פתיחה: מדוע לא נכתב בכי מצד בניו של אברהם ויצחק?
וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית נ,א)
וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ,ג)
ויבכו אותו וגו'. ארבעים לחניטה ושלשים לבכיה, לפי שבאה להם ברכה לרגלו, שכלה הרעב והיו מי נילוס מתברכין: (רש"י)
לפי שבאת להם ברכה לרגלו. דאל״כ למה בכו אותו והלא העבריים מאוסים היו בעיני המצריים ולא יוכלון לאכול לחם עמהם ואין לומר בעבור כבוד יוסף שהיה שליט עליהם כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה בעבור הכבוד: (רא"ם,שם)
הקדמה: מה המכנה המשותף לכל ענייני הבכי?
12.רבי עקיבא- על הבכי וצחוק:
א.צוחק כשכולם בוכים:
וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף
באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'] בזכריה כתיב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו: (מכות כד, ע"א-ע"ב)
ב.בוכה כשמגלה סודות עצומים - על שיר השירים (הדוד והרעיה שלא נפגשים- בגלות) ובוכה על מורו רבי אליעזר:
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְהוֹשִׁיב לִימִינוֹ אֶת הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ, וְהָיָה מְגַלֶּה לוֹ עֲמֻקּוֹת וְנִסְתָּרוֹת, וְהוּא לֹא הָיָה מְקַבֵּל דָּבָר בְּדַעְתּוֹ שֶׁחָשַׁב שֶׁמְּטֹרָף בְּדַעְתּוֹ הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת אָבִיו מִתְיַשֶּׁבֶת עָלָיו, קִבֵּל מִמֶּנּוּ מֵאָה שְׁמוֹנִים וְתֵשַׁע סוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים...
עד שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים, נִכְנְסוּ חַכְמֵי הַדּוֹר לְבַקֵּר אוֹתָם, וְקִלֵּל אוֹתָם עַל שֶׁלֹּא בָאוּ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתוֹ, שֶׁשָּׁנִינוּ, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא, עֲקִיבָא, לָמָּה לֹא בָאתָ לְשַׁמֵּשׁ אוֹתִי [שהרי באה העת להצרף]? אָמַר לוֹ, רַבִּי, לֹא הָיָה לִי פְּנַאי. רָתַח וְאָמַר, אֶתְמַהּ עָלֶיךְ אִם תָּמוּת מִיתַת עַצְמְךְ. קִלְּלוֹ שֶׁמִּיתָתוֹ תִּהְיֶה קָשָׁה מִכֻּלָּם.
בָּכָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ, רַבִּי, תְּלַמֵּד אוֹתִי תּוֹרָה. פָּתַח פִּיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. בָּאָה אֵשׁ וְהִקִּיפָה אֶת שְׁנֵיהֶם. אָמְרוּ חֲכָמִים, נִשְׁמָע מִזֶּה שֶׁאֵין אָנוּ רְאוּיִים וּכְדָאִים לְכָךְ. יָצְאוּ לַפֶּתַח הַחִיצוֹן וְיָשְׁבוּ שָׁם. הָיָה מַה שֶּׁהָיָה, וְהָאֵשׁ הָלְכָה.
וְלִמֵּד בְּבַהֶרֶת עַזָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת, וְלִמֵּד אוֹתוֹ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה עָשָּׂר טְעָמִים שֶׁל פְּסוּקֵי שִׁיר הַשִּׁירִים, וְהָיוּ עֵינֵי רַבִּי עֲקִיבָא זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת, וְחָזְרָה הָאֵשׁ כְּבַתְּחִלָּה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק (שיר ב) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי, לֹא יָכֹל רַבִּי עֲקִיבָא לִסְבֹּל, וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִיָּה. וְהֵרִים קוֹלוֹ וְלֹא הָיָה מְדַבֵּר מִיִּרְאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה שָׁם.
הוֹרָה לוֹ כָּל עֲמֻקּוֹת וְסוֹדוֹת עֶלְיוֹנִים שֶׁהָיוּ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, וְהִשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשׁוּם פָּסוּק מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁהַקָּבָּ''ה לֹא יַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם בִּגְלָלוֹ, וְלֹא רוֹצֶה לְפָנָיו שֶׁהַבְּרִיּוֹת יִשְׁתַּמְּשׁוּ בוֹ מֵרֹב הַקְּדֻשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ. אַחַר יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וּבָכָה, וְנָבְעוּ עֵינָיו מַיִם, וְהָיָה אוֹמֵר, וַי רַבִּי! וַי רַבִּי! שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאָר יָתוֹם מִמְּךְ. נִכְנְסוּ אֵלָיו כָּל שְׁאָר הַחֲכָמִים, וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, וְהֵשִׁיב לָהֶם.
(זוהר מבואר בראשית צט ע"א)
חלק א:הבכי בספר בראשית ומשמעותו:
1.הבכי של הגר-הראשונה לצאת לגלות(גם אם בצדק):
וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כא,טז)
ג' בכו ושמע הקב"ה בכיתם. ואלו הן: הגר ועשו וחזקיהו. הגר מנין? שנאמר: "ותשא את קולה ותבך" (בראשית כא טז). ומנין ששמע הקב"ה קול בכיתה? שנאמר: "כי שמע ה' את קול הנער באשר הוא שם. קומי שאי את הנער" (שם שם יח). עשו בכה "וישא את קולו ויבך" (שם כז לח).22 ועל שלשה דמעות שהטיף, נעשו לישראל פלומסיות,23 שנאמר: "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" (תהלים פ ו). חזקיהו בכה, שנאמר: "אנא ה' זכר נא וגו' ויבך חזקיהו בכי גדול" (מלכים ב כ ג). ומנין ששמע הקב"ה בכיתו? שנאמר: "שמעתי את תפילתך ראיתי את דמעתך ביום השלישי תעלה בית ה' " (שם שם ה) (אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מז – שלושה ששמע הקב"ה בכייתם)
2.הבכי בפטירתה של שרה- דווקא תחילת האחיזה בא"י בקרקע- ולכן הבכי הוא כביכול קטן:
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ(בראשית כג,ב)
3.הבכי של האמהות:
א.לאה בכתה שלא תיפול בחלקו של עשיו:
ותא חזי, דמעות רבות הזילה אותה הצדיקת לאה בשביל שתהיה בחלקו של יעקב ולא לאותו רשע עשו, וזהו שלמדנו, כל אדם המוריד דמעות לפני הקב"ה, אף על פי שכבר נגזר עליו העונש יקרעו את הגזר דין, ולא יוכל העונש לשלוט עליו, מאין לנו זה, מלאה, כי נגזר על לאה להיות בחלקו של עשו, והיא בתפילתה הקדימה להנשא ליעקב, ולא ניתנה לעשו. (זוהר ויחי רעד)
ב.רחל מבכה על בניה היוצאים לגלות :
כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ (ירמיהו לא,יד)
4.הבכי של עשיו עיכב את הגאולה:
אמר ר' יהודה, לעתיד לבא מה כתוב, בבכי יבואו ובתחנונים וגו', מהו בבכי יבואו, בזכות הבכיה של אם הילד, (אמם של ישראל), שהיא רחל, יבואו ויתקבצו מן הגלות. ואמר ר' יצחק גאולת ישראל אינה תלויה אלא בבכיה, דהיינו כשתשלמנה ותכלינה בכי הדמעות שבכה עשו לפני אביו (אז יגאלו), שכתוב וישא עשו את קולו ויבך, ואלו הדמעות הורידו את ישראל לגלות, כיון שתכלינה אלו הדמעות על ידי הבכיה של ישראל, יצאו מן הגלות, זה שאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (זוהר מתורגם שמות רו)
6.הבכי של יעקב- קשור תמיד לגלות:
א.במפגש עם רחל- אינה נכנסת לקבורה- בגלל הגלות !
וישא את קולו ויבך, למה בכה, א"ר, אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה, ויקח העבד עשרה גמלים וגו', ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד. דבר אחר למה בכה, שראה שאינה נכנסת עמו לקבורה. (בראשית רבה ע יב)
ב.במפגש עם עשיו:
וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ (בראשית לג,ד)
המפגש בין יעקב לעשיו, מלמד כיצד יש לקיים את החיים היהודיים בתקופת הגלות. הגם "שעשיו שונא ליעקב", בכוחו של יהודי לגרום לכך ש"נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו".
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר שולחן שבת, מעובד מספר-השיחות כרך כ, עמ' 144)
רבי שמעון בר יוחאי אומר: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שבאותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו ונשקו בכל ליבו". נשאלת השאלה מה פירוש הביטוי "הלכה"? הביטוי "הלכה" אצל חז"ל משמעותו: מה שקורה בדרך כלל - בדרך כלל עשו שונא את יעקב, אבל יש לזה יוצא מן הכלל. ודווקא רבי שמעון בר יוחאי, שהיחס שלו אל הרומאים ואל אדום ואל הגויים בכלל הוא לא יחס חיובי, כפי שעולה מכמה הלכות, דווקא הוא מסוגל לזהות את הנקודה הטהורה והוא אומר: "באותה שעה נכמרו רחמיו על אחיו".
נשאלת השאלה מה זה "נכמרו רחמיו"? כלומר, מה היתה הסיבה לרחם על יעקב באותה שעה? התשובה היא: בגלל שהוא היה צולע. כלומר, הצליעה של יעקב מעוררת רחמים של עשו. הדבר הזה מזכיר לנו קצת את היחס של עמי המערב אל העם היהודי אחרי השואה. חלק גדול מהמוכנות להענקת מדינה ליהודים היה בגלל סבלם של היהודים.
אני זוכר שפעם אחת שמעתי את דוב שילנסקי זכרונו לברכה, שהיה יושב ראש הכנסת וגם היה מהלוחמים בתש"ח, והוא סיפר שכאשר הוא השתחרר ממחנה דָּכְאַוּ בגרמניה הוא היה נראה נורא מסכן, אחרי מה שהוא עבר שם, והוא הרגיש שהגויים שמסתכלים עליו מרחמים עליו, והוא אמר: אני מעדיף להיות חזק ושלא ירחמו עליי מאשר המצב הזה.
אפשר לומר שזה מעין מה שיש כאן. כלומר, יש מצב שבו עשו מוכן לגלות אחווה כלפי יעקב אם יעקב בחולשה.
אבל כאן באמת "נשקו בכל ליבו", כלומר, הדבר הזה נותן איזושהי תקווה, תקווה שבאחרית הימים האחווה בין יעקב ועשו חוזרת אל מקומה.
שאלה: בעצם, המפגש עם יעקב שינה לעשו את התכנית? הרי הוא הגיע עם ארבע מאות איש כדי להילחם.
תשובה: כן. הוא גם קיבל את המנחה וראה יחס של הכנעה אז במצב כזה של הכנעה הוא היה מוכן לקבל [את יעקב]. מצב שבו עם ישראל חזק זה תמיד מהווה בעיה בעיניי העולם המערבי. היה גוי אחד בשם שארל דה-גול, הוא דיבר על כך שמדינת ישראל זה בסדר אבל בתנאי אחד - שהם לא יהיו חזקים מידיי, שיעשו מה שאנחנו האירופאים אומרים להם. במידה והם מחליטים להגן על עצמם שלא על-פי ההחלטה של האירופאים וכדומה אז זה כבר חוצפה, "עם של אליטה הבטוח בעצמו הוא שתלטן", כך הוא אמר על עם ישראל באותם הימים.
(תמלול השיעור היומי של הרב שרקי, פרשת ויגש פרק לג)
7.הבכי על יעקב שגלתה ממנו השכינה
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו:(בראשית לז,לג-לה)
ויבך אותו אביו. יצחק בכה על שקבל עליו בנו אבלות לכל ימיו ובכן לא תשרה עליו שכינה: (ספורנו,שם)
8.הבכי של מצרים- מבינים אינטואיטבית את סופה של תקופת האבות והשפעתה על העולם
וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ,ג)
ויבכו אותו – פעל בכי הוא לרש״פ מגזרת בך אשר יורה על דבר מטורף ומבולבל, כמו מבוסה ומבוכה (ישעיהו כ״ב), עתה תהי׳ מבוכתם (מיכה ז׳), והבכיה היא התגלות המבוכה שבלב והראותו לחוץ ע״י הרמת קול והורדת דמעות, והוא אינו ענין הנעשה בכוונה כ״א בהכרח טבעי הבא מהרגשת צער ויגון או שמחה יתרה, שבכל אלה הענינים הדם הכנוס בלב סובב הולך בעגול ונבוך מלצאת וגורם לדפיקת הלב ולחצו ובמעמד הזה אין האדם יכול לבכות, כי לחץ הלב מעכבו, אבל אח״כ כשיתרוקן על יד יד וננער הדם לצאת אז יתחיל הבכי, אם בהרמת קול רם אם בחשאי אם בהורדת דמעות או בלעדם הכל כפי הרכבת האדם ומזגו ואיכותו וכפי חומר הענין הגורם לבכי, בכיית התנוקות בהרמת קול בלי דמעות, בכיה של שמחה בדמעות בלי קול, ושאר הבכיות בין בזה בין בלי זה ובין בזה ובזה. (הכתב והקבלה,שם)
9.אם לבכות- על חורבן ירושלים והגלות:
רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ואי משום מזוני לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא אמר ליה על דא ודאי קא בכית ובכו תרוייהו
(תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה/ב )
להאי שופרא דבלי כו'. גם שהפליגו בפרק הפועלים בשופריה דר"י אינו דומה שבכו בשביל שופריה לחודיה ואפשר דנצטערו על זכרון חורבן ירושלים כדאמרינן שם דאר"י אנא אשתיירי משפירי ירושלים נמצא כשימות בלה השופרא מכל בני ירושלים בעפרא מיהו בההוא דנדרים (נ ע"ב) דר"ע רק ושחק ובכה על שופריה באשת טורנוסרופוס א"א לפרש כן ודו"ק:
(מהרש"א על ברכות דף ה/ב )
התלמוד מספר (ברכות ה, ב) שכאשר חלה רבי אלעזר ונכנס רבי יוחנן רבו לבקרו, הוא פרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן מפני מה הוא בוכה, ענה רבי אלעזר: "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא". אני בוכה על היופי שלך שעתיד לבלות בעפר. אמר רבי יוחנן: על זה ראוי לבכות, ובכו שניהם.
יש לתמוה מדוע ראה רבי יוחנן - מכל הדברים הקשים שיש בעולם - לבכות על יופיו שעתיד לבלות בעפר? כותב המהרש"א שהתשובה נמצאת באמירה של רבי יוחנן עצמו במקום אחר (ב"מ פד, א): "אמר רבי יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים" [אני נשארתי מאחרוני היפים שבירושלים]. פירוש הדבר הוא שבזמן שבית המקדש קיים ושכינה שורה בישראל ישנה התאמה בין היופי הפנימי לבין היופי החיצוני ויש ערך לאסתטיקה. כאשר יוצאים אל הגלות, דבר זה הולך ונעלם, היופי הפיזי של בני ישראל הולך ומאבד את משמעותו. רבי יוחנן היה הנציג האחרון של סגנון היופי הזה. כאשר רבי יוחנן מת, התחילה הגלות בכל עמקה ותוקפה. על זה היה ראוי לבכות.
(רבי יוחנן/הרב אורי שרקי, סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא)
10.בכי אמיתי- רק על המקדש:
באופן כללי, בכלל, בכייה אמיתית היא רק על המקדש. "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט א), שזה תשעה באב, יום חורבן המקדש.
(תמלול השיעור היומי של הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)
11.חורבן המקדש השאיר את שערי הדמעה פתוחים:
וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. (ברכות לב ב)
חלק ב: יוסף- הבכיין הגדול בתנ"ך:
1.במפגש הראשון עם האחים:
וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם(בראשית מב,כד)
2.במפגש השני עם אחיו אחרי שהביאו את בנימין:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי: וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה(בראשית מג,כט-ל)
כי נכמרו רחמיו אל אחיו - מעולם אבותינו רחמנים היו, ויבקש לבכות, מלמד שהבכיה מכבה גחלי הלב. (לקח טוב, בראשית מג ל)
3.עם התוודעותו לאחיו:
וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: {ב} וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בראשית מה,א-ב)
למה הוא בוכה? אפשר להגיד כל מיני דברים: סתם מהתרגשות וכו'. אבל לפי הפירוש שהסברנו עד עכשיו, הוא בוכה כי עד הרגע הזה הוא לא ידע את המידע שיהודה בדיוק כעת מסר לו שיעקב לא היה בעניין, ולא עוד אלא שהם מוכנים למסור את הנפש בשביל האח. כלומר, אותם אחים שהיו מוכנים להרוג אח, עכשיו מוכנים למסור את הנפש עבור אח [ועוד מדובר באח מבני רחל]. וכעת יוסף מבין שהוא מוכרח לשוב אל המשפחה.
(תמלול השיעור היומי של הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)
ויתן את קולו בבכי, כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכי, כך אין הקב"ה גואל את בניו אלא בבכי, שנאמר בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. (ילקוט שמעוני בראשית פרק מה, קנב)
4.במפגש עם בנימין:
א.על מה בכו?
וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: (בראשית מה,יד)
ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך. על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב (מגילה טז:):
ובנימין בכה על צואריו. על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להחרב,(רש"י,שם)
ולענ"ד דיוקו של רש"י דביוסף כתיב ויפול ויבך, תרתי משמע, אשני מקדשות ולכך עשה ב' פעולות על זה הרמז, מה שאין כן בנימין, דלא כתיב רק ובנימין בכה, פעולה אחת, שלא רמז רק על חורבן אחד...(תורת אמת און ליין,שם)
ב.מדוע נזכרו לבכות על המקדש דווקא כעת?
ב1.ירידה לגלות מבשרת את חולשת המקדש וחורבנו:
חז"ל אומרים שצוואר זה המקדש, "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ" (שיר השירים, ד ד). למה המקדש נקרא צוואר? כי הצוואר מחבר בין הראש לגוף והמקדש מחבר בין שמים לארץ. לכן הם בוכים זה על צוואר אחיו, כלומר, על המקדשים אחד של השני שעתידים להיחרב.
האם בזמן שהם עושים את זה הם יודעים? לא! אבל הכתוב יכל לספר שהם בכו בלי לציין את הצוואר. זה שהוזכר הצוואר זה אומר שהתורה מספרת לנו שהעניין הזה מחובר אל חורבנות בתי המקדש. כלומר, כבר הירידה לגלות מבשרת את החולשה המהותית ביחס למקדש ואת האפשרות של חורבנו. זה לא סתם במקרה נמצא פה. אם לעם ישראל יש אפשרות לצאת לגלות סימן שגם מקדשו יכול להיחרב. והבכי המתלווה אל המפגש הזה קשור לבכי על חורבן המקדש.
באופן כללי, בכלל, בכייה אמיתית היא רק על המקדש. "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט א), שזה תשעה באב, יום חורבן המקדש.
(תמלול השיעור היומי של הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ה)
ב2.בכו על שנאת החינם ומכירת יוסף שהם הגורם אז וגם אחרי חורבן המקדש לגלות:
שבאותה שעה אמר יוסף לבנימין: בית המקדש שבחלקך יחרב בגלל שנאת חינם ומאותה סיבה לא נפגשנו שנינו
עשרים ושתים שנה שהרי נמכרתי בגלל קנאת האחים וכתב החיד"א ששנאת חינם מקורה בקנאה
ועוד, כל סיבת הגלות היא בגלל מכירת יוסף כפי שאומר הירושלמי שאורך הגלות בשביל מכירת יוסף
וקושי הגלות הוא בגלל חטא העגל.משום כך ראיוה היתה אותה שעה שנפגשו לאחר פרידה ארוכה
שנגרמה ע"י מכירת יוסף לבכות בה על בתי מקדשות שיחרבו
(דורש ציון בראשית, הרב מוצאפי ע"מ תרסד-תרסה)
ג.הבכי היה בכי של שמחה- על כך שה' הוציא כעסו על עצים ואבנים- ולכן בכו בשבת:
5.אחרי שריצה את אחיו בדברים:
וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ(בראשית מה,טו)
מָה הַצַּוָּאר כָּל תִּקּוּנֵי הָאִשָּׁה תְּלוּיִים בּוֹ - כָּךְ בַּמִּקְדָּשׁ כָּל תִּקּוּנֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִים וּשְׁרוּיִים בּוֹ. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, שֶׁכָּתוּב (איכה ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא הַצַּוָּאר וְהַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם. נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ, לִבְנוֹת אוֹתוֹ פַּעֲמַיִם. וְלֹא הוּנַּח לָנוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא הִשְׁאִירוּהוּ לָנוּ, וְנֶחֱרַב וְלֹא נִבְנָה לְאַחַר מִכֵּן.
מָה הַצַּוָּאר, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד, כָּל הַגּוּף מֻשְׁמָד עִמּוֹ - כָּךְ גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהֻשְׁמַד וְנֶחְשַׁךְ, כָּל הָעוֹלָם כָּךְ גַּם נֶחְשַׁךְ, וְלֹא מֵאִיר הַשֶּׁמֶשׁ, וְלֹא שָׁמַיִם וְאֶרֶץ וְכוֹכָבִים.
מִשּׁוּם כָּךְ בָּכָה עַל זֶה יוֹסֵף, וְאַחַר שֶׁבָּכָה עַל זֶה, בָּכָה עַל הַשְּׁבָטִים שֶׁיֵּגֶלוּ. כְּשֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַשְּׁבָטִים גָּלוּ מִיָּד וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךָּ עֲלֵהֶם. עֲלֵהֶם וַדַּאי. עַל כֻּלָּם בָּכָה, עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּחֱרַב פַּעֲמַיִם, וְעַל אֶחָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁהֻגְלוּ לַגָּלוּת וְהִתְפַּזְּרוּ בֵּין הָעַמִּים. וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, וְלֹא כָתוּב וַיִּבְכּוּ, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּכָה, שֶׁנִּצְנְצָה בּוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְהֵם לֹא בָכוּ, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם רוּחַ הַקֹּדֶשׁ.
(זוהר מתורגם בראשית אט, ע"ב)
6.במפגש עם יעקב:
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (בראשית מו,כט)
א.יעקב קרא שמע משום בשכבך ובקומך- שהיה זה מבחינתו תחיית המתים( של יוסף) ועבור יוסף לא היה כן:
השאלה היא מי זה? מי הבוכה כאן? זה יוסף, מה עשה יעקב באותו זמן למה יעקב לא בוכה? חזל אמור דבר יחודי שבאותו זמן יעקב היה קורא את שמע אז אם זה הזמן של קריאת שמע, אז קודם כל זה מוזר שזה בדיוק הזמן שהם נפגשים דבר נוסף אם זה זמן ק"ש או בעמוד השחר או צ"ה אז מדוע יוסף לא קורא את שמע אם כבר, אלא שמתי קוראים את שמע? קוראים את שמע בשני מצבים או במעבר מן הלילה אל היום או מן היום אל הלילה, יש עוד מצב שצריך לקרוא את שמע לפני שמתים, נהגו אנשים לפני מותם לקרוא את שמע, למה? כי המוות אין לך בשכבך גדול מזה. ומה עם תחית המתים, לפי זה כשתקומו לתחית המתים לא לשכוח כל אחד לרשום לעצמו בפנקסו לא לשכוח לקרוא את שמע כי אין לך ובקומך גדול מזה. לכן עבור יעקב זה זמן ק"ש כי עבורו הייתה תחית המתים, לא שזה היה זמן ק"ש. אבל עבור יוסף זה לא היה תחית המתים כי יעקב חשב שיעקב מת אבל יוסף ידע על עצמו ועל יעקב שהם חיים אז עבור יוסף השינוי הוא לא שינוי מעבר לרגשי לכן הוא בוכה אבל לא קורא את שמע.
(תמלול השיעור היומי של הרב שרקי, פרשת ויגש פרק מ"ו)
ב.לשון הרבות בכיה- מדוע נקטה התורה בלשון עוד:
ב1.אם עוד לשון הרבה מדוע לא נקט במילת הרבה?
רש"י אומר שעוד זה לשון הרבות. עוד - אז תכתבו הרבה, אבל אנחנו יודעים למה לא כותבים הרבה, כי עוד פירושו שזה עוד לא נגמר. "ויבך על צוואריו עוד", "על כן המו מעי לו זכור אזכרנו עוד", כך זה אצל רחל. כי זה נמשך ונמשך ונמשך, זה עוד. "ויבך על צוואריו עוד", הבכי הזה נמשך (א' בטבת התשס"ב , הרב מרדכי אלון , מאמר שמע ישראל)
ב2.יוסף בכה על "עוד" שנוא אותו, איבוי השנאה שהיה כלפיו:
ב.יוסף בכה על השנאה שהיתה לאחיו שהביאה להתגלגלותו עד מצרים ולפרידתו מאביו לכ"ב שנים ושנאה זו מועצמת ע"י המילה עוד כמו שנאמר: "...וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו" {בראשית לז,ח} (ענ"ד)
ב3.יוסף בכה על חלום עוד:
חלום הירח והכוכבים שכעת בא אל פתרונו מכונה בתורה "חלום עוד" אע"פ שמילת עוד שם לכאורה מיותרת ועל כך שחלום זה נפתר ונחתם לאחר כל הסבל שהיה כרוך בכך בכה כעת יוסף:
וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי
{בראשית לז,ח} (ענ"ד)
ב4.על שום מה יש ליוסף להוסיף בבכי מעבר לבכי המובן שהיינו מצפים אחרי 22 שנה שלא ראה את אביו?
אולי יש פה רמז לבכי על צרות הגלות ועל תחילת מימוש "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" ועל זה בכה בכי נוסף וכפי שביאר רש"י בבכי שבכה יוסף על צווארי בנימין{בראשית מה,יד} (ענ"ד)
7.עם פטירת אביו- נכנסים לשלב חדש בגלות- בלי יעקב:
וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ(בראשית נ,א)
8.בדברי האחים אליו אחרי מות יעקב:
וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: {יז} כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:(בראשית נ, טז-יז)
חלק ג: על הבכי
0.האדם בא ויוצא מהעולם בבכי:
תַּנְיָא כְּמוֹ שֶׁבָּא אָדָם כֵּן יֵלֵךְ, אָדָם בָּא בְּקוֹל וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּקוֹל, בָּא לָעוֹלָם בִּבְכִיָה וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בִּבְכִיָּה (קהלת רבה ה,יד)
1.הבכי -בלילה-הוא סמל לגלות- אליה יורדים יוסף ובית יעקב והשמחה בבוקר סמל לגאולה:
כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה (תהילים ל,ו)
ויהי בשלח - מוציא אסירים בכושרות וכו', ואמרו במדרש, בבכיות ושירות, דכתיב "לערב ילין בכי ולבוקר רינה". שהגלות לברר התערובת ולהוציא ניצוצות קדושה על ידי קושי הגלות והיסורין והבכיות, ולבוקר רינה בחינת הגאולה... ויש עליה על ידי בכיה ויש על ידי שירה, יש דברים שיכולים להתברר רק על ידי בכיה, או רק על ידי רינה ושמחה... (שפת אמת, שמות בשלח תרנ"ג)
2.הבכי הוא נקודת המפלט של היהודי בעת צרותיו:
האוצר היחיד של היהודי בין כל צרותיו הוא הכוח לבכות על אסנותיו בהווה( פילון האלכסנדרוני, ספר הציטטות היהודי הגדול)
3.בכי של ילדים:
א.רגישותם עמוקה יותר
ילדים בוכים לפרקים קרובים יותר ממבוגרים ולא שום שהם יבבנים אלא משום שהרגשתם עמוקה יותר ייסוריהם מרובים יותר
(יאנוש קורצ'ק,ספר הציטטות היהודי הגדול)
ב.הבכי מפריש ליחה ממוח הילדים ולכן הוא בריא להם:
ומן התימה בענין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על ענינה מחדשת עליהם חידושים רעים, והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם ויינצלו מרעת מאורעיה.
(ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ה )
4.הבכי ממתיק את הדין:
...ואחזור לענין, כי הבכיה גורמת תיקונים גדולים למעלה בסוד רוך הלבב ומיתוק הדין ובהסתכל הרשב"י בסיתומי הגלות והתגברות הקליפות עד שהיה גורם לו ספק אם לומר אם לא לומר היה בוכה, ובאמת בכח הבכיה הזאת המשיך לו הכח ורשות לגלות... (רמח"ל, אדיר במרום דף כא)
5.הבכי הוא הוצאה של מה שנסתר- וזה מאוד אופייני ליוסף שמספר על חלומותיו ומבקש לפותרם:
וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: {ו} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: {ז} וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: {ח} וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: {ט} וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: {י} וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: {יא} וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר
(בראשית לז,ה-יא)
"בכה" קרוב ל"בקע" (לפרוץ החוצה, לנבוע), גם לגבי מעיין הבוקע ממעמקים: "בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל" (תהלים עד, טו). דמעות נובעות ממעמקי הלב.
(רש"ר הירש בראשית כ"ג:ב')
6.הבכי הוא הגילוי של העולם הפנימי החוצה- כמו רחל שהיא עלמא דאתגלייא:
רחל ובניה מייצגים את העולם הגלוי, "עלמא דאתגליא" (לעומת לאה, "עלמא דאתכסיא", כמו שהסברנו בפרשת ויצא) – ולכן הם רוצים להשפיע ולגלות את כל הדברים הטובים המכוסים, להביא מן ההעלם אל הגילוי. אבל המעבר מהנסתר לנגלה 'תקוע' לפעמים במיצר, ודרוש מאמץ גדול לעבור את המיצר ולהצליח להשפיע – המאמץ הזה הוא הוא הבכי של רחל ויוסף. המיצר הצר של ההשפעה הוא גם סוד הצוואר המוזכר כאן (יוסף בוכה על צוארי בנימין ובנימין בוכה על צואריו), שהרי הצואר הוא מיצר המחבר בין המח (הנסתר) ללב (הגלוי).
(דמעות של צדיקים/יוסי פלאי ע"פ הרב גינזבורג מתוך אתר גל עיני)
7.הבכי מעל החדווה- מהמקום הכי פנימי של הנפש:
הבכי והחדוה הנמצאים יחד בלב, מביאים אותנו לרובד נוסף, עמוק עוד יותר. אנו יודעים שברגעים של שמחה גדולה פורצות לפתע הדמעות מעינינו (ואם לא זוכרים, פתחו את אלבום החתונה הראשון שמגיע לידכם והסתכלו היטב בתמונות ההורים מתחת לחופה...). זהו בכי כאשר הלב אינו יכול להכיל את גודל השעה, כשאנו חשים שמשהו גדול ונשגב ממידתנו מתגלה, כל-כך טוב ויפה שפשוט בא לבכות. ואולי הבכי הזה הוא צירוף של שמחה עם געגוע, או עצב נסתר על הריחוק שלי מאותו יופי טהור? באמת קשה לדעת, כי הבכי הזה מגיע מהמקום הכי פנימי של הנפש, מ"היחידה שבנפש" שבה ההפכים כבר אינם הפכים, ורמז לכך: בכיה עולה בגימטריא יחידה (וכהשלמה: חדוה עולה בגימטריא חיה – גם החיה היא רובד עליון של הנשמה, אבל היחידה היא מעליה. שרש הבכיה גבוה משרש החדוה).
(דמעות של צדיקים/יוסי פלאי ע"פ הרב גינזבורג מתוך אתר גל עיני)
8.הבכי - דיבור שמעל המילים-כשהלב מקדים את המח- ולןכ התינוק בוכה:
יש דברים שמזעזעים אותנו עד לעומק עצמותנו. ליבת ישותנו אינה מחכה למתן רשות על ידי המוח או למילים הנכונות – אין מילים שיכולות להכיל זאת. הדברים הללו מתפרצים בצורה של בכי, צעקה, או שקט.
זהו קול השופר: קול בוכה, לא של בן אדם אלא של (קרן) בעל חיים. אנו זקוקים לחיה – לא בגלל הגסות שלה, אלא להיפך, משום שאנו זקוקים לבטא משהו מאד עדין ועילאי, שאינו יכול למצוא את המילים; כל כך חיוני ובלתי מוגבל, שהמוח אינו יכול לרדת לעומקו ולא לעצור אותו.
(לבכות/הרב צבי פרימן)
9.כשאדם בוכה בר"ה מעצמו- זה בזמן שדנים אותו:
גם היה נוהג מורי לבכות הרבה בתפלת ראש השנה אפילו שהוא יו"ט ומכל שכן בתפלת יום כיפור, והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלו הוא הוראה שאין נשמתו הגונה ושלמה. גם היה אומר כי יש בני אדם שנידונים ביום הראשון ואז הם בדינא קשיא, ויש הנידונים ביום השני שהוא דינא רפיא, ורוצה הקב"ה לקחם עליהם ודן אותם ביום השני. ואמר כי האדם שנופלת עליו בכיה רבה מאליו בימים האלו בתפל, הוא הוראה שנידון באותה שעה למעלה אם ביום הראשון ואם ביום השני
(שער הכוונות, דרושי ר"ה, דף צ)
10.הבעל שם טוב על הבכי:
א. דגל בתפילה בדמעה:
כה אמר ה' התבוננו וקראו וגו' ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳:י״ז), דאיתא בתיקונים (תיקון י"א דמ"ה ע"א) אית היכלין דניגנא דלא מתפתחין אלא בניגונא כמה דאת אמר (מלכים ב ג׳:ט״ו) ויהי כנגן המנגן וגו', ואית היכלא דדמעה, דלא מתפתחא אלא בדמעה, כמה דאת אמר (בפ' שמות) ותפתח ותראהו וגו' והנה נער בוכה ותחמול עליו, ותפלה בדמעה הוא מרוצה להקדוש ברוך הוא, כמו שכתב בזוהר (שמות די"ב ע"ב, תרומה דקס"ה ע"א) עד דלא יכיל למרחש בשפוותיה, והנה כמו בחורבן בית המקדש דאמר לו קודשא בריך הוא לירמיה לך וקרא לאבות ומשה היודעים לבכות (פתיחתא דאיכא רבתי סי' כ"ד) כן אנחנו נלמוד מזה:(כתר שם טוב לבעש"ט, ח"ב די"ג ע"ב, לראש השנה ויום כפור, כ״ו).
ב.בכי משמחה הוא טוב:
בכי הוא רע עד מאוד אלא אם כן הוא נובע מתוך שמחה
(העש"ט,ספר הציטטות היהודי הגדול)
11.הבכי הוא נביעת הלב(גימטריה בכי) ופורקן שלו:
‘בכי’ עולה בגימטרייה שלושים ושתים, ל”ב. אלה ל”ב נתיבות חכמה, השבילים של אורות החכמה. כשאדם בוכה מתרחשת פעולה רוחנית. דמעות יוצאות ויורדות מנקבי העיניים. העיניים הם כנגד ספירת החכמה. ‘נקבי העיניים’ מציינים את הנוקבא שהיא המלכות שעלתה לשם. הדמעות מורידות את המלכות חזרה למקומה. מכאן באה תחושת ההקלה וההתחדשות המלווה כל בכי טוב. וכמובן שהרבה תלוי באיכות הבכי וכוונת הבוכה. לכן גם אמרו חכמים שאדם לא יבכה רק על עצמו אלא יחבר הבכי לשורשו ויבכה על צער השכינה.
(סודות הבכי/הרב דוד אגמון,שלוחו של הרב מרדכי שיינברגר)
סיום: הבכי על פטירת יעקב- משום שזוהי אבן דרך בגלות מצרים- תחילת השעבוד הרוחני
ויחי יעקב. למה פרשה זו סתומה, (א) לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, (ב) שהתחילו לשעבדם.....: (רש"י)
שפתי חכמים (א) כלומר קבלה הוא בידינו מעזרא עליו השלום שפרשת ויחי הוא תחילת פסקא ולא חדא פרשה היא עם וישב ישראל כו', ודרך פרשה סתומה שיעורה ריוח ט' אותיות, והכא כולה סתומה ואין בה ריוח כלל: (ב) רוצה לפרש שלא היה להם שעבוד ממש אלא צרת השעבוד שהיה מבקש מהם שיעבדו לו, כדאמרינן במסכת סוטה (י"א:), בפרך בפה רך שהיו מעבידים אותם מתחילה בפה רך וכו': (שפתי חכמים,שם)
תחילה בלידת יצחק שכבר התחלה הגזירה היה זה צמצום השפע הרוחני במקורו.......ואחרי זה בפטירת יעקב אבינו נעשה בחינת המסך המבדיל שאינו נותן לבוא אפילו מעט השפעה הצריך לחיות של הקדושה......ואחרי זה כשמתו כל השבטים נעשה מניעה במקור השפע עצמו וירדו למ"ט שערי טומאה...." (בית גנזי על התורה/הרב רפאל משה לוריא, ויחי דף שלז).
גלות מצרים היא הדגם עבור כל הגלויות.
בעל ה"בית גנזי" מציין שצום י' בטבת חל תמיד בפרשיות העוסקות בתחילת שעבוד מצרים. צום עשרה בטבת מסמן את תחילת החורבן עם המצור על ירושלים. הצומות מסמלים את שלבי הגלות וחורבן ירושלים.
נקדים ונסביר את שלבי הגלות בהתאם לשפע הרוחני המגיע לעולם.
שלב הראשון הוא צמצום השפע הרוחני שיורד לעולם.
שלב השני, הוא יצירת מסך בין מקור השפע שנמצא בשמים, לעולם שלנו, המונע כל דבר של קדושה לרדת אלינו.
השלב השלישי הוא הפסקת מקור השפע עצמו המאפשר התגברות כוחות הטומאה בעולם, בצורה חופשית וללא כל הפרעה.
גלות מצרים התחילה עם לידת יצחק אבינו, התגברה עם פטירת יעקב אבינו והגיעה לשיאה לאחר פטירת כל השבטים. גלות מצרים פעלה בדיוק לפני השלבים האלה.
לאחר לידת יצחק היה צמצום הרוחניות בעולם. יחידי סגולה כמו האבות היו מסוגלים להרגיש את זה.
פטירת יעקב אבינו גרמה לתחילת השעבוד הנפשי וסתימת ליבם של ישראל על ידי מסך וביטול השפע הרוחני לחלוטין.
ולבסוף מות השבטים גרמה לשעבוד הפיזי ושליטה מלאה של כוחות הטומאה על בני ישראל, עד ירידה לשער מ"ט של טומאה.
ניתן לראות את אותם שלבים עבור שלושת הצומות: י' טבת, י"ז תמוז ו-ט' באב שבאים כנגד 3 השלבים של התגברות הגלות.
כמו שכתוב: " תחילה בלידת יצחק שכבר התחלה הגזירה היה זה צמצום השפע הרוחני במקורו.......ואחרי זה בפטירת יעקב אבינו נעשה בחינת המסך המבדיל שאינו נותן לבוא אפילו מעט השפעה הצריך לחיות של הקדושה......ואחרי זה כשמתו כל השבטים נעשה מניעה במקור השפע עצמו וירדו למ"ט שערי טומאה...." (בית גנזי על התורה/הרב רפאל משה לוריא , ויחי דף שלז).
נראה להוסיף ששלבי הגאולה הם בסדר ההפוך של שלבי הגלות וצמצום השפע.
ראשית, עלינו להשתחרר מעול הפיזי של הגויים כדי לחדש את מקור השפע בעולם. זה בא כנגד תנועת הציונות שהחזירה את עם ישראל לארצו.
השלב השני, הוא ביטול המסך המונע את השפע הרוחני להגיע אלינו, כדי לאפשר לכוחות הקדושה להתגלות. זהו שלב של שחרור חברון, שכם, ירושלים והר הבית במלחמת ששת הימים.
השלב האחרון הוא גילוי מלא של השכינה ללא כל צמצום בבית המקדש השלישי. לענ"ד זהו שלב שאנחנו נמצאים בתוכו היום ועלינו לשאוף אליו ולממש את חזון הגאולה השלמה בב"א.
(שלבי הגלות רומזים לתהליך הגאולה/שמואל בן חמו)
______________________________________________
דחיית הפירוש שיוסף חשב שנדחה מבית אביו
https://www.herzog.ac.il/vtc/0024296.html
ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד ישראל שהיה ראוי לשררה: (ספורנו,שם)
2.הבכי של המלאכים ושל אברהם - בעקידה- לא מזוכר בפסוקים:
ויאמר אל תשלח ידך, וסכין היכן היה, נשרו שלש דמעות מלאכי השרת ונשחת הסכין... (בראשית רבה נו י)
הוא שולח יד ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות ונופלות דמעותיו לעיניו של יצחק... (בראשית רבה נו יא)
ה.אפשר לומר שיעקב בכלל הוא זה שבכה:
וירא אליו.....-
והנכון בעיני כי כבר היו עיני ישראל כבדים קצת מזוקן וכשבא יוסף במרכבת המשנה ועל פניו המצנפת כדרך מלכי מצרים לא היה ניכר לאביו וגם אחיו לא הכירוהו לפיכך הזכיר הכתוב כי כאשר נתראה אל אביו שהביט בו והכירו נפל אביו על צוארו ובכה עליו עוד כאשר יבכה עליו תמיד עד היום הזה כשלא ראהו ואחר כך אמר אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה אם האב הזקן המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל או הבן הבכור המולך
(רמב"ן,שם)
ג.יעקב ביכה את יוסף כל השנים ולכן לא בכה יותר בניגוד ליוסף:
ויבך על צואריו עוד – יוסף בכה, אך יעקב לא בכה. זמן רב קודם לכן חדל כבר יעקב מלבכות, אך יוסף עדיין בכה. הוא אף הוסיף לבכות כשיעקב דיבר עמו. פרטים קטנים אלה מראים את המצב האמיתי.
במשך כל שנות היעדרותו של יוסף, חי יעקב חיים אחידים וקבועים חסרי חידוש וענין, כשהוא מבכה על יוסף. כל רגשותיו כלו באבל על יוסף. חיי יוסף, לעומת זאת, היו עשירים במאורעות. עקב כך, לא היה לו פנאי לתת לבו עד כדי כך לצער הפרידה מאביו, הוא היה שקוע תדיר בהווה המיידי. רק עתה, כשנפל על צוארי אביו, חש את כל צער הפרידה, הוא חי מחדש את עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר נעשה ישראל, אולם יוסף היה עדיין בוכה.
(רש"ר הירש בראשית מ"ו:כ"ט)
ד.יעקב לא בכה בפני יוסף כי פחד למות מהתרגשות:
ויבך על צואריו עוד – רוצה לומר: יותר מהנהוג. או יהיה הרצון בזה — והוא היותר נכון — שעוד היה בוכה על צואריו כשאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך וגו׳; והרצון בזה, כי מרוב השמחה ימות האדם בקלות, וכל שכן הזקן, ולזה אמר יעקב שהוא ירא שימות בעת ההיא מרוב השמחה אחרי ראותו את פניו כי עודנו חי. ואמר זה כדי שיסור יוסף ממנו, ושלא יבכה לפניו, כדי שלא יתפעל לבו מזה, ויַפְנה יעקב לבו לדברים אחרים כדי שלא ימות. ולזה לא זכר בכיית יעקב על צוארי יוסף, כי יעקב מנע עצמו מזה כדי שלא ימות מרוב הִפָּעֲלוּת השמחה. ולזה תמצא שדיבר אחר זה יוסף עם אחיו ועם כל בית אביו, ולא היה שם יעקב, כי כבר רצה יעקב שיסור ממנו יוסף אז, כדי שלא ימות מרוב ההִפָּעֲלוּת.
(רלב"ג,שם)
ויבך אתו אביו. יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שהוא חי:(רש"י,שם)
לספד לשרה - הבכי רגיל לבוא קודם ההספד, והיה ראוי לומר לבכותה ולספוד, אמנם לפי שהבכי יורה על הצער בבחינת אפיסת המת, וההספד הוא ספור שבחיו להרגיש הנשארים מה שאבדו, ובצדיקים אין ראוי לבכותם מצד אפיסתם, כי גדולים במיתתם יותר מבחייהם, לכן הקדים ההספד לבכי, להורות כי אין הבכי עליה רק מצד הנשארים, כענין ההספד, וזה גם כן טעם כ' זעירא במלת ולבכתה. (הכתב והקבלה,שם)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה