאת הגנב צחק ואמר: "העצה הזו טובה רק עבורך, כי כאשר אתה נותן אגורה לקופה, היא אכן תשאר שם עד החתונה, מכיון שאינך יכול לפותחה. אבל אני גנב הפותח את כל סוגי המנעולים, ולכן גם את הקופה שלי אני אפרוץ ביום מן הימים שיהיה לי מחסור, ואיני יכול לחסוך כך כסף עבור חתונת ילדיי" (ע"פ המגיד מדובנא)

12.חכם לא יכול להתיר נדר של עצמו ואפילו לא הקב"ה:

א.משה ביקש להפר נדרו של הקב"ה על חטא העגל::
ויחל משה את פני ה', אמר רבי אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו, ורבא אמר עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל, וכתיב התם לא יחל דברו, ואמר מר הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו. (ברכות לב א)

ב.משה התיר נדרו של הקב"ה על העגל:
דבר אחר איש האלקים, תלמיד שנדר, רבו מתיר לו נדרו, אבל מי שאמר והיה העולם לא עשה כן, אלא כביכול נדר במעשה העגל, שנאמר הרף ממני ואשמידם, ובא משה והתיר לו נדרו, שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדברך. (ילקוט שמעוני, דברים פרק לג, תתקנא)


ג.רבא בר בר חנה היה יכול להפר נדרו של הקב"ה על הגלויות :א''ל תא אחוי לך הר סיני אזלי חזאי דהדרא ליה עקרבא וקיימא כי חמרי חוורתי שמעתי בת קול שאומרת אוי לי שנשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי כי אתאי לקמיה דרבנן אמרו לי כל אבא חמרא כל בר בר חנה סיכסא היה לך לומר מופר לך והוא סבר דלמא שבועתא דמבול הוא ורבנן א''כ אוי לי למה 

אמר לי [הסוחר הישמעאלי לרבב"ח]: בא ואראה לך את הר סיני.
הלכתי וראיתי שאת ההר מקיף עקרב, והוא עומד שם כחמור לבן.
שמעתי בת קול שאומרת:
אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי?
כשחזרתי וסיפרתי לפני החכמים מה ששמעתי,
אמרו לי:
כל אדם ששמו 'אבא'- טיפש כחמור,
וכל אדם ששמו 'בר בר חנה'- שוטה [התרעמו עלי].
היה לך לומר [לבת-קול]:
מופר לך [השבועה שנשבע הקב"ה להגלות את ישראל].
והוא [רבב"ח] סבר:
שהבת-קול דיברה על שבועת המבול, ואותה לא רצה להתיר.
ורבנן [מה סברו]?
א"כ, 'אוי לי' למה [מדוע שיצטער הקב"ה על שבועת המבול?].

(תרגום ע"פ אתר דעת)

13. שלשה שנדרו שלא כהוגן נענו באופן שונה:

א.אליעזר יפתח ושאול- נדרו שלא כהוגן:

'א''ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן ואלו הן 
אליעזר עבד אברהם 
ושאול בן קיש 
ויפתח הגלעדי 
אליעזר עבד אברהם דכתיב {בראשית כד-יד} והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך וגו' יכול אפי' חיגרת אפי' סומא השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה 
שאול בן קיש דכתיב {שמואל א יז-כה} והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד אפילו ממזר השיבו כהוגן ונזדמן לו דוד 
יפתח הגלעדי דכתיב {שופטים יא-לא} והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו' יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן נזדמנה לו בתו והיינו דקאמר להו נביא לישראל{ירמיה ח-כב} הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם וכתיב {ירמיה יט-ה} אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי אשר לא צויתי זה בנו של מישע מלך מואב שנאמר {מלכים ב ג-כז} ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה ולא דברתי זה יפתח ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם 

(תענית ד,ע"א)

ב.מדוע דווקא ליפתח ענו שלא כהוגן?

אליעזר= "והיה הנערה אשר אומר אליה"
שאול- "והיה האיש אשר יכנו"
יפתח והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי
(ענ"ד)

אליעזר ושאול התייחסו אל עסקי בני אדם ועשו בהם סימנים בשונה מיפתח שעלה דרגה והבטיח להקריב לקב"ה קרבן וכשמדברים עם הקב"ה - חייבים להיות זהירים פי כמה שכן צריכים להיות מדוייקים לגמרי
(ע"פ ספר כרם דל לרב דניאל הלוי, מתוך "ומתוק האור פרשת מטות)

ג.רמז לדבר- ראשי תיבות אי"ש-אליעזר יפתח ושאול:

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי-ה-וָ-ה- איש אלו ראשי תיבות של אליעזר יפתח שאול , כי ידור נדר עולה בגימטריה יפתח.אליעזר יפתח ושאול נדרו אולם יפתח התעלה עליהם ו"כי ידור נדר- לה'" את נדרו (שלא כהוגן) נדר לשם ה'  ומשום כך נענה שלא כהוגן (ומתוק האור,שם)

ד.מדוע פנחס לא התיר נדרו של יפתח ?

ועל דרך הדרוש אפשר לומר במה שכתוב בספר הליקוטים דיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי עי"ש. ואפשר שזה שאמר יפתח אני נשיא ישראל הכונה אני זמרי נשיא ולא די שהרגני אלא רוצה שאפיל את עצמי גם עתה.ופנחס ידע שיפתח ניצוץ זמרי ובתו ניצוץ כזבי  ועדיין יפתח עומד בנשיאותו ולכן לא רצה ללכת. והקב"ה מדקדק עם חסידיו דהיה לו לילך ולתקנם וטוב לו לפי שהרגם בגלגול שעבר אדרבה היה לו לעשות להם נחת רוח ולתקנם.
ולפי זה אפשר לרמוז שאמר יפתח (שופטים יא לה) הכרע הכרעתני , הכרע בגלגול כזבי שחבת בדמי שהרגו פנחס , הכרעתני בגלגול זה שעל ידי מתתך והכרעתני לשלם לך ואת היית בעוכרי שימות איברים איברים כמו כתבו חז"ל (ב"ר שם) על הפסוק (שם יב ז) ויקבר בערי הגלעד ( דבש לפי מערכת פ אות ז)

14.התרת נדרו של אליהו הנביא:

...איכן הותר נדרו של טל, אמר רבי תנחומא אדרעיה (שם מקומו) סברין מימר נדר שהותר מכללו הותר כולו, אית דבעי מימר בבנה של צרפית... כך אמר לו הקב"ה לאליהו, לך והתר נדרו של טל, שאין המתים חיים אלא בטללים, ואני מחיה בנה של צרפית. (ירושלמי ברכות לח א)

15.הנודר ולא מקיים בורא מלאכי חבלה:

הפוגם בשבועה בשעה שיוצאה מפיו עונשו גדול, שהיא עצמה שקר, ולא שייך בה היתר כלל, שאין לה תקנה אלא בתשובה ויסורין, אבל הנודר אין להם אחיזה שם, כי הוא למעלה בבינה, ואמרו כי סוד הנודר או נשבע ואינו מקיימו גורם שהמלאך הממונה על מאמר פיו אותה מצוה שמחייב לעשות נשאר גרוע ממנה, עד אשר ישלים חיובו בפועל, וכל אשר עליה קאי בבל תאחר, ועד שלא יצא ידי חובתו, הנה המלאך שראוי להיות טוב הוא שליח המצוה שבא אצלו כמזיקים שנבראו בין השמשות, ולא הושלמו יצירתם לטוב... (ילקוט ראובני, במדבר מטות)

היתר נדרים פורחים באוויר שמכל מצווה נברא מלאך אמנם מלאך שנברא מנדר תלוי ועומד עד גמר בריאתו עד שישלם הנדר עד אז לא נשלם המלאך (ספר אלף כתב בשם ר' שמשמון מאוסטרופולי)

16.מדוע יהושע לא התיר שבועתו לגבעונים?

..ויש אומרים כי נדר ושבועה שנעשה ברבים אין לו התרה, ולכן לא הרגום, וכן הפסוקים "ולא יהיה עלינו קצף על השבועה", והגבעונים חשבו שכתבי יהושע ששלח אולי היו בערמה שישלימו ולא ישמרו מהם... (רק"ד, יהושע ט ז)

17. נדר ושער החמישים:

א.נדר= נון דר
איש כי ידור נדר (במדבר ל, ג). עיין בשערי אורה שפירש נדר נו"ן דר (קדושת הלוי, פרשת מטות)

ב.נדר יעקב- היסוד לכל הנדרים בעולם:

...ובזה יש ליתן טעם מדוע לא נדר את הנדר עד אחר החלום, ולכאורה איפכא מבעיא ליה, דבמראה כבר נתחזק לבו, ולא היה כל כך בצרה גדולה כמו קודם המראה, וקודם המראה שהיה בצרה גדולה היה לו לנדור. והאמנם שאיכא מאן דאמר במדרש שמסורסת היא הפרשה, והנדר היה קודם לכן, אך לאינך מאן דאמר דעל הסדר נאמר, מאי איכא למימר. אך להנ"ל יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דבאשר היה יעקב מפחד מעשו ומלבן אחז בלמעלה מן הטבע, כי נדר הוא לשון נ' דר שער הנ', עד כאן דבריו. והנה יעקב פתח בנדרים, שלא מצינו קודם לזה לשון נדר... והיינו משום דמעולם לא זכה אדם לאחוז בשער הנ' כמו יעקב, ועל כן קודם מראה זה שנתאחו האבנים כנ"ל, היינו שראה בעיניו שבא למעלה משבעת ימי הבנין, לא הרהיב עוז בנפשו לאחוז בנדרים, אלא אחר שראה בעיניו שהגיעה זכותו לזה פתח בנדרים, ולשון פתח, היינו מלשון פתח, שפתח פתח לכל, ומכל מקום כל הנודרים מגיעים לזה באמצעות יעקב... (שם משמואל, בראשית ויצא תרע"ג)

ג.כוחו של שער החמישים בנדרים:

ומעתה יש לומר שזו היתה עצת יעקב שקפץ לנדרים, דהנה ידוע שענין נדרים הוא מלשון נ' דר, שהוא נאחז בשער החמשים, וידוע דשער החמשים הוא בלי שינוי, וכל השינוי הוא רק בעולם הטבע, ושער החמשים הוא למעלה משבע פעמים שבע, שהם במספר שבעת ימי הבנין... ועל כן נדרים מסוגלים לכך, שלא יהיה האדם כל כך בעל שינוי, ועל ידי זה שוב אין חשש שמא יגרום החטא.

ובזה יובן הלשון, מכאן שנודרים בעת צרה, כי כ"ח עתים מפורשים בספר קהלת, שהם תחת השינוי, על כן "בעת" צרה, שמורה שהוא תחת הענין השינוי, אז העצה לקפוץ לנדרים, וזה לימוד גדול להאדם, שיתאמץ שכל עבודתו ותורתו יהיו בכח עצום למעלה מן הטבע, ואז כפי המדה שיוצא מהיקש הטבע בה במדה יש לו קיום ביותר, ואיננו כל כך תחת השינוי. ונראה שזה גם כן מכחו של יעקב אבינו ע"ה, שפתח פתח שיהיה ביכולת האדם לאחוז בכח עצום למעלה מהיקש הטבע... (שם משמואל, שם שם תרפ"א, וראה שם עוד)

ב. הסוד של "כל נדרי":
הנדר והתשובה באים משער החמישים (נדר= נ דר) ולכן ביום הכיפורים קודם כל פותחים ב"כל נדרי" ורק אז ונסלח לכל העם בשגגה"
(ע"פ הרב רוזנבלום מתבסס על שערי אורה לר' יוסף ג'יקטליה)

ג.הקשר בין הנדר למיתה ח"ו :
מכיוון ששורש החיים מבינה לכן בעוון נדרים ילדים מתים ח"ו 

ד.הסיבה שדווקא החכם מתיר את הנדר:
וחכם הוא אשר מתיר הנדר כי הנדר הוא בבינה וצריך שיבוא בעלה של הבינה דהיינו החכמה כדי להתיר נדרה
ומוגדל דרגת הנדר שדר בבינה אין השגה שם לאומות העולם 
(אור יואל, הרב יואל בן הראש,  פרשת מטות)

18.לכל אדם יש עת רצון ביום שדבריו יתקבלו:

בספר מדבר קדמות ראיתי בשם האר"י ז"ל דכל אדם יש לו שעה בכל יום שכל דיבור היוצא מיו יתקיים וכו' על פי זה יש לבאר דברי  המדרש שהביא שהביא הנחל קדומים "ככל היוצא מפיו יעשה הדא הוא דכתיב כי לא ידע האדם עיתו" לומר שיזהר האדם  בדיבורו כי לא ידע את השעה שלו שכל היוצא מפיו יעשה (מכתם לדוד פרשת מטות עמ קפו)

גמירי דבשנת תקל"ב יש רגע אחד שהרקיע נפתח ושערי רחמים פתוחות וכל מה שאדם שואל באותו 
הרגע נותן לו המקום ויש"ו כיון באותו רגע ושאל מה ששאל וניתן לו (תוספות השלם בראשית ה,כט)

19.רשב"י לא רצה לעשות היתר נדרים אפילו כדי להשכין שלום בין איש לאשתו שלא יקלו בנדרים:

ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר''ש ר' יהודה טעים אמר ק''ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק ואני על אחת כמה וכמה ר''ש לא טעים אמר ימותו כל בני אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו ועוד כי היכי דלא לתרגלי למינדר

(נדרים סו,ע"ב)

לא יזוז שמעון ממקומו. שיטעום תבשילה ולהכי לא רצה לטעום כי היכי דלא לירגלי למידר שלא יהיו קלים בנדרים (רש"י,שם)
20.מתי ראוי לנדור:

אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים (תהלים פ"א), רבי חגי בשם רבי יצחק אמר אין שואלין עניות במקום עשירות, שמתוך כן קפצה חנה לנדרים, ותדר נדר ותאמר וגו'... כתיב וידר יעקב נדר לאמר (בראשית כ"ח), אמר רבי יצחק הבבלי כל מאן דנדר עבד מצוה, מהו לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן... (מדרש שמואל, פרשה ב)

מי ששרוי בצער אל יהמר ואל יקפץ בנדר, אלא יחשוב תחילה שמא יתחרט, לכך יחשבו תחילה איזה נדר יקבל שלא יתחרט, וכשיוכל לקיימו ילך לחכם ויאמר מה שטוב בעיניך אקבל עלי, והחכם יתן לו עצה הגונה שידור נדר שיוכל לקיים. ונדר הגון לפני הצרה, דכתיב (קהלת ה') "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם", ואם נודר בעת צרה לא ידור כדרכי האמורי, אם חולי מעיים שלא יאכל בני מעיים... אין זה בטחון, אלא יבטח בהקב"ה ויעשה דרך חפצי שמים, כדרך שעשה יעקב אבינו, "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כ"ח), ומעין הצרה יחשבו, כי שמא לכך הובא בצרה, שיחשוב נדר מדה במדה. (ספר חסידים, תג)


***מסקנת ביניים:
יתרונו של האדם הוא בדיבור אבל העוצמה היא דווקא בשתיקה ובהמנעות מנדרים והתחייבויות שאינו יכול או רוצה לעמוד בהם.לראשי המטה היכולת להטות את דבריו של הנודר ולמצוא פתח מילוט להתיר את נדרו. (ענ"ד)

חלק ב : בקשתם והתחייבותם של בני גד ובני ראובן - מעין נדר מותנה:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם
אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם-
וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה:
וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם -
וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (שם,לב-כט-ל)
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ (במדבר יג,לא)

1.תנאי בני גד ובני ראובן:
כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן:
שיהיה כפול,
ושיהיה הן שלו קודם ללאו,
ושיהיה התנאי קודם למעשה,
ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו.
ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.(שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב)

א.סדר קדימות:
וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ:(במדבר לב,טז)
בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ:(שם,שם,כב)
נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם (רש"י,שם)

ב.בין אדם למקום:
וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ (במדבר לב,יז)
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְהוָה עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵיְהוָה וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי יְ-ה-וָ-ה (במדבר לב,כ-כב)

***מסקנת ביניים:
הקשר בין "מטות" לבין דברי משה לבני גד וראובן:
משה הטה את דבריהם בדיבורו ע"מ לחייב אותם לצאת חלוצים לפני ה' ולהקדים את בניהם לטפם. מאחורי  הבדל קטן בדיבור מסתתרת משמעות ומהות גדולה (ענ"ד)

סיום: חשיבות העמידה בדיבור גם כשיש נקודת מילוט

התורה מחנכת אותנו להיות זהירים בדיבורנו ובמיוחד בהתחייבותנו כלפי ה'.אילו היתה התורה כותבת בפירוש את כללי היתר נדרים,היה הדבר מביא לזילות וזלזול בהתבטאויות שאינן מחייבות,ביודענו כי כל נדר ניתן להפרה ולביטול (ותישאני רוח,ספר במדבר,הרב שבתאי סבתו, ע"מ 276)

שורה תחתונה: המטה והפה

הפה הוא המטה.כפי שהמטה נקרא כך כי הוא מוט נטוי כך פי האדם  יכול להטות את האדם למעלה או להורידו שאולה.הפה מוליך ומוביל את האדם כמו שמטה מוליך את הנשען עליו וכמו שהאדם נשען על ראשי מטהו (ענ"ד)