כי תצא: על אבידות ,מציאות וזוגיות

פתיחה: נישואין כהשבת אבידה
ר''ש אומר מפני מה אמרה תורה {דברים כב-יג} כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל אבידה מחזר על אבידתו (קידושין ב,ע"ב)

1.השבת אבדה:
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם(דברים כב,א-ג)

2.כי יקח איש -אשה:
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ :וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים... (דברים כב,יג)
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ (דברים כד,א)
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח:(דברים כד,ה)

3.השב תשיבם: מלאכתו של השדכן
יש כאן שימוש בלשון ליקוחין "כי יקח איש אשה"משורש ל.ק.ח אותיות השורש מייצגות גם את המילה חלק ומדובר בעצם בהשבת החלק החסר,באיחוד,בחזרה אל האחד...
מעניין שפעלים שפותחים באות א ומסיימים באות ד מייצגים בד"כ חיבור ואיחוד (א.ח.ד,א.ה.ד,א.ג.ד וכו') בעוד שהשראש א.ב.ד מייצג ניתוק ופירוד ? אלא שחשוב לשים לב ללשון המדוייקת של התורה, "אשר תאבד ממנו" האבידה היא שאבדה לאדם ולא האדם איבד אותה.אבידה קרויה בשם זה אך ורק אם הדבר נעשה שלא מדעת הבעלים.זאת אומרת שלמרות שבגשמי יש נתק פיזי-גיאוגרפי של הבדה מבעליה, עדיין הקניין הרוחני תופס בה והיא שייכת לבעליה.לכן מצווה התורה להשיבו לו.יוצא איפה שבמסגרת הקידושין כמו מקיים הקב"ה מצוות השבת אבידה ומשיב לחתן את החסר, את הכלה, את האבידה שאבדה ממנו.(צוהר לתיבה, הרב חנן חסן, תאיר נרי, פרשת שופטים, תשע"ב)

4.מצא או מוצא או ימצא:
א.3 פסוקים עם מגמות שונות:
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:(משלי לא,י)
מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְ-ה-וָ-ה:(משלי יח,כב)
וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ: (קהלת ז,כו)

ב.בין מצא למוצא:
במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא מצא דכתיב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' מוצא דכתיב {קהלת ז-כו} ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' (ברכות ח,ע"א)
באיי הים פירש גם כן את מאמר בני מערבא...האישה מכונה אבדה משום שנלקחה מצלע האדם ללא ידיעתו ואחרי שנלקחה לו לאשה והתחברו יחדיו בעזר ושיתוף הדדי מכונה הדבר בשם מציאה.ואם כן אם האשה היא טובה שוב לא תפרד ממנו וממילא תהא זו מציאתו היחידה בעניין הזיווג ויתאים לומר על כך לשון עבר שמצא את אבדתו ושוב לא ימצא יותר כי אין לו עוד מה לחפש.אולם אם היא אשה רעה ,והיא כנגדו,ובכל פעם עליו לפייסנה, נמצא שבכל פעם עליו למצוא אבדתו מחדש ולכן הוא 'מוצא',בלשון הווה (עין יעקב השלם,קידושין,ב,ע"ב)

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'', כֵּיוָן שֶׁאָדָם מוֹצֵא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'' וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ''וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה'', הֵיאַךְ יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? אִם תִּהְיֶה טוֹבָה אֵין סוֹף לְטוֹבָתָהּ וְאִם תִּהְיֶה רָעָה אֵין סוֹף לְרָעָתָהּ. עַד שֶׁלֹּא נִבְרֵאת הָאִשָּׁה - ''לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ'' (בראשית ב, יח), וּמִשֶּׁנִּבְרֵאת, כְּתִיב: '' (*) וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'' (שם א, לא). דָּבָר אַחֵר: ''מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב'', כְּשֶׁהָאִשָּׁה טוֹבָה מָצָא בַעֲלָהּ חֵפֶץ טוֹב וּכְשֶׁתִּהְיֶה רָעָה מוֹצֵא טוֹב, כְּמוֹ: ''וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה'' (שופטים ו, לח), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהִיא (*) מְמַצָּה כָּל טוּבוֹ. (מנורת המאור לרבינו יצחק אבוהב הספרדי,פרק חמישי,קעב)והנה טוב מאד. טובה שאין לה סוף ומכלל הן אתה שומע לאו: ממצה כל טובו. סוחטת ומאבדת כל הטובה מבעלה (נפש יהודה,שם)
ג.אשת חיל- מי ימצא?
הגמרא בברכות (דף ח) דורשת על הפסוק ''על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו''. לעת מצוא זו אישה, שנאמר ''מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'''. זאת אומרת כשבא החתן לחפש אישה לא יחשוב על דברים אלו שסימנם מ'י'ם, לא ישא אישה לשם ממונה. או בעבור יופיה. או בגלל יחוס משפחתי וכדו'. על כך אמר שלמה המלך ע''ה ''שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל''. אם יש בה יראת שמיים - יש בה הכל, ועל כך דרשו חז''ל בשעה שהכלה עיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, כלומר אם יש בה מידות טובות אין צריך לבדוק באחיה או במשפחתה, ונרמז הדבר באבני החשן: לשם שבו ואחלמה, כשהכלה היא לשם ושבו אח למה, למה לבדוק באחיה? (בני בנימין, מסכת אבות,פרק ה', משנה כא)

5.מציאתו של יצחק לעומת מציאתו של יעקב:
א.תפילה על המציאה:
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים(בראשית,כד,סג)
לשוח בשדה. היינו שיצחק תקן תפלת המנחה ואז נזדמנה לו רבקה והיינו דכתיב על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא דהיינו אשה דכתיב מצא אשה מצא טוב: (בעל הטורים,שם)

ב.מי מוצא את מי?
רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח (משלי יט, יד): בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן (בראשית כד, נ): וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים (שופטים יד, ד): וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, (בראשית כד, סג): וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא עֲקֹב. (בראשית רבא,סח,ג)

העניין בזה כי זווג האישה הוא עזר שהשם יתברך שולח לו לאדם, כדכתיב: "אעשה לו עזר", ויש בזה שני סוגים, אחד הוא האדם לוקח לו סיוע כפי הבנתו, ומכלכל בדעתו איך לעזור לנפשו, וזהו מי שהולך אצל זיווגו. והשני הוא מי שהשם יתברך שולח לו סיוע שלא מדעת, וכעניין "הפרו תורתך" משום "עת לעשות להשם", וזהו מי שזיווגו בא אצלו. וזה גדול ומעולה ממה שהאדם לוקח לו מדעתו...(בית יעקב,שם)

6.מציאתה של האשה:

א.על מציאה שטפחה:
אמר רב פנחס מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה אל תאכלי מביציהן והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם ומכרן וקנה בדמיהן עזים פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו בכאן הנחתי התרנגולין שלי שמע ר' חנינא אמר לו יש לך בהן סימן אמר לו הן נתן לו סימן ונטל את העזין ( תענית כה,ע"א)


ב.חובות וזכויות הבעל מול אשתו:
א כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים:
ב והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן. (שמות כא-י) ''שארה כסותה ועונתה''. (שמות כא-י) ''שארה'' אלו מזונותיה. (שמות כא-י) ''כסותה'' כמשמעו. (שמות כא-י) ''עונתה'' לבא עליה כדרך כל הארץ. והשבעה מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם. האחד מהם עיקר כתובה. והשאר הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן. לרפאתה אם חלתה. ולפדותה אם נשבית. לקוברה אם מתה. ולהיות נזונת מן נכסיו. ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה. ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שתתארסנה. ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם:
ג. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים ואלו הן. להיות מעשה ידיה שלו. ולהיות מציאתה שלו. ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה. ואם מתה בחייו יירשנה. והוא קודם לכל אדם בירושה:(משנה תורה,ספר נשים,הלכות אישות,פרק יב א-ג)

ג.החפץ שמצאה האשה:
דָּבָר אַחֵר, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, תַּמָּן תְּנֵינַן, נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה וְשָׁהָהּ עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִבָּטֵל, אָמַר רַבִּי אִידֵי מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת בְּצִידוֹן שֶׁשָּׁהֲתָה עֶשֶׂר שָׁנִים עִם בַּעֲלָהּ וְלֹא יָלְדָה, אֲתוֹן גַּבֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּעַיִן לְמִשְׁתַּבְקָא דֵּין מִדֵּין, אֲמַר לְהוֹן חַיֵּיכוֹן כְּשֵׁם שֶׁנִּזְדַּוַּגְתֶּם זֶה לָזֶה בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כָּךְ אֵין אַתֶּם מִתְפָּרְשִׁים אֶלָּא מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. הָלְכוּ בִּדְרָכָיו וְעָשׂוּ לְעַצְמָן יוֹם טוֹב וְעָשׂוּ סְעוּדָה גְדוֹלָה וְשִׁכְּרַתּוּ יוֹתֵר מִדַּאי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ עָלָיו אָמַר לָהּ בִּתִּי רְאִי כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בַּבַּיִת, וּטְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ, מֶה עָשְׂתָה הִיא, לְאַחַר שֶׁיָּשַׁן רָמְזָה לַעֲבָדֶיהָ וּלְשִׁפְחוֹתֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶם, שָׂאוּהוּ בַּמִּטָּה וּקְחוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ לְבֵית אַבָּא. בַּחֲצִי הַלַּיְלָה נִנְעַר מִשִּׁנְתֵיהּ כֵּיוָן דְּפָג חַמְרֵיהּ, אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן אֲנִי נָתוּן, אָמְרָה לֵיהּ בְּבֵית אַבָּא, אָמַר לָהּ מַה לִּי לְבֵית אָבִיךְ, אָמְרָה לֵיהּ וְלֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי בָּעֶרֶב, כָּל חֵפֶץ טוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּבֵיתִי טְלִי אוֹתוֹ וּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ. אֵין חֵפֶץ טוֹב לִי בָּעוֹלָם יוֹתֵר מִמָּךְ. הָלְכוּ לָהֶם אֵצֶל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וְעָמַד וְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְנִפְקָדוּ, לְלַמֶּדְךָ מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקֵד עֲקָרוֹת אַף צַדִּיקִים פּוֹקְדִים עֲקָרוֹת,(שיר השירים רבא, פתיחתא דחכימי ,פרשה א)

סיום:
לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.(דברים כב,א)

המתחיל במצווה אומרים לו- גמור:
השב תשיבם לאחיך. אפשר לרמוז מ"ש הרמב"ם פי"א דגזילה דין י"ד דגם זקן ואינו לפי כבודו אם התחיל במצוה כגון שמצא בהמה והכישה במקל נתחייב להטפל בה ולהחזירה ע"ש וזהו שאמר הכתוב והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כמשז"ל דזקן ואינו לפי כבודו פטור. אמנם השב כלומר אם יש השבה שהתחלת במצוה אף שאינה לפי כבודך עליך המצוה לגמור תשיבם לאחיך: (פני דוד, החיד"א,שם)

עקב: המן-עינוי או עונג?

פתיחה-בריאת המן בין השמשות, מדוע?
עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה (אבות ה ו)

האם המן היה עינוי?
וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְ-ה-וָ-ה יִחְיֶה הָאָדָם:(דברים ח,ג)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)

הקדמה:
בזכות מי ניתן להם המן?
א.אברהם:
אָמַרְתָּ וְאֶקְחָה פַּת לֶחֶם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי פּוֹרֵעַ לְבָנֶיךָ וכו', (שמות טז, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (בראשית רבא,מח,י)
ב.משה:
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (במדבר כא) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד. שָׁנִינוּ, שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת עֶלְיוֹנוֹת הִזְדַּמְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה אַחִים: מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. מָן - בִּזְכוּת מֹשֶׁה. עַנְנֵי כָבוֹד - בִּזְכוּת אַהֲרֹן. בְּאֵר - בִּזְכוּת מִרְיָם. וְכֻלָּם אֲחוּזִים לְמַעְלָה. מָן בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁכָּתוּב (שמות טז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. מִן הַשָּׁמָיִם (דוקא) - זֶה מֹשֶׁה. (זוהר,ויקרא,קג,ע"א)


חלק א- יתרונות המן: לא רק אוכל גורמה...
ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע, תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן, לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן... (יומא עה א)

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ:(שמות טז,לא)
כצפיחת. בצק שמטגנין אותו בדבש, וקורין לו אסקריטון בלשון משנה, והוא תרגום של אונקלוס(רש"י,שם)

1.התאמה אישית:
כתוב אחד אומר הנני ממטיר לכם לחם, וכתוב א' אומר וטעמו כצפיחית בדבש, ואומר והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקיימין ג' כתובין הללו, בחורים היו טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה פרשה כה ג)
2.המן והטל:
כתיב ותעל שכבת הטל, וברדת הטל, אמר רבי יוסי ברבי חנינא, טל מלמעלה וטל מלמטה, דומה כמו שמונח בקופסא.
3.לחם אבירים:
רבי יוחנן אמר דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים...תנו רבנן לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו הדברים לפני רבי ישמעאל, אמר להם, צאו ואמרו לו לעקיבא עקיבא טעית, וכי מלאכי השרת אוכלין לחם, והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי וגו', אלא מה אני מקיים אבירים, שנבלע באברים...(יומא עה,ע"ב)
4.המן קירב בין עם ישראל לאביו שבשמיים:
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולם מתים ברעב, ונמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים (יומא עה,ע"ב)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:(שמות טז,ד)

הנני ממטיר -
5.המן-חזרה אל הלחם שלפני חטא אדם הראשון:
הלחם אשר יאכלו בני אדם אחר חטא אדם הראשון הוא מעורב בפסולת ומוץ וסובין, וצריך יגיעה רבה עד שיעשה לחם... ואני ממטיר לכם לחם בלא פסולת וקליפה כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וכמו שיהיה לעתיד...
6.המן -רוחני יותר מאשר גשמי
הלחם מגושם כחומר הארץ, אבל הלחם הזה יבא מן השמים, קרוב יותר אל הרוחני מהגשמיית...
7.המן-קיבלו ללא יגיעה מיוחדת:
ויצא העם ולקטו - שלחם אנשים יעבד בו עבודה רבה בשדה, לא כן בלחם הזה ישבו בבית רק יצאו ללקוט דבר מזומן בלא יגיעה.
8.המן ניתן מידי יום :
הלחם יזרע בשדה בראשית השנה ויאסף הביתה בצאת השנה, ויכינהו על שנה אחת, אבל לחם זה יהיה דבר יום ביומו, כי לחם הארץ תלוי ממגד שמש, אבל לחם זה יבא מהשפעת ה' יום יום... (מלבי"ם,שמות טז ד)

9.(כמעט) כל טעם שבחרו- טעמו בו:
והיה טעמו כטעם לשד השמן, א"ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים. א"ד לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים. (יומא עה,ע"א)

ויחד יתרו וגו', רבי יהושע אומר בטובת המן הכתוב מדבר, אמרו לו המן שנתן לנו המקום אנו טועמין בו טעם הפת, טעם בשר, טעם דגים, טעם חגבים, טעם כל המטעמים שבעולם... (מכילתא יתרו פרשה א)
10.מגלה את הנסתר:
לבן שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא רבי יוסי כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ובסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כיצד, שנים שבאו לפני משה לדין, זה אומר עבדי גנבת, וזה אומר אתה מכרתו לי, אמר להם משה לבוקר משפט, למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין, זה אומר היא סרחה עלי והיא אומרת הוא סרח עלי, אמר להם משה לבקר משפט, למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה בידוע שהוא סרח עליה. (יומא עה,ע"א)
11.עליונות הנס של המן-ההתמדה והכמות:
...הרי לדעתי ענין אות המן המופלא שבכל האותות, לפי שהדבר המתמיד הוא יותר מפליא מן הדבר שאינו מתמיד, כי אז לא תעלה על הדעת תחבולה שבה יתכלכל עם שמספרם קרוב לשני מליון אדם במשך ארבעים שנה מלא דבר, כי אם ממזון מחודש שחדשו הבורא להם באויר, ואלו היתה כאן איזו אפשרות של תחבולה, ואפילו במקצת הדבר, כי אז היו משתמשים בה הפילוסופים הקדמונים, והיו מכלכלים בה את תלמידיהם ומלמדים אותם את החכמה, ולא יזדקקו לעבודה ולא לסעד. ולא יתכן שקדמוני בני ישראל הסכימו על ענין זה לשקר בו, ומספיק לכך התנאי שיש לכל מסורת אמיתית, ולא עוד אלא כאשר יאמרו לבניהם אנחנו היינו במדבר ארבעים שנה אוכלים את המן, ואם לא היה לכך יסוד, הרי היו אומרים להם בניהם הנכם משקרים... (אמונות ודעות,הקדמה פרק ו)
12.המן והשבת:
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו במן וקדשו בברכה... (מכילתא יתרו-בחודש פרשה ז)
א.כיסוי החלה בשבת:
צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)
ב.שתי חלות לשבת:
בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)
ג.שלוש סעודות בשבת:
ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)
ד.תוספת טעם למן-בשבת:

והוא כזרע גד לבן - ... ועוד אמר שם במן שירד בכל השבוע שהיה טעמו כטעם לשד השמן, אבל המן שירד בשבת היה טעמו כצפיחית בדבש, נוסף בו מתיקות לעונג שבת.(מלבי"ם,שם)

ה.טעמו של המן נמצא בימנו באכילה בקדושה בשבת:
...ומ"מ נשאר לנו הארה שיכולין למצוא טעם מן וא"י באכילה בכוונה ובכח ברהמ"ז. ובפרט בשבת שיש בו ממקום הגנוז כמ"ש בדברי מו"ז ז"ל(שפת אמת,עקב,תרמ"ז)
ו.אכילת המן כתיקון האכילה של עץ הדעת-בכח אכילה בשבת לתקן חטא עץ הדעת:
והתיקון הוא על ידי שאוכל מתוך הכרה שהכל מאמיתותו יתברך שמו – הטעם שיש במאכל שנערב לחיך, וכוח החיות שבו להחיות הגוף, (כל זה) אינו במאכל מצד עצמו, שזה נקרא "העולם הזה" ... אלא הוא כוח השם יתברך, ואין עוד מלבדו, והכל הוא לשם הויה, שהוא הממלא כל עלמין (=הכוח האלוהי הממלא את כל העולמות) ואז נעשה מאכלו כדוגמת המן (שירד לבני ישראל במדבר) מן השמים. ... וכאשר הוא מכיר בברכתו ש'להויה הארץ ומלואה' הרי נעשה מארץ שמים, ומאכלו (הופך להיות בבחינת) לחם שמלאכי השרת אוכלים ... (ולאדם כזה) ניתנו כל רזי התורה. כי (בשל חטא עץ הדעת) ניתנו 'הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים'. ו(חטא עץ הדעת היה רק בענין האכילה בתאוה. ואוכלי מן היינו בכונה הנ"ל ומתקן (את החטא) לגמרי, (ולכן) נסתלקו השומרים מדרך עץ החיים אצלו(ערוך מתוך "פרי צדיק, קונטרס עת האוכל, אותיות י-יא).

חלק ב- חסרונות המן:עניין של טעם...

1.חסרון שהוא יתרון:
...ואת הקשואים, ר' שמעון אומר מפני מה המן משתנה להם לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמשת המינים הללו, משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפידגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני אלא שאי איפשר לו שאוכל. וחכמים אומרים מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר אין כל בלתי אל המן עינינו, אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב. (ספרי, בהעלותך פז)

זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ(במדבר יא ה-ו)
את הקשואים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למיניקות. (רש"י,שם )

2.אי הוודאות:
{דברים ח-טז} המאכילך מן במדבר למען ענותך רבי אמי ורבי אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו
3.לאכול דרך העיניים:
וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא(יומא עד,ע"ב)

כי באכילת המן היו שני החסרונות, שלא ירד אלא ליומו וגם לא ראו אלא מן אע"פ שטעמו בו טעם כל המינים.ומסיים בגמרא מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינם שבעים וע"פ זה יש לבאר מ"ד במדרש אבכיר על פסוק זה מכאן רמז להדלקת הנר בשבת ולכאורה הוא פלא אבל יתבאר שכייון שזה האוכל ואינו רואה נקרא עינוי ושבת מחוייב בעונג לכן צריך להדליק נר שיראה מה אוכל ויהנה מאכילתו...( תורה תמימה,שם)
4.לחם קל:
בלחם הקלוקל - קל בטבעו, והם עמלים וזקוקים למזון גס וכבד. (אברבנאל, במדבר כא ה)

סיכום:
קרוב לצדיקים- רחוק לרשעים:
כתיב וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב ויצא העם ולקטו, וכתיב שטו העם ולקטו, הא כיצד, צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו. (יומא עה,ע"א)
טוב ליהודים-רע לגוים:
אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו, שהיה בפיהם כגידין מרין, ומה היו עושים, היו צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן, והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו... (תנחומא הקדום בשלח כב)
סיום: הבחירה ביד האדם בין עונג לנגע
ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפך ליה לנג"ע צרעת (תיקוני הזוהר ,הקדמה יב.)
ערב שבת בין השמשות-ספק יום ספק לילה,ספק חול ספק שבת:ספק חשיכה והוא בין השמשות (והיינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסימן רצ''ג וכדלקמן סוף סימן ב') ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל') אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובי תחומין (ועיין לקמן סימן תט''ו סעיף ב') אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות (ועיין לקמן סימן שצ''ג). ומותר לומר לאינו יהודי בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה (שולחן ערוך רסא,א)

המן: מחד-מאכל שהוא ספק:
וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה(שמות טז,טו)
המן-מאידך- הפסוק הראשון הכולל את השלמות-כל אותיות הא"ב והעוסק בפרנסה:
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ-ה-וָ-ה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ:(שמות טז,טז)

ודע כי הכתוב הזה כולל שני ענינים גדולים שכל אחד מהם כולל העליונים והתחתונים, ואלו הם האותיות והפרנסה שאין לך דבר בעולם שלא יהא נכלל בצורות כ"ב אותיות וגם אין לך דבר נמצא בעולם בין העליונים בין התחתונים שלא יהא צריך פרנסה שכל מי שצריך קיום מזולתו הרי זה פרנסתו, וכבר בארו לנו רז"ל מעלת המזמור תהלה לדוד שהאומרו ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב וגלו לנו עיקר הטעם בהיותו כולל האותיות והפרנסה האותיות הוא מסודר באלפ"א בית"א והפרנסה שכתוב בו (תהלים קמה) פותח את ידך וגו', והנה הכתוב הזה יכולול את שניהם כי כ"ב אותיות התורה רשומות בו והוא מדבר בענין הפרנסה, ומזה דרשו רז"ל אל נתנה התורה אלא לאוכלי המן, וקבלה ביד חכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יבא לעולם לידי חסרון מזונות:(רבנו בחיי,שם)

שורה תחתונה:המן- נסיון עבור האדם המאמין ולכן יש בו שני צדדים ובסופו של דבר מביא את האדם לבטחון בה'

וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:(שמות טז,ד)
הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:(דברים ח,טז)
למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך- כל ענוי המדבר הטורח הגדול שהיה לישראל בו לא היה אלא להביאם לידי נסיון להרגיל טבעם במדת הבטחון ולהכניס בלבם אמונת ה' יתברך עד שיחזור להם רגילות העבודה לטבע, כענין שכתוב (תהלים כה) הדריכני באמתך ולמדני, מלשון (ירמיה ב) פרא למוד מדבר, וכן (הושע י) עגלה מלומדה, כי בקש דוד ע"ה שידריכהו הש"י באמתו עד שיחזור לו מעשה עבודתו לטבע גמור, וזהו לשון התורה (דברים יד) למען תלמד ליראה את ה' אלהיך, כלומר שתהיה מלומד ותרגיל טבעך בעבודת הש"י עד שלא תצטרך לטרוח עליו, ויהיה מעשה היראה דבר טבעי אצלך לעשותו כשאר הדברים הטבעיים אשר אתה עושה בטבע(רבנו בחיי,שם)


ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה:(רבנו בחיי,שמות,יג,יז)

ראה- שופטים: בין שוטי הנבואה לשו"תי החכמה

פתיחה: למי ניתנה הנבואה בימנו?
א''ר יוחנן, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות...(בבא בתרא, יב,ע"א)
אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים (בבא בתרא, יב,ע"ב)

הקדמה: נביא אמת מול נביא שקר

נביא שקר:
כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:  וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:  לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:  אַחֲרֵי יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:  וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְ-הֹ-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ: (דברים יג,ב-ו)
נביא אמת:
כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: ...וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ-ה-וָ-ה: אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְ-ה-וָ-ה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְ-ה-וָ-ה בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ: (דברים יח יד-כב)

נביא מקרבך - הפסוק מתחיל ומסיים בנו"ן, לומר שידע נו"ן שערי בינה, ויש בו יו"ד תיבות, לומר שתשמע לו כמו לעשרת הדברות. (בעל הטורים ,שם)

הַעֲבַר-אַיִן (לִפְאַת-מַאְת)
הֶעָתִיד-עֲדַיִן
הַהֹוֶה - כְּהֶרֶף עַיִן
אֵם כֵּן, דָּאֲגָה מִנַּיִן?
(אברהם אבן עזרא)

חלק א-הנבואה ומעלותיה:

1.מדרגות בנביאים:עשרה שמות נקרא נביא, אלו הן ציר, נאמן, עבד, שליח, חוזה, צופה, רואה, חולם, נביא, איש האלקים. (אבות דרבי נתן,פרק לד ז){6}
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר(שמות כד,ט-י)
ויראו - היא מדרגה גבוהה בנבואה, וכן נקראו הנביאים הראשונים הרואים, והאחרונים חוזים, מלשון מחוז חפצם, הגבול, שהשגתם היתה מוגבלת, והם ראו את אלקי ישראל - על ההנהגה המופלאה לישראל. (הכתב והקבלה,שמות כד י){7}

2.הנביא- אחד מ-4 הרשויות של השלטון לפי ההלכה היהודית:
בצרוף כל ארבעת המוסדות האלה, נוצר משכן ה' - מלך, שופט, כהן, נביא - ר"ת משכ"ן. אז ניתן לומר שהמוסד של תורת ישראל הוא התאוקרטיה - כלומר שלטון הא-להים, לא במובן המצומצם המודרני של המילה - שלטון כהני הדת, כי אם שלטונו של רבש"ע דרך כל הענפים של החברה כשכל אחד בא לידי ביטוי במוסד המיוחד לו.(מאמר שופטים - מוסדות השלטון בישראל, הרב אורי שרקי שליט"א)

3.מהו נביא ?

נביא הוא מי שה' מדבר עמו, בין שזה גילוי עתידות או צפונות או דעות, ולפעמים לבקר את החולה כבפרשת וירא
(נביא כמגיד עתידות, שמואל הנביא, הרב אורי שרקי שליט"א)

4.תפקידי הנביא במימדי הזמן:

א.עבר- מביא את דבר ה' אל העם ומוכיח אותו על מעשיו:
וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱ-לֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ: (שמות ז,א)
יהיה נביאך. כתרגומו יהי מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה, אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת ניב שפתים (ישעי' נז, יט.), ינוב חכמה, (משלי י, לא.) ויכל מהתנבאות דשמואל (שמואל-א י, יג.), ובלע"ז קוראין לו פרידי"גר: (רש"י,שם){8}

ב.הווה- יכול לבטל הלכה אבל רק כהוראת שעה כאליהו בכרמל:וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק. אע''פ שעשה אות. שהרי בא להכחיש התורה שאמרה (דברים ל-יב) ''לא בשמים היא''. אבל לפי שעה שומעין לו בכל:
בד''א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה צוה הכתוב ואמר (דברים יג-ג) ''ובא האות והמופת'' (דברים יג-ד) ''לא תשמע אל דברי הנביא ההוא'' (דברים יג-ו) ''כי דבר סרה על ה' אלהיכם'' שהרי בא להכחיש נבואתו של משה...(הלכות יסודי התורה,פרק תשיעי,ד-ה){9}

ג.עתיד- מגיד נעלמות:כי כל מגיד בנעלם, מצד הקסם והמשער או מצד מחשבה צודקת, הוא גם כן יקרא 'נביא'. ולזה יקראו 'נביאי הבעל' ו'נביאי האשרה' - 'נביאים'; הלא תראה אמרו ית', "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום":(מורה נבוכים,ב,לב){10}

5.מגבלות הנביא:

א.אין עיקר תפקידו של הנביא לנבא את העתיד:
אליו תשמעון - ולא נאמר אותו תשאלון, כי אין הנביא במקום המעוננים. כדי שנדע את העתידות לכוון את מעשינו מספיקה התורה וחכמים, והנביא הוא שופרו של ה' אלינו אם ברצונו להודיענו דבר. מקרבך מאחיך - בלי הילה מסתורית, בקרבכם גדל, ואתם מכירים אותו ואת משפחתו היטב. יקים לך - ישלחהו אליך מצוייד באמצעים שיהיה מקויים בעיניך. (רש"ר הירש,דברים יח טו){11}

ב.אין נביא בעירו- נאמר דווקא על יש"ו ומוחמד:

"אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ (ימח שמו וזיכרו) : "אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ", וְלֹא עָשָׂה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם" (הבשורה על פי מתי פרק יג)
ג.אינו יכול להקים דת חדשה:
א''כ למה נאמר בתורה (דברים יח-יח) ''נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך''. לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה. כמו שאמר האחרון שבהן (מלאכי ג-כב) ''זכרו תורת משה עבדי''. וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו. עשו מלחמה היום או אל תעשו. בנו חומה זו או אל תבנוה. מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר (דברים יח-יט) ''והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו'':(הלכות יסודי התורה,פרק תשיעי,ב){12}

6.התנאים להשראת הנבואה והגורמים למניעתה:
א.תכונות: חכם,גיבור,עשיר,ענו:
אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו(נדרים לח א)
אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ:כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְ-ה-וָ-ה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְ-ה-וָ-ה(ירמיה ט,כב){13}

א1.חכם גיבור עשיר:
ודע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהגיע לכל המעלות הדיבריות ורוב מעלות המידות, ומהקיימות שבהן. והוא אמרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר". אמנם "חכם" הרי הוא כולל את המעלות הדיבריות בלא ספק.
ו"עשיר" הוא מעלה ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות. שכן קוראים הם את המסתפק עשיר. והוא אמרם בגדר העשיר: "איזהו עשיר, השמח בחלקו", כלומר, שמסתפק במה שהמציאו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציאו.
וכן "גיבור", גם זו מעלה ממעלות המידות. רצוני לומר, שינהיג כוחותיו כפי הדעה שבארנו בפרק החמישי והוא אמרם: "איזהו גיבור, הכובש את יצרו" (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק שביעי){14}

א2.ענו-הנבואה באה דווקא למי שממעט את עצמו:
רבי שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר לו הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש, אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה, אמר הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם, ומה גדולה הוסיף להם, שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו... (בבא בתרא יז ע"א){15}

א3.הענווה היא העיקר:
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:(במדבר יב,ג){16}
ענו מאד - מה שאמרו אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור עשיר וחכם ועניו, רוצה לומר שכל אלו יסוד לענוה, שהיא העיקר, שאינה דומה ענוה של חלש ואביון לזו של גבור וכו'. (תורה תמימה,שם){17}

ב.קרבת אנשים ראויים:
תא חזי, כמו שהשכינה אינה מתגלה אלא במקום הראוי לה, כי כן אינה נראית ואינה מתגלה אלא לאיש הראוי לה, שהרי מיום שעלה ברצונו של לוט להתהפך בחטאו, נסתלק רוח הקדש מאברהם, וכשלוט נפרד ממנו, מיד שרה רוח הקדש במקומו, וזהו שכתוב, וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו. (זוהר לך קפז){18}

ג.מסירות נפש:
וירא אליו - בעצם אין מקום פנוי משכינה, אך לא כל אדם זוכה לראותה, רק מי שמסר את נפשו לה' כדרך שאברהם עשה זאת זה עתה, זוכה לראות פני ה'. (רש"ר הירש,שם יח א){19}

ג.מונעי הנבואה:
ג1.תכונות ומצבי רוח ההמונעים את הנבואה:
ולא תרחיק היות חסרון כמה מידות ממעט את מדרגת הנבואה; שכן מצאנו בכמה מפחיתויות המידות שעוצרות את הנבואה לגמרי, כרגזנות.
אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו". והביאו ראיה מאלישע, שנסתלקה ממנו רוח הנבואה כשרגז, עד שהסיר רגזו. והוא אמרו: ועתה קחו לי מנגן (מלכים ב' ג', ט"ו)
וכן הדאגה והעצבות, שכן יעקב אבינו, כל ימי התאבלו על בנו יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שנתבשר בחייו. - אמר: ותחי רוח יעקב אביהם (בראשית מ"ה, כ"ז). ואמר התרגום, מי שמפרש דברי משה לפי המסורת: "ושרת רוח נבואה על יעקוב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה". (שמונה פרקים לרמב"ם,פרק שביעי){20}

ג2.קדושת הגוף:ויפול אברהם על פניו, עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והיה עומד, שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה', ולא עוד אלא היה נגלה עליו והוא יושב, שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו'. (תנחומא לך כ){21}

ג3.השפעת הדור:
‏...שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא" - (סוטה מח ע"ב){22}

ג4.לעיתים הקב"ה מתשש כוחן של הנביאים כדי שלא תזוח עליהם דעתם:
עשרים ושתים שנה עשה יוסף חוץ מאביו ונסתלקה רוח הקודש מיעקב ובניו, ולא היה רחוק מהם אלא שלשת ימים ולא היו יודעין שבמצרים היה, וקודם כך נביאים גדולים היו יעקב ובניו, רצונך לידע, כיון שאמר להם יוסף את החלומות מה אמרו לו, הבא נבא וגו', וכשנמכר לא היו יודעין היכן הוא, אומר לחרס וגו', ולמה כך, אלא כדי שלא יהיו הנביאים מתגאין מתשש להם הקב"ה כחן ומראה להן שאינן כלום. וכן את מוצא משה גדול הנביאים על שאמר (שמות י"ח) והדבר אשר יקשה מכם וגו', אמר לו הקב"ה אתה יכול ליפתור דבר קשה, חייך אני מראה לך, כיון שהגיע לפניו עסקן של בנות צלפחד התחיל מקשה לפניו ולא היה יודע מה לומר, אלא (במדבר כ"ו) ויקרב משה וגו'. אמר לו הקב"ה, משה לא היית אומר והדבר אשר יקשה מכם וגו', אמר לו הרי מה שהנשים יודעות אין אתה יודע, שנאמר (שם) כן בנות צלפחד וגו', הנשים דנו דין יפה ממך... (אגדת בראשית פרק סט){23}

7.מכח מה יונקת הנבואה :
א.אדם הראשון:
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, שְׁמוֹנָה וְאַרְבָּעִים נְבִיאִים עָמְדוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, וְכָל אֶחָד נָטַל בְּחֶלְקוֹ תַּמְצִית טִפָּה אַחַת מֵאוֹתָם טִפּוֹת שֶׁל עֵדֶן, שֶׁהֵם שְׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים טִפּוֹת. וּמָה אִם כָּל נָבִיא שֶׁנָּטַל טִפָּה אַחַת מֵהֶן הָיְתָה מַעֲלָתוֹ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל כָּל הַשְּׁאָר - אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה מְקַבֵּל מִשְּׁמוֹנֶה וְאַרְבָּעִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד כַּמָּה הָיְתָה חָכְמָתוֹ
רַבִּי בָּא אָמַר רַב כַּהֲנָא, וְכִי מֵאַיִן הָיָה לָהֶם לַנְּבִיאִים מֵאוֹתָן הַטִּפּוֹת? אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, בְּכָל טִפָּה וְטִפָּה הַיּוֹצֵאת מֵעֵדֶן, רוּחַ חָכְמָה יוֹצֵאת עִמּוֹ, וְעַל כֵּן נִגְזַר בַּמִּשְׁנָה: יֵשׁ מַיִם שֶׁמְּגַדְּלִים חֲכָמִים, וְיֵשׁ מַיִם שֶׁמְּגַדְּלִים טִפְּשִׁים. וְאוֹתָם הַמַּיִם שֶׁמְּגַדְּלִים חֲכָמִים, אוֹתָם הַמַּיִם הָיוּ מִטִּפּוֹת שֶׁל עֵדֶן.(זוהר ,בראשית,דף קל ע''ב){24}

ב.מעמד הר סיני:
בפסוק וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו. ויש לדקדק שהיה לו לומר ראו את הקולות. וכתבנו במקום אחר כי קאי גם על דורות אחרונים, כדאיתא במדרש, שכל הנביאים קבלו אז נבואתן, ממילא כל נפשות בני ישראל העתידין לבא כל אחד כפי מדריגתו נשאר חלק מאור שנתגלה אז... (שפת אמת,במדבר שבועות תר"מ){25}

8.ייחודו של הנביא- נפש הנביא מוכשרת לקלוט את אורו של ה' -אור נוקב,בהיר,נראה,סתם:
אוסִיף לְךָ בֵּאוּר בְּדִמְיון מֵהַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהִיא אַחַת, אַךְ מִתְּחַלְּפִים מַעַרְכות הַגְּשָׁמִים הַמְקַבְּלִ עַל הַדִּמְיון, וְהָאֲוִיר הַצַּח וְהַמַּיִם, וְיִקָּרֵא בָזֶה,אור נוקֵב, וְיִקָּרֵא בָּאֲבָנִים הַזַּכּות וְהַשְּׁטָחִים הַקְּלָלִיִּים אור בָּהִיר, עַל הַדִּמְיון, וּבָעֵצִים וּבָאָרֶץ וְזוּלָתָם אור נִרְאֶה, וּבְכָל הַדְּבָרִים בִּכְלָלוּת אור סְתָם בִּלְתִּי שֵׁם מְיֻחָד. וְהָאור הַסְּתָם הוּא כְמו אָמְרֵנוּ ,אֱלהִים', כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהָאור הַנּוקֵב הוּא כְּמו,יְיָ' שֵׁם נודָע, מְיֻחָד בַּיַּחַס אֲשֶׁר בֵּינו וּבֵין הַשָּׁלֵם שֶׁבְּכָל בְּרִיאותָיו בָּאָרֶץ, רְצונִי לומַר: הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר נַפְשׁותָם זַכּות מְקַבְּלות לְאורו, יַעֲבר בָּהֶם כַּעֲבר אור הַשֶּׁמֶשׁ בַּשּׁהַם וּבַפְּנִינִים (כוזרי,מאמר ד,סעיף טו){26}

9.מקום הנבואה - בא"י או בעבורה:
כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה כך זכה אברהם לנבואתו הראשונה כאשר צוה ללכת אל הארץ הזאת ויחזקאל ודניאל בעבורה נבאו אכן שניהם ראו עוד את הבית הראשון ואת כבוד השכינה אשר כל ימי היותה שורה בבית ההוא היה כל אדם המוכן לכך מצד הסגלה מגיע לנבואה
אשר לנבואת ירמיהו במצרים הלא היתה בארץ ובעבורה כמוה כנבואת משה ואהרן ומרים כי סיני ופארן שניהם בגבול ארץ ישראל הלא הם על יד ים סוף(כוזרי, מאמר שני,סעיף יד)

ועל כן בשעה שישראל היו שרוים בארץ, ועבדו עבודת הקב"ה, השכינה היתה צנועה ביניהם ולא יצאה מן הבית לחוץ בגלוי. ומשום זה כל הנביאים שהיו אז באותו זמן לא קבלו נבואה מחוץ למקומה (דהיינו מחוץ לארץ ישראל), כמו שאמרנו, ומשום זה ברח יונה לחוץ מארץ הקדושה, כדי שהנבואה לא תתגלה עליו, ולא יהיה מחויב ללכת בשליחותו של הקב"ה. ואם תאמר הרי אנו רואים שנגלה השכינה בבבל ליחזקאל, שהוא חוצה לארץ, הנה ביארנו, שכתוב היה היה, שהיה אז, מה שלא היה מקודם לכן, מיום שנבנה בית המקדש, ואותה הנבואה לשעה היתה, כדי לנחם את ישראל, כמו שכתוב להלן, וכתוב על נהר כבר, נהר שכבר היה מיום שנברא העולם, והשכינה היתה נגלה עליו תמיד, (היינו מטרם שנבנה בית המקדש), שכתוב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן... (זוהר,לך לך,קפז){28}

10.אופייה של הנבואה עד ימי משה רבנו:
וזה, שזאת הקריאה שקרא 'משה רבנו' לנו לא קדמה כמותה לאחד ממי שקדם מאדם אליו, ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו - וכן יסוד תורתנו, שלא יהיה בלתה לעולם. ולזה, לפי דעתנו, לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת, והיא - תורת 'משה רבנו'. ובאור זה, לפי מה שכתוב בספרי הנביאים בא בקבלה, הוא, שכל מי שקדם ל'משה רבנו' מן הנביאים, כ'אבות', ושם עבר, ונח, ומתושלח וחנוך, לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם, שהאלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך, והזהירכם מעשות כך וכך, וציוה אתכם לעשות כך - זה דבר שלא העידו בו כתובי ה'תורה' ולא באה בו הגדה אמיתית, אבל היתה באה אליהם נבואה מהאלוה, כמו שבארנו. ומי שהרבה עליו השפע ההוא, כאברהם, קיבץ אנשים וקראם על צד הלימוד וההישרה אל האמת שכבר השיגו, כמו שהיה אברהם מלמד בני אדם ומבאר להם במופתים עיוניים, שיש לעולם אלוה אחד לבדו, ושהוא ברא כל מה שזולתו, ושאין צריך שיעבדו אלו הצורות ולא דבר מן הנבראים; וירגיל בני האדם אל זה וימשכם בסיפורים נאים והיטב להם - לא שאמר אליהם כלל, שהאלוה שלחני אליכם וצוני והזהירני; עד שהוא, כאשר צווה למול, הוא ובניו ועבדיו, מל אותם, ולא קרא בני אדם על זה על דרך קריאת הנבואה; הלא תראה לשון ה'תורה' בו, "כי ידעתיו וגו'" - הנה כבר התבאר שעל צד המצוה לבד יעשה. וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם על זאת הצורה היו קוראים בני האדם. וכן תמצא ה'חכמים' אומרים במי שקדמהו מן הנביאים, 'בית דינו של עבר, בית דינו של מתושלח, מדרשו של מתושלח' - כולם - עליהם השלום - אמנם היו נביאים ילמדו בני אדם על דרך דורשים ומלמדים ומישרים, לא שיאמרו, 'ויאמר י-י אלי, דבר אל בני פלוני':(מורה נבוכים,חלק ב פרק לט){29}

11.בין נבואת משה לשאר הנביאים מישראל:...וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת משֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים. 
שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בְּמַרְאֶה וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְנַבֵּא וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז-פט) 'וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו'. 
כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. לְפִיכָךְ רוֹאִים מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים בְּמָשָׁל וְחִידָה. משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב-ח) 'פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ'. וְנֶאֱמַר (שמות לג-יא) 'וּדְבַר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים'. וְנֶאֱמַר (במדבר יב-ח) 'וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט' כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ בְּלֹא חִידָה וּבְלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו (במדבר יב-ח) 'בְּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידוֹת' שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. 
כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִים וְנִבְהָלִים וּמִתְמוֹגְגִין וּמשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן הוּא, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות לג-יא) 'כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ', כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. 
כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט-ח) 'עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם'. וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא יבמות סב-א) 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי'. 
הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם חוֹזְרִים לְאָהֳלָם שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּם כִּשְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ לְצוּר הָעוֹלָמִים וְלֹא נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו הַהוֹד לְעוֹלָם וְקָרַן עוֹר פָּנָיו וְנִתְקַדֵּשׁ כְּמַלְאָכִים: (הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה ו)


12.בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם:

וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: (בראשית כ,ג){30}

וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים וגו' בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה (בראשית כ, ג), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִפְרשׁ זֶה מִזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ד, יב יג): בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיוֹנוֹת לָיְלָה, וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וגו', מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבָּנָן, רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָתוּן הוּא וְאוֹהֲבוֹ בִּטְרַקְלִין, וִילוֹן מֻנָּח בֵּינֵיהֶם, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְדַבֵּר עִם אוֹהֲבוֹ הָיָה קוֹפֵל אֶת הַוִּילוֹן וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, אֲבָל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינוֹ מְקַפֵּל אוֹתוֹ אֶלָּא מְדַבֵּר עִמָּהֶם מֵאַחֲרֵי הַוִּילוֹן. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ אִשָּׁה וּפִילֶגֶשׁ, כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ הוּא הוֹלֵךְ בְּפַרְהֶסְיָא, וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל שִׁפְחָתוֹ הוֹלֵךְ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִגְלָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא בַּלַּיְלָה (במדבר כב, כ): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה, (בראשית לא, כד): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה, (בראשית כ, ג): וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה(בראשית רבא,נב,ה){31}

13.כוחו של הנביא- בתפילה:
א.הראשון להתפלל- נביא:
וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית כ,ז) {32}
כי נביא הוא ובזה יתפלל בעדך ותועיל תפלתו והוא אומרו וחיה: (אור החיים,שם) {33}
כי נביא הוא - לשון ניב שפתים, רגיל אצלי ומדבר את דברי, ואני אוהב את דבריו ושומע תפלתו. (רשבם,שם){34}

ב.רק הנביא יודע לפני מי הוא עומד:...אחד הקשיים הגדולים שניצבים בפני המתפלל - היא השאלה, כיצד אפשר לקיים את מה שנאמר: 'דע לפני מי אתה עומד'. האם אני יודע לפני מי אני מתפלל? והלא מעולם לא פגשנו את רבונו של עולם פנים מול פנים? אז כיצד נדע כלפי מי אנחנו מפנים את תפילותינו? ואכן מצאנו בזמן המקרא, לאורך כל התנ"ך כולו, שכאשר מציינים שאדם התפלל - מדובר תמיד ללא יוצא מן הכלל על נביא. כי הלא רק הנביאים הם יודעים את ה' באמת. ...
עד כדי כך אנחנו רואים שהתפילה אינה מובנת מאליה, שבספר איוב כאשר אסונות על גבי אסונות נופלים על גבי ראשו של איוב, מצאנו אותו מתלונן, מצאנו אותו מתווכח, מצאנו אותו משלים, אך לא מצאנו אותו מתפלל - עד שנגלה אליו הקב"ה: "ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר..." (איוב ל"ח) ורק לאחר מכן מצוין שאיוב ידע להתפלל בעד רעיו, וה' שב את שבות איוב, בהתפללו בעד רעהו. (ע"פ הרב אורי שרקי)


14.כח הנבואה אצל נשים:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:(בראשית כא,יב){35}
שמע בקלה. (בקול רוח הקדש שבה), למדנו (י) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות:(רש"י,שם){36}

15.נבואה לטובה לעולם מתקיימת:
הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ-ה-וָ-ה בֶּאֱמֶת:(ירמיה,כח,ט){37}
א"ר הונא הכהן בשם רבי אחא בא וראה בשעה שאמר ירמיה (ירמיה כז) הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אתו ועמו, והיה עמו חנניה בן עזור הנביא השקר והיה מתנבא טובות כמה שנאמר (שם ח) וירפו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום ואין שלום, אומר להם הנה כלי בית ה' מושבים מבבל עתה מהרה...
א"ל ירמיה כבר עמדו נביאי אמת לפני ולפניך והנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת (שם) ואני מתנבא רעות אם לא יבואו דברי אין אני שקרן שהקב"ה אומר לעשות רעה וחוזר בה, ואתה מתנבא טובות ואם לא יבואו דבריך אתה נביא שקר שהקדוש ברוך הוא אומר לעשות טובה ואף על פי שסרחנין הן אינו חוזר בו (תנחומא, וירא,יג){38}


16.נביא אמת יכול להפוך לנביא שקר- חנניה בן עזור:
רבי יהושע בן לוי אמר חנניה בן עזור נביא אמת היה אלא שהיה לו קיבוסת והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון ויורד ומתנבא בשוק התחתון אמר חנניה בן עזור כל סמא דמילתא לא דא היא אלא לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה צא מהן עשרים שנה שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתים ושתים של אמון ושלשים ואחד של יאשיה הדא היא דכתי ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה בשנה החמישית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בית ה לעיני הכהנים וכל העם לאמר כה אמר ה אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר שברת את עול מלך בבל בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל אמר לו ירמיה את אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו ואני אומר שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר בבלה יובאו ושמה יהיו וגו אמר לו תן סימן לדבריך א"ל אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם ואתה מתנבא לטובה את הוא שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך אמר לו לאו את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך אמר לו אין כיני הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש השנה ההיא הוא מת כי סרה דבר על ה והות ליה כן וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי שנת אחרת היתה ותמר הכין אלא מלמד שמת בערב ראש השנה וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר (ירושלמי סנהדרין פרק י"א הלכה ה)

17.למה ניטלה הנבואה?
א.חורבן בית המקדש:
כיון שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה עכשיו שמשום החורבן אי אפשר לשמוח ואסור לאדם שימלא פיו שחוק, לא שורה הנבואה, וזה לא שייך אצל שוטים ותינוקות ולכן שייך בהם נבואה(עיון יעקב, ד"ה ניטלה, מתוך ילקוט ביאורים, מתיבתא, שם){39}
ב.ביטול הע"ז:
הנה ענין זה עמוק הוא מאד, ואין כאן מקומו לבארו במלואו, הניתן להסביר הוא, שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של ע"ז... ומצינו בדברי רבי צדוק הכהן זצ"ל, שכל עוד שהיה קיים יצר הרע של ע"ז היתה כנגדו הנבואה והיו נסים גלויים בישראל, כי זה לעומת זה עשה האלקים, שכן לעולם יש שיווי משקל בין כחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהיתה נבואה בעולם שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כחות טומאה מוחשיים שפעלו לצד הע"ז, כגון רוח השקר של נביאי הבעל, כישוף, קסם וכו', וזה כדי שתשאר בחירה חפשית... (מכתב מאליהו,חלק ג עמוד רעז){40}

חלק ב: בין נבואה לשגעון

1.המצב הנורמלי של הבריאה הוא הנבואה:
חז"ל מעירים כאן, עיקר שכינה בתחתונים (ב"ר י"ט י"ג), בתחילה בקש ה' להשרות את שכינתו בארץ. רגילים אנחנו לחשוב, שקרבת ה' אל הנביאים היא מצב יוצא מהכלל, משום כך כה רבים המסתפקים הכופרים באפשרות הנבואה, אך לא כן דעת רבותינו, לא התגלות ה' לאבות, למשה ולישראל, הן הן היוצאות מן הכלל, אלא היפוכו של דבר, ריחוק ה' מן האדם, זה ששת אלפים שנה, הוא מצב בלתי טבעי, שכן עיקר שכינה בתחתונים, וכך נמצינו למדים ממעשה גן העדן, לא בעולם הבא, אלא בעולם הזה יכול השלום לשכון עם האדם, שלום בלבו, שלום עם הטבע, שלום עם אלוקיו, שלום והרמוניה עם עולם ומלואו... אך כל זה תלוי בכך שהאדם בכל תפארתו יכנע לאלוקיו, ומפיו ישמע מה טוב ומה רע... (רש"ר הירש, בראשית ג ח){41}

2.הקשר בין נבואה לשוטים:
וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד: וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹך אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר: וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה: וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד: וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר: וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם יְ-ה-וָ-ה אֶל יִשְׂרָאֵל: וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי יְ-ה-וָ-ה מִיַּד אִיזָבֶל: וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל: וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה: וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס: וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ: וַיֹּאמְרוּ שֶׁקֶר הַגֶּד נָא לָנוּ וַיֹּאמֶר כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל
(מלכים ב,ט){42}

המשוגע - קראו לנביא, שלפעמים בעת הנבואה היה מנהגם כמשוגע, לפי שבטלו ההרגשות והכחות הנפשיות, ובני ישראל הרעים קראו להם משוגעים. (רד"ק,שם ט יא){43}

חלק ג: בין נביא לחכם-אתערותא דלעילא לעומת אתערותא דלתתא

1.הנביאים מעבירים את מסורת התורה - לחכמים:
א.הנביאים מעבירים את המסורת לחכמים:
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה . הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה: (אבות א,א)

ב.אחרוני הנביאים הם מאנשי כנסת הגדולה:
הנביאים חגי זכריה ומלאכי נמנו עם מייסדי אנשי הכנסת הגדולה וראשיה ( הקדמה לפירוש המשנה של הרמב"ם)

2.הנביא האחרון- מלאכי:
א.סילוק רוח הקודש:
תנו רבנן: משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל (יומא ט,ע"ב)

ב.סוף עידן הנבואה- תחילת ימי בית שני:
חגי זכריה ומלאכי- כולם נתנבאו בשנת שתיים לדרייווש (מגילה טו,א)

2.סוף עידן הנבואה- תחילת עידן החכמה גם בעולם:
מה קרה בעולם החל מהמאה השישית לפנה"ס? במשך תקופה של כמאה שנה אירעו ברחבי העולם כולו תופעות מדהימות.
ביוון,בימי הנהגתו של האתונאי הגדול פריקלס,צמחו ראשוני הפילוסופים.
באותו זמן פעל בפרס אדם בשם זרתוסטרה שייסד דת חדשה המבוססת על העיקרון לפיו יש אל טוב ואל רע.
במזרח הופיע אדם בשם שכונה בודהה שנלחם בהינדואיזם הקלסי וחולל מהפך בעולם הרוח של הודו.
גם בסין פעלו במקביל שני אנשים: לאו-צה וקונג פו צה(קונפוציוס) והפיצו את הטאואיזם והקונפוציוניזם.
אם כן אנו רואים שבמאה השישית מתחוללת תפנית רוחנית במוקדים שונים ברחבי העולם בתרבויות שלא היו במגע זו עם זו. והשאלה היא מה גרם לכך?
באותה העת ממש פעלו בעם ישראל אנשי כנסת הגדולה ואחרוני הנביאים ..תקופה זו הייתה מעין שלב ביניים בין תקופת הנבואה לתקופת החכמה. אם כן ראשיתה של הפילוסופיה כמו גם הדתות שקמו בעמים מקבילה לדעיכת הנבואה בעם ישראל. מסתבר שסילוק השכינה מישראל היה מאורע שהורגש היטב בעם כולו.(קדושה וטבע, מאמר פילוסופיה ונבואה, הרב אורי שרקי שליט"א)


3.הנבואה(דבר הנביא) וההלכה(דבר החכם) - דבר ה':
ת''ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר {עמוס ח-יא} הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה' וכתיב {עמוס ח-יב} ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זה הקץ דבר ה' זו נבואה (שבת קלח,ע"ב){45}

4.מונעי החכמה והנבואה:

א.גאווה וכעס:
אמר רבי יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה... אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הם... אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו... מדבורה, דכתיב חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו', וכתיב עורי עורי דבורה, ריש לקיש אמר כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע, דכתיב לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וגו', וכתיב ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. (פסחים סו א וב){48}

ב. הנגינה משיבה דעתו של הכועס ומשרה עליו רוח הקודש:
וִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה:  וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו:  רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא סָר מִמֶּנָּה:  וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר:  וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:  וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:  וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:  וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם:  וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶך יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:  וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא יְ-ה-וָ-ה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַי-ה-וָ-ה וְנִדְרְשָׁה אֶת יְ-ה-וָ-ה מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ:  וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְ-ה-וָ-ה וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם:  וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא יְ-ה-וָ-ה לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:  וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְ-ה-וָ-ה צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְ-ה-וָ-ה:  וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים:  כִּי כֹה אָמַר יְ-ה-וָ-ה לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם:  וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְ-ה-וָ-ה וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם:(מלכים ב,ג,א-יח)

5.אחרי הנבואה- בת קול:
כדתניא, משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול. (יומא ט ב){49}

6.ההלכה לעומת הנבואה-לא בשמים היא:
תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא ר''א מטהר וחכמים מטמאין וזה הוא תנור של עכנאי מאי עכנאי אמר רב יהודה אמר שמואל שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו תנא באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו אמר להם אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה אמרו לו אין מביאין ראיה מן החרוב חזר ואמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו חזרו אמת המים לאחוריהם אמרו לו אין מביאין ראיה מאמת המים חזר ואמר להם אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו הטו כותלי בית המדרש ליפול גער בהם רבי יהושע אמר להם אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר''א ועדיין מטין ועומדין חזר ואמר להם אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו יצאתה בת קול ואמרה מה לכם אצל ר''א שהלכה כמותו בכ''מ עמד רבי יהושע על רגליו ואמר {דברים ל-יב} לא בשמים היא מאי לא בשמים היא אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול שכבר כתבת בהר סיני בתורה {שמות כג-ב} אחרי רבים להטות אשכחיה רבי נתן לאליהו א''ל מאי עביד קוב''ה בההיא שעתא א''ל קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני (בבא מציעא,נט ע"א-ע"ב){50}

7.חכם עדיף מנביא:

אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע''פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר {תהילים צ-יב} ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול (בבא בתרא, יב,ע"ב){51}

א.רציפות רוח הקודש:
חכמים חשובים יותר מן הנביאים בכל זמן, כי נביאים פעמים שורה עליהם רוח הקודש ופעמים לא, וחכמים לא הוסר מהם רוח הקדש אף רגע אחד, והם יודעים מה למעלה ולמטה ואינם צריכים לגלות, אמר רבי יוסי הכל הוא חכמה, וחכמת רבי אלעזר על כולם... (זוהר שמות פד){52}

ב.חכם ונביא- כמות מול איכות:
מה שהקב"ה לא מגלה לנביא יכול החכם להבין ולהשיג בחכמתו בהיקש השכלי...בעת שהנביא מקבל את נבואותו מהשי"ת הוא בגדר מקבל בלבד...אך מאידך גיסא השכל הוא כח עצמאי ומחדש ולא מקבל...נמצא שהבנת החכם היא פחות עמוקה ובהירה מהנבואה, אך רחבה ומקיפה יותר (שפתי חיים,חלק ב', מאמר חכם עדיף מנביא){53}

ג.במה באה לידי ביטוי העדיפות של החכם על פני הנביא ?
בנוהג שבעולם, המשוררים והמליצים מתארים יפה את הדרת החיים בכלל, את כל פנותיהם היפות ביחוד הכוללות זרם רב וטל־חיים מרובה, הם יודעים גם להציג לראוה את הכעור הכללי של הקלקולים שבחיים ולמחות נגדם בכל תוקף. אבל לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאד, דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיוקת. כאן תחל עבודת הרופאים, החסכנים, המודדים, השופטים, וכל החכמים המעשיים
...והוצרכה עבודת הכללים להמסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עשק וחמס, של רצח וזמה, רדיפת שחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשנון החקים הפרטיים ותולדותיהם. "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות
(אורות - זרעונים - ב: חכם עדיף מנביא){54}

8.נבואה קטנה גם בימנו:
אמר רבי יוחנן השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה. (ברכות נה ב) {55}

סיום: בימנו-נבואה ניתנה לשוטים או לחכמים?

המהרש''א מסביר שאין מחלוקת בין ר' יוחנן לבין ר' אבדימי החיפאי; ר' יוחנן רק מסביר את דברי ר' אבדימי, שאמנם הנבואה ניתנה לחכמים, אבל בתנאי שבעיני עצמם הם בכלל לא חכמים; שבעיני עצמם הם שוטים או קטנים (מאחרים).
(בשם נסים ישעיהו) {56}

אחרית דבר- ממלאי תפקידי הנביא בימנו:

1.תוכחה על העבר- עבר להיות תפקיד הדרשנים
2.הנחיות על ההוה- עבר להיות תפקיד החכמים ופוסקי ההלכה
3.נבואה על העתיד-עבר לשוטים מחד שמתיימרים לחזות את העתיד ומאידך לגדולי הדור "החכמים שעיניהם בראשם"

בכל הקשור בהבאת דבר ה'- לחכמים
בכל הקשור בידיעת העתיד- לשוטים
ועם כל זה יש מידי פעם התנוצצות של רוח הקודש אצל גדולי הדורות שדבריהם העמוקים נכתבים לדורות הבאים כדוגמת המהר"ל והרב קוק (ענ"ד)


בשולי הדברים- נבואת מלאכי מסתיימת  בחיזוק נבואת משה ובצפייה לאליהו הנביא כמבשר הגאולה
זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-ה-וָ-ה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:  וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:(מלאכי ג, כב - כד).