וישלח: מי שברך

פתיחה: האם לא צריך להזכיר שם החולה בברכת מי שברך?
 א''ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא קמדכר שמה דמרים(ברכות לד,ע"א)

חלק א: יעקב מדייק בלשונו

 מדוע היה צריך לפרש את שמו של אחיו -עשיו?
הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים(בראשית לב,יב)

זֶהוּ שֶׁכָּתוּב: הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים. מִכָּאן, מִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְפָרֵשׁ דְּבָרָיו כָּרָאוּי. הַצִּילֵנִי נָא. וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֲרֵי הִצַּלְתַּנִי מִלָּבָן - מִיַּד אָחִי. וְאִם תֹּאמַר קְרוֹבִים אֲחֵרִים סְתָם נִקְרָאִים אַחִים - מִיַּד עֵשָׂו. מָה הַטַּעַם? בִּשְׁבִיל לְפָרֵשׁ הַדָּבָר כָּרָאוּי. וְאִם תֹּאמַר, אֲנִי לָמָּה אֶצְטָרֵךְ? כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי. כְּדֵי לְהִוָּדַע דָּבָר לְמַעְלָה וּלְפָרְשׁוֹ כָּרָאוּי, וְלֹא יַסְתִּיר הַדָּבָר.(זוהר,בראשית,קסט,ע"א)

יעקב- מדייק בלשונו לא רק בתפילה:
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה(בראשית כט,יח)
ברחל בתך הקטנה. כל הסימנים הללו למה, לפי שהיה יודע בו שהוא רמאי, אמר לו אעבדך ברחל, ושמא תאמר רחל אחרת מן השוק, תלמוד לומר בתך, ושמא תאמר אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל, תלמוד לומר הקטנה,  (ה) ואף על פי כן לא הועיל, שהרי רמהו:(רש"י,שם)

 נזהר שלא להוציא דבר שקר מפיו גם כאשר צווה להטעות את אביו:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ (בראשית כז,יט)
 אנכי עשו בכרך. אנכי המביא לך,   ועשו הוא בכורך (רש"י,שם)

חלק ב: בשם האם או בשם האב

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין: (בראשית לה,יח)
מה משמעות שמותיו של בנימין?
בן אוני. בן צערי:
...דבר אחר בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנתו (רש"י,שם)
רחל מנציחה בשם בנה את מותה שנתן לו את חייו ויעקב את המשך חייו לאחר מותו שכן נולד לו לזקנותו (ענ"ד)

ע"פ הזוהר טוב לתפילה להזכיר בשם האם ולא בשם האב...ורמז לדבר אני עבדך בן אמתך פיתחת למוסרי...(הראי"ה,שו"ת דעת כהן,קלב בסוף)

בן אמתך-אני הוא בנה של רות שאמרה {רות ג,ט} 'ופרשת כנפך על אמתך' (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעה)

מדוע מזכירים דווקא את שם האם לרפואה?
 הנשים סובלות צער היריון וצער גידול בנים וע"י כך מתמרקים עוונותיהן בשמים (הרב רביד נגר, אתר אור לנוער)

  
סיום:בפניו ושלא בפניו
דין הרוצה להוסיף בברכות:

אם רצה להוסיף איזה דבר בקשה – יכול להוסיף בכל ברכות האמצעיות, בכל אחת מעניינה.

כיצד? היה לו חולה בתוך ביתו או במשפחתו – יכול לבקש עליו רחמים בברכת ''רפאנו''. היה צריך פרנסה – מבקשה בברכת השנים. וכן בכולם, כגון שרוצה לבקש מה' שיאמץ לבו לתורה – יבקש ב''אתה חונן''. שיעזור לו בתשובתו – יבקש ב''השיבנו''. שימחול לו על חטאיו – יבקש ב''סלח לנו''. וכיוצא בזה. אמנם ב''שמע קולנו'' יכול לבקש כל דבר שירצה, כי היא כלליות ולא פרטיות, והיא כוללת כל הבקשות.

ולא יתחיל בבקשתו בראש הברכה. אלא יתחיל בהברכה, דהעיקר הוא המטבע שטבעו חכמים. וקודם שיאמר חתימת הברכה יבקש בקשתו, ויראה שיסיים בבקשתו במעין חתימה.

וכשמבקש רחמים על החולה, אם מבקש בפני החולה אינו צריך להזכיר שמו. אלא יאמר: ''שלח נא רפואה להחולי הזה'', כמו שאמר משה רבינו: ''אל נא רפא נא לה'' (ברכות לד א). אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו, ושם אביו או שם אמו, לברר בתפילתו על מי מבקש רחמים. כי התפילה צריך להיות ברורה. (ערוך השולחן, או"ח, קיט,א.על יסוד דברי המג"א והמהרי"ל)


...ואם כן לא קשה מדברי הזוהר משום שיעקב התפלל שלא בפני עשיו ועל כן הוצרך להזכיר את שמו (הגר"ע, מאור ישראל,ח"א ברכות לד.ד"ה כל המבקש)

12 לשונות כנגד 12 השבטים

*לע"נ סולה בת מרים


פתיחה: מה בין שיזבא להצלה?
יְהֵא 1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא 2.חַיִּים 3.וְשָׁבָע 4.וִישׁוּעָה 5.וְנֶחָמָה 6.וְשֵׁיזָבָא 7.וּרְפוּאָה 8.וּגְאֻלָּה 9.וּסְלִיחָה 10.וְכַפָּרָה 11.וְרֵוַח 12.וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל-
על האבודרהם:
רבי דוד (בר' יוסף) אַ‏בּ‏וּ‏דִרְהַ‏ם היה פרשן תפילות נודע שחי סביב שנת ה'ק, 1340 בספרד. מכונה גם בקצרה האבודרהם. נולד לרבי יוסף אבודרהם ונקרא על שם אבי אביו.
אבודרהם ישב בסביליה שבספרד ולפי סברה אחת היה תלמידו של רבי יעקב בן אשר (בעל הטורים), בין השאר, כי הוא מרבה לצטטו בספרו. עיקר פרסומו נבע מספרו שכתב בשנת 1340 - "חיבור פירוש הברכות והתפילות" (ידוע יותר בשם "ספר אבודרהם") שמטרתו ריכוז התפילות פירושם והלכותיהם. אבודרהם מסביר מדוע כתב את הספר בהקדמה:
"רוב ההמון אינם מבינים דברי התפילה וגם אינם יודעים סדר המנהגות וטעמיהם" (ערך אבודרהם, ויקיפדיה)


יהא :
שלמא רבא מן שמיה  על שם(תהילים קכז,ז) "יהי שלום בחילך "
חיים על שם (חבקוק ג,ב)בקרב שנים חייהו (ישעיה לח,טז) אדני עליהם יחיו.
ושובע על שם (תהילים טז,יא)שובע שמחות את פניך וכתיב ומשביע לכל חי רצון.
וישועה על שם ויהי לי לישועה וכתיב הושיענו א-לוהי ישענו 
ונחמה ע"ש כי ניחם ה' ציון וכתיב תנחומיך ישעשו נפשי 
ושיזבא על שם תרגום"ומלט הוא את העיר בחכמתו" 
ורפואה על שם "הנני מעלה לה ארוכה ומרפא" 
וגאולה על שם "גאל ה' את יעקב עבדו"
וסליחה "כי עמך הסליחה" וכתיב "כי אתה ה' טוב וסלח"
וכפרה על שם "כפר לעמך ישראל"
וריוח והצלה ע"ש "רוח והצלה יעמוד ליהודים"  (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

 ...וביקש כאן שתים עשרה בקשות כמספר שבטי בני יעקב. (אבודרהם,ר' דוד ב"ר יוסף)

ואכן ניתן להעמיד על אחד מהלשונות נקטו כנגד כל אחד מהשבטים ומהויותיהם:

1.שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא -כנגד שמעון  
א.שחרחר מלחמה במעשה דינה 
ב.והיה המוביל במכירת יוסף 
ג.ואף הוביל למגפה בשבטו בעקבות חטא בעל פעור אחים וכמעט נכחד 
ודווקא מתוך כך תיקונו יהיה בהבאת שלום.

סיפר רבי שלמה גולדשטוף זצ"ל:פעם אחת התפנה הגאון מטישבין-רבי דב בעריש ויידנפלד זצ"ל לעסוק בהשכנת שלום בין שני צדדים יריבים כשהוא אומר לחתנו:
"יודע אני מראש כי הדבר יגרום לי עלבונות,יסורים ועוגמת נפש מרובה.אלא מאי- אפילו על מנת כן.והויסף בבדיחותא: חז"ל אומרים "הוראה סיר בחלום יצפה לשלום".הסיר הוא סמל השלום מפני שיוצר הרמוניה בין שני יריבים:"אש (מלמטה) ונים(שבתוכו) ומה שכר שמקבל הסיר<הוא מתלכלכך בפיח ופניו משחירים(מרביצי תורה מעולם החסידות,ע"פ ספר איש לרעהו,חומש ויקרא,פרשת בחוקותי)  

2.חַיִּים-כנגד יששכר חמור גרם שמסמל את התורה.חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד(רש"י,שם),
והתורה היא כידוע תורת חיים,סם חיים,"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר " (משלי ג, יח).

3.וְשָׁבָע-כנגד אשר המייצג את השובע הגשמי: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ"
 ובמדרש רבא(בראשית,צח,יט) :מאשר שמנה לחמו (מט, כ), שארצו שמנה, שלחמו שמן.

4.וִישׁוּעָה-גד,הישועה והנצחון במלחמה נזקפים לזכות בני גד על שום אומץ ליבם-
גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב:
גד. התנבא שיבא עליו גדוד והוא ינצחנו באחרונה(אבן עזרא,שם) 


5.וְנֶחָמָה-כנגד אבן השבו בחשן שהיא של שבט נפתלי 
וידוע שלאבן השבו יש כח להעניק נחמה לאנשים שחוו שכול. 
וכן אתה מוצא :
בשעה שעלו לקבר את אבינו יעקב באו בני חת להתעורר עמהן על הקבורה ורץ נפתלי כאילה והביא את הספר ממצרים ושפר על ידן(בראשית רבא,צח,יז)

6.וְשֵׁיזָבָא-(הצלה) כנגד ראובן שנאמר " וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" ,
ובבראשית רבא:"אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה פתחת תחלה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך, הדא הוא דכתיב (דברים ד, מג): את בצר במדבר"

7.וּרְפוּאָה-כנגד דן ,הנחש סמל הרפואה ועל דן נאמר :"יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" 
ונחש הנחושת של משה היה מקור לרפואה: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי "(במדבר כא,ט)

8.וּגְאֻלָּה-כנגד יהודה כנגד משיח בן דוד:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא (שילה) שִׁילוֹ וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים(בראשית מט,י)
עד כי יבא שילה. מלך המשיח שהמלוכה שלו(רש"י,שם)

מעשה בחבורת אפיקורסים שישבה ולגלגה על אמונת ביאת המשיח.קלט הרב מבילגוריי את שיחתם ופנה אליהם: אספר לכם סיפור.פעם קרא השועל אל הציפור שבראש האילן: בואי רדי נא אלי.סירבה הציפור ואמרה: בוודאי רעב אתה,שועל ערום.אמר לה השועל: כלום לא משעת שהמשיח בא."וגר זאב עם כבש"? לפתע נשמעה מביחת כלבי ציידים.נבהל השועל והחל לברוח.מה לך בורח? שאלה הציפור,הלא המשיח כבר בא? כן, ענה השועל, אך הכלבים אינם מאמינים בביאת המשיח...(חיוכה של תורה,פרשת ויחי,עמ' נה-נו)

9.וּסְלִיחָה-כנגד יוסף על שום שסלח לאחיו:
 וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם: (בראשית נ,טז-כא)

10.וְכַפָּרָה-כנגד לוי כנגד כפרתו של כהן גדול
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,יז)

11.וְרֵוַח-כנגד זבולון, לחוף ימים ישכון בריווח:
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן: (בראשית מט,יג) 

12.וְהַצָּלָה -כנגד בנימין שמזרעו באה הצלה לכל עם ישראל בימי מרדכי ואסתר ,
ע"ש מרדכי שאמר לאסתר "רוח והצלה יעמוד ליהודים..."(אסתר ד,יד)

לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל

סיום: בין שיזבא להצלה

1.ראוי לציין שהשיזבא(=ההצלה) של ראובן היא על הצלה על צרה הבאה מבפנים( שנאת אחים במקרה שלו) 
וההצלה של בנימין היא על צרות ואיומים הבאים מבחוץ (המן במקרה ההוא).

2.וחשוב להבחין בין 2 הצלות אלו שכן ההצלה על צרה מבפנים מחייבת קודם חזרה בתשובה בין אדם לחברו (ולכן התאחדו האחים רק אחרי שאמרו "אבל אשמים אנחנו") 

והצלה על צרה הבאה מבחוץ מחייבת קודם חזרה בתשובה על ענייני בין אדם למקום (ולכן באה ההצלה רק אחרי שעשו 3 ימי תענית וזעקו והתפללו לה').

3.ונקט דווקא בלשון ארמית (שיזבא) על ההצלה על הצרות מבפנים ע"מ להסתיר את הצורך בהצלה זו מפני המקטרגים/מלאכים מזיקים /שונאי ישראל כשם שחלק מלשון הקדיש היא בארמית 

(ענ"ד)

ויצא: אושר ועושר

 לע"נ רוברטו (דודו) בן אורו ז"ל

פתיחה: האמנם מטרת נתינת צדקה היא בשביל "לגזור קופון" ולהתעשר?

וא''ר יוחנן מאי דכתיב {דברים יד-כב} עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר (תענית ח,ע"ב-ט,ע"א)

חלק א: ליבון שיניים וליבון פנים:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן אֲחֹתוֹ וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ וַיְבִיאֵהוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיְסַפֵּר לְלָבָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (בראשית כט,יג)
1.מה משמעות השם לבן?
שכל אורח שיבוא אצלו הוא מלבין פניו ומביישו,נתן לו סעודה- וחוזר ושואל דמיה.וכשזימן בני עירו ,כיון שהשיא ליעקב בתו ומשכן ולקח כליהן בדמי הסעודה ורמה בהן יעקב,לכך נקרא לבן (מדרש חמדת ימים התימני,פרשת חיי שרה) 


2.כיצד ראוי לקבל את האורח?

"והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות"-  כיצד? מלמד שאם נתן אדם לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושים בארץ, מעלה עליו הכתוב כאלו לא נתן לו כלום. אבל המקבל את חברו בסבר פנים יפות, אפילו לא נתן לו כלום - מעלה עליו הכתוב כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם.(אבות דרבי נתן, פרק יג)

3.הלבנת שיניים ולא הלבנת פנים:
אמר ר יוחנן טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר "ולבן שיניים מחלב", אל תאמר לבן שיניים אלא ליבון שיניים". (כתובות קיא, א)
 
חלק ב: עשר תעשר*
וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ: (בראשית כח,כב)


1.עד כמה  יש לתת צדקה?
א''ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ... אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא {בראשית כח-כב} וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (כתובות נ,א)

2.מהו אופן נתינת הצדקה?
צדקה יש לתת בלב ולא ביד.(הנרייטה סאלד, מתוך: ספר הציטטות היהודי הגדול, אדיר כהן , עמ' 531)

3.איך שומרים על כבודו של העני?
כשנותנים צדקה צריך לשים ידו למטה עם הפרוטה בכפו, כדי שיקחנה העני ויראה כאילו העני נותן לו ולא יתבייש.
(רבי ידידיה אבולעפיה) 

4.מה לתת לעני: 
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.(ישעיה נח,ז)
"הלא פרוס לרעב לחמך"- ...אופן נתינת מאכל לרעב; שלא תיתן לו פת שלימה, שכאשר יאכל ממנה יתבייש. אלא מה שתתן לו, יהיה פרוס חתיכות חתיכות- כי בזה לא יתבייש העני לאכול. וגם כשיראה [העני] שהביאו לפניו פרוסות, יאמר [יחשוב לעצמו] כי הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כולם. כי כל זמן שיחשב העני שהדבר שהביאו לפניו קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה.(רבי רפאל בירדוגו, "רב פנינים")

הלכה:
צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומין ואם נתנה בפנים זועפות ורעות הפסיד זכותו:
אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו לא יגער בו ויגביה קולו עליו אלא יפייסנו בדברים ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת: הגה ואסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אין נותן לו רק גרוגרת אחת שנאמר אל ישוב דך נכלם (לשון הטור לקמן סי' ר"ן בשם הרמב"ם):  (שו"ע,יורה דעה,רמט,ג-ד)

 סיום:מעשר-שמחה-עושר
 בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, ... אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח), יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ... : (אבות ד,א)

עשר בשביל שתתעשר- מי שמעשר (בין לצדקה ובין לאורחים) בשמחה ובאהבה לזולתו כפי שנדרש ממנו ממילא מקנה לעצמו את השמחה כלפי עצמו וכלפי מה שיש לו  שהיא היא מידת העשיר(השמח בחלקו) ויוצא שהמעשר מביא עצמו למדרגת העשיר(השמח בחלקו)  וממילא האושר שלו כלפי אחרים וכלפי עצמו הוא העושר האמיתי .
אפשר גם לראות רמז לדבר בכפל הלשון עשר אעשרנו או עשר תעשר (מלבד מה שלמדו על עניין החומש) על כך  שיש לנתינה שני צדדים, שני מעשרות שאדם צריך לתת , מעשר כספי,פיזי ומעשר נפשי-רוחני שזוהי הנתינה בשמחה ושניהם יחד מביאים אותו אל אותו עושר של השמח בחלקו(ענ"ד)

*חלק ניכר מהמקורות ע"פ רעיונות מאתר מדרשת במאמר "דרכי נתינה- מה לתת ואיך לתת?"

תולדות: ברכת השפע ההולך וגדל

פתיחה: מדוע דווקא י''ד שח''ט ד''ם מצריכים נטילה?

האוכל דבר שיש עליו רטיבות מים, (שלא בתוך הסעודה), או משאר משקין צוננין, (שהם: יין, דבש דבורים, שמן זית, וחלב, טל, דם ומים), ולא ניגב, ויש בדבר רטיבות שהיא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריך ליטול ידיו בלי ברכה. ורמז לדבר: שבולת שטפתני, ראשי תיבות: שמע, טיבולו במשקה, פת, תפלה, נטילת ידים, שכל אלו צריכים נטילת ידים. אבל לא יברך על נטילת ידים, כיון שיש פוסקים שסוברים שאין צריך נטילה. ואף על פי שלהלכה חייב ליטול ידיו, מכל מקום לא יברך על הנטילה, דספק ברכות להקל. (ילקוט יוסף, חלק ג' על הלכות ברכת המזון וברכות, סימן קנח ב', הערה א, עמוד כז). 

אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם י''ד שח''ט ד''ם (דהיינו יין דבש שמן חלב טל דם מים) ולא נתנגב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה (שולחן ערוך אורח חיים,קנח,ד) 
 י"ד שח"ט ד"ם הם ראשי תיבות לשבעת המשקין המכשירין אוכלים לקבל טומאה.

א.ברכת השפע:

ברכת יצחק ליעקב כשחשב שהוא עומד למות:
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ(שם,כז,כח)
1.מדוע התחיל יצחק את ברכתו בוו החיבור?

ויתן לך. יתן ויחזור ויתן  (רש"י,שם)

הברכה המושלמת היא זו המדברת על שפע שהוא חוזר ונשנה ולא חד פעמי וע"כ מעבר לשפע הגשמי יצחק מברך את יעקב בהשנות השפע והתמדתו ועל כן מתחיל בוו החיבור לומר שהדבר יחזור שוב ושוב ושוב (ענ"ד)

2.ברך אותיות הכפל:
...והנה האות ב ...שמניינה שתיים והוא הכפול שביחידות...והר כפול המאות...והכ' הוא הכפול שבעשרות (ליקוטי תורה מהגר"א,ממעתיקי וולוז'ין)

3.מה הברכה המיוחדת המצויה דווקא בטל?
תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר מ''ט א''ר חנינא לפי שאין נעצרין (תענית ב,ע"ב)


4.שירת משה לב"י בסוף ימיו:כוללת את כל המשקים
 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי ...וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר...חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:(דברים לב א-יד)


 ב.מוסיף הולך:
וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד(שם,כו,יג)

מה באה הוראת המילים המיותרות לכאורה "הָלוֹךְ וְגָדֵל" ללמד?
...למדך שלא טוב לו לאדם שיעלה במהירות מלמטה למעלה,אלא הכי טוב לאדם שיעלה בשלבים,לאט לאט,כי כך היא הדרך הנכונה והבטוה ביותר לאדם שלא ימעד ויפול חלילה (הגר"ע,אוצרות סופרים, אות כ"ו)

הלכה:
כמה נרות מדליק בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמנה ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק (רמב''ם) וכן המנהג פשוט ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר''א מפראג):(שו"ע,או"ח,תרעא,ב) 
 סיום: נוזלים המשפיעים על כל חלקי ההוויה ומייצגים נצחיות מתמדת
כנגד 5 דרגות ההויה: דומם,צומח,חי,מדבר,ישראל:

יין -נוזל הבא מן הצומח אך מייצג את הקדושה ובמיוחד זו של ישראל שמקדשים על היין
דבש -בא מן הצומח בשיתוף עם החי(הדבורה)
שמן -בא מן הצומח ומייצג את הבידול( שמן לא מתערבב)
חלב -בא מן החי ומייצג את הנוזל המחיה את החי,מדבר וישראל
טל -מייצג את האינסוף, אהיה כטל לישראל, טל לא מיעצר
דם -באים מן החי ומשפיעים על המדבר וישראל.כל המדברים נצטוו עליהם במיוחד :"שופך דם האדם באדם דמו ישפך"
מים-באים מן הדומם ומשפיעים על כל היסודות(דומם,צומח,חי מדבר ישראל)

(ענ"ד)

חיי שרה: החוט המחבר בין שקיעה לזריחה

פתיחה: מדוע החודש איננו מספר שלם של ימים כשם שהיממה מספר שלם של שעות והשבוע מספר שלם של ימים?
חדשה של לבנה תשעה ועשרים יום ומחצה ותשצ''ג חלקים כמו שביארנו. ואי אפשר לומר שראש החדש יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר יא-כ) ''עד חדש ימים'' מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות (משנה תורה,ספר זמנים,הלכות קידוש החודש,פרק שמיני ,הלכה א)

הקדמה- מושגי יסוד:
מנחה גדולה- שש וחצי שעות זמניות מזריחת החמה
מנחה קטנה-תשע וחצי שעות זמניות מהזריחה

פלג המנחה- אמצע הזמן בין מנחה קטנה לשקיעת החמה, כשעה ורבע זמניות לפני השקיעה
שקיעה- זמן שקיעת החמה


א.שיחת יצחק וזמן המנחה:
 וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים בראשית כד,סג)

 לשוח. לשון תפלה (ב"ר שם), כמו ישפך שיחו (תהלים קב, א.): (רש"י,שם)

 מהו זמנה של תפילת המנחה?

מי שהתפלל תפילת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה יצא ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן ולרבי יהודה עד פלג המנחה שהוא עד סוף י''א שעות חסר רביע
הגה:... ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה יצא ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה (שו"ע,אורח חיים,רלג,א)


...ומכל מקום אם הצבור התעכבו מלהתפלל מנחה והמתינו למנין כדי להתפלל בצבור, רשאים להתפלל גם אחר השקיעה, בתוך שלש עשרה דקות וחצי [בשעות זמניות] מהשקיעה.(ילקוט יוסף,רלג,ג)

פלג המנחה הוא אם כן זמן של תפילת המנחה לרוב הדעות ומצד שני להולכים לפי שיטת ר' יהודה הוא כבר תחילת זמן תפילת ערבית, זהו אם כן הזמן היחדי ביום בו 2 תפילות מתערבבות זו בזו- מנחה של יום האתמול וערבית של יום המחרת, בנקודת החיבור בין 2 הימים יש זמן שיכולים להיות שייכים בו 2 זמני תפילות של 2 ימים שונים (ענ"ד)

ב.זמנו של נר שבת:
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:(בראשית כד,סז)

האהלה שרה אמו. ויביאה האהלה, והרי היא שרה אמו, כלומר ונעשית דוגמת  (ל) שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת, היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל,  (מ) ומשמתה פסקו, וכשבאת רבקה חזרו (ב"ר ס, טז.):(רש"י,שם)

החל ממתי ניתן להדליק נר של שבת כדי שיחשב שהוא לשם השבת?

אין להדליק נרות שבת בעוד היום גדול, שנשאר יותר משעה ורבע לפני צאת הכוכבים, שהוא קודם זמן פלג המנחה. ואפילו אם רוצה לקבל עליו את השבת בשעה זו, שהרי אינו ניכר שמדליק הנרות לכבוד שבת, וגם אינו יכול לקבל עליו את השבת כל כך מוקדם. ולכתחלה לא ידליק גם אחר שהגיע זמן פלג המנחה. ומכל מקום במקום צורך אם רוצה להדליק הנרות בעוד היום גדול, אחר שכבר הגיע זמן פלג המנחה, רשאי לעשות כן, באופן שמקבל עליו את השבת בהדלקה, שכיון שמקבל עליו את השבת מיד, אין זו הקדמה. (ילקוט יוסף שבת כרך א' עמוד קסח). 

תחילת הגאולה מורגשת ב"ערב שבת" של ההסטוריה:
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם - זֶהוּ הַמָּקוֹם שֶׁל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁשָּׁם בָּכְתָה רָחֵל כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.
וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם - לְהִתְחַזֵּק כֹּחָהּ בְּחָזְקָהּ כָּרָאוּי טֶרֶם תִּכָּנֵס לְהָקִים אֶת אוֹתָם הַגּוּפִים. לְעֵת עֶרֶב, מַה זֶּה לְעֵת עֶרֶב? זֶה עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁל הָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי. לְעֵת עֶרֶב - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד) וְלַעֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב, וְכָתוּב (ירמיה ו) כִּי יִנָּטוּ צִלֲלֵי עָרֶב. (זוהר,בראשית קפא ע"ב-קפב,ע"א)

הזוהר מבאר שהכוונה שקדושת השבת תורגש מניין ערב (=272) שנים לפני סוף האלף השישי, יוצא שנת ה'תשכ"ח.כלומר, צריך שבכניסת שנת ה'תשכ"ח כבר תהיה קדושת השבת מורגשת. והרי שכשם שהשבת היא הזמן הקדוש הראשון, ירושלים היא המקום הקדוש הראשון. אם כן, לא הייתה ברירה אלא שירושלים תחזור אלינו בשנת ה'תשכ"ז! (ע"פ הרב אורי שרקי שליט"א)

סיום: כל סוף הוא התחלה
ביהדות כל סוף מחובר להתחלה חדשה ולכן היום מתחיל מהלילה שלפניו,ר"ח שחל יומיים חל גם ביום ה-30 של החודש הקודם עם סיום קריאת וזאת הברכה מיד מתחילים בקיראת בראשית וופלג המנחה אפשרי גם לתפילת מנחה של אותו היום וגם לזמן המוקדם ביותר של תפילת עברית ללמדך אין "סוף" לשום עניין אלא כל דבר שמסתיים מחובר למשהו אחר  שמתחיל  (ענ"ד)

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ה), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא עַד שֶׁלֹא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְּשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ,
יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא נוֹלַד רַבֵּנוּ, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵּת רַבֵּנוּ נוֹלַד רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵּת רַב אָדָא בַּר אַהֲבָה נוֹלַד רַבִּי אָבוּן, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
יוֹם שֶׁמֵת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד רַבִּי אָבוּן בְּרֵיהּ, יוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי אָבוּן נוֹלַד אַבָּא הוֹשַׁעְיָה אִישׁ טְרִיָּא,
יוֹם שֶׁמֵּת אַבָּא הוֹשַׁעְיָה, נוֹלַד רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, וְקָרְאוּ עָלָיו וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ.
עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל משֶׁה הִזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כז, יח): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.
עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע טו, יז): וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.
עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל (שמואל א ג, ג): וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה',
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימְתָא. עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה (בראשית כב, כ): הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה.
(בראשית רבא,נח,ב)

וירא: על איכות ועל כמות

פתיחה: מה עדיף על מה- כמות או איכות? רוב כמותי(ב"ה) מול לכאורה רוב איכותי(ב"ש)?
 מי סברת עשו ב''ש כדבריהם לא עשו ב''ש כדבריהם ור' יוחנן אמר עשו ועשו ובפלוגתא [דרב ושמואל] דרב אומר לא עשו ב''ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ''ט דמ''ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ''ט דמ''ד עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב''ה רובא למ''ד לא עשו דהא ב''ה רובא ומ''ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ''ד לא עשו דהא נפקא בת קול(יבמות יד,ע"א)

1.המלח- איכות שמשפיעה על כמות:
 וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח:(בראשית יט,כו)
ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה (ב"ר נ, ד.):  (רש"י,שם) 
 מדוע מסומלת מידת הכנסת האורחים דווקא דרך עניין המלח? 


א. המלח במשמעות לקיחה- סופח אליו את הדם:
אומצא דאסמיק חתכה ומלחה אפילו לקדרה נמי שפיר  (חולין צג,ע"ב)


ב.המלח במשמעות נתינה- סמל לצדקה-ודווקא קורטוב:

ת''ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה (כתובות סו,ע"ב)


מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שיתקיים יחסרנו לצדקה תמיד וחסרונו זהו קיומו: ואמרי לה חסד. יעשה ממנו חסד ושל בית אבא לא עשו צדקה כראוי וכלה ממונן:(רש"י,שם)


על האדם לדעת שכמו המלח, מצד אחד הוא העולם הזה לוקח ומקבל ומצד שני עליו גם לתת קורטוב לצדקה(לא את כל ממונו כי אז יצטרך לבריות) וזה מה שאשת לוט לא הבינה ולכן חטאה ב"מלח", בהבנת המהות של תפקיד המלח (ע"פ דברי הרב בן ציון אלגאזי)

הלכה:
לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פירש רש''י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה ואם היא נקיה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין. הגה: ומכל מקום מצוה להביא על כל שלחן מלח קודם שיבצע כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח (בית יוסף בשם שבלי הלקט) והוא מגין מן הפורעניות (תוספות והגהות אשירי פרק כיצד מברכין. ועיין לקמן סוף סימן ק''ע): (אורח חיים,קסז,ה)

יש לומר שע"פ מה שבארנו לעיל על כך שהמלח בא לרמז על הנתינה והצדקה הרי שדווקא כאשר הוא אוכל ומקבל עליו להזכיר לעצמו ולו במעט(קורטוב) שעליו גם לתת ולכן דווקא כשאוכל לחם ראוי שיטבול בו מעט מלח הרומז לצדקה שעל המקבל לתת (ענ"ד)


2.דבר שבקדושה-במנין- כמות עדיפה על פני איכות:
חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם: וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים: וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲ-דֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים: וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַא-דֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:(בראשית יח,כג-לב)

מדוע לא ביקש אברהם על פחות מעשרה?

 אולי ימצאון שם עשרה. על פחות לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל ט' על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא: (רש"י,שם)

ראוי לציין שרש"י מונה כאן גם את הנשים כראויות להציל את זולתן (ואולי נח לא התפלל כלל על הצלת האנושות משום שידע, כי אין בה כתעריף שרש"י קבע) (ברכת אשר,שם)

...דָּבָר אַחֵר לָמָּה עֲשָׂרָה, שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁיֵּשׁ שָׁם עֲשָׂרָה, לוֹט וְאִשְׁתּוֹ וְאַרְבַּע בְּנוֹתָיו וְאַרְבָּעָה חֲתָנָיו( בראשית רבא,מט,יג)

הלכה:
 נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז''ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. ועיקר אמירת קדיש וקדושה אינם אלא מדרבנן, אך הסמיכום חכמים על פסוקים. וצריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י''ג שנה ומעלה. ומכל מקום יש אומרים שבשעת הדחק אפשר לצרף לדברים שבקדושה קטן שיודע למי מברכים, עם תשעה גדולים. אולם דעת רוב גדולי הפוסקים שאין הקטן מצטרף לעשרה כלל, ואפילו בשעת הדחק. ואם רואה אדם שהצבור מתכוננים לצרף קטן לעשרה, עליו לצאת משם מיד כדי שלא תארע תקלה על ידו ויכשלו בהזכרת השם לבטלה בתפלת החזרה וכו'. [ילקו''י מהדורת תשס''ד, ספר הל' פסד''ז סי' נה הע' א, שאר''י ח''ב עמ' צג]. 

סיכום:

הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: (אבות ג,טו)

"אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה. וזה, שהמעלות אמנם יושגו בכפול מעשי הטוב פעמים רבות, ובזה יושג הקנין, לא בשיעשה האדם מעשה אחד גדול ממעשי הטוב, שבזה לבדו לא יושג קנין.

משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר, בפעם אחת ולאיש אחד, לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר, ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות, לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים, ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה.

וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר, או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים, או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים. ולזה תקיש. וזה הוא ענין אומרו: לפי רוב המעשה אבל לא על פי המעשה".(פירוש המשנה לרמב"ם,שם)

  ברוחניות הכמות עדיפה יותר שכן הרוחניות עצמה יש בה מדרגה של איכות  ואילו בגשמיות כגון באכילה האיכות היא עליונה יותר ומעט משפיע על המרובה כמו המלח על הלחם, ומכל מקום כאשר יש ברוחניות כמות של קדושה כגון עשרה יכולה להשפיע באיכות שבה על הכמות וממילא אם אכן היו עשרה צדיקים בסדום האיכות שלהם היתה יכולה להשפיע על הכמות של כל תושבי סדום ועמורה והלצים מכליון ועל כן ישאף תמיד לאיכות ולכמות כאחד (ענ"ד)




(נותנים בר"ה סוכר ולא מלח כי גם הוא מתקיים לתמיד ומצד שני הוא מסמל קבלה ופחות נתייינ הכי ביוםן הדין לא נותנים צדקה כי נידונים ולכן רק מבקשים להיות במעמד של מקבלים מה'.)