שלח לך: נסיון ה"מרגלים" - נסיון בשלשה מימדים

פתיחה: מה פשר פעולותיו של משה?

א.מדוע שלח כ"כ הרבה אנשים?
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו...(במדבר יג,ב)

ב.מדוע לא שלח אנשי "מוסד"?
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְ-הֹ-וָ-ה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה(שם,שם,ג)

ג.האמנם משה שולח אנשים לאמת את הבטחת ה'?
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (שם,שם,יט)

ד.מדוע ברך משה רק את יהושע ולא למשל את כלב ?

ויקרא משה להושע וגו'. התפלל עליו, י-ה יושיעך  מעצת מרגלים (במ"ר טז, ט. יח, כא):(רש"י,שם)

הקדמה:  
1.עיקרון בפתירת השאלות:
דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר (ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג ה"ה)
2.המפתח לחטא המרגלים:
 עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד,), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי (אבות ה,ד) 

חלק א- נסיון ה"מרגלים":

1.משה רבנו לא שלח "מרגלים" :

א.חטא הנציגים היה שנהגו כמרגלים ולכן נקרא חטא- (על שום שנהגו כ-) מרגלים:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן...  (במדבר יד,ב)
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ...(דברים א,כב)
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(דברים א,כד)

ב.כשמשה או יהושע רוצים לשלוח מרגלים הדברים נאמרים במפורש:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לְרַגֵּל אֶת יַעְזֵר וַיִּלְכְּדוּ בְּנֹתֶיהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר שָׁם (במדבר כא,לב)

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה(יהושע ב,א)

ג.לתור- לחפש את הטוב, לרגל- לחפש את הרע:

לתור את הארץ. יש הבדל בין תר למרגל לרשד"ל, האיש אשר יתור הוא מבקש הטוב, לתור להם מנוחה, לתור לכם מקום לחנותכם, אל ארץ אשר תרתי להם, וכן ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם לרדוף אחרי התענוגים; ובהפך המרגל יבקש את הרע, כמו מרגלים אתם, לראות את ערות הארץ באתם{בראשית מב,ט}, וכן {וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן לְחָנוּן הַמְכַבֵּד דָּוִיד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים} הלא בעבור לחקור ולהפך ולרגל הארץ באו עבדיו אליך (דברי הימים א יט ג) , וכן וירגל בעבדך אל אדוני המלך{
שמואל ב יט כח} , לא רגל על לשונו { תהילים טו,ג), כולם ענינם גלוי הגנות והרע...(הכתב והקבלה על במדבר פרק יג פסוק טו )

ד.לתור, לחפור ולרגל- כוונת ה', ב"י והמרגלים:

ויתורו את ארץ כנען, מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו, ויחפרו, וירגלו, כי ישראל אמרו (דברים א.כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, והקב"ה אמר ויתורו את ארץ כנען. ובמרגלים כתיב (שם א.כד) וירגלו אותה, לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקב"ה אמר ויתורו, שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמ"ש (שמות ג.ח) ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה. וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים (ב"ב קנח:) כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה.ח). 

אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו ויחפרו, שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. אבל מ"מ לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. 

והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה. כי רגל לשון רכיל כמו שפירש"י על פסוק לא תלך רכיל (ויקרא יט.טז).(כלי יקר,שם)

2.יש חשיבות של נציג אחד מכל שבט, סה"כ 12 נציגים : הסכמה קואליציונית

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: (במדבר יג,ב)

ומה שהיו המרגלים שנים עשר ודי שיהיו שנים או שלושה כענין שנאמר ביהושע (ב, א) שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, לפי שרצה הקב"ה שתהיה השליחות הזאת בהסכמת כל שבטי ישראל, איש אחד מכל שבט ושבט כדי שאם יצליחו בשליחותן יהיו כל ישראל שותפין בזכות ואם לא יצליחו יהיו כולן שותפין בעונש כמו שאירע בהם:
(רבנו בחיי ,שם)

3.משה שלח דווקא אנשים משדרת ההנהגה העממית:

א.אנשים חשובים:
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי יְ-הֹ-וָ-ה כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה
כֻּלָּם אֲנָשִׁים.כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו (רש"י,שם)

ב.שרי חמישים: ראשי בני ישראל המה. המה עולה נ' מלמד שהיו שרי נו''ן: (בעל הטורים,שם)

ג.הנציגים היו השתקפות אותנטית ועממית של בני שבטם:
לא היו אלה נשיאי מטות אבותם שנקראו לעיל....אלא כל אחד מהם היה נשיא בהם.הם היו בהם- לא בראש השבטים אלא בתוך העם אך באופיים ובכשרונם הם היו נישאים מעל ההמון בחינת "נשיא בהם" (רש"ר הירש,שם)

4.לכל אחד מהנציגים היתה האפשרות לבחור ולתור בבחירה חופשית את מסקנת שליחותו:

שתים עשרה פעמים מופיע בו בשורש תו"ר כמספר הנשיאים הנשלחים לתור את הארץ.הן המספר השמשמעותי של הופעותיו,הן פיזורו השווה על כל הסיפור והן נדירותו במקרא מעידות על כך ששורש זה מהווה מילה מנחה בסיפורנו (עיונים בפרשת השבוע, סדרה ראשונה, הרב אלחנן סמט)

ב.ובחרת בחיים- בחירתו האישית של אחד מה"אנשים":מילת אנשים יכולה להצטרף לחכ"ם או למו"ת- תלוי בבחירתם של התרים:

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, ברבינו בחיי מייתי מדרש שקורא למרגלים כסילים שמוציא דבה הוא כסיל אבל אותן שלוחי יהושע חכמים היו ע"ש, ונ"ל דלזה רמז ס"ת שלח לך אנשים ויתורו את, ח"כ - מ'-ו"ת, והשתא אם יהי' חכמים ולא יוציאו דבה אזי יצורפו אותיות חכ"ם ולא יצורף המ"ם לאותיות ו"ת הא לא"ה שיהי' כסילים אז לא יצורף המ"ם לח"כ אלא לו"ת ויעשה מו"ת, וזה מרומז בפסוק [האזינו] לו חכמ"ו ישכילו זאת יבינו לאחריתם ר"ל אחריתם ס"ת של שלח לך הנ"ל. [תקס"ב]:
(חתם סופר על במדבר פרק יג פסוק ב )

5.נושאי השליחות היו שניים: הארץ והעם

א.טיב הארץ הפיזית- כדי שיתחזקו מטוב הארץ ועושרה הפיזי:

האמצעי:
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ:

הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (במדבר יג ,יט)

הטובה היא. במעינות ותהומות טובים ובריאים (רש"י,שם)

וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה  הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן (במדבר יג ,כ)

המטרה:
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (במדבר יג,כ)

ב.אופי העם היושב בה מבחינה רוחנית ומוראלית:

וּרְאִיתֶם: 
אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב:  (במדבר יג ,יח)

ב1- חוזק מוראלי:
את הארץ מה היא.יש ארץ  מגדלת גבורים,ויש ארץ מגדלת חלשים,יש מגדלת אוכלוסין, ויש ממעטת  אוכלוסין (במ"ר טז, יח): 
החזק הוא הרפה. סימן מסר להם,  אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם (במ"ר שם): (רש"י,שם)

וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: (במדבר יג ,יט)
הבמחנים. תרגומו הבפצחין, כרכין פצוחין ופתוחין מאין חומה (רש"י,שם)

ב2- חוזק רוחני:
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן 
היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר, שיגין עליהם בזכותו (רש"י,שם)

6.אשכול הענבים הפך לסמל- והיה אמור להיות מקור להתחזקות - בגלל החיבור בין טוב הארץ לחולשת העם היושב בהם:

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (במדבר יג,כ)

והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי ביכורי ענבים. נראה לבאר דזהו הוא הסימן כשתקחו הפירות בע"כ ולא יעמדו נגדכם שודאי נמס לבבם בקרבם וש"ת מחמת רוב פירות לא יהיה נחשבת אצלם לכך הניחו אתכם לבא בכרמים לעשות כטוב בעיניכם כי לא נחשב להם דבר מרוב הפירות אשר להם לכך אמר והימים ימי ביכורי ענבים דכבר נתבשלו באותו זמן וחיבבוה מאוד ואעפ"כ לא יעמדו נגדיכם וזה הסימן שנימס לבבם:

(תפארת יהונתן לרבי יונתן אייבשיץ ,שם )

חלק ב: שורש החטא-  מדיבת המן לדיבת הארץ:

1.שורש הדברים כבר בחטא המתאוננים:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּשְׁמַע יְ-הֹ-וָ-ה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהֹוָה וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה (במדבר יא,א)
 כמתאוננים - פירוש כאוננים לשון אנינות. שהתאבלו על שהקב"ה  רצה להכניסם לארץ מהרה . כדפרש רש"י לעיל בסמוך ודאגו ממלחמות כי קטני אמונה וקצרי רוח היו (פענח רזא,שם)

בקצה המחנה. במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם   ובגדולים (רש"י,שם)

וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר (שם,שם,ד)

2.חטא המתאווים לבשר מתרחש דווקא עם הקירבה לא"י- ארץ בה יש חיבור בין קודש לחול ובין שמים לארץ ולכן רצו אחיזה גם בבשר:

והנה ישראל סברו שתיכף יכנסו לארץ במסע הראשון, כמ"ש מרע"ה (י' כ"ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו', היו יראים מהשינוי הפתאומי, היינו מאכילת המן לאכילת תבואת הארץ, ע"כ בקשו מאכל בשר צירוף להמן, וזה שהתרעמו בלתי אל המן עינינו, לא כמו שכתוב להלן (כ"א ה') ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שמאסו במן, וכאן נאמר רק שלא רצו במן לבדו ( שם משמואל - פרשת בהעלותך - שנת תרע"ב )

3.משה מבין שיש פה רמז למציאות שעליו לברר- מדוע נתנבאו כך אלדד ומידד?

וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:  וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם (במדבר יא, כז-כח)

כלאם. הטל עליהם צרכי צבור והם  (ש) כלים מאליהם (סנהדרין יז). דבר אחר תנם אל בית הכלא (ספרי צו), לפי  (ת) שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ: (רש"י,שם)

4.אם כולם נביאים- אין קטנות אמונה בכניסה לארץ:

 וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְ-הֹ-וָ-ה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְ-הֹ-וָ-ה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר,יא,כט)

אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. הנה נתנבא אברהם כדי שיעבור בה, ויחזקאל ודניאל מפניה, וכבר היו נמצאים בבית ראשון וראו בו השכינה אשר בהמצאה היה מגיע לנבואה כל המוכן לה מהסגולה. (כוזרי, מאמר ב, פיסקה יד)

5.הבלאגן והבהילות מעידים על כוונת העם שלא להיכנס לארץ:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: (דברים א,כב)

 ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא,  ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' (דברים ה, כ.), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:(רש"י,שם)


6.מסקנה: הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה - לכם- האם  דור המדבר ראוי לא"י או לא:

מטרת שליחת הנציגים לא היתה לבדוק אם הארץ מתאימה לבני ישראל אלא האם בני ישראל וההנהגה שלהם מתאימים לארץ. 
משהתברר שלא, התוצאה(ולא העונש) היתה הישארות במדבר עד שיתחלף הדור ,דור העבדים המבקש לחזור מצריימה  ויוולד דור חדש אשר "לא ידע את פרעה" והא אשר יוכל להיכנס אל הארץ ולכבוש אותה. 
(ענ"ד)

חלק ג: משה כמנסה

1.משה רבנו מבין שעליו לבחון את התאמת העם לארץ ולכן ביקש נציג מכל שבט:

א.משה מודע לסכנה שבנסיון:
שלח לך. לדעתך (סוטה לד:), אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב), כמה שנאמר ותקרבון אלי כלכם וגו' (שם), ומשה נמלך בשכינה, אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג, יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות   בדברי המרגלים, למען לא יירשוה (במ"ר טז, ז-ח) (רש"י,שם)

ב.משה מנסה עד לרגע האחרון בהתחכמות למנוע את הנסיון:

וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט (דברים א,כג)

 וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם (רש"י,שם)

2.על אף המבחן אליו שלח משה את המרגלים- ביקש לעודד רוחם ולחזקם דרך עיבור נשמתם- 

א.משה רבנו צייד את כל התרים בנשמות השבטים עצמם בתקווה שיצליחו בשליחותם:

והנה רז"ל אמרו בפסוק ויאמר להם יוסף מרגלים אתם, שרמז להם, שהם יהיו מרגלים את ארץ ישראל. אבל יהושע נשיא אפרים בן יוסף עצמו, לא יהיה מרגל. 

וע"י הקדמה זו, יתבאר היטב ענין פרשה זו במה שנעיר בתחלה שינוי אחד שיש כאן, מפרשת במדבר סיני, כי שם כתיב ראשי אלפי ישראל הם. וכאן הוסיף בני, באמרו כלם אנשים ראשי בני ישראל המה. 

והענין, הוא, כי הנה בראותו יתברך שהיו מרגלים אלו עתידים לחטא, ומרע"ה היה ברצונו לשלחם, לכן בחר הרע במעוטו, לתקן קצתו. ולכן גזר הוא יתברך, שנשמות השבטים עצמם, אחי יוסף, הנקראים בני ישראל ממש, יתעברו בסוד העיבור באלו המרגלים, כדי שיעזרום קצת, ולא יחטאו לגמרי. ועכ"ז לא הועיל להם, וכמו שנתבאר בפסוק וילכו ויבאו אל משה וגו'. וזש"ה, כלם אנשים ראשי בני ישראל המה, הם עצמם השבטים, הנקראים ראשי של בני ישראל ממש. גם זהו מ"ש, אשר אני נותן לבני ישראל בלשון הווה, נותן, כלומר, כי אלו האנשים אשר תשלח עתה לתור את הארץ, היא אותה אשר אני נותנה עתה לבני ישראל, הם השבטים, הנקראים בני ישראל, ההולכים שמה כנזכר, וע"י הליכה זו אני נותנה להם אם יזכו:

ב.לשבט לוי אין נחלה בארץ ולכן ליהושע משה עיבר את נשמת לוי וראה בו שליחו האישי("שלח לך"):

והנה הי"א שבטים, נתעברו בהם בי"א המרגלים, אבל שבט לוי, שלא היה לו נחלה בארץ, לא הוצרך לשלוח מרגלים. אבל במקומו נתחלק שבטו של יוסף לשנים, מנשה, ואפרים. ואמנם במרגל של מנשה, נתעבר נשמת יוסף, ולכן כתיב למטה יוסף למטה מנשה, עם היות שבכל מקום אפרים קודם למנשה, ועכ"ז ייחס ליוסף עם מנשה, להורות מה שאמרנו. נשאר יהושע מרגל שבט אפרים, בלי עיבור נשמת שום שבט, ולכן נתיירא משה לשלחו, פן יחטא. ואז, ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כמ"ש ז"ל שהתפלל עליו, י"ה יושיעך מעצת מרגלים:

וסוד קריאת שם זה החדש הוא, כי המשיך עליו נשמת לוי בן יעקב, שלא היה שום מרגל משבטו כנזכר, וזה היה ע"י משה שהוא משבט לוי, ואליו היה ראוי ללכת בשליחות זה, מרגל של שבט לוי, ושלח במקומו את יהושע תלמידו תמורתו, החשוב כמו בן שלו ממש כנודע, ונשמת לוי, שהיתה צריכה להתעבר במשה נתעברה אז ביהושע:
ובזה יתבארו שינוי הכתובים, כי תחלה אמר שלח לך בלשון יחיד, ואח"כ אמר בלשון רבים, למטה אבותיו תשלחו, עוד מלת לך, שהיא מיותרת. אבל רמז בזה אל הנזכר, כי תחלה הזכיר ענין השליח הגדול מכולם, והוא משבט לוי, שהוא משה ואמר לו שלח לך, כלומר, כיון שאינך הולך, א"כ שלח לך במקומך ותמורתך איש אחד. 

וכנגד שאר השבטים, אמר למטה אבותיו תשלחו לשון רבים ואו שלח ליהושע במקומו, והמשיך בו נשמת לוי כנזכר:

ג.כשהאדם חוטא הנשמה שנתעברה בו מסתלקת וכך היה ל-10 המרגלים:
והנה בלכתם לתור את הארץ, לקחו עצה רעה בעצמם, להוציא דבה על הארץ, ולכך נסתלקו מהם נשמות של השבטים המתעברות מהם כנז"ל. כנודע, כי הנשמה המתחבר בגלגול עם האדם, אינה מסתלקת משם עד יום המיתה. אבל הנכנסת בסוד עיבור, מסתלקת ממנו, כאשר האדם חוטא, ואומרת (במדבר ט"ז כ"ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. ולא די זה, אלא אפילו נשמת האדם עצמו, מסתלקת בעת שחוטא, בסוד הרשעים בחייהם קרויים מתים, ולכן נסתלקו מהם:

ד.וילכו- הנשמות המעוברות, ויבואו- המרגלים עצמם ללא השבטים שנתעברו בהם:

וז"ס וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן, וכבר ואמר וישובו מתור הארץ, אם כן איך חוזר להזכיר ההליכה, אחר ששבו, והיל"ל ויבאו אל משה, אבל הענין הוא, כי וילכו חוזר אל הסתלקות הנשמות ההם. ומלת ויבאו, חוזר אל המרגלים עצמם, כי כשבאו אל משה, כבר נסתלקו מהם עיבור הנשמות ההם. 

ה.ליהושע וכלב ש"חיו" (ולא נכתב נשארו חיים)  נשארה הנשמה המעוברת חיה בהם גם כששבו:

אמנם יהושע וכלב, חיו מן האנשים ההם. והנה מלת חיו אינה מתיישבת, והענין הוא, כי אלו השנים לא נסתלקו מהם העיבורים שלהם, שהם, יהודה בכלב, ולוי ביהושע. והיה בהם חיות נוסף בעת ההיא, וז"ש חיו, ולא אמר נשארו חיים. אבל השאר מתו תכף בביאתם אל משה, בהסתלקות העיבורים מהם, בסוד הרשעים בחייהם קרויים מתים:
ובזה יתורץ אומרו, מן האנשים ההם, שהם דברים מיותרים. אבל רמז אל הנזכר, כי אלו נסתלקו עיבוריהם, ואלו נשארו בהם, וחיו ממש:

ו.הרוח האחרת שהיתה בכלב- רוח יהודה שנתעבר בו ולא חטא כלב ולכן היא לא נסתלקה:
גם זהו ענין אומרו, ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. פי', כי שאר המרגלים, היתה רוח אחרת של השבטים מתעברים בהם. אבל לא מלאו אחרי, ונסתלקו. אבל זה, מתחלה היתה רוח אחרת של עיבור יהודה עמו, ולא חטא, ולכן וימלא אחרי, והשלים באחרונה כבראשונה:

(האר"י,שער הפסוקים - פרשת שלח לך )

3.מדוע דווקא יהושע ולא נניח כלב מקבל חיזוק חיצוני בשמו?

א.מצא בו נקודת חוזק שנלחם בעמלק וקיווה שדרך זה יזכור נצחונו ולא יפול עם חולשת המרגלים:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. יה יושיעך מעצת מרגלים. יש להתבונן למה דווקא שם של י-ה, ולמה לא התפלל גם על כלב, ונראה לפי שאמר להם עלו זה בנגב. והמרגלים אמרו עמלק יושב בארץ הנגב. פירש רש"י לפי שנכוו בו ישראל, וחשב בו שמסתמא בעצה זו לא יהיה יהושע כי אדרבה הוא החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב. ולדורות מאותה מלחמה והלאה הוא ג"כ בטוח במה שנאמר (שמות יז.טז) כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ובאותה שבועה שהיתה בשם יה יהיה בטוח לנצח את עמלק, ע"כ הוסיף לו משה י-ה על שמו כדי שיהיה נזכר לשבועה שהיתה בשם י-ה ובסבה זו לא יהיה בעצת מרגלים שהפחידו את ישראל בעמלק. (כלי יקר,שם)

ב. אם יפול יהושע יתלו את זה במשה ח"ו:

…ואם תאמר, למה התפלל על יהושע יותר משהתפלל על כלב, ולא קשיא, דגנאי גדול יש לאדם שתלמידו אינו כהוגן, שיאמרו אלמלא שלמד כך מרבו לא היה עושה מעשים האלו. וכן בפרק היה קורא (ברכות יז ע"ב) "ברחובותינו אין פרץ ואין צווחה" (ר' תהלים קמד, יד) 'שלא יהא בינינו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים'…(גור אריה,שם)

ג. יהושע היה משבט יוסף שכבר חטא בדיבה ולכן חשש לו יותר(בצירוף עם זה שהיה תלמידו):

ויש אומרים לפי שהיה משבט יוסף שהביא דיבת אחיו על כן היה ירא שלא ילך בדרך זקנו כי מטעם זה לא הזכיר בו למטה יוסף

ד. שינוי שמו של יהושע אמור להשפיע ולתת הכוונה לכל שאר המרגלים שלא יפלו :

שינוי השם הוא רמז לו ורמז גם לרעיו, שכן כל אימת שיקראו לו בשמו החדש יזכרו גם הם את המשמעות הרמוזה בשם זה, ובבואם למלא את תפקידם אל יסיחו את דעתם מן הרמז הזה. כי השם הזה רומז לו ולהם ש"הוֹשֵׁע" הוא "יהושע": מי שהושיע בעבר הוא גם יושיע בעתיד…יש יחס עמוק בין שינוי השם לבין התפקיד שהוטל על יהושע ורעיו ודבר זה מוכרע ממקומו של שינוי השם בכתוב. אילו הייתה לו רק משמעות אישית – פרטית, היה מסופר עליו לעיל, פסוק ח. אך השם החדש כתוב כאן אחרי הזכרת השליחות בכללותה – אשר – שלח וגו' ויקרא וגו' – ולפני הביאור המדוייק של השליחות לפרטיה. נמצא ששינוי השם הוא, כביכול, חותמת השליחות, ויחד עם זה הוא גם ההקדמה המניחה לו את היסוד. וכך הוא רומז ליהושע ולרעיו: הם לא נשלחו כדי לבדוק את האפשרות ואת הערך של כיבוש הארץ, שכן ביטחונם בניצחון ובהצלחה – ב"תשועה" וב"שוע" – תלוי בה'; והנתונים החיוביים או השליליים של הארץ לא יחזקו ולא יחלישו את הביטחון הזה. נמצאת אומר: בשינוי השם ליווה משה את שליחיו ברוחו; בו נתן להם מצפן שיכוון את ליבם להבנת שליחות 

(רש"ר הירש,שם)

ה.הפוך על הפוך: היה חשש שדווקא יהושע יהיה המוביל של הגישה של לא להיכנס לארץ כדי שמשה ימשיך את מנהיגותו:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע - ופירש"י: התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'. ויש להבין: א) מה טיבו של שם 'יה' בכאן, שלשם תשועה מספיק שם הושע לבד שמשמעו גם כן לשון תשועה. ב) ועוד קושיית השל"ה: מדוע לא התפלל גם על גיסו בעל אחותו כלב?!

 ונראה דהנה בתרגום יונתן: "וכדי חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בר נון יהושע", ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שחשש מרע"ה שמחמת הענוה שבו יבטל דעתו לדעתם, עכת"ד. ועדיין צריך למודעי, כי ענוה לבטל דעתו לדעת הרבים נגד רצון הש"י היא ענוה פסולה ואינה אלא שפלות הנפש לבד, וענוה טהורה היא להיות ענו נגד הש"י לבד, וכמו אברהם אבינו ע"ה שעם כל ענותנותו היתירה שהיה בעיני עצמו עפר ואפר - נקרא איתן מלשון חוזק, שהיה לו חוזק הלב מאד מאד שהוא ע"ה איש אחד עמד נגד כל העולם כולו שהיו עובדי ע"ז ונגד נמרוד שמלך אז בכיפה...

 ומצינו ג"כ אזהרה (שמות כ"ג ב'): "לא תהיה אחרי רבים לרעות", ופירש"י: 'אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם'. אך ברורם של דברים, שחילוק הוא בין רואה רבים שוגגים ומוטעים בדבר, יש לו להשיב אל לבו שיותר שכיחה הטעות ביחיד מברבים, ובודאי איהו דקא טעי... והנה בדבר המרגלים כבר אמרנו שח"ו לומר עליהם שהיה זדון ומרד ממש מתחילה, כי לא טפשים היו למרוד במקום, אלא מוטעים היו מפאת כוחות הרע השולטים במדבר... אלא שעבירה גוררת עבירה ומרעה אל רעה יצאו...

אבל תחילת העצה שלהם שנקראת 'עצת מרגלים', היתה נראית לכאורה טובה לישב עוד על התורה ועל העבודה בצלו של משה רבינו ע"ה, עד יזדככו ויטהרו ביותר להיותם נעשים ראויים 

מצד עצמם לרשת את יושבי הארץ... ומעתה יובן מה צורך היה למשה רבינו ע"ה להתפלל על יהושע, שהרי במקום חשש טעות צריכים לשמוע לרבים, מה גם יהושע שהיה ענו בודאי יחשוד יותר את דעתו למוטעה משיחשוד את דעתן ועצתן כי ברע היא... צריך להוסיף בו אות יו"ד למען שלש האותיות הראשונות שבו יהיה שלש האותיות שבשם הויה.

(שם משומאל, שלח,תרע"ג)

כוון שראה משה שנתכעס יהושע על אלדד ומידד בהתנבאם: ''משה מת יהושע מכניס'' - הבין מה גדולה מידת עניוותו, שאיננו רוצה להיות מנהיג ובורח הוא מן הכבוד. לפיכך חושש היה משה, שמא בגלל דבר זה כשלעצמו יסכים יהושע לעצת המרגלים, למען ישארו ישראל במדבר תחת הנהגתו של משה ולא יכנסו לארץ-ישראל מקום שם יהא עליו להיות למנהיג - ועל-כן התפלל עליו שינצל מעצת המרגלים. טבעו של עניו הוא, שלא להיות תקיף בדעתו ותמיד מבטל הוא את דעתו מפני דעת הזולת. המרגלים הרי היו נשיאים של שבטים ואנשי-שם, היה משה חושש איפוא שמא יבטל יהושע את דעתו מפני דעתם מחמת עניוותו, כל-כן התפלל עליו: ''יה יושיעך מעצת מרגלים''

(מתוך עלון תורה דבר רחבות- https://www.dat-rehovot.co.il/parasha-47)

4.ההבדל בין יהושע לכלב בכל סיפור המרגלים: כלב פעל בתור "סוכן כפול"

א.מדוע יש אבחנה בכמה דברים בין יהושע לכלב?

וְאַגַּב נְבָאֵר מַהוּ זֶה דִּכְתִיב {במדבר י''ג ט''ז}: ''וַיִּקְרָא משֶה לְהוֹשֵׁעַ בֶּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ'', וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ''י שֶׁאָמַר לו {במדבר רבה פרשה י''ח}: ''יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים''. וְלָמָּה לֹא בֵּרֵךְ גַּם לְכָלֵב, וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר? 

גַּם מַהוּ דִּכְתִיב {במדבר י''ג כ''ב}: ''וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן'', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ''י, שֶׁכָּלֵב לְבַדּו הָלַךְ לְשָׁם וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת, שֶׁלֹא יְהֵא נִסַּת מֵחֲבֵרָיו לִהְיוֹת בַּעֲצָתָם. מַדּוּעַ לֹא הָלַךְ גַּם יְהוֹשֻׁעַ? וְגַם מַהוּ שֶׁכָּתַב בְּסוֹף הַפָּרָשָׁה? {בַּמִּדְבָּר י''ד כ''ד}: ''וְעַבְדִּי כָּלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי'', מַדּוּעַ לֹא הִזְכִּיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ גַּם כֵּן לְשֶׁבַח, שֶׁהוּא הָיָה מִתְנַגֵּד לְשִׁטַּת הַמְרַגְּלִים מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף? 

ב.שתי שיטות בעבודת ה' כנגד כוחות טועים : לעמוד כנגדם מראש או לשתוק ולהמתין לשעת כושר:

אָכֵן, בֶּאֱמֶת נִיחָא הַכֹּל בַּחֲדָא מַחְתָּא, וְהוּא דְּיֵשׁ שְׁתֵּי דְרָכִים בַּעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ. בְּעֵת שֶׁמִּתְגַּבְּרִים כֹּחוֹת הַתּוֹעִים בָּעוֹלָם, וְאֶחָד מֵעובְדֵי ה' הֻכְרַח לַעֲמֹד עִמָּהֶם כַּמָּה שָׁבוּעוֹת, אִם יוֹצִיא אָז כֹּחוֹתָיו הַפְּנִימִיִּים לַחוּץ, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּפַרְסֵם שִׁטָּתו הָאֲמִתִּית לְעֵינֵיהֶם וְיָרִיב עִמָּם עַל דַּעְתָּם הַכּוזֶבֶת, 

אוֹ שֶׁיִּשְׁתֹּק לְעֵינֵיהֶם, וְאֶפְשָׁר גַּם שֶׁיַּסְכִּים עִמָּהֶם לְפָנִים, עַד שֶׁיָּבוֹא בָּרַבִּים לִפְנֵי קְהַל יִשְׂרָאֵל, וְאָז יְבָרֵר אֶת שִׁטָּתוֹ הָאֲמִתִּית וּלְהֶפֶךְ אֶת דַּעְתָּם הַכּוֹזֶבֶת לְעֵינֵי כֹּל.

ג.החיסרון בשיטת כלב: עלול להיות מושפע מהם, החיסרון בשיטת יהושע- שיעמדו עליו להזיקו:

וְיֵשׁ בְּכָל דֶּרֶךְ מַעֲלָה וְחִסָּרוֹן. בָּאֹפֶן הָרִאשׁוֹן יֵשׁ מַעֲלָה, דְּאִם יִשְׁתֹּק כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן וְגַם יַסְכִּים עִמָּהֶם, לְאַט לְאַט הוֹלֵךְ כֹּחוֹ הַפְּנִימִי וְנֶחְלָשׁ, עַד שֶׁהֻתְּרָה אֶצְלוֹ דַּעְתָּם הַכּוֹזֶבֶת. וְדֻגְמָא, כְּמוֹ שֶׁעוֹמֵד אָדָם בַּחֹרֶף בַּחוּץ בַּקֹּר הֶחָזָק זְמַן רַב, מִתְקָרֵר חֻמּו הַפְּנִימִי וָמֵת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם מִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם נֶגְדָּם, לֹא יִתְקָרְרוּ כֹּחוֹתָיו הַפְּנִימִיִּים. 

אֲבָל בְּאֹפֶן זֶה יֵשׁ חִסָּרוֹן גַּם כֵּן, דְּיוּכְלוּ לְהִתְיַעֵץ יַחְדָּו נֶגְדּוֹ וּלְהַזִּיקוֹ בְּגוּפוֹ אוֹ בְּמָמוֹנוֹ, וְצָרִיךְ לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם שֶׁיַּצִּילוּהוּ מִיָּדָם. 

ד.היתרון בשיטת כלב: יוכל בשעת הכושר להראות קלונם ברבים

וּבָאֹפֶן הַשֵׁנִי יֵשׁ מַעֲלָה, שֶׁלֹּא יִתְיַעֲצוּ לְהַזִּיקוֹ, אַחֲרֵי שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהוּא גַּם כֵּן אוֹחֵז בְּשִׁטָּתָם. וְעוֹד מַעֲלָה יְתֵרָה יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁבְּבוֹאוֹ לִפְנֵי קָהָל וְעֵדָה הוּא וְהֵם, בְּוַדַּאי יִתְפָּאֲרוּ הַתּוֹעִים וְיאמְרוּ, שֶׁפְּלוֹנִי הַנִּכְבָּד אוֹחֵז גַּם כֵּן בְּשִׁטָּתָם, וְאָז יוּכַל לְבָרֵר שִׁטָּתוֹ הָאֲמִתִּית לְעֵינֵי הַכֹּל. 

ה.משה ברך רק את יהושע כי עליו יש חשש שיהיו אופוזציה לוחמת :

וְהִנֵּה מֹשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם יָדַע בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אֶת כֹּחוֹתֵיהֶם, יְהוֹשֻׁעַ הָיָה כֹּחוֹ בָּאֹפֶן הָרִאשׁוֹן, וְעַל כֵּן הוּא צָרִיךְ לְּרַחֲמֵי שָׁמַיִם שֶׁלֹּא יִיעֲצוּ עָלָיו רָעָה, וּלְכָךְ בֵּרְכוּ: ''יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים''. וְכָלֵב הָיָה כֹּחוֹ בָּאֹפֶן הַשֵּׁנִי וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לִבְרָכָה.

ו.כלב התפלל רק הוא על קברי האבות שלא יהיה מושפע מהמרגלים שנדמה היה כמוהם כשהיו בא"י:

וְהִנֵּה כְּשֶׁבָּאוּ לְחֶבְרוֹן וְרָאוּ שָׁם אֶת אַחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי, וְנָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם, תֵּכֶף הָיְתָה דַּעְתָּם לְהָרַע, וְהִתְבּוֹנֵן כָּלֵב אֵיךְ לְהִתְנַהֵג, וְהֻסְכַּם אֶצְלוֹ לְהַסְכִּים עִמָּהֶם בַּפֶּה כָּל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, וְעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה בּוֹ כֹּחַ לְבַסּוֹף לְהַשְׁתִּיקָם וּלְבָרֵר לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁטָּה הָאֲמִתִּית, אַךְ הָיָה יָרֵא, שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוּכְלוּ כֹּחוֹתָיו הַפְּנִימִיִּים לְהִתְחַלֵּף בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן וְלִהְיוֹת נִסַּת לַעֲצָתָם, לְכָךְ הָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת, שֶׁיַּעַזְרוּהוּ בִּזְכוּתָם, שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵל בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן.

ז.הרוח האחרת שהיתה בכלב שהסתיר את דעתו ובזכות כך יכול היה להשתיק את המרגלים בשעת הכושר:

וְהִנֵּה בְּוַדַּאי כְּשֶׁבָּאוּ הַמְרַגְּלִים מִן הַדֶרֶךְ, אָמְרוּ: כֻּלָּנוּ נִשְׁלַחְנוּ לָאָרֶץ לָתוּר אוֹתָהּ וְלוֹמַר הָאֱמֶת, וְכֻלָּנוּ מַסְכִּימִים לְדֵעָה אַחַת לְבַד מֵאֶחָד וְהוּא יְהוֹשֻׁעַ, וְדֵעָה אַחַת כְּמַאן דְּלֵיתָא דַּמְיָא. וְהִנֵּה כְּשֶׁכָּלֵב רָאָה זֶה, הִתְחִיל לוֹמַר: וְכִי זֶה בִּלְבַד עָשָׂה לָנוּ בֶּן עַמְרָם? וּכְפֵרוּשׁ רַשִּׁ''י, וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב: ''וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי'', וּכְפֵרֵשׁ רַשִּׁ''י שֶׁעַל יְדֵי זֶה הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְהַשְׁתִּיקָם. 

ח.יהושע וכלב שקולים לעניין זה ששתי גישותיהם טובות:

וְהִנֵּה אֹפֶן הָרִאשׁוֹן וְאֹפֶן הַשֵּׁנִי שְׁנֵיהֶם דְּרָכִים יְשָׁרִים לִפְנֵי ה', כִּי אַף שֶׁבָּאֹפֶן הָרִאשׁוֹן הַנֶּפֶשׁ יוֹתֵר מְשֻׁמֶּרֶת, מִכָּל מָקוֹם אִם אֹפֶן הַשֵּׁנִי כַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם הוּא גַּם כֵּן אֹפֶן טוֹב וּכְמַעֲשֶׂה דְּכָלֵב. וּבָזֶה נִיחָא מַה דְּאִיתָא בַּתּוסֶפְתָּא, שֶׁלִּפְעָמִים הִקְדִּים הַכָּתוּב לִיהוֹשֻׁעַ וְלִפְעָמִים לְכָלֵב לְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים. וְלִכְאוֹרָה הֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ בְּוַדַּאי הָיָה גָּדוֹל מִכָּלֵב, שֶׁמּשֶה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מָסַר הַתּוֹרָה לִיהושֻׁעַ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱמִידוֹ תַּחַת מֹשֶה, אֲבָל הַכַּוָּנָה לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְּׁתֵּי הַדְּרָכִים צוֹדְקוֹת וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ: 

(שמירת הלשון חלק ב פרק יט הגהה)

5.הפער בין תקוות למשה לתוצאה בפועל:

א.משה רבנו ביקש מהם לתור ולראות את התאמתם והם בחרו לרגל :

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן...  (במדבר יד,ב)
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:

ב.נקודת הכשל של המרגלים- בחינת רחל ובחינת לאה ביחס לארץ ישראל:
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָֽיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶֽה (בראשית כט,יז)
הארי ז"ל מלמד שיש שתי גישות בראיית ארץ ישראל,האחת שהיא בבחינת לאה והשנית בבחינת רחל והוא מבטא בזה את היחס לארץ ישראל.רחל מבטאת את ההשתכלות החיצונית את הטבע הגשמי של הארץ בעוד שלאה מבטאת את הראייה הפנימית והנשמתית שלה.

משה ידע כי ארץ ישראל איננה דבר חיצוני (אורות ארץ ישראל,א) כמו שאר הארצות.הוא ניסה ללמד את האנשים שבארץ ישראל ישנו שילוב נפלא בין החומר לרוח, מקום בו נשקי שמיא וארעא בהדי הדדי ולכן הזמין אותם לראות את חלקה הפנימי של ארץ ישראל באומרו:
אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ (יג,טז)  ראשי תיבות לאה שיראו את הנשמה בעודם רואים את החומר ושיבינו כי בארץ ישראל אין מלחמה בין שתי הקומות הללו כבחוצה לארץ
המרגלים נשארו בראייה התחתונה והחיצונית בלבד..רחוב לבוא חמת (שם,כא) ראשי תיבות רחל וראו בזה איום גדול לרוחניותם (אור יואל,הרב יואל בן הראש,פרשת שלח לך)

6.המרגלים הצהירו על חוסר התאמתם ביכולת התבוננות משני צידי המתרס- מצידם ומצד יושבי הארץ:
וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם: 

7.מסקנת המרגלים מוכיחה את אשר הבין משה- בני ישראל לא מתאימים עדיין לארץ ישראל:
אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם (שם,יג,כח)

8.משה נופל על פניו כי מבין שחששו וחשדו בדבר מוכנות העם להיכנס לארץ היה נכון:
וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יד,ה)

9.משה ביצע 2 נסיונות- נסיון העם ונסיון המרגלים:

א.נסיון העם- האם ראוי לא"י או לא:
יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים (דוד בן גוריון)

ב.נסיון המרגלים- האם ראויים להיות המנהיגים בכניסה לארץ או לא:

המרגלים חששו לאבדם מנהיגותם- בהפוך על הפוך ממה שהיה קורה אילו לא מעלו בתפקידם:
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה וְגוֹ', כֻּלָּם אֲנָשִׁים. כֻּלָּם צַדִּיקִים הָיוּ וְרָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל הָיוּ, אֲבָל הֵם לָקְחוּ לְעַצְמָם עֵצָה רָעָה. מַדּוּעַ נָטְלוּ עֵצָה זוֹ? אֶלָּא אָמְרוּ, אִם יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ - יַעֲבִירוּ אוֹתָנוּ מִלִּהְיוֹת רָאשִׁים, וִימַנֶּה מֹשֶׁה רָאשִׁים אֲחֵרִים,  שֶׁהֲרֵי אָנוּ זָכִינוּ בַמִּדְבָּר לִהְיוֹת רָאשִׁים, אֲבָל בָּאָרֶץ לֹא נִזְכֶּה. וְעַל שֶׁלָּקְחוּ עֵצָה רָעָה לְעַצְמָם, מֵתוּ הֵם וְכָל אוֹתָם שֶׁלָּקְחוּ דִבְרֵיהֶם (זוהר, קנח, ע"ב)

10.בכל מקרה היה צריך להיעשות -בשלב כלשהו -מהלך של ראיית הארץ:
אל יקדש בטרם יראה:

דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו (קידושין, מא, ע"א)

11.למרות הכל-  ההצלחה החלקית בנסיונו של משה- 

א.מבין המרגלים- השניים היחידים שעמדו במבחנו של משה- 

יהושע וכלב הם אשר יכנסו לארץ- משיח בן דוד(יהודה) ומשיח בן יוסף(אפרים):

לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: ... לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:(במדבר יג,ו-ח)

ב.שבט לוי לא חטא בחטא המרגלים:
אלה שמות האנשים - משבט לוי לא נשתלח מרגל לפי שלא היה לו חלק בארץ 

(חזקוני על במדבר פרק יג פסוק טז )
ואולי גם סלדו ממעשה זה של בדיקת האמיתות שבהבטחת ה' (דיוקים, הרב פנחס וולף,שם)

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: (דברים פרק לג ,ט)

ואת בנו. חסר י'. שלא היה בי' נסיונות: (בעל הטורים,שם)

ג.הנשים לא חטאו בחטא המרגלים:

ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים  (ל) לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת  (מ) בנות צלפחד לכאן: (רש"י,שם)


12.עונשו של משה בעקבות חטא המרגלים:

דא''ר יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר {שמות יב-ו} ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם(קידושין מא,ע"ב)

אם העם ומנהיגי הביניים לא עמדו במבחן - בסופו של יום זהו כשלונו של מנהיג העם- משה :

גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-ה-וָ-ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א,לז)

והנה נשאר לי להודיע מה ראה מרע״ה להכניס גזרתו בתוך המרגלים בגזרתם וידע שיסוד הענין הזה הוא ידיעת חטא משה ואהרון , שעליו נתחייבו למות ושלא יכנסו לארץ...
ואומר שלדעתי בזה הוא ש...משה רבנו מת בעוון המרגלים... (אברבנאל,שם)

חלק ד: משה כמנוסה

1.שני חטאי אדם הראשון- כנגד חטא העגל וחטא המרגלים:

חטא העגל(ע"ז,ג"ע,ש"ד) כנגד:
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (בראשית ג,ו)

חטא המרגלים כנגד:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג,יב)
אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י,שם)

2.בשני החטאים הגדולים של בני ישראל ה' ביקש לכלות את בני ישראל כולם כדי לבחון אם משה ילחם עליהם:

א.חטא העגל:
 וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(שמות לב ,י)
הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם (שמו"ר מב, י.): (רש"י,שם)

ב.חטא המרגלים:

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(במדבר יד,יא-יב)

סיכום: 3 כיוונים שונים להעמדה בנסיון

1-ב"י את ה'- חוסר אמונה ביכולת ה' (ואולי גם ביכולתם שלהם)
2.משה את ב"י - ספק באמון שנתן במוטיבציה של דור המדבר ומנהיגיו (עמוד השדרה של העם) להילחם על הארץ
3.הקב"ה את משה- כדי להוכיח לעולם(ולמשה עצמו) עד כמה הוא נאמן לעמו

סיום- התסביך של עם ישראל וארץ ישראל :

1.ב"י לא עמדו בנסיון ולכן במקום להחליפם, ממתינים לפירות החדשים בעץ האומה (בניהם) שיצמחו. המהלך של פרשת בשלח לא צלח :
וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה (שמות יג,יז)

2.גם אחרי הצהרת כורש שהיתה אמורה לסיים את הגלות- לא הזדרזו לעלות:

המגילה רומזת איפוא שהיהודים בפרס החליפו את ירושלים הבירה בשושן הבירה, המירו את הקב"ה באחשוורוש והעדיפו את חצרות המלך על חצרות בית ה'.חטאם של ישראל באותו הדור היה השארותם בגלות תוך החמצת ההזדמנות ההסטורית של הצהרת כורש. בפרפרזה על דברי המן ניתן לומר שעוונם של היהודים היה בכך שנותרו "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" ולא עלו לארץ ישראל (מאמר פורים וירושלים מאת הרב מנחם ליבטג, פורים באר מרים ע"מ 88-89)

3.נקודה אופטימית- הציונות (בסוף גלות בית שני) בכלל וחזון הרב קוק בפרט:

בשנת תרפ"ד כשחלה האדמו"ר מדרוהוביטש ר' חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל, בא מרן הרב קוק זצ"ל לבקרו. פתח הרבי ואמר: החסידים שאלו אותי, מדוע אני מזרז לעלות מפולין לארץ ישראל, והלא יש כאן צרות שמכים יהודים? עניתי להם: בפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מדאי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים מפני שהם פה פחות מדאי.
נענה הרב ואמר: גם אותי שאלו שאלה זו, והשבתי שישנם שני מצבי חולי, מחלת התנוונות מחמת זקנה שכל אחד חושש מפניה, וחולי מחמת לידה שלמרות סכנתו הכל מעוניינים בו. 

הצרות שבחוץ לארץ הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל - חבלי לידה הם... (חיי הראיה ע' קצב).