בלק: מעשה בלעם וסיפור גן עדן

פתיחה: מדוע נברא פי האתון דווקא בערב שבת בין השמשות  ?

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה,ו)

הקדמה: פי האתון ופי הנחש

ויאמר אל האשה- פתח הקב"ה את פי הנחש כמו שפתח את פי האתון של בלעם (חזקוני,שם)


0.בלעם נולד מתוך הרע של עץ הדעת:

בשעה שאכלה חוה מעץ הדעת נתערבב טוב ורע ונולד מניצוץ הטוב הבל, וקין מרע, אפס מפני שכל קדושה עדיין היה בה תערובת קליפה, וכן בהיפך בטומאה היה בה תערובת קדושה, לכן קין מצד חלק קדושה שבו נולד ממנו יתרו ונתגייר, והבל מצד קצת טומאה שבו נולד בלעם, וזהו שארז"ל בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו זה בלעם, במדרגה שזה עומד בקדושה, במדרגה זו זה עומד בטומאה. משה היה כהן ובלעם בעל מום חיגר ברגליו ופסול לכהונה. מצינו בלעם היה גדול ממשה י"א שנה, והסוד אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר, דמנין י"א פונה לטומאה בסוד עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר... (ילקוט ראובני, בראשית)

חלק א: בלעם הוא גלגולו של נחש הקדמוני- "כי לא נחש ביעקב" :

1.פנחס הרג את בלעם - בחרב ועליה נחש:

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָשָׂה בּוֹ כַּמָּה מִינֵי מָוֶת וְלֹא מֵת, עַד שֶׁלָּקַח חֶרֶב שֶׁהָיָה מְתֻקָּן (חקוק) עָלֶיהָ נָחָשׁ מִצַּד אֶחָד וְנָחָשׁ מִצַּד שֵׁנִי. אָמַר לוֹ פִּנְחָס: בְּשֶׁלּוֹ קַח (הרג אותו), וּבְשֶׁלּוֹ יָמוּת. אָז הָרַג אוֹתוֹ וְיָכֹל לוֹ. שֶׁכָּךָ דֶּרֶךָ אוֹתוֹ צַד - מִי שֶׁהוֹלֵךָ אַחֲרָיו, בּוֹ יָמוּת, וּבוֹ תֵצֵא נִשְׁמָתוֹ, וּבוֹ יִכָּלֵל. וְכָךָ מֵת בִּלְעָם, וְדָנִים אוֹתוֹ בְּדִינֵי אוֹתוֹ הָעוֹלָם וְלֹא נִקְבָּר לְעוֹלָמִים. וְכָל עַצְמוֹתָיו נִרֻקְבוּ, וְנַעֲשׂוּ כַּמָּה נְחָשִׁים מְזהָמִים מַזִּיקִים שְׁאָר בְּרִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ הַתּוֹלָעִים שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים בְּשָׂרוֹ הָפְכוּ לִנְחָשִׁים.

(זוהר, חלק ד, קצד, ע"ב)

2. בלעם נהג כנחש השפיפון:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְ-ה--וָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי( בדמבר כג,ג)
וילך שפי, יחידי, דבר אחר כמו שפיפון עלי אורח (בראשית מ"ט), שהיה קוסם ומנחש, והיה נמשך על גחונו כנחש, ויקר אלקים אל בלעם, הביא עליו טומאה כגון מקרה לילה, מלמד שסרה ממנו רוח הקדש, וישם ה' דבר בפי בלעם, חכה שם לו בפיו שלא יהא רשאי לקלל. (מדרש לקח טוב, בלק)

3.יש בנחשים כח לעוור את עין הניצוד וכך לפגוע בהם, בדיוק כמו בלעם ועינו הרעה:

יש מיני נחשים אשר משתמשים בארס גם כדי לנטרל את אויביהם ללא הכשה וללא מגע ישיר כלל, כמו למשל, הקוברה היורקת. נחש זה מתיז ארס אל עיניו של המאיים עליו, הארס מנטרל מיד את ראיית הפולש או הטורף. במגע עם העיניים, הארס עלול לגרום עיוורון. הארס מותז כאשר הנחש מכווץ את השריר המקיף את בלוטת הארס במהירות ותוך כדי כך ניתז הארס דרך בלוטת הארס אל השיניים החוצה, למרחק של מספר מטרים.(אליבא דויקיפדיה)

...והנה בענין בלעם יש אומרים שהיה בכחו להרע לאיש או לאומה שלמה בכח נחושים וכשפים או עין הרע שיכול להזיק ולהשחית באמצעות כחות של העולם השפל, או באשר היה קוסם ובקי במשפטי הכוכבים היה יודע לעשות טלסמאות להוריד השפע מהעליונים לטובה או לרעה על התחתונים, וזה שאמרו שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה... (מלבי"ם, שם כב ו)

4. כוחו של הנחש הקדמוני ושל בלעם- בפה:
תא חזי בדבור שבפה היה בלעם גדול מכל המכשפים שבעולם, ובהסתכלות של נחש ההוא היה יודע לכוון את השעה (לקלל, ועל כן קללותיו נתקיימו) ועל כן רצה בלק להשלים הדבר בקסם ונחש... אמר לו הקב"ה רשע, הרי קדמוך בני, מעשה יש ביניהם שכל הצדים הרעים ומינים הרעים וכל הכשפים שבעולם אינם יכולים לקרב אליהם, שכולם בורחים מפניו, ומה הוא אהל מועד וכליו... (זהר בחקותי ה)

5.נקודת התורפה של הנחש ושל בלעם- אובדן הרגליים:
כשהקב"ה מעניש את הנחש על חלקו בחטא עץ הדעת, הוא אומר: "על גחונך תלך", ומבאר רש"י: "רגליים היו לו – ונקצצו" (וכן תרגם גם יונתן בן עוזיאל). לא עוד קומה זקופה כפי שהייתה לנחש קודם לכן, כי אם שפלות ורחישה על עפר הארץ הגשמי. מעתה עתיד להיות מקום פגיעתו הנצחי של הנחש דווקא ברגליו של האדם, שהן חשופות יותר להכשתו, כמו שכתוב: "ואתה תשופנו עקב"...
גאוותן נוסף שנענש ברגליו על גאוותו הוא בלעם, כמו שמביאה הגמרא (סוטה י) על הפסוק "וילך שפי" – "בלעם חיגר ברגלו אחת היה", וביאר המהרש"א, שנעשה בלעם בעל מום "על ידי שנלחץ רגלו אל הקיר" בשעה שהלך לקלל את ישראל ואתונו נבעתה מפני המלאך הניצב על אם הדרך. (דור העקב, הרב ארז משה דורון שליט"א)

6.נקרא מנחש על שם נחש הקדמוני:

ר' יצחק ור' יוסי היו הולכים מטבריא ללוד, אמר ר' יצחק תמיהני על רשע ההוא בלעם, כי כל מעשיו של אותו רשע היו מצד הטומאה, וכאן למדנו סוד אחד, שכל מיני נחש וכשפים שבעולם כולם מתקשרים ויוצאים מנחש ההוא הקדמוני, שהוא רוח הטומאה, המזוהם, ועל כן כל הכשפים שבעולם נקראים על שם הזה, (של נחש הקדמוני), נחשים, וכולם מצד ההוא יוצאים, וכל הנמשך בזה (דהיינו אחר כשפים) הוא נטמא. (זוהר חיי שרה עד?)

חלק ב: נקודות דמיון בין סיפור גן עדן וסיפור בלעם:


1.חטא אדם וחווה נעשה בעץ הדעת שהיה גפן וחטא בלעם עם אתונו היה במשעול הכרמים:

וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה (במדבר כב,כד)

'וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל' (בראשית ג, ו), אָמַר רַבִּי אַיְבוּ סָחֲטָה עֲנָבִים וְנָתְנָה לוֹ (בראשית רבא,יט,ה) 

2.עיני בלעם נפקחו לאחר שחטא והכה את אתונו - עיני אדם וחווה נפקחו בעקבות החטא:

וַיְגַל יְ-הֹ-וָ-ה אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו (במדבר כב,לא)
וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:(בראשית ג,ז)

3.קללת בלעם וקללת הנחש:

א.בלעם מבקש להיות המקלל האחרון שכן הוא כנחש היה המקולל הראשון:

וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר

הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג,יד)

ב.בלעם ביקש להטיל בישראל קללתו של הנחש:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵּלֵךְ עִמָּהֶם. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן אֲקַלְּלֵם בִּמְקוֹמִי. אָמַר לוֹ: לֹא תָּאֹר אֶת הָעָם. אָמַר, אִם כֵּן אֲבָרְכֵם. אָמַר לוֹ: אֵין צְרִיכִין לְבִרְכָתְךָ, כִּי בָּרוּךְ הוּא. אוֹמְרִים לָהּ לַצִּרְעָה, לֹא מִדֻּבְשָׁךְ וְלֹא מֵעֻקְצָךְ (תנחומא ,בלק ו)

וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (בראשית ג,יד)

הקללה הזאת רומזת לריחוק מה': מכיוון שהעפר מצוי בכל מקום, הנחש אף פעם אינו רעב, ואף פעם אינו צריך להתפלל לה' על מזונותיו... דווקא השפע הזה, הגורם לאדם לשכוח להתפלל אל ה', הוא הקללה הגדולה ביותר! (ע"פ רבי שמחה בונים מפשיסחה) .

וכאן ביקש אותו רשע לקלקל ע"י ברכה שיהיו כמו הנחש מקבל מזונותיו בתמידות.כל זאת כדי למנוע את הייחוד ואופן ההשפעה המיוחד לישראל ויהיו מקבלים שפעם כמו שאר הבריות דרך שליחים- ומילא תקרר האבה (אור יואל,פרקשת בלק, עמ' רמד)

4.סופו של בלעם- מת בחרב המתהפכת של גן עדן:

א.בלעם נרמז על ידי המלאך על סופו בחרב:

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ (במדבר כב,כג)

וחרבו שלופה בידו. אמר, רשע זה הניח  (פ) כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבא עליו באומנותו, וכן היה סופו ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב (במדבר לא, ח): (במדבר כב,כח)

ב.מרגע שאיבד כח הכישוף התהפכה חרב לשונו לחרב אמתית שכנגדו:

 ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו. דהנה ידוע דכל מעשה כשפי' בא מלהט החרב המתהפכת אשר נתהפך מטוב לרע וגם איפכא לכך כתיב חרטומי מצרי' בלטיה' דזה הלהט החרב המתהפכת מטוב לרע ואיפכא ממקל לנחש ומנחש למקל וזה שאמר המתהפכת לשמור את דרך על החיים ובלעם כבר סילק ממנו זוהמת הכישוף ולכך וחרבו שלופה ביד המלאך אשר אין ביכולת בלעם לעמוד נגדו:(תפארת יונתן, ר' יהונתן אייבשיץ,שם)

ג.בלעם נתקל במלאך עם חרב מהתפכת כמו הכרובים המגוננים על גן עדן מאז גירוש אדם הראשון:

וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים [בראשית ג, כד].
...וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא,ח)


בלעם הכשיל (בעצתו הרעה לבלק מלך מואב, "אלקיהם של אומה זו שונא זימה הוא...") את בני ישראל בבנות מואב – 'תחת פיקוד' כזבי בת צור נשיא מדין ... פינחס בן אלעזר ראה מעשה (של זנות זמרי וכזבי) ונזכר הלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו". ידי משה רפו במעשה זה כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו. ידוע מבעל מי השילוח שפינחס פעל מתוך מוחין דקטנות, נערות, דקדושה, בחינת "נער ישראל ואוהבהו". החרב שבה נהרג בלעם היינו "[להט] החרב המתהפכת [לשמר את דרך עץ החיים]", סוד ההלכה הנלמדת בחז"ל מהפסוקים (הנ"ל) "צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צררים הם לכם..." – "אם בא להרגך השכם להרגו [בחרב של עצמו, בסוד ה'יברוחין', 'ברח לך אל מקומך', שסגולתם להפוך את החרב על השולפו, כמבואר בכתבי האריז"ל]". ה"חרב" שהוא שלף נגד בני ישראל (בעצתו הרעה הנ"ל) התהפכה ופגעה בו עצמו (דברי תורה לפרשת מטות מו"ר הרב יצחק גינזבורג)

חלק ג: כיצד למד בלעם לקח ממעשה אדם וחווה:

1.בלעם שלט בזמן- שורש חטאו של אדם הראשון:

א.אדם הראשון אכל מעץ הדעת טרם הזמן שהותר- לא עמד על סוד הזמן:

...אדם הראשון שלא המתין, ואכל מהפרי קודם זמנו, שהוא בבחינת ערלה (עפ"י המקובלים, אם היה ממתין, הפרי היה מותר באכילה בליל שבת), נענש גם בכך שנוצרה בו ערלה, לזאת רמזו חז"ל (סנהדרין לח:) באומרם: "אדם הראשון מושך בערלתו היה".(ספר מעשה אבות,הרב יעקב יעקב)

חטא התזמון תואם את הזיהוי של עץ הדעת עץ התאנה שמבשילה בתזמון שונה לכל פרי ולעונשו של אדם הראשון שמת טרם זמנו:
תְּאֵנָה לוֹקֵט תְּאֵנִים קֹדֶם זְמַנָּם קֹדֶם שֶׁהִבְשִׁילוּ, כָּךְ נִלְקָט הוּא מִן הָעוֹלָם קֹדֶם זְמַנּוֹ (תיקוני הזהר, דף סט, עמוד א)

ב.יודע דעת עליון:
...מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה...וכמה זעמו רגע.. (ברכות ז.)

ג.ה' לא כעס וממילא כוח התזמון של בלעם לא פעל-  לכה אר"ה לי

 והנה ידוע במדרש [ילק"ש ח"א תשס"ה] כי מלחמות סיחון ועוג היו בימי אלול, ואח"כ היה מעשה בלעם ובלק, והיה מחכמת ה' וחסדו, שהזדמן לבלעם שבא לקלל בימים אלו בין כסא לעשור, והוא חשב כי ימים אלו עלולים לעורר דין, היותם ימי דין, ונכזבה תוחלתו, שבימים אלו לא זעם ה' ולריק יגע, והיה סופו שדיבר טוב על ישראל, כמו שטן ביום הכפור אשר תהלות ישראל יספר, וזהו כוונת הגמרא שעשה חסד עמנו שלא כעס, היינו שזימן ענין בלק ובלעם בימים אלו, לא מוקדם ולא מאוחר שכועס בהן ה', רק בימים שאין בהם כעס. 

(יערות דבש, חלק ראשון, דרוש ו) 

ד.זה מה שרמזה לו האתון- עם ישראל קובע את הזמנים- שלשה רגלים- שזה הרבה יותר מלדעת את רגע זעמו של ה':

וַיִּפְתַּח יְ-הֹ-וָ-ה אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתָנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים (במדבר כב,כח)
זה שלש רגלים.רמז לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש  (ש) רגלים בשנה: (רש"י,שם)

{ויקרא כג-ד} אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם...
א''ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור אמר לו הרי הוא אומר {ויקרא כג-ב} אתם אתם אתם ג' פעמים אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני (מסכת ר"ה,כה,ע"א)


איתא שרמזו לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה, והענין הוא, כי קידוש הזמנים שנמסר לבני ישראל הוא עדות כי בני ישראל למעלה מן הזמן, וכל ניחוש של אותו רשע הוא במזל האדם, שאם רואה עליו איזה חטא מה שעתיד לחטוא או שחטא, יכול לחול עליו קללה... וכן הוא בזמן, שיכולין לקרב הזמן לזמן, אבל בני ישראל שהם למעלה מן הזמן אין הקללה שולטת בהם. (שפת אמת  תרנ"ד)

2.בעקבות החטא- ערמתו של בלעם: בניגוד לאדם וחווה שהאשימו את הזולת הוא מודה - חטאתי:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל:  
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: (בראשית ג,יב-יג)

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ יְ-הֹ-וָ-ה חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי:  (במדבר כב,לד)


וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי, שֶׁהָיָה רָשָׁע עָרוּם וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁחוֹטֵא וְאוֹמֵר חָטָאתִי, אֵין רְשׁוּת לַמַּלְאָךְ לִגַּע בּוֹ. (במדבר כב, לד): כִּי לֹא יָדָעְתִּי. וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִי..(במדבר רבא,כ,טו)

חלק ד: היכן נפל בלעם באותם הנפילות של החטא בגן עדן:


1.בלעם חטא ביוהרה כשלא הבין את השאלה הרטורית של ה' אותו- בדיוק כמו שחטא אדם הראשון:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם וגו' (בראשית ג, יב), אַרְבָּעָה הֵן שֶׁהֵקִישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל קַנְקַנָּן וּמְצָאָן קַנְקַנִּין שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, וְאֵלּוּ הֵן, אָדָם, וְקַיִן, וּבִלְעָם, וְחִזְקִיָּהוּ. אָדָם שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה. קַיִן (בראשית ד, ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל וגו' וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי. בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כב, ט י): מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים וגו'. חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב כ, יד) (ישעיה לט, ג): מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וגו'. אֲבָל יְחֶזְקֵאל מְצָאוֹ בָּקִי מִכֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לז, ג): בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא לְצִפּוֹר שֶׁהָיְתָה נְתוּנָה בְּיַד צַיָּד, פָּגַע בְּאֶחָד אָמַר לוֹ זוֹ שֶׁבְּיָדִי מָה הִיא חַיָּה אוֹ מֵתָה, אָמַר לוֹ אִי בָּעִית חַיָּה, אִי בָּעִית מֵתָה, כָּךְ בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר ה' אֱלֹהִים אַתָּה יָדָעְתָּ (בראשית רבה, יט,יא)

... וְכֵן בִּלְעָם הָרָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח בָּלָק אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַכֹּל גָּלוּי לְפָנֶיךָ וְאֵין כָּל דָּבָר נֶעֱלָם מִמֶּךָּ וְלִי אַתְּ שׁוֹאֵל, אֶלָּא אָמַר לוֹ: בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי (במדבר רבא,כ,ו)

2.חטאו של בלעם - כחטאו השני של אדם הראשון: כפר בטובה

אדם הראשון- כפר בטובה שנתן לו ה'- חווה:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: (בראשית ג,יב)

אשר נתתה עמדי. כאן כפר בטובה (עבודה זרה ה:):(רש"י, שם)

בלעם- הכה את אתונו כי חשב שביקשה אותו לתשמיש למרות שהיטיבה עימו כל השנים:

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:(במדבר כב,ל)

היינו לפי מה שחשב בלעם שהאתון נטתה מן הדרך לתבוע אותו לתשמיש ותבע עלבונו הן האתון ע"ז השיבה לו האתון ההסכן הסכנתי אתה הוא תובע עלבון דידך שאנכי תבעתי אותך לתשמש ההסכן היסכנתי לתבוע אותך לתשמיש אדרבא איפוך אנא (תפארת יונתן, שם)

חלק ה: פשר הקשר בין מעשה בלעם לסיפור גן עדן:

בלעם רואה במחנה ישראל- ובארץ ישראל- את גן העדן וממילא את כניסתם של בני ישראל לארץ כשיבת אדם הראשון אל גן עדן:

כבר בלעם בנבואתו דימה את משכנות ישראל לגן העדן:

מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב מִשכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנּת עֲלֵי נָהָר
כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעו בְּמַיִם רַבִּים
וְיָרם מֵאֲגַג מַלְכּו וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתו. (במדבר כ"ד, ה-ז)

גן, נהר, ארזים ואֲהָלים שה' נטע - אין ספק בדבריו, שלגן עדן דימה את מחנה ישראל. ואפשר, שניבא על מקום מושבו העתיד של עם ישראל, בארץ ישראל. וכן תרגם אונקלוס: "מא טבא ארעך יעקב". (מאמר - נהרות גן עדן - פשר סיפור גן עדן והשתקפותו במקרא, הלל גרשוני)

סמוך לכניסת בני ישראל לארץ ישראל, וקודם להתגלות ה' לבני ישראל בארץ הקודש, מבקש בלעם לעצור את תהליך הגאולה. בדיוק כפי שביקש הנחש לעשות בגן עדן (כי לא נחש ביעקב, הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת)

חלק ו: מעשה בלעם ומעשה הנחש- הצלחה או כישלון?

1.סיבת כשלונו של בלעם:
איתא בגמרא ויודע דעת עליון... אך הרמז כמו שיש בזמן רגע מיוחד לכעס, והוא בחינת דעת רע, שהיה לבלעם מבחינת עץ הדעת טוב ורע, ולכן היה מכוון לעומת משה שהיה יודע טוב, ועליו נאמר "גמלתהו טוב ולא רע", ובלעם רק רע כל היום... וראה אותו הרשע עתה כי בני ישראל דבקים בעץ החיים למעלה מעץ הדעת ולא יכול לשלוט בהם... (שפת אמת, תרנ"ד)

2.ניצחונו החלקי של בלעם- כניצחונו הזמני של הנחש:

א.בְּרִית הַלָּשוֹן וּבְרִית הַמָּעוֹר: נצחונו החלקי של בלעם

ביד בלעם אכן היה כוח פנימי ועמוק של המציאות. הקב"ה הכשיל את כוונותיו אך חז"ל אומרים, שאם הקב"ה היה זועם באותם ימים שבלעם רצה לקלל את ישראל, "אל זועם בכל יום", לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד[כב]. כאשר בלעם רואה כי אינו יכול לפגוע בישראל באמצעות כוח הדיבור, הוא פונה לפגוע בהם באמצעות כוח העריות, בעצתו לזנות אל בנות מואב. בעצה זו הוא מצליח לפגוע בהם ולהכשילם[כג].

כוחותיהם של ברית הלשון וברית המעור קשורים זה בזה מאוד. הקשר בין שני כוחות אלה מתגלה בחטא עץ הדעת. לאחר שהנחש מפתה את חוה לאכול מעץ הדעת ומבטיח "והייתם כאלוקים", אוכלים חוה ואדם מעץ הדעת ומסתירים דווקא את ערוותם. לכאורה, היו צריכים הם להחביא את האיבר שחטא, שאכל ודיבר סרה. אלא, שהנפילה התגלגלה ומצאה ביטויה בתאוות עריות ולכן הם מסתירים ערוותם. ברית הלשון הוא הכוח הפנימי של המציאות ומתגלה בכוח החיצוני של ברית המעור. כוח הדיבור מחייה את המציאות, ובאותה מידה, יצר העריות הוא כוח החיים שבעולם, ולכן כאשר ניסו חז"ל לבטלו, נפסקו חיים בעולם[כד].

כוח העריות, כמו כוח הדיבור, הוא כוח הקיים בשורשי המציאות של בריאת העולמות. תאוות עריות ותאוות לשון הרע הן תאוות חזקות כי יש בהם את הרצון להיות בשורש המציאות[כה]. תאוות העריות היא מעין התאווה של כוח הדיבור הקיימת אצל האנשים הפנימיים באמת. כוח הדיבור הוא כוח פנימי השייך לנקודה של יצירה ובריאת המציאות. הכוח לחדש בתוך המציאות, גם אחרי שהמציאות נמצאת, נמשך ומתגלם בכוח העריות. באמצעות יצר העריות נעשים בני האדם כאלוקים ומתגלה בהם היכולת ליצור חיים חדשים ולהוליד נשמות בעולם.

כוח הדיבור וכוח העריות אינם נפרדים זה מזה אף בדמותו של בלעם. כל דמותו של בלעם שטופה בעריות: הקב"ה מתגלה אליו בטומאתו- "ויקר" -מלשון קרי[כו], אתונו אומרת "הסכן הסכנתי לעשות לך כה", ומפרשים חז"ל לשון סוכנת, שהיה בא על אתונו[כז]. ועוד אומרים חז"ל, כי בלעם היה עושה קסמיו עם אמתו[כח]. כל כולו היה שרוי בתאוות עריות, בצורתה היותר שפילה ומתוך כך הביא את עצתו לפגוע בישראל בבנות מואב. קלקול הברית שבבלעם ובבלק מופיע כבר בגלגול קודם אצל אבי מואב - לוט, שהרי מואב נולד מגילוי עריות שבין בת לאביה. לוט ומואב בקלקולם ניצבים "זה לעומת זה עשה אלוקים" כנגד אברהם אבינו, אשר זכה לתיקון שלם של יצרא דעריות על ידי ברית המילה.

("וידע דעת עליון" - פרשת בלק,הרב יהשוע שפירא שליט"א)


ב.התבוסה במדבר-24 אלף המתים במגפה:

...בלעם מייעץ לבלק להפיל את בני ישראל דרך פגיעה ביסוד צניעותם –ע"י הפיתוי של בנות מדין, וכפי שמופיע בפרשת מטות : "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'ֹ " (במדבר ל"א ט"ז). עצה נוראית זו, הביאה לתבוסה הגדולה ביותר במדבר, 24,000 מבני ישראל מתים במגפה.
נצח ישראל מושתת הוא על יסוד הצניעות וטהרת המשפחה. טשטוש קדושת מוסד הנישואין והקידושין, מחליש באופן ישיר את חוסננו הפיזי והרוחני, ומקעקע את יסוד אחיזתנו בארץ הקודש ומעכב חזרתנו אליה. סוד הזה הבינו הגרועים מאויבינו ובראשם בלעם הרשע.

(כי לא נחש ביעקב, הרב רונן נויבירט, רב קהילת 'מוריה', כפר גנים, פ"ת)

ג.עקבתא דמשיחא- דורו של העקב:

כולנו בדור הזה נקראים "עקבתא  דמשיחא", נשמות הרגל והעקב.מצד אחד, אלו הן הנשמות השפלות ביותר והחשופות לפגיעתו של הנחש,  אך מצד שני – בהן תלוי תיקון העולמות והשלמתם ועליהן עומד הכל!

....

זהו עניין הכנעת כוחו של הנחש, כפי שכבר אמר לו הקב"ה מיד לאחר חטאו: "הוא ישופנו עקב" – שהאדם, אם יזכה לתקן מעשיו, לטהר עצמו מגאוותו וממידותיו הרעות, בעקב רגלו יוכל להכניע לחלוטין את הרע.

(דור העקב, הרב ארז משה דורון שליט"א)

סיכום: מעשה האתון- מענה לגאוות בלעם

ותרא האתון וגו'. צריך לדעת כוונת ה' בענין זה שנתגלה המלאך להאתון, גם בהעמדת המלאך ג' פעמים בג' מקומות, ובלחיצת רגלי בלעם, וברביצתה, גם בפתיחת פה האתון, וכל מעשה האמור בענין הוא ענין סתום. ונראה כי כל כוונת ה' בענין זה לא היתה אלא להשפיל גאותו של בזוי זה, לפי שקדם ונהג גבהות לפני ה' כמו שכתבנו למעלה שלא אמר לשרים כי הוא הולך ברשות ה' אלא כאדם העומד ברשות עצמו, לזה בקש לו ה' השפלה שאין למטה ממנה ושחק בו בקלון מכוער ומשונה...(כלי יקר,שם)

האתון דיברה לא בשביל בלעם אלא כדי שישמעו שרי בלק:

לו יש חרב בידי -משל לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש. בדרך ראה אנקה אחת התחיל מבקש מקל להורגה. אמרו: זו אי אתה יכול ליטול, היאך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש?! 
כך אמרה האתון לבלעם: אני אין אתה יכול להרגני אלא א"כ חרב בידך, והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלימה?! שתק ולא מצא תשובה. 
התחילו תמהים שרי מואב שראו נס שלא היה כמוהו מעולם (במדבר רבא, כ,יד)

סיום: פי האתון קדם לפי הנחש ללמדנו שהתיקון של העולם( המיוצג ע"י פי האתון המכירה במלאך ה' ) קדם לקלקול(המיוצג ע"י פי הנחש הקדמוני המסית):

אמר רבא אחר שברא הקב"ה רפואה למכה דאמר ר"ל אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה שנאמר כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲוֹן אֶפְרַיִם (הושע ז, פסוק א) אבל אומות העולם אינו כן מכה אותן ואח"כ בורא להם רפואה שנאמר וְנָגַף י-ה-ו-ה אֶת-מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא (ישעיהו יט, פסוק כב)" (בבלי, מסכת מגילה – דף יג, עמוד ב)

בשולי הדברים: האתון , חמורו של אברהם, חמורו משה וחמורו של המשיח - כולם חד הם: לרכב על החומריות

השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור הוא שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות שנ' וישכם אברהם בבקר הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים שנ' ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנ' עני ורוכב על החמור (פרקי דרבי אליעזר, פרק לא)

נקודה למחשבה- מעשה בלעם והחטא גן עדן- על זמני:

זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום 
קרה במציאות אבל הרגיש חלום  
(מתוך דממה דקה, אהוד בנאי)

עשרת ימי תשובה בהם התרחש מעשה בלעם - מעל הזמן:
כאמור, בבבל היו נוהגים בחודשים ירחיים, חודשים שנקבעו לפי הירח, בעוד שבמצרים החודשים היו באופן מלאכותי בני שלושים יום כולם. וכך היו שנים עשר חודשים בני שלושים יום, סה"כ: 360 יום. אך מאחר שבשנה שמשית ישנם 365 יום, היו מוסיפים עוד חמישה ימים שנחשבו כימים 'מחוץ לשנה' ונקראו 'הימים הנוראים'. השנה העברית היא בת 355 ימים )כגימטריה של 'שנה'( ואם כך יש אצלנו פיגור של עשרה ימים לעומת שנת השמש. לפי זה, יש עשרה ימים שהם 'מחוץ לשנה', הלוא הם עשרת ימי תשובה. אלו ימים שנמצאים 'מחוץ לזמן'. בימים אלה ניתן לחזור אחורה בזמן ולתקן את חטאי העבר (בעוד מועד, הרב אורי שרקי,ע"מ 15)

האתון היא על זמנית שכן נבראה בין השמשות, כמו עשרת ימי תשובה בהם חל מעשה בלעם וכמו עם ישראל שנמצא מעל הזמן כי מעשה בלעם הוא מעשה על זמני שקורה ומתגלגל בזמן פעם אחר פעם עד להגעת המשיח ותיקונו המלא של העולם ועלינו להשכיל לזהות ולהבין בין הטוב ובין הרע , בין הנחש לבין עם ישראל וממילא נוכל לבלום את שיחזור סיפור מעשה הנחש והבאת העולם לתיקונו המלא במהרה בימנו. אמן. (ענ"ד)

_________________________________________________________________________

שבעת המינים בהקשר של עץ הדעת:
http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01781_part_26.html


אמר אותו רשע, הראשונים השתדלו ולא יכלו, דור הפלגה השתדלו ולא יכלו, משום שעשו מעשה והפה היה חסר מהם... אבל אתה בלעם הרי פיך שנון ולשונך מתוקן בב' צדדים אלו, את אשר תברך מבורך, ואשר תאר יואר... ועל כן במעשה הנחש אני אתקן, ואתה תשלים הכל בפיך, אותו הצד שתברך מבורך ואותו הצד שתאור יואר. והוא לא ידע שהקב"ה מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, והכל עומד ברשותו...(זוהר בלק רעו)

http://mikve.net/content/501

https://www.facebook.com/B.Hillel/posts/296788863753289

http://www.breslev.co.il/articlePrintVersion.aspx?id=11831&language=hebrew#sthash.Xa3i4Mmt.dpbs

בלעם מבקש לבטל 7 מזבחות של - אָדָם וְהֶבֶל וְנֹחַ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה : חטא היוהרה כלפי קודמיו

וְלָמָּה שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת שֶׁבָּנוּ שִׁבְעָה צַדִּיקִים מֵאָדָם וְעַד משֶׁה וְנִתְקַבְּלוּ, אָדָם וְהֶבֶל וְנֹחַ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וּמשֶׁה, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָמָּה קִבַּלְתָּ אֶת אֵלּוּ לֹא בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה שֶׁעָבְדוּ לְפָנֶיךָ קִבַּלְתָּם, לֹא נָאֶה לְךָ שֶׁתְּהֵא נֶעֱבַד מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת וְלֹא מֵאֻמָּה אֶחָת, הֱשִׁיבוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ (משלי יז, א): טוֹב פַּת חֲרֵבָה, טוֹב מִנְחָה בְּלוּלָה בַּשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה, (משלי יז, א): מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב, שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהַכְנִיס מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵין יִשְׂרָאֵל. 
(במדבר כג, ב ג) (במדבר רבא, כ,יח)


נסיונות בלעם כנגד נסיונות אברהם:




בעשרה נסיונות נתנסה בלעם הרשע ובטלן לא השגיח בהם •״ הא׳ ״ בפעם הראשון שבאו: סימן האומה כי הארס כיה בלעם הב׳ י בפעם השני שאהר לו אם לקרוא אשר השלוחים שאהר לו הקכ״ה לא תלך עמהם ::ממקום הקדושה וזה כי היה לו שולחן עם קסמיו והוא להשפיע עליי משולחן שבמקדש השלישי ותטהאתוןהן הדרך־ הד׳ ותלחץ : על הנהר-הואנגד הנהר ונהר יצא העדן -ארן בני עמו* הדעת אין כשפים שגאת׳כי הלאו ןלווקא אם לקרוא ולא לקלל אז' קום לך אתם מקלכ(ישעיה ב׳ וי״ו): לקרא לו לאהר * ג׳ דברים קריאה אמירה דבור וידוע כי הדבור האתון:הה׳ ותרבץ האתון: הו׳ ויפתח ה׳ את פי האתון •־הז׳ויגל ה׳ את עיני בלעם כו׳ ־ העשירי כראש הכעור הנשקף יי הוא המיוחד כשמדבר אחד אל חבירו פנים בפנים משא״כ קריאה ואמירה שאינו אלא מצווה החי במזבחות הרחשזניס בכמות בעל • הט׳ כראש הפסגה כנגד עשרה נםיןנות שעמד א״א ע״ה בכילן ובלעם הרשע עבר על כולן (אדרת אליהו לגר"א, מהדורה ב', במדבר כב,כח)







ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". שמעתי שאותו חרב הוא אשר נעץ יעקב אבינו בגל אצל המצבה שעשו ביניהם הוא ולבן הארמי, אמרו מי שיעבור את הברית הזאת איש על רעהו ידקר בחרב ויסקל באבני הגל. וזש"ה "ותלחץ רגל בלעם אל הקיר", כלומר אל האבנים. ועובר הברית אז התחיל ליסקל באבנים ולסוף נהרג בחרב, דכתיב "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" הידועה והמבוררת, וז"ש הכתוב "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" ואמרינן בלעם הוא לבן, ואולי נאמר כי היה ממשפחתו ונכון. (פירוש הראש לתורה,שם)

3.בלעם ואברהם

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי, שֶׁהָיָה רָשָׁע עָרוּם וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין עוֹמֵד מִפְּנֵי הַפֻּרְעָנוּת אֶלָּא תְּשׁוּבָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁחוֹטֵא וְאוֹמֵר חָטָאתִי, אֵין רְשׁוּת לַמַּלְאָךְ לִגַּע בּוֹ. (במדבר כב, לד): כִּי לֹא יָדָעְתִּי. וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִי, אָמַר לוֹ אֲנִי לֹא הָלַכְתִּי עַד שֶׁאָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (במדבר כב, כ): קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁאֶחֱזֹר, כָּךְ אֻמְנָתוֹ, לֹא כָךְ אָמַר לְאַבְרָהָם לְהַקְרִיב אֶת בְּנוֹ וְאַחַר כָּךְ (בראשית כב, יא יב): וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה', וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ, לָמוּד הוּא לוֹמַר דָּבָר וּמַלְאָךְ מַחֲזִירוֹ, וְעַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר לִי לֵךְ אִתָּם, וְעַכְשָׁו אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִי. (במדבר כב, לה): וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, שֶׁחֶלְקְךָ עִמָּהֶם וְסוֹפְךָ לֵאָבֵד מִן הָעוֹלָם. (במדבר כב, לה): וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק, מְלַמֵּד שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהֵם שְׂמֵחִים לְקַלֵּל כָּךְ הוּא שָׂמֵחַ. (במדבר רבא,כ,טו)

4.בלעם ומשה:

http://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%99%D7%95%D7%93%D7%A2-%D7%93%D7%A2%D7%AA-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F

5.בלעם ולבן

עֵד הַגַּל הַזֶּה, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר (במדבר כב, כה). הַגַּל הוּא הַקִּיר. לְפִי שֶׁעָבַר בִּלְעָם אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם לֹא תַעֲבֹר אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה, וּבִלְעָם זֶה לָבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (דברים כו, ה), וְעַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְכַלּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרָא אֲרַמִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נִפְרַע הַקִּיר מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁהוּא הָעֵד עַל הַשְּׁבוּעָה, כְּדִכְתִיב, יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה (דברים יז, ז). (תנחומא ויצא יג)

את התרפים - ...ולבן היה קוסם, כמו שאמר "נחשתי", וארצו ארץ הקוסמים, ובלעם היה מעירו. (רמב"ן, בראשית לא יט)

אמר ר' יהודה, מה ראה יעקב ששלח אל עשו ואמר (עם לבן גרתי), וכי פעל דבר זה בשליחותו של עשו, אלא לבן הארמי קול הלך בעולם שעוד לא היה אדם שינצל מידיו, כי הוא היה מכשף שבמכשפים וגדול הקוסמים, ואביו של בעור היה, ובעור היה אביו של בלעם, שכתוב בלעם בן בעור הקוסם, ולבן היה חכם בכשפים וקסמים יותר מהם, ועם כל זה לא יכול ליעקב, והוא רצה לאבד את יעקב בכמה דרכים, כמו שכתוב ארמי אובד אבי, (על כן שלח לו ואמר עם לבן גרתי להודיעו את כחו). (זוהר וישלח כב)

תא חזי מה כתיב בבלעם, ויבא אלקים אל בלעם לילה, בלבן כתיב, ויבא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה, (הרי שלבן היה גדול כמו בלעם)... (זוהר, שם ל)

בלעם, בלא עם, דבר אחר בלעם שבלה עם, בן בעור שבא על בעיר, תנא הוא בעור הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי, בעור שבא על בעיר, כושן רשעתים, דעבד שתי רשעיות בישראל, אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים, ומה שמו, לבן הארמי שמו. כתיב בן בעור וכתיב בנו בעור, אמר רבי יוחנן אביו בנו הוא לו בנביאות... ואף אותו רשע נתן סימן בעצמו, אמר תמות נפשי מות ישרים, אם תמות נפשי מות ישרים תהא אחריתי כמוהו, ואם לאו הנני הולך לעמי... אמר רב נחמן חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני, מעיקרא כתיב לא תלך עמהם, ולבסוף כתיב קום לך אתם... א"ר יוחנן בלעם חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר וילך שפי... בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר שתום העין. קוסם באמתו היה, כתיב הכא נופל וגלוי עינים, וכתיב התם והמן נופל על המטה וגו' איתמר מר זוטרא אמר קוסם באמתו היה, מר בריה דרבינא אמר שבא על אתונו... כתיב הכא כרע שכב, וכתיב התם בין רגליה כרע נפל שכב וגו'.(סנהדרין קה,א)

ויגר מואב מפני העם מאד, כי יניקתו של בלעם מצד נהורא דקין קליפות נוגה ארמית, כמ"ש מן ארם ינחני בלק, שגם לבן שהוא בגלגול בלעם בן בעור, כדאיתא בתרגום יונתן בגלגולא קדמאה דיליה הכל ענינו קליפה היתה על ידי נוגע ארמית וכו', כוז"ו במוכז"ז כוז"ו בגימטריא יג"ר, וזהו סוד ויגר מואב, וזהו יגר שהדותא. (ילקוט ראובני, בלק)

אל בלעם - לות לבן ארמי הוא בלעם דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר בעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה... (תרגום יונתן במדבר כב ה)

כיון דחמא בלעם חייבא ית פנחס כהנא רדיף מן בתרוי, עבד מלתא דקוסמין ופרח באויר שמיא, מן יד אידכר פנחס שמא רבא וקדישא, ופרח בתרוי, ואחדיה ברישיה ואחתיה, שלף סייפא ובעא למקטליה, פתח פומיה בתחנונין, משתבענא לך דכל יומין דאנא קיים לית אנא מלטט עמך. אמר ליה הלא אנת לבן ארמאה דבעית למישיציא ית יעקב אבונן, ונחתת למצרים למובדא זרעא, ומן בתר דנפיקו ממצרים גרית בהון עמלק רשיעא... אמליכת מילכא בישא ית בלק למקומא ית בנתיה... בגין כן לית אפשר תוב למקיימא ית נפשך... וקטליה. (תרגום יונתן, שם לא ח)

1.בלעם והאתון: מי רוכב על מי?

אברהם והחמור: מתייחס לחומריות בביטול

אהבה מקלקלת השורה:

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱ-לֹהִים (בראשית כב,ג)

ויחבש. הוא בעצמו, ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה (ב"ר נה, ח.): (רש"י,שם)

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:(בראשית כב,ה)

וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחוֹק. אָמַר לוֹ לְיִצְחָק, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה. אָמַר לוֹ: אֲנִי רוֹאֶה הַר נָאֶה מְשֻׁבָּח וְעָנָן קָשׁוּר עָלָיו. אָמַר לִנְעָרָיו, רוֹאִין אַתֶּם כְּלוּם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ רוֹאִין אֶלָּא מִדְבָּרוֹת. אָמַר לָהֶם: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, הוֹאִיל וְהַחֲמוֹר אֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינְכֶם רוֹאִין כְּמוֹתוֹ, עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, שֶׁאַתֶּם כְּמוֹתוֹ. (תנחומא וירא כג)

משה והחמור:

 וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ (שמות ד,כ)

 על החמור. חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר עני ורוכב על חמור (זכריה ט,ט.): (רש"יש,שם)

המשיח והחמור: עני ורכוב על חמור
גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:

 הנה מלכך יבוא לך. אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים ועד ים ולא מצינו מושל לישראל כזה בימי בית שני : צדיק ונושע. בה' : עני. ענותן : ורוכב על חמור. מדת ענוה היא : ועל עיר. כמו ועירים עשרה (ראשית לב) : (רש"י)

וְיֵשׁ מִפִּיו טוֹב וְלִבּוֹ רָע, זֶהוּ עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, כָּאן מְקַנֵּן נָחָשׁ רַמַּאי.

כָּךָ הוּא אָדָם שֶׁתִּמְצָא אוֹתוֹ גּוּפוֹ יָפֶה, וְסִימָנָיו כֻּלָּם יָפִים בְּמִדָּה, וְנִשְׁמָתוֹ נֶפֶשׁ רָשָׁע מִבִּפְנִים, וְתִמְצָא אָדָם גּוּפוֹ רָע בְּכָל סִימָנָיו וְנִשְׁמָתוֹ מִבִּפְנִים יָפָה, זֶהוּ צַדִּיק וְרַע לוֹ, אֲבָל מִי שֶׁהוּא טוֹב מִבַּחוּץ וְרַע מִבִּפְנִים, הוּא רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בָּעוֹלָם הַבָּא, טוֹב מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים - צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, רַע מִבַּחוּץ וּמִבִּפְנִים - רָשָׁע וְרַע לוֹ, וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ.טוֹב מִבִּפְנִים וּלְבוּשׁוֹ רַע, זֶהוּ עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר (תיקוני הזהר, תיקון ס')

2.בלעם מול אדם וחווה: תיקון שלא בא

0.החיות המדברות- הנחש והאתון 

הנחש- מסית ומדיח:

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְ-הֹ-וָ-ה אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (בראשית ג,א)

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל (שם,ג,יג)

האתון- מצילה את בלעם מהפורענות

2-והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע

אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות(ספר המידות לר' נחמן מברסלב, הרהורים , מב)

חוה אימנו:
http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=1526:15261526-1526&catid=195&Itemid=100513

http://www.aspaklaria.info/002_BET/%D7%91%D7%9C%D7%A2%D7%9D.htm

שלח לך: נסיון ב-3 מימדים- גירסה מקוצררת

פתיחה: מה סוד כוחן של הנשים שלא נפלו בחטא המרגלים?

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי: {סה} כִּי אָמַר יְ-הֹ-וָ-ה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (במדבר כו, סד-סה)
ובאלה לא היה איש וגו'. אבל על הנשים  (ל) לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד, ד), והנשים אומרות תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת  (מ) בנות צלפחד לכאן: (רש"י,שם) 

הקדמה-  מילת המפתח לחטא המרגלים- הנסיון:
 עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד,), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי (אבות ה,ד) 

חלק א- נסיון ה"מרגלים":

1.משה רבנו לא שלח "מרגלים" :

א.חטא השליחים היה שנהגו כמרגלים ולכן נקרא חטא- (על שום שנהגו כ-) מרגלים:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן...  (במדבר יד,ב)
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ...(דברים א,כב)
וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ:(דברים א,כד)

ויתורו את ארץ כנען, מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו, ויחפרו, וירגלו, כי ישראל אמרו (דברים א.כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, והקב"ה אמר ויתורו את ארץ כנען. ובמרגלים כתיב (שם א.כד) וירגלו אותה, לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקב"ה אמר ויתורו, שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמ"ש (שמות ג.ח) ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה. וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים (ב"ב קנח:) כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה.ח). אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו ויחפרו, שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה. אבל מ"מ לא  בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה. כי רגל לשון רכיל כמו שפירש"י על פסוק לא תלך רכיל (ויקרא יט.טז).(כלי יקר,שם)

2.יש חשיבות של נציג אחד מכל שבט, סה"כ 12 נציגים : הסכמה קואליציונית

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: (במדבר יג,ב)

ומה שהיו המרגלים שנים עשר ודי שיהיו שנים או שלושה כענין שנאמר ביהושע (ב, א) שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, לפי שרצה הקב"ה שתהיה השליחות הזאת בהסכמת כל שבטי ישראל, איש אחד מכל שבט ושבט כדי שאם יצליחו בשליחותן יהיו כל ישראל שותפין בזכות ואם לא יצליחו יהיו כולן שותפין בעונש כמו שאירע בהם:
(רבנו בחיי ,שם)

3.משה שלח דווקא אנשים משדרת ההנהגה העממית:

לא היו אלה נשיאי מטות אבותם שנקראו לעיל....אלא כל אחד מהם היה נשיא בהם.הם היו בהם- לא בראש השבטים אלא בתוך העם אך באופיים ובכשרונם הם היו נישאים מעל ההמון בחינת "נשיא בהם" (רש"ר הירש,שם)

4.נושאי השליחות היו שניים: הארץ והעם

א.טיב הארץ הפיזית- כדי שיתחזקו מטוב הארץ ועושרה הפיזי:

האמצעי:
וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה 
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה  הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן 

ב.אופי העם היושב בה מבחינה רוחנית ומוראלית:

וּרְאִיתֶם: 
אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: 

ב1- חוזק מוראלי:

החזק הוא הרפה. סימן מסר להם,  אם בפרזים יושבין חזקים הם, שסומכין על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם (במ"ר שם): 

ב2- חוזק רוחני:
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן 
היש בה עץ. אם יש בהם אדם כשר, שיגין עליהם בזכותו (רש"י,שם)

ג.אשכול הענבים הפך לסמל- בגלל החיבור בין טוב הארץ לחולשת העם היושב בהם:

וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים (במדבר יג,כ)

והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי ביכורי ענבים. נראה לבאר דזהו הוא הסימן כשתקחו הפירות בע"כ ולא יעמדו נגדכם שודאי נמס לבבם בקרבם וש"ת מחמת רוב פירות לא יהיה נחשבת אצלם לכך הניחו אתכם לבא בכרמים לעשות כטוב בעיניכם כי לא נחשב להם דבר מרוב הפירות אשר להם לכך אמר והימים ימי ביכורי ענבים דכבר נתבשלו באותו זמן וחיבבוה מאוד ואעפ"כ לא יעמדו נגדיכם וזה הסימן שנימס לבבם:

(תפארת יהונתן לרבי יונתן אייבשיץ ,שם )

מסקנה: הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה - לכם- האם  דור המדבר ראוי לא"י או לא:

מטרת שליחת הנציגים לא היתה לבדוק אם הארץ מתאימה לבני ישראל אלא האם בני ישראל וההנהגה שלהם מתאימים לארץ. 
משהתברר שלא, התוצאה(ולא העונש) היתה הישארות במדבר עד שיתחלף הדור ,דור העבדים המבקש לחזור מצריימה  ויוולד דור חדש אשר "לא ידע את פרעה" והא אשר יוכל להיכנס אל הארץ ולכבוש אותה. 
(ענ"ד)

חלק ב: משה כמנסה

1.הבלאגן והבהילות מעידים על כוונת העם שלא להיכנס לארץ:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: (דברים א,כב)

 ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא,  ולהלן הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' (דברים ה, כ.), אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים:(רש"י,שם)

2.משה מנסה עד לרגע האחרון בהתחכמות למנוע את הנסיון:

וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט (דברים א,כג)

 וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום, ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן, נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן, בהרים וגבעות, אמר לו הן, כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום, מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו מעתה, אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו איני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם (רש"י,שם)

ב.דרך תוספת שמו של יהושע:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. יה יושיעך מעצת מרגלים. יש להתבונן למה דווקא שם של י-ה, ולמה לא התפלל גם על כלב, ונראה לפי שאמר להם עלו זה בנגב. והמרגלים אמרו עמלק יושב בארץ הנגב. פירש רש"י לפי שנכוו בו ישראל, וחשב בו שמסתמא בעצה זו לא יהיה יהושע כי אדרבה הוא החליש את עמלק ואת עמו לפי חרב. ולדורות מאותה מלחמה והלאה הוא ג"כ בטוח במה שנאמר (שמות יז.טז) כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ובאותה שבועה שהיתה בשם יה יהיה בטוח לנצח את עמלק, ע"כ הוסיף לו משה י-ה על שמו כדי שיהיה נזכר לשבועה שהיתה בשם י-ה ובסבה זו לא יהיה בעצת מרגלים שהפחידו את ישראל בעמלק. (כלי יקר,שם)

3.משה נופל על פניו כי מבין שחששו וחשדו בדבר מוכנות העם להיכנס לארץ היה נכון:
וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יד,ה)

4.משה ביצע 2 נסיונות- נסיון העם ונסיון המרגלים:

א.נסיון העם- האם ראוי לא"י או לא:
יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודים (דוד בן גוריון)

ב.נסיון המרגלים- האם ראויים להיות המנהיגים בכניסה לארץ או לא:

המרגלים חששו לאבדם מנהיגותם- בהפוך על הפוך ממה שהיה קורה אילו לא מעלו בתפקידם:
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה וְגוֹ', כֻּלָּם אֲנָשִׁים. כֻּלָּם צַדִּיקִים הָיוּ וְרָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל הָיוּ, אֲבָל הֵם לָקְחוּ לְעַצְמָם עֵצָה רָעָה. מַדּוּעַ נָטְלוּ עֵצָה זוֹ? אֶלָּא אָמְרוּ, אִם יִכָּנְסוּ יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ - יַעֲבִירוּ אוֹתָנוּ מִלִּהְיוֹת רָאשִׁים, וִימַנֶּה מֹשֶׁה רָאשִׁים אֲחֵרִים,  שֶׁהֲרֵי אָנוּ זָכִינוּ בַמִּדְבָּר לִהְיוֹת רָאשִׁים, אֲבָל בָּאָרֶץ לֹא נִזְכֶּה. וְעַל שֶׁלָּקְחוּ עֵצָה רָעָה לְעַצְמָם, מֵתוּ הֵם וְכָל אוֹתָם שֶׁלָּקְחוּ דִבְרֵיהֶם (זוהר, קנח, ע"ב)

5.בכל מקרה היה צריך להיעשות -בשלב כלשהו -מהלך של ראיית הארץ:
אל יקדש בטרם יראה:

דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו (קידושין, מא, ע"א)

6.למרות הכל-  ההצלחה החלקית נסיונו של משה- 

א.מבין המרגלים- השניים היחידים שעמדו במבחנו של משה- 
יהושע וכלב הם אשר יכנסו לארץ- משיח בן דוד(יהודה) ומשיח בן יוסף(אפרים):

לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: ... לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן:(במדבר יג,ו-ח)

ב.שבט לוי לא חטא בחטא המרגלים:
אלה שמות האנשים - משבט לוי לא נשתלח מרגל לפי שלא היה לו חלק בארץ (חזקוני על במדבר פרק יג פסוק טז )
ואולי גם סלדו ממעשה זה של בדיקת האמיתות שבהבטחת ה' (דיוקים, הרב פנחס וולף,שם)

הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: (דברים פרק לג ,ט)

ואת בנו. חסר י'. שלא היה בי' נסיונות: (בעל הטורים,שם)

7.עונשו של משה בעקבות חטא המרגלים:

אם העם ומנהיגי הביניים לא עמדו במבחן - בסופו של יום זהו כשלונו של מנהיג העם- משה :

גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְ-ה-וָ-ה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם (דברים א,לז)

והנה נשאר לי להודיע מה ראה מרע״ה להכניס גזרתו בתוך המרגלים בגזרתם וידע שיסוד הענין הזה הוא ידיעת חטא משה ואהרון , שעליו נתחייבו למות ושלא יכנסו לארץ...
ואומר שלדעתי בזה הוא ש...משה רבנו מת בעוון המרגלים... (אברבנאל,שם)

חלק ד: משה כמנוסה

בשני החטאים הגדולים של בני ישראל ה' ביקש לכלות את בני ישראל כולם כדי לבחון אם משה ילחם עליהם:

א.חטא העגל:
 וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:(שמות לב ,י)
הניחה לי. עדיין לא שמענו שהתפלל משה עליהם והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם (שמו"ר מב, י.): (רש"י,שם)

ב.חטא המרגלים:וַיֹּאמֶר יְ-הֹ-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ:אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:(במדבר יד,יא-יב)

סיכום: 3 מניעים שונים להעמדה בנסיון

1-ב"י את ה'- חוסר אמונה ביכולת ה' (ואולי גם ביכולתם שלהם)
2.משה את ב"י - ספק באמון שנתן במוטיבציה של דור המדבר ומנהיגיו (עמוד השדרה של העם) להילחם על הארץ
3.הקב"ה את משה- כדי להוכיח לעולם(ולמשה עצמו) עד כמה הוא נאמן לעמו

סיום- הנשים עמדו בנסיון כי הכירו בטוב הבא אחרי חבלי הלידה

בשנת תרפ"ד כשחלה האדמו"ר מדרוהוביטש ר' חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל, בא מרן הרב קוק זצ"ל לבקרו. פתח הרבי ואמר: החסידים שאלו אותי, מדוע אני מזרז לעלות מפולין לארץ ישראל, והלא יש כאן צרות שמכים יהודים? עניתי להם: בפולין מכים יהודים משום שהם שם יותר מדאי, ואילו בארץ ישראל מכים יהודים מפני שהם פה פחות מדאי.
נענה הרב ואמר: גם אותי שאלו שאלה זו, והשבתי שישנם שני מצבי חולי, מחלת התנוונות מחמת זקנה שכל אחד חושש מפניה, וחולי מחמת לידה שלמרות סכנתו הכל מעוניינים בו. 

הצרות שבחוץ לארץ הן מחלות זקנה והתנוונות, ואילו הצרות שבארץ ישראל - חבלי לידה הם... (חיי הראיה ע' קצב).