בר מצווה: טובים השניים וסוד המספר 13

פתיחה: מה ביקש לחדש קהלת בדבריו?
טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם: (קהלת ד,ט)

ככה זה כשיש שניים, זה הרבה, זה תמיד פעמיים (שלמה ארצי, שניים)
הקדמה: הרתיעה של אומות העולם מהמספר 13

שלוש עשרה - נחשב למספר המביא מזל רע. טריסקייד-פוביה - פחד מפני המספר שלוש עשרה. 
הפחד ממספר זה הוא אמונה תפלה שמקורה בנצרות. בסעודתו האחרונה של אותו האיש ישו הנוצרי נכחו 13 אנשים הוא ושנים עשר תלמידיו. אחד מתוכם יהודה איש קריות בגד בו ומכאן גזרו ששלוש עשרה הוא מספר רע.
יתכן שמקור אמונה נוצרית זו הוא קדום יותר. במיתוסים יוונים ונורדיים ניתן למצוא סיפורים דומים על לוויה או סעודה שנערכה במשכן האלים בו האורח השלוש עשרה הלא מוזמן עורר ריב ומדון. מיתוסים אלה נתגלגלו במעשיית הנסיכה הנרדמת שסיפרה כי המלך והלכה הזמינו רק 12 פיות לחגיגה שערכו לכבוד הולדת בתם אך הפיה השלוש עשרה שלא הוזמנה קיללה את התינוקות.
הפחד מהמספר שלוש עשרה בא לידי ביטוי במנהגים רבים: הימנעות מהושבת 13 אנשים סביב שולחן אחד פן ימותו כולם באותה שנה,ראיית שם בעל שלוש עשרה אותיות כמביא מזל רע, דילוג על המספר במספרי בתים, מספרי קומות, מספרי דירות, מספרי חדרים במלונות מספרי טיסות, מספרי שורות מושבים במטוסים, ועוד. על בניינים רבים בפאריז לא מופיע המספר 13 ובמקומו מופיע דוז ביס(שתיים עשרה נוסף)כמובן במספר 13 אין דבר רע ואדרבה בן 13 למצוות שלוש העשרה מידות רחמים. 
(נר באישון לילה הרב שלמה אבינר, ע" 349-350)

דרך ארץ- קדמה לתורה:
עד גיל 13 האדם לומד דרך ארץ ומגיל 13 מקבל את התורה (ע"פ הרב אורי שרקי)

אע"פ שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא ביום י"ג שנים ויום אחד, מ"מ תחילת כניסת הנפש הקדושה בגוף, היא בשעת המילה. (שולחן ערוך הרב  ,מהד"ב ס"ד ס"ב )

המספר 13 הוא מספר קצת סודי ונחבא אל הכלים המייצג- דבק- חיבור בין 2 גורמים שונים:

בשמות האבות – אברהם, יצחק, יעקב – יש 13 אותיות.
אך גם בשמות האמהות, אף על פי שיש ארבעה שמות – שרה רבקה רחל לאה – יש 13 אותיות.
(ביחד - 26 כמניין שם "הויה")
כמניין שתי מילים עיקריות בעברית, אחד ו-אהבה. (ע"פ אתר דרך ארץ)

1.י"ג מידות של רחמים החיבור והדבקות של הקב"ה עם עם ישראל ומשם בין אדם לחברו:

א) הוי"ה, ב) הוי"ה, ג) אל, ד) רחום, ה) וחנון, ו) ארך אפים, ז) ורב חסד, ח) ואמת, ט) נוצר חסד לאלפים, י) נושא עון, י"א) ופשע, י"ב) וחטאה, י"ג) ונקה 
(לקח טוב שם, ר"ת בתוס' ראש השנה י"ז: ד"ה י"ג מדות)

[בשם הגאונים] ונראה שמפני כך הלכה פסוקה שאין הי"ג נאמרים רק בציבור כשיש מנין, ולא ביחידות, מפני שאין תלויה באמירה לבדה, רק בהעשיה - אם עושין המידות הנ"ל. והנה בציבור כשיש מנין, אזי בכל אחד נמצא איזה מדה מי"ג מידות, בזה מדה רחום, בזה מדה חנון, בזה מדה ארך אפים, בזה רב חסד, אזי קורא אני שפיר "כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל וכו' לאפוקי ביחיד.

(מאור ושמש סוף פרשת ויחי , / רבי קלונימוס (קלמן הלוי), אפשטין )

2.שלוש עשרה המידות שבהן התורה נדרשת ויוצאת אל הפועל להלכה ולאגדה החיבור והדבקות שלנו עם התורה:

א.י"ג מידות להתחבר אל עומק התורה:מידות שהתורה נדרשת בהן הן קבוצת כלים לוגיים (לוגיקה תלמודית) שהוזכרו על ידי חז"ל, אשר נועדו לפירוש התנ"ך באמצעות מדרש לשם הסקת דברים שלא נאמרו בו במפורש או כאשר מתגלות סתירות. על סמך כללים אלו הסיקו חכמים דינים שאינם נובעים לוגית מתוך הכתוב, או דרשו דרשות המיועדות לבסס פירושים המקובלים מסיני^[1]. כך פותחו הן ההלכה והן האגדה.(אליבא דויקיפדיה)

ב.היוונים פרצו 13 פרצות בעזרת המקדש כדי לטשטש את החיבור בין עם ישראל לתורה:

לִפְנִים מִמֶּנּוּ, סוֹרֵג {ד}, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ שָׁם, שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן. חָזְרוּ וּגְדָרוּם, וְגָזְרוּ כְנֶגְדָּם שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת (מידות פרק ב, משנה ג)

בימיו של הכהן הגדול המתיוון יאסון, פרצו המתיוונים שלוש עשרה פרצות במקדש, כפי שאנו אומרים בפזמון מעוז צור: "ופרצו חומות מגדלי". והיכן נפרצו פרצות אלו? בספר המקבים מסופר כי שלוש עשרה פרצות אלו נפרצו בחיל. החיל היה גדר נמוכה, בערך בגובה הברכיים שנועדה לסמן עד להיכן מותר לגויים להגיע. פנימה מהחיל היה מותר רק לישראל להיכנס. אם כן לא היה זה מקרה שדווקא שם פרצו את הפרצות, כיון שהיוונים והמתיוונים רצו לבטל את ההבדל בין ישראל לאומות העולם (חנוכה, תשס"ד,הרב אורי שרקי)

מהרב יעקב דוד אילן שליט"א שמעתי דרוש מעניין ביחס למספר הפרצות - י"ג. הרב אילן הציע, ששלוש עשרה הפרצות, וממילא שלוש עשרה ההשתחויות שנתקנו כנגדן, רומזות לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

הגמרא במסכת מגילה (דף ט) מספרת על תרגום התורה ליוונית. אף שהגמרא שם רואה בתרגום מאורע ניסי, במגילת תענית נכתב בפירוש, שהתורה תורגמה בח' בטבת, ויום זה נקבע ליום תענית. המגילה מוסיפה שבשנה שבה תורגמה התורה, בא חושך לעולם במשך שלושה ימים.

הרב אילן הסביר, שתרגום התורה מבטא את אותה מגמה של מלכי יון: לקעקע את ההבדל שבין ישראל והעמים. חז"ל דרשו, כי פרעה מלך מצרים היה בקיא בשבעים לשון, אך לא ידע את לשון הקודש; ובכך היה יתרונו של יוסף עליו (ראה רש"י בראשית נ, ו). לשון הקודש והתורה מבטאת את סגולת ישראל ואת בחירתם. תרגום התורה ליוונית מאפשר לכל דורש ללמוד את התורה, והיא חדלה מלהיות נחלת ישראל.

בנקודה זו באות לידי ביטוי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. התרגום ליוונית עשוי לשמור על התוכן באופן כללי, אך הוא איננו שומר על הצורה. רבות מהמידות שהתורה נדרשת בהן מבוססות על דיוק מילולי, ובמעבר לשפה זרה - דיוק זה הופך בלתי רלוונטי. ובכן, אומות העולם זכו בתורה המתורגמת ליוונית, אך לא זכו בתורה שבעל פה, אשר באה לידי ביטוי בי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן.

המגמה להפוך את ישראל לעם ככל העמים גורמת, למעשה, לניתוק כלל ישראל מצור מחצבתו, ומן המסורת העוברת מדור לדור מהר סיני. משנתנו קובעת, כי עם ישראל זכה לשקם את הפרצות, ולשמור על החייץ שבין המקום המותר בכניסה ליהודים והמקום המותר בכניסה לאומות העולם. בכדי לזכות לשמר את אותו חייץ, ואת אותה בחירה מיוחדת של עם ישראל, חובה עלינו לשמור גם על שלימותה של התורה, מתוך מחויבות מוחלטת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה גם יחד.

(פרצות שפרצו מלכי יון /הרב אביהוד שורץ)

3. י"ג עיקרים- החיבור של עם ישראל עם הקב"ה:
מציאות ה' ,אחדות ה' ,שה' אינו גוף ,שה' הוא קדמון הראשון והאחרון ,שרק אותו ראוי לעבוד ,נבואה ,נבואת משה אמיתית ,תורה מן השמים ,נצחיות התורה ,השגחה ,שכר ועונש ,משיח ,תחיית המתים

(ע"פ פירוש המשניות להרמב"ם למסכת סנהדרין פרק חלק)

4.מימד הזמן: 12 חודשי השנה ועוד חודש בשנה מעוברת ששומר את החיבור בין המועדים לעונות השנה

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:(דברים טז,א)

שמור את חדש האביב. שמור בהתמדת השגחה שיהי' ניסן חדש האביב ע''י עבורי החדשים והשנים שיכוונו בהם שני הלבנה עם שני החמה (ספורנו,שם)

5.מימד המקום- חלוקת השבטים- לשבט לוי השבט ה-13 אין נחלה והוא מחבר ומדבק את כל השבטים :

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְ-הֹ-וָ-ה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ (דברים יח,א-ב) 

שמו של לוי נגזר מהמילה לוויה, להתלוות, להתחבר לדבר אחר. שם זה מלמד לכאורה על נחיתות, שכן משמעותו היא שזהו אדם שכל קיומו הוא בזכות שהוא מתלווה למישהו אחר, אדם שאין לו זהות עצמית. אך זו גם מעלה אדירה, לאדם כזה אין צבע משלו ולכן הוא יכול להיות שייך לכולם. הלוי יכול להיות דבק המחבר את כל החלקים. וזהו אכן עניינו של שבט לוי, להיות מעין דבק שבאמצעותו כל שבטי ישראל מאוחדים. בעם ישראל ישנם שלוש עשרה שבטים, שנים עשר שבטים ועוד שבט לוי. המספר שלוש עשרה הוא גם הגימטרייה של המילה אחד, ושל המילה אהבה, הגורמת לחיבור ולאחדות. 
(מאמר כהנים ולוויים" , הרב אורי שרקי)

6.מימד האדם- גיל הכניסה למצוות- חיבור האדם הפרטי אל התורה והקב"ה:
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת (אבות ה,כא)

א.גיל 13 הוא היחידי שהתחנה המצויינת בו היא הכרחית לקרות, כל השאר- רק אפשרי וממוצעת אבל לא מתחייבת המציאות:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, 
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא ,בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻפָּה,בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף,בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה,בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָהבֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָהבֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ,בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם: (אבות ה,כא)

ב.מצווה- מלשון צוות:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - להתחבר עמהם בצוותא חדא ולדבקם בו יתברך (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)

סיום: בגיל מצוות מצטרף לאדם היצר הטוב והאתגר של חייו הוא לחבר בין היצרים ולמשול ביצרו(הרע)

אמרו שלוש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב. ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו. התחיל מחלל שבתות אין ממחה בידו, הורג נפשות אין ממחה בידו, הולך לדבר עבירה אין ממחה בידו. לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב  (אבות דרבי נתן, פרק טז סעיפים א-ב)

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע(ברכות ט,ה) 

א''ר לוי בר חמא אמר ר''ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' {תהילים ד-ה} רגזו ואל תחטאו (ברכות ה,ע"א)

טובים השניים- שני היצרים ביחד - מן האחד כי אז יש לאדם בחירה חופשית ויכול להתעלות מעל מדרגת מלאך (ענ"ד)

בר מצווה: סוד המספר 13

פתיחה: הרתיעה של אומות העולם מהמספר 13

שלוש עשרה - נחשב למספר המביא מזל רע.טריסקייד-פוביה - פחד מפני המספר שלוש עשרה. 
הפחד ממספר זה הוא אמונה תפלה שמקורה בנצרות. בסעודתו האחרונה של אותו האיש ישו הנוצרי נכחו 13 אנשים הוא ושנים עשר תלמידיו. אחד מתוכם יהודה איש קריות בגד בו ומכאן גזרו ששלוש עשרה הוא מספר רע.
יתכן שמקור אמונה נוצרית זו הוא קדום יותר במיתוסים יוונים ונורדיים ניתן למצוא סיפורים דומים על לוויה או סעודה שנערכה במשכן האלים בו האורח השלוש עשרה הלא מוזמן עורר ריב ומדון. מיתוסים אלה נתגלגלו במעשיית הנסיכה הנרדמת שסיפרה כי המלך והלכה הזמינו רק 12 פיות לחגיגה שערכו לכבוד הולדת בתם אך הפיה השלוש עשרה שלא הוזמנה קיללה את התינוקות.
הפחד מהמספר שלוש עשרה בא לידי ביטוי במנהגים רבים: הימנעות מהושבת 13 אנשים סביב שולחן אחד פן ימותו כולם באותה שנה,ראיית שם בעל שלוש עשרה אותיות כמביא מזל רע, דילוג על המספר במסרפי בתים, מספרי קומות, מספרי דירות, מספרי חדרים במלונות מספרי טיסות, מספרי שורות מושבים במטוסים, ועוד. על בניינים רבים בפאריז לא מופיע המספר 13 ובמקומו מופיע דוז ביס(שתיים עשרה נוסף)כמובן במספר 13 אין דבר רע ואדרבה בן 13 למצוות שלוש העשרה מידות רחמים. 
(נר באישון לילה הרב שלמה אבינר, ע" 349-350)

דרך ארץ- קדמה לתורה:
עד גיל 13 האדם לומד דרך ארץ ומגיל 13 מקבל את התורה (ע"פ הרב אורי שרקי)

אע"פ שגמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא ביום י"ג שנים ויום אחד, מ"מ תחילת כניסת הנפש הקדושה בגוף, היא בשעת המילה. (שולחן ערוך הרב  ,מהד"ב ס"ד ס"ב )

המספר 13 הוא מספר קצת סודי ונחבא אל הכלים המייצג- דבק- חיבור בין 2 גורמים שונים:

בשמות האבות – אברהם, יצחק, יעקב – יש 13 אותיות.
אך גם בשמות האמהות, אף על פי שיש ארבעה שמות – שרה רבקה רחל לאה – יש 13 אותיות.
(ביחד - 26 כמניין שם "הויה")
כמניין שתי מילים עיקריות בעברית, אחד ו-אהבה. (ע"פ אתר דרך ארץ)

1.המספר 13 מייצג חיבור בין עם ישראל לאומות העולם:

א.היוונים פרצו 13 פרצות בעזרת המקדש :

לִפְנִים מִמֶּנּוּ, סוֹרֵג {ד}, גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. וּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה פְרָצוֹת הָיוּ שָׁם, שֶׁפְּרָצוּם מַלְכֵי יָוָן. חָזְרוּ וּגְדָרוּם, וְגָזְרוּ כְנֶגְדָּם שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה הִשְׁתַּחֲוָיוֹת (מידות פרק ב, משנה ג)

בימיו של הכהן הגדול המתיוון יאסון, פרצו המתיוונים שלוש עשרה פרצות במקדש, כפי שאנו אומרים בפזמון מעוז צור: "ופרצו חומות מגדלי". והיכן נפרצו פרצות אלו? בספר המקבים מסופר כי שלוש עשרה פרצות אלו נפרצו בחיל. החיל היה גדר נמוכה, בערך בגובה הברכיים שנועדה לסמן עד להיכן מותר לגויים להגיע. פנימה מהחיל היה מותר רק לישראל להיכנס. אם כן לא היה זה מקרה שדווקא שם פרצו את הפרצות, כיון שהיוונים והמתיוונים רצו לבטל את ההבדל בין ישראל לאומות העולם (חנוכה, תשס"ד,הרב אורי שרקי)

מהרב יעקב דוד אילן שליט"א שמעתי דרוש מעניין ביחס למספר הפרצות - י"ג. הרב אילן הציע, ששלוש עשרה הפרצות, וממילא שלוש עשרה ההשתחויות שנתקנו כנגדן, רומזות לי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

הגמרא במסכת מגילה (דף ט) מספרת על תרגום התורה ליוונית. אף שהגמרא שם רואה בתרגום מאורע ניסי, במגילת תענית נכתב בפירוש, שהתורה תורגמה בח' בטבת, ויום זה נקבע ליום תענית. המגילה מוסיפה שבשנה שבה תורגמה התורה, בא חושך לעולם במשך שלושה ימים.

הרב אילן הסביר, שתרגום התורה מבטא את אותה מגמה של מלכי יון: לקעקע את ההבדל שבין ישראל והעמים. חז"ל דרשו, כי פרעה מלך מצרים היה בקיא בשבעים לשון, אך לא ידע את לשון הקודש; ובכך היה יתרונו של יוסף עליו (ראה רש"י בראשית נ, ו). לשון הקודש והתורה מבטאת את סגולת ישראל ואת בחירתם. תרגום התורה ליוונית מאפשר לכל דורש ללמוד את התורה, והיא חדלה מלהיות נחלת ישראל.

בנקודה זו באות לידי ביטוי י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. התרגום ליוונית עשוי לשמור על התוכן באופן כללי, אך הוא איננו שומר על הצורה. רבות מהמידות שהתורה נדרשת בהן מבוססות על דיוק מילולי, ובמעבר לשפה זרה - דיוק זה הופך בלתי רלוונטי. ובכן, אומות העולם זכו בתורה המתורגמת ליוונית, אך לא זכו בתורה שבעל פה, אשר באה לידי ביטוי בי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן.

המגמה להפוך את ישראל לעם ככל העמים גורמת, למעשה, לניתוק כלל ישראל מצור מחצבתו, ומן המסורת העוברת מדור לדור מהר סיני. משנתנו קובעת, כי עם ישראל זכה לשקם את הפרצות, ולשמור על החייץ שבין המקום המותר בכניסה ליהודים והמקום המותר בכניסה לאומות העולם. בכדי לזכות לשמר את אותו חייץ, ואת אותה בחירה מיוחדת של עם ישראל, חובה עלינו לשמור גם על שלימותה של התורה, מתוך מחויבות מוחלטת לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה גם יחד.

(פרצות שפרצו מלכי יון /הרב אביהוד שורץ)

ב.דינה היתה אמורה להיות השבט הנשי, השבט ה-13 שיחבר בין עם ישראל לאומות העולם:

 מלבד שנים עשר השבטים הזכריים הפעילים בישראל, חייב להיות שבט שלוש עשרה נקבי שעניינו הוא להוות חוליית קשר המקבלת מאומות העולם, ודינה היתה אמורה להיות מייסדת השבט השלוש עשרה, המקבלת מאומות העולם את השלמתה.

העניין הזה מתאים לדינה כבתה של לאה - כי כשם שבלאה נאמר:

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ" (בראשית ל', ט"ז) -

כך בדינה נאמר:

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ" (שם ל"ד, א').

מדרש תנחומא (וישלח, ז') אומר על זה:

"תלאה הכתוב באמה: מה לאה יוצאנית - אף זו יוצאנית".

ישנה תנועה של יציאה כלפי חוץ, כפי שמצינו אצל לאה ואצל דינה בתה, וישנה תנועה של התכנסות כלפי פנים, כפי שמצינו אצל רחל.

יש המבינים את האמירה זו של חז"ל לגבי לאה לגנאי, שכן אין תכונה בנפש האדם שאינה גם טובה וגם רעה כאחד, כך שכל תכונה טובה יכולה להיות תכונה רעה.

כדי לצאת אל החוץ יש צורך בגדלות נפש מיוחדת, ודבר זה מצינו אצל לאה שהעמידה את רוב השבטים, וממנה יצאו כהונה ומלכות.

הגמרא במסכת ברכות (ס', א') אומרת:

"'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה' [בראשית ל', כ"א] - מאי 'ואחר'? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני וארבע מן השפחות הרי עשרה, אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות, מיד נהפכה לבת, שנאמר 'ותקרא את שמה דינה'".

הווה אומר: בהתחלה, כאשר דינה היתה בבטן לאה אמה בתור זכר, הרי היא היתה למעשה הבן האמור להיוולד לרחל - כלומר, יוסף. דינה היא, אם כן, הגרסה הנקבית של יוסף. אכן, יוסף הוא האישיות שהיווה את חוליית הקישור שלנו עם אומות העולם:

"אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז', ח'),

או

"עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע" (תהלים פ"א, ו').

(לפי מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב', פירוש הפסוק האחרון הוא שיוסף ידע את שבעים לשונות הגויים).

מעניין שמעשה דינה ושכם אירע בדיוק במקום שבו נקבר יוסף:

"חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית ל"ג, י"ט).

מה היה, אם כן, היעד של דינה? במילים אחרות: עם מי דינה היתה צריכה להתחתן? הרי אם תפקידה של דינה הוא להשלים את עם ישראל, עליה להתחתן עם אישיות מאומות העולם הראויה להצטרף לאומה הישראלית.

האפשרות המיידית היא עשו. הרי לאה היתה מיועדת לכתחילה להינשא לעשו:

"לאה לא היתה ראויה להנשא אלא לעשו" (תנחומא, ויצא, ד').

לכן חז"ל ביקרו את יעקב שלא נתן את בתו דינה לעשו. בילקוט שמעוני (איוב, רמז תת"ק) נאמר:

"אילו היתה לעשו - היתה מגיירת אותו".

בבראשית רבה (ע"ו, ט') נאמר:

"'ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו' [בראשית ל"ב, כ"ב] וגו' - ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר: הרשע הזה עינו רמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. רב הונא בשם רבי אבא הכהן ברדלא אמר: אמר לו הקדוש ברוך הוא 'למס מרעהו חסד' [איוב ו', י"ד], מנעת מרעך חסד, מנעת חסדך מן אחוך, דאלו איתנסיבת לגברא לא זינתה, בתמיה, לא בקשת להשיאה למהול - הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר - הרי נשאת דרך איסור".

(מאמר פרשת וישלח - דינה בת יעקב, הרב אורי שרקי)

2.י"ג מידות של רחמים החיבור והדבקות של הקב"ה עם עם ישראל ומשם בין אדם לחברו:

א) הוי"ה, ב) הוי"ה, ג) אל, ד) רחום, ה) וחנון, ו) ארך אפים, ז) ורב חסד, ח) ואמת, ט) נוצר חסד לאלפים, י) נושא עון, י"א) ופשע, י"ב) וחטאה, י"ג) ונקה 
(לקח טוב שם, ר"ת בתוס' ראש השנה י"ז: ד"ה י"ג מדות)

[בשם הגאונים] ונראה שמפני כך הלכה פסוקה שאין הי"ג נאמרים רק בציבור כשיש מנין, ולא ביחידות, מפני שאין תלויה באמירה לבדה, רק בהעשיה - אם עושין המידות הנ"ל. והנה בציבור כשיש מנין, אזי בכל אחד נמצא איזה מדה מי"ג מידות, בזה מדה רחום, בזה מדה חנון, בזה מדה ארך אפים, בזה רב חסד, אזי קורא אני שפיר "כל זמן שבני יעשו כסדר הזה אני מוחל וכו' לאפוקי ביחיד.

(מאור ושמש סוף פרשת ויחי , / רבי קלונימוס (קלמן הלוי), אפשטין )

3.שלוש עשרה המידות שבהן התורה נדרשת ויוצאת אל הפועל להלכה ולאגדה החיבור והדבקות שלנו עם התורה:

מידות שהתורה נדרשת בהן הן קבוצת כלים לוגיים (לוגיקה תלמודית) שהוזכרו על ידי חז"ל, אשר נועדו לפירוש התנ"ך באמצעות מדרש לשם הסקת דברים שלא נאמרו בו במפורש או כאשר מתגלות סתירות. על סמך כללים אלו הסיקו חכמים דינים שאינם נובעים לוגית מתוך הכתוב, או דרשו דרשות המיועדות לבסס פירושים המקובלים מסיני^[1]. כך פותחו הן ההלכה והן האגדה.(אליבא דויקיפדיה)

4. י"ג עיקרים- החיבור של עם ישראל עם הקב"ה:

• מציאות ה'
• אחדות ה'
• שה' אינו גוף
• שה' הוא קדמון הראשון והאחרון
• שרק אותו ראוי לעבוד
• נבואה
• נבואת משה אמיתית
• תורה מן השמים
• נצחיות התורה
• השגחה
• שכר ועונש
• משיח
• תחיית המתים

(ע"פ פירוש המשניות להרמב"ם למסכת סנהדרין פרק חלק)

5.מימד הזמן: 12 חודשי השנה ועוד חודש בשנה מעוברת ששומר את החיבור בין המועדים לעונות השנה

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַי-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה:(דברים טז,א)

שמור את חדש האביב. שמור בהתמדת השגחה שיהי' ניסן חדש האביב ע''י עבורי החדשים והשנים שיכוונו בהם שני הלבנה עם שני החמה (ספורנו,שם)

ד.מימד המקום- חלוקת השבטים- לשבט לוי השבט ה-13 אין נחלה והוא מחבר ומדבק את כל השבטים :

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְ-הֹ-וָ-ה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן: וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְ-הֹ-וָ-ה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ (דברים יח,א-ב) 

שמו של לוי נגזר מהמילה לוויה, להתלוות, להתחבר לדבר אחר. שם זה מלמד לכאורה על נחיתות, שכן משמעותו היא שזהו אדם שכל קיומו הוא בזכות שהוא מתלווה למישהו אחר, אדם שאין לו זהות עצמית. אך זו גם מעלה אדירה, לאדם כזה אין צבע משלו ולכן הוא יכול להיות שייך לכולם. הלוי יכול להיות דבק המחבר את כל החלקים. וזהו אכן עניינו של שבט לוי, להיות מעין דבק שבאמצעותו כל שבטי ישראל מאוחדים. בעם ישראל ישנם שלוש עשרה שבטים, שנים עשר שבטים ועוד שבט לוי. המספר שלוש עשרה הוא גם הגימטרייה של המילה אחד, ושל המילה אהבה, הגורמת לחיבור ולאחדות. 
(מאמר כהנים ולוויים" , הרב אורי שרקי)

6.מימד האדם- גיל הכניסה למצוות- חיבור האדם הפרטי אל התורה והקב"ה:
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת (אבות ה,כא)

א.גיל 13 הוא היחידי שהתחנה המצויינת בו היא הכרחית לקרות, כל השאר- רק אפשרי וממוצעת אבל לא מתחייבת המציאות:

הוּא הָיָה אוֹמֵר, 
בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא
בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,
בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת,
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,
בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,
בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף,
בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ,
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה,
בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה
בֶּן שְׁמֹנִים לַגְּבוּרָה
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ
בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם: (אבות ה,כא)


ב.מצווה- מלשון צוות:
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - להתחבר עמהם בצוותא חדא ולדבקם בו יתברך (ע"פ הבעש"ט, תולדות יעקב יוסף פרשת נשא קלא)


סיום: למה בר מצווה ולא בר מצוות?

מסביר הרב שרקי שהמילה מצווה בתורה- במיוחד בחומש דברים- באה לבטא את כל התורה כולה, קרי את מכלול כל המצוות כולן.
ע"פ החסידות מסבירים שהמילה מצווה עצמה באה מלשון צוות, חיבור, של האדם עם הקב"ה, וממילא מובן שכל המצוות כולן מחוברות לשורש אחד עמוק וחשוב - נותן התורה, נותן המצוות, הקב"ה.
כנראה שדווקא בנקודת ההתחלה, של חיוב קיום המצוות, זה המקום הנכון ביותר להדגיש בו את ההרמוניה והחיבור שיש בין כל המצוות. 613 מצוות, כמו גרגרי רימון אחד, מאוחדים כולם לחיבור אחד, מכנה משותף אחד, שורש אחד  והוא דעת ה'. ולכן בר מצווה ולא בר מצוות. הכל אחד.

ל"ג בעומר: עומק השמחה של ל"ג בעומר

פתיחה: ל"ג בעומר- זמן של שמחה אז מדוע מסמלים אותו דווקא  האש והמדורות שהם סימן לדין ?

נהגו שלא ליפול על פניהם בט''ו באב ולא בט''ו בשבט ולא בראש חודש ולא במנחה שלפניו ולא בחנוכה ויש אומרים גם במנחה שלפניו (וכן נוהגין). בפורים אין נופלין על פניהם. (בל''ג בעומר אין נופלין. ביום כיפור אין נופלין. וכן בערב ראש השנה אפילו שחרית. מנהגים):  (שו"ע,או"ח,קלא,ו)

1.שמחת פטירתו של רשב"י והפסקת פטירתם של תלמידי רבי עקיבא:

א.יום שמחת רשב"י:

והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בספירת העומר (עץ חיים לאר"י ,שעת ספירת העומר,פרק ז')

ב.יום הפסקת המגיפה - המלחמה:

ב1.שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר''מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד (פרוס) עצרת אמר רב חמא בר אבא ואיתימא ר' חייא בר אבין כולם מתו מיתה רעה מאי היא א''ר נחמן אסכרה (יבמות סב,ע"ב)

2. תלמידי רבי עקיבא ומרד בר כוכבא:

א.התלמידים מתו בשמד- במלחמה:
והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא (אגרת רב שרירא גאון)

ב.ר' עקיבא התומך הראשי במרד וממילא תלמידיו בוודאי לחמו בו:
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו. אין הדבר כך. שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה. והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך. והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח. עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו. ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועיקר הדברים ככה הן. שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים. ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן: (משנה תורה לרמב"ם,הלכות מלכים,י"א,ג)

ג.גדול הדור נושא כליו של רמטכ"ל היהודים:

יתכן מאוד כי רק אדם גדול כמו רבי עקיבא הבין מהי האחדות האמיתית בין הקודש לבין החיים. הדבר בא לידי ביטוי בתמיכתו של רבי עקיבא בבר כוכבא ובמרד נגד הרומאים (ירושלמי תענית כד.). למעשה המרד ברומאים הוכן מבחינה פוליטית / מדינית על ידי רבי עקיבא. בר כוכבא לא היה תלמיד חכם ואילו רבי עקיבא היה גדול הדור, ולמרות זאת רבי עקיבא היה נושא כליו. ומצאנו גם שרבי עקיבא אמר על בר כוכבא שהוא מלכא משיחא – שהוא ראוי להיות המלך המשיח. רבי עקיבא ראה ערך משיחי בהתעוררות הלאומית שיצר המרד. לא כולם ראו את הקדושה שהיתה במרד, אך רבי עקיבא הראה להם את הקדושה.

ד.קשר אריכאולוגי בין בר כוכבא לרבי עקיבא- 4 המינים לפי שטית ר' עקיבא במטבעות בר כוכבא:
[בר כוכבא גם גמל לרבי עקיבא על תמיכתו בו, על חלק מהמטבעות שנמצאו מתקופת בר כוכבא מוטבעים ארבעת המינים: אתרוג אחד, לולב אחד, הדס אחד וערבה אחת. זוהי לא ההלכה, אלא שיטת רבי עקיבא במשנה. רבי עקיבא הדפיס את הספרים שלו על המטבעות של בר כוכבא]

ה.מסעות רבי עקיבא לגיוס כספים- לטובת מימון המרד:
במדרשי חז"ל השונים מופיעים סיפורים רבים על רבי עקיבא שביקר בקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ וגם בחוץ לארץ, כגון דגניה ונהרדעא. רבי עקיבא הסתובב בכל המקומות בהם יש יהודים על מנת להכין את המרד. הוא הקים גיס חמישי בתוך האימפריה הרומאית. גם בהגדה של פסח מופיע הסיפור המפורסם:

ו.רבי עקיבא עסק עם החכמים בפסח בתכנון המרד ולכן לא זיהו שהגיע זמן קריאת שמע:
מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

בני ברק היתה עירו של רבי עקיבא. וצריך לברר מדוע באו גדולי הדור דווקא לביתו של רבי עקיבא הצעיר (שכן רבי אליעזר ורבי יהושע היו רבותיו של רבי עקיבא), לכאורה היה רבי עקיבא צריך לבוא למקומם? ועוד צריך לברר מדוע התלמידים עמדו בחוץ במשך כל הלילה, מדוע לא נכנסו לשמוע שיחת תלמידי חכמים, ועוד גדולי האומה?

אלא יש להבין שחמשת החכמים עסקו ביציאת מצרים שלהם, בתכנון המרד ברומאים. זו הסיבה שהם באו למקומו של רבי עקיבא, שהיה מיוזמי וממתכנני המרד. וזו גם הסיבה שהתלמידים היו בחוץ כל הלילה, שכן הם שמרו שלא יבואו רומאים או מלשינים. והם ישבו עד שבאו התלמידים ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, כלומר עלתה אילת השחר שהיא סימן לגאולתם של ישראל.
( מאמר "רבי עקיבא" ט' באייר תשס"ג, ע"פ הרב אורי שרקי ומויע גם בספרו בעוד מועד על חודש אייר)

ז.מיתה רעה- מיתה בחרב:

רבי עקיבא שילם מחיר כבד על המרד. עשרים וארבעה אלף מתלמידיו נהרגו בקרבות עם הרומאים. תלמידי רבי עקיבא היו ככל הנראה הכוח המרכזי שלחם ברומאים, ולכן המספר הגבוה של ההרוגים. בגמרא לא מופיע במפורש שתלמידי רבי עקיבא מתו במרד, אלא נאמר (יבמות סב:):

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רבי נחמן: אסכרה.

בגמרא נאמר שהם מתו מיתה רעה, אך לא מוסבר באיזו מיתה רעה. רבי נחמן אומר שמיתה רעה היא אסכרה, שהיא מן מגפה, כיון שבדרך כלל כאשר אומרים מיתה רעה מתכוונים למגפה זו, אך אין זה מחייב. מה עוד, שמצאנו במקומות רבים בגמרא (בבא קמא נא. סנהדרין מה. ועוד) שלומדים מהפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" – ברור לו מיתה יפה, שאינה מבזה את המת. ומכאן ניתן להסיק כי מיתה רעה, שכן מבזה את המת זו מיתה בחרב. כלומר, ניתן ללמוד מהגמרא שעשרים וארבעת אלף תלמידי רבי עקיבא מתו בחרב במרד ברומאים. בנוסף מצאנו באיגרת רב שרירא גאון שהוא כותב שתלמידי רבי עקיבא נהרגו בשמד. ובכל מקום שמצאנו שמד בתקופת הגאונים, הכוונה היא למרד בר כוכבא.

ח.אסכרה- רמז לגדוד:

רב נחמן ידע ככל הנראה מה אירע לתלמידי רבי עקיבא אלא שהוא מסביר מהי מיתה רעה בעולם של חכמי התלמוד אחרי המלחמות ואמר אסכרה.הוא לא התכוון לומר זאת על תצלמידי רבי עקיבא אלא אם נאמר שרמז למילה אסכרה בערבית שפירושה צבא, גדוד( אל אסכרי)

(בעוד מועד הרב אורי שרקי ע"מ 239)

3.שמחת נצחון זמני במרד בר כוכבא:

לפי התיאור המקובל בקרב חוגים ציוניים, חל מפנה לטובת צבאו של בר כוכבא במרד מול הרומאים והושאו משואות לבשר את הניצחון. לפי השערת יום-טוב לוינסקי, ייתכן שחגיגות ל״ג בעומר בערב י״ח אייר מסמלות את הבשׂורה על פרוץ המרד הגדול. אישוש לכך ניתן למצוא בכך שבי"ז באייר התרחשה, על פי מלחמות היהודים, הפעולה האלימה הראשונה במסגרת המרד, ובערב אותו יום היו עשויים להודיע על המרד באמצעות מדורות, בדומה להודעה על ראש החודש.
בתחילת המאה ה-20 פיתחה התנועה הציונית את מיתוס ל"ג בעומר, וחיבורו יחד עם מרד בר כוכבא והמאבק לחירות לאומית. מנהג הדלקת המדורות הופץ כזכר למורדים שהדליקו משואות אש על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. גם המנהג להכין חצים וקשתותולהתאמן בהם בסביבות המדורה מקושר למרד בר כוכבא, שהתקיים בתקופה בה חץ וקשת היה כלי הנשק העיקרי בקרב (אליבא דויקיפדיה)

4.שמחת ירידת המן:

לג בעומר- יום ירידת המן:
וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות טז,א)
לפי דאי' במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן אם כן היה הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראויה לעשות לזה זכר טוב.( חת"ם סופר יו"ד סי' רל"ג)

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: (שמות טז,לא)

המן-חזרה אל הלחם שלפני חטא אדם הראשון:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא(שמות טז,ד)

הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד...
(מלבי"ם,שמות טז ד)

5.סוד: הסיבה הפנימית לשמחה על הפסקת פטירתם של תלמידי ר' עקיבא:

א.זמרי ברבי עקיבא, וכזבי בת צור באשת טורנוסרופוס

כתב עוד הרמ"ע מפאנו (שם, וכ"ה בחסד לאברהם מעין ג' נהר כ"ג בשם מהרח"ו):
זמרי בן סלוא התגלגל בר' עקיבא, והמדיינית עמה חטא – כזבי בת צור – התגלגלה באשת טורנסרופוס אותה נשא ר' עקיבא לאשה.
כ"ד אלף תלמידי ר"ע – הם כ"ד אלף בני שבט שמעון שמתו במגיפה.
זמרי וכזבי מתים במיתה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת- למות על חילול ה'…
כעת ר' עקיבא ואשת טורנוסרופוס זוכים לתקן את שפגמו בגלגולם הקודם.
כיצד?
כדי להבין זאת עלינו להקדים את דברי הגמ' במסכת ברכות (סא:):
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה [קורא קריאת שמע ו]מקבל עליו עול מלכות שמים.
אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן? [אין אתה מניח כוונתך? רש"י בע"י]
אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך'- 'אפילו נוטל את נשמתך' אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'.
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
אמרו מלאכי השרת  לפני הקדוש ברוך הוא; זו תורה וזו שכרה? 'ממתים ידך ה"! [תהלים יז-יד. ופירושו– מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם. שם].
אמר להם [הקב"ה את המשך הפסוק:] 'חלקם בחיים' [יש לו חלק לחיי עוה"ב].
יצתה בת קול ואמרה; אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא: 

דברי הגמ' הללו טעונים ביאור.
ר"ע מתאוה למות על קידוש ה'. מדוע? והרי שאיפת חייו של היהודי היא לחיות על קידוש ה' ואין הוא שואף למות חלילה? (ע"ש בענף יוסף בשם השל"ה ובעיון יעקב מש"כ בזה).

ועוד יש להבין את דברי הבת קול – 'אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד', וכי אם לא יצאה נשמתו באחד- אין אשריו, והרי זכה למות על קידוש ה'?

ועוד צריך ביאור- מהי תשובת בורא עולם למלאכי השרת- 'חלקם בחיים', וכי אלולי מת מיתה משונה זו- לא היה חלקו לחיי העוה"ב? 

ומהו 'חלקם' בלשון רבים? (עי' בעיון יעקב), 

וכן דברי הבת- קול 'אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העוה"ב' תמוהים, וכי לא פשוט הוא שר"ע מזומן לחיי העוה"ב? אם הוא לא- אז מי כן?…

ב.קידוש ה' לתיקון חילול ה':

כאמור ר' עקיבא הוא גלגול של זמרי בן סלוא. 'זמרי בן סלוא' עם האותיות בגימטריה (406) 'עקיבה בן יוסף' (ספר הגלגולים פס"ז בשם מהרח"ו).

זמרי מת על חילול ה'. ר"ע בא לתקן זאת, ולכן כל ימיו הוא מתאוה למות על קידוש ה'

כאשר עבר זמרי את העבירה עם כזבי, מה עשו משה ואהרון? "והמה בוכים פתח אהל מועד". ביאר בתרגום יונתן [כה-ו] "והם בוכים וקוראים שמע". הם ראו חילול ה' גדול, ולכן קראו שמע לקדש שם ה'

ולכן כל ימיו מתאוה רבי עקיבא לקרוא ק"ש ולקדש שמו יתברך ברגעיו האחרונים, ולמות על קידוש ה', והוא אכן זוכה לזה, ונשמתו יוצאת ב'אחד'. [הרמז לכך: "יש קונה עולמו בשעה אחת" ראשי תיבות עקיב"ה (ספה"ג פמ"א בהג"ה)].

מובא בזוהר (צו לג.) שר"ע התכוין לסיים 'ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו לעולם ועד', והנה הר"ת הוא בשכ"ם, לרמז לתקון שמתקן כעת ר"ע את נשמת שכ"ם בן חמור [מגלה עמוקות פ' פנחס].

על כך ה'בת קול' משבחת אותו. ה' אומר למלאכי השרת 'חלקם בחיים', וזו אכן תשובה לשאלה 'זו תורה וזו שכרה','חלקם' בלשון רבים בדוקא- לרמז על זמרי בן סלוא ועל ר' עקיבא, שכעת תוקן חטאו של זמרי, וממילא אין שאלה של חוסר צדק.

ולכן הבת קול אומרת 'אשריך ר' עקיבא שאתה מזומן לחיי העוה"ב' כשאין הכוונה לר' עקיבא עצמו, שזה ברור מאליו, אלא הדברים מכוונים על השלמת התיקון שלו, שכעת זמרי בן סלוא מזומן לחיי העוה"ב!

[עניינו של ר' עקיבא רמוז בר"ת בפסוק (יחזקאל לט-ז): 'ואת שם קדשִי אודיע בתוך עמי ישראל, ולא אחל את שם קדשי עוד' ובא הדבר לרמז שר"ע יקדש שם שמים בתוך עם ישראל, ולא יחלל את שם ה' עוד כבגלגולו הקודם].

ג.מסרקות כנגד מסרקות:

ר"ע מת במיתה משונה, כשאת בשרו סורקין במסרקות של ברזל. מדוע דוקא כך? היה זה לתקן את אשר עשה בגלגולו הקודם כזמרי, שתפס את כזבי בשיער בלוריתה ואמר למשה מדיינית זו מותרת או אסורה כו', כנגד זה נענש שסרקו את בשרו כדרך שסורקין השיער [מגלה עמוקות פ' פנחס].

ד.פנחס הוא אליהו מתקנו:

מובא במדרש [משלי פר' ט'] לאחר שהרגו את ר"ע החזירוהו לבית האסורין, ובא אליהו הנביא להתעסק בקבורתו. אליהו הוא פנחס כידוע. פנחס משלים את המעגל, אז – הוא הביא להריגתו של זמרי, וכעת – הוא דואג לקבורתו של ר"ע [מגלה עמוקות פ' פנחס].

וזהו שמצינו בגמרא [נדרים נ"א] שאחרי שנשא רבי עקיבא את בתו של כלבא שבוע ולא היה להם מה לאכול, כי כלבא שבוע הדירם מנכסיו, בא אליהו הנביא כדי לחזקם ונתחפש לאדם עני וקרא על פתח ביתם; 'תנו לי קצת תבן לחמם הבית, כי אשתי ילדה ואין לי במה לחמם הבית' אמר רבי עקיבא לאשתו – ראי שישנם בני אדם שאין להם אפילו תבן לחמם את הבית! הרי לנו שכל הטירחא הזו טרח אליהו הנביא זכור לטוב שהוא פנחס שהרג את זמרי בגלגול הקודם כדי לסייע לרבי עקיבא לעלות בתורה ובקדושה ולתקן את זמרי [הגר"פ פרידמן הו"ד בארשת שפתינו פ' פנחס].

ה.כ"ד אלף אנשי שכם – תלמידי ר"ע:

זמרי בן סלוא גרר עמו לזנות גם את שבטו. עשרים וארבעה אלף איש משבט שמעון (ערש"י במדבר כו-יג) מתים בעטיו במגיפה. הם שבים בגלגול בדורו של ר' עקיבא, והם הם עשרים וארבעה אלף תלמידיו של ר' עקיבא.

זמרי בן סלוא היה נשיא שבטם, וכעת הוא רבם – ר' עקיבא. אז הוא דירדר אותם מבחינה רוחנית ומוסרית, וכעת הוא מרומם אותם ומלמדם תורה.

אולם כל אותם כ"ד אלף תלמידים מתים שוב במגיפה בין פסח לעצרת. הטעם לכך- משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

ו.מדוע באמת לא נהגו כבוד זה בזה?

משום שכל אחד זכר מה עשה חבירו בגלגולו הקודם, וכיצד יכול הוא עתה לרחוש לו כבוד?! והם מתים שוב במגיפה כדי לכפר על חטאם הקדום. (הרמ"ע והחס"ל שם).

(משנת הגלגולים עמ' 64 והילך)

סיום:  דווקא ביום של שמחה כה מרובה צריך לראות איך מתעלים את כח ההרס(האש) למקום חיובי וזו השמחה השלמה והאמיתית:

סיפר רבי שלמה גולדשטוף זצ"ל:פעם אחת התפנה הגאון מטישבין-רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל לעסוק בהשכנת שלום בין שני צדדים יריבים כשהוא אומר לחתנו:

"יודע אני מראש כי הדבר יגרום לי עלבונות,יסורים ועוגמת נפש מרובה.אלא מאי- אפילו על מנת כן.והוסיף בבדיחותא: חז"ל אומרים "הרואה סיר בחלום יצפה לשלום".הסיר הוא סמל השלום מפני שיוצר הרמוניה בין שני יריבים:"אש (מלמטה) ומים(שבתוכו) ומה שכר שמקבל הסיר הוא מתלכלכך בפיח ופניו משחירים(מרביצי תורה מעולם החסידות,ע"פ ספר איש לרעהו,חומש ויקרא,פרשת בחוקותי) 

______________________________________________________________

ב5.רמזים לקשר בין תלמידי רבי עקיבא והלוחמים של בר כוכבא:

הגמרא מציינת כמה פרטים חשובים לגבי מותם של תלמידי רבי עקיבא:
1. שהם מנו 24 אלף.
2. שהם מתו בין גבת לאנטיפרס (בערך בית שמש וראש העין של ימינו).
3. שהם מתו באסכרה.

24 אלף תלמידים זה לא סדר גודל מוכר לתלמידים בזמן הזה אלא לצבא. מעניין שגבת ועד אנטיפרס הם אזורי הקרבות בהם לחם בר כוכבא, ופירוש המילה אסכר בערבית הוא "גדוד", ושבר כוכבא היה נושא כליו של בר כוכבא ומנהיג המרד. אם כן די ברור מכך שתלמידיו הם בעצם חייליו....

(ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

ב4.רבי עקיבא היה המתכנן הראשי של ענייני המרד  ולכן היה מכונסים במקום תת קרקעי שאין בו שמש:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!
(הגדה של פסח)

יש חוקרים שרוצים להגיד שהסיבה שבהגדה מוזכר שהסבו תלמידי החכמים בבני ברק (חיריה של היום, ואשר על שם הסבתם ניתן השם למחלף מסובים) כאשר התלמידים חיכו בחוץ היא כיון שלא רק דיברו אודות יציאת מצרים אלא גם אודות המרד, או לכל הפחות התחבאו מפני הרומאים.


(הרב נתנאל וייל, מאמר מלחמת העצמאות של רבי עקיבא ותלמידיו או יום הזיכרון לחללי רבי עקיבא ומלחמת העצמאות שכשלה)