ראש השנה: יומיים על שום מה?

פתיחה: 2 ימים טובים בגלות:


בזמן שבית הדין היה מקדש את החודש. בזמן שבית הדין שבארץ ישראל היה מקדש את החודש3, בראשונה היו משיאים משואות על ראשי ההרים - כדי להודיע לגולה שנקבע ראש חודש ביום שלשים לחודש העבר ונמצא החודש שעבר חסר, ואם לא השיאו היו יודעים שהחודש שעבר מלא, ועל ידי כך היו יודעים כל בני הגלויות הקרובים והרחוקים את קביעות החודש - ולא היו עושים אלא יום טוב אחד בכל מקום, כדין תורה. משקלקלו הכותים והדליקו אף הם משואות שלא בזמן החודש כדי להטעות את ישראל, ביטלו את המשואות והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים לגולה להודיע שם את זמן קביעות החודש, ובני המקומות הרחוקים שלא הגיעו אליהם השלוחים עד יום טוב, היו עושים שני ימים טובים מפני הספק, לפי שלא היו יודעים באיזה יום קבעו בית דין את החודש, ונקראו שני ימים טובים של גלויות, לפי שאין עושים אותם אלא בני הגלויות הרחוקים מבית דין ויש גאונים שכתבו שכך הנהיגו נביאים הראשונים, יחזקאל ודניאל - שהיו בבבל - את ישראל בזמן הגלות, לעשות שני ימים טובים, ואף בזמן הבית היה נוהג כן מי שנסע לחוץ לארץ, ושמא מימות יהושע בן נון הנהיג כך את כל היוצאים והמשתהים בחוץ לארץ.  (אנציקלופדיה תלמודית כרך כג, [יום טוב שני של גליות] טור ב)


על דרך הפשט:
יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק. לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החדש שאין השלוחין יוצאין ביום טוב:
 ולא עוד אלא אפילו בירושלים עצמה שהוא מקום בית דין פעמים רבות היו עושין יום טוב של ראש השנה שני ימים. שאם לא באו העדים כל יום שלשים נוהגין היו באותו היום שמצפין לעדים קדש ולמחר קדש. והואיל והיו עושין אותו שני ימים ואפילו בזמן הראייה התקינו שיהיו עושין אפילו בני ארץ ישראל אותו תמיד שני ימים בזמן הזה שקובעין על החשבון. הנה למדת שאפילו יום טוב שני של ראש השנה בזמן הזה מדברי סופרים:(יד החזקה,ספר זמנים,הלכות קידוש החודש,פרק חמישי,ז-ח)





על דרך הרמז: 
המילה הרומזת לתאריך ר"ה היא המילה הראשונה בתורה הפותחת ב-ב'- רמז לדואליות
בראשית. דבר אחר: אותיות "א' בתשרי", נברא העולם. (בעל הטורים,שם)


 על דרך הדרש: 
"תכלה שנה וקללותיה- תחל שנה וברכותיה"
בר"ה יש דואליות שכן הוא מוסב על העבר (חשבון נפש) וקבלה אל העתיד ( ראש לשנה החדשה) 
תשרי- הולך מהסוף להתחלה
א'- הולך מההתחלה אל הסוף  (ענ"ד)



על דרך הסוד:
יום ראשון- עניינים רוחניים, יום שני- עניינים גשמיים:

איתא בכתבי האר"י ז"ל דהא דאיתא בזוה"ק (ח"ג רל"א ב) שביום הראשון הוא דינא קשיא וביום ב' דינא רפיא, היינו שביום א' דנין על עסקי אלקות ושם אין שום ויתור והכל בצמצום גדול, וביום ב' דנין על עסקי עוה"ז והוא דינא רפיא: (שם משמואל מועדים ראש השנה שנה תרעג )


 סיום: הדואליות של ר"ה: יום של שמחה ועצב-אהבה ויראה:

ראש השנה מורכב משני חלקים סותרים לכאורה, חלק אחד של שמחה: 
אין אומרים וידוי, אלא "לובשים לבנים, ומתעטפן לבנים, ומגלחין זקנם, ואוכלין ושותין ושמחים, יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים" (ירושלמי, ר"ה, ז:, פ"א, הל' ג'.), 
וחלק שני של עצב: 
אין אומרים הלל, ואין מזכירים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אלא "ישראל עושין עצמן רשין (עניים) בר"ה, לדבר תחנונים ותפלה" (רש"י- ר"ה, טז:).

( מתוך מאמר של ראש השנה - שופרו של העבר והעתיד מאת: רפאל בר אשר חגבי - חגי רפי )

יום הולדת: המשמעות האמונית

פתיחה: יום ההולדת- מזל מוסב על - טוב

 כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז.(קונטרס דברי חלומות,ר' צדוק הכהן מלובלין אות כ)

ויש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו (בן איש חי,פרשת ראה)

*הלידה הראשונה כללה 3 תחנות:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:  וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א,כז-כח)

3 תחנות בחיי האדם בהם הוא נולד:
1.בעת הלידה
2.ביום נישואיו
3.כשנולד לו דור ממשיך


**מה ראוי לעשות ביום ההולדת?
א.ברכת שהחיינו:
ומ׳׳מ יודע אני שיש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדת אותם שמהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי או בגד חדש אבל ברכה מיוחדת לא תקנו, ובאמת אין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים שנה או שאר השנים ביום לידתם וודאי מן הראוי ליתן שבח הודאה לשמו הגדול ית״ש,(שו"ת גנזי יוסף,אות ד)
ב.נתינת צדקה:

ומה טוב דכל אחד יהיה לו לזיכרון יום שנולד,בכמה לחודש פלוני, ואותו היום,איש יומו,יהיה מרבה צדקה כפי יכולתו,כי לכך נוצר,ויזכה לעשותו עוד רבות בשנים בריוח ולא בצער,כן נזכה אנחנו וזרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות,אמן כן יהי רצון(ספר צדקה לחיים,ר' חיים פלאג'י,מערכת העין,סעיף תקנ"ו)

ג.חשבון נפש:

וכמו כן פשוט שאף שעניין זה נזכר אצל פרעה יש ללמוד לטובה להכיר חסדי ה' יתברך שברו וגידלו ונתן לו עוד שנת חיים דהרי כשנולד לא היה בו דעת להכיר את נפלאותיו יתברך...ויחשוב חשבונו של עולם, מה עשה במשך השנה שחלפה ויתן תודה להשם יתברך שהחייהו וקיימהו והגיעהו לזמן הזה ויוסיף לעשות חיל... (ספר מה אשיב לה' הרב ניסים דיין, ע"מ צ"ג)

***הלידה כבסיס לאמונה:

תארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר או שונה.
כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.

כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי. "אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוקים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט."
אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שמרקס היה מנסח זאת – אינה יותר מ'אופיום להמונים'.

"שוב אתה מתחיל", הוא אומר בלעג לאחיו, "לערבב את התקוות שלך עם המציאות. המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות."

...
הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.
פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.
"טוב", הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי." ...ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.
מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני. (מנוסח ע"פ הרב בנימין בלך)

סיום: העולם נברא- בשבילי- למילוי ייעודי:
שום אדם שחי אי פעם עלי אדמות ויחיה בעתיד, לא יכול למלא את התפקיד המיוחד והספציפי שאותו נתן לך אלוקים. ולכן באת לעולם. בעל יום ההולדת צריך לדעת שלפני מספר שנים החליט אלוקים שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו ,לכן הוא ברא אותו עם תפקיד ייחודי שאף אחד לא יכול לעשות במקומו. בגלל זה אומרים חז"ל: "אין העולם נברא אלא בשבילי...". (ע"פ הבעש"ט)