וארא-בוא: 10 מכות,10 מאמרות ו-10 דברות

פתיחה: בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות:
אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר ג' ג' מכולן יצא: גמ' הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר (רבי) כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים הלולים טובא הוו הנך דכתיב בהו {תהילים קנ-ג} הללוהו בתקע שופר רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם הי נינהו ויאמר (ויאמר) דבראשית ט' הוו בראשית נמי מאמר הוא דכתיב {תהילים לג-ו} בדבר ה' שמים נעשו (ר"ה,לב,ע"א)

ועוד יש לך לדעת גם כן, כי כאשר הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים המכות הכה אותם בכל חלקי העולם, שכמו שאמרנו
שבאו עליהם מכות למטה ולמעלה ובחלל העולם כך היו באים עליהם המכות בבל חלקי העולם גם כן. וחלקי העולם הם עשרה, והם עשרה חלקים שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית ולכל חלק אחד מאמר אחד בפני עצמו,
והם עשרה מאמרות שבהם ברא עולמו, כי בראשית גם כן מאמר הוא כדאיתא במסכת ראש השנה (ל"ב ע"א) ואף על גב שלא היו המכות באות עליהם כסדר מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מפני שכל אחד ואחד סדר מיוחד, וזה כי לענין הכאת המכה תמיד המכה שהיא מלמעלה יותר קשה ואין להביא מכה קשה ואחר כך שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה וזה שגורם שנוי בסדר מאמרות. (מהר"ל,גבורות ה',פרק נ"ז)

שהיה צורך לעשר מכות להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדיברות (שפת אמת, פ' בא, תרל'א).

ההבדל בין מאמרות לדברות:
ובטעם שינוי הלשונות שאלו נקראו 'מאמרות' ואלו 'דברות'... ד'מאמר' שייך אפילו בלי חיבור לשומע המאמר, אבל דיבור הוא חיבור בין המדבר להשומע, ועל כן יש בלשון לומר 'ראובן דיבר עם שמעון', היינו שהדיבור חיברם כהוראת מלת 'עם', אבל אין בלשון לומר 'ראובן אמר עם שמעון' אלא 'אמר לשמעון' או 'אל שמעון'
("שם משמואל", חלק המועדים – ערב יום הכיפורים, תרפ"א בשם בעל האבני נזר)

א) "בראשית"- כנגד מכת בכורות וכנגד "לא תחמוד":
מכת בכורות ראשית אונם הוא נגד מאמר בראשית שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר בראשית שהוא ראשית הבריאה גם כן ושניהם ראשית הם, וכמו שמכות בכורות שקולה נגד כל המכות כך מאמר בראשית שקול נגד כל המאמרות שכן יש במדרשו : (מהר"ל,גבורות ה',פרק נ"ז)
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית ,א,א)
וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם (תהילים קה,לו)

מכת בכורות בררה את ההבדל הגדול בין ישראל למצרים והוא עניין העריות:
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת: (שמות,יב,ל)
כי אין בית אשר אין שם מת. ... דבר אחר מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים, והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו (רש"י,שם)


ב) "יהי אור"- כנגד מכת חושך וכנגד "אנוכי ה' אלוקיך" :
ונענש בזה מידה כנגד מידה, ובא עליהם מכת חושך העדיר ממנו הקב"ה האור שכפר בו:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר (בראשית ,א,ג)
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים: לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם:(שמות י,כב-כג)

כָּתוּב(שמות ב) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית,(בראשית א)יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. אֱמוּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַזּוֹ נִקְרֵאת אוֹר, שֶׁכָּתוּב(תהלים כז)ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא וְגוֹ'. (זוהר,תזריע)

ג) "יהי רקיע" ... כנגד מכת דם וכנגד "לא יהיה לך אלוקים אחרים":
והואיל שכפר בזה הכה המים ונהפך לדם:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם (בראשית א,ו)
...וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם:

כָּתוּב (שמות כ)לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית,(בראשית א)יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ'. יְהִי רָקִיעַ - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם חֶלְקוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאוֹחֲזִים בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם. וְהַיְנוּ הַסּוֹד, שֶׁפַּעַם אַחַת שָׁאַל רַבִּי יֵיסָא סָבָא לְרַבִּי אֶלְעַאי, אָמַר, הֲרֵי אֶת שְׁאָר הָעַמִּים נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְדוֹלִים מְמֻנִּים שַׁלִּיטִים, וְאֶת יִשְׂרָאֵל בְּאֵיזֶה מָקוֹם נָתַן אוֹתָם? שָׁלַח לוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וְיָפֶה שָׁלַח לוֹ. בְּתוֹךְ הַמָּיִם, בֵּין דִּבּוּרֵי הַתּוֹרָה. וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם - בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא בְּאֵר מַיִם חַיִּים, וּבֵין עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּקְרֵאת(ירמיה ב) בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים וְגוֹ', שֶׁהֵם מַיִם הַמָּרִים, מַיִם עֲכוּרִים, מְכֻנָּסִים, סְרוּחִים וּמְטֻנָּפִים, וְעַל כֵּן יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מַבְדִּילִים בֵּין מַיִם לָמָיִם. (זוהר,תזריע)

ד) "יקוו המים ותיראה היבשה" - כנגד מכת כינים וכנגד "לא תשא את שם ה' אלוקיך":
והואיל שכפר- הכה היבשה עפר הארץ, ונהפך לכינים:
שהיה עפרם כנים שלקה מאמר יקוו המים ותראה היבשה ועכשיו לקה היבשה שהוא עפר הארץ להיות כנים, ואין עפר אלא
מקום הראוי לישוב שזה נקרא עפר ששאר הארץ נקראת ארץ אבל עפר נאמר על הארץ המיושנת כדמוכה בפרק כסוי הדם (מהר"ל,גבורות ה',פרק נ"ז).
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן (בראשית א,ט)
... וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ח,יג)

כָּתוּב (שמות כ)לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, (בראשית א)יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַשֶּׁקֶר, כְּאִלּוּ הִפְרִיד אֶת הָאֵם מִמְּקוֹמָהּ לְמַעְלָה, וְהַכְּתָרִים הַקְּדוֹשִׁים אֵינָם מִתְיַשְּׁבִים בִּמְקוֹמָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר(משלי טז)וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף. וְאֵין אַלּוּף אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכָתוּב יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, אַל תָּשִׂים פֵּרוּד בִּגְלַל שְׁבוּעַת שֶׁקֶר. אֶל מָקוֹם אֶחָד, כָּרָאוּי בִּמְקוֹם אֱמֶת, וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר לַשֶּׁקֶר. וּמָה הַשֶּׁקֶר? הוּא שֶׁהוֹלְכִים הַמַּיִם לְמָקוֹם אַחֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם.(זוהר,תזריע)

ה) "תדשא הארץ" -כנגד מכת ברד וכנגד "זכור את יום השבת":

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן (שם,שם,יא)
וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר
(שמות,ט,כה)
כָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב. מָתַי מִתְגַּדֶּלֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וּמִתְעַטֶּרֶת בְּעַטְרוֹתֶיהָ? הֱוֵי אוֹמֵר, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי אָז מִתְחַבֶּרֶת הַכַּלָּה(הַגְּבִירָה)עִם הַמֶּלֶךְ לְהוֹצִיא דְשָׁאִים וּבְרָכוֹת לָעוֹלָם.(זוהר,תזריע)

ו) "יהי מאורות" :-כנגד מכת דבר וכנגד "כבד את אביך ואת אימך" :
מוסכם הוא אצל המעיינים כי התחדשות הדבר נאמן ניצוצות הכוכבים אשר יחודש במבטיהם, ומהם יחודש שנוי האויר ועפושו מן ניצוץ הכוכבים כן אמרו המעיינים,(מהר"ל, גבורות ה',פרק נ"ז)

(ענ"ד: מאורות קובעים את הזמן והמוות הוא חידלון של הזמן) :

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים (שם,שם,יד)
הִנֵּה יַד יְ-ה-וָ-ה הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד: וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם

כָּתוּב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם. מַה זֶּה אוֹמֵר? אֶלָּא אֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת, זֶהוּ אָבִיךָ וְאִמֶּךָ. אָבִיךָ זֶה הַשֶּׁמֶשׁ. אִמֶּךָ זוֹ הַלְּבָנָה. וְאֵין שֶׁמֶשׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב(תהלים פד)כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים. וְאֵין לְבָנָה אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב(ישעיה ס)וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף, וְעַל כֵּן הַכֹּל אֶחָד. (זוהר,פרשת תזריע)


ז) "ישרצו המים" - כנגד מכת צפרדע וכנגד "לא תרצח":
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם (שם,שם,כ)
וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ (שמות,ז,כח)
כָּתוּב לֹא תִרְצַח, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְאַתָּה אַל תַּהֲרֹג אָדָם שֶׁנִּקְרָא כָּךְ, שֶׁכָּתוּב וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. וְאַל תִּהְיֶה כַדָּגִים הַלָּלוּ, שֶׁגְּדוֹלִים בּוֹלְעִים אֶת הַקְּטַנִּים.(זוהר,תזריע)

ח) "תוצא הארץ נפש חיה ..."-כנגד מכת הערוב וכנגד "לא תנאף":
ערוב נגד תוציא הארץ נפש חיה ששנה הקדוש ברוך הוא המאמר הזה עד שבאו להשחית לגמרי.(מהר"ל,גבורות ה',פנ"ז)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן (בראשית,א,כד)
וַיַּעַשׂ יְ-ה-וָ-ה כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב:(שמות,ח,כ)
את הערב. כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם (רש"י,ח,יז)

כָּתוּב לֹא תִנְאָף, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מִכָּאן לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אָדָם בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ בַּת זוּגוֹ, וְלָכֵן כָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, שֶׁלֹּא תוֹלִיד אִשָּׁה אֶלָּא מִמִּינָהּ, וּמִיהוּ מִינָהּ? זֶה בֶּן זוּגָהּ. (זוהר,פרשת תזריע)

ט) "נעשה אדם" -כנגד מכת השחין וכנגד "לא תענה ברעך עד שקר":
השחין הוא מכה במאמר נעשה אדם בצלמנו, כי כבר התבאר לו למעלה כי השחין מכה דבוקה באדם ולא מצאנו דבוקה באדם זולת זה, ומפני שכתוב בזה המאמר נעשה אדם בצלמנו בצלם אלהים ברא את האדם, ובהכאת השחין נהפך תארם וצלמם שלא היה להם דמות וצלם מפני השכין הדבק בהם. כי השחין היה משחית תאר האדם שלא יהיה נראה לו תואר ודמות, ולפיכך מפני שינוי התואר שלהם היו מתביישים החרטומים לעמוד בפני משה ואהרן כשבא עליהם השחין.(מהר"ל,גבורות ה',פנ"ז)

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ (בראשית,א,כו)
וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה: וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחֲרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם:(שמות ט,י-,יא)

כָּתוּב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ. מִי שֶׁהוּא בִּדְיוֹקַן הַמֶּלֶךְ, אַל תָּעִיד בּוֹ שֶׁקֶר. וּמִי שֶׁמֵּעִיד שֶׁקֶר בַּחֲבֵרוֹ, כְּאִלּוּ הֵעִיד לְמַעְלָה. (זוהר,תזריע)

י) "הנה נתתי לכם את כל עשב" -כנגד מכת הארבה וכנגד "לא תגנוב":
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: (בראשית,א,כט)
וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:(שמות,י,טו)

כָּתוּב לֹא תִגְנֹב, וְכָתוּב בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע. מַה שֶּׁנָּתַתִּי לָכֶם וְצִוִּיתִי לָכֶם, יִהְיֶה לָכֶם, וְאַל תִּגְנְבוּ מַה שֶּׁהוּא שֶׁל אַחֵר.(זוהר,פרשת תזריע)

על התורה

פתיחה: איך ניתנה התורה?

א''ר יוחנן משום רבי בנאה תורה מגילה מגילה ניתנה שנא' {תהילים מ-ח} אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ר''ש בן לקיש אומר תורה חתומה ניתנה שנאמר {דברים לא-כו} לקוח את ספר התורה הזאת ואידך נמי הכתיב לקוח ההוא לבתר דאידבק ואידך נמי הכתיב במגילת ספר כתוב עלי ההוא דכל התורה כולה איקרי מגילה דכתיב {זכריה ה-ב} ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגילה עפה אי נמי לכדרבי לוי דאמר רבי לוי שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן אלו הן פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת טמאים ופרשת שילוח טמאים ופרשת אחרי מות ופרשת שתויי יין ופרשת נרות ופרשת פרה אדומה (גיטין ,ס,ע"א-ע"ב)
אז אמרתי. כך אמר דוד אז אמרתי כשערערו עלי שאול ודואג לפוסלני מלבא בקהל והועד בבית המדרש עמוני ולא עמונית כדאמרינן ביבמות (דף עז.): הנה באתי. עכשיו באתי לכלל: כתוב עלי. מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך . הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב עלי:(רש"י,שם)

ובפרק הניזקין פליגי אם תורה מגילה ניתנה או תורה חתומה ניתנה ,כי למאן דאמר מגילה ניתנה רוצה לומר כי התורה ראויה אל האדם מצד כל מצוה ומצוה.ולמאן דאמר מגילה ניתנה אין התורה ראויה אל האדם ,רק מצד שהיא מושלמת,כמו שהתבאר.כי מצד שהיא כולה ביחד והיא שלמה יותר היא שייכת לעולם.(תפארת ישראל,פנ"ט)

משה רבנו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה. והקרוב שכתב זה בהר סיני, כי שם נאמר לו: עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, כי לוחות האבן יכלול הלוחות והמכתב, כלומר עשרת הדברות. והמצוה מספר המצות כולן, עשה ולא תעשה.
אם כן, התורה יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה. וברדתו מן ההר כתב מתחילת התורה עד סוף ספור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים, כאשר אמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם, וזה כדברי האומר: תורה מגילה מגילה נתנה. אבל לדברי האומר: תורה חתומה נתנה, נכתב הכל בשנת הארבעים, כשנצטוה: כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וצוה לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם.
ועל כל פנים היה נכון שיכתוב בתחילת ספר בראשית: וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה לאמר.
אבל היה הענין להכתב סתם, מפני שלא כתב משה רבנו התורה כמדבר בעד עצמו, כנביאים שמזכירים עצמם, כמו שנאמר ביחזקאל תמיד: ויהי דבר ה' אלי בן אדם. וכמו שנאמר בירמיה: ויהי דבר ה' אלי לאמר.
אבל משה רבינו כתב תולדות כל הדורות הראשונים ויחוס עצמו ותולדותיו ומקריו כשלישי המדבר. ולכן יאמר: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו, כמדבר בעד שנים אחרים. ומפני שהענין כן, לא נזכר משה בתורה עד שנולד, ונזכר כאילו אחר מספר עליו. ואל יקשה עליך ענין משנה התורה שמדבר בעד עצמו: ואתחנן ואתפלל אל ה' ואומר, כי תחילת הספר ההוא: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, והנה הוא כמספר דברים בלשון אמרם.
והטעם לכתיבת התורה בלשון זה, מפני שקדמה לבריאת העולם, אין צריך לומר ללידתו של משה רבנו, כמו שבא לנו בקבלה: שהייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם......אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה מפיו של הקב"ה לאזניו של משה, כענין שאמר להלן (ירמיה ל"ו): מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו.
(הקדמת הרמב"ן לתורה)

תנ"ך- תורה נביאים כתובים-סה"כ 24 כתבי קודש:
תורה- 5 חומשים: בראשית, שמות ויקרא,במדבר,דברים
נביאים- 8 ספרי נבואה: יהושע,שופטים,שמואל,מלכים,ישעיה,ירמיה,יחזקאל,תרי עשר (הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה,נחום,חבקוק,צפניה,חגי,זכריה,מלאכי)
כתובים: 11 ספרי כתובים: תהילים,איוב, משלי,רות,קהלת,איכה,שיר השירים,אסתר ,דניאל,עזרא, נחמיה,דברי הימים

ספר בראשית, וחומש שני, וספר כהנים, וחומש הפקודים, ומשנה תורה (בעל הלכות גדולות)
1.בראשית-ספר הישר-
{יהושע י-יג} וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר מאי ספר הישר א''ר חייא בר אבא א''ר יוחנן זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנא' {במדבר כג-י} תמות נפשי מות ישרים והיכא רמיזא {בראשית מח-יט} וזרעו יהיה מלא הגוים [אימתי יהיה מלא הגוים] בשעה שעמדה לו חמה ליהושע {יהושע י-יג} ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים (ע"ז,כה,ע"א)
2.שמות-ספר שני-
זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות, כדאיתא בבראשית רבה פרשה ג: "'ויהי אור' (בראשית א ג) - נגד ספר שמות" וכו'". וכן בהרבה מקומות. והרמב"ן סוף הספר קראו ספר הגאולה.

זולת רבינו בה"ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו "ספר שני", דקחשיב חמשה חומשי תורה: ספר בראשית, וחומש שני, וספר כהנים, וחומש הפקודים, ומשנה תורה. ושותא דמרן זצ"ל ניתן ללמדנו בינה, שלא בחינם שינה השם בזה הספר, והיה לרבינו לקרוא כולם במספר: "חומש שני", "שלישי" וכו'; או "חומש שמות"; או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה - כמו שקורא ספר במדבר "

ספר הפקודים", וכמו שכשכתבתי במקומו הטעם. אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה, כי הוא חלק שני מזה הספר, היינו, בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל: "'בראשית' - בשביל ישראל שנקראו ראשית". פירוש, תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת, "חלק ה' עמו" (דברים לב ט). וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים, להעמידם על ידיעת אלהי עולם,..נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון, כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה. (העמק דבר,פתיחה לחודש שמות)
3.ויקרא-תורת כהנים:
הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים, יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן, כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו, והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן, צוהו בקרבנות ובשמירת המשכן, שיהו הקרבנות כפרה להן ולא יגרמו העונות לסלק השכינה (הקדמת הרמב"ן לספר ויקרא)
4.במדבר-חומש הפקודים
מה פתאום חומש הפקודים? כי בחומש זה נמנו בנ"י פעמיים: אחד בתחילת הספר – פרשת השבוע, ופעם שנייה בפרשת פנחס אחרי השיטים.
שואל בעל "אור גדליה, בעל "באר משה", ראש ישיבת פרי ודעת: על מה נקרא כך חומש הפקודים? הרי פעמיים נמנו בנ"י בחומש הזה וכל הספר נקרא חומש הפקודים?! ועונה: "ממה שקראו חז"ל את שם הספר חומש הפקודים, נראה שעניין הפקודים הוא עיקר תוכן הספר וחשיבותו, ואין המניין לצורך החשבון בלבד, אלא לצורך ההחשבה" – חומש הפקודים אנחנו מתחילים לקרוא אותו לפני מתן תורה, לדעת "שְׂאוּ אֶת-ראשׁ" – שכל יהודי ויהודי אל יפול לבו בקרבו: מה אני, מי אני, מה הערך שלי לעומת וכו' – מה שה' נתן לך, עם זה תעבוד את ה', אל תסתכל על השני, גם אם אתה גדול. אל תתגאה על השני, כי זה ה' נתן לך ואם אתה קטן, אל תהיה שפל בעיני עצמך!
ופירוש נוסף מדוע נקרא חומש במדבר חומש הפקודים: פקודים מלשון תפקיד "וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים" (אסתר ב, ג), פקודים זה מנין, ותפקיד, כל יהודי ויהודי הוא חשוב בפני עצמו, כי לכל יהודי ויהודי יש לו תפקיד לפני הבורא יתברך ואין לו תמורה – אין אדם שימלא את מקומו, אין! כי את המשבצת שלך בפזל היהודי אף אחד לא יכול למלא, אלא אתה! כל יהודי הוא משבצת בפזל הגדול הקרוי כלל ישראל!
(נר תמיד על פרשת במדבר)
5.דברים-משנה תורה
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה, יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים, ולא במעשה הקרבנות, ולא בטהרת כהנים, ובמעשי ה' שכבר ביאר אותם להם.
(הקדמת הרמבן לחומש דברים)

שכל ה` ספרים בכלל נקראו תורה, וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר, לפיכך כל ספר נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא "משנה תורה" כמ"ש (דברים א` / ה`) הואיל משה באר את התורה הזאת. (כלי יקר,דברים כט,יב)

ויש לך להתבונן עוד למה התחיל הספר הזה במילת אלה ולא אמר ואלה הדברים כיון שהכל קישור אחד בוא"ו אבל זה יורה כי הספר החמישי הזה אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד הנה הוא עניין בפ]ני עצמו כענין האתרוג שהוא מיוחד עם מיניו שאין מצוותו אלא עמהם אבל הוא בפני עצמו שאין לאגדו באגד שלהם...
זה יורה כי הספר החמישי הזה (ספר דברים) אע"פ שהוא מיוחד עם הארבעה הראשונים והכל קשר אחד ובנין אחד, הנה הוא עניין בפני עצמו...ולכך נקרא ספר החמישי הזה משנה תורה .(רבנו בחיי, דברים,א,א)

מי כתב את התנ"ך?

ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב; יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה; שמואל כתב ספרו ושופטים ורות; דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלשה בני קרח; ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות; חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת; אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר; עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו.( בבא בתרא יד, ע"ב)

מושגי יסוד: פרשה-פרק-פסוק-הפטרה
פרשת השבוע וקריאת התורה:
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם
(ויקרא כג,ג)
משה התקין את ישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר: וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל. עזרא התקין לישראל, שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה (ירושלמי ,מגילה,פ"ד ,ה"ג)עשרה תקנות תיקן עזרא שקורין במנחה בשבת וקורין בשני ובחמישי ... שיהו קוראין במנחה בשבת משום יושבי קרנות: ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן ?והא מעיקרא הוה מיתקנא ,דתניא {שמות טו-כב} "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שנאמר {ישעיה נה-א} "הוי כל צמא לכו למים" ,כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה .מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין: (בבא קמא,פב,ע"א)

מחזור קריאת התורה: מסורת בבלית ומסורת א"י:
...בני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין (מגילה,כט,ע"ב)
דמסקי אורייתא. מסיימין חמשה חומשין פעם אחת לשלש שנים ולא בכל שנה כמו שאנו עושין (רש"י,שם)

פרשה- קטע בכתבי הקודש שנקרא ע"ש נושא מסויים(פרשת ציצית,פרשת המוקשש וכד')
פרשה פתוחה ופרשה סתומה-
מסורת קדומים רווחת בין סופרי סת"ם שהיתה להלכה, להשאיר רווח אחרי כל פרשה קטנה שבתורה,הרווח הוא גדול או קטן לפי המסורה.רווח גדול:סופרי סת"ם מכוונים שהרשה תיגמר באמצע שורה ומשאירים את השורה פתוחה ללא מילוי ועוברים לפרשה (הקטנה) ששאחריה.רווח זה מצוי בספרי תורה אולם בחומשים המודפסים מסמנים אותו באות פ בסוף פרשת השבוע מסמנים אותו בשלוש פ'אין[פפפ].
רווח קטן:כשסופרי הפרשה משאירים רווח שאפשר לכתוב בו שלוש מילים קטנות....ומשיכים תיכף אחרי זה את כתיבת הפרשה החדשה ,אפילו מסוף השורה זוהי פרשה סתומה.בספרי התורה מצוי הרווח ואילו בחיושמים מסומן באות גדולה 'ס'בסוף פרשת השבוע מסומן בשלוש סמכין[ססס]...סה"כ 669 פרשות ,מהן 290 פתוחות ו-379 סתומות
(אינציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות,חלק ב,ע"מ 611 )

פרשת ויחי-פרשה סתומה:
ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו:(רש"י,בראשית,מז,כח)

חלוקה לפרקים-מי חילק ולאיזו מטרה?
חלוקת הפרקים בתנ"ך ומספור הפסוקים אלו פיתוחים מאוחרים מימי הביניים, והם מיוחסים לראשונה לתאולוג הנוצרי סטפן לנגטון. קודם לכן היו ספרי המקרא מחולקים לפסוקים ולפרשיות אולם אלו לא היו ממסופרים...
ככל הנראה, הראשון שהכניס את מיספור הפרקים הנוצרי לתוך ספרי המקרא היהודיים היה רבי שלמה בן ישמעאל (בערך בשנת 1330). הוא מיקם את המיספור בשולי התנ"ך העברי (שהיה עדיין רק בכתבי-יד), כדי להקל לעקוב אחרי הפסקאות המפורטות בפולמוסים בין יהודים לנוצרים... למרות שהיא נוצרית ביסודה, הוכנסה החלוקה למהדורות הדפוס הראשונות של התנ"ך במהדורות "יהודיות", ומאז היא קיימת בכל המהדורות למיניהם.
(ויקיפדיה,חלוקת הפרקים בתנ"ך)

פסוק-משפט בכתבי הקודש המסתיים בסימן הפסק [:]
1.מסורת החלוקה לפסוקים:
דא''ר איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב מ''ד {נחמיה ח-יח} "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא" 'ויקראו בספר תורת הא-להים'- זה מקרא. 'מפורש'- זה תרגום. 'ושום שכל'- אלו הפסוקים, 'ויבינו במקרא'- זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורות (נדרים לז,ע"ב)
2.ראשון ואחרון:
הפסוק ראשון: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א).
הפסוק האחרון: "כֹּה-אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כָּל-מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא-פָקַד עָלַי לִבְנוֹת-לוֹ בַיִת, בִּירוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ, ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ--וְיָעַל" (דברים הימים ב' ל"ו, כג).

תרגום אונקלוס:
המחבר:
במסורת מיוחס התרגום לאונקלוס עקילס הגר שחי בדור הראשון שלאחר חורבן בית שני. לפי אחת מן האגדות היה אונקלוס בן אחיו של טיטוס.(אתר דעת, בערך "תרגום אונקלוס")
המטרה:
ובנביא אפילו אחד קורא ושנים מתרגמין. שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ועמי הארץ שאינן מכירין בלשון הקודש והתרגום הוא לעז הבבליים ובתרגום של תורה צריכין אנו לחזור שיהו מבינין את המצות אבל בשל נביאים לא קפדי עלייהו כולי האי (רש"י,מגילה,כא,ע"ב)

מקצת הלכות שניים מקרא ואחד תרגום:
א. אף על פי שאדם שומע את כל הפרשה בכל שבת מפי השליח צבור, חייב לקרותה לעצמו, שנים מקרא ואחד תרגום. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור, מאריכין לו ימיו ושנותיו. וגם העוסק בלימוד תורה כל היום, ותורתו אומנותו, לא יבטל קריאת פרשיותיו עם הצבור. וחייב לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ואם עוסק בתורה שיש עמה כתיבת חידושי תורה ופסקי הלכה, יכול לקרוא בליל שבת שנים מקרא ואחד תרגום. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנד].
ב. הקורא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, מן הדין אין צריך לקרוא את ההפטרה. ומכל מקום נהגו לקרוא גם את ההפטרה [פעם אחת]. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנז].
ג. אף מי שאינו מבין כל כך את שפת התרגום, עליו לקרוא את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. וירא שמים יקרא גם תרגום וגם פירוש רש''י על הפרשה. [ילקו''י שבת כרך א עמוד שנח].
ה.מצוה מן המובחר שישלים לקרות הפרשה קודם שיאכל בשבת. ומכל מקום פשוט שאין לעכב מחמת זה האכילה עד חצות. ואם לא השלים קודם האכילה, ישלים אחר האכילה עד זמן מנחה. ובדיעבד עד רביעי בשבת, ויש אומרים עד שמיני עצרת. [ילקוט יוסף שם עמ' שנח].
(ילקוט יוסף, סימן רפה, סע' א-ה)

דוגמאות לתרגום והקירבה לעברית של ימנו:

הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי.
הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא, וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא; וְנַדַת שִׁינְתִי, מֵעֵינָי.
(בראשית,לא,מ)

וַתֹּאמֶר אֶל-אָבִיהָ, אַל-יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי; וַיְחַפֵּשׂ, וְלֹא מָצָא אֶת-הַתְּרָפִים.
וַאֲמַרַת לַאֲבוּהָא, לָא יִתְקַף בְּעֵינֵי רִבּוֹנִי, אֲרֵי לָא אִכּוֹל לִמְקָם מִן קֳדָמָךְ, אֲרֵי אוֹרַח נְשִׁין לִי; וּבְלַשׁ, וְלָא אַשְׁכַּח יָת צַלְמָנַיָּא.
(בראשית,לא,לה)
וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת
וּתְתַּחֵים יָת עַמָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמֵימַר, אִסְתְּמַרוּ לְכוֹן מִלְּמִסַּק בְּטוּרָא וּלְמִקְרַב בְּסוֹפֵיהּ כָּל דְּיִקְרַב בְּטוּרָא, אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל. (שמות יט,יב)

הפטרה-
פירוש השם:
הפטרה לשון סיום כמו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים פ"י מ"ח) היינו בקריאה זו משלימים ומסיימים את קריאת התורה ותפילת שחרית(אבודרהם עמ' קעב)
1.שורשי מנהג ההפטרה:
למה מפטירין בנביאים? לפי שגזרו על ישראל שלא יקראו בתורה, וכנגד שבעה שהיו עולין לקרות בתורה, ואין קורין פחות משלושה פסוקים עם כל אחד ואחד, תקנו לקרות כ"א פסוקים בנביאים... ולכן נקראת הפטרה, לפי שהיו נפטרין בה מקריאת התורה. ורבנו תם כתב טעם אחר: למה נקראת הפטרה? לפי שאמרו חז"ל כיוון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: ובפתחו עמדו כל העם, ולאחר קריאת התורה הותרו לפתוח ולדבר*, והוא מלשון יפטירו בשפה. (אבודרהם- חבור פירוש הברכות והתפילות, מהדורת ירושלים תשכ"ג עמ' קעב)

*ואין הכוונה שמותר לפתוח לדבר בדברים בעלמא חלילה,שהרי ודאי כולם צריכים לשמוע ההפטרה אלא כוונתו לומר שמותר לדבר בדבר הלכה,אם נפל לאחד קושיא בתוך הפרשה על איזה פסוק שיכול לישא וליתן עם חברו שזה בשעת קריאת התורה היה ג"כ אסור כדי לשמוע הקריאה מפי הש"ץ( לבוש,או"ח,קמו,סעיף ב)

2.הקשר בין ההפטרה לפרשה:
...והנה אכתוב לך מה הוא סבת ההפטורה כפי מה שמצאתי כתוב שאנטיוכס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל? לקחו פרשה אחת מנביאים שעניינה דומה לענין מה שכתוב בפרשה של השבת ההוא, והמשל בשבת בראשית קראו (ישעי' מ"ב) 'כה אמר... בורא שמים' ולפרשת נח קראו פרשת (שם נ"ד) 'כי מי נח זאת לי'. וכן כל פרשה ופרשה. ועתה, אף שבטלה הגזרה - המנהג הזה אינו בטל, ועד היום קורין אותן פרשיות של נביאים אחר קריאת התורה, ונקרא הפטרה מלשון הפסקה(ספר התשבי לר' אליהו בחור, ערך פטר).
3.אורכה המינמלי של ההפטרה:
הטעם דפעם אחת גזרו שלא לקרות בתורה, ותקנו לקרות בנביאים מעניינה של פרשה כ"א פסוקים, כמו אילו היו קוראים בתורה כ"א פסוקים – ג' פעמים לכל אחד מהשבעה שקראו בתורה (ט"ז, סי' רפ"ד, סעיף א).

ויחי: החיות בשבטים ומשמעותם

א.הקשר בין השבטים לבעלי החיים שהוזכרו בברכתם:


1.יהודה- אריה:
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:(בראשית,מט,ט)
הקשר לנחלה:
האריה מסמל גבורת המלחמה ולא בכדי כל שבטי ישראל שישבו על הספר דמויים לאריות כך ביהודה שישב לדרומה של הארץ (דעת מקרא, שם, הערה קטנה 5ב)

הקשר לאופיו של יהודה: כובש יצרו
יש הרבה טורפים בעולם כמו נמר ודוב ועוד אבל לארי יש סגולה מיוחדת אם רואה אדם שנושא צלם אלוקים נחת הוא מלפניו ושב לאחריו.לזה המשיל את יהודה לגור אריה שאף על גב שהוא גיבור מכל מקום יודע להשקיט רוחו וזוהי גבורתו שכובש את יצרו (העמק דבר,שם)

2.יששכר- חמור:
יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם (בראשית,מט,יד)
הקשר לנחלה:
יששכר חמר גרם, מדבר בארצו, מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר מכאן. רבץ בין המשפתים, אלו שתי בקעות. בקעת פסלן ובקעת יזרעאל(ב"ר,צח,יב)
הקשר לאופיו של יששכר: שפל רוח
אמר רבי יצחק וכי למה יששכר נקרא חמור .אם בשביל שעוסק בתורה נקרא לו סוס או אריה או נמר, מפני מה חמור?אלא אמרו לפי שחמור נושא משא ואינו בועט באדונו כשאר הבהמות ואין בו גסות הרוח ואינו חושש לשכב במקום מתוקן,אף כך יששכר שעמלו ועסקו בתורה נוןשא משא התורה ולא בועט בו בקדוש ברוך הוא ואין בו גסות הרוח כחמור שאינו חושש לכבוד שלו אלא לכבוד אדונו"רובץ בין השמפטיים" כמו שאמרו (אבות פ"ו)"ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ותורה אתה עמל" (זוהר,שם)


3.דן-נחש:
יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר:(בראשית,מט,יט)
הקשר לנחלה:
דן מופיע כאן שמי שמתנכל לאויביו העוברים בדרך ברכיבה.תיאור זה משקף כנראה את המצב של תקופת ההתנחלות, בשעה ששבט דן ישב באיזור השפלה ובכניסה לצפון הר יהודה.ישיבתו בתחום זה שהיה צומת דרכים חשוב לערי ההר והשפלה אפשרה לו שליטה על דרכי השיירות. (אוצר התנך,בראשית,עמ' 251)
הקשר לאופיו של דן: ערמה
נחש הוא החיה הראשונה שהכתוב יחס לה ערמה...והאיבה היא המאפיינת את היחסים בין ישראל ובין הפלישתים לדורותיהם(דעת מקרא,שם)
ודמה שמשון לנחש בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כאשר השופטים או המלכים רק הוא לבדו יוצא עליהם כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך או המין הקטן שבנחשים שאינו ניכר כלל להולכי ארח (רמב"ן,שם)
4.נפתלי- איילה:
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר (בראשית,מט,כא)
הקשר לנחלה:
"אפשר שכינה את נפתלי בכינוי אילה מכיון שכמה מחבלי ארצו היו משופעים באילות וצבאים וכן עד היום"(דעת מקרא,שם)
הקשר לאופי של נפתלי: זריזות
גיבורים קלים כאילות כדכתיב "ובצבאים בהרים למהר(דה"א,יב,ט) (רשבם,שם)
5.בנימין-זאב:
בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (בראשית ,מט,כז)
הקשר לנחלה:
"אפשר שע"ש מקומה של נחלתו בין היתר בערבות ירחו שהיו מתהלכים בה זאבים כמפורש בתוכחות נביאי הבית: "זאב ערבות"{ירמיהו,ה,ו},"זאבי ערב" {חבקוק,א,ח} (דעת מקרא ,שם)
הקשר לאופי של בנימין: תעוזה
יהיה כמו הזאב שהוא טורף בהמות וחיות והוא אביר לב לבוא אל הישוב יותר משאר החיות וכן בני בנימין יהיו גבורים ואבירי לב ובעלי מלחמה וכן נזכרו בדבר פילגש בגיבעה ובדבר דוד כשבאו אליו ואמר אליהם :"מימינים ומשמאלים באבנים ובחיצים (דבהי"א,יב,ב) (רד"ק,שם)

ב.הסיבה לבחירה בחמשת החיות הנ"ל:

1.כנגד 5 חומשי תורה:
א.בראשית-שבט דן - נחש:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה...וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ (בראשית ג,א-יד)
תנו רבנן ארבעה מתו בעטיו של נחש ואלו הן בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד (ב"ב,יז,ע"א)
בעטיו של נחש. בעצתו של נחש כלומר לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש בעטיו תרגום של עצתו כדכתיב (דניאל ו) אתייעטו כל וגו' וכן התיב עטא וטעם (שם ב): (רש"י,שם)
לעתיד לבוא:
בימות המשחי הנחש(החטא) יובס וכולם ילכו ע"פ דבר ה'.
ב.שמות- יששכר- חמור:
גאולת מצרים:
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ: (שמות ד,כ)
גאולה לעתיד לבוא:
גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:(זכריה,ט,ט)

ג.ויקרא-בנימין-זאב:
תורת הקרבנות:
וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ...וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ..וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד (ויקרא,ד;ויקרא,יב;ויקרא,יד)
בבוקר אלו הקרבנות שמקריבין בבית המקדש (שבנחלת בנימין) דכתיב:"את הכבש האחד תעשה בבוקר" (ב"ר,שיטה חדשה)
לעתיד לבוא:
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (ישעיה,יא,ו)

ד.במדבר-נפתלי-איילה: האיילה שלוחה כמו ב"י השלוחים במסעם במדבר ו
לעתיד לבוא: קיבוץ הגלויות כחלק מתהליך הגאולה

ה.דברים-יהודה- אריה: דברים הוא ספרו של משה שמסכם את 40 שהשנה במדבר ושהיה במעמד מלך על ישראל.
לעתיד לבוא: מלך המשיח מולך על כל העולם

טעמי השבת

המקור למנהגי ודיני השבת:

א.חטא אדם הראשון:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל:וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע: וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר יְ-ה-וָֹ-ה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ: וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי: וַיַּעַשׂ יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים:

1.הדלקת הנר מסורה בידי האשה:
נֵר שֶׁל שַׁבָּת, נִתָּן לִנְשֵׁי עַם קָדוֹשׁ לְהַדְלִיק וְהַחֲבֵרִים אָמְרוּ הַטַּעַם, כִּי חַוָּה כִּבְּתָהּ נֵרוֹ שֶׁל הָעוֹלָם שֶׁהֵבִיאָהּ הַמִּיתָה בָּעוֹלָם, עַל יְדֵי עֵץ הַדַּעַת שֶׁהֶאֱכִילָה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהֶחֱשִׁיכָה הָעוֹלָם, לָכֵן נָתַן מִצְוַת הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת לַנָּשִׁים, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת מַעֲשֶׂה חַוָּה, הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה, וְטַעַם טוֹב הוּא (זוהר בראשית דף מ''ח ע''ב)

2.מקור הקידוש על היין ועל הפת:
ר''מ אומר אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין.
ר' יהודה אומר חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.
רבי נחמיה אומר תאנה היה שבדבר שקלקלו בו נתקנו שנאמר {בראשית ג-ז} ויתפרו עלה תאנה (סנהדרין ע,ע"א-ע"ב)

3.אמירת "סברי מרנן -לחיים":
הטעם שאומרים לחיים מפני כשהיו חוקרים את העדים שהעידו על איש שעבר עבירה שחייב עליה מיתה,אומרים להם: "סברי מרנן" והם אומרים "לחיים או למיתה" ואם הוא מחוייב מיתה משקין אותו כוס יין חזק שלא ירגיש בצער המיתה,על כן אומר המקדש "סברי מרנן" ועונים אחריו "לחיים"-כך יהיה כוס היין של הקידוש (שפת אמת)

4.מנוחה בשבת כמעין חזרה למצב שלפני החטא:
"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה" -
מלאכה היא כל התערבות של בני אדם בסדרי העולם החומרי, בין אם היא בונה בין אם היא הורסת. "מנוחה" היא מצב של שלום בין האדם ובין הטבע. אסור לאדם לגעת, לשנות בכל דרך שהיא, לא לשפר ולא לפגוע. השבת היא יום של הרמוניה גמורה בין האדם לבין הטבע (אריך פרום).

5.הטעם לאכילת דגים- תיקון חטאו השני של אדם הראשון:
האוכל דג ביום ד+ג ניצל מד"ג (פתגם עממי)
...לכן מתחילה תיבת שבת בניקוד פתח תחת השי"ן,לרמוז שבשבת צריך לשתוק ולא לדבר כלום.וכמו שמצינו באמו של רבי שמעון בר יוחאי שדיברה בשבת דברים מיותרים ואמר לה"אמא,שבת היום".ואפשר לומר שהמצוה לאכול דגים בשבת כי בכל מיני בעלי החיים הכשרים לא נמצא מי שאינו משמיע קול,אלא הדג,שאינו משמיע קול ורק שותק תמיד (בשם רבי נפתלי מרופשיץ/בתוך"תפארת השבת)

6.הדלקת הנר בהבדלה:
מברכין על האור במוצאי שבת, לפי שבו נברא האור של אש (פסחים נ''ד.). ובמוצאי שבת נתן הקב''ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זה בזה - ויצא מהן אור (שם).
ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כ') איתא: דבין השמשות של שבת היה אדם הראשון יושב ומהרהר בלבו, ואומר אוי לי שמא יבא הנחש שהטעה אותי בערב שבת. נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמור מכל רע. ראה אדם לעמוד של אש ושמח בלבו, ואמר עכשיו אני יודע שהמקום עמי, ופשט ידיו לאור האש וברך 'בורא מאורי האש' עכ''ל.
ועוד אומר שם: כשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם - עכשיו אני יודע שנבדל יום הקדש מיום החול, שאין לבער אש בשבת, אמר 'ברוך המבדיל בין קדש לחול' עכ''ל.
(ערוך השולחן,סימן רצ"ח,סעיף א)

7.שתיית האישה מכוס הבדלה:
נוהגים שאין נשים שותו מיין ההבדלה(מג"א,רצו,סק"ד)
משום שיש מאן דאמר שעץ הדעת- גפן היה ואמרו בב"ר (יט,ה) על חוה "סחטה ענבים ונתנה לו" לפיכך אינה שותה מיין ההבדלה (של"ה ח"א דף קב ע"א)

ב.המן:
וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַ-י-ה-וָ-ה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: (שמות טז,יג-לו)

1.כיסוי החלה בשבת:
צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו: (אורח חיים,רעא,ט)
...שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא:טל למעלה וטל למטה (משנה ברורה,שם,ס' מ"ד)

2.שתי חלות לשבת:
בוצע על שתי ככרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה (אורח חיים,רעד,א)
שתי ככרות- זכר למן דכתיב "לקטו לחם משנה" (משנה ברורה,שם)

3.שלוש סעודות בשבת:
ת''ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש רבי חידקא אומר ארבע א''ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו {שמות טז-כה} ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא (שבת,קיז,ע"ב)

4.המקור לאכילת החמין המרובה בטעמים שונים:

והיה טעמו כטעם לשד השמן א''ר אבהו מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים א''ד לשד ממש מה שד זה מתהפך לכמה גוונין אף המן מתהפך לכמה טעמים (יומא עה,ע"א)

ראה מה עשה לישראל בעולם הזה שהוריד להם המן שהיה בו מכל מיני מטעמים, והיה כל אחד מישראל טועם כל מה שהיה רוצה, שכן כתיב (שם ב, ז): זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר, מהו דבר, כשהיה מתאוה לאכל דבר והיה אומר בפיו אלולי היה לי פטמא אחת לאכל, מיד היה נעשה לתוך פיו טעם פטמא. דבר היו אומרים והקדוש ברוך הוא עושה רצונם.אמר רבי אבא אף דבר לא היה אומר בפיו אלא חושב בלבו לומר מה שנפשו מתאוה, היה הקדוש ברוך הוא עושה רצונו והיה טועם טעם מה שהיה מתאוה. תדע לך שהוא כן, שכן אמר יחזקאל (יחזקאל טז, יט): ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך. כתוב אחד אומר: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכתוב אחד אומר: (שמות טז, לא): וטעמו כצפיחת בדבש, ואומר (במדבר יא, ח): והיה טעמו כטעם לשד השמן, כיצד מתקימין שלשה כתובין הללו, בחורים היה טועמין טעם לחם, זקנים טעם דבש, תינוקות טעם שמן. (שמות רבה,כה,ג)


הקשר בין המן לחטא אדם הראשון:

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:(במדבר כא,ה)

וינשכו את העם. יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:(רש"י,שם)

דיבת הנחש:
כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית,ג,ה)

עונש הנחש- ההפך המוחלט מטעם המן:
וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:(בראשית,ג,יד)


אכילת המן כתיקון האכילה של עץ הדעת:-בכח אכילה בשבת לתקן חטא עץ הדעת:
והתיקון הוא על ידי שאוכל מתוך הכרה שהכל מאמיתותו יתברך שמו – הטעם שיש במאכל שנערב לחיך, וכוח החיות שבו להחיות הגוף, (כל זה) אינו במאכל מצד עצמו, שזה נקרא "העולם הזה" ... אלא הוא כוח השם יתברך, ואין עוד מלבדו, והכל הוא לשם הויה, שהוא הממלא כל עלמין (=הכוח האלוהי הממלא את כל העולמות) ואז נעשה מאכלו כדוגמת המן (שירד לבני ישראל במדבר) מן השמים. ... וכאשר הוא מכיר בברכתו ש'להויה הארץ ומלואה' הרי נעשה מארץ שמים, ומאכלו (הופך להיות בבחינת) לחם שמלאכי השרת אוכלים ... (ולאדם כזה) ניתנו כל רזי התורה. כי (בשל חטא עץ הדעת) ניתנו 'הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור דרך עץ החיים'. ו(חטא עץ הדעת היה רק בענין האכילה בתאוה. ואוכלי מן היינו בכונה הנ"ל ומתקן (את החטא) לגמרי, (ולכן) נסתלקו השומרים מדרך עץ החיים אצלו"
(ערוך מתוך "פרי צדיק, קונטרס עת האוכל, אותיות י-יא).

מקץ: בין מקץ לחנוכה

1.המספר הדומיננטי:
מקץ- שבע- בתוך הטבע:
וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ: וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר:
וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן: וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם(בראשית ,מא,ב-ז)

חנוכה-שמונה מעל הטבע:
בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני:
וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בכ''ה בחדש כסליו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור:
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ''ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה:
(משנה תורה לרמב"ם,ספר זמנים,הלכות חנוכה,א-ג)

2.האדרת שם ה' בעולם:
מקץ- שם אלוקים שגור על פי יוסף:
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה:
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ

חנוכה: ביקשו להשכיח שם אלוקי ישראל:
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:(בראשית,ב,א)
וחשך-, זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל (מדרש רבא,ב,ד)

3.שמירת שבת וברית מילה:
חנוכה- גזרת היוונים לביטלם:
"אמרו היוונים הבה נתחכמה לו לבטל מהם שבת,מילה וראש חודש" (מגילת חשמונאים)

מקץ- יוסף שומר את השבת ומצווה על המילה:
ברית מילה:
וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ (בראשית מא,נה)
אשר יאמר לכם תעשו. לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו, וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו, אמר להם למה לא צברתם בר, והלא הכריז לכם ששני הרעב באים, אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה, אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו, הרי גזר על התבואה והרקיבה, מה אם יגזור עלינו ונמות (רש"י,שם)

שבת:(רמז למילה חנוכה)
וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם
(בראשית מג,טז)
ויקחו האנשים וגו' וירא יוסף אתם וגו' והכן (מג, טו טז), ואין הכן אלא שבת, היך מה דאת אמר (שמות טז, ה): והיה ביום הששי והכינו וגו', הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קדם שלא תנתן. (בראשית מג, יז יט): (מדרש רבא,צב,ד)

4.שינוי השם כנסיון לשנות את התרבות:
מקץ-יוסף מקבל שם מצרי אך נשאר "יוסף":
וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם
(בראשית מא,מה)

חנוכה: שינוי שם- צעד ראשון של המתיוונים:
יאסון, או בשמו העברי יהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס - 170 לפנה"ס.(מתוך ויקיפדיה בערך יאסון)