פתיחה: יום ההולדת- מזל מוסב על - טוב
כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז.(קונטרס דברי חלומות,ר' צדוק הכהן מלובלין אות כ)
*הלידה הראשונה כללה 3 תחנות:
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כז-כח)1.בעת הלידה
2.ביום נישואיו
3.כשנולד לו דור ממשיך
**מה ראוי לעשות ביום ההולדת?
א.ברכת שהחיינו:
ומ׳׳מ יודע אני שיש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדת אותם שמהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי או בגד חדש אבל ברכה מיוחדת לא תקנו, ובאמת אין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים שנה או שאר השנים ביום לידתם וודאי מן הראוי ליתן שבח הודאה לשמו הגדול ית״ש,(שו"ת גנזי יוסף,אות ד)
ב.נתינת צדקה:
ומה טוב דכל אחד יהיה לו לזיכרון יום שנולד,בכמה לחודש פלוני, ואותו היום,איש יומו,יהיה מרבה צדקה כפי יכולתו,כי לכך נוצר,ויזכה לעשותו עוד רבות בשנים בריוח ולא בצער,כן נזכה אנחנו וזרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות,אמן כן יהי רצון(ספר צדקה לחיים,ר' חיים פלאג'י,מערכת העין,סעיף תקנ"ו)
ג.חשבון נפש:
וכמו כן פשוט שאף שעניין זה נזכר אצל פרעה יש ללמוד לטובה להכיר חסדי ה' יתברך שברו וגידלו ונתן לו עוד שנת חיים דהרי כשנולד לא היה בו דעת להכיר את נפלאותיו יתברך...ויחשוב חשבונו של עולם, מה עשה במשך השנה שחלפה ויתן תודה להשם יתברך שהחייהו וקיימהו והגיעהו לזמן הזה ויוסיף לעשות חיל... (ספר מה אשיב לה' הרב ניסים דיין, ע"מ צ"ג)
***הלידה כבסיס לאמונה:
תארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר או שונה.כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.
כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי. "אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוקים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט."
אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שמרקס היה מנסח זאת – אינה יותר מ'אופיום להמונים'.
"שוב אתה מתחיל", הוא אומר בלעג לאחיו, "לערבב את התקוות שלך עם המציאות. המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות."
...
הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.
פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.
"טוב", הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי." ...ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.
מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני. (מנוסח ע"פ הרב בנימין בלך)
שום אדם שחי אי פעם עלי אדמות ויחיה בעתיד, לא יכול למלא את התפקיד המיוחד והספציפי שאותו נתן לך אלוקים. ולכן באת לעולם. בעל יום ההולדת צריך לדעת שלפני מספר שנים החליט אלוקים שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו ,לכן הוא ברא אותו עם תפקיד ייחודי שאף אחד לא יכול לעשות במקומו. בגלל זה אומרים חז"ל: "אין העולם נברא אלא בשבילי...". (ע"פ הבעש"ט)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה