פסח: הלל מלא והלל חסר

פתיחה: מדוע לא אומרים הלל שלם בכל שבעת ימי הפסח?

ויש נותנים טעם בדבר לפי שפסח כל הימים שוים בקרבנותיהם ולפיכך אין מברכין אלא על יום ראשון ושני שגם הוא ספק ראשון אבל בשבעי אף על פי שהוא קדש מפני שהוטבע פרעה וכל חילו בים בו ביום על דרך שאמרו ז"ל בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הב"ה השיב להם מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני לפיכך אין קורין אותו אלא בדלוג

(כל בו, מהדורת ויניציאה, ש"ז, ראש סי' נב, סדר תפילת המועדות)

 

חלק א: יהודי- להודות 

1. שלשה מעגלים של הודאה:

א.הודאה בפתחו של היום:
הודאת היחיד:
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"
הודאת הציבור:
"מודים אנחנו לך..."

טעם הקדמת "מודה" ל- "אני":
התחלת היום דכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, היא באמירת "מודה אני לפניך כו"' תיכף ומיד כשניעור משנתו, היינו, שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב"ה, עד כדי כך, שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה , "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש".נמצא ש"מודה אני" קשור עם בחי' היחידה, ביטול והודאה באופן של שלילת מציאותו (התוועדויות תשנ"ב,כרך א,שיחות פרשת תולדות)

ב.הודאה בפתחו של החודש- חצי הלל:

"הללוי-ה הללו עבדי ה'..."(תהילים קיג,א)

ג.בפתחה של השנה- בפסח: הלל שלם שנאמר באופן די חריג גם בלילה וגם ע"י נשים

בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות: הגה - וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל:

(שו"ע או"ח סימן תפז,ד )

2.גלגולה של הודאה:

א.תיקון החטא השני של אדם  הראשון:
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ב,יב)
אשר נתת עמדי. כאן כפר בטובה: (רש"י)

ב.ביהודה מתחיל תיקון החטא השני של אדם הראשון:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה (בראשית לח,כו)

ואמר ר''י משום ר''ש בן יוחי מיום שברא הקב''ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב''ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר {בראשית כט-לה} הפעם אודה את ה' (ברכות ז,ע"א)
לאה תפשה בהודיה, עמד זרעה בהודיה אחריה. היא אמרה "הפעם אודה את ה'", יהודה בנה אחריה "יהודה אתה יודוך אחיך", דוד "הודו לה' כי טוב", דניאל מצלי ומודה.(תנחומא ויצא פרק ו)

ג. משירת הים למדו שיש לומר הלל ושירה בעת שנעשה נס:

וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, נִהְיֶה אוֹמְרִים לְבָנֵינוּ, וּבָנֵינוּ לִבְנֵיהֶן, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ כַּשִּׁירָה הַזֹּאת בְּעֵת שֶׁתַּעֲשֶׂה לָהֶם נִסִּים.

(שמות רבה כג,יח)

ג.דוד המלך הוא היסוד למשיח משום ספר תהילים- ספר שכולו שבח והודאה ובפרט במזמור של פסח:
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת:טוֹב לְהֹדוֹת לַי-ה-ו-ה וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן:(תהילים צב, א-ב)

{א} הֹדוּ לַי-ה-וָ-ה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: {ב} יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְ-ה-וָ-ה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר: {ג} וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם: {ד} תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: {ה} רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: {ו} וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְ-ה-וָ-ה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: {ז} וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: {ח} יוֹדוּ לַי-ה-וָ-ה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: {ט} כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב: {י} יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: {יא} כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: {יב} וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: {יג} וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְ-ה-וָ-ה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: {יד} יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק: {טו} יוֹדוּ לַי-ה-וָ-ה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: {טז} כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ: {יז} אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: {יח} כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: {יט} וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְ-ה-וָ-ה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: {כ} יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: {כא} יוֹדוּ לַי-ה-וָ-ה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: {כב} וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה: (פ) {כג} יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: {כד} הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְ-ה-וָ-ה וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: {כה} וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: {כו} יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: {כז} יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: {כח} וַיִּצְעֲקוּ אֶל יְ-ה-וָ-ה בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: {כט} יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: {ל} וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: {לא} יוֹדוּ לַי-ה-וָ-ה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: {לב} וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ: {לג} יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן: {לד} אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יֹשְׁבֵי בָהּ: {לה} יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם: {לו} וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב: {לז} וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה: {לח} וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט: {לט} וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן: {מ} שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ: {מא} וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת: {מב} יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ: {מג} מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְ-ה-וָ-ה: (פ)

ד.חזקיהו לא נעשה משיח על שום שלא אמר שירה:

 כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִיעַד שַׂר שָׁלוֹם: {ו} (לםרבה) לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת יְהוָה צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת (ישעיה ט,ה-ו)

למרבה המשרה - המ"ם סתומה בכתוב , וקרי במ"ם פתוחה; ובהפך זה בעזרא: "המ פרוצים" (נחמ' ב , יג) - המ"ם פתוחה בסוף התיבה , בכתוב; ויש בו דרש: כאשר יסתמו חומות ירושלם , שהם פרוצים כל זמן הגלות , ולעת הישועה יסתמו הפרוצים , ואז תפתח המשרה שהיא סתומה , על ידי מלך המשיח. למרבה - הוא שם , והוא סמוך , ולפיכך הוא נקוד בצירי. אמר: לרב המשרה ולשלום אין קץ , שיהיה על כסא דוד ועל ממלכתו - והוא כפל עניין. ולסעדה - שלא תמוט מלכותו ומשרתו מעתה ועד עולם , ואע"פ שיהיה לה הפסק בימי הגלות , עוד תשוב לקדמותה. ואמר במשפט ובצדקה - כי בהם יכון הכסא ותקום המלוכה. קנאת יי' צבאות תעשה זאת - זאת המשרה שתהיה עתה לבית דוד , והתשועה הגדולה , כי יקנא יי' צבאות לדברי מלך אשור , אשר חרפו וגדפו יתברך ויתעלה זכרו.

(רד"ק,שם)

למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו' א''ר תנחום דרש בר קפרא בציפורי מפני מה כל מ''ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום ביקש הקב''ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג אמרה מדת הדין לפני הקב''ה רבש''ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח לכך נסתתם מיד (סנהדרין צד, ע"א)

למרבה המשרה וגו'. רוב דברי המאמר י"ל דדרשו מתוך פסוקים האלו כי ילד יולד לנו וגו' למרבה המשרה וגו' שנבואה זו נאמר על חזקיה כמו שכתבו המפרשים ואמר שאותו הילד היה תחלת המחשבה שבקש הקב"ה לעשותו משיח ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא גו' אלו השמות ראוים להיות במשיח אבל אמר בקטרוגו של מדת הדין לא נתקיימו בו כל אלו המעלות שיהיו במשיח לעתיד רק נתקיים בו למרבה המשרה לשלום לו מסנחריב אבל אין זה קץ הגאולה שיהיה הוא משיח יושב על כסא דוד ועל ממלכתו וגו' ועד עולם וגו' וזה שהזכיר על כסא דוד שהוא קטרוגו של מה"ד דאיך ישב חזקיה על כסא דוד עד עולם ומה דוד גופיה שאמר כמה שירות כו' ומסיים קנאת ה' צבאות תעשה זאת להסכים בזה בקטרוגו של מה"ד ולכך נסתמה המ"ם בתחלת דברי הענין של מה"ד מ"ם של למרבה המשרה לומר לך שנסתם אז קץ הגאולה

(מהרש"א ,שם )

חזקיהו מלך תחת מנדט אשורי, והיה מעלה מס. כשהפסיק לשלם מס, בא סנחריב וצר על ירושלים. היתה מגפה באויב, ויהודה חזרה לעצמאותה. אמר לו ישעיהו שצריך לומר הלל: 'זמרו לו כי גאות עשה' ולא אמר. ובגלל זה לא נעשה משיח (סנהדרין צד, א). מדוע לא רצה לומר הלל, ולקיים את תקנת משה? ומדוע נפסל בשל כך מלהיות המשיח?

המשיח הוא המתקן את כל קלקולי העולם. החטא הראשון היה עץ הדעת, והשני הכפירה בטובה (רש"י בראשית ג, יב). החטא השני תמיד יותר חמור, כך שהעיקר הוא כפיות טובה, ועיקר התיקון הוא הכרת הטובה. זו החומרה של מעשהו של חזקיהו.

המבחן של האמונה הוא אם להלל דווקא כשיש מקום לחשוב שאין להלל. בימינו מצאנו שני סוגי כפירה: הכפירה החילונית אומרת שהפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה. הכפירה הדתית תאמר שבוודאי זה לא הקב"ה אלא הפלמ"ח.... לגבי סברתו של חזקיהו, מצאנו שלש סברות לאי-אמירתו את ההלל: דתית, שמאלנית ולאומית.

א. דתית – חזקיהו חשב שקבלת עצמאות איננה בעלת ערך דתי. זה פוליטיקה, זה לא 'תורה'. חזקיהו העביר בימיו את כל תקציבי החקלאות לישיבות. כל הארץ הייתה שמיר ושית, כי נעץ חרב בביהמ"ד כדי שילמדו כולם תורה. אין בעולמו אלא תורה, לא לאומיות.

ב. שמאלנית – בברכות (י, א) כתוב שחזקיהו עושה חשבונות שמיים ולא חשבונות האדם. לפי זה נראה שכשקם בבוקר וראה מתחת לחלונו 185000 גופות, הוא ידע שכשמעשי ידי ה' טובעים בים המלאכים אינם אומרים שירה. אמנם גנאי הוא לישראל שלא אמרו שירה עד שלא עברו את הים (סנהדרין צד, א). אבל הוא עושה חשבונות שמיא...

ג. לאומית – בימי חזקיהו סנחריב החריב את מלכות ישראל, ואיך אפשר לומר הלל כשגירשו כל כך הרבה יהודים מבתיהם?

התלמוד מספר שכשלא רצה חזקיהו לומר הלל מישהו אחר אמר במקומו – הארץ, דכתיב 'מכנף הארץ זמירות שמענו'. הארץ היינו – עמי הארץ. גם אם המנהיג לא אומר שירה, אבל הארץ אומרת שירה.

זכות גדולה נפלה בחלקנו, המשבחים בהלל בלילה וביום (עיין מאמר 'כליל התקדש חג' באתרי), להיות אותה הארץ שאומרת שירה. אנו מתקנים את חטא אדם הראשון באמירתנו שירה והלל ביום העצמאות.

(יום העצמות- הלל חזקיהו/הרב אורי שרקי)

3.קרבן תודה אינו בטל לעתיד לבוא:

רַבִּי פִּנְחָס וְרַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחֵם דְּגַלְיָא, לֶעָתִיד לָבוֹא כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין וְקָרְבַּן תּוֹדָה אֵינוֹ בָּטֵל, כָּל הַתְּפִלּוֹת בְּטֵלוֹת, הַהוֹדָאָה אֵינָהּ בְּטֵלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לג, יא): קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת וגו', זוֹ הוֹדָאָה, (ירמיה לג, יא): מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה', זֶה קָרְבַּן תּוֹדָה. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר (תהלים נו, יג): עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ, תּוֹדָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא תּוֹדֹת, הַהוֹדָאָה וְקָרְבַּן תּוֹדָה.
(ויקרא רבא,ט,ז)

4.הוֹדָאָה הִוא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא:

וְהַכְּלָל, שֶׁהוֹדָאָה הִוא בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, כִּי זֶה עִקַּר הָעוֹלָם הַבָּא לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לִבְחִינַת שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין קְדֻשַּׁת שִמְחַת שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְכוּ

(ספר ליקוטי הלכות או"ח - הלכות סעודה הלכה ב )

חלק ב: בנפול אויבך אל תשמח

1.בנפול אויבך אל תשמח

אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג {הסוכות}... 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', 'וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ', 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵיכֶם'. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתב בו אפילו שמחה אחת... למה אין שם שמחה? בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג {הסוכות} אנו קוראים את ההלל, אבל בפסח אין אנו קוראים בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? כדאמר שמואל: 'בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח'.

(פסיקתא דרב כהנא, פסיקתא אחריתא דסוכות)

2.קרבנות הפסח לא חלוקים שלא כמו קרבנות חג הסוכות:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב (הראשון) של עצרת ובגולה עשרים ואחד תשעה ימי החג ושמונה ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא דחג חלוקין בקרבנותיהן דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן

(ערכין י,ע"א-ע"ב)

והירושלמי בסוכה מבאר, שבסוכות, כיון שיש כל יום התחדשות מצות לולב לכן יש גם הלל כל החג.(חברותא,הערה,שם)

שאלה: האם יש לברך על ההלל בימי חול המועד פסח? והאם בשבת חול המועד יש לסיים בברכה שבתפלת העמידה ובהפטרה "מקדש השבת וישראל והזמנים", או יש לסיים רק מקדש השבת?

תשובה: לגבי אמירת ההלל. מבואר בברייתא במסכת ערכין (דף י.), שבימי חג הסוכות, אומרים בכל יום הלל שלם בברכה. ואילו בחג הפסח, אין אומרים הלל שלם בברכה, אלא ביום טוב ראשון של פסח, אבל בכל ימי חול המועד אין לומר הלל שלם, אלא אומרים אותו בדילוג (כמו שמסודר בסידורים ובמחזורים) בלא ברכה.

מה נשתנה פסח מסוכות?
ובגמרא שאלו, במה שונה חג הסוכות, שאומרים בו הלל בכל יום ויום, ואילו בחג הפסח אין אומרים הלל שלם בכל יום ויום? והסבירו בגמרא, שבחג הסוכות, בכל יום ויום היו מקריבים קרבן שונה (בכל יום היו ממעטים במספר הפרים שהיו מקריבים), ולכן היו אומרים עליו הלל בכל יום ויום, אבל בימי חג הפסח, אין חילוק בין הקרבנות, ולפיכך לא היו אומרים הלל שלם אלא ביום הראשון בלבד.

ויש לבאר בזה, שהאדם מצד עצמו, היה די לו לומר הלל פעם אחת. ואין טעם שיחזור שוב ושוב על ההלל. אבל עם השינויים הזמנים, משתנה גם האדם במקצת, וראוי לו לספר שוב בטובותיו של ה' יתברך, שגם הטובות שלו יתברך משתנות מזמן לזמן. ולכן בימי חג הסוכות שהם שונים זה מזה, שייך לומר בכל יום ההלל. מה שאין כן בימי חג הפסח, שהם דומים ליום אחד ארוך. לכן אין לומר בהם ההלל שלם בכל יום. אלא ביום הראשון בלבד. (עיין מהרש"א ברכות י.).

ולפיכך פסק מרן רבינו יוסף קארו בשלחן ערוך (סימן תצ ס"ד) שבכל ימי הפסח קוראים את ההלל בדילוג. מלבד ביום הראשון. וכן מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה (חלק שני עמוד קטז) כתב, שאין לומר הלל שלם אלא ביום טוב ראשון של הפסח בלבד. ולכן בכל ימי חול המועד אין לברך על ההלל, אלא ביום הראשון בלבד

(ההלל בימי הפסח/ אתר ההלכה היומית של הרב עובדיה יוסף)

3.בנפול אויבך? והלא הכוונה לאויב מישראל דווקא

כל הימים של חול המועד ושני ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו. כך מפורש בערכין פרק ב' (י.) והתם יהבינן טעמא מאי שנא בחג דאמרינן כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא. ושבלי הלקט (סי' קעד סט ע"ב) כתב בשם מדרש הרנינו פרשת סוכה שהטעם שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא לפי שנטבעו המצריים וכתיב (משלי כד יז) בנפול אויבך אל תשמח

(בית יוסף על או"ח סימן תצ )

אמר ליה סק (עלה) ורכב אמר ליה לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (אינני יכול, מפני שכחש כוחי מימי התענית), גחין (המן התכופף) וסליק (ומרדכי עלה). כי סליק בעט ביה, אמר ליה: לא כתיב לכו בנפל אויבך אל תשמח? אמר ליה: הני מילי בישראל אבל בדידכו כתיב ואתה על במותימו תדרוך.

(מגילה דף טז, ע"א)

4.האיסור על המלאכים לומר שירה כשטבעו המצרים:א.מלאכי השרת מסורבים  מלומר שירה: ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב {שמות יד-כ} ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב''ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה (מגילה י ע"ב)דדרשינן לה מדכתיב הכא: "ולא קרב זה אל זה", וגבי שירת המלאכים כתיב: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש(המהרש"א בסנהדרין [ל"ט ע"ב, ד"ה ומי חדי)ב."בנפול" - אפשר לומר שירה אחרי המפלה ולא בזמן המפלה אבל יש זכות קדימה לשירה- לעם ישראל:דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים סח, כו): קִדְמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּקְּשׁוּ הַמַּלְאָכִים לוֹמַר שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּם, וְלֹא הִנִּיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם לִגְיוֹנוֹתַי נְתוּנִין בְּצָרָה וְאַתֶּם אוֹמְרִים לְפָנַי שִׁירָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שמות יד, כ): וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה, כְּמָה דְּתֵימָא (ישעיה ו, ג): וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהַקְדִּים שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקַדְּמוּ בָנַי תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה, אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָז יָשִׁיר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה

(שמות רבה כג,ז)

ג.המלאכים לא עברו את צרות מצרים ולכן אינם יכולי לומר שירה:

אמנם, ידועים דברי דרשת חז"ל, שבשעה שעברו ישראל את הים, "בקשו מלאכי השרת לומר שירה", ואמר להם הקב''ה "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" (מגילה י, ב). אך יש לזכור: הנחיה זו נאמרה אל המלאכים, והיא הופכית להנחיה שנאמרה לישראל – כן לומר שירה. התלמוד במסכת סנהדרין (צד, א) משבח את ישראל על שאמרו שירה על הים, ואפילו מבקר אותם על שלא אמרו על כך "ברוך ה'" מיד בצאתם מן הים עד שבא יתרו והורה לומר כן.

ההבחנה בין הגערה במלאכים על שאמרו שירה לבין הציפייה מישראל לומר שירה היא הבחנה ברורה. המלאכים אינם מעורבים בתהליך; לא הם שועבדו במצרים ולא עליהם איים פרעה. אשר על כן, על המלאכים לבחון את הדברים מההיבט של ההשגחה הכוללת. בהיבט הזה, יש צער למעלה בשעה שחלק מהתוכנית ההיסטורית של האומות נכשלת, עד כדי כך שיש צורך לאבד את מצרים.

ד.לעם ישראל יש חובה לומר שירה:

ישראל, לעומת המלאכים, הם נשוא הישועה, ולכן הם מחויבים להודות על אובדן אויביהם, שאם לא כן, יש בכך כפיות טובה כלפי מעלה. עבור ישראל, האמירה הא-לוהית אינה נאמרת בתמיהה כי אם בחיוב: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אמרו שירה"!

ה.בלילה הראשון יש חובה להלל ואף בלילה:

לא זו אף זו: התלמוד (סנהדרין שם) מציין שחזקיהו מלך יהודה היה ראוי להיות משיח, אך מעלה זו ניטלה ממנו משום שלא רצה לומר שירה על אובדן אויביו. אמנם המדרשים מביאים את הפסוק "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (משלי, כד, יז) כדי לנמק את ההלכה שאין לומר הלל בשביעי של פסח, אך הם גם אומרים במפורש שיש לומר הלל ביום הראשון. לאמור: יש להתחשב בצער של מעלה, כך שאין להלל שבעה ימים, אך אין זה אומר שאין להלל כלל. להפך: מי שלא יהלל ביום הראשון משום צער של מעלה, הרי הוא חוטא בחטא של כפיות טובה.

(שביעי של פסח - מעשה ידי טובעים/הרב אורי שרקי)

ו.בשירת הים אנחנו מחדדים את הנס שלנו- ויהי לי לישועה ולכן אשירה לה':

מצוה לקרות את ההלל במועדים, אלא שבחלק מהם אין קורין אותו מטעמים שונים. אחד המועדים מחוסרי ההלל הוא ששת ימי הפסח האחרונים (אמנם מנהגם של ישראל קדושים לקרוא את ההלל בדילוג, אבל אין זה עיקר התקנה, כמבואר בתענית כח,ב). שני טעמים נאמרו בדבר, שעל פניהם סותרים זה את זה: בעוד שהגמרא בערכין (י,ב) אומרת שהוא משום שקרבן המוספין של כל יום זהה למשנהו, הרי במדרש (פסיקתא דרב כהנא, באבר עמ' קפט) נאמר, שהוא משום שמתו בו מצריים.

אבל נראה שאין כאן סתירה. דרכו של התלמוד היא להביא טעם גלוי, ואילו המדרש מביא טעם נסתר, שלא היינו קובעים הלכה על פיו בלבד. ומדוע ראוי הוא טעמו של המדרש להיחשב כדבר שבנסתר? משום שהוא שייך לקדוש-ברוך-הוא לבדו, וחלילה לא לבני אדם. שכן אם אמנם מצאנו שיש כביכול צער למעלה כשחלק מהבריאה אובד - "כשיאמר הקב"ה, הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי, מדוע אאבד את אלו מפני אלו?" (סנהדרין צח,ב) - אבל כלפי האומה הישראלית באה תביעה נגדית, שהיא אדרבה לשמוח במפלת אויבינו; שהרי משום כך נאמרה שירת הים, המשבחת את הקב"ה על מה שעולל למבקשי רעתנו.

המבחן למנהיגות אמיתית הוא, לפי הגמרא, היכולת של המנהיג לשמוח בשמחת האומה בשעה שאויביה נופלים לפניה. שכן ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אלא שלא אמר שירה על מפלת סנחריב. נראה שכך נהג חזקיהו משום שדרכו היתה לעשות חשבונות של "כבשי דרחמנא", כמבואר בברכות י,א.

ואכן המתבונן בלשון המדרש, יראה הבחנה דקה הראויה לתשומת לב: "בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו". מבואר במדרש שההתחשבות של ישראל בצער של מעלה נוגעת לאמירת הלל יותר מיום אחד. אבל ברור שיש לקרוא את הלל ביום הראשון על מפלת מצרים, שלא להיות כפויי טובה על נסי ה': "תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה ושישים רבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה' " (סנהדרין צד,א).

על זה נאמר בשירת הים: "עזי וזמרת י-ה", כלומר: אני מזמר לה' משום "ויהי לי לישועה" : לי, ולא למלאכי השרת. ולכן, מלאכי השרת לא אמרו שירה (מגילה י,ב), ואילו אני אשירה לה' לי ראוי לזמר וחובה לזמר.

(פסח - הלל חסר/הרב אורי שרקי)

5.מטרת מכות מצרים היתה ידיעת מצרים את ה' ולכן 10 ידיעות כנגד 10 הדיברות שניתנו לעם ישראל:

פרעה אמר "לא ידעתי את ה'", "מי ה' אשר אשמע בקולו" (ה', ב), לאמור: אין הוא מכיר בו- לא במציאותו ובוודאי לא בכוחו לצוות לבני אדם, ומכל שכן שאינו מכיר בו כמי שיש לו העוז והממשלה לצוות לפרעה, שהוא אדון הארץ, ולא רק אדוניה, כי אם גם אלוהיה. כל פרשיות המכות ועד לקריעת ים סוף (וארא, בא וחלק מבשלח) אינן אלא מאבק לשבור קשי לבו של מי שאמר "לא ידעתי את ה'" ללמדו "לדעת את ה'". ושימו לב לפסוקים הבאים :

ז ה וידעו מצרים כי- אני יי---

ז יז בזאת תדע כי אני יי ---

ח ו למען תדע כי- אין כיי אלהינו---

ח יח למען תדע כי אני בקרב הארץ ---

ט יד בעבור תדע כי אין כמני בכל- הארץ---

ט כט למען תדע כי ליי הארץ--- מ

י ב וידעתם כי- אני יי ---

יא ז למען תדעון אשר יפלה יי בין מצרים ובין ישראל---

יד ד וידעו מצרים כי- אני יי---

יד יח וידעו מצרים כי- אני יי---

עשר פעמים נאמרה "ידיעתה'" בפרקים אלה של עשר המכות , עשר מאמרים של "ידיעת ה'", דוגמת עשרת הדברים- אלה למצרים ואלה לישראל.

(המכות- מה תכליתן/ע"פ נחמה ליבוביץ')

סיום:יציאת מצרים היתה אמורה להיות של מצרים וכיוון שזה לא קרה(וזה התברר סופית בטביעת המצרים)  אז העולם לא נגאל לגמרי וממילא אי אפשר לומר הלל שלם שבעה ימים:

אם השעה היתה כשרה בזמן יציאת מצרים, היו אומות העולם יוצאים מן השעבוד הפנימי שלהם יחד עם יציאתנו משעבוד מצרים, והיה חג הסוכות חל בפסח. החג האוניברסלי היה מתלכד עם החג הלאומי של ישראל. אך מכיוון שלא זכו אומות העולם, ואף אנחנו לא זכינו, נדחתה גאולתם לעתיד לבוא וחל חגם בתשרי, הזמן שלפיו הם מונים. יוצא, שהשנה העברית מחולקת לשלשה רגלים. 

חג הפסח החוגג את יציאת ישראל ממצרים בעבר. 

חג השבועות שבא לציין את מתן תורה בכל יום ויום בהווה, 

וחג הסוכות שבא לציין מאורע עתידי - גאולתם של אומות העולם בגאולת ישראל האחרונה.

(בעוד מעוד, הרב אורי שרקי, ע"מ 60-61)

כתוב בהגדה: "ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". הרב קוק מסביר שאלמלא יציאת מצרים דבר לא היה משתנה בעולם. הרעיון של החירות צץ בעולם רק בעקבות יציאת מצרים.

לפי זה, מצרים היא זו שצריכה לצאת מן העבדות, ולכן נקרא המאורע 'יציאת מצרים'. המשימה איננה יציאת ישראל ממצרים אלא יציאת מצרים ממצרים – גם פיזית וגם רוחנית. אם מצרים לא היו יוצאים עם בני ישראל, כפי שנאמר: "וגם ערב רב עלה אִתם" (שם יב, לח) וכן, "והוצאתי את צבאותיי [צבאות, מלשון להתאסף] את עמי בני ישראל" (שם ז, ד) – כל המאורע היה נכשל.

(פסח - מי באמת יצא ממצרים/הרב אורי שרקי)

בשולי הדברים- בין הלל לשירה- הלל- מוכתב, שירה- ספונטנית:

השירה היא מתפרצת, ספונטאנית, יוצאת מהלב, ושלא בנוסח או במסגרת קבועה. "אז ישיר משה" (שמות טו, א). רש"י מבאר (שם) "אז כשראה הנס, עלה בליבו שישיר שירה". ובמהר"ל (גור אריה שם):

"הגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם, כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר".

השירה היא השתוקקות הנבראים לבוראם. (על פי המהר"ל בגבורות ה' פרק מז), לכן "אפילו עוברין שבמעי אימן אמרו שירה על הים, שנאמר (תהילים סח, כז): "במקהלות ברכו אלוקים ה' ממקור ישראל"' (ברכות נ ע"א). וכן כתב הרב קוק זצ"ל (עין איה לברכות שם): "על הים נתעורר זה הכח הצפון שהתרגשו הנפשות לשירה... גם עוברין במעי אימן".

השירה על הנס הוא לא דבר מחוייב, כמו אמירת ההלל שנתקנה על ידי הנביאים, לומר אותה על כל פרק ועל כל צרה. השירה לא נתקנה כדבר מחייב לדורות, גם אותן שירות שכבר שרו בעבר. השירה היא כשעולה על הלב, ברצון ובהתנדבות.1 כך למדו חז"ל משירת דבורה. "בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה, ב), התנדבו ראשי עם, כשהקב"ה עושה לכם ניסים תהו אומרין שירה" (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה). כך ציפו מראש העם, מחזקיה מלך יהודה שיאמר שירה, ומשלא התפרצה השירה ממנו, פתחה הארץ ואמרה שירה.

וכן כותב הרב קוק זצ"ל (חבש פאר דף כד ע"ב):

"עניני העולם הזה לא היו כל כך חשובים לחזקיה להתעורר ולומר עליהם שירה, שחשב שהם מעיקים לעניני העולם הבא והקדושה האמיתי... עד שפתחה הארץ ואמרה שירה כי מצד קדושת הארץ וכבודה וברכת ה' עליה עם רוב קדושתה, זה גרם להכיר לכל שראוי לומר שירה על הצלחה גופנית של עם ה' בארץ ישראל בפרט".

יש גם שירות בלי הלל, כמו שירת הבאר של מרים, שירת דוד (תנחומא בשלח י) ויש מצבים נוספים בהם היתה צפיה שיאמרו שירה, ולא אמרו. "ראוין ישראל לומר שירה על מפלתן של סיחון ועוג'. (שיר השירים רבה ד, ח).

(מדוע גם הלל וגם שיר, ומה היחס בין ההלל לשיר?הרב יהודה זולדן | ניסן-אייר תשנ"ט גליון 28)

אחרית דבר- בניסן נגאלו( ב"י) ובניסן עתידים להיגאל ( כל העולם כולו)

בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל (ראש השנה י ע"ב)

וְהָיָה יְ-ה-וָ-ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְ-ה-וָ-ה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד,ט)